נעלה לנו משהו, שאנחנו מתקרבים לט"ו בשבט
ואם כן, ראינו קצת להבין
את עניינו של ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט,
חג לאילנות,
ככה אומרים בשיר.
ויש מנהג שנוהגים הישראלים והוא לטעת עצים בט"ו בשבט.
אין לזה שום מקור קדמון.
הראשון שהתחיל בנטיעות בט"ו בשבט היה הרב דוקטור זאב יהווץ ממקווה ישראל.
סופר. סופר, היסטוריון.
כן, אבל הרעיון לנטוע בט"ו בשבט הוא רעיון מאוחר.
זה סך הכל במאה ה-19, במקווה ישראל, מתוך ציונות,
כדי לחזק את האחיזה בארץ ישראל.
אז זבי אבץ החליט שנוטעים עצים, ומאז זה יתפשט.
לומר את האמת, מבחינה בוטנית זו התקופה הגרועה ביותר לנטיעת עצים, זה לא מתאים.
ולכן במשתלות מחפשים זנים מיוחדים שיכולים להתאים איכשהו, למשל השזיפה, אומרים שזה טוב לנטוע אותו עכשיו,
אבל באופן כללי זה לא הזמן.
בכלל, המקור של ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, זה הקנה לפירות האילן,
ויש לזה השלכות לגבי דיני תרומות ומעשרות ונטע רבעי.
זאת המשמעות, וזה לא קשור לנטייה.
יש, לעומת זה, ראש השנה לנטייה.
כתוב במפורש במשנה, במסכת ראש שנה, פרק א', משנה א',
ראש השנה לנטייה.
שהוא?
באחד בתשרי.
באחד בתשרי, ראש השנה לנטייה.
מפורש, שחור על גבי לבן במשנה.
מה הבעיה?
ראש השנה לאילן במשנה, לא? ראש השנה לאילן ויש ראש השנה לנטיעה זה שני דברים שונים ראש השנה לאילן מחלוקת בטירה על גבית שמיים זה ב-1 בשבט או ב-15 בו ואילו לגבי הנטיעה,
אז זה המשנה אומרת ללא חולק שזה ב-1 בתשרי.
מה זאת אומרת ראש השנה לנטיעה?
המשמעות היא שאם אדם נטה עץ והגיע ראש השנה אז מתחילים שנה שנייה
לספור שנה שנייה, לעניין פירות עורלה.
שהרי במשך שלוש שנים אסור לאכול מהפירות של הנטיעה החדשה,
והשאלה היא, מה זה שלוש שנים? אז אומרים, אתה נטעת נגיד בתמוז או בסיוון,
עכשיו הגיע ראש השנה, מתחילה שנה שנייה למניין. זה הכוונה ראש השנה לנטיעה.
מה קורה אם אדם נוטע שלושה ימים או עשרה ימים לפני ראש השנה?
מגיע ראש השנה, זה כבר שנה שנייה או לא?
צריך איזשהו מינימום.
כמה זמן?
ארבעים וארבעה ימים.
זאת אומרת, אם אדם נטע עץ עד טו באב,
ברגע שמגיע ראש השנה מתחילים לספור שנה שנייה,
כי זה הזמן הנדרש לקליטת השורשים.
זאת אומרת שיש גם צד של ראש השנה לנטייה בטו באב.
כלומר, טו באב מהווה גם כן התחלת שנה,
ואחר כך מתחיל עוד פעם ראש השנה וכדומה.
עכשיו, אם ככה, אתה מבין מדוע החקלאים בחמישה עשר באב עסוקים הרבה מאוד בנטיית עצים. זו אותי עובדה, אגב.
גם לפני השמיטה
נוטים הרבה עצים עד טו באב.
טו באב יש קדחת נטייה,
עד השקיעה.
ויש, אם כן, איזושהי רוח הקודש של האומה.
שזאב יעבץ, כשהוא הנהיג את הרעיון הזה של נטיית עצים בט"ו בשבט,
זה בעצם העתקה מט"ו באב אל ט"ו בשבט.
מה הפרש הזמנים?
שישה חודשים בדיוק, נכון? בין ט"ו בשבט לט"ו באב, שישה חודשים.
שאלה,
מתי נברא העולם?
באיזה חודש?
מחלוקת.
זו תשובה יפה.
בין רבי אליעזר לרבי יהושע.
רבי אליעזר אומר העולם נברא בתשרי ורבי יהושע אומר העולם נברא בניסן ויש מהפרשים שאמרו שהעולם נברא הכוונה בריאת האדם הראשון יוצא שאם אני רוצה לקחת שישה ימים מקודם יוצא לי לפי רבי אליעזר כ"ה באלול ולפי רבי יהושע כ"ה באדר.
כלל גדול יש נקוד בידינו ארבעים יום לפני
יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני.
מה זה ארבעים יום לפני יצירת העולם?
או ט"ו באב וט"ו בשבט לפי זה, נכון?
כלומר, ארבעים יום לפני היצירה בת פלוני לפלוני. עכשיו אתם מבינים מדוע בט"ו באב המנהג הקדמון היה שבנות ישראל יוצאות לכרמים כדי לחולל שם והבחורים היו באים ובוחרים את נשותיהם. כלומר,
זה מין שידוך המוני כזה שהיו עושים בחמישה עשר באב, כי זה הזמן שבו בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני, כמובן.
היום אומרים שאסור לראות אותה במחולות.
היום אומרים שאסור לראות אותה במחולות. כן, סתם ככה, אתה לא יכול להסתכל על בחורות.
אבל אם זה בשביל להתחתן,
הוא צריך לבחור את אשתך, זה משהו אחר לגמרי.
אז חמישה עשר באב,
בעצם זה ה-40 יום לפני יצירת הוולד, לפי שיטת רבי אליעזר.
עם ישראל בזמן הגאולה רוצה להכריע כדעת רבי יהושע, ולכן נוטע עצים בט"ו בשבט.
אז זה כנראה הסוד הפנימי, שכנראה זאב יאבץ לא ידע אותו,
של העתקת הנטייה מט"ו באב לט"ו בשבט.
רצה להגיד משהו?
מה? מה? למה אדם הראשון נברא? הרי האדם הראשון נברא ביום שישי.
אה, מהדרנה. כן, אז אתה עושה רטרואקטיבית, חכ"ה, נכון?
טוב, אז זה, שלום הרב, השלום, הרב נוהג לדבר על גדולי ישראל.
אז היום ההילולה של הרב שלמה יששכר תיך טל, בעליהם הבנים, שמחה, תודה.
וואו, דבר גדול הוא זה.
טוב, ובכן,
אני נוהג לדבר על גדולי ישראל, וכולם נוהגים לדבר על גדולי ישראל.
השאלה מה מדברים?
עכשיו, בואו נחזור לנושא של ט"ו בשבט.
בט"ו בשבט יש מנהג הנטיעה, שהוא דבר חשוב ביותר,
כי הוא חלק מן הדבקות של האדם בקדוש ברוך הוא.
כתוב בתורה שצריך להידבק בקדוש ברוך הוא, נכון? שנאמר, ובו תדבק.
ובו תדבק.
שאלת השאלה איך אפשר להידבק בשכינה, הרי שוכלה היא.
