ואנחנו נעסוק במספר סוגיות.
קודם כל, דיברנו הרבה,
באריכות, אני חושב, בשבוע שעבר,
על כך שראש השנה
הוא הזמן של החירות.
זה הזמן של החירות.
והשאלה היא, איך החירות הזאת באה לידי ביטוי?
אחד הביטויים של החירות, ובזה התחלנו לדבר בסוף השיעור הקודם,
זה מידת הדין.
כלומר, ברגע שהאדם יוצא מעבדות לחירות,
אז אפשר לדון אותו. כל זמן שאדם הוא עבד,
אז הוא לא עומד בדין, כי מה אכפת?
ריבונו של עולם אומר, תשמע,
אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה משועבד,
ולכן ברור שאתה לא עומד בדין.
איפה הפתק שלי? אני מחפש אותו, אני לא מוצא את הפתק.
זה אפילו מטריד אותי, כי אם אני לא מוצא את הפתק
אני צריך להיזכר בשיעור בעל פה.
טוב, לא נורא.
אז אולי נסביר את זה כך. אני הבאתי דוגמה ממדינת זימבבואה. אם אתם זוכרים, מדינת זימבבואה
הייתה מכונה בימי קדם בשם רודזיה.
ברודזיה שלטו על לבנים,
על מיעוט לבן, על רוב כושי עצום,
ומעולם לא הייתה בצורת בזימבבואה.
מדוע לא הייתה בצורת בזימבבואה?
בגלל שהקדוש ברוך הוא לא העמיד את המדינה הזאת לדין, כי מי שמשועבד לחברו,
לא, אתה לא תמצא את זה, לא נורא. איבדתי את זה, לא נורא.
אני מחפש את הנייר שלי.
רגע, רגע, זה חיפוש אחרון.
רק רגע, רק רגע, רק רגע.
אז זה לא יכול להיות הסיפור הזה.
אתם רואים מה זה שיעבוד?
שהאדם משועבד לחתיכת נייר.
אתה יודע מה?
תבדוק בכל זאת על השולחן שלי,
אתה נראה חתיכת נייר מהסוג של...
לא משנה, אתה תראה שם מה קרה.
משהו קרוע כזה.
טוב,
בקיצור, כשהאדם משועבד אי אפשר להעמיד אותו לדין. ברגע שמדינת רודזיה השתחררה והפכה להיות זימבבואל,
באותה שנה הייתה גם הבצורת הגדולה ביותר בהיסטוריה של אותה מדינה, ומתו אלפי אנשים ברעב.
זאת אומרת, ברגע שאתה נחשף אל החירות,
שופטים אותך.
אז כך שבזה אפשר לומר שלעמוד במצב של חירות,
זה גם מביא עליך אחריות.
והשאלה היא אם הדבר הזה הוא כדאי או לא.
נגיד את זה אחרת.
יכול להיות,
נגיד נתאר לעצמנו מצב שבו הקדוש ברוך הוא אומר
לאיזשהו אדם: תשמע, אני פוטר אותך מכל משפט, מכל דין.
תעשה מה שאתה רוצה.
אתה רוצה לעשות מצוות, אתה עושה.
אתה רוצה לעשות עבירות, תעשה. לא תקבל לא שכר ולא עונש.
אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
אפשרות אחת.
אפשרות שנייה, שהקב"ה אומר, לא, אני לא מוותר לך, אני רוצה שתקיים מצוות ולא תעשה עבירות.
אבל תדע לך שאם אתה תעשה את העבירה הכי קטנה,
הפיפס הכי קטן שאתה עושה על המקום אתה חוטף.
מה עדיף, המצב הראשון או המצב השני?
המצב הראשון, ואתה אומר השני.
למה המצב הראשון יותר טוב?
פחות אחריות. פחות אחריות. למה המצב השני יותר טוב?
יש יותר אחריות.
זה יותר טוב.
כלומר, בעצם תארו לעצמכם שאני,
אם אני באפשרות הראשונה שהקדוש ברוך הוא פוטר אותי מן הדין
ואני עושה מה בראש שלי ואני הופך להיות מיליארדר בעל שלטון,
כבוד, כל ההנאות של העולם.
אבל בעצם לקדוש ברוך הוא לא אכפת.
אין דין ואין דיין.
אז אני בעולם נורא,
בעולם חסר משמעות לחלוטין.
אני בשביל מה זה טוב?
זה חבל.
זה עולם שבעצם לא כדאי לחיות בו, לא שווה.
לעומת זה, אם אני עומד למשפט,
סימן שאני חשוב למישהו.
אז להיות חשוב למישהו זה שווה את זה גם אם התוצאה תהיה שאני חוטף.
לפחות יש משמעות.
כמו שאומרת כל אישה מוכה,
תכה אותי, אבל לפחות תתייחס אליי.
ויש מבחינה פסיכולוגית משהו אמיתי בדבר הזה,
שהאדם מעוניין שיהיה לעולמו משמעות גם אם המחיר זה הפסד אישי.
גם מצאנו למשל בדיני בינוני וצדיק.
לפי ההלכה,
בינוני זה מי שמחצה זכויות ומחצה עבירות,
וברגע שהוא עושה עבירה אחת יתרה על זכויותיו,
מה ההלכה אומרת?
כל הרשות... לא.
מוחלים לו.
שנאמר, מעביר ראשון, ראשון.
ואז יוצא שהוא חוזר להיות בינוני.
העבירה השנייה שהוא עושה, עוד פעם, זו העבירה הראשונה.
אז שוב חוזר להיות בינוני. יוצא שהוא יכול לסתכל על העבירות שבעולם, אחת-אחת,
מעביר ראשון, ראשון. זה מה שאומרים בן מלך יושב על כיסא חכמים.
יוצא שכדאי להיות בינוני.
לעומת זה הצדיק,
שיש לו המון זכויות, ברגע שהוא עושה העבירה הכי קטנה,
הוא סביבה ונשערה מאוד.
הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סלילה כחוב את הסערה.
מסקנה, לא מצאת.
מסקנה,
יותר כדאי להיות בינוני מאשר צדיק.
לא מצאת, לא מצאת, בסדר, קורה, מה אני אעשה?
כן, מסקנה, יותר כדאי להיות בינוני מאשר צדיק.
אבל, כותב הרדבר, אסור להיות בינוני.
בוא נגיד את זה אחרת.
האם כדאי להיות אידיאליסט?
מה התשובה?
ברור מה אתה אומר?
אני אומר שאידיאליסט לא שואל את עצמו אם זה כדאי
כי אם הוא אידיאליסט,
אז השאלה של הכדאיות היא לא זו שהיא עומדת לפניו,
ברור.
אלא מה תאמר?
ברור שגם לאידיאליסט בסוף יצא מזה טוב,
אבל הוא לא חושב על זה. למשל,
כשמשה רבנו מוכן לוותר על העולם הבא שלו כדי להציל את עם ישראל,
האם הוא לא שם לב שדווקא המוכנות הזאת לוותר על העולם הבא שלו,
זה מקנה לו מדרגה עוד יותר גרועה בעולם הבא.
לא, הוא לא שם לב.
כלומר, באותה שעה הוא לא שם לב. כי אם הוא היה שם לב, אז לא הייתה פה מסירות נפש.
ברור.
הוא מתכוון ברצינות לאבד את העולם הבא שלו.
אבל ריבוי ראשון, בסדר שזה יהיה יותר גדול. אבל השיקול של משה איננו שיקול כזה.
איזה חלק בעולם הבא יהיה לי, זה לא משחק אצלו תפקיד.
ברור. אז זה בעצם אפשר לומר,
ראש השנה
גמור בעצם במדרגה כזאת.
ראש השנה נקרא בתורה בשם יום הזיכרון, זיכרון תרועה, מקרא קודש.
אצל חז"ל, בארבעה פרקים העולם נידון, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.
