שלום לכולם.
הדף היומי שאנחנו משתדלים קצת ללוות אותו עוסק ב...
כשמו כן הוא, הכותרת שלו, מסכת תענית.
על הנושא הזה של התענית
חשבתי שגם כן כדאי פעם להקדיש תשומת לב בדברי הלימוד שלנו גם כן בדרך העיון. ובדרך כלל כשמדוברים על תענית
יש חלוקה ברורה בין תענית ציבור לתענית של יחיד, של יחידים.
תענית ציבור
זה דברים יותר ברורים.
זו תענית שקיבל עליהם הציבור, וזה לא נוגע לכל אחד ואחד. גם התעניות,
מה שנקרא מלבד יום הכיפורים, שזה לעילא או לעילא,
הרי יש את התענית של תשעה באב, תעניות של הזכר לחורבן, או בכל אופן ביטוי של אבלות על החורבן.
אז יש גם את ארבעת התעניות,
מה שאנחנו גם עכשיו נמצאים בחודש תמוז, שקשור לי"ז בתמוז, וכן כל התעניות כולן.
אלה תעניות ציבור.
חוץ מזה, יש תעניות ציבור שגוזרים על הגשמים,
שבזה עוסקת הרבה המסכת הזו, של מסכת תענית.
אבל יש גם תענית של יחידים.
תענית של יחידים, שהאדם יחיד מקבל על עצמו תענית מכל מיני סיבות,
שהוא רואה בזה עניין לקיים תענית.
ועל העניין הזה של תענית של היחידים יש כל מיני הלכות
שעליהן אני קצת רוצה לדבר,
כדבר שצריך קצת להסביר ולהבין מה באמת זה הדיון פה,
על מה דנים.
אנחנו רואים, למשל, אני פותח את הגמרא במסכת תענית כפי שפתחתי,
בדף י"א ובדף י"ב, יש כאן כמה דברים שקשורים באמת לעניין הזה של תענית יחיד. יש כאן שאלה אחת
אם מתעניין לשעות או לא מתעניין לשעות.
מה זה נקרא מתעניין לשעות?
זאת אומרת, כאילו באופן פשוט הכוונה שהוא לא מתעניין יום שלם,
אלא מתעניין חלק מן היום,
בחלק הראשון של היום, אולי בחלק השני של היום,
זה תענית לשעות.
אחר כך יש ביטוי בגמרא שאומר שכל תענית שלא שקרה על אף חמה אינה תענית.
זאת אומרת, התענית צריכה להיות כאילו מגיעה עד הסוף, שלא שקרה על אף חמה.
אחר כך יש דיון בגמרא על קבלת התענית.
יש כאן מחלוקת.
הגמרא אומרת שכל תענית שלא קיבל אותה מאתמול,
שלא קיבל עליו מבעוד יום, לאף שמי תענית,
הגמרא אומרת על זה מילים מאוד קשות אפילו,
דמי למפוחא דמליאת זיקא, הגמרא בדף י"ב.
זאת אומרת, זה כאילו סתם עושה רוח,
נקרא לזה במושגים שלנו.
הגמרא שואלת מתי נקבל, אז יש מחלוקת בין שמואל לרב.
הרב אומר מבוא עוד יום, בכל אופן
במנחה, הכוונה בזמן של מנחה.
שמואל אמר דווקא בתפילת מנחה,
יש כאן דיונים ומחלוקות
והרבה פרטי דינים והדברים כולם מגובים לא רק בגמרא אלא גם בהלכה ובדברי הראשונים והפוסקים ובאמת אני פשוט מנסה להגיד איזושהי שאלה מקדימה מה כאן כל העניין מה בעצם כל כך משנה לנו אם אדם רוצה להתענות שיתענה
הוא מרגיש צורך להתענות משמע שזה לא כל כך פשוט זה בעצם דבר מסור לכל אחד אדם יכול להחליט שהיום הוא כן אוכל היום הוא לא אוכל אז ודאי שזה אפשרות
שכל אדם מחליט מה הוא אוכל, אם הוא בכלל אוכל וכמה הוא אוכל.
