הנושא של לימודנו היום הוא טעמי המצוות.
יש, ברוך השם, הרבה מצוות בתורה,
תרי"ג במספרם,
והשאלה היא,
האם יש לנו מפתח להבין את טעמיהן של המצוות?
זאת השאלה.
כן, הרי זה הרבה מאוד מעשים, בכל זאת, אדם לא אוהב לעשות דברים שהוא לא מבין את טעמן.
והרמב״ם בספר מורים נבוכים אומר שיש עמדה שאומרת שאין טעם למצוות ואין לבקש טעם למצוות.
אומר הרמב״ם, העמדה הזאת היא בטעות יסודה.
מדוע?
משום שכאשר אנחנו רואים אדם שעושה דברים בלא טעם, אנחנו חושבים אותו לטיפש.
אדם שעושה דבר מתוך חוכמה, אנחנו חושבים אותו לחכם.
קל וחומר הבורא יתברך שבוודאי שדבריו שהוא ציווה אותנו, המעשים שהוא ציווה עלינו לעשות או שלא לעשות זה בחוכמה והשכל ולכן לא ייתכן לומר שלמעשה האדם יהיה טעם ולמעשה הקדוש ברוך הוא לא יהיה טעם
מסקנה אומר הרמב״ם יש טעמים למצוות ולא עוד
אלא שאנחנו מחויבים מתוך הצורך של הדביקות בדרכי השם להבין את טעמיהן של המצוות.
זאת דעתו של הרמב״ם.
עם כל זה עולה שאלה.
כל התחומים שבתורה מוגדרים היטב.
בתחום טעמי המצוות יש בלאגן.
אם אנחנו רואים את הספרות,
והיא ספרות די רבה שעוסקת בטעמי המצוות, גם במדרשים, העתידי שגם בתוך התורה עצמה יש טעמים למצוות.
אבל במדרשים, בתלמוד, אחר כך בכל הספרים שנכתבו במהלך הדורות,
אנחנו רואים הרבה מאוד ספרות בנושא טעמי המצוות
ואנחנו רואים בלאגן עצום. כל אחד אומר מה בראש שלו, זה נשמע כאילו שזה פרוץ, כל אחד יכול להגיד מה שעובר לו בראש ויגיד,
זה טעם המצווה.
שבעים פנים לתורה. שבעים פנים לתורה, אבל במקרה הזה זה נראה כמו שבע מאות.
השאלה האם יש איזשהו קריטריון,
איזשהו היגיון,
שעל פיו אנחנו יכולים לקבוע שיטה כדי לדעת את טעמי המצוות.
ראשית כול, קודם כל להבין את התופעה הזאת שפה התחום נראה פרוץ. כל אחד, למשל פילון האלכסנדרוני יש לו את הטעמים שלו, וכדומה. זה כל אחד.
אולי צריך קצת להבין את המשמעות הכפולה של המילה טעם. כשאנחנו אומרים טעם של משהו,
הטעם זה גם מה שטועמים, נכון?
אני טועם משהו.
לפי המבנה של האנזימים שלי,
אז הטעם משתנה.
יש אדם שטועם טעם מסוים,
יש אדם שטועם משהו אחר, הכל לפי המקבל.
ומאחר
שערכי המוסר,
התרבות, משתנים מדור לדור, אז כל אחד ואחד, לפי ההקשר שבו הוא חי, טועם את זה אחרת.
לכן אנחנו יכולים לראות טעמי מצוות שנתן הרב שמשון רפאל הירש,
שהם שונים בתכלית מטעמי מצוות שנתנו המקובלים,
או שנתן המהר"ל מפראג, או הרמב"ם.
כל אחד, לפי ההקשר ההיסטורי שבתוכו הוא נמצא,
אז הוא טוען משהו אחר. כך שיש באמת לגיטימיות לריבוי סוגי טעמים.
עם כל זה,
יש כיוונים כוללים שעלינו להבין.
הייתי רוצה להתחיל בגישתו של מורנו הגדול, הרמב״ם, עליו השלום, זכרותו הגנה עלינו, שאומר שאם אתה רוצה להבין את טעמי המצוות,
הרי לפי מה שכתב הרמב״ם בספר מורי נבוכים, יש ארבעה עשר סוגי מצוות ולמילא גם ארבעה עשר סוגי טעמי מצוות.
הטעם העיקרי למצוות התורה זאת המלחמה בעבודה זרה.
הרי כל התורה כולה היא אמונת האיחוד,
היא באה להתנגד לאמונה האלילית,
ולכן על רקע זה יש להבין חלק גדול ממצוותיה של תורה.
אגיד לכם דוגמה פשוטה.
למשל, כיסוי הדם.
כן, אדם שוחט עוף או חיה.
את הדם צריך לכסות בעפר, כן?
ושפך את דמו וכיסהו בעפר.
מצווה מוזרה.
אגב, יש על זה ברכה, מברכים ברכה.
כן, על כיסוי אדם. על כיסוי אדם. אשר קידשנו שאתה בצוואנו, על כיסוי אדם.
נשאלת השאלה, מה הטעם של המצווה הזאת?
הרמב״ם אומר דבר פשוט.
העמים הקדמונים היו מאמינים בכל מיני שטויות.
הם היו רוצים להזמין את השדים כדי לדבר איתם.
איך הם היו מזמינים את השדים? היו עושים גומה,
וממלאים את הגומה הזאת בדם של חייו העוף, זאת אומרת, היו שוחטים חיות ועופות,
והגומה הייתה מתמלאת בדם,
והם היו סועדים מסביב לדבר הזה,
ומזמינים את השדים לסעודה,
אבל הם גם חשבו שאם הדם כוסה בעפר,
השדים כבר לא באים.
אז התורה, כיוון שהיא רצתה להתנגד
למעשים המטורפים האלה,
אמרה לכסות את הדם.
עד כאן ההסבר של הרמב״ם.
עכשיו,
יש קושי בהסבר הזה. מה הקושי? מה אתה רוצה? איך זה שייתכן ללמוד מגויים מה אנחנו צריכים לעשות?
איך ללמוד מגויים מה... אם יש עוד דוקטור שאנחנו כן לומדים,
זה החטיבת הציינית באשפהילית.
רגע, רגע, רגע, רגע. אתה שואל איך אנחנו לומדים מגויים מה לעשות. אמרתי בדיוק הפוך.
אנחנו לומדים מגויים מה לא לעשות.
כשהתורה אוסרת עבודה זרה, למשל,
אז צריך לדעת מה זה עבודה זרה כדי לא לעשות.
אז גם פה, כיסוי הדם זה נגד המנהג של הזמנת השדים על גבי הדם. זה בדיוק הפוך מהגויים.
כן?
היה פה הטיעון בזה שלכאורה יש הרבה מצוות שאני מדבר לא הבנתי יותר.
זהו, אז מה שאתה אומר זה הביקורת שהרב קוק משמיע כלפי ההסברה הזאת,
שלכאורה,
כדי להבין את מצוות התורה,
אני צריך לעסוק בארכיאולוגיה רוחנית.
