שלום לכולם,
אנחנו היום ממשיכים בלימוד שלנו של סוגיות
מהסוגיות הנלמדות בדף היומי,
והיום אני רוצה לדבר על סוגיה שקשורה לעניין של השביעית, של השמיטה הבאה עלינו לטובה,
ודווקא באמת במסכת ראש השנה בפרק ראשון אנחנו מוצאים הרבה סוגיות שעוסקות בעניין של השמיטה,
לכן זה באמת מתאים גם הזמן של לקראת שנה השביעית
וגם הלימוד של הדף היומי.
והכותרת עוסקת בנושא של תוספת.
כשמדובר על תוספת אנחנו יודעים שיש מושג של תוספת שבת ויש מושג של תוספת ביום הכיפורים ובעניין הזה דווקא בהדגשה של תוספת שבת ויום הכיפורים דווקא כבר עסקנו באחד השיעורים שלפנינו, של מקודם.
היום אני רוצה להתמקד באופן מיוחד
בנושא של התוספת של השביעית עצמה ואני אתחיל
ממסכת ראש השנה בדף ט',
הגמרא שם שואלת,
באמת בקשר לעניין של תוספת שביעית או תוספת של יובל, שזה בערך אותו דבר,
הגמרא שואלת את השאלה,
ותוספת, והגמרא אומרת שם,
ודמוסיפין מן החול אל הקודש מנהלן, זאת אומרת שואלים את השאלה באמת כאילו באופן כללי,
מאיפה אנחנו יודעים שמוסיפין מן החול אל הקודש?
כאשר השאלה מכוונת למה שנאמר מקודם,
שזה תוספת של יובל וממילא גם של שביעית, אותו דבר.
ואז מביאה הגמרא פה במסכת ראש השנה בדף ט' שני לימודים.
לימוד אחד של רבי עקיבא שלוקח את הפסוק בחריש ובקסיר תשבות שזה פשוט בפרשת כי תישא שאף על פי שהוא מדבר שם על עניין של שבת אבל על עניין של שבת אנחנו כפי שמוסבר פה זה לא צריך את הפסוק בחריש ובקסיר תשבות
כי האיסור כולל הרי את כל המלאכות,
אז זה בוודאי נדרש, ככה הוא אומר, לעניין של שביעית.
וגם בשביל השביעית אתה לא צריך את הפסוק,
כיוון שיש פסוקים אחרים שמדברים במפורש על "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" שמדבר על השביעית עצמה.
אז את הפסוק הזה, שנראה כאילו מיותר, הוא נדרש
לתוספת שביעית.
זה לפי רבי עקיבא.
אבל רבי ישמעאל חולק עליו בגמרא כאן,
ולומד מה הפסוק הזה בחריש ובקציר תשבות
לגבי קציר העומר שדוחה גם את השבת.
ולכן שואלת הגמרא לגבי רבי ישמעאל מאיפה הוא לומד את הפסוק של תוספת שביעית?
מאיפה הוא יודע על כך?
אז על זה אומרת הגמרא שיש לו, הוא לומד את זה מהפסוק שנזכר באמת לגבי יום הכיפורים ועיניתם את נפשותיכם בתשעה,
יכול בתשעה תלמוד לומר בערב היא בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה מכאן לומדים תוספת ליום הכיפורים.
והוא מפרש בפסוק הזה של תוספת של יום הכיפורים,
הוא דורש אותו לא רק על יום הכיפורים אלא גם על שבת ולא רק על שבת אלא גם על ימים טובים ולא רק על ימים טובים אלא בכל מקום שיש שבות. זאת אומרת שבעצם הלימוד של השביעית לפי רבי ישמעאל יכול להיות נלמד מאותו פסוק שהוא כולל כבר את כל המקומות וכל המגדרים והדינים שיש בהם שבות,
שבכולם יש תוספת, זה בעצם הגמרא שלומדת במסכת ראש השנה.
