טוב, יש לנו משימה קצת מורכבת היום,
ללמוד את שלושת הפסקאות האחרונות של החוברת.
אז ככה נקדיש לכל פסקה זמן קצוב,
משהו כמו רבע שעה,
לא יותר.
אין לנו הזדמנות ללמוד את זה שוב ביחד עד החופשה,
אז לא נותרה לנו ברירה.
נדבר קצת על כל פסקה. אם כי אנחנו בעמוד 20,
שזה הדף האחרון בחוברת,
ופה אנחנו מדברים על הורים. פסקה ראשונה,
פסקה ראשונה מדברת
על הורים.
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו.
במקרה של אי הסכמה עם ההורים, כדאי שכל אחד ידבר עם ההורים שלו,
ולא להפך.
לא נאמר על כן תעזוב אישה את אביה ואת אמה,
איש עוזב,
אישה אינה עוזבת.
כבר אמרו חז״ל, אישה רדופה לבית אביה.
זה טבעו של עולם.
ואלו לבעל לנסות לנתקה מאם הוריה.
טבעם של דברים שהשנים, הילדים והטבע עושים את שלהם.
והקשר עם הבעל מתחזק והופך לדבר כה מרכזי,
כך שממילא הקשר עם ההורים מקבל את הממדים הראויים,
וכך הקשר עם הבעל אינו מתחרה בקשר עם ההורים.
כן, אחד הדברים המיוחדים במינה שמתרחשים.
בתוך הזוגיות, או נכון יותר, בקינונה,
עם קינונה של הזוגיות,
זה שלמעשה גם האיש וגם האישה,
גם בחור וגם בחורה,
עוברים תהליך
של מעבר,
מעבר מהבית,
ממשפחת המקור,
אל מרחב חדש.
מרחב חדש, אנחנו קוראים לזוגיות,
בית חדש,
שבו בעצם הקשר בין האיש ואישה הוא המרכזי.
זו הסיבה שאישה נשואה, היא פטורה מכיבוד הורים, מכיוון שהיא
בעצם קשורה לבעלה,
ולמעשה לא יכולה לבחור לה, לא יכולה להיות חופשייה
לכבד את הוריה בשעה שהיא מחויבת כלפי בעלה.
זאת אומרת, הזוגיות יוצרת מצב חדש
של מעבר מתא שטח,
לתא שטח.
באופן כללי המעבר הזה,
באופן כללי מעברים מן הסוג הזה, לאו דווקא בזוגיות אגב,
הם מעברים מורכבים.
זה אפילו יכול לקרות כאשר ילד
עובר מהגן לכיתה א'.
המעבר מגן לכיתה א',
הוא דורש איזושהי בגרות, נקרא לזה כך.
עדיין יש בילד חלקים שהם יותר ילדותיים,
והם עדיין מקשרים אותו אל הגן.
ולכן יש ילדים כאלו שבעקבות מבחן מקצועי או הסתכלות מקצועית,
הוחלט שהם לא יעלו לכיתה א'.
למה? הם עדיין מקושרים בקשר אמיץ לתקופה הילדותית יותר.
ולכן זה לא הזמן לעלות לכיתה א',
אין לו עדיין את הבשלות הנפשית,
החלקית
או בעיקרה שמאפשרת לו להתמודד עם אתגרים של כיתה א'.
זה אתגרים לימודיים,
זה אתגרים של משמעת מסוג אחר, אין לו את האפשרות.
כן?
אותו הדבר הוא גם במעבר,
כן?
בוא נאמר מעבר לגיל מצוות.
בר מצווה, מה שנקרא.
כן?
אדם לא היה מחויב מצוות,
או יותר מצוות חינוך.
הוא היה יחסית ברשות עצמו.
כן? והנה עכשיו הוא בר מצווה. זה מהפך.
כן? אנחנו חוגגים לו את זה.
אנחנו חוגגים את בר המצווה גם,
כדי לחזק את המורל, לזקוף את קומתו של הנער.
נכון שאתה עובר מחברת הילדים לחברת המבוגרים,
סיירת מצוות,
כן? זה לא דבר פשוט, אנחנו מעודדים אותך.
בעצם מסיבת בר המצווה,
כן? היא לחזק את הילד, לומר לו,
אתה יכול לעבור לגיל מצוות.