כלומר, אני צריך לדעת מה היו הנהגים של ימי משה רבנו,
ומה יקרה אם אני לא אדע.
כלומר, זה תולה את הבנת התורה בידיעה היסטורית.
זה תולה את התורה.
רגע, זה אני לא מסכים. אני חוזר על הערתך כדי שכולם ישמעו אותה. אתה אומר, זה יותר גרוע. זה תולה את התורה בדבר היסטורי.
ואני שואל, ומה בכך?
וכי מצוות אכילת מצה בליל הסדר זה לא תלוי באיזה אירוע היסטורי?
לא. לא. זה בגלל שאתה רוצה כל שבוע לצאת לחירוך. זה בגלל, זה תלוי באירוע היסטורי מאוד מאוד מאוד ברור. יציאת מצרים. אבל אם הקשר לזה הוא לא... זאת אומרת, אם לא היינו יוצאים ממצרים,
לא הייתה לך מצוות אכילת מצה בליל הסדר.
זו דוגמה מצוינת. כי יש לך קשר למצווה הזאת גם היום. אתה כל שנה יוצא מחוץ, ואם לא היינו עבדים ממצרים, גם אני יכול... ואם היינו שוכחים... כן, אבל...
רגע, רגע, רגע, רגע. הטענה של הבחור היקר שיושב שם זה עם הכיפה.
הוא טוען שזה לא יכול להיות, שזה לא טוב שמצוותיה של תורה תהיינה תלויות בנתון היסטורי. זה מה שהוא טוען.
אז אני אומר שזה, ועוד איך שזה אפשרי.
כן? התורה לא הייתה אומרת לא תרצח, אלמלא שיש בני אדם שרוצחים.
כן?
אני חושב אבל שבשונה מצאת מצרים, נגיד,
יש אמונות חיוביות לדעת התורה שהיא רוצה לקבל לנו, ויש את כל השליליות שהיא רוצה לשלול. נכון. עכשיו, החיוביות אפשר למנות אותן,
והשליליות זה אין סוף, זה כל מה שלא מניתי.
עכשיו, אם אני רוצה לקבע על פי דברים היסטוריים אמונות שליליות, אין לזה סוף.
נכון, נכון. אתה לא יכול לקחת אין סוף מצוות כדי לצאת נגד אין סוף אמונות שליליות של נאות כמו עם ישראל.
אני מבין את השאלה. אתה אומר ככה:
אמונות חיוביות הן במספר נתון.
למשל, יציאת מצרים זו אמונה חשובה, אז התורה מקבעת אותה על ידי אכילת מצה בליל הסדר.
מה שהן כן אמונות שליליות, יש כל כך הרבה צורות של שלילה, שאי אפשר לקבוע מצוות דווקא לשלילה זאת ולא לשלילה אחרת.
אני אחזק את שאלתך.
למשל, הרבה מאוד מן המצוות של התורה באות לשלול עבודה זרה, נכון?
אין מצווה בתורה ששוללת אתאיזם.
שם את הלב לזה?
בתרי"ג מצוות, לא מצאתי מצווה אחת שבאה להילחם באתאיזם.
לפי העם ברוקי איפה לא היה דבר כזה,
זה עוד שבת.
אבל בי עמנו יש אתאיזם.
כלומר, בי מקדם לא היה אתאיזם, אבל בי עמנו יש.
אז אתה רואה שהתורה בעצם מנוסחת באופן שתואם רק תקופה היסטורית נתונה.
זה מה שמפריע לך, נכון?
אז גם כן, זה שהתורה תילחם באמונת השדים,
זה מאוד נחמד,
אבל יש כל כך הרבה אמונות אחרות שאפשר להילחם בהן,
אז למה שלא תהיינה מצוות להן, או למה רק לחלקן, נכון?
אפשר גם להגיד את זה על נזקים שהתורה מדברת על שור מפרה, גם נזקים שפעם היו והיום יש נזקים אחרים, אז למה גם היא עליהם לא מדברת?
אפשר גם, בקיצור, כן, אתה שואלת בעצם שאלה כללית,
מה היחס בין התורה לבין זמן כתיבתה? כן, מה אתה אומר?
אנוכי השם אלוהיך שואל את עצמת יהיה.
אנוכי השם אלוהיך לא שולל התאיזם.
זה לא בשביל זה שזה קיים. נכון שבניסוחים המאוחרים של כותבי המצוות, מוני המצוות,
כתוב אנוכי השם אלוהיך בתור מצוות האמונה במציאות השם.
אבל אם אתה רואה את ההקשר של הפסוק, אי אפשר, זה לא עומד במבחן הביקורת. אי אפשר להגיד שזה מצוות אמונה במציאות השם,
אלא זה להאמין שהשם אלוהיך הוא המוציאה לך מארץ מצרים,
כמה שאני זוכר.
כן?
כי אם לא, יש גם קושי לוגי.
איך יכולה להיות מצווה להאמין שיש מצווה?
מי המצווה אותי להאמין שיש מצווה?
ברור.
זו קושיה מפורסמת, זה לא אני הראשון ששאל אותה. כן.
מצוות שבת זה אולי בא לשלול אתאיזם.
לא, מצוות שבת לא באה לשלול אתאיזם, היא באה לחזק את אמונת בריאת העולם, שזה משהו אחר.
אבל, מה?
מה?
אתה אמר שמצוות מעצה היא בעצם מצווה היסטורית. נכון. בעצם מצרים.
נורא לי שתום שהמלכים הגיעו ללוד,
אני לא תאכל מצות מאז שיפרש עליהם. אבל זה לא היה מצווה.
כשהמלאכים מגיעים ללוט והוא נותן להם מצות, זה לא מצווה.
זה מצה.
חסר ו' שם.
פסח היה. בסדר, פסח היה, אבל זה לא מצווה.
הם רוצים להתבעל.
כן. עכשיו, לא, זה תמיד מה שאני אומר, זה עוד לא היה מצווה.
זה, זה, המעשה מקדים את המאוחר.
עכשיו, מה שאני רוצה פה לומר,
נקודה חשובה.
המעשה, כלומר, התורה נכתבה בהחלט לפי השפה של תקופת נתינתה וכהתמודדות עם האתגרים של תקופת נתינת התורה.
אלא שהנחת היסוד היא שדי היה במצוות כפי שהן ניתנו, בסגנון שבו נכתבה התורה,
כדי לבנות את הבסיס להתמודדות עם כל ההיסטוריה כולה.
והראיה,
שלמרות שהתורה נכתבה בתקופה עתיקה ביותר,
היא עדיין לא פוסקת מלהיות המדריך של חיינו אנו עם כל חלופות התרבות והטכנולוגיה.
אז כנראה שהבסיס היה מספיק בשל כדי להוות נקודת התחלה לכל מה שבא אחר כך, כמובן בהתאמה לצורכי הדור כל פעם.
