טוב,
רוצה להתחיל?
טוב, שלום לכולם.
אנחנו נלמד היום שיעור שמצד אחד הוא איזשהו סוג של סיכום למה שלמדנו השנה בשנת הציונות הדתית.
מצד שני הוא גם שיעור בפני עצמו,
קצת הכנה לתשעה באב,
נקווה שלא נצטרך, מהירה יבני המקדש.
אבל אם במקרה יחול תשעה באב כיום תענית, אז אולי לבוא קצת יותר מוכנים.
אנחנו מכירים את הגמרא,
את המשנה והגמרא במסכת מכות,
שבעצם הנושא של המסכת הזאת זה ל״ט מכות.
39 מלכות שאדם ישראל,
חס ושלום, שעובר עבירה מסוימת,
צריך לקבל.
אז לכאורה המסכת הזאת עוסקת
בפורענות של היחיד,
אדם פרטי בישראל, רובי בן שמעון לוי,
עבר עבירה שמחויב עליה מלכות, אז כל הדינים של המכות.
אבל סוף המסכת, איך המסכת מסתיימת?
הכל הולך אחר ההתחלה,
אחר הראש, והכל הולך אחר חיתום,
אחר החתימה.
איך המסכת מסתיימת? המסכת מסתיימת כידוע בשני הסיפורים על רבי עקיבא וחכמים שהולכים בהר הצופים
בזמן החורבן.
אני אקרא את הסיפור השני.
שוב פעם אחת, סוף מסכת מכות, דף כד עמוד ב',
שוב פעם אחת, אומרת הגמרא, היו עולים לירושלים.
מי היו עולים לירושלים?
אותם החכמים שהסיפור הראשון, רבן גמליאל,
ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע,
ורבי עקיבא. אם כן, ארבעת החכמים היו מהלכים,
כמו שאומרת הגמרא,
שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים,
בואו נדמיין לעצמנו רגע הר הבית,
הר הצופים פלוס מינוס צפון מזרח,
אז הם מגיעים מכיוון הר הצופים,
מה שנקרא היום האוניברסיטה העברית,
בית חולים הדסה הר הצופים,
ורואים את הר הבית.
מה הם רואים?
אז רואים, כיוון שהגיעו להר, שוב פעם אחת הם עולים לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם.
קודם כל,
אתם עומדים על הר הצופים,
פעם ראשונה שמהר הצופים אתה עולה מהעמק,
עולה להר, ואז אתה רואה מולך ממש את ירושלים,
הר הבית,
ורואים את החורבן.
קרעו בגדיהם.
מי קרא בגדים? כולם.
גם רבן גמליאל,
גם רבי אלעזר בן עזריה,
גם רבי יהושע,
גם רבי עקיבא,
כולם קראו את הבגדים, ברור, רואים חורבן.
כיוון שהגיעו להר הבית, המשיכו ללכת מערבה,
דרום מערבה, כיוון שהגיעו להר הבית,
ראו שועלי שיצא מבית קודשי הקודשים,
התחילו אין בוכין ורבי עקיבא מצחק.
כלומר, זה שהם בוכים,
זה ברור.
למה ברור?
כי חורבן, בדיוק על זה הם קראו מקודם,
נכון? כמו להבדיל אלפי אלפי הבדלות, כמו
חס ושלום, אבלות של אדם פרטי.
אדם שומע, מעיקר הדין, אדם שומע, חס ושלום, שאחד משבעת כובעיו נפטר,
קורע, היום יש מנהגים שונים, אתה קורע,
לפני הלוויה, אחרי הלוויה, בכל אופן, אבל ודאי שהקריאה
היא סמל לאובדן. כשאתה קורע את הבגד, אתה מאבד את הבגד, אתה לא יכול יותר להשתמש בו.
אז זה סוג של ביטוי לאובדן של אותו אדם שנפטר.
אז ברור שאם יש קריאה על אדם פרטי שנפטר, אז מה נאמר
על אומה שמקדשה חרק ומלכותה חריבה
והיא גולה מארצה וכולי. אז ודאי שכולם קראו.
אז יש רבי עקיבא, אז יש כולם בוכים, זה ברור. הבכי של רבן גמליאל
ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע הוא המשך לקריאה שהם עשו.
אבל רבי עקיבא, למרות שקרא,
כשהגיע להר הבית, קרא בהר הצופים, הגיע להר הבית, מצחק.
ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו, מפנימה אתה מצחק?
זה לא,
מר משך עכשיו הצחוק.
אמר להם, מפנימה אתם בוכים?
זאת אומרת,
ודאי שצריך לבכות.
רואים חורבן?
ודאי שבוכים, כמו שקראנו, ועכשיו בוכים, קריאה ובכי.
זה חלק מהלכות אבלות, ודאי הלכות אבלות של ציבור על חורבנה של ירושלים.
טוב, לא ניכנס לכל זה, למה הוא שואל אותם, מפנימה אתם בוכים?
אז הם אמרו לו, מקום שכתוב בו, וזר הקרב יומת ועכשיו שואלים ילכו בו,
ולא נבכה.
אמר להם, אם כן ברור, הסברה של החכמים,
רבן גמליאל רבי עזרא בן עזרא ורבי יהושע, ברורו.
קריאה ובכי זאת התגובה ההגיונית,
המציאותית, למה שהם רואים כרגע, לחורבן.
אמר להם רבי עקיבא, אמר להם, לכך אני מצחק,
דכתיב,
והעיד על ידיו נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יבחיהו,
יבחיהו, זה פסוק בישעיהו.