אז מצאנו בחז"ל שלוש תשובות. תשובה אחת, שצריך להידבק בתלמידי חכמים.
כי תלמידי חכמים הם בעצמם אש,
והם דבקים בקדוש ברוך הוא, אז דבקים תלמידי חכמים, דבקים בקדוש ברוך הוא. זו תשובה אחת.
התשובה השנייה היא דבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון.
ב"ויקרא רבה" כתוב על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם",
שזה גם דבקות בקדוש ברוך הוא,
כי על ידי נטיית עצים יקיימו ובו תדבק, למה הקדוש ברוך הוא נטע עצים?
אז אתה גם כן נוטע עצים,
ואז אתה מקיים בזה מצוות דבקות בקדוש ברוך הוא.
זאת אומרת כל עובדי קרן קיימת לישראל הם דבקים בקדוש ברוך הוא.
במידה והם נותנים עצי מאכל,
שזה לא תמיד מצוי.
עכשיו, זה לגבי הנטייה. עכשיו, יש מנהג אחר, קדמון יותר, קדום.
המנהג הקדום בט"ו בשבט זה לאכול פירות.
זה מנהג שמקורו באשכנז, אצל חסידי אשכנז, תלמידי רבי יהודה החסיד,
וכנראה שיש לו גם יסוד קדמון יותר,
כי מצאו פיוט שנכתב על ידי רבי יהודה בן שמואל הלוי,
חכמי ארץ ישראל לפני כאלף שנה,
איזה פיוט שלם עמידה,
נוסח עמידה מיוחדת
לט"ו בשבט.
או שנה לילה, אני קוראים דברים על פירות וכו'.
כלומר, בתוך ה-18 ברכות של תפילת 19 ברכות, היו מכניסים כל מיני פיוטים מיוחדים.
דבר שהיום לא כל כך מקובל, אבל היה מקובל לפני אלף שנה בארץ ישראל.
זה בוודאי לפני הכיבוש הצלבני.
אז אם כך, אגב,
מכאן שהטענה האקדמית שכביכול ט"ו בשבט קיבל חשיבות רק מכוח השבתאים,
נופרכת מיסודה.
אבל אני רוצה פה להבין משהו.
זה לכאורה הדבר האחרון שאני הייתי עושה זה לקבוע חג על פירות.
כל הצרות שלנו, אבל כולן,
כל הצרות שבעולם התחילו מפרי שאכלו.
נכון. זה התחיל מאכילת פרי, נכון?
לצדד.
אז איך אפשר לעשות חגיגה מהרעיון הזה?
אני חושב שהייתי מתבייש, הייתי עושה חג מכל דבר חוץ מאשר לאכילת פירות.
חטא המרגלים, אבל אני מדבר, אבל החטא בה"א הידיעה, שממנו השתלשלו כל הצרות שבעולם,
זה מזה שמישהו אכל פרי, ואתה עוד עושה חגיגה של אכילת פירות? דבר מוזר מאוד.
איך לנהוג בלילת ובשבט לברך על כל פרי ופרי, בלי לגרום לברכות לבטלה כמופיע בספר פריי צדר?
זאת שאלה שצריך להפנות לשיעורי הלכה בנושא הזה.
טוב, כן, בבקשה.
נכון, אז כאן אתה מנסה לתת כבר התחלה של תשובה.
אז צריך להבין כנראה שאכילת הפירות איננו דבר מגונה, גם לא אכילת את הדעת.
כפי שראינו בספר בראשית, הרי מפורש.
כן, הדבר הראשון שנאמר לאדם זה לאכול פירות.
זה נאמר לו בלשון ציווי, כמצווה.
ויצב השם אלוהים אל האדם לאמר,
מכל עץ הגן אכול תאכל.
אם כן,
יש ציווי לאכול מכל עץ הגן.
האם עץ הדת כלול ברשימה של כל עץ הגן?
חוץ מעץ הגן. התשובה היא כן.
כשאתה אומר מכל עץ הגן, זה כולל עץ הדת.
אבל לכן בא אחר כך? מה קטעו אחר כך?
מעץ הדת טוב או לא תאכול? יפה.
ומאץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אז אם כן, יש סתירה
בין הפסוק שהבאת עכשיו לבין הפסוק הקודם, נכון?
כלומר, הפסוק הראשון מצווה לאכול את עצת הדעת,
והפסוק השני אוסר לאכול את עצת הדעת.
אם כן, יש לנו פה שתי מצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
כן, מה אתה רוצה?
יש, הרב אמר בשיעור שעבר על העניין של המעשות,
שאם מישהו מכניס מהחלון הזה לא חייב, אבל זה נקרא לבזות את ה... אני לא דיברתי על זה.
לא, זה לא נכון, לא דיברתי על זה.
זה מישהו אחר.
בשיעור שעבר, באיזה יום?
אז עכשיו, שבוע שעבר אחד הימים הרב דיבר על זה,
על עניין של, כאילו, גלש בתוך כדי, ואז הרב אמר שנכון, אבל מי שמכניס דרך החלון והוא לא חייב במעזורי.
זה לא היה עניין, אני מצטער. אתה מדבר כנראה על רב אחר,
שנתן שיעור אחר.
לא שמה שהוא אמר זה לא נכון, אבל לא קשור לענייננו. עכשיו, מה?
אפשר להגיד שזה מצווה אחת,
ולהגיד, כמו שאתה אומר, תעשה הכול חוץ מכלל. אתה אומר שאפשר להגיד את המילה חוץ,
כן? כלומר, התורה מכירה את המילה חוץ, או את המילה מלבד, או את המילה אח, או את המילה רק.
כל ארבעת המילים מציינים בתורה את היוצא מן הכלל, נכון?
אפשר להגיד, מכל הצגן תאכל תאכל, חוץ מי.
אבל הבעיה היא שהתורה לא השתמשה במילים האלה.
היא אמרה, ומצדדת טוב הרע לא תאכל ממנו,
אז אם כן, יש פה סתירה מפורשת, ברור.
חוץ מזה שבאמת אם נקבל את ההבנה ההמונית שבאמת היה אסור באופן מוחלט לאכול מצדדת,
זו התנהגות אכזרית שאין כמוה.
זה בערך דומה לגננת ששמה על השולחן של הגן, השולחן המרכזי,
קופסה מאוד יפה ומקושטת,
ואומרת, ילדים חמודים,
יש בתוך הקופסה היפה הזאת הסוכריה הטובה ביותר בעולם.
אבל בשום פנים ואופן, לא לפתוח, לא לאכול.
אגב, אני צריכה לצאת לחמש דקות,
אבל אף אחד לא בוטח.
טוב, חוזרת אחרי חמש דקות, כמובן שהקופסה פתוחה, יש איזה ילד שלועס,
הוא מלא פה סוכר מכל הכיוונים,
והגננת אומרת, מי פתח את זה?
זה לא אני הגננת.
זה אתה, זורקת אותו מהגן, ומאז יש צרות בעולם.
כן? זה פשוט, זה ממש לא יפה לעשות דבר כזה. כלומר, למה לברוק
טעם ודעת, דעת זה דבר נפלא,
ולקחת את זה מן האדם?
