שאנחנו נקדיש מספר שיעורים להתבוננות בדמויות תנ"כיות
ואנחנו בין היתר נלמד על, למדנו בשבוע שעבר על שרה אימנו
מה?
אז חשבתי היום אולי נלמד על רחל
אתה אמרת מתאים, מצד האמת מאוד קשה לי לקבל את דבריך מסיבה פשוטה
כי זה בנוי על ההנחה ההמונית המצויה בעולם שרחל נפטרה בי"א במרחשוון,
מה שכנראה איננו נכון.
ואני אסביר מאיפה זה צמח, הסיפור הזה.
קודם כל, אם תסתכלו ברש"י,
בפרשת ביחי,
כשעל הפסוק "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל"
אומר רש"י,
זה היה בזמן שהארץ יבשה ונוח לעשות קבורה,
וזה היה, כי זה היה בין פסח לעצרת.
כך אומר רש"י.
אז קשה לומר שי"א במרחשוון יוצא בין פסח לעצרת.
אלא מה? מאיפה לקחו את הרעיון של י"א במרחשוון?
מובא בילקוד שמעוני,
שבנימין נולד בי"א במרחשוון.
מאחר ובנימין נולד ביום שבו מתה אימו,
כשהוא נולד, היא מתה,
אז זה אומר שהיא מתה בי"א במרחשוון.
אם כן, יש לנו פה מקורות סותרים.
יש לנו מקור המדבר על בין פסח לעצרת,
ומקור שאומר י"א ימר חישון.
האם ניתן ליישב בין שני המקורות האלה? נראה לי שכן, ואני אסגור לך.
מה שנראה לי זה שבמקור הקדום לא היה כתוב לא זה ולא זה,
אלא היה כתוב שהיא נפטרה בחודש השני.
מה זה החודש השני?
מישהו יודע?
מה?
אולי זה יער, אולי זה מרחשוון. כלומר, השאלה מאיפה אתה מתחיל. אם אתה מתחיל מניסן, אז החודש השני זה יער,
ואם אתה תמיד תשאר, החודש השני זה מרחשוון.
אז מה שזה אומר,
שאחר כך מישהו כתב, בין פסח לעצרת,
ויש אומרים מרחשוון.
עכשיו, יש אומרים, איך כותבים את זה בראשי תיבות?
י"א.
אז מישהו קרא, וי"א במרחשוון, כלומר, ויש אומרים במרחשוון,
אז היא יצאה, אחר כך, שי"א במר חשוון, זה יום פטירתה של רחל אמן.
זה פחות או יותר המקור, בסדר?
זה לא מונע, יש לזה סיבות פוליטיות, ללכת לקבר רחל ולחזק את אחיזתנו במקום קבורתם וכו', בסדר, אין לי שום דבר נגד זה, רק צריך לדעת שזה רק סיבה למסיבה,
אבל לא דווקא האמת ההיסטורית.
חוץ מזה,
שמאחר שחייב להיות שרחל מתה באחד מן הימים
של השנה,
אז יש סיכוי אחד ל-365 שזה אכן בי"א גמר חשוון. אז בגלל הסיכוי הזה,
אז בכל זאת אולי כדאי לעשות משהו. תודה רבה.
אני חושב שהכול ימר.
וואו, מה אני אעשה עם כל זה?
טוב, עכשיו, בכל זאת, יש משהו שעולה מהדברים האלה,
שבין שנאמר יער, בין שנאמר מר חשוון,
זה אומר משהו על רחל,
שהיא שנייה.
נכון?
יש מי שהוא שני.
אומנם בשבילה עבד יעקב,
אבל למעשה הוא התחתן איתה בשנייה ולא בראשונה.
הראשונה הייתה לאה.
והדבר הזה הוא משמעותי מאוד,
כי זה סוג של זהות, להיות שני.
יש זהות כזה של השני.
למשל,
הבל, כן?
קין
הוא בעניינו ראשון, הבל הוא בעניינו שני.
מה זה להיות שני?
זה לקחת דוגמה מן הראשון.
כלומר, מי שיודע על עצמו שהוא שני,
איננו מצפה להיות הראשון.
וזה אנחנו רואים, למשל, בכל המחלוקת בין קין להבל,
שמאחר שקין הוא בכור, הוא יודע שהוא הראשית,
אז הוא לוקח את הראשית לעצמו,
ואת השארית הוא משאיר לזולתו.
ולכן הוא לוקח קודם כל מראשית פרי האדמה למענו,
מה שנשאר הוא נותן לזולתו.
במקרה הזה הקורבן שהוא מביא מקץ ימים מפרי האדמה.
מקץ ימים הכוונה בסוף העונה החקלאית נזכר קין שצריך לתת משהו,
כלומר את ראשית היבול הוא לקח כבר לעצמו.
וממילא גם יש להניעה שהוא נותן את השארית גם מבחינת האיכות.
הוא נותן את הפחות טוב, ובסוף.
לעומת הבל,
שמקריב מבכורות צונו ומחל ברד.
הוא מביא מהבכור, שזה הראשון,
מן החלב, שזה היותר שמן,
והוא מבין שמאחר שהוא שני,
הראשית היא בשביל זולתו והשארית בשבילו.
זאת העמדה של מי שהוא שני.
וראה זה פלא, שדווקא השני,
מי שיודע שהוא השני,
הוא-הוא הבכור האמיתי.
כן? לפי העברית, האות השנייה, באלף-בית, זה?
איזה? מה זה האות השנייה?
בית, נכון. אה, יפה. כל הכבוד.
איפה אתה יודע?
טוב.
אז האות השנייה,
בעברית, זה בית.
ביחידות.
האות השנייה בעשרות,
כף, נכון? האות השנייה במאות.
רש. רש, כל הכבוד.
בית כף רש, בכור. כלומר, הבכור הוא זה ששם את עצמו במקום שני.
הוא הבכור באמת,
משום שהוא נותן מקום לזולת.
וזה, וזה, הוא מדמה לבורא, שגם הוא סילק את עצמו כדי לתת מקום לעולם בסוד הצמצום של המקבלים כמו תוצאי.
רק אמור.
אפשר לומר שגם רחל, במובן הזה, היא בכורה.
היא עלתה במחשבה תחילה,
היא הרי עלתה במחשבתו של יעקב להיות אשתו,
אבל היא למעשה נהייתה שנייה, ובזה היא בכורה.
לכן הבן שלה, יוסף,
הוא בעצם הבכור באמת,
ולכן הוא נוטל שני חלקים של אפרים ומנשה כאילו שהוא שני שבטים.
זאת עמדה.
ומתוך כך כל המדרשים היפים שמדברים על רחל בתור מי שמוותרת על המעמד שלה בשביל אחותה וכדומה.
עכשיו, מצד האמת היה ראוי שרחל תהיה האישה היחידה.
והרי כך רצה יעקב.
למעשה,
אי אפשר היה לאחד את הזוגיות של יעקב באישיות אחת.
הוא חייב לפצל את זה לשניים.
הוא חייב שיהיה גם רחל
וגם לאה.
ונותר מזה לדורות הפרש מאוד גדול בין
הזוגיות יעקב-רחל לבין הזוגיות יעקב-לאה.