יוצא שלפי התורה שבכתב ראש השנה הוא יום הזיכרון,
ולפי חז"ל יום הדין.
יום הזיכרון זה יום טוב,
בשמחה.
זוכרים אותי, לא שכחו אותי. איך אומרים?
סופרים אותי.
אז אני חשוב.
אבל חז"ל אומרים, אם סופרים אותך, אתה תעמוד בדין.
כן? הרי אתה נחשף.
והשאלה היא,
אז אם ככה,
האם לשמוח בראש השנה או להיות בחרדה בראש השנה?
אני שמח מזה שזוכרים אותי,
זה עצמו מעמיד אותי בחרדה, כי על ידי כך אני אעמוד בדין.
אבל מי לא רוצה לעמוד בדין, אם לעמוד בדין זה לפני מי שנותן לי את החיים?
אז זה כדאי.
לכן אמרו אחינו הספרדים, בפיוט שלפני תקיעת שופר הנקרא את שערי רצון, אומרים אחינו הספרדים עין במר בוכה
ולב שמח.
וזה מסביר את הדואליות של החוויה של ראש השנה.
עד כדי כך שהפוסקים נחלקו בשאלה
אם מותר להתענות בראש השנה או לא.
יש מן הפוסקים שאמרו, בוודאי, אפשר להתענות. זה כדי לצאת מן הדין, הרי אני בחרדה, אפילו לא עוברים הלל בגלל זה.
בגלל החרדה.
מצד שני, יש שמחה גדולה, זה יום טוב.
מה אתה רוצה?
אז יוצא שבעצם אפשר לומר שהחוויה של ראש השנה זה הכפילות הזאת,
של השמחה והחרדה כאחד.
יש גם בתנ״ך, אולי כדאי, כדי להכריע בשאלה הזאת,
להסתכל בתנ״ך.
מה כתוב בתנ״ך לגבי ראש השנה?
איפה מוזכר ראש השנה בתנ״ך?
זה בתורה, בסדר, נחפש, בנהר, נביאים כתובים.
אלישע?
מה כתוב באלישע?
טוב, זה מסורת תורה שבעל פה. אני רוצה מקום שמזכיר במפורש.
בנחמיה. בנחמיה, נכון?
שעזרא אסף את כל הציבור בחודש השביעי,
והוא אסף את כל העם כולו בכיכר שער המים, נכון?
מה הוא עשה איתם?
קרא להם את התורה.
איך הגיבו העם כשהוא קרא להם את התורה?
התחילו לבכות.
כמה זמן הוא קרא בתורה?
כל היום.
כל היום? מהבוקר עד הצהריים. יש פה סתירה בדבריך.
תחליט.
מתחילת הבוקר עד סוף הצהריים. זאת אומרת,
אתה אומר ששתים עשרה שעות הוא קרא להם בתורה.
אתה אומר בוקר ואחרי צהריים. ככה אתה אומר.
מה נעשה? אצלי בספר נחמיה כתוב אחרת.
כתוב שהוא קרא עד חצי היום.
זהו.
עד חצי היום. זאת אומרת, הוא קרא שש שעות בתורה.
זו קריאת התורה שאנחנו לא רגילים אליה.
שש שעות של קריאת התורה.
מה הוא אמר בצהריים? הוא אומר, רגע, רגע, למה אתם בוכים?
קדוש היום לאדוננו. לאכול לאכול.
לאכול מהשמנים, לאכול ממתקים.
כן, זה חדוות ה' עמאו זכם, אל תעצבו.
לא יכולת להגיד את זה בבוקר?
זה קצת מוזר, לא?
אגב, שם רואים שהוא עשה שני ימים של ראש השנה,
וגם ביום השני, עוד פעם, קרא בתורה שש שעות,
ואחרי זה אמר להם, תלכו.
אז הם כבר ידועים.
סך הכל, כמה זמן הוא קרא בתורה?
12 שעות.
כמה, איזה חלק של התורה אפשר להספיק בקריאה של 12 שעות רצופות?
כל החמישה חמשתו.
כלומר, רואים שהקריאת התורה שלו, הייתה קריאת התורה המיוחדת, לא הקריאת התורה שלנו,
קרה להם 12 שעות,
כל התורה כולה, בסדר?
אבל מה שמעניין פה זה החלוקה,
שבבוקר הוא נהג כפוסקים האומרים שצריך להיות עצובים בראש השנה,
רציניים,
ואחרי צהריים הוא נהג כפוסקים שאמרו שצריך לשמוח.
חיצוי לכם. מה?
חיצוי לכם. אפשר להגיד, חיצוי להשם, חיצוי לכם, אבל,
אז זה כרבי יהושע, מה עם רבי אליעזר?
אלא החוויה האמיתית של ראש השנה היא כפילות של קרבה,
אם כן שמחה,
וריחוק,
כלומר של חרדה בגלל הדין.
אבל איך אומרים? כדאי להיות נידון אם זה על ידי הקדוש ברוך הוא. עד כאן מובן?
טוב. עכשיו אני רוצה קצת להעמיק בדבר הזה.
כן, בבקשה.
איפה אמרנו שזה היה בראש השנה?
זה כתוב שם שזה בראש השנה.
מה נעשה?
זה לא המצאתי, זה כתוב.
שבחודש, ויגע החודש השביעי,
בראשון אסף את כולם. כתוב, חודש השביעי הראשון זה ראשון?
טוב,
עכשיו אני רוצה קצת להעמיק יותר בזה.
אגב, שמה יש דבר אחד שלא מצוין,
לא צוינה תקיעת שופר.
זה דבר שצריך פעם להתבונן בו. מדוע לא הייתה תקיעת שופר, או מדוע לא צוינה תקיעת שופר בספר נחמיה.
הרי שמה תיאור ארוך של כל ראש השנה.
בגזירה שווה מעניין שלה. זה נכון. מאיפה לומדים בכלל שצריך לתקוע בשופר בראש שנה?
לומדים את זה בגזירה שווה מהיובל,
אבל בראש השנה עצמו זה לא כתוב.
אז השאלה היא האם עזרא כן תקע בשופר או לא, אני משאיר את זה לדיון פתוח בהזדמנות אחרת.
תקעו בחודש שופר ובכסר יום אחד ובכסר בראש השנה.
זה פשוט בתהילים.
תהילים זה גם תנ"ך.
תהילים זה גם תנ"ך, נכון.
אז מה? הוא מטורף וגם מטורף.
בסדר, אז אתה מביא פסוק.
אם אתה רוצה, אני יכול לדון בזה, אבל זה לא בדיוק הקטע שלי כעת. לא, אני יכול אבל. מה, יכול להיות שהוא לא קרה ולא מטורף?
אתה רוצה לפתוח את הנושא?
לא.
לא, לא. אני יודע מה שכתוב בטח, זה לא הבעיה.
כן. מה? יש שאלה. אנחנו עוברים עכשיו מחלוקת אם לתקוע בשופר של יעל או בשופר של...
הוא שופר ישר או מקופק. כן.
זה גם קשור לנשק פחד ושמאה של הצודדים בחסן?
ההלכה היא שתוקעים בשל עין בראש השנה, בשל יעל ביום הכיפורים.
אבל לא תכנן כל מיני, אני מדבר עכשיו על הנגיד של פחד ושמאה.
כן, כן, בוודאי. עכשיו אני רוצה קצת להעמיד בדבר הזה.
בעצם,
מה קורה בראש השנה?
מה התכוון הרב שהנישואים הראשונים של האדם הראשון היו שדיים,
דמוניים אין לי אפשרות לחכות לתשובה עד אחרי ימי הדין.
לאוכל לשאת את כל המתחים הללו יחד.
הבעיה היא שאני עומד לדין לפני מלך מלכי המלכים.
האמת המוחלטת, כשהתירוצים האנושיים לא תופסים.
