שלום לכולם.
מסכת תענית היא המסכת של הדף היומי, גם אנחנו רוצים עוד להיות קשורים אליה במשהו.
אם דיברנו בפעם שעברה על העניין של תעניות,
אז היום אני רוצה לדבר דווקא על דברים,
מה שנקרא דברים שהם יותר בעלי אופי שמח, זה עניין של אמירת ההלל.
אמירת ההלל גם היא נזכרת כנושא במסכת תענית לקראת סוף המסכת.
שם כשמדובר על העניין של המעמדות
בסוף המסכת שהמעמדות היו אלו שמתוך עם ישראל שהיה מלווה את עבודת המקדש
היו אלה שהיו אנשי המעמדות
שהיו מטענים באותם ימים שבשבוע שהם נמצאים
מסביב לעבודת המקדש
אבל נאמר שימים שיש בהם הלל לא היו מטענים.
זאת אומרת שזה לא זמן מתאים לתענית
של אנשי המעמדות.
אז במשנה מונים את הימים האלה מול מזכירים
ימים ואז שואלת הגמרא בדף כ"ח במסכת העני שואלת הגמרא
למה לא מנו גם את ראש חודש ניסן שמה מדובר על משהו בניסן,
שראש חודש ניסן גם כן הוא יום שאומרים בו הלל לכאורה ראש חודש.
אז אם הוא ראש חודש שאומרים הלל אז למה לא אמרו שגם זה יום שאנשי המעמדות לא היו מטענים.
אומרת הגמרא שמא מינא וזה מה שכתוב פה בגמרא, אומר רבא זאת אומרת
הללא דברי שיחל אב דאורייתא
זאת אומרת, מכאן אתה רואה שההלל של ראש חודש הוא לא מן התורה,
ואז הגמרא מביאה את הדברים ההמשך: דאומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן י' צדק,
שאילו יש 18 ימים בשנה שיחיד גומר בהם את ההלל,
אלה הם שמונת ימי החג,
של החג סוכות עם שמיני עצרת,
שמונת ימי חנוכה,
יום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת.
אבל בראש חודש לא נזכר בתוך הדברים האלה,
זו גמרא שהיא גם מקבילה במסכת ערכים בדף י',
גם שם פחות או יותר נאמר אותו דבר.
המיוחד במה שנאמר פה בגמרא בתענית, הדבר המיוחד והידוע וגם הנזכר ונדון זה מה שמובא פה שעירב הגיע לבבל וראה שם בבבל, הוא בא מארץ ישראל והגיע לבבל והגיע פעם וראה שאומרים הלל בראש חודש והוא התפלא,
הוא אפילו חשב שזה דבר שצריך אולי להפסיק ולא לתת להמשיך להגיד הלל.
אחרי שראה,
כפי שכתוב בגמרא, שהם לא אומרים את הלל השלם אלא מדלגים,
מקפידים לא להגיד בשלמות,
אז אמרנו, אז אם ככה זה מובן, הם לא חושבים שזה חיוב כמו בימים שיש בהם חיוב,
אלא זה רק בגדר מנהג אבותיהם בידיהם, ככה הגמרא אומרת פה, זה מה שראה,
וזה הסיפור של הגמרא במסכת תענית שמברר לנו קצת את ההתייחסות להלל של ראש חודש.
בהתחלה הוא אומר שהלל אבדורייתא, מתוך דברי רב, מתוך הסיפור של רב, לכאורה אפשר אפילו להבין שהוא בכלל לא היה אומר. זאת אומרת שבארץ ישראל בכלל לא היו אומרים בראש חודש, זה גם כן דבר מעניין כשלעצמו.
וכשהוא ראה בבבל שאומרים הוא התפלא,
ואז הוא רק אומר,
נו שמע מינם מנה גבותיהם בידיהם הוא כאילו נרגע.