אבל אי אפשר שלא להזכיר כאן, וזה אולי דבר אולי אפילו מכריע,
זה דווקא הסוגיה המקבילה במסכת מועד קטן.
שם בדף ד' במסכת מועד קטן, דף ג' ודף ד' גם דנים על עניין של תוספת שביעית,
ומדברים על זה ולומדים על זה בכל מיני שלבים,
כאשר המסקנה היא, כפי שמצוטט גם בדף המקורות,
בדף ד' עמוד א', דברים של רבשי שאומר ש... וזו באמת שאלה שנשאלת דווקא לרבי ישמעאל,
זאת אומרת מה שנאמר פה לפי רבי ישמעאל שהוא לומד מהפסוק ועיניתם את נפשותיכם גם לעניין השביעית שם הגמרא לא אומרת את זה הגמרא אומרת שלפי רבי ישמעאל יש לו את המקור לעניין של תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני הלכה למשה מסיני שזה בעצם המקור לעניין של תוספת שביעית ואם נעיין בדברי הרמב״ם בהלכות שמיטה ויובל אנחנו נמצא שהוא ככה הוא לומד שהוא לומד באמת את הגדר של תוספת
הוא לומד את הגדר של תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני שזה המקור שלו.
ההלכה הזו מבוערת שם בגמרא שהיא גם הלכה שמלמדת שיש דין של תוספת שביעית
בזמן שבית המקדש קיים והיא גם מלמדת שבזמן שאין בית המקדש קיים אין צורך להחמיר בתוספת שביעית.
וזה מה שהרמב״ם אומר במקור שנזכר פה בדף המקורות בהלכות שמיטה ויובל.
לכאורה יבוא השואל וישאל מה זה בעצם משנה לי אם אני לומד את זה מהפסוק
או שאני לומד את זה מהלכה למשה מסיני.
זה דבר שלפי דעתי צריך לתת כן את הדעת עליו ולראות האם יש באמת איזשהו הבדל.
ואני חושב שבאמת יש הבדל וזה מסביר ומביא לנו את העניין לגבי דברים אחרים המתפרשים פה בהמשך.
כי ייתכן שדווקא הלימוד שלומדים אותו,
אם לומדים את הלימוד של תוספת שביעית מהפסוק הכללי של תוספת שבת גם כן,
אז זה באיזשהו מקום דין של תוספת,
שיש עיקרון להוסיף מנחול אל הקודש, זה הגדר,
שמוסיפים מנחול אל הקודש, זה באמת הכותרת של הסוגיה במסכת ראש השנה.
אבל אם לומדים הלכה למשה מסיני,
אז יכול להיות שזה גדר אחר,
זה לא, א' זה הלכה למשה מסיני שזה הלכה ספציפית לעניין של שביעית,
והיא הנותנת באמת,
לפי הרמב״ם שלומד את המקור הזה, מקור בהלכה,
ניתן להבין שכשיש הלכה למשה מסיני על שביעית מכאן שאין דין תוספת בדברים אחרים.
שבאמת לפי הרמב״ם אין תוספת שבת, יש רק תוספת עינוי בערב יום הכיפורים, שעל זה אנחנו לא מדברים אבל מזכירים פה את זה בדף המקורות.
אין לו דין של תוספת שבת,
ודווקא מסתמך על ההלכה למשה מסיני,
אז יש מקום להבין שאם יש דין תוספת באופן
מיוחד על ידי הלכה על משה מסיני דווקא לגבי שביעית אפשר בהחלט להבין שיש פה איזה מין פירוש מיוחד לתוספת הזו ומהו שהתוספת הזו זה לא סתם שאומרים כמו בשנה עצמה ככה גם בחודש קודם כפי שאפשר להבין פה אלא הפירוש שלא לעשות מקודם דברים שמכינים לשנה השביעית עצמה
זאת אומרת זה לא איסור עצמי של התוספת אלא זה איסור של הכנה
שקודם לא לעשות דברים שיהיו גם אחר כך.
