ובכן, קהל קדוש היום יום שלישי, כ' בשבט, תשע"א,
ואנחנו ממשיכים בלימוד נושאים מרכזיים במחשבת היהדות.
היום אנחנו נעסוק בתורה שבעל פה.
אפשר לומר שהתורה שבעל פה היא,
מבחינה מסוימת, המהות של ההתקשרות בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, אז כדאי לדבר על זה, אני רוצה להסביר למה הכוונה.
יש לפעמים מחשבה כזאת
שהתורה שבעל פה איננה עיקר, והתורה שבכתב עיקר. זאת היא אגב העמדה הקראית,
שהתורה שבכתב עיקר, תורה שבעל פה, לא רק שאינה עיקר, אולי אפילו היא בלוף, איננה אמת וכדומה.
אבל יש איזו בעיה באמירה הזאת.
כלומר,
אם זה נכון שהתורה שבכתב זה כל העניין, או זה המרכז של הכל,
אז יוצא שהקדוש ברוך הוא עשה לנו שירות גרוע מאוד,
בזה שהוא נתן לנו את התורה שבכתב.
מדוע?
משום שהתורה שבכתב ניתנה בשפה,
שאומנם הייתה השפה המדוברת בשעת נתינתה, השפה העברית המקראית,
אבל השפה הזאת, כדי להבין אותה, צריך בעצם לחיות אז.
ככל שהעולם מתקדם, או מתרחק, או מידרדר, לא משנה מה,
אנחנו צריכים לעשות מחקר,
איזה מין ארכיאולוגיה רוחנית, כדי לשחזר
את המשמעות של המילים האלה בשעה שהם נאמרו.
ובוודאי שככל שהזמן יחלוף,
המרחק יהיה יותר גדול.
לא רק המרחק
מבחינת מספר השעות שעבר מאז מעמד הר סיני,
או מאז פטירת משה,
אלא גם המרחק המנטלי.
ואז בעוד מיליון שנה,
ברור שאנחנו לא נבין כלום בתורה לפי זה.
כלומר, איך אפשר לבנות התקשרות בין הבורא
לבין הנברא על יסוד אירוע נתון בציר ההיסטורי, שכל הזמן נמצא יותר ויותר בעבר.
זה לא מסתבר.
אם אנחנו לוקחים ברצינות את מה שהתורה אומרת, או מה שמסורת היהדות אומרת, שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל,
אז לא ייתכן לומר שהבחירה הזאת
תתמקד בנקודה בציר של הזמן, אלא היא מוכרחת להיות מתמשכת
לכל אורך ההיסטוריה.
זאת אומרת שבעצם מה שהתורה אומרת זה שהקדוש ברוך הוא בחר באומה, והאומה הזאת הולכת
ומתקדמת לאורך ההיסטוריה.
מסקנה,
התורה היא ההתקשרות בהווה
של הבורא עם עמו.
וההתקשרות בהווה של הקדוש ברוך הוא עם עמו,
היא באה לידי ביטוי בתופעה החיה של המשך מסורת התורה.
וזה מה שאנחנו קוראים תורה שבעל פה.
אומרת הגמרא במסכת גיטין,
לא קראת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל,
אלא על דברים שבעל פה,
שנאמר,
כי על פי הדברים האלה קראתי איתך ברית ואת ישראל.
עכשיו, יש פה חוש הומור אדיר בדרשה הזאת של חכמים, כן?
שהחכמים אומרים,
הקדוש ברוך הוא קראת ברית עם ישראל על דברים שבעל פה, ואיפה זה כתוב?
זה מה זה כתוב? זה בעל פה, לא?
עכשיו, יותר מזה, אתה לוקח את הכתוב,
ואתה הופך אותו,
אתה אומר בשמו הפוך ממה שהוא אומר.
הרי מה אומר הכתוב?
"ויאמר ה' אל משה כטוב לך
את הדברים האלה,
כי על פי הדברים האלה קראתי ברית". מה זה על פי הדברים? על פי הכתוב לכאורה.
אלא שחכמים העמיקו מאוד במשמעות של המילה על פי.
מה זה על פי הדברים?
המילה על פי זה בנוי על המילה
-פה.
כלומר, על יסוד הפה של הדברים האלה קראתי ברית עם ישראל.
ולכן, עיקר התורה נמצאת בפיות, במה שעובר מדור לדור.
יש עוד יתרון לזה שדברים עוברים בעל פה,
כשמשהו עובר בעל פה,
הסיכוי שהוא ישתבש קטן מאוד.
לעומת זה, כשדבר עובר בכתב,
הסיכוי שהוא ישתבש גבוה מאוד.
וזאת מדוע?
בגלל שאם למשל אני כותב איזשהו מכתב, פתק,
ואני מניח את המכתב הזה על השולחן ואחרי זה אני נעלם.
30 שנה לא רואים אותי.
עכשיו מתחילה פרשנות, מה הוא התכוון כשהוא כתב את זה?
ואז נכתבים, ואז מתחילות דעות שונות כמובן.
ואז נעשים פרשנויות לפרשנויות,
ואחר כך מישהו אוסף את כל החומר שלו, כל הפרשנויות שנאמרו מסביב לכתוב הזה.
ואז נבנות אסכולות שונות,
וגם האינטרסים האישיים של כל מיני אנשים מתערבים בדבר הזה, והאובייקטיביות הולכת ונעלמת וכו'.
כך שזה שדבר כתוב,
זה גורם לחוסר בהירות.
לעומת זה, ברגע שדבר עובר בעל פה,
אז הרוח של הדברים נשמרת.
יודעים באיזה הקשר, בפי איזה ראש הדברים נאמרו,
מה שנקרא שימוש תלמידי חכמים.
ולכן בהחלט מן הראוי שאם אנחנו רוצים לשמור את המסורת,
הראוי הוא לא לכתוב אותה,
אלא אדרבה,
להעביר אותה בעל פה.
ברור.
אנחנו רואים שאיפה שדברים נשמרו בעל פה,
אז הם באמת בדרך כלל נשארו אותנטיים ולא איפה שהם נכתבו.
זה עוד, אם כן, מעלה נוספת לתורה שבעל פה. כן, בבקשה.
עם ישראל, אתה אומר שדווקא בעל פה אנחנו רואים הרבה עיוותים, כגון מיתוסים.
אתה אומר שדווקא מתייחסים לזה בדיוק הפוך. אני לא ממש מבין מה שאתה אומר. אדרבה, המיתוס זה הדרך הכי בטוחה להעביר רעיונות באופן בלתי משתנה.
כלומר, המיתוסים
הם מסורות בעל פה של העמים,
שדרכם נשמרה רוח האומה שלהם.
אז אדרבה, המיתוס זה מצוין.
זה עוד ראייה למה שאני אומר.
ברגע שדברים נכתבו,
אז כבר היה קשה להבין על מה מדובר.
אז מה החשיבות של העניין הזה שהתורה נשארה כמו שהיא בלי שינויים?