הזוגיות יעקב-רחל היא שייכת למה שהזוהר מכנה עלמה דאיתגליה,
העולם הגלוי,
והזוגיות בין יעקב ללאה שייכת למה שהזוהר מכסה עלמד איתקסיה,
העולם הנסתר.
מדוע?
משום שהאהבה של יעקב ללאה היא נסתרת.
לא כל כך אוהב אותה.
זה קשור לשיעור על לאה.
אבל האהבה של יעקב לרחל היא גלויה לחלוטין.
עכשיו, היא לא סתם גלויה,
היא אהבה בעלת אופי רומנטי.
כלומר,
הרי איך האבות הכירו את נשיהן?
אברהם הכיר את שרה,
ויש שהם שיחקו באותה חצר.
כלומר, יום אחד תרח קורא לאברהם, אומר לו, אברום,
יש לך מתנה, אה כן?
אחיינית.
זה לכבוד היום ההולדת העשירי שלך,
היום יום הולדת לאברהם,
אתה מקבל אחיינית חמודה, אתה תשמור עליה.
ואז אברהם דואג לזה שהיא לא תתעורר בלילה וכו'.
לעומת זה,
אצל יצחק זה בדיוק הפוך.
לכן אין פלא שכשהם גדלו ביחד, הם יכירו אחד את השני, ובסוף התחתנו.
לעומת זה, יצחק ורבקה זה בדיוק הפוך. יצחק שולח את העבד,
הוא אומר, תשמע, אני סומך עליך, תמצא לי מישהי מתאימה.
מישהי שהוא לא מכיר.
ומביאים לו,
וזה מתאים, רבקה.
אחר כך יש לנו הזוגיות של יעקב ולאה,
ודווקא את לאה הוא לא רוצה.
כופים עליו.
זה מי שהוא לא רצה.
ויש גם, רחל, זה מי שהוא רצה,
והפגישה היא פגישה רומנטית
בשעת בין הערביים לכל חלילי הרועים ליד הבאר.
על המים.
כן? על המים.
כזה נחמד.
והשאלה היא, מה עדיף
מכל ארבע צורות השידוכים האלה?
מה אתם אומרים?
הרי אנחנו לומדים מן האהבות דרך ארץ.
אז כנראה שזה מלמד אותנו שכל ארבעה האופנים הם לגיטימיים.
אז מה זה אומר לך? שזה בכלל לא משנה איך מתחתנים.
מה שחשוב זה מה שעושים עם זה.
ודווקא מזה יצא משהו לא רע.
מארבע האמהות האלה יצא עם ישראל,
אז זה סימן שזה ממש לא משנה.
אבל עם כל זה,
האהבה של יעקב לרחל היא אהבה גלויה.
אנחנו יודעים שהוא אוהב אותה.
רגע, יש פה כמה שאלות.
לא הבנתי, אז מתי נפטרה רחל או שלא ידוע? ומדוע הטעות הזו נפוצה? האם מקום קבורתה נכון?
לא הבנת, זה מצער. מתי נפטרה רחל או שלא ידוע?
היא נפטרה באחד מימי השנה.
יש סיכוי אחד ל-365 שזה היום.
אז על צד הסיכוי הזה אנחנו נקבל.
מדוע הטעות הזו נפוצה? כי זה כתוב בילקוט שמעוני,
שבי"א, במערכי שוון, נולד בנימין,
וזה בנוי על מה שאני הסברתי בשיעור ואני מקווה ששמעת.
האם מקום קבורתה נכון?
כן, זה נכון שהיא נקברה במקום שהיא נקברה.
כן, עכשיו,
אולי אתה התכוונת לשאול שאלה אחרת. האם המקום שמצביעים עליו כמקום קבורתה הוא באמת מקום קבורתה בבית לחם?
הדבר הזה נידון באריכות, גם בימי קדם,
גם בימי הביניים, גם בימינו,
ואני מאלה שסבורים שזה אכן המקום שבו היא קבורה.
המקום שהיום מראים אותו כגבר רחל הוא כנראה באמת המקום שבו היא קבורה,
אבל זה נושא לדיון ארכיאולוגי שלא נעסוק בו כאלה.
ואת רחל ואת יוסף אחרונים.
מכאן שמהותה של רחל היא להיות האחרונה, כלומר השנייה, נכון.
למה אור החיים הקדוש, אם כך, כותב שהנישואים לשתי נשים היא אשמת לבן
שגרם לפיזור הקדושה וכולי?
למה אור החיים כותב את זה? כי זאת האמת.
זה נכון, הנישואים לשתי נשים זה אשמת לבן שגרם לפיזור הקדושה.
אבל אי אפשר לומר שהמעשה שעשה לבן אין לו כל משמעות, כי אומר המהר"ל מבראג, הדברים הגדולים אינם במקרה קרה. אם זה קרה, כנראה שיש גם תוכנית של השגחה בדבר הזה.
וזה אנחנו נעסוק בזה כשנלמד על לאה כולן.
אבל בינתיים אני רוצה ללמוד על רחל.
רחל היא אהובה באופן גלוי.
לאה אהובה באופן נסתר.
מה יותר גדול?
הנסתר או הגלוי?
באופן פשוט,
הנסתר גדול מן הגלוי.
נכון?
לכן באמת מלאה יצאו המעלות הגדולות של הכהונה והמלכות.
כלומר, לאה היא באמת משהו-משהו, אלה.
ולכן אפשר לומר שהאהבה לרחל היא אהבה,
הייתי אומר, שטחית.
כי היא רק בנויה על ההתרגשות הרומנטית.
זה באופן שטחי.
אבל מצד האמת זה אחרת לגמרי.
השטחי הוא הגילוי של היותר עמוק.
בגלל ששאיפת החיים של יעקב אבינו, שהיא שאיפה מונותאיסטית באמת,
היא לגלות את האחדות שבאהביה.
ולכן, אם רחל אהובה בנגלה,
זה סימן שהיא צריכה לכלול בקרבה גם את האהבה הנסתרת.
גם את ליה.
זה שבפועל במציאות יש צורך בפיצול,
זה לא אומר שבשורש התברים רחל איננה עליונה יותר, ולכן נקראת עקרת הבית.
כמו שכותב רש"י,
עקרת במובן של עיקר,
כמו שכותב רש"י,
שאפילו בני לאה מודים בראשוניותה של רחל,
שהרי יושבי בית לחם אומרים לבועז: ייתן השם את האישה
הבאה אל ביתך,
כרחל וכליאה,
אשר בנו שתיהם את בית ישראל.
זאת אומרת שאפילו בני לאה,
שהם יושבים בבית לחם, יושבים בבית יהודה,
הם מודים בכך שלאה,
צא אשר רחל,
היא העיקר.
אלא מה?
שאין אפשרות בעולם הזה לגלות את הקדושה הזאת,
ולכן זה נראה קדושה שטחית.
מה?
במקדש, שהוא דווקא לא המקדש של העולם הזה,
אז למה לא עשו מנורה?
לפי מה שאנחנו למדנו בין שמונה בתים,
יש פיצול בין הארון לבין המנורה,
המנורה בסופו של דבר מסביר שזה יותר גדול, זה יותר מפורץ החוצה. כן, מסת האמת, אז המנורה והאהרון היו צריכים להיות ביחד.
