שלום לכל הלומדים במכון הלומדים בבית אנחנו נמצאים בלימוד משותף מהספר הסוד הישראלי
לרבנו אברהם לבני וזה סוף הזמן וחשבתי לפתוח באיזה משהו מיוחד קודם כל אנחנו נעשה לימוד מיוחד שקשור להכנה לתשעה באב מהספר ורציתי לפתוח במשהו מאוד מעניין שמצאתי השבוע
דברי הרב ודברי התלמיד אנחנו נעשה בבחינת דברי הרב
ודברי התלמיד יש ספר שנקרא במערכה הציבורית
הספר הזה זה ראיונות עם הרב צבי יהודה מהעיתונות
כל מיני ראיונות שעשו לו במשך השנים ומצאתי השבוע חיפשתי משהו בשביל הטור של המכון ומצאתי ראיון עם הרב צבי יהודה מערב תשעה באב
תשכז גאולה כהן ראיינה אותו למעריב
רב צבי יהודה במעריב זה בכלל בחינה אגב אני לא הסתפקתי במה שכתוב פה
היום יש אפשרות באינטרנט לחפש בקלות את העיתון המקורי והלכתי לחפש שם ובאמת היה ראיון כזה,
הוא באמת התראיין, למעריב.
גאולה כהן הייתה, הוא היה לו קשר איתה כידוע, קשר קרוב ומאוד כיבד אותה והעריך אותה
והיא הייתה מראיינת.
וזה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים
ואני רוצה
לשתף אתכם בדברים שהוא אמר בשאלה הראשונה שהיא שאלה אותו.
זה רעיון מאוד מעניין.
בטור השתמשתי בשאלה האחרונה
שהיא שאלה אותו. שאלה מאוד מעניינת, איך לציין את אישה באב השנה אחרי הסיפור של הניצחון במלחמת ששת הימים.
אז היא אמרה איך הרב יציין את זה השנה.
זה תחפשו בטור.
האמת, זה באלון, באלון זה לא יהיה.
אבל בטור שהתפרסם בערוץ 7 זה כן מופיע.
כי זה היה ארוך כבר.
אז ככה.
הכותרת של המאמר, כשנצום השנה על חורבן המקדש, תרנין ליבנו גאולתה.
הגעתי עכשיו,
הגעתי איתך.
כשנצום השנה על חורבן המקדש תרנין ליבנו גאולתה של ירושלים. ככה הייתה הכותרת במעריב,
תשכז.
אז גאולה כהן שואלת את הרב צבי יהודה בשאלה הראשונה ככה
בזמן שחרור ירושלים והכותל היה לפחות רגע אחד
שבו המושגים דתיים,
חילוניים, לאומיים נטשטשו וכולנו היינו סתם יהודים.
איך אתה מסביר את זה כבוד הרב?
זאת השאלה.
עכשיו זו שאלה מאוד מאוד רלוונטית גם לעכשיו,
כי זה נכון שהרבה תהפוכות, אבל בסך הכל המלחמה הזאת
יצרה איזושהי אווירה של הרבה מאוד מהקטלוגים הרגילים, קצת נפלו.
מה מי ימני, מי לא ימני,
דברים זזו בחברה הישראלית.
עכשיו תראו מה הוא עונה לה, ולדעתי זה, קודם כל,
זה קטע שלדעתי הוא הרב צבי יהודה,
במה שנקרא בשיאו ובעומקו.
יש מושג שכבר אמרנו אותו, למדנו אותו גם בספר הסוד הישראלי,
תורת השם תמימה משיבת נפש. זה היה ביטוי שהרב צבי יהודה חזר עליו הרבה פעמים. כשהיו אומרים לו קושיות, סתירות וזה, הוא אמר
צריך לראות דברים במכלול. כשאתה רואה דברים במכלול אתה לא נהיה קטנוני.
עכשיו תקשיבו טוב טוב מה הוא אומר לה על החילונים, דתיים, לאומיים,
ככה הוא פותח.
כל החלוקה הזאת בין חילוניים, דתיים ולאומיים אינה שייכת לשורש.