לכן התורה כמו שהיא נשארה בלי שינויים, זה נכון. אני מדבר על תורה שבכתב. אה, תורה שבכתב נשארה בלי שינויים? כמעט. נו, אז מה?
אז היא נשארה בלי שינויים, ולכן היא לא מובנת.
זאת אומרת, טקסט,
ברגע שהוא קבוע וקפוא, אתה כבר לא מבין מה הוא אומר.
ברגע שאתה מתרחש. יש לזה חשיבות הרי לזה. בוודאי שיש לזה חשיבות,
כי דבר ה' נמצא שם, הכל נמצא שם.
רק כדי לדעת איך זה נמצא שם, בלי תורה שבעל פה לא יוצא לך כלום.
זה כמו שאתה לוקח,
לפעמים בחפירות, בגניזות, מוצאים כל מיני טקסטים קדומים של עמים שנעלמו,
ולא מבינים מה הם אומרים.
לעומת זה, אם יש לך אומה חיה, אז אתה מבין על מה זה מדבר,
פשוט מאוד.
שלום הרב, המציאות הוכיחה אחרת מדברי הרב.
מה?
השיבושים
בספר התורה של היום מזעריים יחסים לגוונים השונים שקיבלו מסורות שונות וסיפורים שונים, גם ביהדות וגם לא ביהדות.
אני לא מבין, זה בדיוק מה שאני אמרתי.
השיבושים בספר התורה הם מזעריים, זה נכון,
וזאת הבעיה.
זאת אומרת,
לא שאני בעד שהספר תורה ישובש, חס וחלילה,
אבל אני אומר, דווקא טקסט בלתי משתנה וקבוע, הנשמר בקפדנות,
הוא בלתי מובן לקורא.
זה בדיוק מה שאני אמרתי.
כן.
אה, יפה מאוד. אז נשאלת השאלה, מה ראו, אם כן, גדולי רבותינו,
לערוך את המשנה ואת התלמוד?
כן, זה באמת דברים לא מובנים.
רבינה ורבשי ערכו את התלמוד,
את המשנה, בשביל מה הוא עשה את זה?
ולכאורה זה נזק גדול.
אני רוצה מייד לענות, אבל אני רואה שיש לך כזה לחץ לשאול, אז רק הייתה לי לשאול. כן, אני מתחשב למה שדיברנו לפני זה,
כשמעבירים מרב לתלמיד, התוכן משתנה גם בהתאם לרב וגם בהתאם לתלמיד.
ואז נגיד, עכשיו אנחנו יושבים בכיתה המקשיבה, וכל אחד יכול להבין את זה בצורה הזאת,
ואז יכול להעביר את זה גם בצורה הזאת.
אז המסורת בעל פה כביכול משתנה מאוד.
כן, זה נכון.
כלומר, אתה אומר שכשנגיד רב מדבר ותלמידים שומעים, כל אחד קולט את זה לפי עניינו ולכן כל אחד יפרש את זה אחרת.
זה נכון, אבל מאחר שמדובר באסכולה, נגיד בבית מדרש שלם,
אז יש התאזנות של השיבושים זה עם זה.
כלומר, נגיד,
להבדיל, יש מקום הרבה יותר מרובע מזה, קוראים לו הצבא.
ובצבא לפעמים מועברות פקודות לגדוד שלם, למחלקה וכדומה,
לפלוגה,
וכל אחד תפס את זה איך שהוא הבין.
אבל בסופו של דבר יש איזו דינמיקה של איזון,
שגורמת שהפקודה עוברת.
מובן מה שאני אומר? ואין מצב כזה שבסוף מוצענים מחלוקות בין תלמידי תלמידים של אותו... בוודאי שלפעמים יש מחלוקות, אבל הסיכוי שתיווצרנה מחלוקות הוא הרבה יותר קטן באסכולה חיה
מאשר באסכולה כתובה.
אני אראה לך דוגמא. אני קצת מכיר את האסכולה,
בית המדרש של תלמידי הרב קופ.
אז אנחנו רואים באמת שיש אופציות שונות, קיצוניות, זה אומר ככה, זה אומר ככה, הרב ציודה אמר ככה, מה פתאום הרב ציודה אמר ככה וכו' וכו'.
אבל זה כשאתה בפנים, אתה חש את המחלוקת הגדולה.
ברגע שאתה קצת מסתכל מלמעלה, אתה רואה זרימה כוללת אחת,
שכל אחד קולט אותה באופנים המיוחדים שלו.
עכשיו לגבי השישר, אז למה באמת נכתבה המשנה
ולמה נכתב התלמוד? לכאורה זה דבר קטסטרופלי, היה אסור לעשות את זה, נכון?
האמת היא שמאז שנכתבה המשנה נכתבו במסגרת התורה שבעל פה 80,000 ספרים.
זה בערך המספר של הספרים, 80,000 ספרים.
מ-80,000,
כן, מרבי יהודה הנשיא ועד ימינו, 80,000.
זה פחות או יותר,
כל יום יוצאת עוד איזה חוברת, עוד איזה ספר ליקוטי. אני אומר, אבל ספרים שהם ספרים משמעותיים, יסודיים, זה 80 אלף.
אפשר לוודא את זה באוניברסיטה,
באוניברסיטה הלאומית.
בספרייה הלאומית, כן, אפשר לבדוק את זה. כן, כן, בהחלט.
עכשיו, מה המשמעות של הדבר הזה? זה אומר, קודם כל זה אולי טעות לכתוב את המשנה,
אני לא בא לשפוט את רבי יהודה הנשיא,
אבל הגמרא בעצמה אומרת שרבי יהודה הנשיא עשה עבירה,
רק שזאת עבירה מותרת, עבירה הכרחית, עת לעשות להשם יפירו תורתך.
עכשיו, מה רצה בעצם רבי יהודה הנשיא לעשות עם הספר הזה?
הוא רצה לעשות איזשהו ספר מלכד,
אבל ברור שהוא לא התכוון לבטל את התורה שבעל פה, שהרי המשנה בעצמה מלאה בסתירות,
באותו פרק.
משנה אחת אומרת כך, משנה אחרת אומרת הפוך.
כלומר שרבי יהודה הנשיא בוודאי רצה שזה יישמר בתוך בית המדרש.
אבל אפשר לומר שדווקא המשנה השיגה את ההפך ממה שהיא התכוונה
ואני אסביר למה.
אני קורא משנה,
למשל אני אקח את המשנה הראשונה.
איך זה מתחיל?
ממתי קוראים את שמה בערבית? ממתי קוראים את שמה בערבית? נישה שכהנים נכנסים לחול בתרומתם עד סוף השמורה הראשונה.
עד סוף השמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. בחכמים אומרים, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.
למה זה? כדי לרגל את האדם. יפה. עכשיו,
אני לא מבין כלום. אני הקורא הפשוט.
אני רואה שיש פה שלוש דעות.
עד סוף השמורה הראשונה,
עד חצות, עד שיעלה עמוד השחר.
