אני מנצל גם את זה שאנחנו פותחים את ימי בין המצרים, זה שלושת השבועות האחרונים של הזמן,
לשם קריאה נרגשת לחיזוק לימוד התורה והנוכחות בבית המדרש ובשיעורים.
אנחנו לא בחופשת שחרור, אנחנו בלימוד תורה,
ואין פטור מלימוד תורה.
ולכן כל אחד יאמר לעצמו, גיבור אני,
בזמן שכולם משתזפים בחוף, אני משתזק מדברי תורה.
עכשיו,
אז אם ניקח, שבעה עשר בתמוז, מתעניין, למה?
מה קרה בשבעה עשר בתמוז?
נפרצה החומה,
הועמד צלם בה אחד,
שרף אפוסטמוס לתורה,
נשתברו הלוחות,
בוטל התמיד. חמישה דברים.
בסדר, חמישה דברים שקרו בימי קדם שעליהם אנחנו מטענים ב-17 בתמוז.
והייתי רוצה לראות מהו המכנה המשותף של כל חמשת הדברים האלה.
הרי אנחנו אמרו במשנה, חמישה דברים הראו את אבותינו
ב-17 בתמוז,
וחמישה בתשעה באב.
סך הכל זה יוצא כמה?
עשרה. עשרה זה מספר טוב,
אני רגיל. עשר המאמרות נברא העולם, עשרה דורות מעבדם ועד נח, מנח ועד אברהם, עשר הניסיונות ועשר מכות ועשרת הדיברות ועשר הניסים שנעשו אצלנו בבית המקדש. כל דבר שהוא בעשרה זה דבר גדול, דבר מסודר.
ואם כך, אם יש לנו ימים קשים לעם ישראל,
אז צריך, מטבע הדברים, שיהיו גם כן עשרה דברים.
אבל מה שלא מובן לי, למה זיפור יותר מחולק לחמישה מול חמישה?
אני מספיק לזה חמישה.
אבל ממילא קרו עשרה דברים, אז שכולם יקרו בתשעה באב, או כולם, בשבעה עשר בתמוז.
למה אתה עושה לי חמישה פה חמישה שם? למה?
ושתהיה בסוף דעתו תקד יחד. יפה, פששש. מה? עשרת הדיברות.
עשרת הדיברות, נכון, זה חמש מול חמש, אבל זה עשרת הדיברות, זה ביחד.
אלא מה?
כמו שאתה רואה, בצדק.
דבר שהוא בטוב הוא מחובר, דבר שהוא ברע הוא מחולק.
כלומר, יש עשרה,
עשרה דברים שקרו לאבותינו,
אבל העשרה דברים האלה, אתה לא רואה אותם ביחד.
זה חמש מול חמש, להורות על כך שמדובר בשבר,
במשהו שיוצא מן הסדר.
אז יש לנו כן דבר פה מעניין.
היציאה מן הסדר אף היא מסודרת. כלומר, יש סדר לבלאגן.
אם כבר יש חורבן, אז שכבר זה יקרה בתשעה בארבע. לא סתם. כן, מה אתה אומר?
אולי גם רחמים, שלא יבואו הכל בבת אחת.
כן, בכל מקרה זה לא היה באותה שנה.
עכשיו, בואו נבדוק מהו הדבר הראשון שהתרחש בשבעה עשר בתמוז.
נשתברו הלוחות, נכון?
נשתברו הלוחות?
זה דבר טוב או זה דבר רע?
זה דבר טוב.
זה דבר טוב.
איך אמרו? על הלוחות הראשונים אשר שיברת,
אומרים חז"ל, יישר כוחך ששיברת.
זה מצוין שנשתברו הלוחות.
כי הרי אם לא היו נשברות הלוחות,
עם ישראל היה הולך פייפן.
הרי מפורש בלוחות שאסור לעבוד עבודה זרה.
אם עם ישראל עובד עבודה זרה ובלוחות כתוב הפוך,
צריך להחליט על מה מוותרים.
או שמוותרים על הלוחות או שחס וחלילה מוותרים על עם ישראל.
מה העדיף משה?
לוותר על הלוחות.
אם כן, נשאר כוח החשי שיברת.
מצוין, אם כן, השתברו הלוחות. זה דבר טוב, אז למה עושים תענית?
אה, זה לא דווקא מובן הסיפור הזה.
במיוחד שעד כמה שאני זוכר שבעה עשר זה גימטריה של המילה טוב.
טוב, אז זה טוב בתמוז, נכון?
טוב בתמוז, לכאורה היה צריך לא להתענות, אז למה אנחנו נטענים?
כן, בבקשה.
יכול להיות שהיה אמור להיות כתוב, קחה את העגל, אבל זה נכתב במועמד כדי...
אתה אומר, אז אם אתה אומר, נעשה העגל, מילא.
אבל אם אתה אומר לי, נשתברו הלוחות, אז זה לא טוב. אז תגיד את האמת, תגיד, נעשה העגל. אבל מעניין שזה לא מה שמזכירים.
כבודם של ישראל. כבודם של ישראל.
גם בשאר הדברים,
לומר לך את האמת, זה מה, אני לא קונה,
לא קונה, לא משכנע, לא חודר לי, מה אני אעשה?
אולי אתה צודק, אבל, כן?
רק שהפסדנו את כל ה... אתה אומר, הפסדנו משהו, נשתברו הלוחות, אז באמת כבר אין לנו לוחות ראשונים, אתה צודק, יש מה להצטער, בהחלט.
כן, יש מה להצטער,
אבל בכל זאת זה חשוב לזכור שההתחלה של כל השבירות זה בשבירה חיובית,
אישה כוכחה ששיברת. כן, אבל השבירה הזו, היא באה עקב משהו שלילי.
אז להגיד את הדבר השלילי שהביא את השבירה. רגע, מלכתחילה זה לא אותו שמישהו דבר כזה. לדיעבד, המשרד החלטה, נשים את השבירה הזאת, בסדר, בסדר, אבל כשלעצמו, זה לא הנקודה הבעייתית.
עכשיו, אני רוצה להוסיף, הנקודה הבעייתית זה שעשו את העגל.
נכון. עכשיו, אני רוצה להוסיף עוד משהו.
איפה הלוחות נמצאים בארון, ואיפה הארון נמצא?
בקודש הקודשים, לפחות ככה הוא צריך להיות, כן?
כלומר, קודש הקודשים זה המקום היותר פנימי בכל המקומות.
