היום אנחנו, שלום לכולם, כן, כמובן.
היום אנחנו נמצאים בערב חג השבועות.
את השיעור הזה ישמעו אולי לפני חג השבועות ואולי אפילו יותר אחרי חג השבועות.
בכל זאת אני מנסה, רוצה לומר היום, לדבר על נושא שקשור מלכתחילה לחג השבועות, אבל הוא קשור גם לכל הימים שלאחר מכן.
הלוא זה העניין החשוב של מצוות תלמוד תורה.
במצוות תלמוד תורה אנחנו מדברים על מתן תורה,
בקבלת תורה, אבל כמובן שהדבר החשוב הוא לא ללמוד רק
בליל שבועות, בלילה, אלא הכוונה היא גם אחר כך כשמקבלים את התורה להמשיך ללמוד ולא לברוח ממנה.
אז לכן השיעור הזה חשוב לתמיד, לכל הימים, לכל השנה.
הנושא הוא באמת קצת ללמוד על הגדר ועל ההיקף של המצווה הזו.
גם זה דבר שיש מה ללמוד מבחינה לימודית,
כי יש פה כמה דברים אפילו מעניינים,
וחלקם אפילו, אפשר לומר, מפתיעים.
ניקח את ה... קודם כל, בפסוקים בתורה אנחנו מוצאים בתורה בשלוש מקומות
שבהם העניין הזה של לימוד תורה נזכר בהם,
כפי שמצוין פה בדף המקורות.
יש בדברים בפרק ה' הלכה א', ודברים בפרק ו' הלכה ז', בי"א י"ט.
זה הפסוקים שמוכרים לנו מקריאת שמע,
מפרשיות של קריאת שמע.
הדבר שאולי מפתיע פה כבר בהתחלה זה שיש איזשהו הבדל בין מוני המצוות.
לגבי מניין המצוות אצל הרמב״ם יש מצווה אחת על כל הפסוקים האלה כולם,
אין לו שתי מצוות בעוד שאצל המוני המצוות האחרים כמו רב סעדיה גאון ובעל הלכות גדולות שם נמנו שתי מצוות ואולי אפילו שלוש מצוות וגם
זה בעצם צריך להבין למה באמת הרמב״ם מצמצם וקובע מצווה, וקובע רק מצווה אחת.
האם אין פה באמת שתי מצוות?
בעיקר החלוקה האפשרית הייתה יכולה להיות עצם הלימוד שכל אדם אולי חייב,
והחלק השני שאדם חייב ללמד את בנו ולהעביר את לימוד התורה מדור לדור. אז יש אצל מוני המצוות משמע שהם ראו בזה באמת שתי מצוות.
אצל הרמב״ם זה הכל מצווה אחת והדבר כפי שאמרתי צריך תלמוד. אז זו נקודה ראשונה.
מעבר לזה אנחנו מוצאים בסוגיות הגמרא כמה עניינים שגם מאוד מעניינים כשלעצמם. גמרא, יש לנו גמרא אחת במסכת ברכות בדף ל"ה עמוד ב', שם יש את המחלוקת אולי מפורסמת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בן יוחאי,
שכאשר מה שכתוב בתורה בפרשת והיה אם שמוע,
שאנחנו קוראים בקריאת שמע, מה אנחנו כותבים?
ויסבת דגונך את ירושך ויצריך, זאת אומרת שמדובר על זה לעסוק בעבודה,
לא רק בלימוד תורה אלא בעבודה גם, בעבודה שדרושה בשביל הפרנסה.
אז רבי ישמעאל אומר שככה זה באמת המנהג, המנהג הוא באמת שצריך למצוא את הזמן לכך ואת הזמן לכך,
ולא לבטל לגמרי את הצורך הרגיל והטבעי בעבודה בשביל הפרנסה.
בעוד שרבי שמעון בר יוחאי אומר שמאז זה זה לא דרך.
כאילו הוא אומר שגם זה לא נאמר אלא בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.
