פרשת ואתחנן,
לבד נחמו.
בפרשת ואתחנן, משה רבנו אומר שבני ישראל, שהוא דיבר שם עשרת הדברות, יש עשרת הדברות פעם שנייה בבית חנן,
ובני ישראל באו ואמרו לו,
היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי.
ואתה, למה נמות? אם יוסיון ישמע אותך, אנחנו נמות.
דבר אתה איתנו, ולא היה אלוקים.
הוא אומר, והקודשייה מבוערת, אחרי שראו שידבר אלוקים את האדם וחי,
איך הם אומרים, למה נמות?
אתם רואים שאתם חיים, אז למה נמות?
אם נמשיך לשמוע אותך, נמות. למה? אבל אתם רואים שהכול בסדר.
ביובן,
מאמר חז״ל במסכת שבת,
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא,
יצא נשמתם של ישראל,
שנאמר נפשי יצא בדברו.
הגמרא שואלת, ומאחר שדיבור ראשון יצא נשמתם,
דיבור שני,
איך קיבלו?
אז מה, איך הם יכולים לשמוע את הדיבור השני?
הוריד עליהם טל שעתיד להחיות בו את המתים ויחיה אותם.
דרשתי על הטל הזה, יש לי בת שקוראה רווי טל,
ריווי הטל עושה תחיה, עושה שפע,
עתיד להחיות בו את המתים.
שורה 11, והנה ידוע שכל מה שנותנים מן השמיים
הוא על ידי הטורות התחתונים, כלומר הטורות שלנו מלמטה.
כמו שפירש, אדם אין לאבות האדמה,
כתוב וגשם, אין שם עדיין,
למה? ואין אדם מכיר אותם של גשמים. כשבא אדם וידע שאין צורך להתפלל וירדו,
או, אתה מתפלל, אז אני אתן לכם, אומר הקדוש ברוך הוא.
אבל כל עוד שאדם לא התפלל וביקש את הגשם, לא ירד גשם.
ואם כן, יש לומר שישראל במעשיהם תשוקותם העצומה יתכו לקראת הדיבור.
אף שידעו שבזה יצא נשמתם,
הם מהם שעוררו את הטל של דחייה.
כלומר, בגלל שהם כל כך רצו לשמוע,
אז הקבוצים ברוך הוא גם עורר את השפר הזה של הטל, והשפיע עליהם את הטל הזה.
ועל כן שפטו בדעתם.
עכשיו הם אמרו ככה, אבל אם השם ישמע את כל התורה כולה,
שוב נותן להם השתוקקות.
כלומר, אנחנו עכשיו משתוקקים, עוד דיבור, עוד דיבור, עשרה דיבורים,
עוד יש לך השתוקקות,
בתוך השתוקקות הם מעוררים את הטל של הדחייה וקמים לדחייה.
אבל אם על כל התורה ככה, אנחנו כבר לא נהיה באותה התלהבות, אנחנו כבר לא, זה לא,
אין סיכוי שאנחנו נמשיך לחיות.
כי אין חוזק
כחסידות בתחילתה,
והיה חביב עליהם הדיבור מאוד.
אחר כך יעץ להם כמו הרגל,
ולא יהיה בחיות ותשוקה עצומה,
ואז לא יהיה להם במה לעורר את הטל של דחייה,
ושוב התקיים הם נפשי יצא בדברו,
ולא יעץ להם טל של דחייה להחיות בהם.
אז זה תירוץ אחד, הוא אומר למה הם פחדו שהם ימותו. אמרו, עכשיו יש לנו השתוקקות,
אנחנו מעוררים את הטל, זה מחיה אותנו,
אבל לא בטוח שנמשיך בהשתקקות הזאת,
כבר נהיה באיזה הרגל מסוים.
הוא אומר, יש לומר בפשיטות, על פי מאמר חז״ל,
או הסבר אחר, למה הם חשבו שהם
כבר לא יחיו עוד פעם.
כל המוסר עצמו על קידוש השם על מנת לעשות לו נס,
אין
עושים לו נס.
אם אתה בא ואתה אומר, אני בטוח, אני אפסור את הנבט, השם יעשה לי נס, אין נס.
והנה מה שנעשה להם נס,
והשם מוריד להם תעל של דחייה,
כי הם לא ידעו את זה. הם אומרים, אנחנו מוכנים לשמוע דבר השם גם על מנת שנמות.
ההשתקקות הזאת גרמה שיתעורר טל של דחייה ויחיה אותם.
שורה 32. והנה מה שנעשה להם נס, וריד להם טל של דחייה,
היה מחמד שמסרו נפשם, שלא היה על מנת לעשות להם נס.