אני אפילו לא יודע מה הלכה.
ונגיד אפילו שאני אדע מה הלכה.
אני בכלל לא מבין למה האחד אומר כך, והשני אומר ככה, והשלישי אומר כך.
מה חסר לי כאן?
הפרוטוקולים של הדיונים והשיחות שהיו בין החכמים, שהביאו בסוף למחלוקות האלה,
או לדעות האלה.
ואז בעצם אני עומד מול טקסט שאין שום אפשרות להיות שותף ביצירה שלו או בהפנמה שלו.
אני רק מבין בהוראות.
ומה אני עושה במקרה שהוא לא בדיוק כמו המקרה שכתוב במשנה,
אלא קצת דומה, אבל קצת שונה.
מה אני אעשה? לא יודע.
ולכן, כדי להשלים את החיסרון הזה,
באו חכמי התלמוד.
באו חכמי התלמוד, והם עשו דבר נפלא.
הם העלו על הכתב את הפרוטוקולים של השיחות ביניהם.
ואז מה זה יוצא?
אני שומע את רבי זרע ורב הונה מתווכחים זה עם זה.
ואני רואה מה עשו מהמחלוקת שלהם ומאבאי ורבא.
ואיך שאחר כך חיברו לזה נושא נוסף בימי רבי נא ורבי אשים.
ואז אני מתחיל להבין, אני מתחיל לתפוס את הראש.
אני בעצמי נכנס לבית המדרש ואני מקשיב לאמוראים כשהם רבים אחד עם השני.
ואז אני קונה שכל של תורה.
כלומר, כתיבת התלמוד הייתה הכרחית כדי להשלים את החסרונות של המשנה.
במובן מה שאני אומר?
זה היה כתחילה, אבל למה הוא משמע את המשנה?
אז לכתחילה נכתבה המשנה, אתה שואל,
כדי ליצור מסמך מאחד לאומה. זה מה שאומר הרמב״ם.
כן? כלומר, שעם ישראל התחיל אז להתפזר בעולם כולו,
ואלמלא שיש איזשהו ספר המאחד אותם, לפחות כנקודת ייחוס,
אז תעשה תורה כשתי תורות, או כהרבה תורות.
לכן בדלן ברירה, עשה רבי יהודה הנשיא מעשה קשה מאוד, כתב.
כן? איך כותב הנזיר בכתב יד?
משנגנזה נשמת היהדות
סודרה משנתה.
אז התחילו לעשות משנה. מהנשמה נעשתה משנה.
אז משנה זה משהו מסודר, נשמה זה משהו חי.
זה כל ההבדלים.
יש כאלה שאמרו שמשנה או אותיות נשמה,
זה טוב לנשמה לבעוד משנה. זה נכון,
אבל יש גם הכיוון ההפוך.
אם כך,
יש מעלה, כפי שהסברנו, לתורה שבעל פני תורה שבכתב, משתי סיבות בינתיים ראינו.
הסיבה האחת, בגלל שזה מראה על הקשר החי בהווה של הבורא עם ישראל,
בית, משום שעל ידי כך המסורת נשמרת בקפדנות יתרה.
עכשיו, יש פה סתירה בין שני ההסברים שנתתי.
ההסבר הראשון הוא בעצם חדשני,
והשני שמרני,
נכון?
ואם אני אומר שמה שחשוב זה דבר השם בהווה,
אז אני אומר מה שחשוב, מה שהיה בעבר לא מעניין אותי.
אם אני אומר שהמעלה של התורה שבעל פה זה אדרבה, שזה משמר בעל פה את המסורות, אז סימן שאני שמרני.
אז אם כן, אנחנו רואים כבר בתור התורה שבעל פה שני יסודות,
אחד שמרני ואחד חדשני,
ואנחנו צריכים ללמוד עכשיו את היחס בין שתי המגמות האלה בתורה שבעל פה.
למה חדשני? חדשני, כי אני אומר שמה שחשוב זה העובד, דבר השם בעובד.
סימן שהעבר לא מעניין אותי.
שלום הרב. אם כך, למרות שבזרמים לא חרדים אנחנו מוצאים הרבה אסמכתאות לדרך החיים הזאת,
צריך פשוט להסתכל על דרך החיים של היהדות לפני מאה שנה,
ולדעת מהי רוח התורה.
אני לא יודע בדיוק מהי דרך החיים הזאת, אני מתכוון אליה,
אבל נגיד מה שאתה אומר,
שכדי לדעת מהי יהדות אני צריך להסתכל מאה שנה אחורה.
השאלה היא מדוע לא מאה שלושים שנה,
ומדוע לא מאתיים שבעים וארבע שנה.
כלומר,
מה אתה רוצה? שלושת אלפים.
מה זאת אומרת? לא שלושת אלפים שנה.
כלומר,
השאלה היא, מהו השלב במהלך ההיסטורי שאני לוקח אותו בתור האותנטיות של היהדות?
והתשובה שאין דבר כזה.
כלומר, כשאדם אומר, אני רוצה לחזור מאה שנה אחורה,
אז בעצם אתה רוצה ללכת נגד הכיוון של ההיסטוריה.
אתה אומר,
אני מתעלם מזה שהעולם עבר כל מיני שינויים, שבינתיים היו שתי מלחמות עולם ושואה,
ושקמה מדינת ישראל,
ואני עושה כאילו שעכשיו הקוזאקים נמצאים בחוץ ורוצים לשדוד את בית המרזח של היהודי המסכן. זה פחות או יותר האווירה שבה אתה מרגיש יידישקייט.
שם זה היימיש, שם יש יהדות על בהמת, כן?
אז אולי, למה שההוא שבא ממרוקו לפני מאה שנה?
גם הוא זה לא תהיה תאיות אותנטית משלו, כן?
כלומר, ברור שהניסיונות האלה זה הפחד מפני ההווה.
זה, אגב, מה שאנחנו מוצאים בנהייה לאומן.
כשנוהים לאומן זה בדיוק זה.
זה ניסיון להתמקד בסגנון של יראת שמיים,
שעבר זמן הכול, בגלל שאומן היה ההשתוקקות של היהודי לארץ ישראל,
והוא לא יכול להגיע לארץ ישראל. ואז הרב נחמן אמר לו, אתה יודע מה, אתה עוד לא יכול להגיע, תבוא לקבר שלי, זה כמו ארץ ישראל.
טוב, כל השמונים אלף הם משלימים אחד את השני,
או סותרים אחד את השני,
וכך אין קו אחד של תורה שבעל פה.
האם אתה מנהל אותי ספרי הלכה, או גם מחשבה, אמונה?
דווקא השמונים אלף ספרים זה טוב.
מדוע?
כי כשאדם לומד את כל השמונים אלף ספרים,
למרות כל חילוקי הדעות וכל הכיוונים השונים שצצים מתוך שמונים אלף הספרים,
יש מגמה אחת כוללת שהולכת ועולה ומבצבצת,
למרות שהיא לא תמיד מפורשת בהבנה של כל אחד ואחד מן החכמים שכתב את אחד מהספרים האלה.