היא רק פרי אי-הבנה ופרי המבוכות בעניין אמונה ומצוות
שאנו שרויים בהן.
המבוכות האלו צריכות להתברר,
אבל מה שכבר התברר היום הוא שיש חיוניות כלל-ישראלית פנימית הנמצאת בכל יהודי ויהודי.
בסדר? הרב צבי יהודה בעצם אומר שכל החלוקה הזו של דתיים,
חרדים,
לאומיים,
ימין, שמאל,
זה קטלוג שנובע לחוסר שייכות לפנימיות,
לשורש.
כלומר, בשורש היהודי מחובר גם לארץ ישראל,
גם לעם שלו,
גם לתורה, גם למסורת.
בשורש הוא מחובר.
אבל בגלל שלא מחוברים כל השנה לשורש, אז יש הבדלים.
יש ימין, שמאל, יש כזה שמדגיש יותר את הצד הזה, את הצד הזה.
אבל כשנכנסים פנימה, כולם שייכים להכל.
הוא ממשיך.
בשעות גדולות,
בשעות שלפניי ולפנים,
עולה ממעמקים ומתגלה על פני השטח
כל העמוק,
הגדול והפנימי שבנשמת האדם.
יש מי שקורא לזה תת-הכרה.
יהא כך,
אני מעדיף לקרוא לזה בלשון חזל,
האור הגנוז שבנשמה.
האור, יש בו לא רק בהירות,
אלא גם שפע וגם הבנה,
והוא נגלה בשכל, בדמיון, וניכר אפילו בפניו של האדם.
כמו שאומרים, חוכמת אדם תאיר פניו.
בשעות אלה רואים כמה כל המושגים האלה, כמו לאומי, דתי, חילוני,
הם רק מושגים שטחיים,
מחיצות מלאכותיות,
שכאשר בא פרץ ממעמקי ההוויה,
הפורץ תחומים פיזיים, גדרות וגבולות,
ומשבש סדרים שבני אדם קבעו בחוץ,
הנה אז גם כל המושגים והגדרות השטחיים נופלים לפניו אחד-אחד.
ועוד,
כשם שאז עומדים בני האדם, ולו גם לרגע אחד,
ומגלים כוחות שהיו בתוכם במעמקים,
והם לא ידעו עליהם עד כה,
כך הם מגלים אז,
אם במעומעם ואם בפה מלא,
שיש גם מעליהם כוח שמכוון דברים ומסבב את הסיבות, מגלים את יד השם.
תודה רבה, תבורך.
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
כלומר,
הרב צבי יהודה אומר שברגעים גדולים גם האדם
מגלה כוחות שקיימים בתוכו וממילא הוא גם מגלה כוחות שנמצאים מעליו ומכוונים אותו.
כל העניין של אי אמונה
בא רק כשמסתכלים על דברים בחלקיותם,
בפרטיותם.
כל הסיבוכים ואי ההבנות בכלל ובענייני אמונה בפרט קורים כאשר מסתכלים על השלם
חתיכות חתיכות.
בסדר זה מי שקצת מכיר הרב צבי יהודה הוא יודע שבקטע הזה
בחלק הזה שאנחנו קוראים עכשיו,
המון המון המון רעיונות של הרב צבי יהודה גנוזים פה בתוך הקטן הזה, החלק הקטן הזה.
הוא אומר, כל הסיבוכים מגיעים בגלל שבן אדם שייך לאיזה נישה, לאיזה פרט.
אבל מתי שאתה שייך לצד הפנימי, זה כמו,
אפשר לדמות את זה, כשאתה עולה למעלה,
אתה רואה את כל הדברים מלמעלה.
ואז אתה רואה את הכל במכלול.
ואז אתה לא נכנס לאיזה פרט, לפינה.
ואז אתה רואה את ה...
פתאום אתה רואה בגדלות את הדברים.