אבל מה כאן הדיון בסופו של דבר, שדנים עליו גדולי עולם, הרב שמואל והראשונים והאחרונים,
כולם.
אז לכאורה, הנקודה היא שיש לתענית השאלה אם יש לה איזשהו גדר ותוקף.
זה בעצם מה שמשתמע כאן בסוגיה.
כדי שלאדם יהיה נפקמינה בתענית,
שיש לזה איזו השלכה,
כמו שאומרים השלכות הלכתיות.
זה נאמר למשל מישהו שנדר שהוא יתענה ועכשיו הוא צריך להחליט לדעת לממש את התענית. אז יש גדר של מימוש התענית שמכסה את הנדר.
זה אולי דבר אחד.
והדבר השני זה אולי דבר שנוגע יותר למהותה של תענית.
אם התענית נחשבת לתענית בגדרים ההלכתיים כפי שדנים כאן בסוגיה,
אז הפירוש הוא שנגיד בן אדם יוכל לומר את התפילה של התענית.
לומר, להגיד תפילה של ענינו בתענית זה לא מובן מאליו. אדם לא אוכל, יגיד ענינו.
ענינו, ולהגיד ענינו זה לא פשוט. אולי צריך להבין שתפילה זה דבר מאוד רציני וחשוב.
זאת אומרת, אם אדם מכניס בתפילה איזשהו דבר חדש,
שזה כמו תפילת ענינו בתעניות,
זה דבר שזה אומר שהתענית כאילו מוכרת.
יש לה הכרה באופן הלכתי, תורני ומחשבתי.
זאת אומרת, זה לא סתם יום עכשיו, אלא יום שהוא יום של תענית.
היום של תענית, איפה הוא יבוא לידי ביטוי? לא רק שהוא לא אוכל, אלא הוא אומר "ענינו".
כשאנחנו מעיינים פה בדברי הראשונים, אנחנו רואים שפחות או יותר על זה סובב הדיון.
זאת אומרת, יכול להיות שבן אדם נודר נדר שהוא לא יאכל,
אבל זה לא בטוח שהנדר הזה נותן ליום הזה תוקף של תענית בשביל לומר "ענינו".
וממילא מכאן אני הולך ורוצה לגעת בכמה פרטים שדיברנו עליהם.
למשל הנושא של, יש כאן שאלה ראשונה בגמרא, או אחת השאלות, לא היום שאלה ראשונה דווקא,
היא באמת אם יש תענית לשעות.
אז מה זה תענית לשעות?
לכאורה באופן פשוט, יכול להיות שאדם מחליט להתענות במחצית הראשונה של היום.
במה הצהריים הוא כבר די, לא מספיק, הוא כבר לא מטענה.
או למשל להפך,
אולי האדם יחליט להתענות מן הצהריים ואילך, מחצית השנייה של היום.
ועל זה סובב הדיון פה בגמרא,
אם יש תענית לשעות או אין תענית לשעות.
הגמרא מצד אחד אומרת שיש תענית לשעות, אבל הגמרא אומרת, הנה הגמרא כאן אומרת, בדף, יאמר הרב חיסדא,
בהתחלה אומרת הגמרא כאילו בפשטות שיש תענית לשעות.
אחר כך אומר, אה, דאמרת מתעניין לשעות, אמר הרב חיסדא ואומר, והוא שלא טעם כלום עד הערב.
הוא שלא טעם כלום עד הערב.
אז רש"י מסביר, אם לומדים כאן עם פירוש רש"י,
רש"י מסביר שבעצם הוא לא אכל במחצית הראשונה גם כן של היום.
אבל הוא לא אכל לא בגלל שהוא התענה,
אלא חשב לעשות את זה כתענית,
אלא הוא רק היה טרוד, לא היה לו זמן לאכול. הגיע כבר עד מחצית היום,
הוא רואה כבר ממילא לא אכלתי, יהיה כל היום בתענית.