אז למה לא עושים את זה דווקא במקדש?
במקדש זה, זה המקום שלי. ואיפה בנו את בית המקדש?
בעולם הזה.
עכשיו
אני רוצה להתקדם.
רחל,
אם כן, היא זו שגונזת בתוכה את הקדושה היותר גדולה,
שהרי הבן שלה הוא
יוסף.
יוסף, בן מיוחד.
מה מיוחד ביוסף לעומת יהודה?
אתם יודעים מה מיוחד ביוסף?
שהוא כל כך האמין בקדושה שלו,
שהוא לא פחד להתבולל.
כן, הרי הוא תמיד שומר, בכל מצב שהוא,
הוא נשאר עברי, הוא מזוהה בתור עברי.
ושם איתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים.
ואז יוסף בעצם נותר בזהותו העברית גם בשעה שהוא מתלבש כמצרי עד כדי שאחיו סוברים שהוא מצרי.
אבל הוא עצמו נותר עברי.
איך קוראים לקדושה הזאת בלשונו של הרב קוק?
קדושת הסגולה.
לעומת זה, אצל יהודה יש קדושה שתלויה במעשים.
ואם אתה יוצא ידי חובת הקדושה של המעשים,
אתה שייך אלינו,
ואם לא, אז לא.
איך קוראים לקדושה הזאת, בלשונו של הרב קוק?
הבכירה.
מה?
מה?
יש הקדושה של הסגולה, קדושת הבכירה.
אז אצל רחל נמצאת הקדושה של הסגולה.
לכן גם, גם רחל איננה מפחדת מלהידחות לשעה.
כי הרי כאשר היא מוותרת על מעמדה לטובת לאה,
מה יהיה איתה? מה, היא טובת מן העולם?
היא יודעת שהיא לא טובת.
בגלל שקדושתה העצמית תשיב אותה ליעקב, מה שלא יהיה.
זה מובן? טוב.
עכשיו,
אני רוצה קצת להבין יותר לעומק את האופן שבו רחל מתחתנת.
שאלה מעניינת.
כתוב
"ויישא יעקב רגליו"
מה קרה?
ברור יש לי, הרי רחל ולאה גדלו בבית לבן.
איפה הם קיבלו את המעלות האלה של הקדושה והכל? מי חינך אותם שם?
אני אחזור על השאלה.
זו השאלה שלך, נכון?
לא אמרת? זו השאלה שלו, נכון?
או זו הייתה השאלה?
לא משנה. זו השאלה שלי, זו השאלה שלך. חברו אותה. חברו אותה, בסדר.
השאלה היא,
אני חוזר על השאלה שלך,
של חכם שלמה.
רחל ולאה גדלו בבית לבן.
אז איך הם רכשו את כל המעלות האלה של הקדושה בבית לבן?
מי חינך אותה?
עד כאן שאלתך.
אתה רוצה תשובה?
התשובה היא, לבן חינך אותה.
חז"ל אומרים עליו דברים איומים, איך יכול להיות?
חז"ל אומרים עליו דברים איומים,
גם התורה אומרת עליו דברים איומים, שהוא רמאי וכל מה שאתה רוצה.
מצד שני, יש פה כמה שאלות, צריך לברר. א', הוא משתמש בשם שמיים, י״קו״ק.
דבר נוסף,
רבקה שולחת את יעקב להתחתן עם הבנות של לבן.
כנראה שהיא חושבת שיש שם חינוך טוב.
אני אגיד יותר מזה.
כאשר אליעזר בא להביא את רבקה,
מה אומר לבן? ובטואל אביו.
מהשם יצא הדבר.
נכון?
זאת אומרת שיהיה.
זאת אומרת,
שיש במשפחה של צאצאי נכור
מודעות לייעוד האלוהי של המשפחה.
בסדר?
יותר מזה,
כתוב, הנה ילדה מילכה, גם היא בנים לנכור אחיך.
מה זה גם היא?
מה אומר רש"י?
שגם היא ילדה בגיל 90, כמו שרה.
זאת אומרת, אותו נס שנעשה במשפחה של אברהם,
אותו נס ממש קורה במשפחה של נחור.
אז כנראה ששתי המשפחות האלה, המשפחה של אברהם והמשפחה של נחור, הן משפחות חשובות
בתוכנית של העבריות.
אלא שיש מחלוקת כיצד הדבר הזה מתקדם.
האם באופן של אברהם,
דיברנו על זה, אני חושב, בשבוע שעבר,
האם באופן של אברהם, של זהות לאומית אוניברסלית, כלומר לאומיות שתקרין על הכול,
או שמא כמו השיטה של נחור, של קוסמופוליטיות,
של פיזור האומה בין העמים, ואז הפעולה הרצויה. עכשיו, זה שלבן, חוץ מזה, הוא רמאי, אין פלא.
הוא רמאי כי הוא רוצה לרמות את יעקב, ואפשר להבין אותו.
הוא לא רוצה שיעקב ייקח את הבנות
לארץ ישראל, ושהילדים שלו ילכו לצה"ל, הוא לא מעוניין.
אתה תישאר פה,
אתה תעשה איתי יהלומים,
ואתה תבנה את בית ישראל בגולה.
אני אתן לך את מועדון הקהילה המפואר ביותר, רק אך תיקח את הילדים שלי למדינת ישראל.
כשמסבירים ארמי עובד אבי שהוא רצה פשוט לבולל אותם לכל המדינות מצרים,
זה בדיוק זה, זה בדיוק מה שאתה, זה בדיוק זה, אבל זה בדיוק זה, ארמי עובד אבי, הוא רוצה לבולל את יעקב.
למה הוא רוצה לבולל את יעקב?
כי הוא מאמין באמונה שלמה שהייעוד של האומה זה להיות מפוזר בין העמים.
זה בדיוק העניין.
הוא בעד הגלותיות.
זה כל הסיפור.
וכל הדר בחוץ על הארץ כמי שאין לו אלוה.
ולכן הוא רמד. כעובד עבודה זרה. נכון, כעובד עבודה זרה וכו'.
בכל זאת הוא נקרא לבן. מה? בכל זאת הוא נקרא לבן. לכן הוא נקרא לבן. הלבן זה מסוכן מאוד. הלבן זה מה שבולע את השחור.
זה מה שמבטל את הזהות.
בסדר?
אבל צריך להבין שהארמיות
האופציה הארמית במשפחה היא לא אופציה של שחיתות,
זו אופציה רצינית מאוד שצריך לשקול אותה.
אולי כדאי להיבלם.
כן? איך כתוב? עקודים, נקודים וברודים,
כי ידעתי את אשר לבן עושה לך.
מה זה עקודים, נקודים וברודים? זה כל מיני כתמים כאלה,
כי הלבן רוצה למחוק את כל זה.
בסדר?
זאת אומרת, אור אינסוף, אלינו נותן
לכלים להופיע.
אז אל תחשוב שלבן זה סתם, אני אגיד לך יותר מזה.
יש גרסה במסכת עבודה זרה שמונה את לבן בין הנביאים של האומות.
ומה תעשה עם הפסוק התמוה
"ויבוא אלוהים אל לבן במראות הלילה"?
נכון? יש פסוק כזה?