זה מהפך, זה מעבר לא פשוט,
אין שום ספק, זה,
כן? זו התרחשות באמת באמת יוצאת דופן.
אבל אתה יכול.
אחרי דבר פוגשים מזה כמובן בנישואין,
זה הנושא שבו אנחנו עומדים כעת.
מעבר מרווקות לנישואין הוא מעבר מאוד לא פשוט.
מעבר מבית ההורים לבית חדש,
גם האישה היא רגילה לבית הוריה.
יש הרבה דברים שעדיין
מבית הוריה.
יש הרבה דברים מבית הוריה שעדיין היא קשורה אליהם.
קשורה לטעמים, קשורה לאווירה, קשורה לאימא, לעצות של אימא, לליווי, לתמיכה.
לקבלה של
הפית הוא עוגן,
ואצל הגבר זה פחות.
כן, הגבר הוא יותר מתקלף בקלות,
יותר מתקלף בקלות ממעמד של בן
למעמד של בעל.
כן,
לפעמים הבעיה אצל האמהות של הבנים,
שהאמהות ממשיכות לרדוף אחרי הילד, גם כשהוא נמצא כבר
בבית אשתו.
זה סיפור אחר,
אבל אין ספק
שהמעבר הזה, כן, מבית, מקום שבו גדלנו,
כן, מגיל אפס עד גיל,
תראה איך הופכים לבית? משלנו.
זה מעבר שדורש,
בהחלט,
בחנה,
דורש
הבנה, כן, בהחלט.
לכן,
לכן כתוב, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו,
ודבק באשתו.
זאת אומרת, יש ציווי תורני.
לך קדימה,
לך הלאה.
כן,
כן?
אנחנו רואים את זה המון בעולם החי, אגב.
בעולם החי רואים את זה הרבה,
כן? חתולים למשל. תסתכלו, חתולים, גורים. כמה זמן גור נמצא עם אמא שלו?
לא תקופה ארוכה.
שלושה חודשים, כנדומני.
לאחר מכן, האמא מסלקת אותם.
פשוט מגרשת אותם.
זהו, תהיו עצמאיים.
שם זה קורה, בטבע זה קורה בצורה מאוד ספונטנית, מאוד מובנית.
כן, זה לא הבחיר החופשי.
האדם הוא בעל בחירנו, מה לעשות?
אם הוא לא יבחר בזה,
ואם הוא לא יבחר בזה,
הוא עשוי ליצור נאמנות כפולה ומסוכמת.
מצד אחד,
יש את אשתו,
מצד שני, יש את אמו,
את אביו.
יש מרכזי כוח שונים,
שכאשר לא מנתקים,
לא רוצים להשתמש במילה ניתוק,
אבל לא מבדילים ביניהם בצורה נכונה,
אנחנו יכולים לערב מין בשאינו מינו.
ואז הבית
נכנס בתוך הזוגיות.
אימא מתערבת בתוך הזוגיות,
אומרת לבן שלה, תראה איך היא מכבסת לך את הבגדים,
תראה איזה אוכל מבשלת לך, השם ירחם.
ככה מבשלים לך, זה כבר.
מתערבים כל הזמן, ויש דברים כאלה.
מכיר לא פעם סיפורים כאלו שהורים מתערבים בקשרים,
כן?
אחרי שבני זוג כבר התחתנו, כבר אנשים התחתנו,
וההורים המשיכים להתערב,
והם אחים מתערבים.
יש כל מיני עדות.
יש עדות שההתערבות היא מאוד מאוד חזקה.
כן? ואם ההורים מתערבים, ואם האחים מתערבים ממש,
האחים קשורים בבת.
יש משפחות שהבת היא מאוד שמורה.
מי שומר עליה, האחים שלה שומרים עליה.
כאשר היא יוצאת לבית של מישהו,
מתחתנת,
האחים ממשיכים לפקח איך הוא מתייחס אליה, מכבד אותה, לא מכבד אותה.
ואז הם עשויים להתערב.
הגיע איזה יום אחד הביתה, תשמע, אדוני,
ככה לא מתייחסים לאחותינו.
אחזונה יעשה את אחותינו.
ככה לא, מתחילים לדבר עם האחות,
עם האישה בעצם.