לכן נכתבה המשנה ואחר כך התלמוד ואחר כך כל הספרות ההלכתית עד גיליונות פרשת שבוע עם פינת ההלכה של הרב מרדכי אליהו בעריכת הרב זעפראי. נכון? כל זה קיים עד איזה מהיום הזה, זה קול גדול ולא יסף, לא מפסיק.
אבל על כל פנים יש איזה קושי להתחבר נפשית, אפשר לומר,
לטעמי מצוות ששייכים לתקופה עתיקה, גם אם הם נכונים.
כלומר, אני רוצה אולי פה להסביר משהו.
יש דברים שלנו נראים מוזרים ביותר,
אבל עבור יוצאי מצרים הם היו ברורים ביותר. אני רוצה להביא דוגמא, למשל מצוות שעטנז.
מהי מצוות שעטנז?
האיסור ללבוש צמר ופשטים.
המפרשים המאוחרים אומרים, לא יודע למה.
זה גם במשנה, גם בחז"ל כתוב, לא יודעים למה שעטנז, זה חוקה.
למה אסור פשטן וצמר?
הרי בגד פשטן מותר ללבוש,
בגד צמר מותר ללבוש. אז למה שיהיה אסור ביחד?
עד כאן הקושייה שגורמת לומר שמצוות שעטנז היא מצווה ללא טעם.
אבל עבור אדם שיצא ממצרים זה היה פשוט,
נגיד, ברור כשמש בצהריים למה אסור ללבוש שעטנז.
מי לבש בגדי פשתן מימי קדם?
המצרים.
מי לבש בגדי צמר?
העיוורים, הרועי הצאן, היו לובשים בגדי צמר.
אז כשהתורה אומרת, אל תשבש בגט צמר ופישתים, מה זה בא לומר?
אל תערב את המצריות עם העבריות, זה מובן מאליו.
לא היה צריך אפילו לכתוב טעם לדבר הזה.
כן?
וקיים ועבר?
מה קיים ועבר?
נכון, אז מה?
טוב, זה גם טעם?
אני מסביר מה בתודעה המיידית של אדם שיוצא ממצרים זה עושה לו.
כלומר, צריך להבין, יש דברים,
למשל, הרמב״ם כתב דבר שגרם לשפוך המון דיו.
הוא הסביר את טעם הקורבנות. מדוע יש קורבנות, אומר הרמב״ם?
כי בימי קדם כל עבודת אלוה הייתה נעשית על ידי הקרבת קורבנות,
ולכן לא היה עולה על הדעת של שום אדם לעבוד גם את השם בלי קורבנות,
ולכן התורה העתיקה את עבודת הקורבנות מעבודה זרה לעבודת השם.
והרמב״ן בפירושו שם לתורה עולה על עצים גבוהים ותוקף את דברי הרמב״ם מכל הכיוונים האפשריים.
בלי קשר לשאלה מי צודק אם הרמב״ם או הרמב״ן.
אבל דבר אחד ברור,
שעבור אדם שיצא ממצרים דברי הרמב״ם הם היו פשוטה של מציאות.
הוא אומר: עד עכשיו אני הקרבתי קורבנות לאלוהי מצרים ועכשיו הקדוש ברוך הוא גילה לי שהוא רוצה שאותן הקורבנות אני אקריב לו ולא לאלוהי מצרים.
מה?
אבל כל העניין שהעלו פה, גם לא, במצע שאלות, גם כל העניין של קליותיהם מלמדות מלמדות תורה, זאת אומרת שהרבות הולכים למצואות גם לפני שניתנו מסיני,
אז זה בעצם סותר את האפשרות שהטעמים שהרב עכשיו הזכיר זה הטעמים היחידים של המצוות,
כאלה, למה האבות קיימו את אותן מצוות אם עדיין לא הייתה יציאת מצרים, עדיין לא היה פסח, אם עדיין לא היה עירוב בין מצרים לעבריים?
אז כנראה שיש בזה עוד איזשהו עניין.
ומי אמר לך שהאבות קייבו מצוות?
איפה זה כתוב?
בחז"ל, נכון? בתורה זה לא כתוב.
אז אתה לא חייב להתייחס לזה כאל נתון היסטורי.
בסדר?
אם אנו מרחיבים את ההגדרה של עבודה זרה לכל תפיסה זרה של האלוהות, אז הטעם של הרמב״ם תקף בכל עת.
לא לגמרי. בגלל שהרמב״ם מדבר על מנהגים ספציפיים של עובדי עבודה זרה.
ואותם המנהגים חלפו להם מן העולם, עד כדי כך שהרמב״ם בעצמו לא תמיד מוצא.
למשל, הוא אומר לגבי בשר בחלב.
אומר הרמב״ם, ברור לי לחלוטין שהטעם של איסור בשר בחלב הוא כדי להתנגד לאיזה מנהג גלילי שהיה, רק אני לא מצאתי אותו.
ככה הוא אומר, ובאמת, אחר כך מצאו אותו.
רבי יצחק אברבנל כותב שבאנגליה נוהגים הרועים בסתיו לעשות סעודות גדולות של כבשים עם חמאה,
וגם אחר כך מצאו בחפירות ארכיאולוגיות שאכן,
ככה מובא בספר תורה שלמה של הרב מנחם מנדל קשר,
שמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בכתבי עוגרית,
שחלק מעבודת הבעל הייתה לזבוח גדי בחלב,
והרמב״ם לא מצא את זה. אז אפילו הרמב״ם, שהוא אבי השיטה התולה במנהגים קדומים, לא תמיד הוא מוצא.
אז אומר הרב קוק, אם גאה לי שזו חולשה בטעם הזה, למרות אמיתותו ההיסטורית.
הרב הזכיר שהמצרים שמו צלם נחש בין עיניהם כמו התפילין שלנו. מה הקשר?
אני הזכרתי את זה בשיעור הזה?
לא.
אז מה הקשר בין מה שאתה אומר לבין השיעור הזה?
הלאה, כן.
הוא אמר שאין מצווה שאני אחמד נגד האתאיזם, אבל הוא גם אמר שהמצוות מתאימות לכל הדורות.
זהו, זה הבעיה. זאת אומרת, אם המצוות מתאימות לכל הדורות,
אני מתאים בקושייה, כן? אנחנו בקושייה.
אם המצוות מתאימות לכל הדורות,
אז אם כך, איך אפשר לקבל את השיטה שלך?
מה?
אני רואה שאני לא אצליח לגמור את השיעור האלה. נו, מה אתה רוצה? תגיד.
מי אני?
לא, לא אתה, זה היה הוא.
טוב,
עכשיו
לכן הרמב״ם, לכן הרב קוק, במאמר "תללי אורות",
הוא מציע הסבר אחר.
הוא אומר שבמקום לחפש את טעמי המצוות בעבר,
צריך לחפש אותם בעתיד.
זה לא בא לשלול
את הממשות ההיסטורית של העבר,
אבל מאחר והתורה ניתנה לכל הדורות,
אז מוכרחים למצוא טעמים עתידיים.