"ויבוא אלוהים אל לבן
במראות הלילה".
אבל הרמב"ם מתנגד לכל מילה. הרמב"ם, למשל עם הגב, הייתה נביאה,
רגע, אז הרמב״ם, הרמב״ם, רגע, אתה צודק. הרמב״ם אומר שההתגלות הזאת אל לבן זה לא נבואה.
זה בכאילו יענו ישראבלוף.
אבל גם אם תקבל את דברי הרמב״ם,
בכל זאת, זה אומר שלבן מסוגל לשמוע דברים כאלה.
בסדר?
עכשיו,
גם הזוהר אגב מסכים עם הרמב״ם. הרמב״ם אומר, מה זה האלוהים שבא אל לבן במראות הלילה? השר שלו.
אבל כדי להיות מסוגל לשמוע את השר,
צריך בכל זאת להיות ידם נעלה.
לא כל אחד מסוגל לשמוע את השר.
יותר מזה,
לבן היה לו בן
שהיה גדול הנביאים של כל הדורות.
בוודאי.
חז"ל אומרים, הוא בעור,
הוא לבן.
אז יוצא שבלעם, גם כן, במשפחה יש מה ללמוד, נכון?
נביאים, הכול, לא סתם.
זה קצת משנה לנו את כל ההבנה שלנו של האווירה הזאת, כל האווירה של ספר בראשית.
כשאנחנו קוראים לספר בראשית, אנחנו חושבים שזה סיפורי משפחה כזה, כן?
עושים וורט, עושים שידוך, עושים זה, פה ושם.
לא מבינים שמדובר שם בבית היוצר של גאולת העולם.
זה מה שמעסיק את המשפחה הזאת.
עכשיו, כל אחד יש לו את האופציה שלו, לכן כל אחד מוכן להרוג את השני.
בגלל זה.
זה לא סתם.
אפילו בתוך משפחת יעקב מוכנים להרוג אחד את השני על דברים כאלה.
כן, בבקשה.
מצד האמת,
אז המציאות יכלה לצאת לפועל בצורה כזאת,
כמו של לבן או שזה... האם הייתה אפשרות שההיסטוריה הייתה מתנהלת לפי השיטה של לבן?
אינני יודע, אבל אני יודע דבר אחד חשוב. אי אפשר לכתוב מחדש את ההיסטוריה.
לא, זה דרך סבל.
כלומר, זה שהיו כל מיני אופציות במהלך ההיסטוריה, זה יכול היה להיות ככה, יכול היה להיות ככה, בסדר, יכול היה להיות, אבל זה כבר לא ככה.
כן.
עכשיו, בואו נתקדם עם האופן שבו רחל מתחתנת.
נאמר,
ויישא יעקב רגליו,
וילך ארצה בני קדם.
ויישא יעקב רגליו,
וילך ארצה בני קדם.
מה זה היציאה הזאת? מי זה יעקב?
מישהו זוכר?
תגידו לי עוד פעם, זה מישהו מהמשפחה כזה, איזה נער שמחפש את דרכו,
קצת נרדף, אז שולחים אותו למקלט?
לא.
יעקב זה אבי האומה הישראלית.
או אם נדייק,
הוא עם ישראל כולו באדם אחד.
זאת אומרת שהמעשים שמתרחשים אצל יעקב
הם מעשים בעלי משמעות.
הוא אדם שמה שהוא עושה זה בעצם הסיפור של עם ישראל.
מה זה שיעקב הולך לארץ בני קדם? מה זה, איך קוראים למעשה כזה?
גלות.
כלומר, זאת הגלות הראשונה של עם ישראל.
וישא יעקב רגליו, וילך ארצה בין הכלא.
וישא עיניו ויער.
מה זה לשאת העיניים?
מה?
להסתכל, אז זה נקרא, ויפקח את עיניו. מה זה וישא את עיניו?
מה זה לשאת עיניים?
להסתכל למעלה.
אשא עיניים אל ההרים.
כן? התנועה הטבעית. אדם
נושא עיניים כי הוא רוצה להסתכל למעלה.
אז אם כן, ויישא עיניו, לאן יעקב אבינו מסתכל?
למעלה.
כלומר, המראה שמדובר עליו הוא מראה נשגב.
הוא רואה את המציאות האבסולוטית, כן.
לא כתוב? לא כתוב ויישא עיניו?
אז לא כתוב.
ומה כתוב?
וייר. עוד יותר טוב.
וייר, אז זה פותר אותי מהצורך להסביר ויישא עיניו.
וייר,
זה גם זה תירוץ, כן?
והנה באר בשדה.
זה כן כתוב? כן, כן. בסדר.
תראי, זה מה שקורה כשיש לאנשים ספרים.
והנה, באר בשדה.
שאלה,
למה משמשת באר?
לשתות, נכון?
אם אין מה לשתות,
מתים, אין חיים.
זאת אומרת, מה רואה יעקב? הוא רואה את מקורות החיים.
אצל אומות העולם, הוא יצא אל ארץ בני קדם.
אז הוא רואה אצל אומות העולם את מקורות החיים.
ומה ההמשך של הפסוק? יאללה שווה התבלבל, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבער ההיא ישקו העדרים.
והאבן גדולה על פי הבעל.
אז מה הוא רואה?
הוא רואה שיש מי שרוצה לשתות,
יש שלושה עד רצון רובצים עליה,
ואי אפשר לשתות.
זהו המצב באנושות.
יש מקורות של חיים,
ואי אפשר לקבל את מקורות החיים.
זה מצב נורא.
זה המצב של האנושות,
שיעקב אבינו נפגש איתו כבר הרגע שהוא מגיע.
הוא רואה שהעולם בלי חיים,
כי יש אבן גדולה על פי הבאר.
כן? והסירותי את לב האבן מבשרכם.
יש משהו שקשה,
שלא נותן לחיים לעבור.
ו...
נו, מה יושב?
ונאספו שם כל העדרים,
וגללו את האבן מעל פי הבאר,
וישקו את הצאן,
והשיבו את האבן
על פי עבר למקומה.
זאת אומרת, מה מונע את הפתיחה של העבר?
זה שלא כולם יתאספו, נכון?
כלומר, אין בין בני האדם שלום.
האנשים לא יתחברו ביחד. ברגע שהכוחות יהיו משותפים,
ברגע שיהיה שלום בעולם בין בני האדם,
יהיה אפשר להסיר את העבר
ולהשקות את הצאן.
מי משקה את הצאן?
הרואים. מי הם הרואים מכאן?
המנהיגים.
מי זה הצאן?
זה כל שאר העולם.
אז המנהיגים אחראים על הוצאת האבן מהבאר
ועל השקיית העולם כולו.
זה יפה, זה נחמד.
אבל מה כתוב בהמשך?
והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה.
למה?
למה נסגור את הבאר מחדש?
כי לא רוצים לשתות?
אז תשים מכסה מפלסטיק.
תעשי משהו קל, דף, מעץ, לא יודע.
אבל את האבן, עוד פעם יצטרכו כולם להזיז, כל פעם שירצו לשתות.
אלא,
רוצים שיזיזו את האבן רק כשכולם נמצאים.
למה? כי אין אמון.
לא מאמינים אחד בשני.