זה פשוט לא יאומן.
ברור, זה אכזרי, זה מתאים למיתולוגיה, דברים כאלה.
אלא מה?
הכיוון הוא הפוך, זה הרעיון של קופסת פנדורה, כן? במיתולוגיה היוונית.
מה?
אז אנו אומרים, נגידה להם סליחה כל מצווה אחת וגם אותה. בסדר, אבל המצווה הזאת היא אכזרית.
אפשר להבין שהאדם הראשון יתקומם נגד זה. עכשיו, העניין הוא שהקב"ה נתן מצוות עשה לאכול מצדת.
והוא נתן מצוות לא תעשה לא לאכול מצדת.
יש לנו כלל בהלכה, שיש מצוות עשה שסותרת מצוות לא תעשה, מי גובר?
עשה.
עשה דאכל לא תעשה.
אם כן, מה יצא לך אדם הראשון לעשות?
לאכול.
לאכול זה מה שהוא עשה.
אז אין פה שום עבירה.
אז למה כועסים עליו?
מה לא בסדר?
אלא שבלא תעשה, הקדוש ברוך הוא הוסיף פרט חשוב,
איזושהי התניה, הגבלה.
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו,
כי ביום אכולך ממנו תמות.
פירוש הדבר, כל זמן שאכילת עץ הדעת מביאה לך מוות, אל תאכל.
אבל אתה מצווה לאכול,
אז אם כן אתה מצווה למצוא תחבולה כיצד לאכול בלי למות.
והתשובה היא פשוטה מאוד: תיקח תרופה נגד מוות
ואז תאכל מעץ הדעת.
זה עץ החיים.
אם כן, החטא של האדם הראשון איננו שהוא אכל מעץ הדעת,
אלא זה שהוא לא רצה להקדים את אכילת עץ החיים קודם.
כלומר, הוא הלך לאקדמיה לפני שהוא הלך לישיבה.
הוא בנה את העולם החיצוני בטרם היה לו מבוע פנימי.
אם אין לו מבוע פנימי, אז כל האכילה הזאת מזיקה.
כלומר, כל המכלול של הידיעות, ריבוי המסגרות,
זה בא על חשבון החיים.
ואז האדם מת מזה.
יוצא לפי זה שהתיקון הוא שהוא ימות.
כי לכאורה נשאלת השאלה.
אחרי שהוא אכל מצע דעת, כתוב, ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מצע חיים וחי לעולם.
מה אכפת לך?
שיאכל. הרי הוא בסכנת מוות עכשיו. זה כל כך.
אז שיאכל מעץ החיים, יחיה.
ככה שואל בעל נפש החיים, רבי חיים מוולוז'ין.
עונה רבינו חיים מוולוז'ין,
שאם האדם הראשון, אחרי שחטא, היה אוכל מעץ החיים,
הוא היה נכנס לחיי הנצח
עם החטא שלו.
ואז לעולם לא היה לו תיקון.
לכן, על מנת להציל אותו מזה, צריך קודם כל שהוא ימות.
מה זה למות?
שירד לעולם הזה.
אחרי שהוא יורד לעולם הזה,
פה בעולם הזה הוא אוכל קודם מעץ החיים.
אחר כך מעץ הדעת.
ואז הוא חי לעולם עם הדעת ועם החיים.
מה זה עץ החיים פה? מה זה עץ החיים? אמרנו, עץ החיים זה התוכן הפנימי של האדם.
מבוע החיים הערכי.
אז אחד הביטויים של עץ החיים אצלנו זה התורה.
כתוב במפורש בספר משלי: עץ חיים היא
למחזיקים בה בתום מחזיקה מאושר.
עכשיו, אם אנחנו עושים חשבון,
מה היה,
מתי זה קרה בשנה, הסיפור הזה של אכילת את סדאט?
זה באותו יום שהוא נולד, הוא נולד באותו יום... הוא לא נולד, קודם כל. אדם? הוא לא נולד, האדם הראשון לא נולד. נברא. נברא, יפה.
ביום שבו הוא נברא, שזה מתי?
אלף בתשרי. אלף בתשרי, יפה מאוד.
ובעקבות כך
הוא נידון ומת.
מת, ירד לעולם הזה.
ובמקביל לזה, זה בדיוק מה שאנחנו עושים, כן? אנחנו נידונים בראש השנה ומתים.
מה זה למות? זה עשרת עם התשובה.
עשרת עם התשובה, אנחנו עסוקים בחשבון פנימי ואנחנו ממעטים את היחס שלנו אל החיים.
ומה קורה ביום הכיפורים?
מקבלים במתנה את עץ החיים.
הרי מהו המאורע שהוא הבסיס ליום הכיפורים?
מתן תורה. מתן תורה, נכון? כלומר,
התורה ניתנה ביום הכיפורים,
וזה מה שנקרא עץ חיים היא למחזיקים בה.
מובן?
מה שאני אומר?
טוב.
אז אם כך, אחרי שמקבלים את התורה ביום הכיפורים,
אז מגיע הזמן להתיר את אכילת עץ הדת.
באמת או לא?
מה? התורה ניתנה בשבועות?
התורה ניתנה בשבועות.
לא, זה לא הלך.
בסוף נשברו הלוחות.
אז הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים. יפה.
למה חוגגים את השבועות? כי אנחנו חוגגים גם הווה אמינות.
כן.
למה צריך למות קודם? כי אם הוא לא ימות קודם,
אז הוא ייכנס אל הנצח עם החטא,
ואז החטא יישאר ככתם נצחי בו.
אם הוא מת, אז הוא צריך להיוולד מחדש. הוא נולד מחדש בתוך המוות,
זה בתוך המוות של העולם הזה.
כלומר, להיוולד זה סוג של מיתה.
כאילו הבחירה בידו אחרי שהוא מת, מה לאכול קודם? נכון, ואז הוא פה שוב חוזר לכאן, קודם כל אוכל מצח חיים, אחר כך מצע דעת.
עכשיו, יותר מזה, אם אחרי שהוא אכל מצח חיים הוא לא ירצה לאכול מצע דעת,
אז מה הוא?
הוא עבריין.
אדם אומר, די לי בעץ החיים, רק תורה.
רק תורה? מה, בלי עץ הדעת?
אתה פושע.
הרי הקדוש ברוך הוא ציווה עליך, מכל עץ אגן אכול תוכל.
כן?
אז יש מה ללמוד גם מהמסגרתיות, מן הידיעות.
עכשיו, זה...
טוב, יש על זה הרבה השלכות פדגוגיות למה שאני אומר,
אבל לא נתחיל עכשיו פולמוסים.
עכשיו, שאלה. העץ הזה,
שאכל ממנו אדם הראשון, איזה עץ זה היה?
יש ארבע דעות בחז"ל.
הצד השווה של כל ארבע הדעות זה שזה לא תפוח.
כלומר, לא כמו הדעה הנוצרית, הנצרות סוברת שזה היה תפוח.
ויש סיבה למה הם חורות סוברים שזה היה תפוח, כי על פי הקבלה,
הרי השכינה נקראת חק"ל תפוחין קדישין, כלומר שדה תפוחים קדושים.