אבל עכשיו שראו כי ידבר כי אדם וחי,
שוב יש תחוש, ימסרו נפשם על מה שהוא יעשה להם נס.
שוב, לא יהיה להם נס.
קודם הולדו שיהיה להם נס, אבל עכשיו הם יודעים, ברגע שהם יודעים, זה על מנת שיעשה להם נס, אז לא יהיה להם נס.
לכן הם פחדו שהם כבר לא...
עוד בפרשה יש,
השם אומר, לא מרובכם מכל העמים אני אוהב אתכם,
כי אתם המעט מכל העמים.
ויש רשי ממעטים עצמכם, כמו אברהם, שאמר אנוכי עפר ואפר.
והנה לפי משקל זה צריך וגם כן לא מרובכם,
לא מחמד את המגדלים עצמכם,
לא, כבר,
אתה אומר,
לא מרובכם,
כי אתם המעט. מה זה המעט? ממעטים עצמכם.
ואז עכשיו הוא אומר, לא מרובכם,
זה לא מחמד, אתם מגדילים עצמכם.
אז זה סותר, כי אתה אומר, אתם ממעטים, עכשיו אתה אומר, אתם מגדלים. קיצור, יש פה איזו סתירה.
והנה נראה מה שצריך אדם להיות שפל בעיני עצמו,
אין זה בכללות לעולם, לכל מקום ולכל זמן.
נכון שצריך ענווה, צריך לפעמים להיזהר מהענווה פסולה,
ענווה שהיא מבטלת האדם.
זה כמו שכתוב בשיר השירים על הפסוק, יונתי בחגבי הסלע, אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא,
קורא אני לישראל יונתי, דכתיב ויהי אפרים כיונה,
פותע אין לב,
אצלם כיונה,
אבל אצל אומות העולם כמין חיות.
כלומר, במול הקדוש ברוך הוא, זה ענווה כזאת של יונה.
מול אומות העולם צריכים להשמיד, להרוג ולאבד.
צריך להיות כמו חיות.
וכן, לשון המדרש,
אלא לומר יונה בחגבי הסלע,
למה יונתי אמר הקדוש ברוך הוא ישראל, יציליהם כי יונה פוטה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי.
אבל אצל אומות העולם קשים הם כחיות.
שאומות העולם אומרות להם, מה אתם מבקשים מן השבת? אתם שומרים?
או צוחקים עליהם, על מצוות.
מה המילה הזאת שאתם עולים?
מבקשים לתת להם את המצוות.
וישראל עושים מסירות נפש על המצוות, וראינו בשואה איזה סיפורים של קיומי מצוות,
וראינו עכשיו החטופים והחטופות האלה שהתחילו
ללמור שבת דווקא במצבים הבלתי אפשריים האלה.
זה עם ישראל, קשים כחייה.
והרי שכל אחד צריך שיהיה לו שתי מידות יחד.
להיות שפל נגד השם יתברר,
קשה וחזק ולהיות גדול בעיני עצמו נגד אומות העולם.
וכוחות החיצוניים נגד יצא הרע, שמה תהיה...
ואלה הן שתי הבחינות, סור מרע מול הגויים,
עשה טוב מול הקדוש ברוך הוא.
לעניין סור מרע צריך להיות קשה וחזק,
והנה, עשה טוב, צריך להיות נכנע להשם יתברך.
והנה ידוע שיכר הכוונה הוא עשה טוב.
כמו שכתב המהר״ל בתפארת, שכל מצוות לא תעשה,
הן רק שלא ירד האדם ולא יפול מעלתו ממה שהוא אדם.
אבל עשה טוב זה לקנות תוספת מעלה.
אם כן, אין שכר למצוות לא תעשה.
וזה מה מה כתוב, לא מרובכם.
היינו, לא מה שאתם מגדילים עצמכם נגד אומות העולם,
לא משם אנחנו. זו לא זה האנקודה שלכם.
זה מתייחס רק לסור מרע.
כי לא בשביל זה לבד חשק השם בכם, רק מצעד שאתם המעט מכל העמים,
זה מתייחס לעשה טוב,
לענווה הזאת מול הקדוש ברוך הוא, מזה אני בוחר בכם.
וזה עניין שבת, שהיא בזכור ושמור. שמור הוא בלא תעשה,
זכור הוא מצוות עשה. תכלית הכוונה היא זכור,
רק שאי אפשר לבוא לבחינת זכור,
כי אם על ידי שמור.
משהו אחר, כל שישנו בשמירה, ישנו בשכירה.
על כן, בדברות הראשונות שהוא ישראל ברומו מעלה,
נאמר בהם זכור קודם.