זה בעצם הבסיס לעניין של תוספת שביעית בצורה הזו,
ואפשר בהחלט להבין ככה בדברי הרמב״ם כפי שהוא כותב את ההלכה של התוספת, בזמן שבית המקדש קיים או בזמן שאין לבית המקדש קיים, אז אין באמת את האיסור, אבל הגדר הוא מצד ההלכה למשה מסיני. ומכאן ממילא יכולים אנחנו לעבור הלאה וללמוד את הגמרא במסכת ראש השנה בדף ט עמוד ב,
שם מדובר בדף ט עמוד ב,
הגמרא אומרת, יש שם גדר שבגמרא,
שזה גם בדף ט עמוד ב וגם בדף י עמוד ב,
דף י עמוד ב,
אנחנו מוצאים שם את האיסור לנטוע אילנות בערב שביעית,
לנטוע את האילנות בערב שביעית.
רש"י מסביר שהאיסור של הנטייה בערב שביעי זה מדין תוספת שביעית.
ולפי רש"י זה באמת הבנה פשוטה,
אם לוקחים את הדברים בעקבות מה שנאמר מקודם בגמרא בראש השנה,
שהדין של תוספת הוא נלמד כמו תוספת שבת,
באותו גדר, באותו מושג,
אז יש דין להוסיף מנחול אל הקודש.
אז כמו שאסור לנטוע בשביעית, ככה אסור לנטוע בערב שביעית.
יותר מזה,
לפי מה שמבואר שם בגמרא בדף י' עמוד ב' בדברי רש"י,
אסור לנטוע גם בצורה כזו שהשורשים ייקלטו בתקופה הזו.
זאת אומרת, אם אתה נוטע אפילו מקודם, מלפני השלושים יום,
זה מבואר בדף י עמוד ב', אומר רש"י, לא לנטוע קודם כאשר יודעים שהשורשים בעצמם ייאחזו בקרקע של האילן שהוא נוטע כבר בתוך השלושים יום האלה. זאת אומרת, דין תוספת זה דין רחב ומקיף ששייך גם
על נטייה ושייך לא רק על הנטייה עצמה אלא גם על השורשים שנתפסים בקרקע שלא ייתפסו בזמן של השביעית,
בזמן של השביעית, או אפילו לא בזמן של תוספת שביעית.
זה מה שיוצא לפי שיטת רש"י.
ושם שיטת התוספות בדיבור המתחיל הוא מותר בדף ט עמוד ב',
ובדף י עמוד ב',
חולק על רש"י וסובר שאין דין כזה.
אין עניין של תוספת לגבי, אין דין של תוספת לגבי הנטייה,
ואין דין של תוספת לגבי השורשים שנקלטים בתוספת.
אלא אז מה הבעיה שמדובר בה?
מדובר בה בעצם בעניין אחר,
שנוגע לעניין של דיני עורלה.
רוצים לציין שם שצריך, צריך לעיין היטב בתוספות בדיבור המתחילו מותר,
ובתוספות בדיבור המתחילו שלושים, וברמב״ם בעניין הזה,
שהרמב״ם גם פוסק ככה, שזה נוגע לדיני עורלה.
מה הפירוש?
אם השורשים של האילן
נקלטים באדמה בשנה השביעית,
אם הם נקלטים בשנה השביעית, אז יוצא שהשנה הראשונה שלהם זו שנה שביעית.
וזה דבר לא טוב שיהיה אילן שיספרו את המניין של השנים שלו לפי שנת השמיטה.
כאילו שואלים מה תאריך הלידה של האילן הזה, יבואו ויגידו שנת השמיטה, אוי וי, שנה השמיטה זו השנה שנותנים אותו,
אילן כזה צריך לעקור.
זאת אומרת, לא מדברים פה מצד דיני שביעית,
אלא מצעד דיני עורלה שלא ייחשב האילן כאילן שנולד בשנה השביעית.