וזה לא צודק?
לא הבנתי את השאלה.
מישהו הבין את השאלה?
גם אני לא הבנתי את השאלה.
כן, אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים. השאלה היא ככה:
מה האופי של העמידה שלך לפני הבורא? מה קרה שדווקא בראש השנה אתה עומד לפני הבורא ולא ביום אחר?
אז יש מסורת
שמביא אותה רבי אליעזר הגדול,
שזה יום בריאת העולם. אני יודע שזו מחלוקת תנאים,
אבל בכל זאת אנחנו מזכירים את בריאת העולם בראש השנה.
בראש השנה קורה משהו מיוחד.
יש מפגש ישיר עם מי שברא אותי.
בדרך כלל המפגש עם הקדוש ברוך הוא הוא עקיף,
לא יש.
למשל,
בדרך כלל,
אני מודע לזה ש...
לא, לא נתחיל מזה.
כן, אני בכלל מודע לזה שיש מסכים ביני לבין הבורא,
אבל למרות שיש מסכים ביני לבין הבורא ומסכי הטבע והמסכים המנטליים,
בכל זאת חודר משהו מהנוכחות האלוהית בתוך העולם.
איך זה חודר?
יש עדויות לנוכחות הבורא.
את הדבר הזה אנחנו מציינים פעם בחודש,
ביום הנקרא ראש חודש.
ראש חודש הוא יום של שמחה. על מה?
על זה שהתחדש המאור הקטן.
יש לנו מאור, הירח, במשך 24 שעות
הוא היה חשוך, לא ראינו אותו,
ואז התחיל הירח להיראות מחדש.
אז יש שמחה על ההתחדשות של המאור.
ועל זה אנחנו עושים את חגיגת ראש חודש.
נשארת השאלה מאיפה האור של הירח בא.
אולי מישהו יודע?
מהשמש. מהשמש.
אנחנו לא עושים חג על השמש,
אנחנו עושים חג על הירח, ראש חודש. כי השמש קבוע.
כי הירח זה האופן שבו אנחנו חשים את הנוכחות האלוהית בעולם. אור עקיף,
לא אור ישיר.
אבל בראש השנה, שחל אגב מתי בחודש?
בראש חודש, נכון?
בראש השנה חל בראש חודש.
אנחנו בכל זאת,
אנחנו בכל זאת מעלימים את ראש חודש.
בתפילות לא מזכירים את ראש חודש במפורש,
אלא בתפילת מוסף,
במקום להגיד את מוסף יום הזיכרון הזה ואת מוסף ראש חודש,
במקום זה ההלכה קבעה שאומרים את מוספי יום הזיכרון הזה,
ותסתכלו במחזורים, כתוב בסוגריים,
שכשאדם אומר את מוספי יום הזיכרון הזה,
הוא צריך להתכוון למוסף גם של ראש חודש.
כאילו, לא רוצים שתגיד.
אין את זה מה שאמרו, תיקו בחודש שופר,
בכסף, מכסים.
כן? ליום חגן.
כאילו, רוצים לומר שביום הזה המימד של ראש חודש נעלם,
לקוי,
מכוסה,
ואנחנו רוצים מימד אחר.
אנחנו לא רוצים מלכות הבורא באופן עקיף,
אלא אנחנו רוצים את המלכות שלו באופן ישיר.
וזאת למה?
משום שזה הזמן שבו הקדוש ברוך הוא ביראנו.
האקט של הבריאה הוא אקט ישיר, של התגלות ישירה.
לכן אי אפשר לדבר על ראש חודש,
שמוכרחים לדבר על ההתגלות הישירה.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בסיפור של ראש חודש,
של השירה של בריאת האדם.
נאמר, וישמעו את קול השם מתהלך בתוך הגן לרוח היום.
נכון?
אדם וחבל.
החביאו את עצמם, למה?
מפני שהם שמעו את קול השם מתהלך לרוח היום.
ו...מה זה היה הקול הזה?
אתם יודעים מה זה הקול הזה?
קול שופר כמובן, הרי זה היה ראש השנה.
אז הקדוש ברוך הוא תוגע,
אז הם שמעו את התקיעה של הקדוש ברוך הוא.
את הקול, קול השם מתעלם בדורים, אז הם נחבאו.
מה זה להתחבא? הרי כל הזמן אנחנו מוחבאים,
אלא אם כן הקדוש ברוך הוא מתגלה.
לכן יש בראש השנה העלמה של המלכות האלוהית הבאה באופן עקיף דרך הירח,
ודיבורים על ההתגלות הישירה שהיא כל השופר.
יש, כן?
למה שהיה תקע בשופר?
מה?
שופר אמרו להזכיר לך לעזור בתשובה או... למה הקדוש ברוך הוא תקע בשופר? כן, למה, מה המטרה?
למה, מה הייתה המטרה של תקיעתו בשופר? כן.
כן.
התשובה היא שהוא רצה למלוך.
אני אגיד לך יותר מזה.
איך תוקעים בשופר? ראית איך תוקעים?
לוקחים את השופר.
מה עוד?
נופחים בו. נופחים בו. נופחים בו. נופח בו, זה משמיע קול.
מי הראשון שנפח?
ויפח באפם נשמת חיים.
כלומר, ראשית הוויית האדם זה מנפיחה אלוהית.
אז בעצם הקול שהם שמעו זה ההמשך של הקול של ויפח באפם נשמת חיים.
באפם נשמת חיים.
עכשיו, כיוון שהם היו במצב של חטא,
הם לא יכלו לשאת את הנפיחה הזאת.
הם לא יכלו לשאת את המעמד פנים אל פנים, זה שפט אותם,
לכן היו מוכרחים להתכסות.
הבנת?
כן. זה יוצא לפי זה שתקיעת השור של הקדוש ברוך הוא זה לא כדי לעורר לי תשובה,
זה פשוט, זה משך החיים שמתגלה בעולם. כן, בבקשה. ואיזה מקרה רגיוני לחשוב שהתקיעה שאנחנו תוקעים זה בשביל הקדוש ברוך הוא, יפה מאוד.
אתה הגעת למסקנה המתבקשת.
התקיעה שאנחנו תוקעים בראש השנה זה לא בשביל לעורר את עצמנו בתשובה,
אלא זה בשביל?
כדי להמליך את השם. יפה.
ולכן, בכל זאת כתוב, "עורו ישנים בתרדמתכם" זה על התקיעות של מי יושב, לא התקיעות של מי עומד. זה, אני מתכוון של מי עומד, לא התקיעות של מי יושב. כלומר, התקיעות של מוסף זה כדי לעורר אותי לתשובה.
אבל התקיעות שלפני מוסף, התקיעות של מי יושב,
זה כדי להמליך את הבורא. כיוון שאני ממליך אותו עליי, זה מעורר אותי לתשובה באופן עקיף.
לא הבנתי איך זה משקיע אלינו, כי המפגש עם האלוהות זה מעורר אותי מיד לשאלה האם אני מתאים למה שמצפים ממני.
כלומר, כשחוזרים למעמד שבו נבראתי, נשאלת השאלה האם אני מתאים למה שציפו ממני כשנבראתי.
וזה עצמו מעורר אותי להרהורי תשובה, אבל לא לווידוי,
לא מתוודעים בראש השנה.
אז זה בצורה עקיפה.
כן, בדיוק, זה משהו הרבה יותר עליון. הרי איפה ההרהור נמצא?
באדם, במחשבה.
איפה הווידוי נמצא?
בפה.
בראש השנה אני עסוק בראשית ההוויה שלי שהייתה במחשבה.
לכן זה לא בא לידי וידוי, בפה.
לא וידוי ולא ביטוי, בפה, כמובן?
כן.
בהבנק יפה מתקשר בדיוק לחושה. האדם התבייש
והוא היה שרוי בפץ?
ברוך הוא נפח ברוך הוא נשמת חיים בעצם ואז?
