שלום לכולם,
אנחנו ממשיכים עם הלימוד שלנו על איזה סוגיות ועיון בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
לומדים את מסכת ראש השנה.
בחרתי היום סוגיה שהיא קטנטונת, אבל יש בה איזה דבר שכדאי לדבר עליו.
אני מתכוון לגמרא במסכת ראש השנה בדף ט"ז עמוד ב',
בדף ט"ז עמוד ב', שם אנחנו מוצאים בתוך הדברים של הגמרא,
הוא בא שם,
הגמרא אומרת,
אומר רבי יצחק,
חייב אדם לתאר את עצמו ברגל, שנאמר בנבלתם לא תיגהו.
זאת אומרת, הוא לומד מפסוק שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל,
וזה הנושא שלנו.
ומתוך הנושא הזה יש כמה הסתעפויות מעניינות שכדאי לעמוד עליהן, וזו הזדמנות יפה לכך.
כי באמת צריך להבין למה חייב אדם לתאר את עצמו ברגל.
ובאופן פשוט, באופן פשוט המשמעות של העניין,
המשמעות של העניין שברגל צריכים לעלות לבית המקדש, לעלות לרגל
וממילא צריכים גם להקריב קורבנות.
אז כיוון שצריכים להקריב קורבנות אז צריכים להיות הרי טהורים כי הקרבת הקורבנות כרוכה בטהרה של האדם שלא יטמא.
ולכן אמרו שחייב אדם כחיוב באופן בני עצמו לחייב את עצמו, חייב אדם לתאר את עצמו לקראת הרגל או ברגל כדי שיהיה מסוגל ויהיה יכול להביא את הקורבנות של הרגל,
את מה שהוא מחויב, קולת ראייה ושלמי חגיגה ושמחה,
כל הקורבנות המחויבים לאדם ברגל.
ולהפך, מי שמטמא את עצמו לפי זה, הוא עובר אפילו על עבירה,
על איסור שהוא נטמא,
מכין את עצמו בצורה הפוכה לקראת הרגל.
אז זה הפירוש הפשוט.
אבל מהפירוש הפשוט הזה, וככה באמת, שוב צריך לומר,
הרמב״ם, הלכות טומאת אוכלים, כפי שמצוין בדף המקורות,
הוא באמת מחבר את זה לעניין הזה.
היות שכל אדם צריך להקריב קורבן ברגל,
אז הוא צריך לתאר את עצמו כדי שלא יהיה איזשהו עיכוב או בעיה במצווה הזו של העלייה לרגל.
אבל כפי שאנחנו יכולים לראות מכמה מקורות אחרים,
אנחנו רואים שאולי יש לזה גם הבנות אחרות.
למשל, אם ניקח את המאירי
על המקום פה במסגרת ראש השנה,
הוא דווקא משום מה אומר שלמה חייב אדם לטהר עצמו ברגל כדי שיאכל חולין בטהרה. הוא לא מדבר על העניין של בית המקדש אלא כדי שיאכל חולין בטהרה. זאת אומרת, הוא מדבר פה על החולין, על מה שאדם אוכל בבית ולא על מה שהוא דווקא מקריב את הקורבנות בבית המקדש.
דבר מעניין מאיפה אמירי הגיע לזה.
יש עוד מקור אחר אפילו שבו נאמר בצורה עוד יותר מיוחדת שהטהרה הזו שמדברים עליה לקראת הרגל,
עניינה של איזושהי התקדשות מיוחדת וזה כדאי לעיין מאיפה אנחנו
לומדים את זה ואיפה זה בא לידי ביטוי.
אז מקור אחד יש לנו במסכת יבמות דווקא,
בדף כ"ט עמוד ב',
כמובן מצוין פה בדף המקורות,
שם מדובר על כך, הגמרא אומרת על ארוסה שהיא לא מתעמת לארוס.
ארוסה לא מתעמת לארוס, כידוע,
המושגים של ארוסה וארוס בזמן הגמרא במשנה זה מדובר על ארוסה שהיא כבר התקדשה רק לא הגיעו לשלב של חיי הנישואין. אז זה באיזה מקום ארוסה וארוס זה לא במושגים שלנו שהארוסה זה דבר שהוא מבחינה פורמלית הרבה פחות מזה אבל להפך הארוסה שמופת בגמרא היא במדרגה יותר משמעותית ובכל אופן נאמר שארוסה לא מתעמת לארוס
והשאלה היא למה הארוסה לא מתעמת, מה רוצו לומר? באופן פשוט, אם היה מדובר למשל על כהנים,
אז אנחנו יודעים שכהנים אסור להם להיטמא,
אסור להם להיטמא, אבל כהנות בנות הארון, כפי שאנחנו קוראים להן,
הן לא מצוות על איסור טומאה,
ולכן הארוסה לא מתעמת להרוס, אז מה פה העניין? למה לא?