בשבילת הגמרא וכי מה עניין אוריה אצל זכריה. אוריה במגדש ראשון, זכריה במגדש שני.
אל התעלה כתוב נבואתו של זכריה ונבואתו של אוריה.
זאת אומרת, זה לא עניין של תקופה,
אלא עניין של שייכות.
באוריה כתיב לכן בגללכם, פסוק במכרע,
ציון שדה תחרש,
ובזכריה כתיב עוד ישבו זקנים מוסקנים ברחובות ירושלים. אמר רבי עקיבא,
כל הסיפור הזה ידוע, אני לא קורא בשביל הסיפור,
רוצה רק להגיע לסוף המסכת.
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה,
הייתי מתיירש, שמא לא נתקיים נבואתו של אוריה.
עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, כלומר, ציון הצדה תחרש, הוא רואה את ירושלים חרבה.
בידוע שנבואתו של שכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו,
אם כן, ברור לי שתתקיים הנבואה,
עוד ישבו זקנים וזקנות.
אומרת הגמרא,
בלשון הזה אמרו לו, זה גם ביטוי קצת מוזר, מה זה בלשון הזה? אמרו לו,
עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.
אז אני רוצה היום להתעכב
על השורות האחרונות, על המילים האחרונות במסכת הזאת,
ארבעת המילים האחרונות,
מדוע אמרו לו פעמיים נחמה.
היו צריכים להגיד, עקיבא נחמתנו.
כלומר, כמו שיש עכשיו חורבן,
אז בעזרת השם בהמשך יהיה בניין.
אז תגיד, עקיבא נחמתנו.
תגידו, עקיבא נחמתנו. למה צריך להגיד?
פעמיים.
עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.
איזו נחמה כפולה יש פה?
אה, אתה אומר, כתוב בפסוק, נחמו נחמו ימי.
תשאל על הפסוק הנביא.
למה שם כתוב פעמיים נחמו?
אם כן, כנראה שכשאנחנו ניגשים למציאות של חורבן,
אנחנו כבר בתשעת הימים,
כשאנחנו ניגשים למציאות של חורבן,
אז כנראה צריך לגשת אליה מתוך מבט של פעמיים נחמה.
ולכן
אף על פי שרבי עקיבא קורא והחכמים בוכים ואני מרשה לעצמי לומר
שאם רבי עקיבא לא ראה את החכמים בוכים אז הוא לא ימרשה לעצמו לצחוק
אלא גם הוא היה בוכה
או רק הוא היה בוכה אבל היות והוא ראה את הקריאה שגם הוא קרא
וראה את הבכי של חכמים על גבי זה בעומק הפנימי של הקריאה והבכי
הקריאה של כולם והבכי שלהם הוא עכשיו מרגיש מחויבות לצחוק
ועל זה אומרים לו,
פעמיים ניחמתה אותנו.
אז אני רוצה להתמקד היום בשיעור,
מה זאת הנחמה הכפולה הזו?
מה זו הנחמה הכפולה הזו?
למה עקיבא ניחמתנו? עקיבא ניחמתנו פעמיים,
על פי הפסוק בנביא,
נחמו נחמו עמי.
טוב, אז נלך בכיוון מסוים, אפשר גם בכיוונים אחרים, אבל נלך בכיוון מסוים.
נחמה ראשונה, הנושא בעיקר זה הנחמה השנייה.
למה צריך להגיד פעם שנייה נחמה?
הנחמה הראשונה,
עקיבא ניחמתנו,
לכאורה פשוט.
אנחנו אנשי אמונה, מאמינים שכזו בחור ברא את העולם,
מאמינים שהוא ברא את העולם לאיזושהי תכלית, לאיזשהו ייעוד, לאיזושהי מטרה,
וברור לנו בוודאות אמונית גמורה שהמטרה והייעוד בסוף יצאו אל הפועל.
ברור לנו.
לכן ברור לנו שמבראשית ברא אלוהים את השם ואת הארץ,
בסוף נגיע ביום ה' אחד ושמו אחד, ונראו אליו כל הגויים.
ברור לנו.
מקדש על מכונו, כהנים בעבודתם,
מלכות בית דוד,
עלייה לרגל של הגויים,
העולם מגיע לגאולתו ולתיקונו. זה ודאות אמונית, זה ברור לנו, נכון.
אז נחמה ראשונה
היא תוצאה
מכך
שהאדם שחי, או כאן האומה,
האדם או האומה שחיים בהווה קושי,
בהווה, במציאות העכשווית, ההובית,
כל אחד מאיתנו עובר קשיים בחיים שלו,
בזמן איקס.
יפה.
אבל מה נותן לך כוח להמשיך הלאה? מה נותן לך נחמה? מה נותן לך ישועה?
תקווה?
ציפייה זה שאתה יודע בוודאות שאתה תצא מזה.
אז האדם הפרטי יכול להיות חד ושלום שלא יצא מזה, נקווה שכן.
אבל האומה,
הקווים ברחו הוא לא ברא את עם ישראל לחינם,
ולא ברא את האנושות לחינם, ולא ברא את העולם הזה לחינם.
העולם הזה בסוף הגיע לגאולתו,
ונהרו אליו כל הגויים.
לכן נחמה ראשונה שרבי עקיבא בצחוק שלו,
ותכף נגיע לסוגיית הצחוק,
כשרבי עקיבא מנחם,
כשרבי עקיבא צוחק,
צוחק, הוא בעצם מנחם נחמה ראשונה את החכמים.