ולכן ניתנה להם אינטואיציה שיש שייכות בין התפוח לעץ הדעת, רק הם לא ידעו איך להסביר את זה.
וזה כנראה המקור הפנימי לזה שאנחנו אוכלים תפוחים בראש השנה.
אבל האמת היא שעץ הדעת לא היה תפוח.
מה הוא כן היה?
חיטה, אתרוג, גפן, תאנה.
אתם אומרים חיטה, אתרוג, גפן, תאנה. האמת היא זה לא נכון, אף אחד מארבעת אלה,
כיוון שמדובר בעולם רוחני.
אבל כל הדעות האלה בחז"ל מקבילות בעולמנו אנו אל העולם הרוחני.
עכשיו, מה הן ארבעת המקבילות האפשריות? אז יש מי שאומר, עץ שאכל ממנו האדם הראשון,
חיטה היה.
איך חיטה זה עץ?
תעלומה, נכון?
עולם הרוחני, יש שם מקום. איך חיטה זה עץ?
זה קצת מוזר.
אבל נעזוב את זה בינתיים. למרות שכתוב בגמרא במפורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא בלוסקאות וכלי מילת. זאת אומרת, אתה תלך ללקט לחמניות מן העץ.
זה שזה צריך לעבור דרך חיטה ולטחון וללוש ולברור וכל הדברים האלה ולאפות,
זה לא נורמלי. היה צריך להיות שיהיה עץ של לחמניות ועץ של בגדים.
הוא כותף מהמכולת לחמניות. אתה היום כותף מהמכולת לחמניות. יש בזה משהו, נכון?
זה בעצם קורה בדיוק. בורא פרי המכולת.
אתה רואה את הפער של האדם הראשון. זה היה לפני כן, אז הגיוני שזה היה... בסדר, לכן אני אומר, זה הגיוני, בהחלט.
אז עץ שאתה אכל מינוי האדם הראשון, חיטה היה, ויש מי שאומר תאנה,
יש מי שאומר גפן,
במובן.
שתי נקודות.
עכשיו, ויש,
הדעה המרכזית בחז"ל היא שזה היה האתרוג.
האתרוג הוא מיוחד מאוד כפרי, יש לו הרבה תכונות מאוד מאוד ייחודיות, בין היתר שאת העצו כאת האמפיריור. איפה זה כתוב אתרוג?
מה?
אתרוג, איפה זה כתוב?
במדרש רבה.
כן, זה המן העץ אשר אמרתי.
המן העץ, בגלל שהוא אכל מן העץ.
ואת העצו כאת האמפיריור, זאת אומרת שהוא רצה לבטל את ההבחנה בין האמצעי למטרה.
רצה לתקן את חטא הארץ של עץ עושה פרי.
אגב, אני, רגע, שלום הרב. מה שהתלמיד בכיתה ניסה לומר בשמך, זה היה בשיעור מסילת ישרים, ששם הוא מזכיר את העניין של מאה עשרות.
יכול להיות, אבל אני לא הזכרתי בכלל את הרעיון של הכנסה דרך החלון.
דרך הגג. או דרך הגג, לא הזכרתי את זה בכלל.
לכן אני אמרתי שזה היה בשיעור אחר, ואני עדיין טוען שזה נכון.
אמת?
טוב.
טוב, אז איפה היינו?
כן, העץ, כן, האתרון.
עכשיו, אימנו חווה החליטה שאסור גם לגעת בעץ.
קוראים לזה גזירה דה רבנן.
לא, באמת, היא גזרה גזירה דה רבנן. עכשיו, היא צדקה או לא?
היא אמרה בצדק, בוודאי.
כי הרי אם אסור לאכול, אז למה לגעת? זה רק יקלקל.
יש גמרא מפורשת במסכת ראש השנה שאומרת אתרוג קשה לידה
שהאתרוג, מגע היד מקלקל אותו.
ואגב, כל מגדלי האתרוגים יגידו לכם שאסור לגעת באתרוג.
נכון?
זה מקלקל פשוט.
זה לפעמים מאות שקלים שאתה מפסיד על ידי נגיעה אחת.
לכן אמרה בצדק חווה.
אם לא אוכלים, לא נוגעים.
אבל האדם הראשון, כפי שאמרנו, אכל מצע דעת בראש השנה.
מת. עשרת ימי תשובה.
ואז הוא צריך לאכול מצע חיים. מתי?
מיום הכיפורים. מיום הכיפורים הוא אוכל מצע חיים.
מכאן ואילך מתחילים להתיר את האיסורים על עץ הדעת. האיסור הראשון שצריך להתיר,
איסור הנגיעה.
ולכן, במייד אחרי זה חג הסוכות, שבו המצווה היא לגעת באתרוג. זה העניין, נמתן.
לנטול, לנטול, כן, ולקחתם לכם פרי עץ אדם. זאת אומרת, צריך לקחת ביד כדי לבטל את האיסור שחווה הטילה.
אבל עץ החיים זה לוקח זמן להפנים אותו.
קיבלת אותו ביום הכיפורים, אבל אתה הספקת לאכול את כולו? עוד לא.
אז זה הולך בהדרגה, מתי אוכלים את האתרוג?
אז יש במשנה במסכת סוכה,
שבשביעי של סוכות,
כלומר מה שכאן אנחנו קוראים לו שען הרבה,
אחרי הנטילה,
הילדים נוגסים באתרוג.
נכון? זה כתוב במפורש, הם נוגסים באתרוג.
למה תינוקות? למה ילדים?
כי להם אין חטא.
כיוון שאין להם חטא, קל יהיה להם יותר להפנים את עץ הדעת.
אבל המבוגרים,
יש מנהג אצל המבוגרים לאכול את האתרוג בט"ו בשבט.
יש אפילו מנהג קדמון בשם חסידי אשכנז,
בט"ו בשבט להתפלל שיזדמן לו אתרוג יפה בחג הסוכות.
ואוכלים, יש ריבת דרוגים, אגב, יש כל מיני מתכונים,
תורידו מגוגל, אבל לא כולם מוצלחים. כלומר, צריך מאוד להיזהר להגיע למתכון המתאים.
כשזה מתאים זה משהו דליקטס, אבל לעשות ממש הכל לפי כל ההוראות, וזה דורש סבלנות, כי זה דורש שלושה ימים של אשריה וכדומה.
על כל פנים, לא, באמת, אני...
כן, עשיתי, עשיתי. אז לפעמים זה יוצא טוב, זה יוצא רע, וזה תלוי איזה מתכון אני מוריד מהגוגל.
אז לא להתבלבל, לפעמים זה יוצא כזה גומי, כזה קשה, צריך לדעת לעשות את זה.
על כל פנים,
גם צריך לדעת לחטא את הצנצנות,
אבל לגבי הריבת אתרוגים שנוהגים לאכול בט"ו בשבט, זה בעצם הזמן שבו מתקנים את חטא עץ הדעת.
מדוע?
כי מה קורה בין סוכות לבין ט"ו בשבט?
מה שקורה בעצם לא קורה שום דבר.
בחברה חקלאית זאת התקופה המתה.
כי זאת התקופה שבה האדם לא יכול לעבוד בשדה.
החורף, העולם מת, הגשם יורד.