אני חוזר.
השם נופח
נשמת חיים.
הוא נותן ביטוי, הוא נותן חיים, נכון?
עכשיו,
אז אני חוזר לרגע הראשוני של הווייתי.
ברגע הראשוני של הווייתי אני תוכננתי,
יותר נכון,
תוכננתי לפי איזושהי משימה.
זה הנשארה בעצם? זה מה שאני אמור להיות.
במציאות, האם אני תואם את מה שציפו ממני בשעת הווייתי?
מן הסתם שלא, נכון?
כמו שאמר רבי זושה, לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, ישאלו אותי למה לא הייתי זושה,
למה אני לא הייתי עצמי.
ההפרש בין עצמי
לבין מה שאני ראוי להיות, זה שופט אותי, זה הבושה.
ברור?
ולכן יש הרהורי תשובה כשאני פוגש את מה שהייתי ראוי להיות.
זה מגע המלאכת השם?
זה עצמו, כלול בהמלאכת השם.
כי כשאני מקבל על עצמי את מלאכות השם,
אז בסוף-סוף מתברר מי אני ראוי להיות.
זה כאילו reset כזה.
למשל, יש דוגמה מאוד מעניינת. אנחנו אומרים כל יום, פסוק פעמיים באהבה, שמע ישראל השם ולבנו השם אחד.
אנחנו אומרים את הפסוק הזה גם במלכויות של ראש השנה.
הפסוק העשירי של המלכויות זה שמע ישראל השם ולבנו השם אחד. למה אנחנו אומרים עוד, האם יש הבדל, נכון או יותר נכון, מהו ההבדל בין הפסוק שמע ישראל במסגרת מצוות קריאת שמע בכל יום לבין שמע ישראל במסגרת המלכויות?
יש הבדל או אין הבדל?
כשאני אומר שמע ישראל,
אני, בדרך כלל, כן, כל יום, פעמיים באהבה,
אני בזה מבטא את הנאמנות שלי למלך.
השם הוא מלך,
אני מקבל על עצמי עול מלכות שמיים, אני יודע שהשם הוא המלך,
ועכשיו אני מבטא בכל יום את נאמנותי.
אבל בראש השנה אני ממליך.
זאת אומרת, זה היום של ההמלכה של המלך.
זה היום שבו הקדוש ברוך הוא מקבל כביכול את המינוי.
מדוע זה היום שבוגד? כי זה היום שבו הוא בורא. עצם המעשה של הבריאה היא המלאכה.
ולכן כשאני אומר שמע ישראל במלכויות זה משהו אחר לגמרי,
זה טקס ההמלכה של בורא העולם.
מובן?
טוב.
כן?
לא ירדתי את הקשר בין ראש חודש ואור השנה למכון ישיבה עקיפה. אה, אני מסביר. ראש חודש זה היום שבו אני חוגג את הירח,
והירח מקבל אור עקיף.
ברור?
מה שאין כן, בראש השנה אני לא מעוניין באור עקיף, אני מעוניין באור ישיר.
במפגש ישיר עם מי שברעני.
ולכן אני מעלים את ראש חודש.
ראש השנה זה שנברא העולם, הכוונה היתה היסטורית?
האם ראש השנה זה יום שבו נברא העולם מבחינה היסטורית?
אני לא חושב.
אין לזה שום משמעות.
כי ראשית הזמן זה לא דבר שאתה יכול לנדוד בזמן.
אז מה המשמעות?
המשמעות היא שבראש השנה הכל חוזר אל הבריאה,
אל אותו מעמד שבו העולם נברא.
האדם? כלומר, אותו מעמד שבו נגיד ההוויה מופיעה לראשונה,
המעמד הזה חוזר.
לא הבנתי למה זה דווקא סבב של שנה.
למה זה סבב של שנה?
כי בתוך השנה יש לך מעגליות,
והמעגליות הזאת היא מפגישה אותך עם כל מיני אופני זמנים, כל מיני מעמדות
של כדור הארץ מול השמש, של העונות וכדומה.
אז חייב להיות איזשהו זמן בתוך הזמנים שבו יש עדות על ראשית הזמן.
וזה דיברנו בשבוע שעבר, מדוע ראש השנה דווקא,
בין ראש השנה ליום הכיפורים זה הזמן החופשי הזה.
עכשיו אני רוצה פה להגיד משהו. אז אם כן,
מה הייתי צריך לחגוג בראש השנה?
הייתי צריך לחגוג את העובדה שאני נבראתי.
אז מה היה צריך להיות המרכז של כל התפילות?
האני, האדם.
ומהו המרכז של כל התפילות ביום הזה?
הקדוש ברוך הוא. זה לכאורה, מה זה פספוס?
נכון?
הרי זה היום, נגיד, למשל, בשבועות אתה חוגג את מתן תורה,
אז אתה מדבר על התורה.
בראש השנה האדם נברא,
אז דבר על האדם.
אתם רואים את השאלה שלי?
לא, השאלה מומלאך גם.
אלא מה?
אתה ביום הזה מידמה לבורא.
הוא נתן לך קיום.
אז אתה נותן לו מלכות.
עושים החלפות.
את האני שלי הוא נתן, אז אני נותן לו את המקום שלו.
כי בדרך כלל,
הבריאה היא מצב שבו הקדוש ברוך הוא כביכול נעלם.
הוא סילק את עצמו מן הזירה כדי שהעולם יתקיים.
אז עכשיו, אני, fair enough, הוא נתן לי קיום, אני נותן לו את הקיום.
ממליך אותו עליי.
בסדר? זה בזה, אני מדמה למעשה שלו.
זה אובנה שאני אומר. אבל את זה אנחנו עושים גם כל השנה.
את זה אנחנו גם עושים כל השנה. לא, כל השנה אנחנו לא עושים את זה.
למה אנחנו לא מודים לקדוש ברוך הוא משוחרר?
אנחנו מודים כל השנה לקדוש ברוך הוא שברא אותנו, זה נכון,
אבל אנחנו לא ממליכים אותו כל השנה.
ההמלכה, יד רבה, היא חדירה
של האינסוף לתוך העולם שלנו, וזה מסוכן מאוד.
אם הייתה חדירה כל יום של האינסוף לתוך עולמנו, לא היינו יכולים לעמוד.
מה?
אתה מבין מה שאני אומר?
כן, מה אתה אומר?
ישעיהו אומר, אתם עדיי ואני מלך.
אז הוא הבין את זה בלעדיכם, כאילו אלים מלכו.
אתה אומר שישעיהו אומר, אתם עדיי ואני מלך.
כלומר, בלעדינו הקדוש ברוך הוא לא מלך.
מאוד מעניין. תוכל להגיד לי את הגרסה שלך, של ספר ישעיהו?
טעיתי במילה, אבל זה נאמר שם. במילה משמעותית.
אתה רב יודע, מה נאמר שם? נאמר דומה. לא, סליחה.
בגרסה שלי, של ישעיהו,
כתוב "אתם עדי ואני אל".
אל.
אני חושב שזה משנה.
בסדר?
אבל יכול להיות שיש לך גרסה אחרת, אני רוצה לבדוק.
זה לא נכון.
אנחנו נעלם.
עכשיו, מה שאני אומר כאן, אם כן, שאנחנו רואים פה יחס מאוד חשוב בין מספר דברים.
בין העובדה שנבראתי
לבין העובדה שאני בן חורין לבין העובדה שאני עומד למשפט.
ואם תשימו לב, הדברים האלה חוזרים על עצמם בתפילה בשלושה מעמדות:
מלכויות, זיכרונות ושופעות.
במלכויות,
כיוון שקיבלתי את האני,
אז אני ממליך את השם על האני שלי.
זה בבחינת נפש.
מאחר שיש לי אני,
אני שואף להיזכר,
ואז מתוך כך לעמוד למשפט.