איזו נחמה? נחמה של איזו ודאות
בעולם האידיאלי שיצא אל הפועל בעתיד,
אף על פי שכרגע בהווה המצב יכול להיות הפוך לגמרי מהאידיאל העתידי הזה.
אז על מה הם בוכים?
על ההווה המסובך,
ההווה הקשה.
על מה הוא צוחק?
על העתיד החיובי הבטוח.
אז נחמה ראשונה, תודה רבה לך רבי עקיבא, אמרו חכמים כביכול,
הוצאת אותנו מהמבט
על ההווה אל המבט העתידי.
הוצאת אותנו מהמורכבות הספציפית של המצב שבו אנחנו נתונים כרגע,
נקודת הזמן שבה אנחנו נתונים כרגע,
למצב האופטימלי, למציאות האידיאלית שעתידה להיות, ולכלל ישראל עתידה להיות באופן ודאי.
בואו רגע נשייך את זה אלינו.
הרבה פעמים אדם נמצא בקושי,
במצוקה, בחיים, כל אחד מאיתנו עובר דברים.
והשאלה היא איך אתה מתייחס
לקושי הזה.
איך אתה מתייחס לנקודת הקושי,
מנקודת הזמן והמקום שבה אתה נמצא בתוך הקושי הזה.
אם אתה חי רק בתוך המציאות העכשווית,
ואתה רוצה שלום עכשיו ומשיח עכשיו,
ועכשיו הוא עדיין לא הגיע, שלום וכנראה גם המשיח עדיין לא הגיע, כי עוד לא הודיעו לנו בשעה עשרה לשתיים עשרה,
אז אתה בדיכאון.
למה?
כי אתה חי את הקושי.
הקושי הפרטי, הקושי הלאומי.
אז אני חוזר לקושי הפרטי.
אז אדם, הרבה פעמים, לכל אחד מאיתנו יש קשיים.
מה, מה שובר אנשים?
מה מרסק אנשים?
מה מייאש אנשים
שהם רואים את הכאן ואת העכשיו.
ובאמת יש להם קושי, ובאמת כואב,
ובאמת קשה,
ובאמת אולי חד ושלום אפילו של מחירים בכאב הזה.
אבל הם לא מסוגלים, האנשים האלה, לצאת למבט עתידי,
למבט שבסוף
הדברים
יסתדרו ויתפתחו בעזרת השם.
אז בהלכות יחיד, אולי לא בטוח,
אבל בהלכות ציבור, זה עדיי שכן.
העולם לא נברא לחינם.
אז הקדוש ברוך הוא,
כשאמר שבסוף העולם יגיע לגאולתו ותיקונו, זה דבר ודאי.
אז נחמה ראשונה, היכולת שלנו כפרטים, קל וחומר כאומה,
להתמודד עם מצבים עוביים, בלשון הווה,
מורכבים ומסובכים, כולל קשים וכואבים מאוד,
נחמה ראשונה זה היכולת לצאת מהמציאות העכשווית הזאת,
ולהסתכל רחוק כסא דעילי מרחוק,
ולראות את העתיד הוודאי,
האלוהי, השלם, הטוב, החיובי, שיופיע במציאות.
בהמשך הדרך.
זה צריך מבט אמוני בשביל זה. אשא דאי למרחוק.
רוב האנשים רואים קרוב, רואים קצר.
לא רואים רחוק,
לא רואים עמוק,
לא רואים אמת.
לכן נחמה ראשונה זאת נחמה פשוטה.
עקיבא נחמתנו,
בזה שאתה רואה את העתיד, עכשיו אתה רואה שועלים,
אבל אתה כשאתה רואה שועל, אתה בעצם רואה את הזקנים והזקנות
והילדים והילדות שיהיו בירושלים.
אחד.
שתיים, נחמה שנייה רבותיי, יותר עמוק עכשיו.
נחמה שנייה, וזה אני חושב החידוש של הסוגיה פה.
נחמה שנייה,
נחמה שנייה,
זה לא רק שההווה הוא גרוע ועתיד יהיה טוב, אלא
שהעתיד הטוב
הוא נמצא כבר עכשיו בתוך ההווה הגרוע.
ההווה הגרוע בונה בתוכו את העתיד הטוב.
זה לא עכשיו על הפנים, מחר יהיה טוב.
הטוב כבר נמצא כשיש על הפנים.
אני רוצה להסביר את זה רגע.
למשל,
הגמרא במסכת מגילה אומרת על הפסוק
תחת הנאצות שיעלה בראש,
תחת הסירפד יעלה הדס,
תחת הנאצות זה המן, יעלה בראש זה מרדכי,
תחת הסירפד זו ושתית, תעלה הדס זו אסתר.
איך אנחנו מסבירים את המילה תחת?
האם המילה תחת הכוונה במקום?
כלומר, בשלב מסוים יש המן,
אחרי שיתעלה המן על העץ,
יסתלק מהמפה,
מהבמה ההיסטורית יופיע מרדכי,
אבל זה שני שלבים שונים.
אז במובן הזה המילה תחת הכוונה במקום.
אם עד עכשיו היה אמן,
במקום אמן יהיה מרדכי.
עד עכשיו התלבשתי,
כי תסתלק במקום אבשתי תהיה אסתר.
אפשרות אחת להסביר.
אפשרות שנייה להסביר, ככה רב שרם מארצות הברית,
השחררתי את שמו כרגע,
המלא,
הוא אומר לא, המילה תחת זה מלשון מתחת.
זה לא במקום, זה מתחת.
כלומר, כבר כשיש אמן,
מתחת כבר נמצא מרדכי.