ולכן צריך להקפיד שיטעו אותו מקודם כדי שיהיה נחשב עוד בשנה של שנה קודם.
לכן זה מה שמסביר גם הרמב״ם במהלכה שמובאת פה בדף המקורות בעניין הזה וזה מבואר היטב שזה לא מצעד דין תוספת
אלא מצעד דיני עורלה ולכן גם זה נוהג אפילו בזמן הזה אומר הרמב״ם. למה?
כי דיני תוספת אמרנו רק בזמן המקדש ובזמן שאין המקדש קיים אין דין תוספת.
אבל לגבי הדין של מניין שנות עורלה זה גם בזמן הזה.
אז יוצא דבר מעניין,
שלפי רש"י זה דין בתוספת,
לפי הרמב״ם וגם תוספות זה דין שקשור למניין שנות העורלה.
זאת אומרת שאין כאן, לא חלקן, דין תוספת.
כשמאיינים בדבר, כשמאיינים בדבר,
אז אפשר בהחלט להבין שזה קשור למה שדיברנו.
כי אם דין תוספת,
דין תוספת זה דין כללי,
שמוסיפים מן החול אל הקודש,
אז כמו שאסור לנטוע בשביעית, אסור לנטוע בתוספת.
ואולי אפילו אסור שהשורשים ייקלטו בזמן של התוספת, כמו שרש"י אומר בדף י' עמוד ב' למטה.
אבל אם הדין של תוספת זה דין ספציפי שמכוון לדברים שאתה מכיל לשנה השביעית,
אז כשאתה נוטע את האילן לפני השביעית,
זה לא נקרא שאני מכין לשביעית, אני נטעתי את האילן עכשיו.
רק דבר כמו חרישה,
שזה מכין את הקרקע, או לקראת מה שצריך לעשות איתה אחר כך בשנה השביעית, זה דבר שאסור.
אבל לא דבר שלא נקרא הכנה לשנה השביעית.
זאת אומרת, אם אני ממקד את העניין של תוספת שביעית מצד ההכנה לקראת השנה השביעית, זה מקבל משמעות אחרת.
לכן לא שייך להגיד שכשאני נוטע אילן בתוספת,
שזה יהיה בעיה לקראת השנה השביעית,
שתהיה בעיה לקראת השנה השביעית.
כי זה לא נקרא שאני מכין לשנה השביעית, אני עושה עכשיו דבר.
ולפי הרמב״ם ככה זה יוצא. וזה מתאים למה שאמרנו, שהרמב״ם מסתמך על ההלכה למשה מסיני,
ולא על המקור הלימודי שאומר שתוספת שביעית זה כמו תוספת שבת,
כאילו רק כדי ללמד אותנו שמוסיפים מן החול אל הקודש.
וכאן יש עוד איזושהי הערה נוספת,
מאוד מעניינת.
מחלוקת
שיש בין גדולי הרבנים של כמעט דורנו,
מצד אחד רבי שלמה זלמן נוירבך ומצד שני החזון איש,
מצוין פה בדף המקורות.
כאילו יש כאן איזו שאלה לגבי אילנות סרק
שלא נותנים פירות, האם מותר לנטוע אותם ערב ראש השנה של שביעית?
רבי שלמה זלמן בספר מנחת שלמה אומר שלא.
למה?
כי השורשים ייקלטו בשנה השביעית.
זאת אומרת, אמנם כשנטייה בתוספת זה לא בעיה,
אבל מצד השורתים שנקלטים בשביעית זה כן בעיה.
את זה הוא לומד מתוספות,
אפשר לומר בדף י' עמוד ב', בדיבור המתחיל הוא 30, כך אומרים התוספות שם במפורש,
שאפילו רבנו תם שחולק על רש"י,
הוא סובר שלעניין שביעית לא חיישינן, אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה.
ככה בא ובתוספות אומרים את הדבר הזה במפורש.