זה התענית של שעות של רב חיסדא לפי רש"י בפירוש הגמרא.
והפירוש שיוצא מזה,
שאם באמת זה לא היה ככה אלא או למשל היה אוכל במחצית היום
אז זה לא היה נחשב כבר לתענית. זאת אומרת כדי שיהיה תענית אז אמנם הוא מצידו החליט על כך רק לקראת מחצית השנייה של היום
אבל בתנאי שהוא לא אכל גם מקודם.
אבל אם הוא היה אוכל מקודם, זאת אומרת שבעצם אין תענית לשעות.
אם לומדים את שיטת רש"י בעצם מה שיוצא שאין תענית, יש תענית לשעות בכאילו.
זאת אומרת שזה לא נחשב לתענית מבחינת ההחלטה
של האדם אבל הוא לא אוכל כל היום, הוא לא אוכל כל היום.
זו בעצם שיטת רש"י.
ועל זה באמת נחלקו הראשונים.
האם באמת בסופו של דבר זו המסקנה?
אז לכאורה מהפשט של הגמרא, כי הגמרא אומרת,
אומר לאביי אם הוא לא אוכל כלום,
הרי זו תענית מעל יתר.
אומרת לו, לא צריך הדהים לך אמלוכי.
אז הפירוש שאמליך אמלוכי,
זאת אומרת לפי רש"י,
מה שהסברנו שהוא לא אוכל בחלק של היום לא בגלל שהוא מתענה,
אלא בגלל שהוא טרוד ואז ממילא במחצית השנייה הוא החליט להפוך את זה ליום של תעניק.
אז זה הפירוש של רש"י.
לא כולם מסבירים ככה. יש כאלה שמסבירים: אם לאחים לוחי פירושו של דבר שהוא החליט עכשיו,
עד עכשיו הוא אכל בכלל.
הוא החליט עכשיו לאיתנות. אם לאחים לוחי. לא שמעכשיו ואילך
זה לכאורה שיטת הרמב״ם.
שיטת הרמב״ם יוצא שבאופן פשוט יש תענית לשעות.
בעוד שלפי רש"י בעצם התענית לשעות זה רק
משהו פורמלי כאשר בפועל הוא לא אוכל כל היום.
וזו מחלוקת של הרמב״ם והרייבד כמצוין בדף המקורות.
זאת אומרת שלפי רייבד ורש"י אין מציאות כזו של תענית של שעות. תענית
נחשבת אם הוא לא אוכל כל היום.
בעוד שלפי הרמב״ם יוצא, אם היינו ברמב״ם,
ועוד יותר מזה בדברי ערימה בשולחן ערוך,
הוא אומר מה שלא אומר הרמב״ם,
הוא אומר שאם מישהו מתענה עד מחצית היום,
אומר ענינו, אף על פי שהוא לא גומר את היום בתענית.
זאת אומרת, מחצית היום, לפי הרמב״ם, מחצית היום השנייה.
לפי הרימ"א, הוא אומר גם מחצית היום הראשונה.
היי, איך זה מסתדר בדיוק בפשט הגמרא?
באמת לא כל כך ברור.
לא כל כך ברור, כי בגמרא זה לא כל כך משמע,
והתשובה היא שזה לא בא מהבבלי, אלא בא מהירושלמי.
זאת אומרת, בירושלמי יש יותר הכרעה יותר ברורה לגבי האפשרות של תענית לשעות.
דברי הירושלמי מובאים על ידי כל הראשונים.
כאן בדף המקורות ציינו פה לא את הירושלמי במקור, אלא ציינו את הראש
על הגמרא, כי הראש מביא את הירושלמי.
בעצם כולם מביאים את הירושלמי.
בירושלמי משמע שיש תענית לשעות באמת,
בין בחלק היום של הראשון ובין בחלק השני של היום, כאשר בחלק שהוא לא מתענה הוא באמת אוכל.