ובתוך המקום היותר פנימי שבכל המקומות מונח חפץ שבור.
זה אומר שהשבר זה לא דבר מקרי, זה דבר שמקורו בקודש פנימה.
מה הדבר השני שקרה ב-17 בתמוז?
מה הדבר השני?
בוטל התמיד.
בוטל התמיד.
איפה התמיד מוקרב?
בקודש הקודשי?
לא.
באחד?
לא.
לא באחד, בעזהרה. בעזהרה, יפה.
איפה זה העזהרה?
זה מחוץ לקודש הקודשי,
אבל זה קרוב.
זאת אומרת, זה כמו גל.
השבירה מתחילה בפנים,
וזה ממשיך לשבור באזהרה.
מה הדבר השלישי שקרה?
הדבר השלישי שקרה.
זה נמצא לרחבה.
השלישי שקרה.
הובקעה העיר, נפרצה החומה, נכון?
איפה נמצאת החומה?
מחוץ לאיר.
מחוץ לאיר.
זאת אומרת, זה מתחיל בנקודה הפנימית,
ממשיך החוצה, עוד יותר החוצה. כלומר, זה מעגלים, מעגלים כאלה, כמו גלים.
זורקים אבן לתוך המים, עושה גלים, גלים, גלים, גלים, נכון?
אז זה מתחיל מקודש הקודשים,
ממשיך בהיכל,
ממשיך בחומה.
מה הדבר הרביעי?
נפרצה העיר. נפרצה העיר, זה בדיוק השלישי.
הרביעי, אני מחפש את הרביעי עכשיו.
מה? אפוסטמוס.
שרף אפוסטמוס את התורה.
זה עוד יותר בחוץ, נכון?
לכאורה לא. אז זהו, זה מה שלא מובן, כי הרי התורה היא גם בקודש הקודשים.
אז אני צריך להבין על מה מדובר.
מהו המאורע הזה ששרף אפוסטמוס את התורה? מי זה אותו אפוסטמוס ששרף את התורה?
וזה כזה נורא שבגללו צריך לעשות תענית? אני מבין כמה ספרי תורה נשרפו לצערנו במהלך הדורות.
אם היינו עושים תענית לכל עם ישראל, לדורות,
כל פעם שספר תורה נשרף,
כי הרי נראה שהיינו מתענים כנראה כל השנה.
אז זה שאפוסטמוס שרף את התורה, זה לא מובן על מה מדובר.
מי זה האפוסטמוס הזה?
יש כאלה שגרסו אפוסטטוס.
אפוסטטוס זה מלשון כופר.
זה בסדר, תגיד שאני לא נמצא.
אז יש כאלה שאמרו אפוסטטוס זה מלשון כופר,
מי שממיר את דתו.
אבל רוב הגרסאות זה הפוסטמוס.
זה בא בלטינית, יש שם כזה.
שם שהיה מצוי אצל חיילים רומאים זה פוסטורמוס.
פוסטורמוס זה הכוונה אדם שנולד אחרי מות אביו.
כן, אביו מת והוא נולד, נקרא פוסטורמוס.
אז זה היה שם שהיה מצוי אצל חיילים רומאים.
אם כן זה קצת אומר לנו שמדובר על חייל רומאי.
אבל מתי זה קרה בדיוק?
נראה לי שהמאורע שעליו מדובר הוא המאורע שמדבר עליו יוספוס פלביוס בספר מלחמת היהודים ברומאים.
מלחמת היהודים ברומאים היא כידוע מלחמה שבעקבותיה
חרב בית המקדש ונשרפה ירושלים ועבדה העצמאות.
זאת אומרת,
כל המלחמה הזאת רטרואקטיבית היא בעצם אומללה,
היא בעצם צרה.
איך פרצה המלחמה הזאת?
איך התחיל המרד?
מספר יוספוס פלביוס שבשנת שישים ושש, הוא לא ידע שזה שישים ושש כי הוא לא ספר את השנים כמונו, אבל אנחנו רטרואקטיבית יכולים להגיד שבשנת שישים ושש
הייתה שיירה של רומאים שהותקפה על ידי שודדים באזור בית חורון.
בעקבות כך הרומאים שלחו גדוד לעשות חיפושים אחרי השודדים בבתי היהודים באזור בית חורון.
כשרומאים עורכים חיפושים הם עושים את זה בצורה לא עדינה בכלל.
אחד החיילים, ככה מספר יוספוס,
מצא ספר תורה תוך כתבי הסיפורים, תראו החיפושים, ושרף אותו.
זה כנראה אותו הפוסט-טעמוס ששרף את התורה.
בעקבות כך פרץ המרד.
זה מה שהציג את המרד.
אז עכשיו זה יוצא שהשרפה הזאת, מה?
הוא לא תולה את זה יותר בסיפור של קיסריה,
או בתקפיסת של האנשים?
ככה הוא מספר את זה, שככה זה התחיל. זה הדבר הראשון שהוא מספר. הוא שם את הכותרת, אז ביום הזה התחיל ופוסם על ה... יכול להיות שגם.
בסדר.
אבל אני אומר, יש גם הסיפור הזה שהוא מביא שם, כל הפעולות האיבה התחילו בסיפור הזה.
זאת אומרת ששריפת הפוסט-עמוס את התורה הייתה ההתחלה של הנפילה של עם ישראל.
עכשיו, מה שמעניין,
מספר שם יוספוס שכאשר נשרף הספר תורה הזה,
הדבר היה קשה ליהודים,
כאילו,
כלומר, אתם רוצים להגיד כמה שזה חמור, אז אני אספר לכם, כאילו מה?
כאילו שורפים חלק מארצם.
כלומר,
זה כל כך חמור לשרוף ספר תורה, שזה כמעט דומה לגירוש גוש קטיף.
זה כמעט.
כן?
כלומר, כשאתה רוצה להגיד על משהו שהוא גדול, כן?
אתה לוקח משהו חמור.
אז אתה אומר, השרפת, הספר תורה,
נהייתה חמורה כאילו שורפים חלק מארצם.
על כל פנים,
באמת אותה שרפת ספר תורה היא זו
אבשה השרפה את ארץ ישראל.
איפה זה ארץ ישראל?
זה קצת רחוק, אני לא רוצה. מחוץ לחומה.