אבל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום אפילו את זה לא צריך אלא מלאכתם נעשית בידי אחרים.
אז זו בעצם הדעה של רבי שמעון בר יוחאי שהיא נראית מאוד קיצונית ועל זה הגמרא אומרת
שמי שרצה לעשות כמוהו לא עלה בידו, כי זה דבר שקשה או אי אפשר בכלל להתקיים בדרך הזו.
לכן מעניין לראות כנגד זה גמרא במסכת מנחות בדף צד"ט,
שם הגמרא במנחות,
יש שם שני חלקים,
אבל החלק האחד זה מדובר דווקא שאלה ששאלו את רבי ישמעאל,
האם אפשר ללמוד חוכמה יוונית, למצוא זמן לחוכמה יוונית,
ואז הוא אומר, תחפש לך זמן שזה לא יום ולא לילה, ואז תלמד חוכמה יוונית.
זאת אומרת, הוא לא רואה עניין להוציא, לפנות מן הזמן הרגיל ללמוד חוכמה יוונית, וזה לכאורה דבר שכאילו סותר את עמדתו במה שמצאנו במסכת ברכות.
כי במסכת ברכות אנחנו רואים שהוא אומר, לא רק ללמוד תורה, אלא גם לעסוק בעניינים של דרך ארץ,
ואילו פה יוצא שהוא גם מגלה עמדה קיצונית לצד השני,
ואז הוא אומר שלא דווקא לא לעשות את זה,
לא ללמוד דברים אחרים או לא לעסוק בדברים אחרים.
אז כנראה שצריך לעשות חילוק,
שבין רבי ישמעאל לפחות לעשות חילוק, יש דברים שהם נחוצים לחיים, שבאותם כן צריך להשקיע את הזמן,
אבל דברים שאינם נחוצים, להשקיע בהם את הזמן.
כמו מה שמתכוונים שם חוכמה יוונית, שזה לא דבר שנדרש כאילו לפרנסה או לדברים שחשובים לחיים בכלל,
אז מבחינה זו הוא אומר, איך הוא אומר? בזמן שלא יום ולא לילה.
אז זאת אומרת שמה שהיה אולי נראה סתירה בדברי רבי ישמעאל זה דווקא מטורץ בצורה די ברורה ופשוטה.
לעומת זאת בדברי רבי שמעון בר יוחאי יש לכאורה סתירה יותר חזקה כי בעוד מה שהוא אומר במסכת ברכות ששם הוא מגלה דעתו שלכאורה אפילו מה שכתוב בתורה כלשון של ברכה של אסבתא דגנך תירושך ויצריך זה לא דבר שצריך כאילו
לראות בזה איזה הישג גדול אלא להפך זה רק בזמן שאין ישראל זאת אומרת זה מין דרגה נמוכה שבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום זאת אומרת שמלכתחילה כל הזמן צריך להיות מוקדש לתלמוד תורה אבל הנה רבי שמעון בר יוחאי בעצמו במסכת מנחות שם באותו מקום שאנחנו ציינו בדף צ"ט עמוד ב' שם מובא שם שרבי יוחנן אומר בשם רבי שמעון בר יוחאי שבעצם אפשר לקיים את מצוות התורה מצוות לימוד התורה
על ידי אפילו רק קריאת שמע של שחרית וערבית.
זאת אומרת שאם אדם קורא קריאת שמע של שחרית וערבית, זו תהיה מצוות קריאת שמע.
אז זה בעצם סותר לגמרי מן הקצה לקצה את דברי רבי ה' בן יוחאי. רבי ה' בן יוחאי הקיצוני, כפי שאפשר לקרוא לזה,
בדברים שאמר במסכת ברכות.
הנה כאן במסכת מנחות הוא מגלה עמדה מתונה מאין כמוה,
שהוא אפילו באיזשהו מקום כמעט אין לו דרישה להגיד
רק קריאת שמע ששחרית וערבית זה כאילו דבר לא בכלל לא דורש השקעה משמעותית במושג של תלמוד תורה.