כבר כשהשבשתי,
מתחת נמצאת אסתר. אלא מה? אתה לא רואה.
למה?
כי אתה רואה את מה שמעל פני השטח, אתה לא רואה מה שמתחת לפני השטח, זה כמו, למשל, אני אתן לכם דוגמה, זה כמו כוס.
הכוס מונחת על השולחן.
מה אתה רואה?
אתה לא רואה את התחתית של הכוס.
אתה רואה, כי התחתית היא צמודה לשולחן.
מתי תרדת התחתית? זה פורים, ונהפוכו.
מה זה ונהפוכו?
תהפוך.
תהפוך את אמן.
פתאום מה תגלה? שמה נמצא שם כל הזמן מתחת?
מרדכי.
תהפוך את ואשתי.
מה פתאום תגלה?
שאיסתר נמצא שם כל הזמן.
אז התחת במשפט הזה, בפסוק הזה,
זה מתחת.
מה נפקא מינה?
נפקא מינה איך אתה מתייחס להווה המסובך.
אם אתה אומר ההווה המסובך זה מה יש
והעתיד עדיין אין,
אז בהווה אתה באמת יכול להתרסק ולהתייאש.
אבל אם אתה אומר, לא, העתיד כבר נמצא מתחת להווה.
ההווה המסובך הוא זה שבונה את העתיד.
זאת נחמה עמוקה מאוד, הידיעה שבתוך ההווה
כבר נמצא העתיד.
וההווה המסובך הוא זה שבונה את העתיד.
אני אסביר את זה רגע בשפה של השנתיים האחרונות.
בשמחת תורה בבוקר, בשש וחצי בבוקר, בעשר בבוקר,
כבר שם היה מונח, מתחת לקטסטרופה של שמחת תורה,
כבר שם היה מונח,
כן, היו מונחים,
השמדת החמאס,
השמדת חיזבאללה,
נפילת סוריה,
עבודה המדהימה באיראן.
זה כבר שם היה מונח.
כמובן, מי ידע שזה מונח?
הקדוש ברוך הוא, כי הוא מנהל פה את ההיסטוריה.
אבל מי מסוגל לראות את זה?
בשמחת תורה בעשר בבוקר.
אתה נמצא שם בהווה הנוראי, נכון?
אז נחמה ראשונה זה שאתה יודע שהחיים לא נגמרים בהווה, אלא יהיה עתיד,
ועתיד יהיה טוב.
נחמה שנייה יותר עמוקה,
שאתה יודע שכבר העתיד נמצא בהווה והוא נבנה מתוך ההווה המסובך.
זה נחמו נחמו עמי נחמה אחת על העתיד המוחלט הוודאי.
נחמה שנייה שההווה המסובך הוא בונה את העתיד החיובי הוודאי הזה.
זה עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.
רבי עקיבא מצחק
לא כי הוא רואה רק את העתיד עוד ישבו זקנים וזקנות,
כשבהווה כרגע שואלים מלחים.
הוא רואה את הזקנים והזקנות מתוך השועלים המהלכים.
השועלים המהלכים הם בונים את הזקנים והזקנות.
הבניין נבנה מתוך החורבן.
זה לא יהיה חורבן, טוב, הוא יסתיים, אחרי זה יהיה בניין.
הבניין נבנה מתוך החורבן.
בואו נדבר על זה עוד פעם במושגים אישיים,
פרטיים, יותר קל להבין את זה.
כל אחד מאיתנו עבר משהו בחיים.
עבר בטח איזה משהו שהיה קושי, יפה.
כשיצא מהקושי הזה, והוא מסתכל על זה עכשיו בפרספקטיבה לאחור.
מה הוא רואה? מה הוא מגלה?
הוא מגלה שדווקא החורבן, דווקא הקושי,
דווקא זה שאתה היית דחוק לפינה,
עם הפנים לקיר,
דווקא זה מה שהוציא מתוכך כוחות חיים אדירים שלולי הדחק הזה אל הקיר.
לא היית מגלה, לא היית מודע שהכוחות האלה קיימים,
ולא היית מצליח להוציא אותם מלפועל בכלל.
לכן רבותיי,
היחס
אל החורבן
הוא נחמה כפולה.
נחמה על הבניין העתידי הוודאי, ונחמה יותר עמוקה,
והיא דורשת מבט אמוני יותר עמוק,
שדווקא החורבן הוא זה שמצמיח ובונה את הבניין.
רק עוד משפט אחד רגע. למה אמרתי את זה? עוד משפט אחד רגע.
למה אמרנו זה קשור לסיום המהלך שלמדנו פה השנה, בשנת הציונות הדתית?
כי זה המבט האמיתי, השלם,
שקוראים לו בכותרת ציונות דתית.
לראות בתוך המציאות המורכבת והמסובכת את סדר הופעת השם במציאות.
ולא להגיד כל זמן שאני לא רואה את החזון האידיאלי, את השלמות האלוהית הטוטאלית במציאות,
אז הדבר הזה לא שווה כלום, ואולי ההפך, מה זה סטן.
מדינת ישראל זה יסוד כיסא ה' בעולם,
אלא מה?
זה היסוד של הכיסא.
בסדר, אבל על הכיסא הזה לא בטוח שיושב המלך,
מלך מלכי המלכים, יושבים על הכיסא הזה כל מיני
מלכים במרחמות מסוגים אחרים,
תרבויות אחרות, אבל לאט לאט זה הולך ונבנה.
ודווקא המציאות המסובכת היא זאת שבונה את זה.
אז זה קודם כל שלב א', עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו, כן שימוע.