הבא נראה למשל את טעם כיסוי הדם,
אם אנחנו נחפש לו טעם עתידי.
למשל,
שחיטת בעלי חיים באופן כללי, לפי שיטתו של הרב קוק, זה דבר שלילי,
והיה יותר טוב לו הייתה האנושות צמחונית,
אבל מכל מיני סיבות שאין כעת הזמן לפרטה,
עוד לא הגיע הזמן.
בינתיים, אנחנו אוכלים בשר,
ולא רק שאנחנו אוכלים בשר, אנחנו עושים בזה כמה מצוות.
מענגים את השבת, מקריבים קורבנות ועוד כל מיני דברים כאלה. אוכלים קורבן פסח.
אז אם כן, בינתיים אכילת הבשר מותרת.
אבל יש איזושהי מחאה חרישית כלפי העתיד.
בינתיים, אם כבר אתה שופך דם של חיי העוף,
אז תראה שאתה מתבייש.
תכסה את הדם.
יוצא שהטעם הזה, הוא קיים כל זמן שתהיה שחיטה.
אז כן, זה טעם עתידי, כן? ברור. ואז הרב קוק גם כן מפתח תורה שלמה של טעמים עתידיים.
עכשיו,
האמת היא שבכל הספרות של טעמי המצוות,
הוויכוח התפתח באופן מפתיע מסביב למצווה אחת,
העלוי מצוות שילוח הכן.
שילוח הכן.
איך כתוב בתורה?
קראנו את זה בשבת שעברה, לא?
כי עיקרי כאן ציפור לפניך בדרך או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים.
לא תיקח האם על הבנים,
שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך
והערכת ימים.
והמצווה הזאת עוררה כבר מימי קדם שאלות רבות מהטעמה.
אפשר להגיד שפשוט זה רחמנות, זה לא יפה לקחת את הביצים או את האפרוחים כשהאם רובצת עליהם,
זה קצת אכזרי.
לכן התורה אומרת, מותר לך לקחת ביצים, מותר לך לקחת אפרוחים,
אבל תשלח את האם קודם.
זה מין התחשבות כזאת ברגישות של הציפור.
מה? מי שאומר את הדבר הזה, הם לא... אז אם כן, אתה עכשיו מביא את המשנה, שמובאת בשני מקומות במשנה, האחד במסכת ברכות והאחד במסכת מגילה, ללא חולק.
כתוב, האומר,
על כאן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו.
כן? מי שאומר,
כשם שריחמת על הציפור גר תרחם עלינו,
אותו אחד משתקין אותו. מה זה משתקין אותו? מה, אסור להגיד את זה?
בתפילה, כוונה, כן? אדם מתפלל, חזן,
הוא רוצה ככה לעורר רחמי שמיים, אומר, אם אתה כבר מרחם על הציפורים, למה שלא תרחם עלינו?
אנחנו לא יותר טובים בציפורים, לפחות כמו ציפורים.
צריכים לדגש לראות לאדם.
אז זה כתוב שמשתקין אותו.
והתלמוד אומר שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים,
ואינן אלא גזרות.
כן? המצוות זה גזרות.
אז מה אתה מתחיל להגיד שהקדוש ברוך הוא מרחם?
יוצא לפי זה שאין טעמים למצוות.
הרמב״ם בספר מורה נבוכים אומר,
מדוע התורה צוותה על שילוח הקן?
כדי להתחשב בצער של הציפור.
מה עם המשנה?
ההפך מהמשנה, נכון?
אומר הרמב״ם, ואל תקשה עליי ממה ששנינו האומר על כאן ציפור יגיעו רחמיך ומשתקין אותו,
כי זה נאמר
לפי סברת מי שאומר שאין טעמים למצוות,
ואנו נמשכנו אחרי הסברה השנייה,
שיש טעמים למצוות. וזה תקשה עליי, בסדר?
הרמב"ן, הוא מאוד לא אוהב את זה.
הרמב"ן, הוא כותב, איך אפשר להגיד דברים כאלה, מה, המשנה מפורשת? איזה מין דבר, זה נורא פתאום.
לכן אומר הרמב"ן, מה?
קבל לבית הנחם, הוא מסביר אחרת על פעם.
הוא מסכים שכאילו יש טעמים, לא?
שיש מה? יש טעמים למצוות.
ודאי שהוא מסכים שיש טעמים למצוות. הוא מסביר אחרת. הוא מסביר אחרת. גם אם לצרף את הבריאות הוא מסביר אחרת. אני לא יודע, בוא נראה.
אני עוד לא יודע, לא קראתי את הרמב"ן עדיין.
אם אני אוכל להגיד את הרמב"ן, ייתנו לי להגיד משהו, אז אני אצטרף לדבר. כן, מה אתה רוצה?
הרב, זה שאין טעמים למצוות או שאנחנו לא צריכים לזכור את טעמים למצוות? זו דעה ראשונה.
הדעה שאומרת שאין טעמים למצוות.
אתה יכול להגיד גם ככה, גם ככה. או שאין טעמים או שאין לחקור.
לא משנה.
הרמב"ן, הוא מאוד לא אוהב את מה שהרמב"ם אומר. הוא אומר, מה פתאום?
זה לא בגלל שהקדוש ברוך הוא מרחם על הציפורים, כי אם הוא היה מרחם על הציפורים היה אוסר לשחוט אותם
והיה אוסר לקחת את הביצים,
אלא זה כדי לחנך אותנו למידת הרחמים,
שאנחנו נרחם.
עד כאן דברי הרמב״ן.
אמהר"ל מפראג,
הוא קרא את דברי הרמב״ם ואת דברי הרמב״ן.
כשהוא קורא את דברי הרמב״ם הוא יורה בכל התותחים האפשריים, הוא אומר איך אפשר להגיד דברים כאלה נגד משנה מפורשת, זה סקנדל,
לא בסדר, מה פתאום.
אחר כך הוא כותב, הוא מביא את דברי הרמב״ן, הוא אומר,
ואף כי אין ראוי לחלוק על הרב הגדול,
אבל דבריו הם גם כן יכולים להתקבל.
מעניין, נגד הרמב״ם לא היה אכפת לו לשלוף את כל התותחים.
נגד הרמב״ם, הוא אומר,
אי אפשר לחלוק עליו בכל זאת.
מה הסיבה של ההבדל?
ודאי, הוא מהמקובלים, נכון? הרמב״ם מן המקובלים.
בעיקרון הוא שייך לאותה אסכולה של המהר"ל, שגם הוא מן המקובלים.
מה שאין כן הרמב״ם שבא בגישה רציונליסטית פילוסופית,
שזה המהר"ל ממש לא אוהב, אז הוא כותב, זה אי אפשר להסכים בכלל.
רמב״ם יותר זהים.
כן?
בין חכמי ישראל ובין המקובלים לבין הפילוסופים היו ויכוחים חריפים במשך הדורות. כן.