אז הם ממילא לא דין בעורלה אפילו,
אלא יש בכל אופן דין שהשורשים לא ייקלטו בשנה השביעית.
זה באמת ככה הוא לומד.
וזה דבר שאפשר בהחלט לחבר את זה לתוספות.
אבל אצל הרמב״ם זה לא ככה.
אצל הרמב״ם אין דבר כזה.
לא נמצא אצל הרמב״ם בעיה ששורשים נקלטים בשביעית. מה אכפת לי ששורשים נקלטים בשביעית? הרי הם נקלטים מעצמם.
מה אכפת לי?
כל הבעיה שלי זה רק בעיה של עורלה.
אם אילן נקרא אילן של עורלה, זה בעיה.
אם אילן נקרא אילן שניטה בשביעית, זה בעיה.
אבל אם הוא לא ניטה בשביעית, זה לא בעיה.
ורק מצד העניין של עורלה זה בעיה, כפי שציינו מקודם.
ולכן, לפי דעת הרמב״ם, אני חושב, יוצא לנו שאין שום מקור לאסור נטיית אילן סרק, שלא קשור לדיני עורלה,
לנטוע אותו ערב שביעית,
אף על פי שהשורשים ייקלטו בשביעית.
כי מה אכפת לי שהם נקלטים בשבילית? לא שמענו שהדבר הזה אסור.
כמו שאומר החזון איש,
למה לנו להמציא איסורים חדשים שלא כתובים בגמרא?
אין דבר כזה, כל האיסור פה זה מצד האורלה,
אז למה לנו להמציא איסורים חדשים?
אז אומנם התוספות שחולק על רש"י בכל זאת מסכים לבעיה הזו,
אבל לפי דעתי ברמב״ם זה לא כתוב ולכן אפשר באמת להגיע פה למין כולם.
ובדעת הרמב״ם אנחנו באמת רואים שההשרשה ומה שנעשה מאליו זה לא דבר שמעניין אותי
זה לא דבר שאני מתחשב בו את זה ציינו פה לפי סוגיה בדף י"ג עמוד ב גם בראש השנה כאשר הגמרא מדברת על הדבר שקובע לגבי שביעית לגבי קטניות
בגמרא שלנו כתוב שמה שקובע זו ההשרשה
לא הזריעה אלא השרשה שאם יש השרשה בשביעי זה נקרא אסור מדיני ספיחין
ברמב״ם, כמצוין בדף המקורות על העניין הזה,
הוא לא תולה את הדבר בהשרשה,
אלא תולה את הדבר בגמר הפרי.
זאת אומרת, בזמן שמלוקטים את הקטניות מהאדמה,
זה הדבר שקובע אם זה שייך לשבית או לא שייך לשבית. לא השרשה זה הדבר, אלא מה שאני עושה, שאני לוקח את הפרי.
וזה דבר מאוד מעניין,
קשור לעוד הרבה דברים שקשורים להלכות שביעית, שאין כאן המקום להאריך בהם,
אבל באמת הדבר המעניין שאצל הרמב״ם,
הנושא של ההשרשה זה לא הנושא,
זה לא נושא, ולכן גם כשהשורשים נקלטים באדמה, כמו שאומר החזון איש,
למה לנו להמציא איסורים חדשים?
אסור לנטוע בשביעית, אבל בתוספת אין איסור לנטוע,
אלא כל הבעיה היא מצד עניין של אורלה.
הדברים האלה שאנחנו אומרים הם לא קלים, אני יודע,
קצת קשים, אולי אפילו הרבה מאוד קשים,
צריך ללמוד ולעיין לפי דף המקורות, ואולי להרחיב דעת ולראות את הדברים, איך שהם באמת באים גם בגמרא, גם במפרשים,
אפילו ברש"י ובתוספות ובדברי הפוסקים, כמו הרמב״ם, כפי שאמרנו.
אז נשאר בזה בינתיים וכל טוב לכולם.
" "
של של של של