ואז בעצם האדם נכנס לתוך ביתו, מה הוא עושה בבית?
לומד תורה.
הוא לומד את זה?
מה?
מי סתם? לא, הוא לומד את עץ החיים. עץ החיים. זאת אומרת, הוא מתמלא בעץ החיים כל החורף.
כי ברגע שהוא גמר לכל עץ החיים, הוא יכול כבר להתחיל לקדש את העולם החיצוני, שעד עכשיו היה מאיים,
עכשיו הוא יוצא אל החוץ, הוא מקדש את העולם החיצון,
וזה מה שהוא עושה בהחל מט"ו בשבט.
עכשיו, נחלקו בית שמאי ובית הלל, אם זה באחד בשבט או בחמישה עשר בשבט.
וזאת מדוע?
בגלל שבית שמאי מסתכלים על זה שהלשד
של האילנות התחיל לעלות בתוך הענפים,
בגלל הגשמים של השנה החדשה.
לעומת זה, בית שמאי, בטילאל אומרים,
אני עוד לא רואה שום דבר בחוץ.
רק כאשר הלשת ייתן את אותה בחוץ, זה איזה שבועיים יותר מאוחר,
רק אז אני מתחיל לרעוד פה ראש השנה. מה אתה אומר?
דווקא בחורף כן, יש עבודה בחקלאית.
כאילו... יש עבודה חקלאית בחורף. כן.
לגזור מציאים, להכין אותם לפריחה של האוויר. כן, יש כמה דברים, יש כמה דברים.
אבל בסופו של דבר זו תקופה הרבה פחות אינטנסיבית,
אינטנסיבית, מאשר תקופת הבציר או הקציר והחריש וכו'.
ולא אמרנו שאין בכלל,
זה לא יכול להיות, יש קצת משהו.
עכשיו, התקופה הזאת,
כלומר, ואז יש מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל.
בית שמאי כהרגלו, הרי פה בזויוניה של חומרה וכולה. בדרך כלל בית שמאי מחמירים,
בית הלל מקילים, אבל זה לא פה בגלל חומרה וכולה,
אלא שבית שמאי רואה את הפוטנציאל
ובית הלל רואה את המציאות.
לכן בפוטנציאל יש חומרה, במציאות יש קהולה,
ובית שמאי רואים את הלשד של האילנות שכבר התחיל לעלות,
ובית הלל מחכים לראות.
זה הסיפור. אבל מה שלא יהיה,
זה הסוזמן של התיקון. עכשיו הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שמעשה ברבי עקיבא
שליקט אתרוג באחד בשבט.
מדוע באחד בשבט?
כי הוא סבר כדעת בית שמאי.
ונהג בו שני עיסורים, מספק אם זה מעשר עני או מעשר שני.
ויש אומרים בגמרא שזה לא יכול להיות שרבי עקיבא כבית שמאי, אלא בחמישה עשר משבט היה.
מה שלא יהיה,
לפי שתי הדעות, רבי עקיבא בראש השנה לאילן ראה לנכון ללקט אתרוגים.
מה, זה כזה חשוב? רבי עקיבא, אדם מאוד עסוק, כל מה שיש לו לעשות זה ללקט אתרוגים?
אלא שכנראה הייתה פה פעולה משמעותית,
הוא רצה להראות לתלמידים שלו שזה הזמן של תיקון חטא הדם הראשון.
זו רגישות מיוחדת של רבי עקיבא,
מבעלי הסוד,
שהוא מרגיש שכאן מתחיל משהו וצריך דווקא לאכול אתרוגים.
במובן?
יוצא לפי זה שאנחנו בעצם בחג המקביל לראש השנה.
ואז יוצא שיש לנו פה לפחות שלוש מערכות של היטהרות.
יש לנו יציאה מן החורף.
החורף דומה למשהו במדרגה יותר קטנה,
דומה ללילה.
בתוך היום יש לנו לילה ויום,
בתוך השנה יש לנו חורף וקיץ,
ובתוך ההיסטוריה יש לנו גלות וגאולה.
נכון? שלוש מדרגות.
ותמיד תשאל השאלה, מתי מסתיים הלילה?
מתי מסתיים החורף?
מתי מסתיימת הגלות?
אז בואו נלך למשל על היום,
קודם כל. מתי מסתיים הלילה?
עלות השחר.
אתה אומר עלות השחר, למה?
כי אז מתחילה... כי רואים התחלה של אור.
אז למרות שחשוך מאוד בשחר,
אבל אתה אומר, אני ראיתי קרן אור,
בשבילי זה כבר ההתחלה של היום.
יש אפשרות אחרת?
הזריחה.
הזריחה. יש כאלה שאומרים, תשמע, אני לא יודע קרני אור וזה, לא רואה,
עד שאני לא רואה את השמש עולה, בשבילי זה עוד לא יום.
יש אפילו מחלוקת בפוסקים, נכון?
האם היום מתחיל בזריחה, או מתחיל בעלות השחר?
ויש כאלה, חכמי הקבלה, מקובלים, הם קיימים לתיקון חצות,
נכון?
תיקון חצות, חושך גמור, חושך מצרים בחוץ.
אומרים המקובלים, אה, היום התחיל.
איך היום התחיל?
כן,
כן, כי כדור הארץ נוטה אל האור.
זה הרגע שבו העיקר הלילה עבר.
אנחנו עכשיו מתקרבים אל האור. נכון, לא רואים כלום,
אבל אני כבר מרגיש.
אז זה דרגוש ורגישות. יש מי ש...
הסיבה שהם קיימים דווקא בכלל זה לא מצעד להגיד את הבאים ובלילה.
כאילו לחבר לילה ויום בלימוד תורה. לחבר לילה ויום בלימוד תורה, אתה יכול לעשות את זה גם בערב.
אלא מה?
אבל אני אומר,
אבל המקובלים גם מזהירים לא רק שצריך לחבר יום ולילה, כי לא לקראת סוף הלילה
הם לומדים, אלא הם קנו בחצות.
אז זה נשאר עד הרבה שעות על הבוקר.
אומרים גם ברכות השחר כשזה. אלא גם ברכות השחר, כן, אפילו המקובלים פוסקים,
הפוסקים המושפעים מן הקבלה אומרים שכבר בחצות האלה אפשר להגיד ברכות השחר. איזה שחר? איזה נעליים?
הכל החור שלך. אלא מה, אתה לא רואה שהאור הולך וגובר בעולם? כמו דוד המלך.
מודה ויד המלך, חצות לילה יקום להודות לה.
אז אם כך, אנחנו רואים שההחלטה של מתי היום מתחיל, או נגיד מתי מסתיים הלילה,
זה עניין של דרגות של רגישות.
כמו כן, מתי מסתיים החורף.
אז יש מישהו שאומר, תשמע, ברגע שאני רואה קצת ככה התחלה של פריחה, משהו בשקידיות,
זהו, נגמר החורף.
יש מישהו שאומר, רגע, אתה לא רואה את הקור,
את הגשם עדיין.
תחכה קצת, יש כאלה שמחכים עוד חודש.
אה, חודש, כבר פורים מגיע, מרגישים, אביב.
מה איזה אביב זה? תחכה עד פסח.
