שלום לכולם אנחנו היום לומדים משהו רוצים ללמוד משהו שקשור דווקא לתקופה של ערב פסח
למרות שהדף היומי נמצא בסוכות
אבל בכל זאת כיוון שאנחנו נמצאים בתקופה הקרובה לפסח אני חושב שזה יהיה הדבר היותר נכון ללמוד משהו בעיון שקשור למצווה הנוגעת לזמן הזה
והכותרת של השיעור מבחינת הנושא הוא מצוות ביאור וביטול חמץ.
מצוות ביאור ומצוות ביטול חמץ.
כי כשבאמת כשאנחנו מדברים על עניין של חמץ,
בפסח
יש מסביב לעניין הזה אפשר להגיד כמה מצוות
איסורי לאו.
אסור לאכול את החמץ וזה ברור בפסח.
לא רק שאסור לאכול, גם אסור ליהנות.
גם זה ברור.
מלמעלה מזה יש בעניין הזה של חמץ עוד חידוש נוסף
שלא קיים בשאר מאכלות אסורות.
יש לנו הרבה, יש מאכלות אסורות כידוע,
אבל לא מצינו אצלהם שיש גם איסור להחזיק אותם בבית.
בחמץ יש איסור של בל ייראה או בל יימצא שמעבר לעובדה שזה אסור באכילה ובהנאה גם אסור להחזיק את זה בבית.
ועוד נוסף על כך יש גם המצוות עשה.
מצוות עשה שאותה אנחנו קוראים דווקא בפרשת החודש
שמתכוננים לקראת החג
אז אנחנו כתוב בפרשת בו בפרשה הזו של החודש הזה לכם
שם נאמר גם אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם
זאת אומרת שיש כאן גם מצוות עשה לא רק איסור לאו אלא גם מצוות עשה
ועל המצווה הזו אני רוצה היום להתמקד ולדון במה בעצם אומרת המצווה הזו
כי יש כל מיני סוגיות שמתייחסות אל המצווה,
ועל כך אני רוצה לנסות להרחיב את הדיבור ולראות ולהבין את השיטות השונות
שיש באמת בהבנת המצווה הזו.
מהי באמת המצווה כמצוות עשה מבחינתנו.
ועל כן אני רוצה לדבר באמת לרגע, או יותר מרגע,
על העניין של ביטול חמץ.
זה משהו מיוחד, שיש דבר כזה גם של ביטול חמץ.
עם זה אנחנו נפגשים בגמרא בכמה מקומות,
ממסכת פסחים כמובן.
הכל מצוין בדף המקורות שנלווה לשיעור
ואנחנו יודעים שבפעם הראשונה אנחנו נפגשים בגמרא
עם העניין הזה בדף ד' עמוד ב'.
הגמרא שם, אגב, דיון בנושאים שקשורים לנאמנות על הבדיקה, אם הייתה בדיקה או לא הייתה בדיקה,
מי שרוצה יעיין שם, אבל אגב זה מופיע שם הביטוי בגמרא,
הגמרא אומרת שבדיקת החמץ, שבזה מתחילה מסכת אור לארבע עשר שבודקים את החמץ לאור הנר,
הגמרא אומרת על זה בדף דעת עמוד ב',
שבעצם החיוב לבדוק את החמץ הוא רק מדרבנן,
כיוון שבעצם מן התורה אין צורך לעשות את זה, אין צורך להתאמץ כל כך,
מפני שמדאורייתא בביטול באלמא סאגי, זה לשון הגמרא,
מדאורייתא בביטול באלמא סאגי.
וכאן חשוב, זאת אומרת, די לנו בביטול.
הדבר הזה שיש ביטול,
אנחנו רואים, אומר רש"י,
דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתא דלב היא השבתא.
אז רש"י אומר לנו פה,
שהביטול חמץ זה בעצם מקיים בזה את המצווה של תשביתו.
כשאתה רוצה לקיים את המצווה של תשביתו,
יש לך דרך קלה ביותר מדאורייתא בביטול באלמא סאגי.
גם הרמב״ם, אם לוקחים את הרמב״ם בהלכות חמץ ומצה פרק ב', הלכה ב',
כפי שאני אומר תמיד מצוין בדף המקורות,
גם הוא אומר בעצם את הדבר הזה.