מובן?
טוב.
לכן, מכאן החשיבות ללמוד את כל התורה כולה. מדוע זה חשוב ללמוד את כל התורה כולה?
כי אם אדם לומד רק 30% מהתורה,
או רק 15%,
או 72% מהתורה,
בהכרח ציינו תפיסה מעוותת של מהות התורה.
ברור. בבקשה. כדי לקבל את, לשמור על קשר חיים, משתנה, עכשווי, בהווה, בהחלט ברוך הוא לעם ישראל, אני צריך להיבנות על כל מה ש...
כל התורה שבעל פה היא מעמד הר סיני ועד היום, או שאני צריך היום לראות מה קשר? האם כדי להתקשר לקדוש ברוך הוא צריך את התורה שבעל פה, מעמד הר סיני ועד היום,
או רק את ההווה? זה מה שאתה שואל.
כן.
תשובה לא זה ולא זה.
אני צריך להתקשר אל כל התורה כולה שבעבר,
שבהווה ושבעתיד.
כן, ודאי. גם העתיד פועל את פעולתו בהבנת התורה.
איך כתוב?
דע מאין באת ולאן אתה הולך.
אם אינך יודע לאן אתה הולך,
אז גם את ההווה שלך לא תבין נכון.
יש ביטוי כזה של ברקסון, שלפעמים אנשים נכנסים להיסטוריה בהליכה האחורית.
אתה נכנס לתוך ההיסטוריה,
אבל אתה לא מסתכל לקראת מה אתה הולך.
כל הזמן מסתכל על העבר. לא מספיק?
כן?
מה אתה אומר?
הרב, הרמב״ם
בתפיכה לערך חזקה אומר שהוא כתב את זה כדי שלא יצטרך האדם ללכת ולחפש
מהי ההלכה, לכן הוא חידר בצורה קצרה, גדולה,
זאת אומרת שיש לנו ערך לזה שיש משהו כתוב,
הוא מתומצת, והוא נכון, הוא מכיר על הערב, אבל הוא לא מצליח אותו ללכת ולחקור עבור.
כל מה שאמרת אמת, ואז מה?
אז טוב שזה כתוב.
אה, זה טוב, לא אמרתי שאין יתרונות לזה שדברים הם כתובים.
אני רק אמרתי מה החסרונות שיש בזה שהם כתובים.
בסדר?
כן, בבקשה.
הערבים מכנים אותנו, זה ספר הקוראן,
מכנים איתם לישראל אהל אל-כיתב,
גם אותנו וגם את הנוצרים הם שמים בתוך זה,
שאנחנו עמי הספר, ככה הם קוראים לזה.
אבל במסורת היהודית לעולם לא תמצא שעם ישראל נקרא עם הספר,
הוא נקרא עם השם.
יש הבדל.
עם השם, אלוהים חי.
ספר, אמזו יצרתי לי, מה שאין כאילו, כי ידעתי זה עבירו.
במימד זה, ספר זה דבר,
איך לומר,
לא רוצה להגיד מת, אבל קפוא, מיובש, נכון? יש רק אותיות.
אגב, איך אפשר ללמוד את כל התורה כולה, 80,000 ספרים? איך אפשר ללמוד את כל התורה כולה, 80,000 ספרים? זה בהחלט אפשרי.
אמרתם, עשיתי חשבון, אי אפשר. מה? עשיתי חשבון, אי אפשר. אי אפשר.
הוא אפשר ללמוד, אבל בן אדם ממוצע שלומד ארבעה ספרים ביום הוא יכול ללמוד את הכל, אבל אין מצב שיזכור את זה.
בוודאי שיש מצב שיזכור את הכל. אני אסביר.
פעם אחת בחיים אני יכול לענות.
אני גם רוצה להגיד משהו.
אפשר בהחלט ללמוד את כל התורה כולה, למרות שאי אפשר ללמוד שמונים אלף ספרים.
וזאת אם האדם יודע איך לומדים,
והוא יודע מה העיקר,
מה הטפל, מה שורש ומה ענף.
ברגע שאדם לומד בצורה מושכלת ומסודרת,
אפשר לדעת את כל התורה כולה.
בסדר? אם יפסיקו לעשות כמה שטויות פדגוגיות ואיך שמלמדים היום,
אז בהחלט יהיה אפשרי שאנשים ידעו את כל התורה כולה.
היום אנשים לומדים עשר שנים בישיבה ולא יודעים כלום בסוף.
איך אתה מסביר את זה?
כן? כנראה שיש משהו מקולקל בצורת הלימוד.
טוב, כן, מה?
לא, אני עכשיו לא נושא, זה לא הנושא של השיעור שלי עכשיו, כן, מה אתה רוצה?
אתה רוצה משהו להגיד? אני יכול להגיד דבר פשוט, שמה שכתוב לפני 40 שנה בקוראן,
בהוצאת קורן על התנ״ך שחילק וכולי,
איך חומש משנה מתחלק, זוהר וכל הדברים האלה,
חלק מזה, כל מה שאתה מנסה להגיד לנו, צריך כנראה להימחק,
כנראה להימחק,
ואז יבוא ההווה שהוא יותר עתידי,
כי אנחנו דור...
אלה דברים עמוקים.
טוב, אני רוצה לראות את השאלות פה.
שלום, אין בעיה לומר שהיהדות השתנתה.
אני וודאי שיש בעיה.
אבל אז זה יהיה מטופש פתאום שהיהדות היותר מקורית
המשתקפת בתורה היא היהדות הלא חרדית,
ולנסות לתת לה אסמכתאות מהתורה.
טוב, אינני מסכים לא עם זה ולא עם זה. אני חושב שהיהדות לא השתנתה,
אני סופר שמרן,
ואני חושב שהיהדות ממילא,
כפי שאני למדתי מרבותיי, היא הנכונה,
ולכן אין שום בעיה להביא אסמכתאות מהתורה לנאמר. כלומר, כל הנחת היסוד שלך שהיהדות היא רפורמית,
עליי לא מקובלת.
למרות שאני מתחיל לפקפק בזה, כי אני כל שנה רואה רפורמות חדשות ביהדות,
יותר ויותר חומרות,
דברים שלא ידעתי.
כל שנה אני לומד הלכות חדשות שלא הכרתי.
אז כנראה,
מה שאומרים שהיהדות היא דת קפואה, זה כנראה לא נכון. כל שנה יש חומרות נוספות.
כמו שראיתי לפני כמה שנים,
מודעה נפלאה על מצות יד עם חומרות שלא היו מעולם.
אם התלמוד הוא הפרוטוקול,
אם כך, צריך ללמוד קודם ש"ס וראשונים ואחרונים,
ורק אחר כך אולי נגיע ללמוד את המשנה.
יש בזה עיקר בשאלה, ואני אענה בכל זאת.
התשובה היא,
שצריך להתחיל מהמשנה,
אבל ללמוד מרב שיודע את הש"ס.