אז זה בעצם הגמרא והגמרא הזו כגמרא במקביל דומה קצת במסכת ערכין כאשר שם גם נזכר העניין של כל המועד פסח ששם יותר מוסבר מתי אומרים הלל מתי לא אומרים הלל דהיינו שאומרים הלל דווקא ביום שיש בו קדושה של איסור מלאכה והוא נקרא מועד דהיינו דווקא בחגים ולא בשבתות דווקא בחגים
ולא אפילו בראש השנה ויום הכיפורים שזה לא נקרא ימים של מועד לצורך זה וזה דווקא בחגים ולא בראש חודש ואני חושב ראש חודש מותר בעשיית מלאכה ושם גם עושים את ההבחנה בין הימים האלה לבין ימי חנוכה שחנוכה אף על פי שזה לא ימים שאסורים בעשיית מלאכה אבל יש עניין של פרסום הנס ממילא יש כאן את ההבחנה זה לפחות או יותר הגמרא אבל בכל המועד פסח הגמרא אומרת שאין בזה אמירת הלל שמה בערכין
מפני ששם מובאת הסברה שאנחנו לא רואים שיש לימים האלה, לכל יום בחול המועד פסח,
איזו ייחודיות,
מפני שהקורבנות של חול המועד הם חוזרים על עצמם בכל הימים שלא כמו בחול המועד סוכות,
שם אנחנו יודעים שכל יום יש קורבן שונה.
אז הקורבן השונה מראה מבליט את המיוחדות של כל יום,
מה שאין כן בחול המועד פסח.
אז הוא גמרא בערכין, במקביל הגמרא בתענית,
פחות או יותר.
פה כשאנחנו לומדים את העניין הזה יש לנו כמה שאלות מעניינות שנדונות ובאמת צריך קצת לעיין בהן וזה כמובן נלמד מתוך הגמרות האלה.
יש כאן שאלה ראשונה,
האם חיוב הלל בזמן שכן אומרים זה מן התורה או זה חיוב תמיד ורק מדרבנן?
אז בזה הדברים קצת באיזשהו מקום,
בכל מקום יש משמעות או אפשרות ללמוד בצורה שונה זה אחד הבעיות שהראשונים מתלבטים בזה כי כשלומדים את הגמרא בתענית שאנחנו כאילו נמצאים בה הגמרא בתענית אומרת זאת אומרת הלל הדר ירא שיח עליו דאורייתא אז משמע שההלל של ימים האחרים שכן אומרים בשלמות זה כן דאורייתא אז זה אולי מקור אחד
מצד שני יש לנו גמרא בברכות בדף י"ד, כמובן הכל מצויין בדף המקורות.
שם הגמרא אומרת בסתמה שהלל זה רק דרבנן, הגמרא עושה שם הבחנה בין הלל לבין קריאת שמע,
שדנים שם לגבי ההיתר, אם מותר או אסור להפסיק באמצע בשביל דיבור מפני האירה, מפני הכבוד,
כמו שבקריאת שמע יש כל מיני שאלות כאלה,
אז הגמרא עושה שם הקבלה בין קריאת שמע לבין
לבין הלל, ובתוך הדברים הגמרא אומרת שההשוואה היא בזה שמה שמותר בקריאת שמע שזה מן התורה, קל וחומר שזה מותר בהלל שזה מדרבנן.
אז הנה אם אנחנו לוקחים את הגמרא בתענית ואומרים הנה אתה רואה שזה כאילו משמע שזה מן התורה בוא ניקח את הגמרא במסכת ברכות ונראה אולי שזה באמת עניין של דין דרבנן.
אז זה באמת כאילו קצת סתירה או אפשר להגיד כל סוגיות חולקות, זה עצמו כמו שהראשונים חולקים.
גם לגמרא מותר לחלוק ויש גמרא שלישית שהיא הגמרא גם אולי מפורסמת בכיוון האחר בפסחים בדף קי"ז שם מדובר על אמירת הלל על כל צרה וצרה שלא תבוא כשנגאלים אומרים הלל ובכן ההלל שם לא בא מחמת קדושת היום אלא ההלל מבחינת העניין של הודאה על נס שנעשה והצלה אז שם הגמרא מביאה את זה אז השאלה היא כשמביאים את זה שם מביאים דבר שהוא מדין דאורייתא או דין דרבנן שם בתוך הדברים
הגמרא אומרת שם האם יכול להיות שבני ישראל עברו את הים ולא אמרו שירה?
כאילו מי אמר את ההלל? כאילו אומרים זה משה רבינו כבר אמר את ההלל הזה.