ראה, אני שואל, איפה זה ארץ ישראל? זה מחוץ לחומה. מחוץ לחומה, יפה. זאת אומרת, אנחנו מתחילים מקודש הקודשים,
ממשיכים באזהרה,
ממשיכים בעיר, ואחר כך כל ארץ ישראל כולה. זה קצת רחוק. למה זה רחוק? כי התורה זה הדבר הכי פנימי, אפילו יותר מבעוד הברית השידורים שם.
אבל יש עוד יותר גדול מהתורה, זה ארץ ישראל.
נכון.
ככה לפחות אומר יוספו, שהיהודים חשבו, כן, אבל איפה נמצאת ארץ ישראל? איפה מקום ההתפשטות שלה? זה יותר רחב. לכן, אותי זה דווקא מאוד קונה, דווקא אני מאוד בעד.
כן, כן.
שאלה גדולה יותר, מדוע צמים הבכורות בערב פסח?
הם היו צריכים לעשות יום הליל ושמחה על הצלתם. כנראה לחז"ל יש תחביב להכניס צום בכל הזדמנות.
מה זאת אומרת, תחביב?
אתה חושב שחז"ל רצו שאדם יסבול?
חלילה וחס,
חס ושלום.
אלא שמאחר והבכורות עמדו בסכנה,
אז ראוי להן לצום על זה שהן עמדו בסכנה,
כמו שאנחנו מטענים גם ערב פורים בתענית אסתר.
אני בכלל לא מבין מה זה ההאשמה הזאת, הטחת דברים,
שכאילו חז"ל יש להם תחביב. חס ושלום, כן.
כתב תמיד ונתקעה העיר של בית השלושון, של שני.
אה, אתה שואל פה שאלה. כי אם זה בית שני,
אז הסיפור עם פוסטנות שאתה סיפרת הוא קורא לפני חשבי.
זה נכון שזה קורה לפני החורבן,
אבל זה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי זה מבחוץ.
כן, אבל הרב התחיל את הזה, תזכיר את זה מבחינת הכונלוגית שלנו.
האמת היא שזה גם קרה בבית ראשון, אתה צודק.
עכשיו,
יש שאלה נוספת, ומה זה הדבר החמישי אמרנו?
הועמד צלם בהיכל.
איפה זה ההיכל?
עוד יותר גדול,
נכון?
כלומר, אם יש לנו קודש הקודשים,
האזרה, החומה, ארץ ישראל,
ההיכל.
מה זה ההיכל?
זה העולם כולו.
והשם בהיכל קודשו,
הס מפניו כל הארץ.
אבל מה? זה לא נכון שהעולם הוא היכל.
באופן עקרוני כן,
אבל במציאות ההיכל זה רק בבית המקדש.
אלא שהעולם כולו עתיד להיות ההיכל.
כלומר, זה שההיכל נמצא רק בהיכל,
זה בדיעבד.
התאווה הקדוש ברוך הוא לקבוע לו דירה בתחתונים,
זה כולל כל העולם כולו.
ולכן אפשר לומר, הועמד צלם בהיכל,
זה בעצם פגיעה בעולם כולו.
מה זה הועמד צלם בהיכל? מי העמיד צלם בהיכל? אדריאנוס. אדריאנוס, נכון?
אדריאנוס העמיד צלם בהיכל.
מה? לא היה היכל, אבל... מה?
אבל הוא העמיד צלם,
הוא עשה שם מקדש הדילי.
אבל יש עוד מישהו שהעמיד צלם בהיכל.
גם מנשה.
ויש עוד מישהו שהעמיד צלם בהיכל.
לא, ציטוס לא עמיד צלם בהיכל.
אני רוצה להסביר מה זה קודם כל צלם בהיכל.
יש תמיד בחתונות, מביאים צלם להיכל,
אבל מה זה צלם בהיכל? מה יכול להיות הרציונל? כלומר, אם מישהו רוצה שיהודים יעבדו עבודה זרה,
אז מה עושים?
אומרים, יהודים יקרים, לא כדאי לכם ללכת לעבוד את השם?
בואו לעבוד את הבעל.
בעל זה הרבה יותר נחמד.
מה?
ירובעם בן נבד. ירובעם בן נבד זה לא היה בעל, לא משנה.
אבל הוא אומר,
בעל is beautiful, enjoy בעל.
אז לאן הולכים?
לבית הבעל.
ומה עושים? עוזבים את בית המקדש.
אבל מי ששם צלם בהיכל, מה הוא רוצה?
הוא רוצה שיעבדו עבודה זרה במקדש.
פירוש הדבר שהעבודה זרה תינק מן היהדות פנימה.
זה הנצרות.
כלומר, הנצרות נקראת מינות כי היא שונה מכל עבודה זרה.
סתם עבודה זרה זה לצאת מעבודת השם החוצה לעבודה של מישהו אחר.
אבל הנצרות היא רוצה לעבוד עבודה זרה בשם היהדות.
אז היא מכניסה את הצלם לתוך ההיכל.
מעמידה צלם בהיכל.
הדבר הזה יתאפשר רק בגלל חורבן המקדש.
יותר נכון, הדבר הזה מתאפשר רק בגלל שיש אפשרות של שבירה בתוך קודש הקודשים. כלומר,
הלוחות השבורים הם המקור לאפשרות של הכנסת צלם בהיכל. אם הלוחות לא היו שבורים,
אי אפשר היה להעלות על הדעת את הנצרות,
כמו שכותב הרב קוק בספר "אורות".
מה הוא כותב?
"בגדולת העולם"
יש פה אורות? רגע, רגע.
הנה, אורות.
בסוף המלחמה בפסקה נו י' בגדולת העולם
כלומר כשהעולם בגדלות
בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו
כלומר כשהכול טוב
אין אחיזה
לכל זונים לכל העומדים מבחוץ לבסס איזה מוסד
הדוחק רגלי אור ישראל לבצר איזו הערה מיסטית מכונה אמונית אשר תוכל לעמוד חוץ ממציאות האומה,
כבודה ושפעת תקרת קודשה.
כלומר, כשהכול מושלם אין תחרות,
אין מתחרים בעם ישראל.
ברגע שהעולם יורד ממדרגתו,
אז יש שאיבת אורות על ידי גורמים חיצוניים,
הנצרות, האסלאם ועוד.
אז אם כך, מה אומר כאן הרב?
צריך איזשהו יסוד לדבר הזה, יסוד לאפשרות של העמדת צלם בהיכל.
זה שבירת הלוחות.
כלומר, משבירת הלוחות מגיעים עד הנצרות.
מהי הנצרות? היא העמדת צלם באיזה היכל?