דברות האחרונות, שלא עיסוקח ברמה מעלה, ואחרי חטא העגל, וכל זה,
נאמר שמור, למען שעם ישראל שמור
יבואו לבחינת זכור. שעל ידי שמור זכור. והייתה קודם אז רק בבחינת שמור.
ומשהו לשבת נחמו.
מקור ארבע.
כתוב באיכה, חטאו בכפליים.
המדרש אומר, חטאו בכפליים,
שנאמר,
חטא חטא ירושלים,
לקו בכפליים,
וכתוב כי לכתב ביד השם כפליים בכל חטאותיה,
ומתנחמים בכפליים,
כתיב נחמו נחמו מיומה לקיחם.
הפירוש, אומר השם משמואל,
שהנה מצווה גוארת מצווה,
ועבירה גוארת עבירה.
ידוע.
ובכן כל העבירות שעושה,
שהן נגרעות לאחר העבירה הראשונה,
כולן הן בעבירה הראשונה בכוח.
העבירה היא פוטנצאית, נמצאת.
אם האדם עושה תשובה,
אפילו שאחר כך חוזר לסורו,
מכל מקום שוב אין מתייחסת העבירה שלאחריה לעבירה הקודמת. כלומר,
עבירה לא מצטרפת, יש את זה גם בדברי הרב, איגרת ש״ל ב׳,
עבירות הן
אין להן פירות.
בסוד התפרדו כל פעלי אוון.
יש עבירה, מקבלים עונש, חוזרים בתשובת הנבחק.
הקדושה מצטרפת, אומר הרב קוק,
בכל הדורות הקדושה מצטרפת, אנחנו הולכים ועולים ועולים מכוח כל המצוות
שכל יהודי עושה בכל מקום, בכל זמן.
עבירה אין לה פירות.
גם הוא אומר, עבירה,
זאת עבירה, חזרת בתשובה, נמחק.
עשתה עוד פעם עבירה,
זה לא מצטבר עכשיו על העבירה הקודמת, זה חדש.
אני כבר לא שומע טוב.
מריקס, גם באמתמול, שפורדו כל פועלי אבן, גם שם,
שחזרו אין של הפירות?
סיפרנו כל פועלי אבן, העבירה לא מצטרפת.
כל עבירה היא לבד.
וידועים דברי התוספות, שורה שתיים עשרה, מקור ארבע,
חגיגה,
ועד כאן לא חשבינן עומד לשחרור כמעט למשוחרר, רק אם משתחרר בסוף.
אבל אם אין את זה רצופו לא חשבו עליו. בתחילה,
כמו כן לא יודע מה שאמר, כמו כן נאמר,
עד כאן לא חשבינן לעבירה ראשונה,
כמען דעשה גם השנייה.
רק אם עשה השנייה אחר כך, אם עשה תשובה בינתיים,
ולא חשבו בעבירה ראשונה, עשה גם את השנייה.
שהרי שוב אינו עומד לכך מחמת עבירה גוררת עבירה,
כי התשובה תמידה הפסיקה את העבירה הראשונה מגוררת עבירה. כן, זה ממש חידוש מעניין,
עבירות לא מצטרפות.
את העבירה החזרת בתשובה, נמחק.
העבירה עכשיו באה, היא חדשה.
שורה חמש, מקור חמש. המאחר שישראל עשו תשובה בינתיים,
והגיע חטא בחטא, בעוון בעוון,
שוב מתייחסות כל העבירות שעשו אחר כך לעבירה הראשונה,
באשר אז היו עומדים לכך.
וזה הפירוש חטא בכפליים, שמילת חטא היא מקור,
להורות שמחמת מקור המושחת,
באו אחר כך חטאים אחרים, והקוראים של חטא, החטא הראשון.
לכן בא גם העונש בכפליים,
שמלבד כל הצרות הרבות והרעות שבאו עליהם, עוד זאת הגדיל שלגבי הצרות היכולים לעסוק בעד השם, בתורה ובתפילה,
כדי לזכות על ידם לחי העולם הבא.
נמצא שעבדו שתי העולמות,
כבר רמב״ם,
זוהי תכת הנקמה שנקמו מן הרשעים,
שיאכלו ימיהם בבעלה ופחד,
לילה נב פנוי ולו גוף שלם לעשות מצוות.
ובזמן שאדם טרוד בעולם הזה, בחולי, במלחמה, ברעבון,
אינו מתעסק לא בחוכמה, לא במצוות,
שבהם זוכה לעולם הבא.
כאשר החטא שאחר כך נכנס בחטא הקדום,
והוא אחת שהיא כפליים,
כמו כן העונש הוא אחד שהוא שניים. כי הכל נכנס בעונש הקדום,
אז לכן זה נקרא חטא בכפליים.
וזוהי גם נחמה בכפליים.