זאת אומרת שהגדר של הלל הוא כאילו גדר שכבר שייך בזמן משה רבינו.
לכאורה זו גמרא שאפשר להבין ממנה גם שזה דורייתא, כאילו כדבר שאולי אפילו בתור איזושהי סברה,
וסברה כשהיא סברה,
אם יש דבר הצלה גדולה,
אז אומרים הלל, אז ההלל יכול להיות שזה באמת דורייתא ושם מדברים על הלל, אז יכול להיות ששם זה מקור של דורייתא,
שאומרים באמת הלל.
זה פחות או יותר שלושת המקורות שבהם אנחנו רואים שיש התייחסות לאמירת הלל "צריך את תעניק", "מסכת ערכים", "מסכת ברכות",
בעצם ארבע מקורות, ו"מסכת פסחים".
המחלוקת, השאלה הזו, אם זה מן התורה או מדרבנן,
זה בא לידי ביטוי במחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן,
בספר המצוות בשורש הראשון,
אנחנו שם רואים שהרמב״ם באמת סבר בכל המקומות באופן עקבי,
גם בהלכות,
כפי שהן מצוינות פה בדף המקורות,
הוא בכל מקום באופן עקבי אומר שזה מצווה מדברי סופרים,
מצווה מדרבנן זאת אומרת, ולא מצווה מן התורה,
בעוד שהרמב״ן דווקא, ולא רק הרמב״ן,
גם הרייבד פה בהשגות הלכה אחת ברמב״ם נוקט בזה שזה דווקא יכול להיות כן מצווה מן התורה. אז אותה מחלוקת שאולי ניתן למצוא אותה בין הסוגיות,
אפשר לראות אותה מתוך דברי הראשונים.
אנחנו רואים שיש אצלהם איזושהי מחלוקת בדבר הזה. הרמב״ן למשל סובר שהמצווה של אמירת הלל היא אולי דאורייתא מצד הלכה למשה מסיני,
או יכול להיות שהוא אומר שמה שנאמר "ויום שמחתכם מועדיכם
ראשי חודשיכם שמה נאמרות קראתם בחצוצרות דהיינו שאומרים שירה השירה היא הלל ככה הוא רוצה לומר הרמב"ן וזאת אומרת שיש כאן איזושהי הבנה מחלוקת
האם המצווה היא מן התורה או מצווה היא מדרבנן רק הרמב"ן מסכים שאפילו אם זה מצווה מן התורה זה לא תמיד כי הרי בראש חודש אנחנו הרי בוודאי לא נגיד שיש מצווה מן התורה ואותו דבר בימים של חול המועד זה כבר אולי כבר שאלה תכף נדבר
על הנקודה הזו. מתוך הדברים האלה
אפשר לומר שיש פה התפתחות של כמה שאלות שנדונות.
יש פה כמה שאלות שנדונות.
שאלה ראשונה, אם בכלל אומרים עליה למשל בראש חודש, אם כן אומרים או לא אומרים.
וזה בעצם קשור למה שמשתמע אולי מהגמרא במסכת תענית שלנו,
שכאן אנחנו רואים שבגמרא כאילו ניתן לדייק שאם אנחנו אומרים שזה לאו דורייתא, אז הוא לא אמר בכלל, רב בכלל לא אמר.
זאת אומרת שבכלל לא אומרים.
עכשיו גם כשאומרים יש שאלה שנייה,
האם מברכים או לא מברכים?
האם מברכים או לא מברכים? כולנו מכירים את המחלוקת שכבר
היא נמצאת אצלנו בהנהגות למעשה, במחלוקת שמבחינתנו כאילו זו מחלוקת בין המחבר לערימה בשולחן ערוך, כפי שמצוין גם כן בדף המקורות,
אבל המחלוקת הזו כמובן יהיה סודה מדברי הראשונים הקודמים.
כי השאלה היא גם,
בסופו של דבר אם אומרים כבר הלל בראש חודש אז מה העניין להגיד את ההלל?
אז זה מה שנקרא מנהג, אז יש כאן כאילו שאלה האם על מנהג מברכים או לא מברכים, אם זה רק גדר מנהג.
ובתוך הדברים האלה יש גם דברים נוספים שכדאי לעמוד עליהם.