אז ברש"י ובתוספות מובאים על זה שני פירושים.
רש"י ואתו פירוש אחד בעצם שהם לא חייבים להיטמא,
כיוון שעדיין אין להם ביניהם את הקשר של הנישואין.
טוב,
אבל זה נשמע לא בדיוק מתאים למה שנאמר שם בגמרא,
ולכן גם רש"י וגם תוספות מביאים גם פירוש אחר,
שארוסה לא מתעמת לארוס, הכוונה ברגל,
שכאילו אסור לה להיטמא כדי שתהיה מזומנת ומוכנה לעניין הזה של הרגל כפי שצריך להיות מוכן לרגל.
זאת אומרת שאנחנו לומדים שמה שאדם חייב לתאר את עצמו בסוגיה שלנו ברגל הוא לא שייך רק על הגברים אלא גם על הנשים. וזו שאלה,
זה מביא אותנו לדיון נוסף.
מפני שאם אמרנו שבאופן פשוט העניין הוא דווקא קשור להקרבת הקורבנות ברגל אז זה שייך דווקא אצל הגברים ולא אצל הנשים אולי.
מפני שאצל הנשים אין חיוב עלייה לרגל ולא חייבות בהקרבת הקורבנות.
או שאולי נלמד מכאן שהן כן חייבות.
אז על זה אנחנו מסמנים את דברי הרמב״ם בהלכות חגיגה בפרק א', הלכה א', כפי שמצויין בדף המקורות.
יש שם באמת מחלוקת בין הרמב״ם והרייבד,
זו מחלוקת שמובאת על ידי ראשונים נוספים מלכתחילה,
מעבר להערכ הרמב״ם והרייבד,
האם נשים חייבות בעניין הזה של קורבנות שמביאים לרגל,
וזה באיזשהו מקום מחלוקת.
אז דחורה עכשיו ככה, האם אנחנו באמת אומרים
אם אנחנו באמת אומרים שהנשים גם חייבות בקורבנות, אז ממילא גם מובן מה שכתוב שהארוסה לא מתעמת לארוס.
מפני שהיא גם חייבת בקורבנות, אז באותה מידה לקראת הרגל אסור לה להיטמא.
זה יהיה הפירוש של מה שנאמר בגמרא ביבמות.
אבל אם אנחנו נאמר שהנשים לא חייבות בהקרבת הקורבנות,
אז השאלה אם יש לנו הסבר למה שנאמר שם שהארוסה לא מתעמת.
אבל אם אנחנו מפרשים שמה שנאמר שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל זה לא קשור דווקא לקורבנות,
אלא זה דבר שיש פה איזושהי התקדשות מיוחדת שעניינה טהרה לכבוד הרגל.
אז אם אנחנו נגיד ככה זה בהחלט שייך גם לנשים, כי החג כחג הוא בוודאי שזמן חשוב וגדול לא רק לגברים אלא גם לנשים. אז אולי זה יביא אותנו לידי כך שנפרש את העניין של חייב אדם לתאר את עצמו ברגל מהבחינה הזו ולאו דווקא מצד העניין של הקרבת הקורבנות של העלייה לרגל.
אז זו אפשרות שממילא מתפרשת על פי הגמרא הזו ביבמות.
מכאן אנחנו יכולים ללכת עוד קדימה למקור נוסף, ומאוד מעניין,
כשאנחנו מתבוננים רגע בהלכה,
מתי בעצם דיברו על עניין של התארות ועל חיוב של טהרה?
האם יש איזה זמן או יום שבו אנחנו באמת אומרים בהלכה שאנשים חייבים לתאר את עצמם על ידי טבילה כדבר מחייב?
מתי אנחנו מוצאים את זה?
אנחנו נתבונן ונראה,
אנחנו מכירים את זה בעיקר ביום הכיפורים.