ומעניין מאוד לראות שיש גם פה
הבחנה מאוד מעניינת.
כלומר, הרי
מתי יצא, מתי בני ישראל יצאו ממצרים?
ביום, כן?
ועלו ויצאו אליו היום שנאמר בעצם היום הזה יצאו בין ישראל לארץ מצרים.
כלומר יציאת מצרים שאנחנו מציינים אותה בפסח גם מציינת בזה שזה היה עם הזריחה.
לעומת זה אסתר שהיא הדמות המרכזית של פורים חז"ל אמרו למנצח על איילת השחר נמשלה אסתר לאיילת השחר.
לכן זה המזמור שאנחנו קוראים לו פורים. זאת אומרת שפורים הוא השחר ואז יוצא שט"ו בשבט מהו?
חצות.
כלומר, זה שבעלי תיקון חצות הם חוגגים את ט"ו בשבט. אגב, מעניין מאוד לראות שפסח זה חג מן התורה.
פורים זה חג מדרבנן.
ט"ו בשבט מנהגים.
כלומר, ככל שדבר הוא יותר בולט, חיובו יותר גדול.
ככל שדבר דורש יותר עדינות, יותר רגישות,
חיובו ההלכתי הפורמלי קטן יותר.
אבל דווקא יש לו מעלה גדולה יותר,
שהוא מראה שאדם כבר רואה את התהליך החדש.
עכשיו,
לכן מובן גם מדוע דווקא המקובלים הם אלה שחגגו את המשפט.
עכשיו, פה נשאת השאלה השלישית. דיברנו על מתי מסתיים היום, מתי מסתיים החורף,
מתי מסתיימת הגלות, שהיא החשיכה הגדולה של עם ישראל.
אז מי שיודע לראות, אומר כמו רבי אבא בגמרא.
מה אומר רבי אבא?
על הפסוק ביחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם ענפכם תיתנו ופרייכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא",
אמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה".
כלומר, ברגע שתהיה דחייה חקלאית בארץ ישראל ושיהיו פירות בעצים,
אתה יודע שהסתיימה הגלות.
ככה אומר רבי אבא.
כן, אבל, ולכן במאה ה-19, כשהתחילו פה המושבות החדשות,
מקווה ישראל, ראש פינה, פתח תקווה,
חדרה וכדומה,
אז כמה מגדולי ישראל אמרו, הנה, הגיע הזמן,
קצב מגולה הגיע, חובבי ציון וכדומה.
יש כאלה אמרו, שמע, אני עוד לא משוכנע בכלל, תחכה.
כלומר, האנשים האלה, שאמרו שזה כבר הגאולה, כשהם ראו את הפירות,
הם אנשי ט"ו בשבט.
אבל יש כאלה שאומרים, תשמע, אני צריך לחכות.
אני רוצה לראות שעברנו את השואה.
אם עברנו את השואה, אז כבר התחילה הגאולה.
וזה פורים.
זה אנשי פורים.
כי הרי בפורים הייתה שואה.
שואה שנמנעה, שהצלחנו להימלט ממנה.
ויש מי שאומר, לא, עד שלא קמה מדינת ישראל,
אני עוד לא רואה. זה אנשי פסח.
כן? כלומר, כשיש יציאה דה פקטו, בפועל,
מעבדות לחירות, אז אני מוכן להגיד שזו גאולה.
אני חושב שזה לא אנשים שאומרים שהמשיח יבוא אז נראה? לא, אז יש אנשים שכבר קמים ב-11:00 בבוקר והם אומרים, רבותיי, היכונו, היכונו, עוד מעט הגאולה באה,
עוד מעט השמש זורחת.
בני מלאכים. אז אומרים, האנשים האלה קצת באוף סייד,
הם לא שמים לב שהתהליך כבר מאחורינו. עוד מעט, אוטוטו גאולה.
תירגע, איפה? היית בזמן עלייה, עמוד השחר, לא עמוד השחר,
הנצח אמר, היית פה?
כן, מה אתה אומר?
יש מקורות, שני אחרונים שם, אתה הזכיר? פורים והקמת המדינה?
זה מה שאומרתי לך, פורים זו הייתה שואה שנמנעה.
פסח זאת הייתה יציאה מעבדות לחירות.
כלומר, מה אנחנו חוגגים בפסח?
את זה שקיבלנו עצמאות מדינית,
ששישים ריבוא עובדי עבודה זרה יצאו ממצרים.
נכון?
עצמאות מדינית ניידת?
כן, עצמאות מדינית ניידת, זאת הייתה מדינה ניידת, מדינה בדרך כפשוטו, בסדר?
אבל היה לנו אז מלך, לא? משה, עד כמה שאני זוכר.
הייתה לנו עצמאות מדינית,
פוליטית.
אז אם כך, אנחנו רואים
שיש בעצם,
ההתחלה של היציאה
מן החשיכה של הגלות, מההסתגרות
בתוך חיי העץ החיים, אפשר לומר,
זה בט"ו בשבט.
עכשיו,
כשאדם בא, בעצם יש פה פיוס בין הקודש לבין החול.
החול מאיים.
הקודש,
ברגע שהוא מופנם כראוי, מתפייס עם החול.
הפיוס הזה עם החול
הוא הדרגתי.
מתחילים בפירות.
מדוע פירות?
כי פרי, האדם כמעט ולא נגע בזה.
זה הקב"ה מספק לך את הפרי בשלמותו.
לעומת זה יש כבר יין, יין זה כבר יותר מסוכן, זה פרי מפרי וזה האדם שמייצר
הוא זה כבר מתחיל להיות מסוכן
חכה עוד שלושים יום, לא בט"ו בשבט אלא בט"ו באדר
אם הפנמת את זה אתה מסוגל כבר לגשת אל קדושת אכילת הבשר
זה מה שעושים בקורבן פסח,
בט"ו השלישי, ט"ו בניסן
לפי העיקרון של הקדושה המתקדמת כמו חצות צרה, טו דו טו.
כן?
טו,
טו וטו. טו בשבט, טו בהדר, טו בניסן.
ואז אנחנו מרשים לעצמנו לשחוט כבש מסכן שלא עשה לנו שום דבר רע,
כי אנחנו יודעים שאנחנו מספיק קדושים כדי להעלות את הבשר שלו על מדרגת האדם.
וזה נעשה בטו בניסן.
כן, יש לנו פה שלוש מדרגות.
יש פה הערה.
האורח חיים הקדוש מסביר שהיא הבינה זאת מאדם הראשון, שהוא הסביר טוב את האיסור והיא הבינה שגם הנגיעה אסורה.
זה נכון.
עכשיו, אם כך,
מה? יש לי קצת ממשלת קצת אחורה. כן. שמצע החיים בעצם, אנחנו יכולים לאכול כי אנחנו לומדים תורה. נכון.
אבל זה שאני אוכל מהאתרוג ממה זה נותן לי. אם נגיד שזה סמלי,
גם דווקא אתרוג זה שאני לא אוכל,
כאילו, פרי אחר לקדש את האכילה, למשל.
אתה אוכל כל הפירות.
לא, לא, אז למה נכון אתרוג?
כי האתרוג היה עץ אדמת.
זה סמלי פשוט?