זאת אומרת אם מברכים או לא מברכים זו שאלה ידועה ומוכרת.
אבל בתוך הדברים יש כאן,
כפי שגם מצוין בדף המקורות,
בעיקר דברים מעניינים,
ניקח לדוגמה באמת את הגמרא במסכת ברכות שהזכרנו,
ששם הגמרא מדברת על כך שלא מפסיקים באמצע אמירת הלל.
לא מפסיקים באמצע אמירת הלל כמו שלא מפסיקים בקריאת שמע.
בא רבנו תם ואומר, במקורות הנזכרים פה זה מובא, וכמה מהם,
בא רבנו תם ואומר,
אם אתה אומר שמברכים,
אז זה נראה לו דבר שהוא,
יש לו מסגרת מחייבת שבאמת אסור להפסיק.
אבל אם אתה אומר שלא מברכים אז מה העניין בזה שלא מפסיקים?
מה זה משנה? זה כמו שאומרים תהילים.
ואם אומרים תהילים אז אתה יכול להגיד פרק א', פרק ב', פרק ג', ובין פרק ג' לפרק ד', אפילו באמצע יש צורך לומר משהו תאמרנו, למה לא?
זה בעצם מה שרבנו תם חושב.
רבי נתן אומר, אם כבר אז כבר.
אם אתה צריך להגיד שיש באמת מדרבנן מצד המנהג, אולי אומרים,
אז זה רק עניין של לא להפסיק,
זה נפקא מינה רק אם מברכים.
אבל אם לא מברכים,
אז מה העניין בזה?
זאת אומרת, כאן באמת באיזשהו מקום,
כאילו נכנס פה שאלה אם מברכים או לא מברכים, ומילא זה נפקא מינה, אם מפסיקים או לא מפסיקים.
או נושא אחר שנמצא פה בתוך הסוגיות האלה,
יש הבדל בין יחיד לרבים,
שמענו הבדל בין יחיד לרבים, אם זו מצווה אז למה שזה יהיה מצווה רק של הרבים ולא של יחיד, איך יש איזה מצווה שהיא מצווה של רבים, יש בבית המקדש, מצווה של קורבנות ציבור, אבל הלל שזה מצווה של ציבור או לא של ציבור,
כאן זה באיזשהו מקום אולי קשור לדברים האלה,
במה זה קשור?
אם זו מצווה בסופו של דבר מקבל גדר מצווה,
אז מסתבר שמברכים,
ומסתבר שאין הבדל בין יחיד לציבור.
אם זה לעומת זאת
דבר שהוא בגדר מנהג שזה לא מצווה ולא מברכים,
אז אני חושב שאפשר להבין למה באמת דווקא עניין של ציבור ולא יחיד. כאילו אמירת ההלל היא לא באה מכוח גדר של מצווה,
אלא היא באה מכוח גדר של איזשהו דבר שזה כמו שאומרים להגיד הלל בתור הלל זה לא דבר מובן מאליו,
וזה דבר שהוא צריך אולי להגיד, צריך העזה גדולה לבוא ולהגיד הלל.
הלל קדושים בכל יום יעללו חסל, אז זה רק אנשים קדושים. אנשים רגילים לא יכולים סתם ככה כאילו להתפרץ ולומר הלל. הציבור יש לו את הכוח של ציבור להגיד הלל.
זאת אומרת שההלל לא מתקבל כגדר של מצווה במקרה הזה,
אלא מקבל כאיזה מין ביטוי של הציבור לבטא איזה דבר שהוא מרגיש צורך לעשות אותו.
אז זה לא מצווה שמברכים על זה,
אלא זה מין ביטוי להרגשה ציבורית.
זו הרגשה של הרגשה ציבורית ולא הרגשה של יחיד, או יחיד לא רשאי להגיע למדרגה הזו.
אבל אם אנחנו אומרים שזה קיבל גדר של מצווה,
אז זה כאילו מתבקש שיהיה גם ברכה,
מצווה מברכים,
אם זה מקבל גדר של מצווה,
וזה גם ממילא אין הבדל בין יחיד לציבור, זה פשר המחלוקת.