אם הרגיש כל אחד מאיתנו בשעות אלו של שחרור ירושלים והכותל,
ואני מוסיף גם את כל התקופה שאנחנו חיים בה עכשיו,
שיתוף עמוק עם כלל ישראל וניטשטשו התחומים בינינו,
זה משום שככל שהדבר הוא יותר גדול,
הוא גם יותר כללי,
ועל כן יותר אמיתי.
או אם תרצו במרכזניקית, אמיתי.
בגמרא רובין אמרו, אין תחומים למעלה מעשרה.
אני לא נכנס עכשיו להגדרה הלכתית, אבל בגדול תחומים שזה תחום נפרד
קיימים עד גובה מסוים. מגובה מסוים כבר אין תחום.
כלומר, משאדם עובר את תחום העשרה, את תחום המספרים הקטנים,
את תחום הקטנות,
הנה למעלה מזה בתחום הגדלות אין תחומים.
אין תחומים גם בזמן.
כשאנחנו חיים בימים אלה את הגדלות של השעה,
באים לנו במגע ממילא עם השנים קדמוניות של עמנו.
והלו בתוך השנים קדמוניות ההן
היו קיימים גם קדושת ארץ ישראל,
גם הגעגועים אל הכותל,
כל מה ששייך לעומקם של דברים,
אין לו נגיעה בדברים אישיים אגוצנטריים.
ואז אתה מרגיש שייכות פנימית לעם שלך,
והעם שלך נוגע בהיסטוריה של כל הדורות,
וההיסטוריה של כל הדורות נוגעת בסדרי הדורות וחוקותיהם,
וסדרי הדורות נוגעים במסדר הדורות.
מכאן הרטט האלוהי שעבר בלב כולנו.
בקיצור, זה ראיון נפלא.
כל זה הוא אומר לגאולה כהן, כן, כל זה הוא אומר לגאולה.
כל זה וכל זה מתפרסם במעריב של אותה שנה בערב שבת חזון ממש כמו השנה ערב שבת חזון במעריב
חפשו שאני לא עובד עליכם זה הכל כתוב שם
האמת יש שם כמה מאמרים מאוד מעניינים בעיתון הזה
אז
זה מה רציתי להגיד לכם ככה
אני מרגיש שהשעה
דוחפת אותנו חוץ מזה שהשעה מאוחרת
אבל השעה דוחפת אותנו
דוחפת אותנו לרגעים גדולים כאילו
חווינו רגעי שפל ואנחנו גם נדחפים לרגעים מאוד מאוד גדולים
והדברים האלה של הרב צבי יהודה הם דברים באמת מאוד מאוד חזקים
להבין ששעה גדולה גם הוציאה מאנשים דברים גדולים
וגם מפילה כל מיני קטנוניויות שקיימות בדרך כלל ביום יום.
אז עכשיו
אחרי זה תפתחו בבקשה
ממש משהו קטנטן
אני אגדיר אותו לא הפטריוטים זאת הכותרת כותרת השיעור לא הפטריוטים לא אין לי שום דבר נגד התוכנית אני
רק רוצה פשוט
לצטט פה דברים שאברהם לבני אומר לא הפטריוטים הוא אומר את זה מפורש
אז ככה הקטע הבא מופיע ב
אני אגיד לכם איפה זה מופיע זה מופיע פרק שישי ממש תחילת פרק שישי עמוד 125 אנחנו
אנחנו פשוט נראה את זה באיזה דילוג או שניים ובזה אנחנו נחתום.
אברהם לבני פותח בדברי הגמרא המפורסמים במסכת מכות, סוף מסכת מגות, דף כד ומעשה שהיה כך היה. וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא
מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי
מפלטה בריחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין
ורבי עקיבא משחק
אמר להן
שאלו אותו, קיצרו את זה פה,
אמר להם לכך אני מצחק,
ומה לעוברי רצונו, כך לעושה רצונו על אחת כמה וכמה.
זה חלק ראשון של הסיפור,
רבי עקיבא וחכמים,
חכמים בוכים, רבי עקיבא מצחק. שוב מדובר פה על אחרי חורבן בית המקדש.