כלומר, הוא, כיוון שהוא למד את התלמוד,
הוא יודע איך לומדים את המשנה.
אבל הילד צריך להתחיל מהמשנה, כי הוא צריך את הטקסט הפשוט, המקורי, ללמוד.
ואני רוצה עכשיו קצת להתקדם בנושא שלנו. אם כן,
אנחנו צריכים לברר באיזו מידה התורה שבעל פה היא שמרנית, באיזו מידה היא חדשנית.
וזה ביחס לפרשנות, לקביעת ההלכות.
אני אביא למשל דוגמה מעניינת.
יש פסוק:
"וספרתם לכם
ממחרת השבת,
שבע השבתות מיום אביהכם את עומר התנופה,
שבע השבתות תמימות תהיינה,
עד ממחרת השבת השבעים,
תספרו חמישים יום".
והקרבתם בנחה חדשה לשם.
נשאלת השאלה,
מה זה היום הזה שממחרתו אני צריך לספור חמישים יום?
כתוב בתורה, וספרתם לכם ממחרת השבת.
בט"ז בניסן.
אתה אומר, ט"ז בניסן.
אצלי בחומש, אני הסתכלתי, לא היה כתוב ט"ז בניסן, כתוב ממחרת השבת.
ואז השאלה היא, איך אני יכול לדעת, מהו היום הזה שהתורה אמורה לספור ממחורתו?
בסדר?
אמרו הצדוקים, כתוב, ממחורת השבת, אז הכוונה יום ראשון.
נכון? הרי מה היום שאחרי שבת?
יום ראשון. זה איך הקראים אומרים.
זה גם הקראים, אבל גם לפני כן הצדוקים אמרו.
לא בא אלה, בעין קרעים, ימגרו את ההקדוש של התורה.
כך אתה אומר.
כן. כן, בסדר, אז יש פה מחלוקת.
חכמי הפרושים, דהיינו, מי זה חכמי הפרושים?
אנחנו,
אומרים שממחרת השבת,
אין הכוונה למחרת השבת, אלא ט"ז בניסן, דהיינו, למחרת יום תואב ראשון של פסח.
ואילו הצדוקים,
וגם אחריהם הקרעים, אמרו,
מה פתאום? אם כתוב במאחורת השבת, הכוונה היא יום ראשון.
ואז נשאלת השאלה מי צודק.
שלום, הרב.
שלום, האם הרב טוען שאילו נסתכל על אורח חייה ורוחה של משפחה יהודית במאה ה-18 ומשפחה יהודית דתית-לאומית היום
תנשול אותה רוח מהמשפחות?
השאלה היא מה לענות לו.
התשובה היא כן, אותה רוח
בגלל שהמשפחה הביטחית
הלאומית של היום השכילה לשמור את היהדות
פשוט מאוד.
מה שהיה ברור לאבות אבותיי במאה ה-18 ממשיך להיות ברור גם בדור שלי, אשראי, אשראי שלי.
מה שאין כן, שלפעמים אנחנו רואים שדברים שהיו
גרורים לאבותינו וחוגים מסוימים הפסיקו להיות גרורים.
למשל,
זה שארץ ישראל זה חשוב,
או זה שצריך להקים מדינה,
וכדומה מהדברים האלה. טוב,
בואו נמשיך.
אם כן, נשארת השאלה מה היא ממחרת השבת,
שהתורה שבכתב כתבה לכאורה שבת,
תורה שבעל פה,
אומרת לנו, ט"ז בניסה. אז השאלה מי צודק?
אתה רעים
או אנחנו? מה אתם אומרים?
אמרנו. אנחנו, זהו, יפה, שמחתי לשמוע.
הבעיה היא שברגע שאמרתי שאנחנו צדקנו,
אנחנו נכנסים לברוך,
כי אז אנחנו צריכים להתמודד עם הפסוק.
אז מה נעשה עם הפסוק?
האם אנחנו, אז אנחנו צריכים עכשיו להסביר שהפסוק התכוון, כשהוא אמר שבת,
הוא התכוון ליום טוב.
ואז נכתבים טונות של הוכחות לדבר הזה.
באמת יש הוכחות יפות.
השאלה היא אם ההוכחות משכנעות.
אני אביא לכם למשל אחת מהן, דווקא רעיון יפה, שאחד מחכמי דורנו כתב.
הוא אומר,
האיסור הראשון של שבת שהכירו אבותינו, מה היה?
האיסור הראשון של שבת שאבותינו הכירו, היה?
אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, נכון? כך כתוב.
שבו איש תכתב, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. כך שעבור בני ישראל, בפעם הראשונה שהם נפגשו עם מציאות השבת,
הדבר שהיה משמעותי מבחינתם זה היה האיסור לצאת, נכון?
איפה מצאנו עוד מקום שבו הקדוש ברוך הוא אסר לצאת?
בפסח מצרים.
בפסח מצרים, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.
כך שהיום טוב הראשון של פסח,
מבחינה היסטורית היה בו משהו מן השבת.
ולכן ראוי היום טוב הזה להיקרא בשם שבת.
וספרתם לכם ממחורת השבת,
דהיינו ממחורת יום טוב הראשון של פסח.
יפה, לא?
משכנע?
יש לי על זה קושייה.
יוצא לפי זה שבנקד רק בלילה.
אז זה רק הלילה, כי הרי בבוקר הרי מותר לצאת, לפי זה מאחורי השבת יוצא ט"ו בניסן ולא ט"ז בניסן.
קושייה טובה, לא?
טוב, יש לי גם על זה תשובה.
אבל יש לי גם תשובה כדי ליישב את דברי אותו חכם שהסביר את זה.
כך, או למשל כתוב בספר יהושע, נכון?
וישבות, שעשו את הפסח בגלגל,
וישבות המן ממחרת,
נכון?
ואז יקריבו את העומר. כתוב מפורש בספר יהושע.
אם כן, זה היה ממחרת יום טוב ראשון של פסח.
אה, מה יענו הקראים?
שזה לא ראייה, אחר כך, באותה שנה, פסח, חג ושבת.
בסדר?
מה?
זה סדר, הדברים שצריך ככה עובדים. כלומר, לא, אם אנחנו מדברים שכל דור אב הביר לבן, אז ידעו כבר שזו התשובה.
ידעו שזה מחורש, זה ט"ז בניסן,
וצריך להראות למה זה לא חסוק.
נכון.
אז זה כבר לא משנה אם אתה נדחה קצת או לא נדחה קצת, כי הידע כבר קיים. אז אתה אומר שמאחר והידע כבר קיים שהתורה אמרה לספור ממחורת יום טוב ראשון של פסח,
לכן גם אם יש לנו פירושים דחוקים בפסוקים, לא אכפת לנו.
עד כאן דברי קודשך.
נכון?
זה אפשרי.
וזה באמת, מה שאתה אומר כאן, זאת השיטה של הרמב״ם.