כי לבד מה שאז תרווה הטובה והשלום והשלווה והדעה והחוכמה והאמת,
כל זה צפוי לנו, כן? צריך לדעת.
בתוך התשעה באב שצמים וזה,
מגיע פתאום באמצע היום, קמים ומנחה אומרים, נחמו עמי.
נולד משיח, מתנצל תורו של משיח.
נאמר מלא דעה את השם, ונאמר לא ילמדו את אשת הורו ואת אחיו
דברים לא טובים, ונאמר ואסירו אותי את לב האבן,
ועסקו אז בזה ובבא, בעולם הזה ובעולם הבא.
נוסף לזה, יחשוב להם דבר כאילו בכל ימי הגלות
היו עסוקים בתורה ובמצוות.
מקור 6. כמו שכתב הרמב״ם מפאנו,
שזה פירוש,
סמכנו כמות הניתנו שיתפללנו מאשר רבנו. כלומר, תיתן לנו שכר גם על הימים שביטלנו עם המצוות מאחמת אונס,
ותחשוב כאילו שמחנו בשמחה של מצווה גם באותם אלה שרבו עלינו הצרות והאלוהים שמנעו תעסוק מצווה לתמורת רגועים. כיוון שהביטוי לאחמת אונס
אמרו חזל, חשבו תעשו מצווה עשה ועשה ועשה ועשה.
קומה הקדומה, אנחנו מבקשים שמחויות, אנחנו רוצים שגם כשאנחנו עושים את המצוות היום,
שאין בית מידה, זה כתוב גם ברב קוק, אין לי זמן עכשיו להוסיף לכם ולהעיר את זה.
יש מאמר נפלא של הרב קוק בעין היה,
בתחילת עין היה ברכות פרק א',
למעשה, טניה אמר רבי יוסי, פעם אחת עליתי מלך בדרך, החלטתי לחורבה להתפלל,
ובא אליהו ושמר לי על הפתח.
זה מאמר מאוד מאוד מיוחד שם, הרב אומר שהקדוש ברוך הוא,
אנחנו עושים מצווה,
אם היה פה בית מקדש,
המצווה היא כאילו
ברמה מאוד מאוד גבוהה, כשיש בית מקדש,
וזה יורד השפע של המצווה לארץ,
בגובה הזה, כשיש בית מקדש.
כשאין בית מקדש,
אומר הרב, זה חסד השם?
את המצווה למעלה הוא רושם כאילו קיימת אותה בזמן שבית המקדש קיים.
רק כיוון שזה לא יכול לרד למטה, זה נשאר למעלה.
כשיבנה בית המקדש, הכתבים ברוך הוא יוריד את כל השפע, כל מה שעשינו,
הוא יוריד לנו את זה בערך שזה רשום למעלה,
שעשינו כאילו בית המקדש קיים.
זה דבר פלא, זה דבר, לא יודע, נבואה גדולה מהרב.
ובעצם פה הוא אומר את זה גם.
שייתן לנו שכר מקור של שורה ארבע,
גם על הימים שביטלנו מהם המצוות מחמת אונס,
ותחשוב כאילו שמחנו בשמחה של מצווה,
גם באותם הימים שהיו לנו הצהרות ועניים שמנעו אותנו לאותן מצוות ולשמור על התורה כראוי,
כיוון שהביטול היה מחמת אונס,
זה לא בגללנו,
אין בית מקדש,
אתה כאילו תחשוב לנו את זה כמו שבית המקדש קיים.
שכתוב חשב על ידי המצוות מצווה ונאנס ועשה,
כאילו עשה.
והנה כי כן,
שורה 12,
כאשר ראינו שאז שהתמלא הרדעה ולא יהיו מניות,
תהיה עבודת ישראל בתכלית השלמות,
מכוח זה יצמח גם השכר עבור כל הימים שהיו לנו מניות לצלוק באותן עקבות, כאילו עסקנו בהם.
שוב, זה מאוד מזכיר לי דברי הרב.
השכר זה יהיה כאילו עסקנו בהם, כאילו עשינו את זה.
שיהיה נראה בחוש שכל מה שלא עסקנו בהם היה רק מצד המניות.
והראיה ממות המשיח שלא יהיה עבודת ישראל בתכלית השלמות.
ושפיר אבי בגלות,
להגיד, חשבת על המצווה, נאנס, מה לא כתוב כי לא עשה.
וזו הנחמה בכפליים.
שמן הנחמה אחת תצמח חברתה,
כי אין שהיה בחטא ובעונש. ובכפליים,
כך גם הנחמה בכפליים,
ונחשב לנו המעשים, כי עשינו אותם,
כאילו בית המקדש קיים. שייבנה מרב רבי, אמנו אמן.