שוב פעם אחת היו עולים לירושלים,
כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם,
כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים,
התחילו הן בוכין, רבי עקיבא מצחק
שאלו אותו למה אתה בוכה?
אמר להן לכך אני מצחק בכתיב ועידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו
וכי מה עניין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?
אלא תלה כתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש
תחרש
בזכרי הכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה
עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת
בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו
עקיבא נחמתנו
מה הסיפור הזה
מעבר לאופטימיות שבה מסתיימת מסכת מכות
בא ללמד. מה עומקו של הסיפור?
מה הרעיון העמוק של רבי עקיבא שאומר עד שלא נתקיימה הנבואה הזו, לא נתקיימה הנבואה הזו? מה סוד העניין?
מה אתם אומרים?
סתם שאלתי אתכם בשביל שאני אוכל לשתות מים, אני לא באמת מעניין אותי מה זה.
זה רק בגלל הזמן.
ברצף חרב, כמו אם אני אשתמש בדימוי
משמואל בן כבר הילד מת.
כבר לבכות כאילו... אין על מה לבכות.
אין על מה לבכות.
כאילו כבר מאוחר מדי לבכות עכשיו תקווה לאנסטאנסיה.
אוקיי, בסדר. בגלל שהזמן שלנו דוחק ואין לנו הרבה זמן למהלך מתודי,
רטורי, אז בואו ניכנס לתוך העניין.
אברהם לבני אומר ככה,
אנחנו נקרא חלק קטן ונסביר את היסוד.
בטרם ננסה להבין את אמונתו של רבי עקיבא,
יש להאיר תחילה שהאסון הלאומי
של שנת 70, חורבן הבית השני, אמנם גדל
לאחר כישלון מרד בר כוכבא ודיכויו על ידי אדריאנוס קיסר במאה ה-35 לספירה.
שני האסונות התרחשו בחיי התנא הגדול אבי המשנה.
לצד רבי עקיבא היה כידוע נושא כליו
של בר כוזיוה המלך,
אך לא הותיר את העם היהודי חסר אונים וחסר ישע.
וכאן הוא מתאר את הרנסאנס התרבותי הרוחני שעם ישראל עובר.
העבודה הגדולה של האיסוף והעריכה של התורה שבעל פה, שהחלה עוד בימי עזרה ואנשי כנסת הגדולה ונמשכה בימי בית שני,
התרחבה והתעצמה דווקא בעקבות האסון.
תוך מעט יותר ממאה שנה עורכת ומבארת קבוצה מופלאה של חכמים גדולים,
תנאים את עיקרה של תורה שבעל פה.
בקיצור,
בסופו של דבר הוא מתאר פה את התהליך המדהים
שעם ישראל מצליח איכשהו להשתקם. למה הוא אומר את כל זה?
תסתכלו בעמוד 127 למעלה.
ריכוזיות החיים הרוחניים של העם היהודי ועושרם בתקופה קשה זו,
מבטלת לגמרי את השקר המופץ על ידי הדת הנוצרית,
לפיו מהווה חורבן הבית,
את קיצה של היהדות המקראית.
אמת שהעם היהודי איבד את עצמאותו המדינית לזמן ממושך,
אך לא את היצירתיות הרוחנית הנפלאה שלו.
לעולם לא יינטלו ממנו התנ״ך והתלמוד,
שני מקורות החיים שבפעולתם המשותפת המשיכו להחיות ולעצב את נשמתו ואת מחשבתו לכל אורך ההיסטוריה.
אז הנקודה הראשונה שצריך להבין שההתחדשות הרוחנית של העם היהודי למרות החורבן מעידה
על זה שהעם היהודי לא הוחלף.
גם אם המצב שלו ירד,
גם אם המצב שלו הידרדר,
אבל הוא לא הוחלף.
לאמיתו של דבר, ככה הוא ממשיך, אי אפשר להבין את הישרדותו של העם היהודי ואת חוסן תקוותו
במשך מאות שנות גלותו הארוכה בלעדי אותה ירושה תרבותית עשירה,
שהייתה לו למולדתו הרוחנית
ושאין דומה לה בהתאמתה הפנימית בעומקה ובקדושתה.