אין קושי בנימוק של הרמב"ן בכך שהוא לעורר רחמים אצלנו,
אז אל תיגע בה, תמשיך הלאה, אל תיגע, מה אתה צריך להפריע להם?
לא, אדרבה, כי מותר לך לשחוט בעלי חיים? מותר.
התורן מותר.
מותר לשחוט בעלי חיים, אלא מה? תעשה את זה בלי אכזריות, או כמה שפחות, זה הכול.
עכשיו, אז מה אומר, מה מפריע למהר"ל?
המהר"ל אומר,
תשמע, אני לא יכול לקבל את זה שקיום המצווה תלוי באיזשהו טעם,
חכם ככל שיהיה,
בין שזה טעם של חוכמה,
בין שזה טעם של מוסר,
בין שזה טעם של בריאות ובין שזה טעם של אסתטיקה.
אומר המהר"ל, אני לא מוכן לקבל שהמצווה באה לעשות אותי חכם או מוסרי או בריא או יפה.
אלא מה? אומר המהר"ל, הטעם של המצווה זה בהיותה מצווה.
כי מאחר
ומי שציווה עליך את המצווה
הוא הבורא,
ברגע שאתה מקיים את מצוותו בגלל שהוא המצווה,
בזה עצמו אתה דבק בו.
אז אם כן, הטעם של המצווה, לפי המהר"ל,
היא הדבקות שהמצווה מקנה.
ומצד מה הדבקות?
מצד שאתה מקיים את מצוות המצווה.
אפשר בהקשר הזה אפילו לעשות משחק מילים, שמצווה מלשון צוות,
הצטוות, חיבור,
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו אליו, הוא מחבר אותנו אליו.
וזה שאנחנו מקיימים את המצוות שלו. זאת טענתו של המהר"ל מפראג.
אבל זה לא סותרת לחפש כן טעם עם המצוות.
המהר"ל אומר דבר כזה, שברגע שאתה מחפש טעם מסוג אחר למצוות,
אתה מתרחק מן הכוונה האמיתית של המצווה. מדוע?
כי אם אתה תקיים את המצווה מצד החוכמה שיש בה,
אז אתה תהיה חכם.
מצד המוסר שיש בה, אתה תהיה מוסרי.
אבל אם אתה מקיים את המצווה מצד שהשם ציווה,
אז אתה הופך להיות דבק בשם,
ואתה עלול להפסיד את זה אם אתה מתמקד בחוכמה ובמוסר.
אפשר לומר שלפי הרמב״ם זה לא ממש ככה. נכון שהשם ציווה, אבל מה הוא ציווה? שתהיה חכם.
ציווה שתהיה מוסרי.
למה אי אפשר להגיד שגם הרמב״ם יאמר כמו המרב בדיוק?
זה עניין של דגשים, זה עניין של דגשים. עכשיו, גם המהר"ל עצמו מסכים לתוכן החוכמה ותוכן המוסר והבריאות והיופי שבמצוות.
רק הוא אומר שכוונת המקיים לא צריכה להיות ביסודה הטעמים האלה.
אגב, גם הרמב״ם בסופו של דבר מסכים. הוא אומר, לפי הרמב״ם אני צריך לקיים את המצווה בין מבין בין לא מבין,
אלא שיש מעלה בזה שאני אבין.
אבל מהו הדבר שאני צריך להבין? לפי הרמב״ם צריך להבין את החוכמה שבזה.
לפי המהר"ל אני צריך להבין את הדבקות האלוהית שבזה.
עד כאן מובן?
כן. אז איך יסביר המהר"ל את החיבוב של קיימת מצוות של דה רבנן?
הוא אמר שזה דבקות בשם עצמו.
מצוות דה רבנן אפשר על נדידת ידיים.
למי אני מדבר כאן?
למי?
אתם רוצים שאני אענה או אתם רוצים אתם לענות?
אתה שואל איפה הדבקות בהשם במצווה דה רבנן.
תשובה,
אנחנו דבקים במצווה שציוונו השם לשמוע לחכמים.
בסדר? טוב,
נתקדם עוד קצת. אם כי אני קצת מתחמק, כי לגבי מצוות דה רבנן יש עוד הרבה מה לדבר, אבל לפי הרמב״ם לא אפשר להגיד את זה.
עכשיו בואו נתקדם.
יש עדיין תחושה שמשהו פה לא ברור לגמרי.
אז האמת היא שאנחנו צריכים לדעת מהו הטעם האמיתי של המצוות.
צריך לדעת מהו הטעם האמיתי של המצוות.
יש פתרון אגב לזה.
פשוט צריך לחפש איפה התורה גילתה את טעם המצוות.
יש מקום אחד בלבד
שבו התורה אומרת במפורש מהו הטעם של איזושהי מצווה.
מלך, לא?
שאין את הטענות על מצרים, אדם.
המקום היחיד שבו התורה אומרת את טעם המצווה
זה גיד הנשה.
שם מסופר בספר בראשית שיעקב נלחם עם איזה איש כל הלילה
ותקע כף ירח יעקב ויאבקו עמו
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פינואל והוא צולע על ירחו
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר בכף הירף כי נגע בכף ירח יעקב ויאבקו עמו
עכשיו, איך אני יודע ששם זה הטעם האמיתי של המצווה?
כי זה מופיע בהקשר של סיפור בכלל.
כלומר, זה לא מקום נתינת המצווה. היה אפשר שבפרשות של איסורי מאכלות,
בין איסור גמל וארנבת ובשר בחלב,
יופיע גם האיסור לאכול את גיד הנשה.
משום מה, כשהתורה מסרה לנו את האיסור הזה,
היא קושרת אותו לאיזשהו סיפור שקרה לאבות בספר בראשית,
ותדע לך שגידה נשה זה המקור של זה, זה בגלל שנגע בכף ירך יעקב.
אם כן, זו הראייה שזה הטעם האמיתי של המצווה. לגבי שאר המצוות לא נאמר דבר כזה, לא מצאנו.
עכשיו, בברית מילה לא כתוב מה הטעם.
לא כתוב מה הטעם.
עכשיו,
מזה אפשר ללמוד בעניין אב,
והוא שהטעם האמיתי של המצוות הוא הסיפורים שבתור.
ובמיוחד סיפורי האבות.
זה אגב מסביר לנו איזה תמיהה, כשאנחנו קוראים את ספר התורה אנחנו רואים בלאגן, זה מין תערובת כזאת של סיפורים וציוויים, נכון?
היה אפשר לעשות שני ספרים,
ספר אחד סיפורים, ספר אחד ציוויים,
וזה מעורבב,
כי זה הטעמים של זה.
לפי זה אפשר להבין כמה דברים חשובים.
למשל, כתוב בתורה "כי תהיה נא לאיש שתן אשימי",
האחת אהובה והאחת שנואה,
וילדו לו בנים האהובה והשנואה.
והיה הבן הבכור לשניאה,
והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו,
לא יוכל לבקר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור,
כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שיניים בכל אשר ימצא לו,
כי הוא ראשית אונו לא משפט הבכורה.