את העתיד בהווה.
הנחמו הראשון, אני רואה בהווה את העתיד, אבל כרגע אני בהווה הגרוע.
הנחמו השני, אני רואה את העתיד,
העתיד, אני רואה אותו כבר בהווה עכשיו.
עכשיו, עכשיו הוא נמצא פה.
מתחת הוא נמצא, רק צריך להפוך, ונהפוך הוא.
הקב' הוא בנסתר, הוא זה, כן, ברוך אתה השם, הוא בנסתר.
מה?
לא רואים? לכן באת לכיתת אמונה.
למה באת לכיתת אמונה?
אתה בא לכיתת אמונה כדי לגלות שמתחת יש משהו אחר שלא רואים.
אתה באת לפה כדי לא להשתעבד למבט המדוכא,
לא אתה, והמיואש,
והמקטרג
של כל ערוצי התשקורת.
כל היום מפמפמים לנו ייאוש וייאוש ועוד פעם ייאוש.
ברור, כי מי שמסתכל בעיניים של תשקורת, שקר גדול,
הוא מסתכל על השטוח, רואה שטוח, רואה שטחי,
הוא רואה מה קורה במציאות.
ברור.
כי אתה תקים ערוץ תקשורת אמיתי.
לאט לאט. עם ישראל בריא.
עם ישראל שייך לנחמו, נחמו עמי הזה, הוא שייך לנחמו
השני ולא רק לנחמו הראשון.
עם ישראל בריא, נחמו, נחמו עמי.
ברור.
עד לכאן רבותיי חלק א',
חלק ב', עכשיו צריך להסביר קצת סוגיית הצחוק.
אמרו לו עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.
מה ניחם אותם?
שהוא צוחק.
מה זה הצחוק הזה?
מה זה ביטוי של, מה זה צחוק?
מה?
כן, אבל מה זה צחוק? צחוק.
יש הבדל בין צחוק בסין
לבין צחוק בצדיה. אני מזכיר לכולנו שיצחק אבינו,
אחד מאבותינו הקדושים, יצחק אבינו,
לפי הזוהר, יצחק הוא הבכיר שבאבות.
יצחק אבינו נקרא על שם צחוק?
על שם הצחוק.
נכון? אז בואו קצת נתמקד בצחוק הזה של
יצחק נקרא בגללו יצחק.
נתחיל קצת, בסדר?
הפסוק אומר כך, כל זה כדי לברר את הצחוק של רבי עקיבא
וכמה אנחנו בדור הזה
צריכים להיות צוחקים וגם את זה נאזן בהלכה שקשורה לימים האלה,
תכף נגיד.
אז אני ממשיך.
אז אם כן, עד לכאן פעמיים נחמה, נחמה כפולה יוון.
עכשיו, למה דווקא הצחוק הוא מבטא את הנחמה הכפולה הזאת?
יפה. מה זה צחוק?
אז נחזור לאברהם ושרה.
ואברהם ושרה זקנים באים בימים,
חדל להיות לשרה אורח כנשים.
מחילה מכבודנו, פשט הדברים.
אולי להביא ילדים לעולם.
נכון, אבל הפסוק אומר,
חדל להיות לשרה אורך כנשים.
אורך כנשים, אומר רשי,
זה דם נידה.
נכון, מה זה מעניין אותנו פה בפסוק הזה שאין לשרה דם נידה?
כי ידוע על פי הרפואה
שאישה בזמן הריונה היא מסולקת דמים, אין לה דם, לא יוצא לה דם. למה לא?
כי הדם הופך להיות בזמן ההיריון,
הדם הופך להיות המעטפת ברחם ששומרת על העובר.
ולכן הדם לא יוצא החוצה עם מסולקת דמים, כי הדם הזה הוא שומר על העובר.
לכן בזמן ההיריון, אם פתאום יש איזה טפטוף דם,
זה מסוכן מאוד, צריך ללכת לרופא,
אולי המעטפת ששומרת על העובר נפגעה.
לכן בזמן הלידה שכבר העובר יצא החוצה,
אין צורך במעטפת הדם הזאת, אז כל אדם יוצא החוצה.
פיזיולוגי כרגע, יפה.
אז אומרת התורה,
חדל להיות לסרה אורח כנשים.
אין לסרה דם נידה, כלומר אין לה מעטפת
שיכולה לשמור על עובר ברחם.
בשפה של היום,
כל גניקולוג או גניקולוגית ששרה הלכה אליה,
אמרה לה גניקולוגית, גברת, אין לך סיכוי להיראה.
אין דם נידה.
חדל להיות לשרה אורח הנשי, יפה.
טוב, צחוק במובן השטחי הילדותי שלו,
זה משהו שהוא לא מובן,
נכון?
אז הקרובה מבשרת לאברהם ושרה שיהיה להם בן.
חדל להיות לו שרה אורח הנשי, שניהם זקנים.
צוחקים.
טוב, חזל הבחינו בין הצחוק של שרה,
שהצחוק פחות חיובי, הצחוק של אברהם שהצחוק חיובי, נעזוב כרגע את ההבחנה הזאת.
אבל אפשר להבין את הצחוק הזה גם בצורה אחרת לגמרי.
לא רק צחוק של זלזול
או אי אמון בדבר,
כן, או אי אמונה,
אלא הצחוק הזה בצורה אחרת לחלוטין.
אני רוצה רגע להסביר את זה ממקום מצחיק,
בסדר?
איך עובדת בדיחה?
בדיחה מצחיקה, נכון? למה בדיחה מצחיקה? בואו ננסה להבין את השכל ואת הרגש
שעובד מאחורי הבדיחה. איך עובדת בדיחה?