בעולם כולו, בהיכל.
יוצא לפי זה שהחמישה דברים שהראו את אבותינו ב-17 בתמוז,
הן בעצם התפשטות של אותו הרעיון, שבירה שמתחילה מבפנים ומתפשטת למזבח,
משם לחומה,
משם לארץ ישראל ומשם לעולם כולו.
כלומר, ב-17 בתמוז אנחנו צמים על הופעת הנצרות בסופו של דבר,
על זה שיש תחרות כלפי השם ישראל.
הרבה מעט השבירה של הלוחות זה דבר טוב.
יפה, השבירה של הלוחות זה דבר טוב.
וההתפשטות שלו זה דבר רע.
כלומר, זה דבר שהוא ביסודו טוב
ויש לו השלכות רעות.
אבל דבר אחד חשוב למדנו מזה.
למדנו מזה שבתוך כל המשברים יש נקודה חיובית שמסתתרת שם.
מובן?
עכשיו,
באמת פה נשאלה שאלה חשובה.
מתי כל זה קרה?
בבית ראשון או בבית שני?
תשובה, גם בבית ראשון.
גם מבית שלי.
הבאמת?
אם נסתכל בספר התנ״ך,
בירמיהו,
אנחנו נראה
שפריצת החומה
לא הייתה ב-17 בתמוז,
אלא ב-9 בתמוז.
כך כתוב במפורש בספר ירמיהו,
שב-9 בתמוז הובקעה העיר.
נחלקו בהבנת השאלה הזאת, ביישוב השאלה הזאת,
התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.
התלמוד הבבלי אומר, נכון,
זה היה בבית ראשון, אבל בבית שני היה בשבעה עשר בתמוז.
ואנחנו מציינים את הפקעת החומה של בית שני,
כי זה יותר נוגע לנו.
איך גורמים לנוער להבין את ערך הימים האלה וחשיבותם?
לא יודע, כמו שגורמים לכל אדם להבין את ערך הימים האלה וחשיבותם.
אגב, הימים האלה הם לא כל כך חשובים,
כי הרי הם זמניים.
זה יימחק.
אני רוצה להזכיר אולי שבשנת תש"ט,
זוכרים מה זה תש"ט?
זה שנה אחרי תש"ח.
כלומר, בשנה השנייה של מדינת ישראל.
שני רבנים
אחד מטורקיה ואחד מאלג'יריה.
שלחו כל אחד מיוזמתו הפרטית מברק, כלומר שני מברקים נשלחו,
נשלח מברק אל הרבנים הראשיים לישראל של אותם הימים, הרב הרצוג והרב עוזיאל.
והשאלה הייתה,
של הרב דוד קטריבס מטורקיה והרב סידי פריג' חלימי מאלג'יריה,
שאלו האם לצום ב-17 בתמוז.
פשוט, כמה המדינה.
צריך להמשיך או לא?
זאת הייתה השאלה.
מעניין שרבנים יכלו לשאול שאלה כזאת.
מדוע הם יכלו לשאול שאלה כזאת?
כי יש סוגיה במסכת ראש השנה שדנה בשאלה מתי מתבטלים הצומות האלה.
ויש שם שתי שיטות,
ובסוגיה באמת אנחנו רואים שיש סתירה בין תחילת הסוגיה להמשך הסוגיה.
אחת הדעות בסוגיה זה שזה תלוי בבית המקדש.
טוב, אז אין בית מקדש,
אז צמים.
אבל יש דעה אחרת שזה תלוי בעצמאות.
יש עצמאות, לא צמים.
מחלוקת גם בין רבנו חננאל לבין הרמב"ן.
ובאמת ההלכה, כך פסקו הרבנים הראשיים,
שימשיכו לצום,
בגלל שאנחנו נוקטים כדעה שאומרת שזה תלוי בבית המקדש.
אז כך שתדעו לכם שהצומות האלה, עם כל החשיבות שלהם,
הם תלויים ועומדים, הם מסופקים.
כן?
זה מחלוקת בין הרמב"ן לבין רבינו חננאי.
ההלכה היא שזה מה שנפסק על ידי הרבנים הראשיים לישראל באותם הימים,
שאנחנו נוקטים כדעה שאומרת שרק בית המקדש יבטל את הצומת.
אתה שואל אם זה רבינו חננאי או לא הרמב"ן,
אני לא זוכר מי זה,
מי זה מה.
אבל עד אז זה לא מפסק? זאת אומרת, זה... אני חושב שזה דעת הרמב"ן.
כן, מה?
עד אז זה לא מפסק.
עד אז לא היה, השאלה לא עלתה. לא, זאת אומרת, נשארה מחלוקת. כן, עד אז השאלה בכלל לא עלתה. לא היה צריך להכריע בשאלה הזאת, כיוון שלא הייתה לנו מדינה.
ברגע שיש מדינה, אז השאלה נשאלת.
עכשיו אני רוצה לחזור לדברים. הבבלי אומר שבבית ראשון המקדש,
זהו, העיר הובקעה בתשעה בתמוז,
בבית שני בשבעה עשר בתמוז.
זאתי דעת הפבלין.
אבל לא כן היא דעת הירושלמי.
הירושלמי אומר שגם בבית ראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, ולא בתשעים.
ומה שכתוב תשעים
זה בגלל שהיה בלבול החשבונות.
בגלל הצרות התבלבלו בחשבונות.
שאלה, מי זה שהתבלבל בחשבונות?
ירמיהו הנביא,
שכותב ברוח הקודש?
זאת אומרת שרוח הקודש התבלבלה?
מעניין מאוד.
הירושלמי אומר, משל למלך שהיה עסוק בכתיבת חשבונות.
המלך כותב חשבונות,
ובאמצע הכתיבה מודיעים לו שבנו מת.
אז הוא מתבלבל,
וזה מה שקרה בנבואה.
פששש, אדיר, מה הקדוש ברוך הוא מתבלבל?
חוץ מזה אני לא בדיוק הבנתי מה היה הבלבול, למה מ-9 יצא לו 17, זה למה מ-17 יצא לו 9?
מה?
מישהו אמר לי, הוא רצה לכתוב י"ז ו-י"ז התחברו מ-י"ט.
כן, אפשרות.
לתמותה באב, הוא רצה לכתוב י"ז, יצא לו ט, בסדר, זה אפשר.
טוב נהיה ט'. מה? טוב נהיה ט'. זהו, זה מה שנראה לי יותר.