אני רוצה לראות כמה מים אתה נותן לצאן שלך,
וכמה אתה נותן לצאן שלך.
אין אמון.
דווקא כשנהיה כולם ביחד, אני מוכן להגיד לך. אתה צודק, זה שיפיינזי, כולנו ביחד, ואז כשניגשים אל מקורות החיים. בסדר, אבל ניגשנו כבר.
אז אם כן,
למה אני רוצה להחזיר את האבן? שכדי שכל פעם נצטרך להיות כולם ביחד.
וזה בהחלט מראה שאין אמון.
יש בעיה בתוך ה... כלומר, ההתחברות ביחד זה רק בגלל התועלת של הכוח המשותף,
ולא בגלל האידאל של האחווה.
אז מה חסר בחברה הזאת?
אחווה.
מה עם ישראל בא ללמד את האומות?
ויאמר להם יעקב,
נו, מה הוא אומר להם?
אחי.
הדבר שהוא בא ללמד אותם זה האחווה.
זה המסר של עם ישראל לאנושות.
ויאמר להם יעקב,
אחי,
איך אתה יודע שאנחנו אחים?
מי אמר לך את הפילוסופיה הזאת?
מאין אתם?
מה זה מאין?
כולכם נבראתם, יש מאין.
לכן אנחנו אחים, כי אנחנו נבראנו כולנו על ידי אותו אלוה.
ויאמר להם יעקב, אחי, מאין אתם?
הגיוני, לא?
ויאמרו לו,
מחרן אנחנו.
הפילוסופיה הדתית שלך לא מעניינת אותנו?
אנחנו באים מחרון אפו של עולם. עולם שבו יש תחרות, יש חרון אף.
על הפסוק "וימות תרח בחרן", אומר רש"י,
עד שבא אברהם, חרון אף בעולם.
אז משם אנחנו.
כל הדיבורים שלך על אחדות
זה בכאילו המציאות, קנאה ושנאה ותחרות.
תהיה ריאלי.
ויאמר להם,
הידעתם את לבן בן נחור?
כלומר, האם שמעתם
על המשפחה של אברהם אבינו?
האם, נגיד, במסורת התרבותית שלכם
נמצא התנ״ך, למשל?
האם זה משמעותי עבורכם?
נכון, אתם לא מאמינים בזה, אבל האם שמעתם על זה?
ויאמרו, ידענו, כן, שמענו, יש דבר כזה,
תנ״ך,
זה שייך למסורת התרבותית של החברה.
ויאמר, השלום לו.
כלומר, האם מה שקלטתם
מתוך המסורת הזאת זה מסר של שלום.
ויאמרו, שלום.
שלום, כן.
מצאנו, שמענו שיש שם השלום,
והנה רחל ביתו באה עם עצמו.
כלומר, יש כאן נציג
של המסורת הזאת,
ואצלה זה חי עדיין.
אז ברגע שיעקב רואה את רחל,
הוא מבין ששם נמצא הניצוץ האחרון של האפשרות של תיקון העולם שעדיין נמצא בחרן.
בסדר?
זה מה שאמר הרב שפירא, שהיום לא רק הלבן,
גם השחור מיונייטד סטייטס רוצה לעקור את הכול.
אבל השם בא בחלום גם לאבימלך,
פרעה,
נבוכדנצר.
כן, זה חלומות.
מה הם מטרפים בבית לבן?
ולמה רחל גנבה אותם?
לבן קורא להם אלוהים.
אז היא הוא מוטיב לה והיא הוא מפרק לה.
מה הם מטרפים בבית לבן?
מי שלבן קורא להם אלוהים.
אז זאת אומרת, יש שם כוחות.
יש שם כוח,
בצורה ילידית.
רחל גונבת את זה.
היא צודקת, צריך לגנוב.
להוציא את ניצוצות הקדושה מבית לבן.
כי כשזה בבית לבן זה נורא.
אפשר להעלות את זה על ידי בניית הקודש מכוח הניצוצות שמעלים לאומות העולם.
מה הבעיה? לכן היא גונבת את זה.
עכשיו,
על זה היה ויכוח שלם לפני כמה שנים.
אחד הרבנים כתב שרחלה האמינה בעבודה זרה,
ואז תקפו את הרב ההוא שאמר את זה, איך אפשר להגיד דברים כאלה? והוא אמר, מה פתאום, אני מצאתי את זה במדרש וכו'.
כל הוויכוחים האלה הם חסרי משמעות,
כי אנחנו שופטים את ההתנהגות של האבות והמשפחה לפי קריטריונים של ההכרה שלנו.
יש עבודה זרה,
ולעומת זה יש עבודת השם,
ועבודה זרה זה מתועב ומשוקץ, ועבודת השם זה טהור.
אנחנו לא מבינים שבשורשי הדברים,
אבותינו היו מודעים לכוח האלוהי שנמצא בכל.
אז זה בכלל לא משנה איך הדורות שאחרי זה יקראו לזה.
אם יקראו לזה עבודה זרה ואיסור,
או שיקראו לזה קדושה וניצוץ.
זה בכלל לא משנה.
רק צריך להבין מהי מערכת השיקולים שמדריכה את האבות.
זה הכול.
עכשיו בואו נחזור ל...
לכן גם אברהם אבינו לא פחד לומר,
ויהי כאשר הטעו אותי אלוהים מבית אבי.
זה משפט אלילי, לא?
אל תדאג, אברהם מסתדר מאוד.
גם עם משפטים עם קונוטציה אלילית, זה בסדר.
עכשיו בואו נחזור לנושא שלנו.
אז אם כן, יעקב פוגש את רחל
והוא אומר, הנה, כאן יש אפשרות להקים את האומה הישראלית.
אז מה ההמשך של הפסוקים שם? הוא אומר, ויאמר להם יעקב,
הנו עוד
היום גדול, לא עת האסף המקנה,
עשקו הצאן, הולכו רעו.
עכשיו זה מעניין מאוד. מה אומר להם יעקב? תלכו מפה.
עד עכשיו הוא דיבר איתם, דווקא מנומס.
מאיפה אתם? אנחנו אחים.
שמעתם על לבן?
מה שלמה? הוא בסדר? כן, הוא בסדר.
רחל מגיעה, הוא אומר, אולי תלכו,
אולי תסתלקו מפה.
מה קרה?
הוא רוצה עכשיו שיחה אישית עם רחל.
הם מפריעים לו.
למה הם מפריעים לו?
אפשר, זה היה לך פשט.
פגישה רומנטית צריכה קצת בדידות.
אבל יש פה משהו יותר עמוק.
אם רחל הגיעה, כבר לא צריכים אתכם.
השורש של האומה נמצא כאן, אז תלכו.
אמרו, תשמע, יש לנו בעיה,
אנחנו צריכים להתאסף כדי לגלול את האבן.
אה, זאת הבעיה.
אומר יעקב,
ויהי כאשר ראה יעקב את רחל,
ויגל את האבן מעל פי הבאר,
וישק את צאן לבן אחי אימו,
ויישק יעקב את קולו ויבק,
לא זאת אומרת, ויישק יעקב לרחל,
ויישק את קולו ויבק.
תאמינו לי שזה ממש לא מובן כל מה שקורה שם.