אתה מספר איזשהו סיפור
שיש לו איזה רצף הגיוני,
נכון?
עכשיו, ככל שסוף הסיפור
הוא יותר שובר את הרצף של ההיגיון שנבנה פה במהלך הסיפור,
ככה הבדיחה יותר מצחיקה,
נכון? אני מספר סיפור, יש לו איזה רצף,
פתאום,
מצחיק.
למה בדיחת קרש נקראת בדיחת קרש?
כי הסוף שלה,
ישר כמו קרש, למה צחקת עכשיו?
זה בדיוק הנושא של ש... למה צחקת?
כי לא חשבת שבדיחת קרש נקראת בדיחת קרש
בגלל שהבדיחה ממשיכה ישרה, הסיפור ממשיכה ישרה כמו קרש.
זה הפתיע אותך.
לכן צחקת.
בדיוק.
הנה דוגמא חיה עכשיו.
כלומר, לא ציפיתי שסוף המשפט למה בדיחת קרש נקראת בדיחת קרש יהיה
כי היא ישרה כמו קרש.
הפתיע.
עכשיו יותר עמוק.
אומר הרב הירש,
על פי הגמרא בתענית ועוד, מה זה צחוק?
ככה גם משווה הרב קוק כהרבה מקורות. מה זה צחוק?
צחוק, אני אומר את זה בשפה קצת יותר עמוקה.
צחוק זאת התפרצות של עולם אלוקי
שהוא מעל ההיגיון
ומעל הניסיון,
מעל השכל ומעל המציאות,
לתוך העולם החומרי המוגבל שלנו,
שהוא עולם של היגיון וניסיון, של שכל ומציאות.
לכן, מתי יופיע צחוק?
צחוק יופיע כשיש הופעה אלוקית מעבר לכללים הרגילים של העולם שלנו.
נקרא לזה בשפה אחרת, נס ששובר את הטבע.
יש גמר מסכת תענית,
שאחד הלך בשוק, זה בלאפט,
שאל, פגשתי אליהון אבי, טוב, כנראה אם פגשתי אליהון אבי, אדם רציני.
פגשתי אליהון אבי, שאל אותו מתי קאטמר?
אמר לו, כן, מתי אבוא המשיח? הוא אמר לו, לא יודע.
סליחה, לא דייקתי מחילה. סליחה, סליחה.
שאל אותו, סליחה, טעות. שאל אותו, מי בשוק הזה בני העולם הבא?
בן העולם הבא?
סליחה.
אמר לו אליון הנביא,
לך תפגוש את שני האנשים שם, בקצה של השוק,
הם בני עולם הבא.
שאל אותו אדם את אותם אנשים, הלך אליהם, שאל אותם,
אליון הנביא,
כי אמר שאתם בני עולם הבא, מה אתם עושים?
הוא אמר שני הסברים, הסבר אחד,
ענן מבטחין עננן,
או מסמכים את העצובים, שני הפירושים.
כלומר, אנחנו אנשים בתחנים,
אנחנו אנשים שמסמכים את העצובים.
המשותף לשני אלה,
העיצבון, העצבות היא באה מתוך המפגש עם המציאות.
לשמח את העצוב זה להוציא אותו ממציאות.
לספר,
לבדח את האנשים זה לצאת מהמציאות.
אז אברהם ושרה, ואני לא כרגע נכנס לחילוק שלהם,
למה באמת הם צוחקים כשהקדוש ברוך הוא מבשר להם? כי הם מבינים שלמרות שאין לשרה אורח כנשים.
ועל פי ההיגיון והניסיון, השכל ההגיוני והמציאות המעשית,
אין סיכוי שיהיה פה הריון.
הקדוש ברוך הוא קובע אם יהיה פה הריון או לא.
ולכן מנציחים את השם של הילד הזה על פי הצחוק הזה, יצחק.
אני אגיד יותר עמוק מזה, אומר הרב הירש.
אחד מאבותינו הקדושים נקרא צחוק, על שם הצחוק יצחק. למה?
כי עם ישראל הוא עם צוחק.
צוחק בשביל צוחק אחרון.
כלומר, עם ישראל הוא עם כזה שכל ההיסטוריה שלו, שלנו,
אנחנו עוברים כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה סיבוכים,
כל כך הרבה, נחזור רגע לגמרא במכות, כל כך הרבה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן נתניהו ורבי יהושע,
שבוכים
אבל יש בנו בתוך הבכי הזה של החכמים יש בתוכנו רבי עקיבא מצחק
זאת תכונתנו זאת סגולתנו זה אופיינו זה צביוננו האישיותי זאת קדושת ישראל שלנו
קדושת ישראל סגולת ישראל קדושת ישראל האופי שלה לפי הכיוון שאשור היום
שאנחנו צוחקים אבל לא צחוק מטופש של ילדותיות
צחוק של גודל אמונה שהקדוש ברוך הוא יכול לפעול בתוך המציאות הכלואה והסגורה בתוך מסגרת שלכאורה יגידו לנו בערוץ 2 עד מחרתיים אי אפשר לצאת מזה
שיקשקשו, שימשיכו לקשקש.
דרך אגב, הצחוק נמצא גם אצלם
בנפש שלהם, רק אדם לא חשפו את זה, כן כל יום עסוקים בבלבולים כמשל.
אז רבי עקיבא מצחק זה עמוק מאוד,
רבי עקיבא מצחק, זה התפרצות של עולם אלוהי
לעולם טבעי.