לי נראה יותר הפירוש שאתה אמרת,
שעשית גם אותו להביא, שבעצם הקדוש ברוך הוא רצה לכתוב טוב.
טוב בתמוז.
זה שבע עשר.
אבל משהו השתבש נשאר רק הט'.
ולכן בנבואה נכתב תשיעי. קשה להגיד ט'זרק.
למה הוא לא יכתוב ביום טוב בתמוז למרות צרות רעות לישראל? זה לא מתחבר. לא, עוד לא הייתה הצהרה.
הגיעה הצהרה, הוא לא יכול היה לכתוב "טוב", הוסיף "טט", השאיר "טט". עכשיו, צריך להבין, מה הקשר בין "טט" לבין "טוב"?
הגמרא אומרת במסכת ברכות, הרואה "טט" בחלום יצפה ל"טוב". למה? כי ה"טט" הראשונה שבתורה מופיעה על המילה "טוב". וירא אלוהים את האור כי "טוב".
אז אם כן, ההופעה הראשונה זה מהות העניין,
לכן הטוב נהיה "טט", חזר לשורשו.
כלומר, הטוב איננו גלוי, אבל הטוב נשאר בשורש.
עכשיו, אני מנסה להגיד פה משהו. מה זה הסיפור הזה שהקב"ה מתבלבל? מה, איך אפשר להגיד דברים כאלה?
אפשר להגיד דברים כאלה?
בכאילו. בכאילו, מה, אפשר להגיד?
אני אשאל אחרת.
תארים של גנאי מותר להגיד על הקב"ה?
אסור.
שאלה הבאה, תארים של שבח
אפשר להגיד על הקב"ה? גם לא. גם הם טעות.
בעצם, כך מסביר רבי יהודה הלוי בתחילת מאמר שני של ספר הכוזרים,
גם תארי השבח וגם תוארי הגנאי, שניהם בלתי נכונים.
כלומר, להגיד על הקדוש ברוך הוא שהוא מת,
בוודאי שאי אפשר להגיד.
מצד האמת, גם להגיד שהוא חי אי אפשר להגיד.
נכון.
אלא מה?
אנחנו מתירים לעצמנו,
מסיבות פדגוגיות, לשם עבודת השם,
לומר על הקדוש ברוך הוא כל מיני תוארים חיוביים של שבח.
לכן אנחנו אומרים שהוא אחד, ושהוא חי וקיים,
ושהוא אמת וכולי, נכון?
למרות שכל התארים האלה מצד האמת האבסולוטית, גם הם לא ניתנים להיאמר.
אה, אם זה ככה,
יוצא שהם נאמרו, תארי השבח האלה, רק מפני הצורך,
בגלל התועלת שיש בזה.
אם תהיה לי תועלת להשתמש בתואר גנאי,
גם אז אשתמש.
עכשיו אני אסביר למה הכוונה.
כשאדם נתון בצרה,
יש פה שתי בעיות.
א', הצרה עצמה,
זה בעיה, אדם יש לו צרה, זה בעיה, הוא בצרה.
אבל יש בעיה נוספת שמתלווה לצרה.
כשאני בצרה,
אני מפסיק להיות דבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.
כי הקדוש ברוך הוא שמח ואני עצוב.
כי הקדוש ברוך הוא שלם ואני חסר.
זה נמצא לו גם צרה הקדוש ברוך הוא, אז כן הוא מתלווה.
רגע, רגע, תן לי להסביר. אני אסביר את הכול, יהיה בסדר.
יהיה טוב. יהיה טוב.
מצוין יהיה. תן לי רק להסביר.
כן.
בבקשה.
זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מושלם, ואני לא מושלם.
אז גם פה יש, אז בצרה יש פה בעיה כפולה: גם עצם הצרה, ב' זה שזה מפסיק לדבק אותי במידותיו של הקדוש ברוך הוא.
אז במיוחד כשאני מבולבל, ככה היה גם כן. כן? היינו מבולבלים מפני שהובקעה העיר.
מה עשה הקדוש ברוך הוא בחסדו הגדול?
מנהיג את אלהותו, את ההופעה האלוהית, גם כן בדרכים הדומות למצבו של האדם.
ואז יוצא, מה הוא בצער? אף אני בצער. מה הוא מבולבל? אף אני מבולבל.
ואז יוצא שלפחות הדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא אני משיג באותו זמן.
כלומר, כשאנחנו עצובים בתקופה הזאת,
אנחנו עצובים כמו שהקדוש ברוך הוא עצוב כביכול.
יכול.
ובזה אנחנו דבקים במידותיו.
בסדר?
יפה.
הוא דבק בנו כדי שנהיה דבקים בו.
יפה.
ועל זה נאמר,
כל רודפיה השיגוה בין המצרים,
מסביר אחידה.
מה זה רודפיה?
רודף יה.
השיגוה השיג וָה.
רצית י"ק, לפחות השגת וָק.
משהו, קצת.
בתוך המצרים יש גם השגות שאפשר להשיג מאותם הימים. כל רודף יער השיג על כל פנים ו.
האם הלוחות השניים לא תיקנו את שבירת הלוחות הראשונים?
צבום מועיל.
טוב, האם לוחות השניים...
כן, כתוב כאן צבום.
אני לא יודע, אתה חושב שהכוונה לצום?
צריך לשאול את מי ששלח את השאלה הזאת.
לשאול, מה הייתה הכוונה? הרב מבולבל.
מה? מבולבל. אה, זה מבולבל. יפה, זה יפה מאוד.
על כל פנים,
הלוחות השניים תיקנו במידת מה את הלוחות השניים.
לפי דברי הרב,
ט' מסמל את הטוב,
אז כיצד ט' באב זה טוב?
ברור, כי זה בט'.
הלכה שאין אומרים תחנון בתשעה באב.
למה לא אומרים תחנון בתשעה באב?
קרה עליי מועד, נקרא מועד, זאת אומרת שיש קצת חיובי בתשעה באב.
מה חיובי בתשעה באב?
תשעה באב זה שסתום הבטיחות ששומר על עם ישראל,
נכון?
כתוב מפורש.
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחטתם,
ועשיתם פסל תמונת קול, ועשיתם מרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו במעשה ידיכם.
אז מה קורה בדרך כלל לאומה שמתנהגת ככה?
מתחסלת, נעלמת מן העולם, נכון?
מה?
מתחסנת. מה אומר הקדוש ברוך הוא?