והנה כאן הוא אומר, זהו, אדם יכול לקיים את המצווה הזו. זה דבר מאוד מעניין וצריך להבין איך רבי שמעון בר יוחאי, האם אין פה סתירה.
ונראה לי שהתשובה הנכונה פה כשמדובר על רבי שמעון בר יוחאי היא באמת תשובה שקשורה למה שאנחנו מכירים אצל רבי שמעון בר יוחאי.
רבי שמעון בר יוחאי,
עם הסיפור הידוע שמופיע בגמרא במסכת שבת בדף ל"ג מצוין פה, בדף המקורות. אנחנו מכירים את הסיפור שרבי שמעון בר יוחאי הלך למערה,
ישב במערה כמה שנים ויצא במערה פעם ראשונה וראה אנשים שעוסקים במלאכה, חורשים וזורעים את הדברים האלה בדיוק על מה שהוא אמר, הוא באמת אמר, ביטל אותם וזלזל בהם ואמר, מניחים חיי עלם ועוסקים בחיי שעה,
אבל אמרו לו, תחזור בחזרה למערה, ככה אי אפשר להתקיים, ואז הוא יצא שוב,
ואז הוא באיזשהו מקום מגלה,
היה פה שינוי.
כנראה שצריך לשמוע בר יוחאי היה שינוי, שהשינוי הוא בכיוון הזה, שאם מקודם הוא היה בעמדה כזו שרק ללמוד תורה,
הנה עובדה שהוא דווקא שינה ועבר לעמדה קיצונית מהצד השני,
שיכולים לצאת ידי חובה בקריאת שמע של שחרית וערבית. ולדבר הזה אני הייתי מוסיף את מה שנראה לי דבר נכון,
מה שאנחנו לומדים במסכת אבות בפרק רביעי, גם זה מובא בדף המקורות פה,
אנחנו רואים שרבי שמעון בר יוחאי אומר, יש שם ביטוי במשנה במסכת אבות,
שלושה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב, אומר רבי שמעון עולה על כולם, זה באמת גם כשלעצמו חידוש, זאת אומרת יש כתר תורה אצל מי שלומד תורה,
יש כתר כהונה אצל הכוהנים, יש כתר מלכות אצל המלכים,
כתר שם טוב למי הוא מיועד?
לאדם טוב שעושה מעשים טובים כתר שם טוב עולה על כולם זאת אומרת שרבי שמעון בר יוחאי אפשר לומר שיש פה איזשהו שינוי ואולי הוא קשור לאותו שינוי במעבר בפעם הראשונה שביציאתו מן המערה לפעם השנייה אז זה באיזשהו מקום יוצא מכאן במידה מסוימת שרבי שמעון בר יוחאי עובר לצד השני ורבי ישמעאל נמצא דווקא בצד המקפיד יותר כאשר הוא לא נתן אפילו את הצ'אנס ללמוד חוכמה
היוונית כי צריך להיות לעסוק בתורה ורק לדברים שנוגעים לעניין של החיים עצמם כמו הפרנסה ודברים מסוג זה אולי לפי רבי ישמעאל יוצא שלומדים אותם.
זה באשר למחלוקת של רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי.
אבל בדבריו של רבי שמעון בר יוחאי צריך לראות פה דבר נוסף נקודה מאוד מעניינת כשלעצמו.
נקודה מאוד מעניינת.
כי רבי שמעון בר יוחאי שאומר שאפשר לצאת ידי חובה בסופו של דבר בקריאת שמע ששחרית וערבית
זה כשלעצמו, כמו שאמרנו, זה חידוש חזק, גדול מאוד.
בכל מקרה,
גם ברמב״ם, במקורות המצו... בדף אמא,
באחד המקורות המצוינים כאן, לפי הרמב״ם,
משמע שהוא הולך אולי בשיטה הזו, שאפשר לצאת ידי חובה בקריאה של פרקים בשחרית וערבית.