תשמעי, אני לא מכבד אותך,
לא ככה למדנו בבית,
לא מתייחסת בצורה נכונה, תעשבי אותו.
היו דברים כאלה, זה לא כל יום.
אבל אני אומר, יש עדות, יש תרבויות, יש צורות,
הייתי אומר, התנהלות משפחתית,
שהיא גורמת להתערבות גם לאחר שבן או בת
בעצם כבר יוצאים לרשות היחיד שלהם.
זה דבר שצריך מאוד מאוד זהירות, כן?
במקרה של אי-הסכמה עם ההורים,
כדאי שכל אחד ידבר עם ההורים שלו ולא להפך.
זאת אומרת, שההורים מנסים להתערב,
כן? ולהעיר הערה שנוגעת
לזוגיות,
כן?
רצוי מאוד שכל אחד מבני הזוג ידבר עם ההורים שלו.
למה?
כי אם הבן,
אם הגבר ידבר עם ההורים שלה,
יש בעיה. מי אתה שדבר?
זו בת שלנו, אנחנו רוצים שהיא תדבר.
ברגע שאנחנו עושים את ההצלבה הזאת, הלא נכונה,
זה יכול לסבך את העניינים.
מעצם העובדה שהורים מתערבים בזוגיות,
זה כבר מצריך הבנה
איך עומדים מולם.
לכן, העצה הפשוטה ביותר, קודם כל,
שכל אחד מדבר עם ההורה שלו.
אבל,
פה זה לא נכתב,
ברשו להעיר את זה,
כאשר אני מדבר עם אימא שלי,
שיש לה הסתייגויות,
מההתנהגות של אשתי,
אני עכשיו מייצג את הזוגיות שלה.
כלומר, אני מדבר כנציג הזוגיות. אני לא מדבר עם אימא שלי כדי לעשות יד אחת איתה נגד אשתי, חס ושלום.
אני מייצג את הזוגיות, את האינטרס הזוגי.
הזוגיות היא מעל הכל.
וצריך המון המון תבונה כשמדברים עם הורים,
במיוחד הורים מתערבים.
יש מעורבים, זה משהו אחר, ויש מתערבים.
הורים מתערבים צריכים לדעת איך להעביר להם את המסר
ברור.
אימא היקרה,
דוגיות שלי עם רבקה
היא מעל הכל.
אני שומע מה את אומרת,
אני לא מוכן לשמוע את הדברים האלו על רבקה,
אני מכיר את רבקה,
ואם יש צורך להעיר לרבקה על דבר מסוים,
אני אחליט אם יש בזה צורך.
רבקה, היא לא נשואה לך, היא לא בת שלך,
כן?
היא לא אמורה לקבל את קבוצת הפקודות ממך.
אני שומע מה את אומרת,
אני מכבד את זכותך לומר, עד גבול מסוים, שזה נאמר בכבוד,
אבל אני נשוי לרבקה.
והבית הזה שלי ושל רבקה הוא בית
חדש שיש לו עדיפות עצומה, כתוב, ודבק באשתו.
לכן, אמא,
אני מאוד מעריך את האכפתיות שלך, אין שום ספק, יש כוונתך לטובה,
אבל אנחנו צריכים לעשות חלוקת גבולות חדשה, אמא.
אז זוכרת לפני שלושה חדשים, כשהייתי בן שלך עדיין,
זה הרבה יותר פשוט, כל ההערות שלך.
אמות המידה היו בידייך, איך תחפשי,
איך תבשלי,
מה תקני לי, וכו'.
בכל מובן, כרגע,
אני מחויב מדין תורה לדבוק באשתי.
אז יכולה להגיד מה שאת אומרת,
גבול מסוים, בכבוד,
אני אשקול את תוכן הדברים, אני אמצא לנכון,
והדבר הזה צריך תיקון.
יכול להיות שבהזדמנות כלשהי, שהוא נמצא, כן, תוכחה, מה שראינו.
אולי נאמר את זה.
אבל
לא להתערב יותר מדי.
כל אחד מדבר עם הצד שלו.
יש פה הערה נוספת,
שהיא נוגעת
להבדל שקיים בין גברים לנשים,
שגברים קל להם יותר,
לעשות את המעבר מבית ההורים לבית האישה.
באופן כללי גם גברים הם עצמאים בשלב יותר מוקדם.