"עי דא תיבכם היום,
כי אעבוד טוב אדון מהר מעל האדמה אשר אני מביא אתכם שמה לרשתה. לא תאריכון ימים עליה, כי שמד תשמד דון, והפיץ השם אתכם בעמים".
כלומר, כדי שלא נשמד,
הקדוש ברוך הוא מוציא אותנו לגלות.
יוצא לפי זה שתשעה באב זה מצוין.
בלי תשעה באב לא היה נצחיות לעם ישראל.
לכן הספר שכתב המהר"ל על תשעה באב נקרא בשם?
נצח ישראל, אז צריך, ולכן יש לה טוב
באב, כן. ובדומה ללוחות הברית, אמרת הגמלה שכילה חמתו בעצם באבנים באב. בוודאי, כילה חמתו
בעצים ובאבנים ולא כילה בבשר ודם. אז אם כך, יש דבר חיובי. בתשעה באב יש גם דבר חיובי בשבעה עשר בתמוז, אז מה? אבל בכל זאת זה מצער, כן? עכשיו, התקופה הזאת
נקראת, כפי שאמרנו,
ימי בין המצרים. כמה זמן היא?
שבעה שתיים. עשרים ואחד יום.
אה, נאמר, והפכתי אבלם לששון, נכון?
מזה למדו שכמו שיש שבעת ימי אבלות, יש שבעת ימי המשתה,
נכון?
ואם יש עשרים ואחד ימי חורבן,
חייבים כנגד זה להיות עשרים ואחד ימי בניין,
נכון?
לכן יש עשרים ואחד יום מפסח עד יום העצמאות.
זה התיקון של בין המצרים.
כלומר, זה, הרי אמרו, בניסן יגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
איך בניסן עתידים להיגאל? בסיום, שלושת ימי בין המצרים שמפסח עד יום העצמאות.
זו גאולה של ניסן.
לכן זה הולך בכיוון הזה.
אני רוצה קצת להרחיב.
למה צריך שדברים יופיעו בצורה של שבירה?
האם אי אפשר היה לעשות תיקון הדרגתי, רציף?
בהתחלה טוב, אחר כך יותר טוב, אחר כך טוב מאוד, ואחר כך מצוין.
למה צריך שיהיה שבירה בין מצב למצב?
חמישה דברים שיראו את אבותינו בישבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב.
זה כנראה תולדה הכרחית של אמונת הייחוד.
מה זה אמונת הייחוד?
שהשם אחד, נכון?
השם אחד?
זה חשוב מאוד.
אם השם אחד,
אז צריך לגלות שהוא באמת אחד.
לכן צריך שיהיו שבירות,
כדי שיתברר מתוך השבירה שהוא אחד.
כי כפי שאומר רמח"ל,
קילוסו של מלך עולה הרבה יותר מזה שמתנגדיו מקבלים את מלכותו,
מאשר מזה שנאמניו מקבלים את מלכותו.
לכן חייב להיות שיהיו מתנגדים למלך,
כדי שיעלה קילוסו של מלך.
יוצא לפי זה שהשבירה היא הכרחית לאמונת הייחוד.
חייב שיהיה גם חושך וגם אור.
אם לא יחשך, לא יהיה אור.
לכן תשעה בלעם,
שבעה עשר בתמוז,
זה הזמנים האלה של התחלת ההארה שבתוך השבירה.
יש לנו לזה רמז ברור בתורה,
כי אנחנו רואים מה שמתרחש בין חג השבועות לבין ראש השנה,
ביום הכיפוד.
יש כמה ימים משבועות עד שבעה עשר בתמוז?
ארבעים יום,
בני ישראל לא ידעו לענות מייד על השאלה הזאת,
הם עשו את העגל,
גלבלו במניין, נכון? יש ארבעים יום משבועות עד שבעה עשר בתמוז.
כמה ימים משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אלול?
גם עוד ארבעים.
מה קרה באותם ארבעים יום?
משה התנפל, נכון? משה התפלל לפני הקדוש ברוך הוא.
וכמה ימים יש מראש חודש אילול עד יום הכיפורים?
עוד 40. שבאותם 40 יום משה עלה להר וקיבל את הלוחות השניים והביא את הלוחות השניים ביום הכיפורים. יוצא שיום הכיפורים זה היום של קבלת התורה.
כלומר, אם תשאל את היהודים מהו החג של קבלת התורה אצל היהודים, התשובה היא יום הכיפורים.
אגב, מהו החג של החירות של היהודים?
לא, ראש השנה.
חז"ל אומרים, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.
מה שאנחנו חוגגים בראש השנה.
השחרור מאבות.
זאת אומרת שיש לנו פה שלוש פעמים ארבעים יום. ארבעים ועוד ארבעים ועוד ארבעים. בסך הכול?
מאה ועשרים. מאה ועשרים. יפה.
הרבה יום אמצעים הוא היה בהר או שהיה בהר בהר? אז ארבעים יום הראשונים הוא היה בהר.
בארבעים יום האחרונים הוא היה בהר כדי לקבל את הלוחות השיעים. לא, שנייה אמרו להתמפל.
אמרתי, בארבעים יום הראשונים הוא היה בהר כדי לקבל לוחות ראשונים. בארבעים יום האחרונים הוא היה בהר כדי לקבל את הלוחות השיעים.
ובארבעים יום האמצעים היה, איפה?
למטה, נכון?
והתנפל את ארבעים היום וארבעים הלילה אשר התנפלתי.
כלומר משה בעצם נמנע מלאכול במשך מאה ועשרים יום.
הוא לא אכל ולא שתה.
אבל יש ארבעים יום שהוא היה למטה.
בארבעים יום שהוא היה למטה הוא התפלל.
עכשיו ארבעים יום האלה שמשה היה למטה מתחילים היום.
נכון? עד ראש חודש אילול.
מה זה אומר על התקופה הזאת?
זו התקופה של השבירה.
כי מה קורה, צריך להבין את המצב של משה, שהיה מצב מאוד קשה.
לוחות ראשונים לא היו לו כבר, היו לו רק שברים.
לוחות שניים עוד לא היו לו,
אז לא היו לו לוחות בכלל.
זה הזמן של הריק.
ויותר מזה,
מסופר שבאותם הימים משה ייקח את האוהל ונטע לו מחוץ למחנה,
וקרא לו אוהל מועד,
והיה כל מבקש השם יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה.
זה מצב הנורא ביותר שיכול להיות, שאפילו משה נמצא מחוץ למשקל.