היה ארוך, לא?
עכשיו, אם תשימו לב,
המקרה הזה שהתורה מדברת עליו הוא מקרה נדיר ביותר.
צריך שיהיו שתי נשים, שזה גם נדיר.
אדם בדרך כלל נושא אישה אחת.
וגם צריך גם שילדו לו בנים. ושדווקא אחת אהובה ואחת שנואה. ושדווקא הבכור הוא של השנואה.
ושהוא רוצה להעביר את הנחלה של הבכורה לבן של האהובה,
ואז התורה אומרת שלא. וצריך גם שהאהובה, שהבן הבכור, כלומר, שהיא דווקא של השנואה והיא לא שלהם.
בקיצור, זה מקרה שאפשרי, הוא יכול לקרות,
אבל הוא לא מצדיק לכאורה הקדשה של כל כך הרבה פסוקים בשביל תיאור של מקרה כזה. זה סעיף קטן במשנה ברורה, הסיפור הזה.
מה שהם כן, מצוות הרבה יותר משמעותיות,
שהתורה קיצרה מאוד בהם.
אבל אם אנחנו מבינים שהמצוות הן בנויות על יסוד סיפורי האבות, עכשיו הכל מובן.
למי היו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, ושילדו לו בנים,
ושהבן הבכור היה לה שנואה?
לראובן היו שתי נשים. לא, לא, ליעקב.
אבל למי היו שתי נשים?
ליעקב, יפה.
אני קורא פשט הפסוקים.
בסדר?
אז קודם כל, שרואים שמה שהיה מקרה כזה,
ומה קרה? באמת, יעקב העדיף את בן השנואה.
נו, אז מה קרה?
את בן האהובה, סליחה.
ומה קרה? מה קרה?
ירדו ממצרים.
זה קטסטרופה.
אומרת התורה, אל תחזור על דברים כאלה.
פעם אחת מספיק.
כן. יכול להיות שיוסף בסוף הוא קיבל את הבת מורה?
כי יעקב נתן לו.
מה זה אסור? זה עוד לא נעזר.
זה לא שיהיה מוקדם מאוחר בתורה, זה באמת מוקדם.
כלומר, הסיפור של יוסף קודם לפרשת כי תצא, נכון?
לא קשור למוקדם ומאוחר.
זה באמת לא היה אסור.
כן, אז זה בדיוק מה שהתורה אומרת.
עכשיו אתה צריך ללמוד את הלקח ממה שהיה, כן.
כן, עכשיו תראה, הסברתי לפי זה, עכשיו יש לנו כבר, מתוך 613 מצוות,
יש לנו כבר שתיים שהתפטרנו, נכון? גידע נשה והמצווה של הנחלות, שלא יוכל לבקר.
עכשיו, בואו ניגש מתוך כך למצווה, מה אתה רוצה?
למה בתור הפסוק של גידע נשה, על כן לא יאכלו בני ישראל? זה אחד משל המצוות בני נוח.
אתה שואל מדוע בגידע נשה כתוב על כן לא יאכלו בני ישראל, הלא זו אחת משל המצוות בני נוח.
אין לי תשובה לשאלה הזאת.
וזה למה?
למה אין לי תשובה על השאלה הזאת?
כי השאלה בטעות יסודה, אז אני לא יכול לענות עליה.
כי גיל הנשה זה לא מישהו היה מצוות מני נוח.
אז לכן אני לא יכול לענות.
טוב, הלאה.
זה יפה מן החי, התבלבלתם. טוב. עכשיו,
בואו נתקדם.
אז בואו לפי זה ניגש למצוות שילוח הקן.
אם אנחנו צריכים לחפש בסיפורי האהבות,
שאלה קטנה.
איפה מצאנו בסיפורים של האבות,
אם על בנים.
הצילני נא מיד אחיו,
מיד עשיו,
כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא ויכאני אם על בנים.
אז מי זה אם על בנים? מי זאת האם ומי זה הבנים?
קודם כל, שם הוא מדבר על כנסת ישראל, נכון? הכל עם ישראל כולו.
הוא פחד משואה, בעצם, יעקב. הוא פחד שעשיו יחסל אותו ואת כל משפחתו.
ויפן יבוא ויכניא, אמל בנים.
מי האם של עם ישראל?
השכינה.
מי זה הבנים?
זה אנחנו.
איפה זה הקן?
ארץ ישראל. ארץ ישראל. יוצא לפי זה, מה זה שילוח הקן?
זה הגלות, נכון?
איך אני יודע?
ישעיהו הנביא יודע.
מה אומר ישעיהו הנביא?
כה אמר השם,
איזה ספר כריתות עמכם אשר שילחתיה ומי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה עמכם.
אם כן, ישעיהו רואה את הטעם של שילוח הקן כתיאור של הגלות.
מאיפה ישעיהו הנביא ידע את זה?
מיעקב. מפרשת וישלח, מיעקב אבינו.
פשוט מה?
עכשיו, יוצא לפי זה שבא זה, מה? איפה זה בישעיהו? פרק נ"א.
ככה זה מוסבר בזוהר, לא?
רגע, לכן גם הזוהר, ככה הסביר, אבל ישעיהו לא קרא את הזוהר.
לכל הדעות, אפילו היותר אורתודוקסיות,
הזוהר עוד לא היה כתוב בימי ישעיהו הנ"ב.
מוסבר את הזוהר, כן?
עכשיו,
עכשיו אני רוצה להבין, גם הזוהר מסביר את זה כך.
הרי אז הזוהר מסביר שכל פעם שמשלחים את השכינה לגלות יוצא מזה איזשהו רווח. מהו הרווח?
או ביצים,
או אפרוחים,
או בנים.
אומר הזוהר, מה זה אפרוחים?
מה זה ביצים?
זה בעלי מקרא.
תנ״ך.
מה זה אפרוחים?
בעלי משנה.
ומה זה בנים? בעלי קבלה.
ככה אומר הזוהר.
זה אומר שכל פעם שיש יציאה לגלות, יוצא איזשהו רווח תורני.
מגלות מצרים יצאנו עם התורה שבכתב.
מגלות בבל יצאנו עם התורה שבעל-פה,
ומגלות אדום יצאנו עם תורת הקבלה.
כן? ביצים, אפרוחין בנים.
אפשר להבין למה זה קשור זה לזה. ביצה אפשר לאכול או לא?
אפשר לאכול ביצה.
כמה יש לאכול?
לא הרבה, קוויצה.
טעים, אבל אין הרבה.
זה בדיוק ככה, התורה שבכתב זה טעים, אבל זה מעט.
משנה זה כבר כמו אפרוחים,
נתחיל לחיות, אבל אפרוח אפשר לאכול.
צריך לחכות עד שיגדל. כלומר, התורה שבעל פה היא קשה,
ותורת הקבלה זה כשכבר הבינה הגיעה, בנים.