וזה מה שאני אומר בזיכרונות,
וזו מבחינה יותר עליונה של האישיות שלי, זה הרוח.
אותו חלק שבי ששואף כלפי מעלה ומוציא אותי מן היציבות.
אבל כדי לעמוד לדין באמת אני צריך להיות בן חורין ולכן אני צריך את השחרור העליון ולגלות את החלק החופשי שלי שקוראים לו נשמה ואת זה אני עושה בה
נו מה נשאר? מלכויות זיכרונות, אז מה נשאר? שופרות, נכון?
כלומר השופר פותח אצלי את החלק שבי שעד עכשיו היה חבוי בתוך הטבע
אני פותח אותי,
את עצמי,
ולכן גם השופר נראה כמו שהוא נראה.
צר בהתחלה, והולך ומתרחב.
זה בא לבטא את זה שיש לי משהו שמתרחב עד אינסוף בקרבי,
והוא הנשמה.
זאת אומרת, במלכויות אני מודע לנפש,
בזיכרונות לרוע,
בשופרות לנשמה.
עד כאן מובן?
בן ארם.
כן. אני הולך לסבך את זה. מה?
אני ממליך את השם כי אני מודה שהוא ברא אותי?
וזה,
כיוון שהוא ברא אותי, כיוון שהוא ברא אותי, אני ממליך אותו.
כיוון שאני המלכתי אותו, אני מעוניין להיפגש עמו,
זה הזיכרונות,
תמיד אומרים להעלות זיכרון, נכון? מעלים זיכרונות, סימן שלפני כן הייתי טמון מאחורי איזה מין מסך הכרתי שאני רוצה לצאת ממנו,
וזה עצמו שופט אותי,
אבל אז אני כביכול עולה וצף על פני האוקיינוס של היש ופוגש את הנשמה החופשית שלי בשופרות.
זה הסיבה שהתפילה מתחלקת באופן הזה.
מלכויות, זיכרונות ושופט. כן.
מה ההמדל בין
תגיעת העולם שהרב אמר שיש חדירה של אינסוף,
זה מסוכן, לבין עכשיו, כי גם פה נהיה את החדירה של אינסוף.
כשאין חדירה של אינסוף, העולם מתנהל באופן פשוט. אבל למה? עכשיו אין חדירה שכאילו... לא, אין חדירה. היום, ברוך השם, בדרך כלל,
אגב הוא מנהיג את העולם דרך הטבע.
יש הרבה הרבה מסכים.
בסדר?
המסכים האלה, יש להם שם, אגב, בתנ״ך, קוראים להם אלוהים.
וראש השנה אתה אומר, השם הוא האלוהים.
ביטלת את המסכים האלה?
ביטלת את המסכים.
ביום ההוא יהיה,
ונשגב השם לבדו ביום ההוא. השם לבדו בלי מי?
לבדו, סימן שהורדת מישהו.
בלי אלוהים.
בסדר?
השם לבדו.
אז זה כבר מסוכן. בבקשה.
אם אנחנו מאריכים את המלך,
ברכו בתקיעת שופר. למה מצווה לשמוע?
למה זה סטירה? לא הבנתי, תסביר לי את השאלה. זאת אומרת, אני ממליך את שם השם בזה שאני תוקע בשופר.
אני ממליך את השם בתקיעת שופר, נכון הוא.
למה באמת נפסד בסוף ההלכה זה רק לשמוע את השופר ולא לתקוע בי?
למה הברכה זה לשמוע כל שופר, למרות שהמצווה היא לתקוע?
כן. כן? זו השאלה. כן. פשוט מאוד.
כי מה זה שווה לתקוע אם אתה לא שומע?
זאת אומרת,
התקיעה צריכה לפתוח אצלך משהו,
והדבר הנפתח הוא רק על ידי האוזניים.
אני אסביר למה הכוונה.
יש ביטוי כזה שלקוח מהמסורת היוונית,
נקרא השקפת עולם.
השקפה מלשון עיניים, נכון?
אפילו ביוונית, סקופוס, להסתכל.
השקפה, סקופוס, דומה.
כלומר, האדם יש לו איזשהו ציור שהוא מצייר לעצמו איך נראה העולם.
אז בסופו של דבר הוא כובש את העולם תחתיו, תחת העיניים שלו.
מה שאין כן, זה ביטוי שהנזיר השתמש בו, יש שמיעת עולם.
כשאני שומע,
אני בעמדה פסיבית,
ואז אני נותן לממדים יותר רחבים מן ההשקפה שלי לחדור בקרבנו.
מובן?
הממדים היותר רחבים האלה הם החירות הפנימית שלי, שהיא הנשמה. עד כאן מובן?
כן. בסדר. לכן המצווה היא לשמור.
אבל למה אומר הציבור כל אחד ואחד מאיתנו לתקוע בשופר,
לא רק אחד? למה אין מצווה על כל אחד לתקוע בשופר, כמו למשל ביובל?
שביובל כל אחד מפני הבית דין מצווה לתקוע אישית בשופר.
כן? זה המלאכה עצמה, זה, אני מביך בזה שאני תוקע ושומע.
לא, יש בשביל זה שליח ציבור.
כי המלך מולך על ציבור, לא מולך על יחיד.
לכן אתה צריך שהשליח ציבור יתקע בשבילך.
כן?
כן, מה אתה אומר? זה הבדל בין רוח לנשמה.
מה ההבדל בין רוח לבין נשמה?
אני אסביר.
הנפש
זה ההכרה שלי בתור אני.
זה חלק המודע.
זה חלק המודע המעורה בתוך הטבע.
היא אומרת, זאת ההוויה הפסיכו-פיזיו-ביולוגית שלי.
זה האני, זה הנפש.
ברוח יש משהו שמושך אותי כלפי מעלה,
כמו בלון הליום שקשור בחבל למטה.
היה מאוד רוצה להשתחרר, אם לא יכלו.
זה קוראים לזה איש רוח. אנשי רוח הם אנשים כאלה שמה שהוא לא יציב בקרבם שואף כלפי מעלה.
ויש, כשהבלון משתחרר לגמרי,
זה החירות עצמה, זה הנשמה.
זה מה שאני באופן אידיאלי, ללא מעורבות בעבדות הטבעית.
כן ברור.
אתה רוצה הרחבה, יעיינה כבודו בספר נפש החיים,
שר א',
פרק ט"ו.
שם הוא הוזיר בהרחבה מנפש רוח.
הוא נשמע?
כן.
הרב אמר ששמיעה זה גבוה מראייה. נכון. למה מירושלם מדובר ככה זה יהיה ביחס חבב ושזה תשמע?
ירושלם במפורט יותר תמומי, יותר?
זאת אומרת, אתה שואל, אם השמיעה זה יותר עליון מן הראייה,
אז למה בספר הזוהר כל הזמן כתוב ת'חזה,
ובירושלמי תמיד כתוב ת'חזה, לעומת הבבלי שבו כתוב ת'שמע.
והלא מדרגת הירושלמי והזוהר היא מדרגה עליונה יותר מן הגמרא, אם כן הראייה עליונה מן השמיעה.
ולא עוד, אלא שאמרו רבותינו שלא תהיה שמיעה גדולה מראייה.
נכון?
אם כן, איך אפשר להגיד שהשמיעה עליונה יותר?
אתה רוצה תשובה?
שלוש מדרגות הן
ראייה, למעלה מזה שמיעה, למעלה מזה ראייה עליונה.
בסדר?
דיברנו על זה בהרחבה כשלמדנו בספר דברים,
את פרשת ראה אחרי פרשת עקב תשמעו.
זה הראה הגבוה יותר? כן, בסדר. עכשיו אני רוצה קצת להעמיק בזה.
יש פה שאלה.
כלומר, אם באמת בראש השנה אני נזכר ברגע שבו נבראתי,
וזה מעמיד אותי למשפט, וזה מזכיר אותי וכו' וכו'.