זה באיזשהו מקום, רואים כאן שזה מחלוקת בראשונים,
שזה מגובה כמחלוקת משמעותית בין הבבלי לירושלמי.
אז זו נקודה אחת.
נקודה שנייה,
אנחנו רואים את המושג הזה שכל תעניד צריך לכסות קבלה, צריך להבין מה זו הקבלה.
ומחלוקת בין רבי שמואל, רבי שמואל עושים על זה מחלוקת.
מתי מקבל? שמואל אומר זה בתפילה, והלכה הגמרא אומרת כשמואל פה,
אף על פי שבעניין של תעניד זה עניין של איסור והיתר לכאורה.
בכל אופן, כאן באופן חריג הלכה דווקא כשמואל.
שמקבלים תענית בתפילה, תפילה של מנחה שקודמת ליום התענית.
וזה מוביל אותי למחשבה שיש פה משהו שצריך להגדיר.
כל מחלוקות של ראשונים ואמוראים,
אי אפשר להסביר אותם, רק הם אומרים ככה, אומר ככה, אומר ככה, ואומר ככה.
אלא צריך לנסות להבין מה יש כאן.
ונראה לי שהמחלוקת היא באיזשהו מקום בגדר הזה של התענית.
האם באמת מה שאמרנו בתחילת דברינו,
האם התענית הכוונה היא הגדרה של היום,
או הדבר העיקרי הוא במובן הזה שהוא נודר,
שהאדם נודר,
ובאיזשהו מקום האדם נודר,
ומכוח הנדר נהיה תענית, שהוא לא אוכל בפועל.
האם העובדה שהוא לא אוכל בפועל מתוך החלטה אישית של נדר,
זאת אומרת המדובר או על תענית על זה שהוא לא אוכל,
או ההגדרה של התענית הוא באמת יכול אדם לקחת את היום ולהגיד היום הזה הוא יום של תענית.
ואת זה למדתי מדברי הריטווה, המצוין פה בדף המקורות.
הריטווה באמת אומר שהקבלה של התענית זה לא כמו נדר רגיל. זאת אומרת ההבנה הפשוטה היא שקבלת התענית שעליה מדובר פה זה כמו נדר, אדם נדר.
כי אם הוא לא נדר אז זה סתם לא אוכל, אז זה כלום.
אבל אם הוא נדר אז זה משמעותי.
בא הריטב"א ואומר, זה לא נודר,
זה לא נודר במובן המשמעות, זה כמו, איך הוא קורא לזה? כמו קבלת שבת.
קבלת שבת זאת אומרת, אתה מקבל את השבת, עכשיו יש שבת.
אותו דבר, אתה מקבל את התענית, היום הזה הוא כבר לא יום רגיל,
הוא יום של תענית.
זאת אומרת, הקבלה היא ממילא הופכת להיות קבלה משמעותית של היום.
ואז ממילא יוצא מכאן,
שאם אני מגדיר את זה בצורה הזו,
אני מקבל את היום הזה כיום מיוחד.
וממילא, כיוון שהוא יום מיוחד,
אז זו ההחלטה שקיבלתי.
אז זו משמעות שלו להתענות, אז גם להתענה לשעון.
או יום מיוחד גם אם אתה לא אוכל עד הצהריים. זה גם לא רק אם אתה לא אוכל כל היום,
אם אתה לא אוכל עד הצהריים, גם כי בזה פשר דברי ערימה בשולחן ערוך,
שאומרים ענינו גם על צום שנוהגים בו עד מנחה, עד הצהריים.
על העניין הזה אני מביא פה בדף המקורות, שכדאי לראות אותו,
דברים של תרומת הדשן.
יש תרומת הדשן וזה מובא בהלכה בפוסקים לגבי חתן ביום חופתו,
שאנחנו אומרים שהוא מתענה, יש כמסורת הלכה, נאמר כדברי הלכה בשולחן ערוך באמת,
כחתן מתענה.