ונראה אחר כך בדברי הרמב״ם עוד משמעויות לעניין.
תוספות חולקים.
תוספות טוענים שזה בכלל לא שייך אחד לשני.
תוספות מנסים, דנים על העניין של הביטול מזווית שונה לחלוטין.
הם לא אומרים
שהביטול הוא הפירוש של מה שנאמר תשביתו בתורה,
אלא ביטול זה פעולה של הפקר.
פעולה של הפקר זו פעולה שאנחנו מכירים אותה לא בקשר דווקא לביאור חמץ.
זה דברים שהפקר זה פעולה ממונית שאדם יכול להפקיר את ממונו,
ולפי תוספות הביטול זה בעצם הפקר.
אדם מפקיר את החמץ ועל ידי זה החמץ כבר יותר לא שלו,
אז ממילא הוא לא עובר על החמץ.
רש"י, אנחנו רואים, לא סובר ככה.
למה רש"י לא סובר ככה? אולי רש"י גם סובר שההפקר לבד לא מועיל.
זו באמת שאלה מעניינת. האם הקנה מידה לאיסור השהיית החמץ בבית הוא קנה מידה ממוני,
שזה שלי או לא שלי?
אם אני מפקיר אז זה כבר לא נחשב לחמץ שלי,
או שזה לא שייך דווקא לעובדה אם זה שלי או לא שלי, יכול להיות שגם דבר הפקר,
אם זה נמצא בבית שלי אני עובר עליו בבל ייראה.
צריך לדייק,
כאשר החמץ הוא של גוי אז באמת לא עובר, אבל כאשר החמץ הוא לא של גוי אלא הפקר נמצא בבית שלנו,
מישהו שקורה לו דבר כזה שזה לא נעים כמובן בפסח,
אז הוא אולי עובר בבל ייראה.
במה הוא יכול לתקן? על ידי זה שהוא יעשה ביטול.
את הביטול עושים, כפי שאנחנו יודעים, דווקא לפני הזמן של האיסור.
כי הגמרא בפירוש אומרת אחר כך שאי אפשר לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו.
רק כל זמן שזה לא נכנס האיסור לתוקף אפשר לבטל.
בכל אופן, חזרנו לעניין. תוספות אומרים
שהביטול זה הפקר, הפעולה הממונית נקרא לזה רגילה,
שאיננה דווקא שייכת לעניין של החמץ,
בעוד שלפי רש"י ורמב״ם הביטול של החמץ זה משהו מאוד ייחודי, מיוחד ביותר.
זה משהו שאין כמוהו בשאר הדברים.
וזה גם דבר מאוד מחודש שאני יכול לבוא ולומר על החמץ שהוא בעצם חמץ.
יכול להיות כל מיני צורות של חמץ ואני אומר על זה שזה לא חמץ זה עפר.
זאת אומרת להגיד את הדבר הזה ולהחליט עליו בלב שלם זה נקרא ביטול חמץ לפי רש"י.
אז הבדל גדול, זאת אומרת, אם אני חוזר עכשיו על העניין בצורה מה למדנו, למדנו שלפי רש"י
מצוות תשביתו מתקיימת על ידי ביטול החמץ שנעשה לפני כניסת האיסור לתוקף.
בעוד שלפי תוספות זה בכלל לא רלוונטי.
תוספות טוענים מה הם עושים עם המצווה של תשביתו,
אז בואו נעיין בסוגיה נוספת.
סוגיה נוספת בדף י"ב עמוד ב', גם במסכת פסחים כמובן,
שם יש ביטוי בגמרא שהגמרא אומרת בדף י"ב, הגמרא מדברת על דעת רבי יהודה.
זו המשנה הנמצאת בתחילת פרק שני,
שרבי יהודה אומר שאין ביעור חמץ אלא שרפה,
וחכמים אומרים אף מפרר וזורע לרוח,
שהשבתתו בכל דבר.
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה,
חכמים אומרים מפרר וזורע לרוח,
או גם מפרר וזורע לרוח.