זה לא סמלי, זה מקביל.
זה מקביל.
אגב, יש בציורי קיר עתיקים מהודו מלפני 3,500 שנה.
רואים שם ציורי קיר של אלים שמחזיקים אתרוג ביד.
כלומר, מעניין שהיה ידוע לעובדי עבודה זרה הקדמונים שהפרי
הזה הוא משמעותי והוא אלוהי.
בפועל האם זה נותן לי משהו שאני אוכל אותו?
בפועל האם זה נותן לך משהו? בוודאי, כמו כל דבר שאתה עושה.
כל דבר שאתה עושה.
תפוח?
תפוח זה לא האתרוג.
תפוח זה לא האתרוג.
כן, עכשיו, מלקטים את הניצוצות שנפלו שם.
על העץ אפשר למצוא אתרוג משנה שעברה, ואת הניצונים של החדשים שיוצאים שנה.
זה גם, נכון, נכון.
אז יש האדר באילנון משנה לשנה.
יש לזה שוטיש על המשמעות של עץ פרי ועושה פרי?
כן, בוודאי, זה מה שאמרנו.
שבאתרוג נמצא הרושם של המצב האידיאלי של הפירות,
שהעץ פרי עושה פרי, שטעם עצו כטעם פריו.
מה, שהגיבור לעצמו היה הפרי?
נכון.
עכשיו,
אני רוצה להבין פה משהו.
זרורים שזה לוקח הרבה זמן לקדש את החול.
כן? צריך שלושה חודשים, שבט, אדר, ניסן.
לעומת זה יש לנו תיקון לא של העולם האחורי, אלא של העולם הרוחני.
תיקון העולם הרוחני זה הולך הרבה יותר מהר, כי טבעו של הרוח לפעול במהירות.
למשל, במקביל לראש השנה לאילנות,
יש לנו בחודש תשרי ראש השנה לשנים.
זה א' בתשרי.
במקביל ליום פורים יש לנו בחודש תשרי.
במקביל לפורים יש לנו בחודש תשרי, יום הכיפורים. נכון. ידוע הדרשה של האריזה, שכיפורים ככיפורים.
ופורים ככיפורים.
ובמקביל לחג הפסח יש לנו בסוכות, יש לנו בתשרי חג הסוכות.
כלומר,
שלושת התיקונים נעשים בעולם הרוח בחודש אחד,
בעוד שבעולם החומר צריך שלושה חודשים.
מה הקשר בין אוניברסיטה לסוכות?
מה הקשר בין אוניברסיטה לסוכות? זה אותו חג.
פשוט מאוד.
כן, שהוא פוצל לשני זמנים.
עכשיו, מעניין, יש, בין המערכת של העולם הרוחני לבין המערכת של העולם הגשמי, יש חג אמצעי שמחבר.
למה זה מפרחה? זה חג יציאת מצרים.
מה, בסוכות זה? כן, בסוכות הושבתי במצרים והוציאו אותם מארץ מצרים.
אפילו הלכות ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות הן הלכות דומות, למדו זה מזה.
נגזרה שווה של הראשון הראשון.
רק השאלה היא, אם ככה, למה לא עושים סוכות בפסח? זו שאלה שהם ממש שואלים.
עכשיו, אני רוצה שבין שתי... מה? יש בזה כאילו את העניין של הגאולה בסוכות?
כאילו... פסח, סוכות זה חג של גאולה.
כן, נכון. אז למה לא מזכירים את זה? ודאי שמזכירים את זה. זכר יציאת מצרים, כל התפילות שלך בעיסוקות זה לא זכר. אז תסתכל בתוכן של ההושענות.
ההושענות רק על יציאת מצרים, נכון?
תסתכל בהושענות, תראה, הכל זה על חג, על יציאת מצרים.
עכשיו, בואו נחזור לנושא שלנו.
אם כן, יש לנו מערכת של שלושה חגים של תיקון העולם החומרי,
ושלושה חגים של תיקון העולם הרוחני.
באמצע יש חג מחבר בין שתי המערכות.
מי הוא חג?
חג השבועות.
חג השבועות,
שבו גם רבי אליעזר וגם רבי יהושע מסכימים שבעינן נמא לכם. כי יש מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע,
האם אפשר באותו חג גם לעסוק ברוח וגם בחומר,
מחלוקת רבי אליעזר ויהושע. גם רבי אליעזר, שהוא קיצוני בזה, שאומר לזה או לכם או לה' מסכים לגבי שבועות.
כי בשבועות זו הייתה נקודת המגע,
היחידה בהיסטוריה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי לרגע אחד,
ולכן זה החיבור בין שתי המערכות.
במקביל לחג השבועות יש להנחם בתשרי שמחת תורה,
שהוא המקבילה.
כן, רגע, יש פה,
אם החטא גורם קלקול המצריך את חיי העולם הזה, המכונים לדבריך מיתה,
אם כן, מה המקום לתחיית המתים לעתיד לבוא, האם לחזור ולמות, ובפרט לשיטת הרמב״ם, שעולם כמנהגו נוהג רק שלא יהיו מלחמות?
כן, העולם הזה, לדבריי, מה זה לדבריי? הוא לדברי כולם, יש לי הרבה מקורות לזה, הוא מיתה ממש,
כן? אלא שאנחנו נעלה את העולם הזה עד כדי כך שהוא יהפוך לעולם הבא.
האם יש סיבה לפירות מיובשים כפי שמקובל בשולחנות האדמו"רים, בפרט שזה דומה בדוגמה ליין פרי מעובד,
או שמדובר במנהג שישתרש בעקבות חוסר בפירות טריים באירופה בעונה זו של השנה?
התשובה היא כמו האפשרות השנייה, כלומר,
מאחר שבאירופה הקרירה מאוד,
קשה היה מאוד להשיג פירות טריים בעונה הזאת,
לכן אכלו פירות יבשים, זה הכול.
אבל אפשר לאכול כל מיני סוגי פירות.
היה לי דוד, זיכרונו לברכה, שהיה אוסף פירות כל השנה בשביל ט"ו בשבט,
והגיע, היה אוכל 83 סוגי פירות בט"ו בשבט.
אז הם היו כבר יבשים, לא?
תלוי איזה.
יש כאלה שהיו יבשים, כאלה שהיו טריים,
אפשר לעשות, 83 סוגי פירות זה משהו אחלה.
עכשיו,
אני רוצה לחזור לנושאים של החיבור בין הקודש לבין החול שמתחיל בט"ו ישבט.
יש,
אני אגיד כמה דברים בשם המסורת של היהדות,
כדי שיהיה ברור.
לפי מסורת היהדות יש רק אל אחד, קוראים לזה מונותאיזם.
נכון?
זה לא אדם ששוטה רק כוס תה אחת, מונותאיסט או משהו אחר,
זה שיש רק אל אחד.
והשם, כיוון שהוא אחד,
יש הכרח שהוא מתגלה בכל.
ואם אנחנו רואים שיש
ניגודים בעולם, זה סותר את האחדות.
אבל אם השם אחד, אז האמונה המונותאיסטית אומרת שכל הניגודים שיש בעולם,
עתידים להיפטר.
לא עכשיו, אבל אחר כך.