בערב יום הכיפורים,
אם נזכר, מחפשים בהלכה, בשולחן ארוך,
יום אחד בשנה או כמה ימים בשנה שיש חיוב של טבילה,
אז זה באיזשהו מקום, הפעם היחידה שזה נזכר בתור חיוב,
זה מובא בשולחן ארוך, בלכות יום הכיפורים, לגבי ערב יום הכיפורים.
ושם הדברים האלה מובאים על פי הראש
שמובא בסוף מסכת יומא,
והוא מביא את הדברים האלה בשם הגאונים, בשם רב סעדיה גאון.
באופן מפתיע רב סעדיה גאון גם אומר שמברך על הטבילה הזו של ערב יום הכיפורים.
על כך יש באמת דיון ששייך לעניין הזה.
מאיפה לקח הרב סעדיה גאון את הרעיון שאם טובלים בערב יום הכיפורים שגם מברכים? אנחנו כמובן כידוע לא מברכים,
אבל עובדה שיש מן הגאונים, וזה מה שהראש מביא,
שסברו שכן צריך לברך.
מאיפה פה הגדר הזה, מאיפה זה בא?
מכאן יש באיזשהו מקום משמעות לעניין שהמקור של החיוב של הטבילה בערב יום הכיפורים הוא בא מן החיוב הזה שנאמר בסוגייתנו לגבי הרגל.
מה שנאמר פה בגמרא לגבי הרגל זה לא רק לרגל אלא זה גם לראש השנה ולא רק לראש השנה אלא גם ליום הכיפורים וככה אפשר להבין את
הרעיון של את הבסיס של ההלכה של רב סעדיה גאון שאמר שיש עניין של טבילה בערב יום הכיפורים אפילו עם ברכה ואולי לפי זה זה לא רק ביום הכיפורים אלא גם בכל הרגל כי זה מבוסס על הגמרא פה על זה יש להתווכח האם באמת כאן אנחנו רק רואים שבדבריה הראשונים והפוסקים כמסוים בדף המקורות הם התלבטו בזה מפני שבאופן פשוט זה משמע שזה רק הלכה בערב יום הכיפורים אם זה רק הלכה בערב יום הכיפורים אז זה לא שייך ממילא
לגבי אנחנו לא ראינו בהלכה בשולחן ערוך שהוא מדבר על זה ברגל אז מה שיש פה עניין מיוחד דווקא בערב יום הכיפורים ולא בכל הרגלים אז זה ממילא לא קשור לסוגיה פה אז הסוגיה פה כאילו מקבלת בחזרה את הפירוש שזה רק קשור לקורבנות של הרגל מה שלא שייך ביום הכיפורים כי יום הכיפורים לא צריך כל בן אדם להקריב קורבנות זה רק הכהן הגדול הוא זה שעושה את סדר העבודה זה לא כמו ברגל ברגל כל אדם צריך אז להפך
יוצא שלכאורה אילו זה היה קשור בקורבנות אז זה רק ברגל ולא ביום הכיפורים אם אתה אומר שיש עניין ביום הכיפורים אז או שיום הכיפורים זה עניין בפני עצמו או שעניין של יום הכיפורים מגלה את הפירוש של העניין של הרגל שברגל גם כן זה לא בא מכוח
זה לא בא מכוח רק העניין של הצורך להקריב את הקורבנות של הרגל אלא איזה עניין של התכתשות מיוחדת שבא לידי שעושים
עושים אותה גם על ידי הטבילה וההתכוננות הזו של הטהרה ואם כן זה לא רק ברגל אלא זה גם ביום הכיפורים.
העניין גם של הברכה כפי שאנחנו מוצאים מדברי הגאונים קשור לכך כי באמת
ברכה שרב סעדיה גאון אומר שמברכים זה דבר פלא כי בדרך כלל מברכים על דבר שחייבים לא מברכים על דבר של מנהגים
לכאורה הטבילה הזו של ערב יום הכיפורים אין לה כשלעצמה שום מקור הלכתי מחייב,
אלא אתה יכול להגיד שנוהגו, ואנחנו יודעים שכולם מקפידים על זה,
אפשר להגיד שזה דבר שאפשר לראות את כל ישראל מקפידים על הטבילה בערב יום הכיפורים,
אבל בעצם זה רק מנהג ולא דבר שהוא מחויב, זה רק מנהג, כי זה לא כתוב בשום מקום בתור הלכה מחייבת.