צריך להישאל, חייבים לשאול שאלה, איך באמת נברא העולם?
נכון?
איך נברא העולם?
המסורת של היהדות אומרת שהעולם נברא יש מעין.
למה זה חשוב שהעולם יברא יש מעין דווקא, ולא יש מיש?
לא, אפשר שכבר ירצה יש מיש אחר. בדרך כלל זה מה שקורה במציאות. מה פה?
שיש מיש זה יצירה.
כשיש מיש זה לא כל כך חופשי, כי היש הראשון משפיע על היש השני.
מה שאין כן, אם זה יש מאין, זה לא מגביל,
זה חופשי לחלוטין.
שוב, המימד של החירות חוזר פה.
עכשיו,
לאחרונה יצאה תיאוריה חדשה בעולם המדע
של הפיזיקאי סטיבן הוקינג המפורסם.
לאחרונה קיבלתי כמה מיילים שביקשו ממני במפגיע שיתייחס לדברים.
וזה נפלא שהדבר הזה יצא לאחרונה, לקראת ראש השנה, שהוא יום שבו אנחנו מציינים את בריאת העולם,
ולכן שירות גדול עשה סטיבן הוקינג, שפרסם את התיאוריה שלו ממש בימים אלה,
ואפילו הוציא ספר על זה.
כנראה שהוא יעשה המון כסף,
לפחות תועלת אחת יצאה מהספר, אז תועלת ראשונה.
מה?
מה?
עכשיו, מה הטענה של אותו מדען,
שהוא באמת, אפשר לומר,
מהשפיצים והמדע העולמי.
הוא אומר, אני אומר את האמת,
אני לא לוקח שום אחריות על מה שאני אומר מסיבה פשוטה.
כל המידע שלי בא מהעיתונות
האינטרנטית וכדומה,
ומה שנמסר לציבור הוא מדע פופולרי מעובד,
ולכן אין לנו אפשרות לבחון באופן מדעי את הנאמר,
וכדי באמת לשפוט את התיאוריה שלו ולהבין בדיוק מה הוא אומר,
צריך להיות מאותה קבוצה מעטה של אנשי מדע מועטים בעולם שמבינים על מה מדובר באמת.
ולכן אני אתייחס לדברים מצד הופעתם ולא מצד שורשם.
הוא אומר כדלהלה
א',
שאין אלוהים.
זו בעצם הכותרת בכל העיתונים,
שהוקינג הוכיח שאין אלוהים.
ואחר כך, כשנכנסים לתוך עומק הדברים,
מדוע אין אלוהים?
בגלל שדי בנוכחות
כוח הגרביטציה כדי שהעולם יופיע מכלום.
הבנתם את העניין?
עד עכשיו חשבתם שכוח הגרביטציה זה כוח שקושר בין שני גופים.
אז צריך קודם כל שיהיו הגופים,
ולזה נספח כוח הגרביטציה.
הוקינג, שכנראה שואף לתורת שדה מאוחד,
הגיע למסקנה שזה הפוך.
כוח הגרביטציה הוא הראשוני,
ומכוחו מומצאים הגופים,
ומכוחו כל ההוויה כולה.
ומי ימצא עכשיו, מי ימצא את כוח הגרביטציה?
כוח הגרביטציה, לפי שיטתו, קדמון.
קדמון, אין לו ראשית ולא אחרית.
בסדר?
זה לא חשוב. עכשיו, רגע, רגע, רגע.
ואז הוא אומר, אם כך,
מאחר והכל מוסבר על ידי נוכחות כוח הגרביטציה,
מסקנה, אין צורך באלוהים, אין אלוהים.
הוא מוסיף גם איזו הערה כזאת נגד הדת, הוא אומר, הדת בדויה על סמכות,
המדע על עובדות, לכן בסוף המדע ינצח.
עד כאן דברי קודשו כמסיח לפי טומאו.
בסדר?
עכשיו אתם צריכים לראות את כל התוקבקים של הדתיים שם, חבל על הזמן,
איך הם נגדו.
אומרים, הנחה הזה שלא יטעה אתכם, הוא רק מסיג את גלימאן.
יותר מזה, הוא לא יכול לדבר. כן, הוא לא יכול לדבר, הוא ידבר עם לחיצת כפתור וכו'.
טוב,
זה מה שהתיאוריה.
עכשיו, אני למדתי מזה הרבה מאוד דברים חשובים ביותר.
א',
שהוקינג סובר שהעולם אופייה יש מאין.
זו פגישה מעניינת מאוד עם היהדות, מהבחינה הזאת.
דבר אדיר, שאיש מדע מהראשונים בעולם מדבר על עולם יש מאין.
לא, עולם יש.
יש גרביטציה. לא, לא, לא, לא. מכוח הגרביטציה אומר שמכלום אופייה יש. הוא אומר את זה.
כוח הגרביטציה הוא לא ישות, הוא לא ישות חומרית או משהו כזה.
דבר נוסף, כן, מה אתה רוצה? אני יכול להגיד שיולי...
כן, זה דומה לרעיון של היולי הקדמון של אפלטון, נכון? גם אצל אפלטון יש מושג... אז זה לא כל כך יש מעיים. מה?
אז זה לא כל כך יש מעיים.
השאלה מה זה היולי, כי יולי ללא צורה,
אז אין לו ממשות.
כלומר, יש פה גלגול מחודש של תיאוריה פילוסופית עתיקה, זה נכון, אבל מה הוא נותן לזה ביטוי מדעי?
דבר נוסף שעולה מכאן,
זה שהוא בכלל לא מבין מה זה אלוהים.
כי הרי עבורו אלוהים הוא בכלל היש.
ואלוהים זאת מבחינתו ישות שאפשר לומר עליה יש או אין.
אבל לפי חכמי הקבלה,
האלוהים הוא למעלה מיש ולמעלה מאין.
שהרי הספירה הראשונה מעשר הספירות, הלא היא הכתר, נקראת עין,
והספירה השנייה מעשר הספירות, הנקראת חוכמה, הלא היא היש.
זאת אומרת שכשאתה מדבר על האלוהות,
אתה לא יכול לדבר לא במושגים של אין ולא במושגים של יש.
שאלה?
זאת אומרת שהאלוהית היא הטרנסצנדנטיות המוחלטת.
הוא למעלה מכל מחשבה,
עד כדי כך שהאריזה להשתמש בביטוי נועז קורא לקדוש ברוך הוא האפס המוחלט.
מה פירוש האפס המוחלט? איפה שהמחשבה נאפסת לגמרי. ביטוי בעץ חיים בשער הביע.
עכשיו, מה שיוצא מזה,
שמה שהוקינג עשה לקדוש ברוך הוא, הוא עשה לו שירות אדיר.
הוא שחרר אותו מלהיות תשובה לנוסחה מתמטית.
כלומר, הוקינג סבר שאם יש אלוהים הוא חייב להיות קיים בתור הכרח מדעי.
אז הקדוש ברוך הוא היה בבעיה.
אם הקדוש ברוך הוא הכרח מדעי,
אז הוא לא צריך להתגלות לאף אחד. יודעים על קיומו בעצם זה שהוא מחויב מבחינה מדעית.
אם אתה אומר יש לי נוסחה,
ובסוף הנוסחה יוצאת x, הפתרון הוא x שווה יש אלוהים,
יוצא שאתה לא צריך התגלות אלוהית על בני האדם,
שהרי הוא התגלה דרך החוכמה.
אבל עכשיו שהוקינג שחרר את אלוהים מלהיות חלק מן הטבע,
אז הקדוש ברוך הוא יש לו סיבה טובה להתגלות.
יש היגיון להתגלות.
זה כמובן מה שאני אומר.
כלומר, למה הקדוש ברוך הוא טרח להתגלות במהלך ההיסטוריה?