קודם כל, אמרנו, עד שלא נאספים כולם, אי אפשר להזיז את האבן. מה עושה יעקב?
יש לכם בעיה?
אני אעזיז את האבן.
אומר רש"י,
הסיר את האבן כמו פקק,
להראות כמה שכוחו גדול.
מה, הוא רוצה לעשות רושם על מישהו?
רוצה לראות.
כן, השידוך הגיע, צריך לראות. חזר, מצליח, יכול להזיז את האבן.
לא, הוא רצה,
ברגע שרחל הגיעה,
אז יש כבר כוח להחליף את כל האנושות.
כלומר, איפה שהאנושות תכשלה,
אנחנו נתחיל מחדש במעבדה מיוחדת של תיקון העולם, והמעבדה הזאת תהיה המשפחה של האבות,
המשפחה של יעקב ורחל.
ולכן, מה שכל האנושות נדרשת כדי לעשות,
יעקב יכול לעשות לבדו.
זה הכוונה, והוא הודיע כמה שכוחו גדול.
ואז ממילא הוא משקה את הצאן,
והוא מנשק את רחל,
והוא בוכה.
בסדר פעולות ממש מוזר.
וחוץ מזה,
אחרי שהוא גמר לבכות, לנשק ולבכות,
ויספר יעקב לרחל
כי אחי אביהו וכי בן רבקהו.
כמו עד עכשיו היא לא יודעה מי זה הבן אדם הזה שהשקה את הצאן,
שנישק אותה,
שבכה,
ועכשיו הוא אומר, אגב, אני חוץ מזה, את יודעת, אני הבן דוד שלך.
ובעצם הוא רומז, באתי להתחתן איתך בעצם.
מה התגובה של רחל?
מה התגובה?
ותרוץ,
נו, ותגיד לאביה. ותרוץ בורח לאביה. ומבורכת, תארו לעצמכם במקום אחר. היא בורחת.
היא בורחת הביתה.
אבא.
יש לי שוב ככה.
כן.
עכשיו,
קצת תמוך, באמת הסדר של הדברים תמוך.
מה?
הוא כל כך לבן בעצמו.
כן, הוא שמע, הוא אמר, או, יש אחד שם, אולי יש לו כסף,
מה הסיפור הזה של רחל שמה פתאום הוא צריך לנשק אותה קודם כל?
נניח שהייתה ילדה, סביר,
ברואי הצאן אצל הבדואים עד עצם היום הזה זה ילדים קטנים.
אז היא ילדה,
אפשר לנשק ילדה,
אבל הוא יכול היה בכל זאת לספר קצת,
להגיד, תשמעי, אני הבן דוד וכולי.
דבר נוסף,
הבכי הזה, למה הוא בוכה?
לא יודעים למה?
רש"י אומר. מה אומר רש"י?
שידע שלא ייקבר עימה. זה סרטון הקבורה. כן, הוא לא ייקבר עימה, ולכן הוא בוכה.
זה מאוד יפה, אבל זה קשה להיקבל כפשט.
זה ברור שזה נמצא ברובד מסוים של הנשמה של יעקב,
אבל בגלוי, מה, הוא יודע שייקבר עימה? זה גם סיבה לבכות?
הפשט הוא פשוט מאוד, כתוב במדרש.
כי הרועים שישבו שם,
כשהם ראו את יעקב מנשק את רחל, התחילו לצחוק.
הם צחקו עליו.
אמרו, מה, ראיתם אחד כזה?
אף אחד לא מכיר אותו, הנערה הראשונה שהוא פוגש מנשה,
צחקו עליו.
ולכן הוא בכה.
הוא בכה, כי זה לא יפה שצוחקים עליו.
הוא בוכה על זה שצוחקים.
בדיוק הפוך מרבי עקיבא.
כשהם בוכים והוא מצחק,
הם צוחקים, אז הוא בוכה.
מה זה הסיפור הזה?
צריך להבין, הצחוק של הרועים זה ביקורת.
יש ביקורת מוסרית על ההתנהגות של יעקב.
ככה מתנהגים?
זה נגד שורת המוסר.
השאלה היא כזאת:
בשביל מי יעקב עובד עכשיו?
בשבילם.
הוא עובד כדי לתקן את העולם כולו.
אז הציבור שאליו מופנית הפעילות שלו זה דווקא הרועים,
ודווקא הרועים צוחקים.
עכשיו, מה אפשר להגיד?
אולי אתה, יעקב, כדי שלא יצחקו עליך,
תיתן איזה נאום קצר,
תסביר לרועים:
באתי לטפל בכם,
ואני אעשה את זה עם רחל, אגב, אני הבן דוד שלה,
ואז הפעולה הזאת של הנשיקה הייתה יותר מובנת.
אבל יעקב לא חיכה,
כי ברגע שהוא רואה את רחל, זה הזמן של התיקון.
כן, איך אומרים? מצווה באה לידך, אל תחמיצנה.
הוא יודע שזה הזמן של החיבור
בין שתי נשמות,
ושהחיבור הזה יביא לתיקון העולם כולו.
לכן אין ברירה, הוא חייב ללא המתנה
לנשק
והמחיר הוא שיצחקו עליו.
והמחיר של המחיר זה שהוא יצטרך לבכות.
אבל זה לא נורא,
כי לפעמים באים אלינו בטענות,
אומות העולם באים אלינו בטענות מוסריות
דווקא כשאנחנו עושים פעולות שמטרתן לתקן את העולם כולו.
ולא מבינים אותנו,
אז אולי לא נעשה את הפעולות?
נחכה עד שיבינו?
לא.
אי אפשר לעכב את תיקון העולם.
אז אנחנו נעשה כל מה שצריך,
אנחנו נתיישב בכל מקום בין הנילוס לבין הפרט,
והגנו אותנו, ואנחנו נבכה ונמשיך לעשות.
על זה נאמר, מנשקים ובוכים.
זה סגנון העבודה של עם ישראל.
הנשיקה זה החיבור בין שתי הנשמות.
כי הרי אין שם שום יצריות במובן הזול והמיני של המילה.
איך אני יודע?
יעקב אבינו היה האדם שהיה למעלה מכל שפלות בתחום הזה.
שהרי הוא תיקן את חטא אדם הראשון, שהרי הוא מגיע ללבן
ושים לב טוב-טוב למשפט הנורא שהוא אומר.
כן? הוא אומר, תשמע, אני רוצה לעבוד אצלך שבע שנים כדי להתחתן עם רחל.
נגמרים השבע שנים,
נגמרות השבע שנים, ואז הוא אומר ללבן:
"הווה את אשתי
כי מלאו ימיי ואבואה אליה".
ככה מדברים?
רש"י כותב:
ואפילו קל שבקלים אינו אומר כן. כלומר, אפילו האדם הזול ביותר
לא ילך אל החותן שלו וידבר בצורה הזאת.
נכון? זה משהו לא מובן.
אפילו קל שבקלים אינו אומר כן.
מה עונה רש"י?
אלא להעמיד תולדות נתכוון.
אז מה?
זה מתרץ?
תגיד, כי אני רוצה ילדים.
אבל אל תגיד, ואבואה אליה,
בכל זאת.
אלא מה התכוון רש"י?