אם אנחנו לוקחים בשולחן ערוך את הסימן תכ"ב שמצוין פה בדף המקורות,
אז באמת אנחנו מוצאים שבשולחן ערוך המחבר באמת סובר שיש הבדל בין יחיד לציבור,
ושלא מברכים גם הציבור, לא מברר, בעוד שהרמ"א אומר שמברכים וגם יחיד וגם ציבור. זאת אומרת, יש כאן את המחלוקת הזו שמוכרת לנו,
היא נמצאת פה בשולחן ערוך, כפי שהבדל בין המחבר לרמ"א, שזה משפיע על הדברים האלה שדיברנו מבחינת העניין של ברכה,
וממילא גם העניין עם ההבדל בין יחיד לציבור.
זה מופיע בתוך ההלכה כדבר.
נושא נוסף שיש פה לתת עליו את הדעת זה למשל באמת האם יש הבדל בעניין הזה בין ראש חודש לבין שבעה ימים של ששת הימים של חול המועד פסח שבהם גם אנחנו רואים שלא אומרים הלל מעיקר הדין אלא רק אומרים בתור אפשר
לקרוא לזה אולי מנהג אבל לכאורה מי שאומר שלא מברכים על ראש חודש כי זה באמת רק מנהג
אז אולי גם לא מברכים גם על העניין של חול המועד פסח זה באמת ככה באמת מופיע אבל במקומות אחרים רואים שיש הבדל ער"ן למשל מביא מובא פה בדף המקורות ער"ן באמת מביא
בשם הרמב"ן דווקא שבחול המועד פסח דווקא כן מברכים ובראש חודש לא מברכים זאת אומרת שבחול המועד פסח זה נקרא בכל זאת מועד
ולא כמו ראש חודש, שלא נקרא מועד.
אולי זה גם תלוי בסיבה שחול המועד פסח לא אומרים הלל שלם.
כידוע,
אמרנו מקודם את מה שהגמרא בהר אחין אומרת,
שלא אומרים הלל בחול המועד פסח, בגלל שכל יום הוא לא מקבל ביטוי מיוחד, ואמרנו שמה שקובע את חשיבות היום זה דווקא הקורבן,
אם יש קורבן מיוחד או אין קורבן מיוחד.
אבל כידוע יש שיטה אחרת שמובאת בבית יוסף,
כפי שאני מציין פה בדף המקורות,
שבית יוסף מביא משהו בשם איזה מדרש שאומר שלא אומרים הלל שלם בימים של פסח, בגלל שבשביעי של פסח נאמר מעשה ידיי טובים בים ואתם אומרים שירה,
זו הסיבה שלא אומרים הלל שלם.
ומכיוון שכבר בשביעי של פסח זה ככה, אז באמת גם כל הימים לא יהיו יותר גדולים משביעי של פסח. לפי השיטה הזו יוצא שבעצם כל המועד פסח הוא בעצם כמו כל הימים,
רק יש איזה את הרעיון הזה של מעשה ידיים טובים בים ואתם אומרים שירה כשטענה ולכן עיקר הדין עצם היום כן שייך אולי לכן אולי זה הסבר לרמב"ן מה שמובא ברע"ם שבחול המועד פסח
כן אומרים עלה לברכה אפילו לפי השיטה שלא אומרים ורק בראש חודש שזה באמת לא נקרא בכלל מועד על זה באמת יהיה הגדר המיוחד שזה מנהג ועל זה תהיה המחלוקת
האם אומרים מברכה או לא אומרים מברכה ומחלקים מבין יחיד לציבור כפי שכבר אמרנו.
אלה הדברים פחות או יותר לנושא המיוחד הזה שהוא נושא חשוב גם שמח אבל להגיד הלל כפי שאנחנו רואים זה גם לא כל כך פשוט. צריך להיות בעל מדרגה כדי להגיד הלל זה מה שאני תמיד אומר הוא קדושים בכל יום יעלו חסומי שהוא קדוש
הוא יכול להלל בכל יום אבל ככה סתם הלל שאומרים זה לא דבר זה לא
מילתא זוטריתא זה דבר שהוא חשוב יש לו ערך רב ולכן הדברים גם נידונים בכזו דקדקנות כפי שראינו מתוך דברי הראשונים והפוסקים.
נישאר בזה בינתיים וכל טוב לכולם. שלום שלום.
שלום שלום.
של של של של של
:::::::::::::