בגלל שאין בטבע שום דבר שמורה עליו.
בניגוד למה שחשבו כמה פילוסופים שאפשר להוכיח את מציאות האלוהים,
על ידי הטבע,
הקדוש ברוך הוא צחק על הפילוסופים האלה, שלח את הוקינג עבדו כדי להוכיח שהוא לא חלק מן הטבע.
במובן מה שאני אומר?
כן, מה אתה רוצה?
אבל רבנו בכיה גם מנסה להוכיח את זה. נכון.
נכון, זו הסיבה שאמרו לא ללמוד את זה.
כן, הוא אומר שרבנו בכיה, אבן פקודה,
כתב בשער הייחוד הוכחות על דרך הטבע למציאות האלוה.
לא בכדי גדולי ישראל לא התלהבו משער הייחוד, נכון?
לא, זה לא שאסור לקרוא, כן? זה לא אל תחשבו שאסור לקרוא, הרי צריך לדעת את המוגבלות של ההסברות האלה.
כן,
מי אנחנו כדי לשפוט את רבנו בחייא?
כן, אבל צריך לדעת שבכל זאת המחשבה האנושית מתקדמת.
אז זאת אומרת שהוקינג בעצם בזה נפגש מבחינה מסוימת עם תורת הקבלה,
שאומרת שההוויה היא אפשרית דווקא על ידי הסילוק של האלוהים.
ומבחינה הזאת, הוקינג קידם פה כמה דברים.
אבל אני חושב שיש פה משהו הרבה יותר... אגב,
אם כבר,
אני רוצה להוסיף עוד משהו.
אצל הוקינג, מיהו האלוה?
כוח הגרביטציה.
הוא הפך אותו לאיזו ישות
פנימית להוויה, כלומר הוא מאמין באלוהות אמננטית, במובן הזה הוא פנתאיסט,
כמו שפינוזה.
אבל כוח הגרביטציה שלו איננו בעל כוונה ורצון, אין לו תוכנית.
אז כך שהעולם של הוקינג הוא עולם אבסורדי.
במילים אחרות, אם אנחנו מתרגמים את זה למונחים תנ"כיים,
הוקינג קורא את התורה מפסוק ב' של בראשית ואילך.
והארץ הייתה תוהו ובוהו, מתוך התוהו הופיעה יש,
אבל אין בראשית ברא אלוהים, כלומר אין מחשבה, כוונה ורצון לפני התוהו ובוהו.
ובאמת, מאיפה, מניין לנו מה שנאמר בפסוק א' של בראשית?
רק בגלל שהתורה אמרה את זה. זאת אומרת,
אלמלא שהקדוש ברוך הוא גילה שלפני התוהו יש ראשית, לא היינו יודעים את זה.
אז בעצם אפשר לומר שהוקינג מפנה את השטח
עד התוהו ובוהו, כדי שבראשית ברא אלוהים יתגלה.
זה בדרך לחידוש הנבואה.
הוא תורם את התרומה שלו לדבר הזה.
אבל אני רוצה פה להוסיף עוד משהו.
אתם יודעים שלפי המאר"ל,
יש אתו מאמר על דן בשאלה קדומה, אבל הוא חוזר על השאלה הזאת בספר "נצח ישראל", פרק ג',
שאלה ששאלו הפילוסופים: איך ייתכן שמן האחד יצא הריבוי?
האחד הוא אחד,
אז הוא לא ריבוי.
אז איך מן האחד?
כי יצא הריבוי.
עד כאן קושיית הפילוסופים קדמונים.
הראשון ששאל את זה, לא פחות מאשר אפלטון,
בפרמנידס ובתאטטוס, כן?
כלומר, השאלה היא,
האחדות הפשוטה איננה כוללת בתוך הריבוי,
איננה אלא אחדות.
עד כאן קושיית הקדמונים.
מה התשובה של המהר"ל לשאלה הזאת?
זה מתאחד באמת?
פתח אליהו זה התשובה הזאת. יש שלושית. אני לא שאלתי, לא פתח אליהו ולא סברות. אני שואל מה המהר"ל אומר.
שלושית שממנה יצאה נסית.
אומר המהר"ל, יפה, סוף סוף מישהו שמביא את המהר"ל, כשמדברים על המהר"ל,
שהקדוש ברוך הוא באמת השפיע בעולם רק דבר אחד בלבד,
והוא הראשית,
ומכוח הראשית נתהווה הכל.
מזכיר?
אני לא הבנתי את הקושייה.
אחד זה לא הרבה?
אז איך מאחד יצא הרבה? מה זה הקושייה על הקדוש ברוך הוא? על המושג של הבריאה, נכון.
איך אתה אומר שאלוה אחד בורא את העולם? הרי הוא לא אחד במהותו,
אז איך ממנו יוצא הריבוי? מאיפה הריבוי הזה בא?
חשבתי שאין לנו תפיסה בפעם הראשית והאחד מה זה, אנחנו יודעים
מה זה האחד הזה, זה כמות מספרית? האחד זה לא כמות מספרית, זה מהות
והאחדות היא בלתי מתחלקת
ולכן איך מן הבלתי מתחלק יצא המחולק,
נכון? זאת הקושייה של הקדמונים.
שפכו על זה קיתונות של דיו.
הייתי אומר ליטרים רבים של דיו נשפכו על זה במהלך ההיסטוריה, אקטו-ליטרים.
בסדר?
והשאלה,
מה אנחנו עונים על זה?
המהר"ל אומר שמן האחד יצא האחד.
מהו האחד? הראשית.
וזה מה שאומר, כך הוא מסביר את הפסוק,
בראשית, על ידי ראשית,
ברא האלוהים את השמיים ואת הארץ.
בעצם הקדוש ברוך הוא השפיע רק דבר אחד, והוא הראשית, ומכוח הראשית, כיוון שהשפיע שוב על הראשית,
נתהווה הכל.
מזכיר לכם איזה תיאוריה מדעית, מה שאומר המהר"ל?
סטיבן לוקין.
זה בדיוק מה שאומר סטיבן לוקין.
כלומר, כוח הגרביטציה הוא היסוד היחיד שהושפע על ידי הסילוק
של האינסוף מן המציאות, ומכוח זה הכול מתהווה יש מאין.
יש פה מפגש מאוד מעניין. לא הייתי אומר שיש זהות בין התיאוריה המדעית לבין ההסברה הרעיונית.
המהרה לא רואה את הראשית בכוח הגרביטציה. הוא לא אומר מה היא הראשית. הוא לא אומר מה היא הראשית. עכשיו, אני רוצה, נכון שהמהרה לא אומר מה היא הראשית, אבל אני רוצה קצת יותר להבין. הוא רואה איזה כבאות הישראלית, לא?
רק תראי, אני רוצה להבין מה זה הראשית.
עכשיו, בתורת הקבלה של הרב אשלג, בעל הסולם על הזוהר,
הוא מסביר שכל ההוויה כולה הופיעה מדבר אחד בלבד,
שהוא,
וכאן הוא בעצם, מה שהאריזה קורא מלכות דאינסוף,
הוא מכנה אותו הרצון לקבל.
אני אסביר את זה במונחים רמח"ליים, זה יהיה מובן יותר.
לפי הרמח"ל, הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע, נכון?
הוא רוצה להיטיב.
אם מישהו רוצה להיטיב, מה מונח בעצם הרצון של ההטבה?
שיש מישהו שיקבל.
אבל המישהו שיקבל הוא בלוע בתוך הרצון להשפיע, אז אין לו נוכחות.
אבל מאחר והבורא מעוניין בהשפעה,
באיזשהו שלב הרצון לקבל, אפשר לקרוא באיזשהו שלב, זה ביטוי מושל,
הרצון לקבל נפרד מן הרצון להשפיע והוא מהווה ראשית הבריאה.