רק היא, המורשת הזאת, יכלה לשמר בעם שלם את המניעים ואת הרצון להתמיד בשאיפותיו
ולהזין את הכוח לשמור על אמונתו בשיבת ציון ובגאולה.
הוודאות בתחייה הלאומית בעתיד לא נבעה מאיזו עיקשות פטריוטית של החכמים, לכן אמרתי לא הפטריוטים,
ובאמת שום אמונה פטריוטית,
שום נאמנות לאומית,
המבוססים על ערכים אנושיים בלבד,
תהיה רמתם מה שתהיה,
אינה מסוגלת להחזיק בחיים עם מפוזר בארבעה קצוות תבל במשך אלפיים שנות גלות.
את הוודאות של שיבת ציון ואת גבורת הנאמנות שאהבו החכמים מהאמונה.
כלומר מידיעה בעלת ערך מוחלט אוניברסלי כלל אנושי.
כלומר במילים פשוטות מה שאברהם ליבני אומר שרבי עקיבא
כשהוא צוחק והחכמים בוכים הוא רוצה להגיד להם
אני לא אופטימיסט.
אני לא אומר, לא נורא, בסוף יהיה טוב.
אני מאמין שההבטחות יקוימו.
אני מאמין שגם אם עכשיו המצב הוא קשה,
לא יכול להיות שהמצב הזה יימשך לעד.
כן, כן, כן.
יפה.
זו שאלה מעולה, היא פשוט יושבת על דברים שהוא כבר הסביר גם לפני כן.
הוא טוען, הטענה של אברהם לבני לאורך כל הספר,
שהנבואה היא לא איזה משהו שמייחד באופן פרטיקולרי את העם היהודי.
כלומר, מעמד הר סיני היה מעמד כלל אנושי.
מה שמבדיל בעצם בין עם ישראל לבין יתר העמים, שעם ישראל היה מוכשר לקבל את הרצון האלוהי העליון שהופיע,
ועמים אחרים עדיין לא הוכשרו לזה.
לכן חז״ל אומרים, הר סיני שממנו ירדה שנאה לאומות העולם.
כלומר,
הזכרנו את זה כבר בעבר, ההסבר של רש״י,
שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, שמע ישראל, רשי מסביר,
השם שהוא אלוקינו עכשיו,
יהיה
השם אחד לכל אומות העולם בעתיד.
זאת אומרת, האמונה היהודית היא לא אמונה פרטיקולרית שלא מעניין אותה כל העולם,
היא אמונה שאמורה בסופו של דבר להיות מלאה ארץ דעה את השם כמיים לים מכסים.
לכן המסר שלנו הוא מסר אוניברסלי,
הוא מסר ממש לכל העולם, לא רק לנו.
זאת אומרת,
הסיפור של חזרת עם ישראל לארץ הוא לא סיפור אישי שלנו.
יצאנו,
הרסו לנו את החיים ואז בסוף נחזור.
לא.
אם אנחנו מאמינים שעם ישראל יש לו ייעוד לכל העולם,
אז החזרה שלנו היא לא חזרה פרטית שלנו,
היא החזרה של השכינה לעולם,
חזרה של ההתגלות האלוהית לעולם,
חזרה של המוסר לעולם וכן הלאה וכן הלאה.
זה עיקרון שבעצם חורז את כל הספר.
לכן הוא אומר, כגוי שהתגייר,
התגייר, הוא אומר, אני חזרתי ליהדות לא כי רציתי להיות יהודי,
כי רציתי להיות אדם.
כך הוא אומר בתחילת הספר.
הבנתי שהתרבות המערבית קרסה,
ובשביל להיות אדם אני חייב לחזור לזהות היהודית.
בסדר? זו אמירה מאוד חזקה שמלווה את כל הספר.
דווקא פעולה יותר טובה אצלנו על הגויים.
יותר מאוד. זו שאלה מעולה,
שאני לא יודע אם הזמן שלנו מאפשר לדבר עליה. לא, זו שאלה מעולה.