נתחיל מהבין וכו', ואז יש לך פה,
אפשר לעשות שניצלים, אפשר לעשות הרבה דברים.
עכשיו, יוצא שלמדנו מזה עוד חידוש.
שמהו מספר הגלויות?
שלוש ולא יותר.
אין יותר משלוש גלויות.
גלות מצרים, גלות בבל, גלות אדום. נגמר. אין יותר גלות.
איפה זה כתוב?
בפרשת קיצצה.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.
כמובן?
עכשיו, יוצא שהבנו עכשיו את הטעם,
אז יש לנו כבר כמה מצוות?
שלוש. כמה נשאר לנו?
שש מאות ועשר.
טוב, רגע, רגע. אז למשל, מצוות ביקורים.
מצוות ביקורים. מה אתה רוצה?
כשלפי מה שארב הסביר, אם כבר אנחנו מדברים על דמגולות וביצים,
אז הסיפורים של האבות זה בעצם שאלה של הביצה והתרנגולת, כל מה שאומרים. וואו, זה דווקא טוב, זה אפילו מתקשר, זה ביצה, טוב? זה ביצה ותרנגולת. זאת אומרת ש... אין מצוות שילוח הקן בתרנגולת. מה שארב הסביר פה על שילוח הקן, הרעיון הוא רעיון אלוקי.
אחר כך היה בעצם כאילו את המקרה של האבות,
וזה בעצם גם המצווה, זאת אומרת זה לא בגלל המקרה אז נהייתה המצווה.
המצווה היא בגלל... אתה רואה לנכון להוסיף על מה שאמרתי בה, זה לא מה שאני אמרתי.
אני לא אמרתי את זה. לפי מה שהרב כבר עכשיו הסביר ממצוות שילוח הקר,
וזה חובה זה ככה זה.
זאת אומרת, השאלה היא מה הגיע פה לפני זה, הרעיון העמוק או המקרה של האבות? אני אומר ככה, שהמצוות התחילו עם האבות,
והם קיבלו את צורתם המגובשת בתורת משה.
כי הרי ברור שכשהאבות קיימו את המצוות, הם לא קיימו כמו שאנחנו מקיימים אותן.
למשל איך יעקב אבינו הנייח תפילין?
איזה תפילין? של רש"י, של רבנותם, של הרעבה, עד מה?
איך כתוב שם? יציאת מצרים ואיזה נעליים? הרי הוא עוד לא יצא ממצרים.
איך יכולים להיות כתובים,
איך יכול להיות כתובה את יציאת מצרים בתפילין של יעקב אבינו שהוא לא יצא?
ואיך יכול להיות כתוב שם ויאמר משה לעם?
הרי אין משה.
נכון?
אז ברור שהוא לא הניח תפילין גמונו.
אז איך הוא הניח תפילין? אומר הזוהר זה פשוט מאוד.
הוא היה מקלף,
הרי כתוב שם שהוא מקלף את המקלות, נכון?
מחשוף הלבן אשר על המקלות.
הוא היה זורק את זה בשיקתות המים,
ובוא הצאן ליחמנה במקלות, נכון?
אומר הזוהר, זה הנחת תפילין של יעקב אבי.
אם תראה בחור בישיבה תיכונית,
בזמן תפילת שחרית רואים אותו שם עם אולר, מתחיל לקלף וזורק לתוך המים.
בא הרם שלו ואומר, מה אתה עושה?
אני מניח תפילין.
לא עובד, נכון?
זאת אומרת, ברור שכשאתה מדבר על המצוות בתור האבות קיימו מצוות,
הכוונה שהמצוות שלנו משתלשלות ממעשים שלהם.
כמו שכתוב: "אם מחוט ועד שרוך נעל"; מחוט, בגלל זכות,
בגלל זכות, זכה למצוות ציצית, שחוט תכלת,
ו"שרוך נעל" זכה למצוות חליצה.
אז צריך להבין מה הקשר בין הנעל שהוא דיבר עליה לבין חליצה.
יש פה כמה שאלות.
אדוני הרב, לא הבנתי עד הסוף. זה אותו מעשה שהאבות עשו.
מה שאני רוצה לומר,
שהמעשה של העבוד,
אתה יכול להגיד שהוא תואם את הסדר הרוחני,
המטאפיזי של המציאות, אין לי בעיה.
אבל הצורה שהוא לבש במציאות היה תלוי בנסיבות ההיסטוריות.
זאת אומרת שאם פרעה כן היה משחרר אותנו ממצרים, אז היית מוותר על אכילת מצות בליל הסדר.
אז זה היה נתפס משהו אחר. אז זה היה נתפס משהו אחר, אבל אנחנו מדברים במציאות, דרך מה זה עבר.
רגע,
הרב,
לפי המהר"ל,
כמדומה שאדם נורמלי לא מרגיש כזאת דבקות במצוות כמו שילוח הקן.
תשובה, הדבקות איננה חוויה.
הדבקות היא עובדה אובייקטיבית,
בין שאני מודע לה, בין שאינני מודע לה.
הרב, ומה עם הדעה שבסיני נצטוו מחדש בגיד הנשה? אדרבה, זה בדיוק מה שאני אומר.
אם בסיני נצטוו על גיד הנשה,
אז למה הטעם של גידענשה כתוב בסיפור של יעקב אבינו?
אין זה אלא כדי ללמדנו מה שאני אמרתי.
אגב, יש פה שאלה, למה התורה בחרה דווקא בגידענשה כדי ללמד אותנו את היסוד של טעמי המצוות? למה היא לא לקחה מצווה אחרת?
גידענשה זה מצוות עשה או מצוות לא תעשה?
לא תעשה, נכון? למה?
כתוב לא יאכלו. לא יאכלו.
כמה מצוות לא תעשה יש?
שלוש מאות שישים וחמישה כנגד או כנגד נעימות החמה לפי הגמרא או כנגד ששגידין לפי הזוהר.
עכשיו אני מבין, גיד הנשה, כל מצוות לא תעשה היא גיד.
לכן כשרוצים ללמד אותנו את הטעם של מצוות לא תעשה,
התורה לקחה גיד כדי להסביר את זה. מצווה קשורה בגיד.
אז זה טוב לפי הזוהר, מה אם לפי הגמרא שזה תלוי בשלוש מאות שישים וחמש ימות החמה?
ותזרח לו השמש,
כאשר עבר את מנואל והוא צולע על יריחו, על כן לא יאכלו בני ישראל.
מלא מצוות,
זה לא עברית, אתה יודע,
נגיד הרבה מצוות, מלא מצוות קשורים, תגיד, קשורות, ליציאת מצרים, או זכר ליציאת מצרים. מדוע כמעט כל המצוות קשורים,
ישירות או בעקיפין או עקיפי עקיפין למצרים השנואה הזאת,
שאינני רוצה לזכור הצהרות שעשו לנו.
עליך, אמר הכתוב, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.
זה בדיוק העניין.
מצרים היא ערוות הארץ.