ומאחר ויש רצון לקבל,
הכל אחר כך מושפע על אותו רצון לקבל שהוא מופיע כמין ישות ריקה,
ללא תוכל,
ומתוכה אחר כך מתהווה כל המציאות.
זו ההסברה של תורת הרב אשלג לראשית של הבריאה.
שאלה קטנה, מה זה גרביטציה?
הכוח המשיכה. מה זה כוח המשיכה? צריך לקבל. זה רצון לקבל.
אז זה מעניין שהאינטואיציה המדעית פוגשת את הרעיון של הקבלה,
שהרצון לקבל הוא בעצם ראשית כל הוויה.
עכשיו,
האם התיאוריה של הוקינג היא נכונה או לא?
אין לי שום אפשרות לדעת.
אני לא איש מדע,
ומן הסתם גם לא הבנתי אותה נכון, אלא אני מסביר אותה רק כפי שהיא מופיעה בעיתונות.
אבל דבר אחד מאוד חשוב יוצא פה,
שהוקינג מאמת את מה שאומר הרב קוק
בספר אורות הקודש, שההתפתחות המדעית
בעולם היא תהיה כזאת שהיא תכריח לחשוף סתרי תורה.
כי העקרות כל כך התפתחו,
עד כדי כך שאי אפשר יותר, כך אומר הרב,
להסביר אמונה פשוטה לאנשים בינוניים בלי הצעת רזה עליון.
אגב, זה אותו דבר כמו שאומר הרב קוק על תורת האבולוציה.
לא משנה אם תורת האבולוציה הדרוויניסטית היא נכונה או לא נכונה,
אבל עצם הופעתה בעולם הכריחה לגלות סתרי תורה.
אז גם פה, לא משנה אם התיאוריה של הוקינג היא נכונה או לא נכונה. אם היא נכונה, מה טוב, לא נכונה, לא נורא.
העיקר שהיא מאפשרת,
דווקא היא מכריחה את בעלי ההסברה התורנית,
למשל אני אחד מהם,
לפנות אל השאלות האלה לא במונחים בינוניים כמו עד עכשיו,
אלא להזדקק לסתרי תורה.
אז אם כן, גדולה היא זכותו
בעל כורחו שבעצם הוא מכריח את המחשבה האנושית לפנות אל האמונה בצורתה היותר זכה.
עכשיו, יש פה כמה שאלות.
האם הרב לא מזדרז להתחבר בין הוקינג למהרג כדי לחבר בין המדע ליהדות, כדי להשכין שלום ביניהם? בוודאי, זו באמת פחזות.
אתה צודק.
אין שום הכרח לעשות מה שאני עושה.
אבל אני רק רציתי פשוט להבין שכשתיאוריה חדשה באה לעולם, במקום לחפש אם היא נכונה או לא נכונה, להילחם בה או לא להילחם בה,
צריך להבין איך זה מהדהד בעולם ההכרה של העולם התורני שלנו. וזה מה שחשוב.
למה הרבנים לא עונים לטענות של הוקינג? בשביל מה לענות לטענות שלו?
כלומר, אתה לקחת כהנחת יסוד שמה שהוא אומר זה לא נכון,
ואז החלטת שצריך להילחם בו.
בוא נבדוק מה הוא אמר.
לא הבנתי את תשובת המהר"ל. אם הראשית הוא גם איחוד, איך מתהווה ריבוי?
אומר המהר"ל, על ידי שחזר הקדוש ברוך הוא והשפיע על הראשית.
מדוע צריך להתפלל אם השופר משחרר הנשמה ממאסרה?
ולהפך, אם זיכרונות,
מה זה "אם"? צריך אם באל"ף. זיכרונות, מלכויות ושופרות, עוד מביאים אותי לתודעת נשמתי. מדוע צריך שופר?
זה וזה יש. כן, יש דיון בהלכה. אדם שיכול, יש לו שתי עיירות.
הוא לא יודע לא לתקוע בשופר ולא יודע להתפלל מוסף.
ואז יש דיון בהלכה,
לאן הוא צריך ללכת? לעיירה שבה הוא ישמע שופר או לעיירה שבה הוא ישמע מוסף?
כן, מה ההלכה אומרת?
איפה שהוא ישמע את השופר.
אף על פי כן הרמ"ן כותב,
אבל אם יש לו זמן להיות בשניהם וזה יתחיל במוסף ואחר כך הוא ישמע את התקיעות, אז יעשה שניהם.
אז כנראה שאנחנו צריכים זה וזה גורם.
הרב, למה ראייה אינה פסיבית?
היא לא יותר אקטיבית משמיעה.
זה נכון.
הראייה היא באמת פסיבית,
אבל מבחינה פסיכולוגית היא נותנת אשליה של השתלטות.
האם לא באלוהים מבוטאת יותר מידת הדין והמלכות?
האם השם רוצה להיות מלך או חבר שלנו?
לא יודע מה להגיד.
אלוהים זה מידת הדין, זה נכון.
האם הקדוש ברוך הוא רוצה להיות מלך או חבר?
הוא מתחיל במלכות, אחר כך חבר שלנו.
תראה, באמת הכול להפטר מסתבר,
הוא הציג את ראש השנה כגילוי שבע בים, ופה יש הדין בתורה.
כן, זה בסדר, טוב, שלום. אז איך בעצם אנו נכנסים ליום הגדול הזה? ומהן התחושות שצריכות ללוות אותנו בראש השנה מצד יראת הדין לצד השמחה של המלאכת הקדוש ברוך הוא? בדיוק.
מה החילוק בין שני ימי ראש השנה?
סוגריים, דינא קשיא, דינא ערפיא. נו, אתה ענית בעצמך.
מה הכוונה שביום זה אנו נפגשים עם מה שהיינו צריכים להיות?
ואז יש בושה והרהורי תשובה. מה גורם לנו ביום זה להיפגש?
הזמן, התפילות, השופר, המחזור,
התפוח בדבש, הסליחות, מוסר,
הכל.
מה ההבדל בין תקיות מיושב ומי עומד? ומה העניין שלה, שלא תוקעים בערב ראש השנה,
שנה טובה ומתוקה?
ההבדל בין תקיות מי יושב ומי עומד, שבמי יושב אתה נפגש עם הראשית.
במי יושב אתה עוסק בראשית,
במעומד אתה עוסק כבר בתודעה.
מה העניין שלא תוקעים בערב ראש השנה?
החל מערב ראש השנה מתחילה מידת הדין להופיע בעולם.
זה הזמן של הסילוק.
זאת אומרת שמערב ראש השנה עד התקיעות העולם נתון בדין.
עם התקיעה הוא מתהפך מדין לרחמים. כמו ערב שבת, נכון? כמו ערב שבת שמה? ערב שבת זה גם ערב... בערב שבת, כן, נכון, נכון, כן, לפעמים את הדין.
מה הכוונה שהיו צריכים להתכסות? במה התכסו? למה התכסו? מה הכוונה שלא יכלו לשמוע שופר?
הרי השם דיבר איתם, שאל אותם, למה אכלתם, אכלתכם מן העץ?
לא תקש בשופר?
כתוב לא תקש.
במה התכסו? כמה שם כתוב, עלי תאנה ונכנסו לתוך העצים וכולי.
המשך לשאלה, הרב אמר שטוב שאדם עומד לדין ולא
מקבל פטור מלעשות מה שרוצה. יש בהעמדה לדין בפני הבורא, בעיה של רמות הצדק והאמת בין האדם ומעשיו ובין המבט והאמת של הבורא,
כתיבה וחתימה טובה לרב ולכל התלמידים.
אכן כן, יש הפרש בין הקריטריונים שאני מעמיד בדרך כלל לשיפוט של עצמי, לבין הקריטריונים שהבורא מעמיד בפניו.
עוד שאלות?
עד זהו.
שנה טובה.
�������
::::::::::::::::::::::::