באמת שאלה מעולה.
אני אגיד רק בצורה, בצורה כזו קצרצרה שלפעמים הנה בוא ניקח דוגמה למוזיקאי אם נדבר על מוזיקאים לפעמים יותר קל ללמוד ממוזיקאי בינוני מאשר ממוזיקאי גאון ענק זאת אומרת לפעמים יותר קל לך לקלוט מאדם שהוא לא בלבל שהוא מטורף מאשר מלבל מטורף זאת אומרת לפעמים כשאתה בשיא העוצמה שלך
אף אחד לא יכול להדביק את הקצב שלך.
אבל מתי שאתה נמצא בחולשה,
הרבה אנשים יכולים לחקות אותך.
זה בעצם ההשפעה של עם ישראל.
כן.
שאלה נהדרת, ולך אני אענה לשאלה.
אז תסתכלו, תסתכלו בעמוד 129.
עמוד 129, פסקה שמתחילה. כמו כן, רבי עקיבא.
המצהיר על אמונתו בשיבת ציון ובתחייה הלאומית העתידה לאחר התמוטטותה,
אינו מבטא בזה אמונת אנוש המסוגלת לגבור
על הסבל ולהביע את תקוותה במילים יפות.
שכן איזה אדם או איזה פילוסוף יכול לסתור את קיסרי רומא ומצביעיה שחרשו את ירושלים והחריבו את ארץ ישראל שינו את שמותיהם לאיליה קפיטולינה ולפלסטינה וחשבו שמחקו את זכרם מבני אדם.
רבי עקיבא לא היה אמון על אמונה סטואית בסדר פילוסופיה סטואית זה
פילוסופיה של התגברות על הסבל
המתעקשת לכפור בגודל הטרגדיה ההיסטורית הוא פשוט ידע
את תורת הנביאים
שהודיעו את נצחיותו של עם ישראל ואת נצחיותה של קדושת ארץ ישראל ובהכרח תשוב פלסטינה
אל שמה האמיתי וליעודה המקורי במוקדם או במאוחר.
במילים אחרות איך הוא אומר פה אם אברהם האמין בהגשמת ההבטחה האלוהית כיצד יכול רבי עקיבא כאלפיים שנה אחריו שלא להביע גם הוא את אמונתו.
רק בגלל הזמן אני חותם פה אבל הנקודה היא
והיא נקודה שמתקשרת לדברים של הרב צבי יהודה בהתחלה,
תורת השם תמימה משיבת נפש.
כשאתה מתעלה לגודל השעה או לגודל ההתבוננות,
אז אתה מבין שגם החורבן
הוא חלק מהכשרת הבניין.
בדיוק.
בדיוק. זה הרעיון של עין בעין של הרב צבי יהודה גם הוא בעצמו.
כלומר, כשאדם מתבונן בעין הקטנה שלו על המציאות,
אז הוא יכול לראות חולשות ויכול לראות כל מיני דברים שבורים,
אבל כשאתה מרים את העין למעלה ומתבונן על מה שקורה פה
בגדול אפילו החורבן הוא חלק מתהליך ההכשרה של הגאולה.
וזה לא אופטימיות גריידה,
זה אמון מוחלט
שמה שחרב
יחזור להיבנות, כי העולם לא יכול בלי הבניין הזה.
כן.
ברור, ברור. לא, הוא רק רוצה להגיד שזה לא אופטימיות אנושית שנובעת מזה שבן אדם אומר,
כמו wishful thinking, כאילו אתה מקווה שיהיה טוב. על סמך מה אתה מקווה שיהיה טוב? אולי יהיה רע.
בסדר?
אבל לאור חולצתך, אני אציע לך בקשה שאינך יכול לסרב לה.
ואני פשוט, אני חייב לסיים.
אז בעזרת השם, אנחנו נמשיך את המסע הזה. אני מזמין אתכם להצטרף אלינו גם בהמשך.
בסדר? בעזרת השם. כן. תודה רבה.
שיהיו בשורות טובות, שהזמנים האלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
והאמת והשלום יאהבו.