הוא לא אומר,
אמנם, את העניין של קריאת שמע,
כיוון שבאיזשהו מקום, אפילו בגמרא שם במנחות,
אומרים שאסור להגיד את זה לפני עם הארץ, יש מישהו, רבי יוחנן אומר,
שאסור לגלות להם את הסוד הזה,
כי אז הם כולם ילכו אולי רק להסתפק במידה כל זוג קטנה של תלמוד תורה.
אבל מעבר לכך, יש כאן שאלה מאוד מעניינת,
כי לכאורה יוצא שהעיסוק בתורה, בקיום המצווה שלה,
הוא באמת רק בתורה שבכתב. הרי אם אדם, נגיד, קורא קריאת שמע,
הייתי יכול לבוא ולומר,
יצא ידי חובה בשחרית וערבית,
שיקרא פרק של קריאת שמע אבל יקרא גם איזה משנה, ילמד איזה דף היומי או ילמד איזה הלכה בשולחן ערוך ובזה הוא יקיים את המצווה. משמע כאן שלא רק שכל כך מעט אלא הנקודה היא גם מבחינת מה לומדים כדי לקיים את המצווה יוצא מכאן שיש כאן איזשהו חילוק מאוד חזק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה כי קיום המצווה עצמה לא ימוס ספר התורה הזה מפריך מתקיים על ידי משהו בתורה שבכתב
ולא בלי שום תוספת של דברים מתורה שבעל פה, וזה כשלעצמו בוודאי גם כן חידוש שדורש מאיתנו איזה עיון, ודבר הזה צריך כאילו לחפש במקורות הנוספים שיש לנו, וגם מצוינים פה בדף המקורות,
איפה מצאנו חילוקים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה,
האם מצאנו איזשהו חילוק בעניין הזה?
באמת מצאנו,
מצאנו בכמה מקומות, מצאנו במסכת נדרים בדף ל"ז,
יש שם איזה חילוק מעניין,
שהגמרא אומרת, וככה נפסק ברמב״ם,
נפסק ברמב״ם, שהאדם בתורה שבכתב
מותר כאילו לקחת שכר,
ועוד שבתורה שבעל פה לא לקחת שכר.
מה אני בחינם, אף אתם בחינם.
אבל בתורה שבכתב כתוב בשכר, והרמב״ם פוסק בסגנון הזה של לקחת שכר על תורה שבכתב ולא לקחת שכר על תורה שבעל פה.
זה מנקודה מעניינת, מה באמת ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה,
מבחינת העניין הזה.
מקור נוסף זה במסכת קידושין בדף ל' עמוד א',
גם זה מצוין כמובן בדף המקורות, אנחנו מוצאים שם שהלימוד התורה העיקרי הוא באמת תורה שבכתב.
זאת אומרת, ללמד, האבא ילמד את הבן תורה שבכתב ואת מה שהשאר הוא כבר יסתדר כאילו לבד.
ככה כאילו יוצא שם.
ואז ממילא מתוך המקורות האלה אנחנו מגלים ורואים שיש הבדל בין תורה שבכתב
לבין תורה שבעל פה וצריך להגדיר את זה כי מצד אחד כאילו קיום המצווה מתקיים בתורה שבכתב ומה שנראה לי צריך פה להגדיר ולומר שיש עניין של תורה שבכתב ויש עניין של תורה שבעל פה הנה יש לנו גמרא במסכת גיטין בדף ס עמוד ב שם אמר רבי יוחנן אותו רבי יוחנן שאמר שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית אומר בגיטין בדף ס עמוד ב הוא אומר שלא קראת ברית
הקדוש ברוך הוא עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה.
אז אנחנו רואים שדברים שבעל פה זה לא פחות אלא יותר.
זה באיזשהו מקום משהו שהוא יותר הוא לא פחות אלא יותר.
אבל היותר הזה הוא נותן לזה בית גדר אחר.