באותו זמן מתרחש כנראה,
זאת התיאוריה שלי, אבל יש לי כמה הוכחות לזה,
מעשה קורח.
המעשה של קורח
מתרחש שם.
כי הרי זה דבר תמוה מאוד.
איך יכול להיות שקורח ועדתו יכלו לבוא אל משה ולומר אתה זייפה,
לא בשם השם אתה מדבר? מה, הם לא שמעו בהר סיני, אנוכי השם אלוהיך?
לא, אלא זה היה שבור.
מה?
זה היה שבור.
אלא זה היה שבור. הם אמרו למשה, נכון,
אתה באמת הקב"ה נתן לך את הלוחות, אבל אתה שברת אותם.
ואתה, לא רק ששברת אותם, גם האח שלך אהרון עשה את העגל.
אז גם אתה וגם אהרון,
אתם כבר פסולים.
אתם כבר לא, אמנם הייתם ראויים, אבל עכשיו אתם כבר פסולים.
לכן באותה התקופה יכול היה כורח לבוא ולטעון את הדברים שלו נגד משה. זה גם סוג של נצרות.
בוודאי, זה גם סוג של נצרות, נכון? הטענה שעם ישראל נעזב... מה?
שמיפים. יפה, יפה, יפה.
זאת אומרת שבאותם 40 יום זה הזמן של השבר.
מה קורה באותו זמן?
שם מגלה משה את הגילוי היותר עליון של חייו.
שם נאמר, ודיבר השם אל משה,
פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו.
ובאותו מעמד מבקש משה
התגלות מיוחדת, הראני נא את כבודיך,
והוא גם מבקש, הודיעני נא את דרכיך.
על הראני נא את כבודיך עונה לו הקדוש ברוך הוא,
לא תוכל לראות את פניי,
נוטרא לראות פניי כאילו ירני אדם וחי.
אבל לגבי הודיעני נא את דרכיך, הקב"ה עונה לו, אתה מקבל.
מה הוא מלמד אותו? 13 מידות של רחמים, השם השמן רחום וחנון.
כלומר, זה נעשה בדיוק בתקופה של בין המצרים, הסיפור הזה.
זאת אומרת, גילוי סתרי תורה והנהגת האלוהות את העולם,
אותם העניינים האלה, אותם עניינים נתגלו דווקא בתקופה הזאת.
זאת אומרת שתקופה של בין המצרים היא
היא מלאה בתוכן של התגלות של אור מתוך החושך.
הרי מה אומר לו הקדוש ברוך הוא?
הנה מקום איתי וניצבת על הצור.
מה זה מקום איתי?
מה המקום שנמצא עם הקדוש ברוך הוא?
העולם, נכון?
כי הרי הוא מקומו של עולם,
הן העולם מקומו. איפה למדו את זה? מהפסוק הזה. הנה מקום איתי, שהמקום איתי ולא אני עם המקום.
וניצבת, מה הפירוש? וניצבת, הכוונה להבין.
איך אומרים להבין באנגלית?
understand, נכון? מה?
לעמוד מתחת, וניצבת, אתה תבין.
כן, כמו שאומרים, אני עומד על העניין.
זה, תעמוד על זה, כן?
וניצבת על הצור, מה זה צור?
מי זה צור?
צור.
צור?
הקדוש ברוך הוא שנקרא צור עולמים.
הוא בורא את העולם.
אז אומר הקדוש ברוך הוא למשה, אני אסביר לך איך אני בורא את העולם.
בוא, יש לך שיעור פרטי.
אז תבין איך היה. בדיוק.
ואז מה הוא מלמד אותו?
"והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וסקותי כפי עליך עד עברי".
מה זה נקרת צור?
מה זה נקרא?
זה מערה,
זה מערה בתוך סלע,
זה מקום עגול סגור בתוך הסלע.
כמו יש, למשל ראש הנקרה, נכון?
יש מקום כזה. מה זה ראש הנקרה?
זה מערות חפורות בתוך הסלע, נכון?
ושמתיך בנקרת הצור. מה זה ושקותי כפי?
מה זה כף?
כף זה איבר של האדם, שמת לב מה הצורה שלו?
הוא עגול, נכון?
וכיפה, כן?
אז מה אומר הקדוש ברוך הוא למשה? אני אשים אותך ונקראת עצום.
אני אעזבך איך בראתי את העולם. איך בראתי את העולם? אני סילקתי את עצמי, השארתי מקום ריק,
ואז יש מקום לעולם.
בסדר?
אבל ברגע שהקדוש ברוך הוא מסלק את עצמו כדי לתת מקום לעולם, מה שנקרא אצל המקובלים סוד הצמצום,
יש חושך.
בתוך החושך הזה מופיע אור חדש, כן? וראית את אחורן.
אופני לא ייראו.
זאת אומרת,
שמשה גילה שיש אור מתוך החושך או התקדמות מתוך משברים.
אז זה דבר נפלא.
התקופה הזאת של 40 יום היא תקופת המשבר,
היא התקופה שבה אנחנו לומדים את השם יותר טוב.
מובן?
טוב.
עכשיו, התקופה הזאת יש לה גם רמז במקרא.
איפה כתובים המועדים?
בפרשת אמור, נכון?
אהה.
מה?
גם בפנחס.
גם בפנחס, נכון.
אז גם באמור וגם בפנחס יש רשימה של מועדים.
מהו המועד הראשון שמוזכר ברשימה?
שבת. שבת. אחרי זה?
פסח. פסח.
אחרי זה?
שביעי של פסח.
אחרי זה?
שבועות.
ואחרי זה? ראש השנה.
ראש השנה. ואחרי זה?
ערב כיפור. ואחרי זה?
סוכות. ואחרי זה? שמיני עצרת. יפה. יש רשימה.
עכשיו בואו נבדוק אם זה נכון מה שאמרתם.
מותר לבדוק?
כן. אל תיפגעו, כן? אם אני בודק.
אני קורא כאן לפרשת אמור.
אם זה נכון מה שאמרתם.
זה הרשימה בפנחס הזה.
אה? בפנחס זה ככה מובדק.
בפנחס זה ככה, נכון. זה באמת הפרשת הבר-מצווה שלך, ולכן אתה זוכר.
אמור זה הבר-מצווה שלך. אה, כן, אמור זה הבר-מצווה שלך.
טוב, מזל טוב.