ביחס לדברי רבי יהודה יש לנו גמרא בדף י"ב,
דהיינו עוד בפרק ראשון ואז הגמרא אומרת אומר רבי יהודה
אימתי אני אומר שביעור חמץ דווקא בשרפה שלא בשעת ביעורו
אבל בשעת ביעורו השבטתו בכל דבר זאת אומרת גם רבי יהודה באיזשהו מקום
אומר זה לא תמיד אני אומר לך שצריך לעשות את השרפה בדווקא
זה דווקא איך הוא אומר דווקא שלא בשעת ביעורו
אבל בשעת ביעורו השבטתו בכל דבר
כשאנחנו לומדים פה את רש"י ותוספות במילים האלה אנחנו מוצאים משהו מאוד מעניין.
יש אצלם פירושים שונים לדברים האמורים על ידי רבי יהודה.
רש"י מסביר מתי, מה זה שלא בשעת ביעורו,
הכוונה היא לפני זמן האיסור.
לפני זמן האיסור הדין הוא שרפה, כך רש"י אומר.
אבל לאחר זמן האיסור,
לפי רבי יהודה, אם יש למישהו חמץ בבית,
אז זה לאו דווקא שרפה,
יכול להיות בכל דבר,
כמו שרבי יהודה פה אומר, זה רש"י.
מה תוספות אומרים?
הפוך.
הבינותם אומרים פה בסוגיה בדף י"ב, הפוך.
מה הוא אומר? הוא אומר, מתי אני אומר שהדין הוא בשרפה?
הכוונה שלא בשעת ביעורו, הכוונה היא דווקא לאחר זמן האיסור, שזה לא הזמן שרגילים לבאר.
אבל בזמן שרגילים לבאר דהיינו לפני תחילת האיסור, השבתותו וכל דבר.
מאוד מעניין.
זאת אומרת שבאיזשהו מקום אנחנו מוצאים פה הקבלה בסוגיה הזו לבין מה שראינו במחלוקת מקודם.
ומהי ההקבלה?
שלפי תוספות כשכתוב בגמרא אך ביום הראשון תשביתו,
הכוונה היא לאחר זמן האיסור.
ולכן זה לא יכול להתפרש בקשר לביטול, כי אי אפשר לבטל אחר זמן האיסור.
ולכן
הם גם אומרים שמה שרבי יהודה אמר שאין ביאור חמץ אל השרפה,
שהעניין של התשביתו מתקיים על ידי שרפה,
זה מדבר על זה לאחר זמן האיסור.
זה מה שרבנו תם אומר בדף י"ב.
התשביתו מדבר לאחר זמן האיסור.
בעוד שלפי רש"י
זה הפוך.
תשביתו מקיימים לפני זמן האיסור.
כשאנחנו מבארים את החמץ לפני זמן האיסור זה רש"י.
זה רש"י ורמב״ם.
ואז באמת יש דין של שרפה לפי רבי יהודה.
אבל אין הלכה כרבי יהודה.
הלכה כחכמים שמפרר וזורע לרוח כמו שהרמב״ם בעצמו אומר כמצוין בדף המקורות
וממילא גם הובן שאפשר לפרש שזה גם ביטול
הביטול
או ביעור ממש, פיזי,
מתקיים כמצוות עשה לפי רש"י לפני זמן האיסור
וזה הפירוש שכתוב בתורה אך ביום הראשון תשביתו לפני זמן האיסור
בעוד שלפי תוספות אך ביום הראשון תשביתו הכוונה היא
לאחר זמן האיסור. מה פירוש?
אז הפירוש הוא אם מנסים להגיד מה למדנו פה,
למדנו פה דבר מאוד מעניין.
שלפי רש"י,
באמת כשאנחנו,
רש"י ורמב״ם אני מדגיש,
כשלמדנו את העניין הזה שמבארים את החמץ,
שמבארים את החמץ ערב פסח לפני חצות,
כפי שכל יהודי טוב עושה,
אז הוא באמת מקיים מצוות עשה.
זו באמת אולי ההרגשה של כולנו שמבארים את החמץ,
אנחנו מקיימים מצווה,
מצוות עשה, כמו שיש מצוות עשה להניח תפילין,
יש מצוות עשה לבער חמץ.