זה שבירת ההיגיון והניסיון ונתינת מקום לסדר האלוקי להופיע בעולם.
ולכן באמת בסוף שרה
הייתה בהיריון ונולדת לה בן,
והוא נקרא על שם הצחוק הזה.
איך הרב יש כותב?
כל ההיסטוריה של עם ישראל ההולך עלי אדמות,
מהדהד הצחוק הגדול של עם ישראל בהיסטוריה.
איזו עוד אומה הייתה קמה לתחייה אחרי השואה.
איזו עוד אומה,
להבדיל אלף אלף הבדלות,
הייתה קמה לפעולה כזאת ולהצלחות כאלה, אחרי מה שעברנו בשמחת תורה לפני כשנתיים.
הקדוש ברוך הוא מצחק בקרבנו.
אז רבי עקיבא מצחק, זה חשוב, זה יסודי מאוד.
אז מה מנחם
את החכמים?
נחמה כפולה.
ודאות העתיד
ובניין העתיד כבר בהווה המסובך, מתוך ההווה המסובך.
מה נותן להם את הביטחון הזה?
נחמה כפולה.
כי רבי עקיבא החזיר אותנו למצחות.
הם בוכים על ההיגיון ועל הניסיון, על השכל והמציאות, מה שהם רואים בפועל כרגע.
והוא אומר להם, אתם צודקים, אני גם הייתי בוכה כמוכם. עובדה שקראתי לפני, כשהיינו בהרד הצופים, אני גם קראתי אתכם, עשיתי קריאה.
נכון. אבל עכשיו, כשאנחנו מגיעים להר הבית, נצחק.
אני חייב כנראה עוד הערה אחת חשובה.
יש, ביחס לשלושת השבועות,
סימנים ארוכים, שלושת השבועות,
תשעת הימים, שבועות שחל בו, תשעה באב.
נכון.
יש שני סימנים,
סימן תקס,
אורח חיים, תקס, תקס סא,
סימנים כלליים שקשורים לחורבן בכלל, לא רק לתקופה של שלוש השבועות
עד תשעה באב כולל,
אלא הלכות כלליות בין זכר לחורבן, כזכר לחורבן.
סימן תקס סא עוסק בדיני קריאה כשאדם מגיע אליהר הבית היום,
האם זה נפסק להלכה או לא?
על פי האחרונים, נעזוב,
לעניין עלינו סימן תקס,
חמש הלכות,
מכיל הסימן הזה לחמישה סעיפים, זכר לחורבן.
הלכות כלליות, אני אגיד רק מה שאתם מכירים, כמו למשל,
להשאיר רמה על אמה בפתח הבית, זכר לחורבן,
לשים אפר בראש חתנים, או שבירת הכוס כפי שמביא הרמה.
הדברים ידועים.
יפה.
איך מסתיים הסימן הזה?
ההלכה האחרונה, ההלכה היא
אסור לאדם שימלא פיו צחוק בעולם הזה.
לא הבנתי.
זה סותר את כל מה שאנחנו אומרים עכשיו בחצי השני של השיעור, לא?
רבי עקיבא מצחק.
ביחס למה? לחורבן.
סוף הלכות חורבן, תקס'
הלכה ה',
אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה.
לא הבנתי.
רבותיי, שימו לב, זה נפלא מאוד.
מה כתוב?
אסור לאדם שימלא פיו שחוק.
אתה לא יכול לשחוק בפה מלא.
אבל חצי פה?
צוחק.
חצי פה?
לא צוחק.
מה כתוב עוד פעם?
זה גמרא, ברכות.
אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. לא כתוב אל תשחק.
כתוב על תמלא את הפה צחוק.
מי בא על המאמר הזה בגמרא?
אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחנן,
אסור לאדם שימלא את הפה צחוק בעולם הזה, שנאמר,
אז ימלא את הפה צחוק פינו.
מתי הפה יהיה מלא צחוק?
אז לעתיד לבוא מתי?
כשיאמרו הגויים הגדיל השם לעשות עם אלה.
אז לעתיד לבוא, יפה.
מסביר הרב קוק בעין היה נפלא ביותר.
למה אסור למלא את הפה צחוק?
אומר הרב כך, מתי האדם צוחק?
אדם צוחק, לפי מה שאמרנו מקודם, כשיש התפרצות מעולם עליון.
אפשרות אחת.
אפשרות שנייה,
אם אני אלך עם זה עד הקצה,
כשיש התפרצות מעולם עליון שמתגשמת במציאות,
בלשון הרב קוק, הושלמה המציאות כולה,
אז אדם צוחק.
כשנולד יצחק, עברה מסרד, צחקו כנראה גם כן. הנה, א' הייתה הבטחה להיריון, ב', היה הריון, ג', הוא הצליח, ב', ברוך השם, יצא תינוק בריא.
ברוך השם.
אז אומר הרב,
אדם צוחק כשהוא מרוצה.
מה זה מרוצה?
הוא השלים את מה שהוא רצה.
יפה, אומר הרב.
איך יכול להיות
שאדם ימלא את הפה שלו צחוק
כשהמציאות הכלל-ישראלית
והכלל-אנושית עד כדי תיקון עולם עוד לא הושלמה?
אני אסביר את זה בימינו יותר פשוטות.
אתה פוגש אדם, שואל אותו, אחי, מה נשמע?
סבבה, דבש,
גן עדן,
לא יכול להיות יותר טוב,
מושלם.
יש עוד כל מיני תשובות בסגנון הזה?
איך?
תותי.
אחי,
מה קורה לך?