עכשיו, בפרשת אמור קורה דבר מאוד מעניין. יש בהחלט שבת,
ואחרי זה פסח,
וספירת העומר וחג השבועות,
ופתאום מגיע פסוק,
במקום להתחיל עם ראש השנה,
אומרים:
ובקוצרכם את קציר ארצכם,
לא תכלה פאה צדך לקוצרך ולקט כצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני השם אלוהיכם
ואז ממשיכים ראש השנה יום הכיפורים סוגות.
פתאום מצוות פאה באמצע המועדות מה זה תקוע שם?
אומר רש"י
יש בראשית שמות במדבר ודברים אבל ויקרא
אבל זה בגלל שחזרנו אל הנורמליות,
שדווקא הכרך שאתה צריך אתה לא מוצא.
מה כתוב שם?
אמר רב אבדימי ברבי יוסף, או רב אבדימוס ברבי יוסף,
מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים? כלומר, את מצוות פאה.
וגם לקט ופאה.
הוא אומר, מה ראה כתוב לתנם באמצע הרגלים,
פסח ועצרת מכאן,
וראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן?
ללמדך שכל הנותן לקט,
שכחה ופאה לעני כראוי,
מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש,
והקריב עליו קורבנותיו בתוכו.
מעניין. אז התקופה הזאת שבין
שבועות לבין ראש השנה היא תקופה שבה אתה מקיים מצוות לקט, שכחה ופעה,
וכאילו בנית את בית המקדש.
אם צריך לבנות בית המקדש, מה זה אומר על המקדש?
שהוא חרב.
זאת אומרת, התורה פה רומזת את ימי בין המצרים לזה שבין שבועות לבין ראש השנה זה הזמן של החורבן.
מעניין, כן, זה כתוב שם.
לקט כי צירך לא תלקט, קצרכם כציר ארצכם. כלומר, יש פה רמז למשהו.
עכשיו, בואו נעמיק קצת יותר, אבל למה דווקא מצוות פאה?
מהו בעצם הסוד של מצוות פאה?
הסוד של מצוות פאה,
אומר המהר"ל, זה שאין אחיזה מלאה בעולם הזה.
כלומר, האדם חרש,
זרע את השדה, עבד קשה.
עכשיו מגיע הזמן לקצור,
לכאורה הוא צריך לקצור כל מה שהוא חרש וזרע.
אומרים לו, לא, פה אתה משאיר משהו,
אבל זה שלי, לא, זה לא שלך.
כלומר, אדרבה, בזה שאתה אינך אוחז בכל מה שאתה עבדת בו, אתה מראה שאין לך שייכות מלאה לעולם הזה.
אתה קצת שייך לעולם הבא.
יוצא לפי זה שמי שמניח פאה,
הוא מראה שהוא קשור לא לעולם הזה, אלא לעולם הנצח.
וזה מה שמאפשר לו להיות קיים לנצח.
כלומר, זה שאנחנו לא מצליחים מבחינה פוליטית לאורך ימים בעולם הזה,
זה בגלל שהעולם הזה שייך לאדום,
ואילו העולם הבא שייך לישראל.
אז במובן הזה יש נחמה בזה, כן?
זה מפורש בספר ירמיהו.
בספר ירמיהו כתוב בפרק
למד.
ועתה אל תירא יעקב וישראל בחרתיך וכו' וכו' ושם כתוב כי אעשה חלה בכל הגויים ובך לא אעשה חלה
וישרתיך על המשפט ונקה לא אנקה כך.
אז אומרים חז"ל, מה זה הביטוי הזה,
אעשה כלה או חלה בכל הגויים?
שהגויים אינם מניחים פאה,
לכן הם מכלים את השדה, לכן הם חייבים כליה.
אבל אתה, כשאתה מניח פאה בשדה,
אז בך מתקיים ובך לא אעשה כלה.
מה הקשר בין הדברים?
זה אומר שעם ישראל איננו מניח פאה, כלומר איננו משתלט לגמרי על העולם הזה, בגלל שיש לו בעיה עם העולם הזה.
ליהודים יש תמיד רתיעה מהצלחה מוחלטת.
כל פעם שיש אפשרות שנגיע להצלחה פוליטית מוחלטת,
יש לנו מנגנון עיכוב פנימי.
יש לנו מנגנון דיכוי שמונע מאיתנו מלהצליח. מה שנקרא הבכייה לדורות.
כן, הבכייה לדורות. זה תמיד עושים את זה. זאת אומרת,
יש תקופות ההצלחה הפוליטית של עם ישראל בהיסטוריה היו קצרות מאוד.
התקופה האחת, דוד ושלמה.
דוד ושלמה, תקופה של בערך 70-80 שנה הצלחה, אחרי זה נגמר.
מנגנון השמדה עצמי.
אחר כך, הרבה זמן אחרי זה, בימי החשמונאים,
כן, הצלחנו איכשהו להקים ממלכה חשמונאית,
הצלחנו להרוס אותה במו ידינו, נכון?
זה היה לנו מנגנון כזה.
קראנו לפומפיוס לעזור במלחמת האחים.
גם פעם השלישית, ממלחמת ששת הימים עד הסכמי אוסלו.
כלומר, יש תמיד איזושהי תקופה קצרה של הצלחה פוליטית,
אבל עם ישראל מפחד להצליח.
לכן, באיזשהו מקום אנחנו ממחזירים את התשעה באב שלנו,
ולכן כשצריך למשל לעקור חבל ארץ משלנו, עושים את זה גם כן בתקופה הזאת.
כן?
ברור?
אז זה, עד מתי אגב?
עד שנתגבר, כן? כתוב ככה:
עלה אריה,
מי זה אריה?
זה נבוכד נצר, עלה אריה מסובכו,
במזל אריה,
שזה חודש אב,
כדי להחריב אריאל, שזה בית המקדש.
יבוא אריה, זה הקדוש ברוך הוא,
ויביא ויגאל את האריה, שזה ישראל,
כלומר יהודה, שהוא גור אריה,
לבנות אריה אל בחודש אריה.
זאת אומרת שיש איזה זמן שבו השליטה של האומות,
מה שמהווה את ההאזנה של כוח השליטה של האומות,
יעבור לישראל,
ואז אנחנו יכולים להשלים את ההיסטוריה.
האם לרב יש עוד ראיות שמעשה קורח נעשה בזמן השבירה?
אשמח אם יפרטם.
יש לי בין חמש לשש ראיות לזה,
ואינני יכול לפרטם משום שהשיעור הגיע לסיום.
שלום.