וזה הפירוש, ולכן יש גם איזו התרגשות גדולה שמלווה את הפעולה הזו של שרפת החמץ.
לפי תוספות דווקא זה לא צריך להיות ככה.
לפי תוספות צריך לבער את החמץ כדי שלא יהיה חמץ.
אבל זה לא נקרא שאתה מקיים מצוות עשה לפני זמן האיסור.
כי אז אין מצווה, מצווה היא אחר כך.
כמו שאני רגיל לומר,
לפי תוספות כל ירי שמים יתפלל שלא
יזכה לקיים את המצווה הזו ולמה כי המצווה הזו לפי תוספות מתקיימת רק אם חס וחלילה היה לך פאנצ'ר בבית ובטעות נשאר לך חמץ בבית ואופס כתוב וצריך להשבית את החמץ
בעוד שלפי רש"י להפך כולנו מתלהבים מקיום המצווה הזו כשאנחנו מבארים את החמץ לפני זמן האיסור
לפני זמן האיסור ועל זה אמר רבי יהודה לשיטתו שאין ביאור חמץ אלא שרפה
זה גם מובן במקורות אנחנו לומדים מחלוקת תוספות אומרים
בדף כ"ז,
גם מסוים בדף המקורות,
תוספות אומרים שהלכה כרבי יהודה.
כי מבחינת תוספות אין בזה בעיה. ההלכה היא שלאחר זמן איסור אומרים התוספות שבאמת שורפים את החמץ.
מתי הם מדברים לאחר זמן האיסור? הלכה כרבי יהודה.
כאשר החמץ כבר אסור.
בעוד שהרמב״ם לא פוסק כרבי יהודה.
הרמב״ם פוסק כחכמים שמפרר וזורע לרוח.
וזה בעצם מובן מאליו,
כי הרמב״ם הרי סובר שתשביתו זה לפני זמן האיסור
ולפני זמן האיסור הוא מפרש שזה הפירוש של הביטול
כיוון שזה גם אפשרות על ידי ביטול אז הביטול הוא באיזשהו מקום מוכיח שהתשביתו מצווה כמצוות עשה קיימת לפני זמן האיסור ולכן הוא לא יכול לפסוק כרבי יהודה כי לפי רבי יהודה אין ביאו חמץ אלא שריפה אז רק שריפה שום דבר אחר לא לא על ידי זריעה לרוח ובוודאי שלא על ידי ביטול לכן ההלכה היא לא כרבי יהודה
אז בפסיקת ההלכה אנחנו רואים את הקשר בין הדברים האלה ואם אני אציין פה עוד איזה דבר אפשר לפעול בדברים האלה עוד להאריך הרבה אבל לא במסגרת שלנו שאנחנו לא רגילים להאריך
אנחנו רק יכולים להבין יש פה איזה דבר יפה מעניין הגמרא דנה בדף זין במסכת פסחים גם כמובן לגבי נוסח הברכה של בדיקת החמץ
האם מברכים לבאר חמץ אשר קדישנו במסורתיו וציוונו לבאר חמץ או
שאומרים אשר קידשנו מצוותיו וציוונו על ביאור חמץ.
כאשר הכלל הוא שברכה צריכה להיות עובר לעשייתן דהיינו לפני מה שעושים ולכן כשאומרים לבאר בוודאי שזה ככה אבל כשאומרים על ביאור זה יכול להתפרש גם לא רק כלפי מה שיהיה בהמשך אלא לגבי מה שכבר היה ובכל זאת הגמרא אומרת והלכתה על ביאור חמץ
באמת דבר קצת קשה למה על ביאור חמץ תגיד הלכתה לבאר חמץ
כי אז זה בטוח שאתה מנסח את הברכה בלשון ובצורה
שצריך לומר אותה על שם העתיד,
על שם מה שהוא הולך לעשות. האדם הולך לבדוק את החמץ,
יגיד ברוך אתה ה' שהקדישנו מצפותיו וציוונו לבאר חמץ. לא, אומרים על ביאור חמץ.
מי שיעיין בתוספות שם בדף זין עמוד ב' בפסחים,
הוא ימצא שתוספות אומרים שהחידוש הוא שיכול גם לברך על ביאור חמץ.