א', אין חיים מושלמים ודבש לאף אחד מאיתנו.
אבל גם אם אתה אדם דמיוני וחי בסרט שהחיים שלך מושלמים, נגיד, בסדר?
אבל לא יכול להיות
שהשלמות הפרטית שלך
היא סך השלמות שבתוכה אתה חי ואליה אתה שואף.
מה, אתה לא שייך לכלל ישראל?
אתה לא שייך לתיקון עולם?
אתה לא שייך לגאולת עולם, להבאת העולם ליעודו?
איך אתה ממלא את הפה שלך צחוק?
יש עוד כמה שועלים בהר הבית,
יש עוד כמה יהודים בפריז,
יש עוד כמה בעיות תרבות בתל אביב ובירושלים.
אדם שאומר הרב שם, אדם שממלא את הפה שלו צחוק,
זה אומר שהוא חי חיים פרטיים לגמרי.
אגואיסט גמור.
לא שייך לכלל.
לכן לא שייך למלא את הפה צחוק. תצחק חצי פה על מה שיש,
ויש ברוך השם הרבה ותודה להשם.
אבל יש שעדיין חוסרים במציאות.
החוסר הבסיסי, עוד אין בית מקדש בהר הבית.
היפנים עוד לא עולים בחג הסוכות לרגל לבית המקדש.
אולי הצונאמי יזרז אותם, לא יודע.
אז איך אתה יכול למלא את הפה צחוק?
אז שימו לב, אז מה כתוב פה בעצם?
אסור לאדם שימלא את הפה שלו צחוק,
ומצד שני רבי עקיבא מצחק, רבותיי, מה החילוק?
באופן מעשי, הלכתי,
התנהגותי, אתה לא יכול לחיות במדרגה כזאת,
שכביכול אתה
רואה את השלמות הפרטית שלך כשלמות הכול.
לכן אתה כל הזמן צריך לחיות בתודעה ובהרגשה ובפעולה
את חורבנה של ירושלים, חורבן המקדש, חורבנם של ישראל.
בואו, כשאנחנו חזרנו הביתה, אז אנחנו בדרך כלל כבר לבניין,
ברוך השם, זה לא כמו לפני מאה שנה, מאה חמישים שנה, ברור שלא, נכון.
אז מצד אחד,
אדם חייב לחיות את החיסרון,
גם בתודעה, גם בהרגשה, גם בפעולה.
ברור.
לכן בתשעה בעיה ואתה יושב על הרצפה, כמו עוורת, נכון.
הוא על כיסא נמוך, נכון.
אבל זה מצד ההופעה המעשית בעולם שלנו,
בתודעה שלך,
בהרגשה שלך ובפעולה שלך.
אבל מצד הנשמה שלך,
מצד הוודאות האמונית שלך,
אתה רבי עקיבא מצחיק.
אז אנחנו חייבים לחיות
ביחד את שתי הבחינות האלה.
מצד הוודאות הפנימית הנשמתית,
אנחנו צוחקים.
מצד ההופעה המעשית בשכלנו, ברגשותנו ובמעשינו.
אנחנו לא יכולים לטפס חוק, הלכות אבלות.
אז רבי עקיבא והחכמים זה שלמות אחת, הם בוכים
על המציאות המעשית
מתוך תודעה, הרגשה ופעולה,
והוא קרא איתם, עשה קריאה לפני כן איתם,
ורבי עקיבא מצחק מצד הוודאות הפנימית הנשמתית שלו.
אז התגובה
של שני החלקים האלה, מצד אחד התגובה שלהם בכי.
בתגובה של לא צחוק,
הם מבטאים יותר את הצד הגלוי שבמציאות,
והוא מבטא יותר את הצד הנסתר שבמציאות.
ככה צריך להסתכל על זה.
אז איך נכנסים, רבותיי? אז אני חושב, אני מסכם.
השיעור הזה, אני חושב, הוא שיעור מצוין לסיום
בשנת הצינות הדתית.
כל עניינה של הצינות הדתית, השקפתנו,
היא איך להכיל את שני המבטים האלה.
לראות את הנגלה, אבל בעיקר לראות את הנסתר שנבנה מתוך הנגלה.
והנגלה דווקא זה שבונה את הנסתר.
איך המצחק הוא נבנה מתוך הבכי
איך גאולה נבנית מתוך קימה-קימה, מתוך הקשיים
איך מה שלמדנו פה, זרע אדם הולך ונבנה דווקא מתוך זרע בהמה
זה מצד אחד. מצד שני, כהכנה לתשעה באב
איך אנחנו צריכים להתייחס לימים האלה?
מצד אחד, ודאות גמורה בגאולה,
בבניין המקדש, בתיקון עולם,
רבי עקיבא מצחק.
זה הוודאות הפנימית האמונית שלנו.
והנחמה, וזה מנחם נחמה גדולה
נחמה גם במובן של העתיד יהיה טוב, וגם במובן שהעתיד נבנה מתוך העובד.
מסובך. אחד.
שתיים,
במקביל לוודאות הפנימית שרבי עקיבא מצחק של הנחמה הכפולה הזאת,
יש מציאות מעשית.
במציאות המעשית הזאת אסור לאדם שמלא בזכות בעולם הזה.
וכל אחד מאיתנו צריך לראות איך הוא משתפר בכל העניינים,
והאומה, איך היא צריכה להשתפר בכל מה שאפשר,
כדי באמת להביא את הצחוק הזה לביטוי שלם,
לא רק בוודאות הפנימית, אלא גם באופן מעשי.
מהירה ייבנה המקדש במהרה בימינו אמן