כלומר, השאיפה היא איחוד המציאות.
זה דבר שהוא תביעה פנימית של הנפש היהודית.
אם כך,
יש קושי עם דבר אחר שבא לנו ממסורת של היהדות, וזה שיש בעולם שני סוגי קדושה.
עצם זה ששני סוגי קדושה, שלי עוד מעט אפרט אותם,
זה יוצר קושי בנפש. איך שני סוגי קדושה? קדושה צריכה להיות אחת.
מה הם שני סוגי הקדושה?
האחת זה מה שהרב קוק מכנה בהוראות הקודש בשם הקודש הרגיל.
יש הקודש הרגיל.
מה זה הקודש הרגיל?
זה הקודש המתנגד לטבע.
אתה רוצה להיות קדוש?
תתגבר על הטבעיות.
ויש קדושה אחרת,
זו הקדושה שבטבע.
עכשיו, הקדושה שבטבע היא עצומה, היא הרבה יותר גדולה מהקדושה שמעל הטבע.
אלא שהיא נסתרת,
היא נסתרת יותר.
כאשר אני רוצה להיפגש עם הטבע תחילה,
יש סכנה, אני אפול לתוך הרע.
היו במאה ה-19 כל מיני תנועות,
תרבותיות, שדיברו על חזרת האדם אל הטבע.
מכירים את זה?
אוקיי, דיברו. אפילו תנועת הצופים של בדן פאוול,
זה ביטוי לשאיפה הזאת,
של החזרה אל הטבע.
התוצאה הייתה היווצרותן של תנועות פוליטיות,
ברבריות, פשיסטיות, פטניסטיות וכדומה.
כלומר, ברגע שהאדם החליט שהוא חוזר אל הטבע, חזר להיות בג'ונגל,
בניגוד לרוסו,
שרוסו סבר שהאדם הטבעי הוא טוב.
אנחנו רואים שהאדם הטבעי הוא חיה.
ברור.
ולכן, יש גם היום בתורות הירוקים,
הקיצוניות,
יש כמין שלילה של המוסר האנושי הרגיל וגם שלילה של הדמוקרטיה ועוד כמה דברים כאלה.
זה החזרה אל הטבע עם הסכנות שלה, אבל יש קדושה בטבע.
ההדרכה הפדגוגית של היהדות
הייתה במשך אלפי שנים לשים את הדגש יותר על הקדושה הרגילה,
הקודש הרגיל,
כלומר הקודש המתנגד לטבע.
זו ההדרכה הקלאסית של היהדות.
יחד עם זה,
יש קדושה, יש שאיפה של פיוס בין שתי הקדושות.
אומר הרב חוף בספרו "אורות הקודש", חלק ב',
הקודש הכללי, פרק כ"ג, מלחמת הקודש והטבע,
שבאחרית הימים הקדושה שבתוך הטבע טובעת את עלבונה.
היא דורשת שייתנו לה מקום,
ולכן היא דוחפת אנשים למרוד בקודש הרגיל.
וזו הסיבה הנסתרת של החילונות.
החילונות האנטי-דתית
באה בשם דחיפה סמויה של הקדושה שבטבע להילחם בקודש שמעל הטבע.
כמובן, הדתיים נלחמים בחזרה.
אומרים, אנחנו לא ניתן לטבע לעבור.
הקודש ינצח.
וזה הקודש שבא לידי ביטוי במוסד היפה, שנקרא שטיבלך.
הייתם באים בשטיבלך?
מקום שבו עובדים את השם, בתפילה, בלימוד. בזמן מעל הטרם.
אבל יש שם דבר מאוד מעניין. הפורמאיקה שבורה,
יש בלטה לא במקום,
יש וילון קרוע וחלון שלא תיקנו אותו.
והשאלה היא למה.
זה לא בגלל שאין כסף, אלא בגלל שיש פה שיטה.
אנחנו מרגישים מאוימים על ידי העולם היפה, המסודר, האסתטי.
אז אנחנו בכוונה מזלזלים, כי העיקר זה הנשמה.
כלומר, יש פה מלחמה בין הקודש הזה
לבין הטבע הזה.
מי יכול לנצח? אומר הרב קוק, אף אחד לא ינצח. למה?
בגלל שכאשר הטבע נלחם בקודש, הוא נלחם בקדושה שלו.
כשהקודש נלחם בטבע, הוא נלחם בטבע שלו.
לכן שניהם ייכשלו.
והרב קוק קושר את זה למדרש הנפלא, עמוב עם תנחומה.
שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא אוספת את הצדיקים לקרקס.
הוא שם אותם בטריבונות.
הצדיקים ממלאים את הטריבונות של הקולוסיאום.
הקולוסיאום יהיה קטן על זה, לא עניין מזמן עכשיו, לא יכול לענות לשאלה שלך.
כי פשוט עונה את הממזק,
זמננו קצר.
ואז הוא מביא אל הזירה למלחמה שתי חיות אימתניות.
הוא מביא את הלוויתן ממעמקי הים,
והוא מביא את שור הבר מנהרים,
ושור הבר והלוויתן יילחמו זה בזה,
ויהיה רעש גדול בעולם, כל העולם ירעד
בגלל הלוויתן ושור הבר.
והצדיקים יהיו מבסוטים,
יאכלו גרעינים בטריבונות ויראו את המאבק הזה.
ובסוף מה שיקרה זה שהשור הבר ינשוך את הלווייתן בגרונו,
ואז הלווייתן עם הסנפיר שלו ישחט את שור הבר ושניהם ימותו ביחד.
ואז הצדיקים ירדו מהטריבונות
ויעשו סעודה עם הבשר של השור הבר ושל הלווייתן.
אומר הרב קוק, מי זה שור הבר?
זו הקדושה שנגד הטבע.
כן, הרי הוא אוכל את העשב של אלף הרים ביום אחד.
לעומת זה, הלוויתן זו הקדושה שבתוך הטבע.
אלה נלחמים זה בזה,
בסוף שניהם מתים.
אבל מי מנצח? הצדיקים.
הצדיקים,
הם יאכלו את שניהם, כלומר יפנימו את שתי הקדושות בבת אחת.
וזה מאוד מעניין, כי יוצא לפי זה ששור עבר זה לא הצדיקים,
ואמרנו, זה הקודש.
אלא שבמקום אחר אומר הרב קוק שהקדוש ברוך הוא עתיד להעניש את הרשעים.
על מה הוא יעניש אותם?
על זה שבעולם הזה הם ציערו את הצדיקים הבינוניים.
זה כל כך לא יפה לצייר את הצדיקים הבינוניים, כי הצדיקים הבינוניים הם אנשים טובים שלא עשו רע לאף אחד.
אז למה ציערתם אותם?
מה משתמע מזה?
שהצדיקים הגדולים, אי אפשר לצייר אותם בכלל. הם יושבים על הטריבונות.
הם מבינים שכל המאבקים הגדולים האלה בין הקודש לבין החול הם חלק ממגמה גדולה אלוהית של התאחדות האורות ולכן הם מבסוטים.
ראשית הפיוס הזה
של הלוויתן ושל שור הבר במאכל אחד, בצלחת אחת,
זה נעשה בט"ו בשבט.
הגיע מבזק.