זה מה שאנחנו יכולים מכאן לראות.
כאילו המצווה היא בתורה שבכתב. קיבלנו תורה שבכתב צריך ללמוד לדעת אותה צריך גם להעביר אותה מדור לדור כמו שכתוב ועודדתם לבניך לבניך יום אשר עמדת לפני השם ערכך בחורף.
זאת אומרת שעניין של תורה שבכתב זהו המצווה.
תורה שבעל פה זה לא גדר של מצווה,
אלא זה דבר שהוא במהות.
המהות של עם ישראל,
הדבר המיוחד זה שלא קראת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה.
העובדה שיש לנו את הכוח להמשיך בדברי תורה, בדברים שבעל פה, ללמוד ולהבין ולהסיק את המסקנות ההלכתיות וכל מה שקשור בזה,
זה אומר שזה בעצם הדבר המיוחד בעם ישראל.
זה דבר שהוא מבטא את הייחודיות של עם ישראל בהיותם עם.
זה שקיבלנו את התורה היא קיבלנו תורה מוכנה.
התורה שבעל פה היא מבטאת את החיים שלנו כחיי עם ישראל. אז זה בעצם דבר שהוא לא נכנס בגדר של מצווה,
אלא זה משהו כללי יותר.
יכול להיות שזה הפירוש של העניין,
קיום המצווה זה בתורה שבכתב,
אבל המהות של עם ישראל זה לא עניין של קיום המצווה, זה התורה שבעל פה. ולכן אפשר להבין את המקורות האלה שאנחנו רואים את החילוק.
בתורה שבכתב אפשר לקחת שכר, כמו שכשקונים אתרוג משלמים כסף וצריך לשלם כסף, גם ללימוד תורה שבכתב משלמים כסף למורה.
תורה שבעל פה לכאורה אין גדר של קבלת כסף, זה לא גדר מצווה, זה מעני בחינם אף אתם בחינם. יש פה איזה משהו מהותי שמייחד את עם ישראל באופן המיוחד ביותר,
דווקא התורה שבעל פה. אז ההבדל קיים,
אבל הוא לא קיים דווקא במובן כאילו להוריד את הערך של תורת שבעות פה, אלא לחזק את זה, להפך,
זה לא הבדל כמותי אלא הבדל איכותי ברמה ובהגדרה.
יש למשל כללים שאנחנו אומרים בדברי הרמב״ם בספר המצוות,
יש דבר כזה שאנחנו אומרים מצוות כלליות לא כלולות בספר המצוות, יש דברים כלליים.
כך אנחנו מסבירים את הרמב״ם שלא מונה את יישוב ארץ ישראל בתור מצווה.
הרמב״ם לא מונה גם את ברכות התורה בתור מצווה.
ממילא הרמב״ם גם לא מונה את העניין של תורה אולי שבעל פה בתור מצווה.
זאת אומרת כי דברים שהם כלליים, שמאפיינים בכלל את כל המציאות המיוחדת של עם ישראל,
זה דבר, כמו יישוב ארץ ישראל,
אז זה לא מצווה אצל הרמב״ם, אצל הרמב״ם זה משהו כללי,
וכיוון שהוא כללי הוא לא כלול בתור מצווה פרטית.
ממילא גם תורה שבעל פה היא מייחדת את עם ישראל ונותנת לו את האופי המיוחד שלו,
וזה הדבר ולכן הוא אפילו גדר נוסף ושונה עם כל המשמעויות שראינו את ההבדלים ביניהם. אז התורה היא, אנחנו יודעים,
דברי התורה הם כוללים גם תורה שבכתב כמובן,
שזה הדבר היסודי,
תורה שבעל פה במובן המיוחד הזה כפי שראינו את המשמעות שלהם לגבי עם ישראל.
בזה נישאר בינתיים וכל טוב לכולם, גם חג שמח מי שיהיה לפני החג בכל אופן.
שלום שלום.