אבל היא הנותנת,
אם הבסיס של זה, זה מה שנאמר פה בגמרא בראש השנה,
שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל,
אז ממילא הבסיס של העניין בשורשו זה דווקא עניין חיובי הלכתי שמופיע בגמרא בתור חיוב.
אז כל דבר שמתפתח מזה, אפילו רק בתור מנהג,
זה באיזשהו מקום מקבל תוקף מחייב שעל זה מברכים.
זה דבר שבאמת כנראה אפשר להסביר אותו על הרבה דברים שקשורים לברכות שמברכים או לא מברכים על מנהגים,
כמו העניין, המחלוקת הידועה אם מברכים על ההלל בראש חודש,
שיש מי שאומר שלא מברכים ויש מי שאומר שכן מברכים, מחלוקת הראשונים, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה,
אבל בהחלט בעיון בנושא אפשר בהחלט להבין שאלה שסוברים שמברכים, כי הם מוצאים לזה סימוכים הלכתיים מחייבים ואז אם הבסיס הוא הלכתי מחייב,
אז באיזשהו מקום יש מקום להגיד שגם על מה שזה נקרא מנהג מברכים,
אבל אם אין שום בסיס הלכתי מחייב אז באמת לא מברכים על מנהג זה כמו שאנחנו יודעים כפי שהגמרא אומרת על הערבה באושנה רבה שלא מברכים כי זה מנהג אז אם רב סעדיה גאון אומר שכן מברכים זה סימן שהוא לוקח את זה מצד הבסיס של מה שנאמר פה בראש השנה שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל ואז ממילא גם חייב לתאר את עצמו בוודאי בערב יום הכיפורים והכל ביחד מקבל משמעות הלכתית מחייבת
שלכן הוא אומר שמברכים.
אנחנו לא נוהגים לברך, אז כמו שפה בפוסקים מדברים על זה,
הבכד דווקא היה נוטה לומר שכן מברכים,
אבל הוא אומר, סוף סוף יש אלה שחולקים, אז לכן אנחנו לא מברכים. זה בהרבה דברים נמצא,
שגם דבר שחושבים שצריך אולי לברך,
לא מברכים בגלל התחשבות באלה שסוברים שזה לא בא בתור הלכה מחייבת.
מכאן אנחנו יכולים אבל,
אם באמת כן מקבלים את הדברים של רב סעדיה גאון בצורה הזו,
שאמרנו אז מקבלים פה איזה רעיון יפה שיש עניין של היטהרות בתור דבר שבקדושה ולאו דווקא מצד המעשי של הצורך להקריב קורבנות מה שלא שייך כפי שאמרנו ביום הכיפורים יש פה באמת איזה רעיון יפה שהטהרה היא עניין של התקדשות
התקדשות אפשר לומר אני בכותרת כתבתי טהרת הכלל וטהרת הפרט אנחנו יודעים שכל אדם כדאי שצריך
לטהר את עצמו ולהתקדש, להכין את עצמו לרגל ולהכין את עצמו גם ליום הכיפורים אבל גם לרגלים אנחנו נמצאים קרוב לחג השבועות הבא עלינו לטובה שהוא משלוש רגלים והטהרה אולי כדבר גדול ומקיף זה יותר אפילו שייך מצד הכלל ולא רק מצד הפרט ולא בכדי אמר רבי עקיבא מה המקווה מתאר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מתאר את ישראל הטהרה שעושים באופן פרטי אם עושים אותה כולם
אז באיזשהו מקום זה מכינים את עצמנו גם להיות במסגרת של הטהרה הכללית.
אולי אפילו היום אני אומר את הדברים האלה בערב יום ירושלים,
אז אולי רק נוסיף שירושלים עצמה,
ערכה וחשיבותה כמו מקום המקדש בזה שהוא מאחד את כל ישראל.
עבודת המקדש זה עבודה כמו של הכהן הגדול ביום הכיפורים,
זו עבודה שבאה מכוח כל ישראל.
כל ישראל כאילו מתלכדים מסביב לעניין של בית המקדש,
וגם ירושלים עצמה עדיין בלי בית המקדש זה מקום של השכינה שמלכד את כולם וממילא זה גם עניין של מביא גם עניין של טהרה.
הלוואי בעזרת השם שנזכה לטהרה הזו גם של הכלל ממילא מתוך הטהרה של הפרט לכולם לכל ישראל.
נישאר בזה בינתיים ושלום שלום.