אז עליו נאמר, אומר תרומת הדשן,
הוא לא צריך להתענות עד צאת הכוכבים.
הרבה פעמים החופה לפני השקיעה, אומרים.
החופה לפני השקיעה, אם החופה לפני השקיעה הוא לא צריך להתענות עד צאת הכוכבים, לכאורה את היום הוא עוד לא גמר.
בכל זאת הוא יכול להתענות רק עד החופה נגיד.
אז מה ההסבר לדבר?
מפני שאצל החתן ביום חופתו,
ביום חופתו,
היום הוא יום של חופה בלי קשר לעובדה שמה שהוא אמר או מה שהוא קיבל.
אלא זה היום כבר ממילא, זה לא צריך אפילו קבלה.
אלא התענית נחשבת ליום מיוחד אפילו בלי הקבלה.
וממילא היום, כשהיום כבר מיוחד,
התענית יכולה להיות משמעותית גם לשעות, יש תענית לשעות.
בפועל של התענית, זה לא היה כל כך מובן מאליו אם אנחנו היינו אומרים אחרת שבלי התענית אין משמעות ליום.
יום של תענית זה מושג בפני עצמו וזה נראה לי ללמד מתוך דברי הריטווה כמו שציינתי אותו ומציינים אותו גם בדף המקורות.
וזה מוביל באמת למסקנה שכל אם יש יום שהחשיבות
שלו היא ברורה אז התענית
היא נחשבת לתענית אפילו אם היא לא כל היום.
אם החשיבות של היום אינה ברורה אז התענית נחשבת לתענית רק בזכות העובדה שהוא מתענה בפועל.
זה מה שבעצם יוצא כאן כשיטה,
כמחלוקת. אבל אם היום הוא יום יורד, למה היא נפקא מינא? להגיד ענינו.
נו, זה מילתא זוטרתא? זה לא פשוט אבל על זה מדברים.
חתן יכול לומר ענינו
ביום חתונתו.
אבל ייקח דוגמה אחרת גם כן.
למשל, מי שבצומות,
כמו ביום הכיפורים אפילו,
או בתשעה באב,
שהוא לא יכול, צריך היה לאכול מכל מיני סיבות,
אבל אחרי האוכל הוא מה עכשיו?
הזכור, יש כאלה שרוצים תמיד לומר, כיוון שאכל כבר לא משנה.
לא, זה לא נכון.
אי אפשר להגיד שזה לא משנה.
בדף המקורות מסוים פה הדברים, פשוט שזה כן משנה.
אפילו כשהוא לא, אפילו כשהוא אוכל,
ואחר כך הוא יכול או לא יכול,
יצום בין ארוחה לארוחה,
כן?
אפילו לפי הצורך.
זאת אומרת, למה? כי היום הוא יום של תענית מצד עצמו.
ומה שהוא אוכל והוא לא אוכל, זה לא משנה את היום.
אז זה ברור בצומות של הציבור,
וזה ברור גם בצום של החתן ביום חופתו,
וזה מילא ברור אפילו ביום שהאדם לי באופן יחיד קובע לעצמו ואומר היום הזה זה לא יום רגיל,
זה יום של תענית.
אבל זו באמת השיטה שסוברת שמתענן לשעות, כפי שאמרתי,
שזה מבוסס על הירושלמי. נראה לי שפחות או יותר בזה אנחנו מסברים ומסבירים את העניין. היום, כשאדם מקבל על עצמו, כשאומר היום הזה הוא יום מיוחד,
זה לא מילתא זוטרתא,
זה דבר רציני ומשמעותי. נפקא מינא פשוטה להגיד ענינו.
וזה לא דבר מובן מאליו להוסיף בתפילה.
ועל זה סובב הדיון בחלק מהסוגיות פה במסכת העני,
ונישאר בזה בינתיים.
שלום שלום.