שהרמב״ם סובר שבעצם הפרושים שמרו על המסורת הקדומה,
והצדוקים, הם רצו לבנות על יסוד הפסוקים ולכן חלוקו על המסורת.
זו דעת הרמב״ם.
אבל זו לא שאלה על התורה שבכתב, ולכן לכתוב את זה כך. לפי הרמב״ם לא מכתוב את זה כך. ואז הרמב״ם צריך להסביר מדוע התורה שבכתב כתבה כפי שהיא כתבה.
ואז הוא ייתן לזה הסבר מוסרי או משהו אחר, בסדר?
אבל נגיד ככה, לא מן הפסוק אנחנו יודעים שזה ככה הלכה, אנחנו יודעים את זה מן המסורת,
ואם אנחנו לא מצליחים ליישב את המסורת עם הפסוק, מה אכפת לנו?
המסורת היא העיקר.
זאת היא דת הרמב״ם.
בסדר?
אנחנו נראה עוד מעט את שיטת רבי יהודה הלוי שאומרת את ההפך הגמור ממה שאני אמרתי עכשיו.
אבל קודם כל אני רוצה קצת להעמיק בשיטת הרמב״ם.
תארו לעצמכם,
אתם בוודאי מכירים את הפסוק הזה: "ויאמר ה' אל משה
לאמור,
דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם
ועשו להם ציצית,
נכון?
על גנבי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף
בטיל תכלת.
מה הפסוקים האלה אומרים?
הפסוקים האלה אומרים לנו שה' אמר למשה
לומר לבני ישראל לעשות ציצית.
הסברתי נכון?
עכשיו,
מה עשה משה אחרי שהוא שמע מהשם שהוא צריך לומר לבני ישראל לעשות ציצית?
מי כתב את זה?
אני אגיד לכם מה שהוא עשה. הוא הלך לבני ישראל ואמר להם לעשות ציצית.
אתם יודעים למה הוא עשה את זה? כי השם אמרו. כי השם אמר.
זאת אומרת, משה הוא יהודי דתי, נכון? השם אומר, הוא עושה.
אז הקדוש ברוך הוא אמר למשה, לך תגיד לבני ישראל לעשות ציצית.
מיד אחרי שהוא שמע את זה,
משה הולך אל בני ישראל ואומר להם, הקדוש ברוך הוא אמר לי, להגיד לכם לעשות ציצית.
שאלה הבאה, מה עשו בני ישראל אחרי שהם שמעו ממשה שהקדוש ברוך הוא אומר להם לעשות ציצית?
עשו ציצית. עשו ציצית, כן? קבל עליך ציצית.
כל אחד עושה ציצית.
כמה ציציות נעשו באותו יום?
60 ריבות.
60 ריבות ציציות נעשו באותו יום.
משה כנראה עבר מאחד לאחד, כפול ארבע, כן? משה עבר מאחד לאחד, אומר לו, קושרים ככה,
וזה, פה ושם.
אחרי שמשה גמר באותו יום,
הוא מיוזל לחלוטין,
כן?
לימד את כל בני ישראל לעשות ציציות,
הוא הלך לנוח
ונרדם.
אבל לפני שהוא נרדם,
הוא עדיין הספיק לקחת קולמוס ועל גבי קלף לכתוב את הדברים האלה
על גבי קלף.
זה הפסוקים של פרשת ציצית.
והוא רק גמר, הגיע לאני השם אלוהיכם, נרדם.
עכשיו בני ישראל מתחילים להתווכח ביניהם.
אומרים, תגיד,
איך אתה הבנת את דברי משה כשהוא אמר לנו לקשור?
הוא אמר, אני הבנתי ככה, השם אומר, ככה.
ואחר כך אמרו, תראו, מה? בואו נלך לראות מה משה כתב.
רואים את משה ישן,
בשקט בשקט מסתכלים על הקלף,
ולתדהמתם הם רואים שמה שכתוב בקלף הזה שונה ממה שמשה אמר להם בעל פה.
עכשיו, לא נעים להעיר את משה.
אי אפשר להשאיר להעיר את משה ככה. הוא ישן, הוא עייף, הוא לימד את העם כל היום.
מה הם יעשו עכשיו?
יעשו לפי מה שכתוב או לפי מה שהם שמעו ממשה?
יש כאלה שיעשו כאלה?
לבין שבועה.
לפי מה שהוא אמר להם.
כלומר, זה שהוא כתב אחרת ממה שהוא אמר,
אז כשהוא מתעורר נשאל אותו למה הוא עשה את זה.
אבל,
וגם אם הוא לא התעורר, אז מה?
אבל ברור שמה ששמעתי הוא הרבה יותר רציני ומשמעותי ממה שכתוב.
אני אשאל אתכם עכשיו שאלה נוספת.
תארו לעצמכם שבאים עיתונאים אל מחנה ישראל, וראו שכולם ככה מתחילים לקשור חוטים לבגדים.
ושואלים אותם, תגידו, למה אתם עושים את זה?
התשובה ממיאנו, כי משה אמר.
ולמה אתם שומעים למה שמשה אומר?
כי משה אומר את דבר השם.
לכן אנחנו עושים מה שאשם אמר.
שאלה,
כשהם עשו את הציציות,
זה כבר היה כתוב בתורה או לא היה כתוב בתורה?
לא, לא היה כתוב. עוד לא היה כתוב, נכון?
זה היה דאורייתא או דרבנן?
זה היה דרבנן. זה היה דרבנן?
זאת אומרת שאחרי שמשה כותב,
אז צריך לפרום את כל הציציות ולקשור אותן מחדש כדי לצאת ידי חובה דאורייתא?
הוא די פשוט שאין ממנו דאורייתא.
ברור שזה הדאורייתא.
זה הדאורייתא למרות שזה לא היה כתוב.
התורה שבכתב מספרת את זה שמשה עשה את זה,
אבל החיוב הוא מאת השם ישירות. כלומר, דאורייתא זה לא מה שכתוב, אלא מה שהשם אומר.
ברור?
כך שיכול להיות דבר שהוא מן התורה והוא לא כתוב בתורה.
ויש דבר שהוא בזה רבנן למרות שהוא כתוב בתורה.
יש לנו דוגמאות לזה ודוגמאות לזה.
מובן?
למה שזה יהיה?
למה שזה יהיה? קודם כל, לא יודע, אבל זאת המציאות קודם כל.
כן, המציאות היא שמה אנחנו קוראים דאורייתא לא למה שכתוב,
אלא למה שמשה אמר בשם ה' ישירות.
בסדר?
לעומת זה יש דברים
שלא נאמרו למשה ישירות, הם דרבנן, והם כתובים בתורה בכל זאת.
כן.
טוב.
שלום הרב.
כיצד ניתן לומר שהעם שמר על המסורת הקדומה, אם בתנ״ך אנחנו רואים זמנים
שבהם העם בקושי שמר על המסורת,
ונצרכים ותירוצים מהמסורת כדי להזהיר מדוע הפסוקים אינם מתארים את הדברים כפי שנראה?