שאצל יעקב תחושת השפלות הקשורה אל הערווה לא הייתה קיימת יותר,
משום שהוא תיקן את חטא הדם הראשון.
לכן אין אצלו יצריות,
לכן גם אין בושה.
בסדר?
לכן כשיעקב מנשק את רחל,
אי אפשר לפרש את זה במונחים של סרטים צרפתיים.
זה לא.
לא.
אלא זה מה?
זה אידיאל.
אבל הרועים לא מבינים את זה. הרועים צוחקים עליו. כן, מה אתה אומר?
שתי שאלות. למה יעקב תיקן את החטא של האדם הראשון?
למה לא?
לאיפה זה יוצא?
מאיפה זה יוצא שיעקב תיקן את החטא של האדם הראשון?
פשוט מאוד.
הוא אומר ללבן:
הווה את אשתי כי מלאו ימיי ואבוה אליה.
שזה ביטוי קצת מוזר,
זה באמת לא יפה לדבר ככה.
אלא מה?
זה בגלל, רש"י אומר, להעמיד תולדות נתכוון.
נכון?
אבל אף על פי כן, גם אם הוא מתכוון להעמיד תולדות,
אז שיגיד, אני רוצה ילדים. למה הוא צריך להגיד ואבוא אליה?
אלא כנראה שהבושה הנספחת אל המעשה של הזיווג,
שהוא תולדה של חטא הדם הראשון,
אותה בושה נעלמה מיעקב.
סימן שהוא תיקן את חטא הדם הראשון.
אגב, אם תשים לב,
מה שאמרתי עכשיו, זה בדיוק מה שאמרתי לפני ששאלת.
כן, הלאה.
למה החיבור בין השתי נשמות האלה של הכורל ורחל זה תיקון עולם?
למה החיבור בין יעקב לרחל, שתי הנשמות האלה, זה תיקון העולם? אני אגיד לך למה.
מה יצא מהחיבור ביניהם, אגב?
עם ישראל.
עם ישראל, מה זה בשביל העולם?
עם לאה, הוא עוד לא הכיר את לאה.
מבחינתו לאה זה תאונה.
בסדר?
הוא ורחל זה כל עם ישראל. לפחות מבחינת המחשבה שלו זה ברור שזה מה שהוא רוצה.
כן.
מה הם מסתכלים עם שלושה הדריצות האלה? מי זה שלושה הדריצות?
יש איך קוראים לזה? בבל, פרס, יוון.
לא, חסר רומא שם.
אז זה לא שזה המשך להיות.
לא.
רומא זה מי שהורג.
מלכות הרשעה.
לכן גם המשכן, אתה אומר, וזאת התרומה שתיקחו מאיתם זהב, כסף, נחושת, ולא ברזל.
כן.
לכאורה כבר היה צריך לדעת זאת מהבית,
שהוא הולך להקימומה ולא להיות קוסמופילי,
כאילו כזאת קולית... נו, אז מה?
כאילו בהתחלה לדבר בעצם, להשפיע על הרואים בתור,
פשוט להשפיע עליהם בתור אחד מהם, כאילו, או אחד ש...
אני לא יודע אם אתה רוצה.
תסביר את השאלה שלך.
כשאמרתי שיעקב פגש את רחל, אז הוא עזב את הרואים, ובעצם מהלך... הגיע רחל, אז הוא יודע שכבר לא צריך את הרואים.
אבל הוא לא צריך לדעת את זה עוד מקודם, אבל... הוא ידע את זה מקודם מהבית. נכון, הוא ידע, כידיעה אינפורמטיבית. יש הבדל בין חוויה לאינפורמציה.
עוד לא הגיע לחוויה.
מי הוא? אז זה, כן, זה, כן.
לא הכי פשוט להבין את הבכי שלו, אבל כי הבכי של התרגשות?
בכי של התרגשות. הוא כבר לא בכי שלילי.
אתה צודק, הבכי שלו הוא בכי של התרגשות.
מישהו בוכה, ודאי שהוא מתרגש, השאלה ממה.
אבל לפי מה שפירשנו זה היה בכי של צער.
זו התרגשות של צער,
הוא מתרגש מהצער.
מה הבעיה?
התכוונתי שבכי של התרגשות חיובית, כי לא רק מצער אנחנו בוכים. למה? שהוא שמח, בכי של שמחה.
כן, שהוא שמח שקרה דבר כל כך משמעותי,
כמו שיעקב נפגש ויוסף, הוא גם בחר.
זו גם שאלה, אותה שאלה,
כשיעקב פגש את יוסף, השאלה למה הוא בכה? אותה שאלה.
נאמר ככה, אם זה היה רק סתם התרגשות ככה של שמחה,
דמעות של שמחה,
כל זה לא היה כתוב.
אם התורה כתבה, זה סימן שזה בא על רקע של בכי באמת,
על מה שבוכים עליו. בדרך כלל אדם בוכה על הצער.
אז מה הוא הצער הזה?
כן.
עד כאן מובן?
טוב.
אגב, מה עשו אחר כך הרועים, אחרי שהוא השקע את הצאן של כולם וזה?
מה הם עשו?
הם מידי סתם יחזירו את הערב.
מה יש לעשות?
טוב,
עכשיו,
בבכי יש גם משהו חשוב ביותר. אם אני בוכה על משהו,
זה סימן שהדבר בר-השגה.
כי אם הוא לא היה בר-השגה בכלל, לא הייתי בוכה עליו.
כן? זאת אומרת, כמו שאמרו הסטואיקנים,
אם יש משהו שהלך לאיבוד ואין שום סיכוי לקבל אותו בחזרה, אל תצטער. הלך.
הבכי הוא סימן שיש המתנה.
יש המתנה להתחדשות.
זה מה שקורה באבל.
באבל בוכים בגלל שיש ציפייה לקשר עם הנפטר.
אחרי שנה שכבר אין ציפייה, נגז... נשכח מן הלב, כבר אין בכי.
עכשיו, אותו דבר גם בוכים על בית המקדש בגלל שאנחנו מצפים שייבנה.
בוכים על המתים כי מצפים לתחילת המתים.
ויש אם כן תכונה מיוחדת בבכי של אי השלמה עם המצב.
יעקב איננו משלים עם המצב של הצחוק של הרועים,
ואת זה הוא מלמד את רחל.
כתוב על רחל שהיא מבכה, נכון?
קול ברמה נשמע,
נהי בכי תמרורים, רחל מבכה.
למה היא מבכה?
סימן שהם עתידים לשוב, נכון?
כי הרי מה אומר הכתוב? מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי כולם ישובו, כן? ושבו בנים לגבולם.
זאת אומרת, יש תכונה מיוחדת ברחל שהיא שומרת
על הגחלת
של התקווה בזמן הייאוש.
יש בספר נצח ישראל, המהר"ל מפראג, בפרק א',
הסבר לגבי הפועל גלו לעומת הפועל גאול.
נכון? גלה-גאל.
הפועל גלה מורה על פיזור.
גאול מורה על כינוס.
אומר המהר"ל, זה שניהם אותן אותיות גימל-למד.
גאול-גלו.
זה גימל ולמד וזה גימל ולמד.
מה זה אומר שזה גימל ולמד? המהר"ל לא מסביר, אבל זה אומר ששניהם זה גילויים.