אז לא שזה הדבר היחיד אלא החידוש של הגמרא שגם כשאומרים על ביור זה גם בסדר
תוספות
ברור שזה מה שהם אומרים
הרמב״ם אומר אחרת
הרמב״ם בהלכות ברכות כמצוין בדף המקורות אומר
שלמה מברכים על ביור חמץ?
מפני שברגע שבן אדם ניגש, דבר נורא מעניין
ברגע שבן אדם ניגש לקיים את המצווה של בדיקת החמץ בשביל מה הוא עושה את זה?
כי הוא רוצה לקיים את המצווה של ביעור חמץ.
אז על המקום זה בעצם כבר קיים את המצווה. הוא בעצם כבר לא צריך לעשות שום דבר אולי, כי הוא כבר קיים. למה הוא קיים?
כי ברגע שאדם הולך בלב שלם
לבדוק את החמץ,
לוקח את הנר,
מחזיק מתחיל להתארגן לקראת בדיקת חמץ, אז הוא באיזשהו מקום כבר ביטל את החמץ.
אומר הרמב״ם זה כבר בעצם ביארת את החמץ.
קיימת כבר, לכן הלכת על ביעור חמץ בברכה,
כי הברכה היא בעצם כבר מביאה בחשבון את העובדה שבעצם כבר כמעט קיימת את המצווה.
אתה רק עושה עכשיו כאילו השלמה או למה שנקרא לרפחא דמילתא שזה יהיה בטוח בסדר שאתה מבאר לא רק במחשבה שהיא אולי לא מספיק שלמה אבל בעיקרון כשאדם ניגש לבדוק חמץ הוא כאילו כבר קיים את הכל דבר נורא יפה לראות רמב״ם כזה
כמו שאפשר לנסח הרב קוק זה צה"ל מנסח באורות התשובה ואומר שמצוות התשובה היא מצווה של מצד אחד קלה שבקלות כי על ידי ערעור של תשובה אתה כבר מקיים את המצווה
את התשובה אבל קשה שבקשות כי מעולם היא לא הגיעה לשלמות
בעצם משהו בדומה לזה זה ביאור חמץ לפי הרמב״ם
מה שהוא אומר ביאור חמץ זו מצווה קלה שבקלות קלה שבקלות כי
על ידי המחשבה הזו שאתה מוצא בלב שלם שלא יהיה חמץ, כבר קיימת את המצווה, ולחורה כבר לא צריך יותר שום דבר.
אבל מצד שני קשה שבע קשות, כי באיזשהו מקום היא באמת קשה שבע קשות.
אבל הקושי הזה הוא קושי של קיום מצווה.
צריך לדעת, לפי הרמב״ם ורש"י,
כשטורחים הרבה בערב פסח,
זה לא סתם בשביל עצבנות מהאיסור,
אלא זה בעצם הידור מצווה של ביאור חמץ.
כי מצוות ביאור החמץ, לפי רש"י ורמב״ם,
ממצווה שעושים אותה דווקא כשהחמץ עדיין מותר.
הניקיון, כל מה שעושים זה קיום של מצווה. נסתכל על זה מנקודת המבט הזו שזה אפילו הידור מצ... יש מצווה אז יש הידור מצווה.
אז ככל שאתה מנקה יותר ככה אתה מקיים את המצווה יותר.
זה יפה ככה לראות את העניין הזה של קיום מצווה של החמץ לביאור החמץ עוד לפני שהחמץ נכנס,
לפני שהאיסור נכנס לתוקפו.
אבל זה באמת הבדל, יש כאן הבדל בגישות השונות
בין הרמב״ם לבין הרמב״ם ורש"י, אני חושב, מצד אחד, לעומת דברי תוספות ואילו ואילו דברי אלוקים חיים ואנחנו עוד יכולים להמשיך וללמוד את זה ולראות את זה בסוגיות נוספות,
אבל לנו כרגע נסתפק בזה כדרכנו בדרך כלל והלומד ילמד יותר גם לפי מה שיש בדף המקורות אם ירצה.
אז כל טוב ושלום שלום.
:::::::::::::::::::::::::