לא הבנתי מה שבה הוספת, אבל נגיד ככה,
דווקא העם שלא שומר על המסורת הוא נאמן יותר בהעברת המסורת.
כלומר, כשאתה רוצה לדעת מה נוהגים במקרה כזה וכזה,
עדיף שתשאל את הסבא החילוני שלך מאשר את הסבא הדתי. מדוע?
כי הסבא הדתי,
יש לו כל מיני סברות מדוע לשנות ממה שהסבא שלו עשה.
לעומת זה, הסבא החילוני מוסר את הדברים כמו שהוא ראה.
לכן הסיכוי שהוא ישבש הרבה יותר קטן,
כמובן.
יש דוגמה לזה, כשגדעון יושב בעופרת אבי העזרי,
הוא מגיע לשם מלאך השם.
עכשיו, מה קורה שם בעופרת אבי העזרי?
כל הכפר,
כולם עובדי עבודה זרה,
כולם עובדים לבעל,
כולל האבא של גדעון.
באותו זמן יש צרות גדולות בעם ישראל, המדיינים פושטים בכל מיני מקומות, שורפים, בוזזים וכו',
ואז גדעון, בדלית ברירה,
מכניס את הזורע, את החיטים בגת,
כדי להניס מפני מדיין.
זה מצב קשה.
מגיע מלאך השם,
אומר,
מה הבעיה שלך?
מה השאלה?
מה זה להניס?
להניס, להבריח.
כן, איך אתה יודע שזה משהו שם? אני שומעתי אותך. כל הכבוד.
טוב, אז טוב, ואני מגיע מלאך השם ואומר לגדעון,
השם עמך גיבור החי.
גדעון מתרגז, אומר, בי אדוני, ויש השם עמנו?
איך אתה יכול להגיד שהשם עמנו?
ואהיה נפלאותיו וחסדיו אשר סיפרו לנו אבותינו,
הלא במופתים הוציא השם את ישראל ממצרים.
ולמה מצעתנו כל זאת?
קודם כל רואים שגדעון, לא אכפת לו מנאומי התוכחה של מלאך ה'.
יש לו טענות לקדוש ברוך הוא למה יש צרות.
ואל תגיד לי, בגלל שכולם עובדים עבודה זרה בכפר.
יש לו טענות על זה.
עכשיו, מאיפה הוא יודע יציאת מצרים, גדעון?
שמע, מאבא שלו. שמע, מאבא שלו עובד עבודה זרה?
אז זהו. אז חז"ל אומרים במדרש שגדעון אמר
אתמול ליל פסח היה,
ושמעתי מאבא שהיה קורא את ההלל ואומר בצאת ישראל ממצרים.
כלומר, בתוך המשפחה עובדת העבודה זרה, ממשיכים לעשות את ליל הסדר מסיבות פולקלוריות מסורתיות.
וזה מעביר את המסורת בצורה הרבה יותר בטוחה מאשר משהו מושכל ויזום.
תודה.
טוב.
נו, מה?
כשיושיהו, כשמוצאים את הספר,
כן, יושיהו, כן. כשהם מוצאים את הספר, והוא לא כל כך יודע במה מדובר.
יושיהו לא יודע במה מדובר כשמוצאים את הספר? מצאתי את ספר התורה, איך, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אני לא מסכים איתך. יושיהו לא יודע במה מדובר?
אז מה, אז מה בדיוק? לא יודע, בואו נסתכל בתנ״ך, כן?
זה פסוק שכולם מביאים, בואו נקרא מה שכתוב בתנ״ך.
כן, מבקרי המקרא למיניהם הולכים ובונים על זה.
רגע,
זה במלאכים ב',
פרק כ"ב, פסוק ח'.
ויאמר חלקיהו הכהן הגדול
על שפן הסופר,
ספר מצאתי בבית ה'.
שמת לב מה שעשיתי עכשיו?
שיבשתי את הפסוק.
זה לא מה שכתוב.
הוא אומר כך:
ספר התורה מצאתי בבית השם.
מכיר אושר דבר?
הוא יודע מה זה. שהוא יודע מה זה הספר הזה.
בסדר?
אז מה הוא מתלהב מזה שהוא מצא ספר שהוא יודע על קיומו?
אלא הוא מתלהב מזה שהוא מצא את הספר המקורי שמשה כתב. זה היה הבעיה.
זה היה חידוש אצלו.
זה גרם להתרגשות עצומה.
ויתן חלקיה את הספר אל שפן,
ויקראהו
ויבוא שפן הסופר אל המלך וישב את המלך דבר ויאמר
אז זה אומר שמה על הכסף שהטיחו
ויגד שפן הסופר למלך לאמור ספר נתן לי חלקיה הכהן
אבל קודם כל חלקיה אומר מצאתי את ספר התורה
הוא אומר אחר כך למלך ספר מצאתי
מה הוא רוצה לעשות? הוא רוצה לעשות רושם על המלך, מה הרושם?
ויקראהו שפן לפני המלך
ויהי כי שמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו.
מה איש לקרוע בגדים כשאתה שומע את סיפור התורה?
כי שמה הוא קרא בפרשת כי תבוא, בקללות.
מה הוא קרא שמה? הוא קרא, יולך השם אותך ואת מלכך אל ארץ אשר לא ידעת.
הרי ספר התורה לא צריך להיות פתוח שם.
מצאו אותו פתוח במקום ההוא.
ואז זה בעצם על המלך עשה רושב עדיף.
זה הכוון.
עכשיו, זה לגבי, אם כן, הפירוש של הרמב״ם
לשבע שבתות תמימות תהיינה.
אני רוצה אולי להוסיף נקודה קטנה בנושא הזה.
לפי הרמב״ם,
המסורת של ההלכה איננה חייבת להיות חופפת ממש לפשט הכתוב.
לגבי עין תחת עין, הרמב״ם אומר שיכול להיות שפשט הכתוב זה ממש כפשוטו.
אבל מסורת יש לנו מפי משה,
שצריך לקחת ממון.
לעומת זה, רבי יהודה הלוי אומר שמי שצודק בפירוש הכתוב זה הצדוקים והקראים.
הם צודקים,
מה שכתוב בתורה ממחרת השבת, הכוונה מיום ראשון.
ככה מסביר רבי יהודה הלוי,
הם צודקים.
אבל למרות שהם צודקים,
יש דבר אחד שהם שכחו,
שהתורה נתנה סמכות לחכמים לפרש את הפסוקים מחדש.
ואחד החכמים בדור מן הדורות, או אחד הנביאים, או אחד המלכים,
החליט לפרש ממחרת השבת מלשון דוגמה.
כגון אם החל חרמש בהקמה יהיה ממחרת השבת,
תספרו עד ממחרת השבת הפעם השביעית.
ואם החל חרמש בהקמה יהיה ביום שלישי,
אז יצא לכם חמישים יום, גם כן ביום שלישי.
ואין מניעה לפרשנות הזאת, כיוון שזה נכנס במילים של הכתוב.