הערווה זה המקום שממנו באים החיים. אנחנו נוצרנו ממצרים, זו הזהות שלנו, בתשליל.
ויעיין נא כבודו בשיעורים שלי על ספר גבורות ה' למהר"ל, ששם דיברנו על זה בהרחבה דווקא בשיעורים האחרונים.
לאברהם אבינו היו שני בנים משתי נשיו,
לפני כל הבנים האחרים.
והקדוש ברוך הוא הבטיח באופן מפורש שביצחק יקרא לו זרע,
בניגוד כביכול לצו התורה. נכון, כי זה בין השפחה ובין הגבירה, זה משהו אחר.
כן, מה אתה רוצה?
מה שהרב, איך שהבנתי בשיעור,
זה מעגלים ממש משלימים עם כל הגישות.
ודאי, ודאי, לכן לא בא לפסול שום גישה.
כן,
לשלום רבנו, לא הבנתי.
אם הטעם של המצווה לפי המהר"ל זה עצם קיום צו הבורא,
אז למה לשיטתו יש טעמים אמיצות בתורה בפרט וטעמים בכלל בספרות שלנו?
תודה.
תשובה, לפי המהר"ל,
כל מה שהקדוש ברוך הוא מצווה צריך לעשות בגלל שהוא המצווה.
ובזה שאני מקיים את דבריו בגלל שהוא המצווה אני זוכה לדבקות.
אבל הקדוש ברוך הוא בוודאי שלא יצווה דבר מטופש או דבר שאיננו מוסרי.
לכן צריך למצוא גם מה החוכמה ומה המוסר במה שהוא מצווה.
בניגוד לדעתו של ישעיהו ליבוביץ',
שרצה לומר שאין לחפש טעמים למצוות.
איפה בזוהר הפירוש של שילוח הקן?
בתחילת תיקוני זוהר.
שם זה בהרחבה דווקא, נדבר על זה הרבה. כן. הרב, אז כל אחד יכול לכפות על המצווה איזה טעם שנראה לו טוב או מסוים?
לפי זה כן.
לפי זה כן. אתה יכול להגיד איזה טעם שאתה רוצה. רק עשיתי קצת סדר בדברים. דיברנו על מצוות ביכורים, לא הספקתי.
מי הראשון שהביא ביקורים בחיים שלו?
הבל, נכון?
וקין הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן.
עכשיו מעניין, יום הביקורים מתי זה?
מתי זה יום הביקורים?
שבועות, נכון?
שבועות זה חג של מתן תורה, לא כתוב בתורה הדבר הזה, לא כתוב בתורה מתי היה מתן תורה.
כתוב מתי זה יום הביקורים.
אבל לפי זה עכשיו אנחנו מבינים לגמרי מי ראוי לקבל את התורה? מי שמסוגל להביא ביקורים.
זה מי שהשם רוצה בו.
כי מה זה מתן תורה?
שהקדוש ברוך הוא לקח את היקר ביותר ונתן לזולתו. זה בדיוק מה שעושים בביקורים, שאדם לוקח את היקר ונותן לזולתו.
יוצא שמתן תורה היא מתן ביקורים של הקדוש ברוך הוא. לכן הסיפור שכן ובן מסביר לנו. עכשיו כמה מצוות נשארו לנו?
מה, 607 משהו באזור, נכון?
יש לכם עבודה, עד השיעור הבא אני רוצה עבודות סמינריוניות,
עם כל טעמי המצוות,
לקשור את זה לסיפורים של התורה, כן? לא הבנתי איך הבנת שיש שלוש גלויות ו... למה יש רק שלוש גלויות? פשוט.
או ביצים, או אפרוחים, או בנים.
אז גלות אחת כל פעם.
גלות לביצים,
גלות מצרים.
לאפרוחים, בבל, לבנים, אדום. וגמרנו. זהו. אין יותר... מה? גם הרב קוג עצמו, שהוא מתייחס לדרכי המורים, הוא גם כן עשה את מה שהרבן עשה.
הפרקן ניסה לגלות את כל ההדברה של דרכי האמורי, וגם הוא מסתכל כמו מזמאות על דרכי האמורי שחז"ל ימצאו כל מיני ניסיונות. אדרבה, אדרבה, מה שאתה אומר זה לא נכון. כשהרב קוק מדבר על דרכי האמורי הוא מנתק את זה מהסיפור ההיסטורי.
זה מה שהרמב״ם גם מגיד, לא?
לא, הרמב״ם דווקא קושר את זה להיסטוריה.
הרמב״ם יגיד שהרעיון של עבודה זרה שנמצא בתוך מה שהם נהגו, היה בזה שיטה מסוימת,
כאילו, איזשהו רמבות של עבודה זו הרבה מסוימת.
וכן נראה, העם ישראל נמצא מכאן מכל הדורות. גם אם המעשה עצמו התבטא, מלחמת גנדיה.
אז איך אתה רוצה להגיד שהרב קוק אומר כמו הרמב״ם? זה מה שאתה רוצה לומר.
אבל זה לומר שהרמב״ם יכול כאילו לתרס לרב קוק, שמה שאתה...
הרב קוק לא פוסל את דברי הרמב״ם, הוא רק אומר שהם לא מספקים, זה הכול.
יותר מזה, הרב קוק אומר שהוא מסכים לרמב״ם. זאת אומרת, הוא מסכים.
מה זה אומר שהוא לא מספקים?
הוא אומר שהוא חולק עליו, בואו נדבר. לא, לא, הוא לא חולק עליו מסביבה פשוטה,
כי הנתונים ההיסטוריים שהרמב״ם מדבר עליהם הם נתונים אמיתיים.
והנתונים האלה בוודאי שהיו מצויים בנפש של בני ישראל בשעה שהם יוצאים ממצרים.
אז ברור שטעמי הרמב״ם מבחינת ישראל. לכן זה אומר שטעמי הרמב״ם היו החוויה של בני ישראל שיצאו ממצרים, אין שום ספק.
אלא מה, אומר הרב קוק, עבורנו, שניתנה לנו גם כן התורה, ואנחנו לא בחיים באותו הקשר תרבותי,
אנחנו צריכים טעמים מסוג אחר. זה הכול, כן. סליחה, למה הרמב"ם לא חי בתקופה של עם ישראל? זאת אומרת, הרב קוק חולק על הגישה הזאת עם ה...
לא, פשוט הרמב"ם סובר שהדור של משה הוא האב טיפוס של כל הדורות.
אז מה שהיה חי בימי משה, זה האב טיפוס שעל פיו אתה מודד כל דבר. כן.
לא צריך לתרץ את קושיית האתאיזם.
לפי מה שאני אומר,
אם אני מקבל את העובדה שהתורה כפי שהיא כתובה לפנינו, היא תלויה בהקשר ההיסטורי של הופעתה,
אני לא צריך לתרץ. מדוע אין מצווה נגד האתאיזם? ההפך.
עד כאן להיום. שלום.
השיעור הבא של יום שלישי יהיה על ראש השנה.