גם הגאולה וגם הגלות הם גילויים של הבורא.
אחד בדרך החושך, השני בדרך האור,
אבל יש צורך בשניהם בגלל אחדות ההפכים.
אלא שכאשר נגאלים אז עומדים בנקודה מרכזית, לכן זה א',
שזה בגימטריה אחת, וזה באמצע המילה.
לעומת זה בגלות יש פיזור, גלו,
ומתפזרים. זה בסוף המילה, וזה האות ה'.
האות ה' מורה, אומר המערב, על פיזור.
למה ה' מורה על פיזור?
כי כשמתפזרים, מתפזרים לארבע רוחות,
נכון?
כמו המספר חמש, שהוא ה.
אה, אמרתי ארבע, אז איך ארבע זה חמש?
אומר המהר"ל כי יש גם פיזור באמצע.
אפשר להתפזר בצדדים ואפשר להתפזר באמצע.
מה זה אומר? שבזמן הגלות
נשארת נקודה אמצעית
של שייכות אל הגאולה,
אבל גם היא מפוזרת.
ואיך נקראת אותה הנקודה?
אומר המהר"ן, היא נקראת רחל מבכה על בניה.
או נגיד את זה בשפה של הרמב״ם.
הרמב״ם כותב בספר המצוות
שלא ייתכן כלל שיעדרו לחלוטין בני ישראל מארץ ישראל.
שהרי הבטיח הקדוש ברוך הוא
שלא ימחה את אותות האומה מכל וכל.
כלומר, לא ייתכן מצב שלא יישאר כלום מעם ישראל.
ומה זה לא יישאר כלום מעם ישראל? אומר הרמב״ם, שלא נשאר יהודי בארץ.
אין מצב שאין יהודי בארץ, חייב להיות אמין.
שהרי הבטיח שלא ימחה את אותות האומה מכל וכול,
לכן הוא אומר, חלילה לאל מעשות זאת.
לא ייתכן שהקדוש יעשה כזה דבר.
זאת אומרת,
שבתוך המצב של הפיזור,
יש עדיין נקודת נורמליות אחת שנותרה.
ומכוח נקודת הנורמליות הזאת הכל נבנה מחדש.
זה רחל מבקה על בניה.
מעניין מאוד.
היה יהודי אחד שהחליט שהוא יקים את מדינת היהודים.
קראו לו מקס נורדאו.
שמעתם על מקס נורדאו?
היה מספר שתיים בהסתדרות הציונית.
ואיך עלה אצלו הרעיון הציוני?
הוא פעם שמע ילדה קטנה שיצאה מבית הספר היהודי,
ושאל אותה, מה לימדתם היום? כמו פסוקי פסוק ח׳.
והיא סיפרה, למדנו על רחל מבכה על בניה.
אז הוא אמר, אם אחרי אלפי שנים
עדיין זה מה שהיהודים לומדים בבית הספר,
אז זה סימן שהם ישובו לארץ.
מעניין.
זאת אומרת שרחל מבכה על בניה עד בקס נורדאו
כדי להקים את ההסתדרות הציונית.
לא במקרה.
עכשיו, עוד נקודה אחרונה.
יש במשפחה של רחל עבודה מאוד מיוחדת, בכלל במשפחה של יעקב עבודה מאוד מיוחדת.
הרי למה יעקב בורח לחוץ לארץ?
שוב, בגלל הנחיתות המוסרית שלו, כביכול, ביחס לעשיו.
עשיו אומר, אני הבכור,
גזלו ממני את בכורתי,
גזלו ממני את ברכתי,
אני אהרוג את הגזלן הזה.
כלומר, כשיעקב נרדף ויוצא לחוץ לארץ,
הוא במצב של נחיתות הסברתית לפחות גדולה מאוד.
כן, כלומר, משרד ההסברה של יעקב לא עובד טוב.
והוא צריך עכשיו להוכיח שהגזלה שלו הייתה מוצדקת.
הוא יסביר, אני במשפחה שלי בונה בכורה יותר טובה.
מה ההבדל בין הבכורה שאני בונה לבין הבכורה של עשיו?
עשיו משתמש בבכורה שלו כדי להרוג את האח שלו,
ואני משתמש בבכורה למען האח.
ולצורך זה נולדים לו, ליעקב, ארבע בכורות.
דבר מפתיע, כן? באותה משפחה
ארבעה ילדים בכורים.
יש בכור מלאה,
מבלהה, מזלפה, מרחל.
וכל פעם יש איזו התפתחות בנושא של הבכורה.
בבכור הראשון, ראובן, אמרה, ותקרא את שמו ראובן.
אומר רש"י, ראו בן.
ראו מה בין בני לבן חמי.
בן חמי, הבן של חמי זה עשיו.
זה הגיס שלה.
שהוא, בגלל שהוא בכור, רוצה להרוג את אחיו. והנה הבכור הזה, ראובן, רוצה להציל את אחיו.
היא רואה ברוח הקודש שהוא עתיד להציל את יוסף.
אחר כך נולדים הבכור של בלהה והבכור של זילפה,
שכל עניינם, למה בכלל בלהה וזילפה צורפו?
כדי שייוולדו ילדים ללאה ורחל.
זאת אומרת, זה בכור שנולד כדי שייוולד בן אחר,
אבל זה עדיין כדי שייוולד בן לאישה אחרת.
אחר כך נולד יוסף,
ותומר אסף אלוהים את חרפתי.
סוף סוף, יש לי ילדים, אסף אלוהים את חרפתי
ותקרא את שמו אסף.
היית צריכה לקרוא לו אסף. היא אומרת, ותאמר אסף אלוהים את חרפתי ותקרא את שמו אסף.
ואם הייתה קוראת לו אסף, זה היה על שם השמחה שלה, על גורלה היא.
לעומת זה, ותקרא את שמו יוסף, לאמור יוסף השם לבן אחר.
זה הבכור הראשון בהיסטוריה שנולד כדי שיוולד לו אח מאמו.
אז אם כן, העליונות המוסרית של יעקב כלפי עשו ברורה.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף,
ויאמר יעקב ללבן,
שלחני ואליך אל מקומי ולארצי,
אומר רש"י שנולד שטנו של עשו.
כן, מה אתה אומר?
אז למה שוב פעם כאילו זה רבי נשאר, הבחורה אצלנו בלי יוסף?
או כן את המעיין.
נכון. זה כשאנחנו נלמד בספר בראשית על בני יוסף,
בעזרת השם נדון בשאלה הזו.
מה שאני רוצה לומר, שאצל רחל אנחנו רואים דרך פעולה נסתרת.
כן? כלומר, תמיד נתינת המקום לשני.
זה נכון אצלה ביחס אליה,
זה נכון אצל הילדים שלה, שהילדים הם למען האחר,
וזה גם פועל דרך השתיקה, שהרי בנימין, בנה של יוסף,
הוא הדמות המרכזית של כל הסיפור של יוסף ואחיו, והוא אף פעם לא פותח את הפה.
זאת אומרת, לא שומעים אף פעם מה שיש לו לומר.
כלומר, יש פעולה דרך הדממה.
דרך הדממה יש דיבור רב שנשמע.
תודה רבה לכם. שלום.