בסדר?
יוצא שלפי רבי יהודה הלוי,
הצדוקים הם השמרנים,
ואילו הפרושים הם המחדשים.
לפי הרמב״ם זה בדיוק הפוך.
הצדוקים הם הרפורמים, אפשר לומר,
והפרושים הם השמרנים.
מובנת המחלוקת בין הרמב״ם לבין רבי יהודה הלוי.
שאלה?
חמישים יום עד מתי, כשמקריאים לספור
מתחילים ממחרת השבת.
עד?
אז תספור חמישים יום, תמיד יוצא. לא, לא, אבל זה מגיע לחג השבועות או לא? זה מגיע לחג השבועות.
אה, חג השבועות. כן, השאלה, איך לקבוע את חג השבועות.
עכשיו אני רוצה לשאול שאלה מביכה, מי צודק?
זה לא משנה.
מה? זה לא משנה.
זה לא משנה, אתה אומר. למה?
בסוף אנחנו עושים את המסקנה בסוף אותו דבר.
המסקנה עושים אותו הדבר. דבר נוסף,
גם הרמב״ם מסכים שמותר לחכם לדרוש את הפסוק מחדש.
רק שלפי הרמב״ם או שהוא צודק או שהקודם לא צדק.
כלומר, יש אחד שטועה פה, בטוח.
כלומר, כשהחכם דורש את הפסוק מחדש,
אז או שהחכם טועה או שהוא צודק.
אם הוא צודק,
זה אומר שהחכמים שפרשו אחרת עד אליו טעו.
ואם הוא טועה, זה סימן שאלה שהיו עד אליו, צדקו והוא הטועה.
לפי רבי יהודה הלוי, אין פה צודק וטועה,
אלא עד אז ההלכה היא כך, מכאן ואילך ההלכה היא אחרת.
כן, מה אתה אומר?
משה רבינו כתב, ויקבור אותו בגיל?
זה שאלה. שלא נודע מקום כמו אותו?
מה אתה רוצה, אני אשאל פה?
לא, כלומר אמרתי שמשה רבינו כתב את התורה, אז הוא פשוט רוצה...
כן, אבל כאן אתה לא שואל, אז זה לא הנושא של השיעור. נכון.
אז לכן אני לא אענה.
אה.
טוב.
אתה מבין? אני רק אדבר על דברים שהם הנושא של השיעור.
כן, מה אתה אומר? לפי שיטת רבי יהודה הלוי. אז מה המשמעות? בטח יש לנו את הטקסט של התורה, כאילו זה דבר אשר...
לפי רבי יהודה הלוי,
אסור שהתורה שבעל פה תגיד דברים שאי אפשר להכניס אותם אפילו בדוחק במילים.
זה חייב להיכנס. זה חייב להיכנס. לכן כשהתורה שבעל פה אומרת עין תחת עין ממון,
צריך להביא ראיות לזה בתוך הטקסט שזה יכול להיות ממון.
אז מה התורה שבעל פה?
מה? התורה שבעל פה באה לפסוק את ההלכה.
רק אסור לה להתרחק באופן קיצוני ומוחלט מהתורה שבכתב.
אני אביא לך דוגמה.
עד ימי בועז, אדם שהיה מתחתן עם מואבייה שהתגיירה,
היה עבריין או לא?
התשובה היא כן, כי כתוב בתורה,
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם עד עולם. כתוב.
ולכן מחלון וחיליון, כשהם התחתנו עם מואביות,
התחייבו מיתה לשמיים.
בסדר?
לעומת זה, בועז יום אחד הוא הסתכל בתורה, הוא אמר, וואי,
נראה לי שזה לא קראנו נכון.
מואבי זה מואבי ולא מואבית.
עמוני ולא עמונית.
ולכן הוא התחתן עם רות.
בסדר?
והוא דווקא יצא לו מזה,
ומי זה ישי, ומי זה דוד המלך, והשושלת המשיחית.
כלומר, אותו מעשה,
לפני הדרשה, הוא אסור, ואחרי הדרשה, הופך להיות מותר מדאורייתא.
אבל הדרשה היא באה ממנו, וזו לא מסורת שהוא קיבל מה...
לא, אבל זה יכול להיכנס למילים.
כלומר, מואבי ולא מואבית, אפשר להגיד את זה בפסוק.
אז התורה שבעל פה לפני שיטה זאת היא סוג של פרשנות.
כן, התורה שבעל פה מסמיכה את דבריה לכתוב.
היא לא מחויבת
שזה יהיה בדיוק מה שכתוב,
אבל צריך להסמיך דבריה על הכתוב.
איפה הגבול?
איפה הגבול? בשביל זה יש לך מה שנקרא החכמים ורוח הקודש של האומה וכו' וכו'.
ולכן אפשר לומר,
וזה טעו טעות חמורה היהודים המסכנים הנקראים רפורמים,
שהם חשבו שצריך להתאים את התורה לרוח הזמן,
שיש בזה משהו אמיתי.
רק שהם לא ידעו לאיזה זמן להתאים את זה.
כלומר,
אם אתה לוקח כקריטריון של רוח הזמן
את הנתונים, את עולם הערכים של התרבות המערבית,
אז אתה כבר לא גורם להתפתחות, אתה בעצם בוגד במקור.
ולכן, זה שכדי לעשות שינויים בהלכה, אנחנו זקוקים לסנהדרין,
שיושבת בלשכת הגזית,
כשרוח הקודש חלה על האומה,
זה לא תנאי פורמלי בלבד,
זה משהו הרבה יותר עמוק.
כי אני אביא למשל למה הדבר דומה,
לאדם שנמצא בתרדמת.
אדם שנמצא בתרדמת, ככל, לא הייתי אומר, זה גרוע מזה,
אדם מת גופה.
ככל שאתה מזיז אותה יותר, אתה מקלקל יותר.
לעומת זה,
יצור חי, ככל שהוא יותר קפוא, אתה מזיז לו יותר.
עם ישראל בארצו, כשיש לו לשכת הגזית וסנהדרין בתוך בית המקדש,
אז זו אומה חיה, אז מטבע הדברים יש התפתחות.
כשעם ישראל נמצא בגלות הוא כמו פגר מת, כמה שאתה מזיז יותר אתה מקלקל יותר.
ולכן בזה טעו הרפורמים שהם חושבים שהם גוף חי בשעה שהגוף מת.
אבל מאחר והסבא החילוני הוא חילוני
הוא לא שמר על רוח הדברים, ומה שהוא ראה שווה למה שהוא קרא,
דבר שלא שמר על הרוח האמית.
הוא לא נכון, נכון? צריך זכזירות.
שלום הרב, ההיגרד הפשוט יותר הוא שהביטוי ספר התורה הוא מאוחר
והוא קרא בספר וראה שכך הוא שמו.
איפה הוא ראה בתורה שהספר נקרא ספר התורה?
מה שכותר, הרב אם כך, מה הבעיה עם הרפורמי?
אז זה הסברנו.