זה קשור לתכונת הגבר בכלל. גבר דרכו לכבוש, הרבה יותר עצמאי, הרבה יותר,
יש לו נטייה
לצאת מהמקומות השמורים.
נשים,
טוב, גם ככלל,
אפשר למצוא יוצא דופן ודאי, אבל נשים יש להן נטייה יותר להתרפק על בית המקור,
מסיבות שונות ומשונות שלא נוכל להרחיב, כי אחרת לא יישאר לנו פשוט מקום בפסקאות הבאות. אני רוצה להקדיש לכל פסקה לכל היותר רבע שעה
שהיא עומדת להיגמר.
רבע שעה של ההורים.
אבל בכל אופן, נזכיר ונאמר,
ההבדל הזה בין גברים ונשים,
הוא מעניק איזושהי לגיטימציה.
רשות, אפילו רשות הלכתית
לנשים
לשמור על קשר מסוים עם בית המקור.
רק כדי כך שכתוב בהלכה,
אישה שהייתה רגילה,
אישה שהייתה רגילה, בפסח למשל, כן,
להצטרף או להימנות על בית אביה,
ואם היא רוצה בשנה ראשונה להימנות על בית אביה,
הולכים לשחוט את הפסח אצלנו במשפחה.
מעניין.
ועוד הלכה,
צריך לראות, זאת אומרת, זה משנה,
צריך לראות את ההלכה, וכמובן קובעת את זה, אבל רוח ההלכה,
אפשר ללמוד מהמשנה,
אישה שהייתה רגילה לשחוץ אצל בית אביה או לאכול אצל בית אביה בפסח,
הולכים אחר
בית הוריה.
הגבר, זה נשען על היסוד הזה שנשים,
מה שכתוב כאן, רדופות, איך כתוב כאן? רדופה
לבית אביה.
כמדומני יש גם ניסוח הלכתי כזה,
ששלושה רגלים ראשונים,
אם רצתה לעשות אצל הוריה, עושים אצל הוריה.
שלושה רגלים ראשונים, כן? זה בעצם שנה שלמה
בכל מעגל החגים.
זה מאוד דומה למה שאמרה התורה, נקי יהיה לביתו,
שנה
אחת ושימח את אשתו.
רואים שיש איזה יתרון לאישה.
צריך לשמח את האישה שיצאה מבית ההוריה.
זה לא קל.
עם הזמן,
מרכז הכובד המשפחתי,
בית החדש,
הולך וגדל.
האישה מתרגלת לבעלה,
יש יותר אמון ביניהם,
הוא יותר מבין אותה,
מחזק אותה, נותנת הרגשה שהיא לא בודדה,
יש לה תחליף או איזון לחוסר של בית הוריה. נכון,
עדיין מפעם לפעם היא תלך לאימא.
אפשר לראות אותן ביחד ככה, מבשלות ביחד, משוחחות,
ממתיקות סוד, לא בענייני הזוגיות כמובן,
אסור להתערב יותר מדי,
אבל היא הולכת לבית הוריה, אין שום בעיה, גם שנה אחרי,
שנתיים אחרי, שלוש שנים אחרי, בסדר גמור.
המשקלים הם כבר הרבה הרבה יותר נוספים.
כן? זה לא 80-20, 80-20 לכיוון ההורים,
80 לכיוון ההורים, 20 לתוך הזוגיות.
זה כבר מתאזן הרבה יותר, וזה משתנה לחלוטין.
80
לתוך הזוגיות,
ו-20 אחוז,
כן, עדיין נשמור על קשר עם משפחת המקור.
לא מטיפים לניתוק על שום פנים ואופן.
כי היה צריך להשתנות, כי יש סוגיות,
כן, לתוך הזוגיות,
שהן כבר לא נידונות בבית ההורים.
זה ערכאות אחרות לגמרי.
זה מה שנוגע לפסקה הזאתי
שכותרתה הורים.
עכשיו אנחנו נדבר קצת על עבודה תמידית.
נקרא את הפסקה כדרכנו,
ונדבר עליה מעט, עד רבע ל-,
ואת הרבע השעה האחרונה נקדיש לחשבון נפש.
עבודה תמידית.
אני בסוף השיעור, בגלל שאני גם מזדרז,
אני בסוף השיעור אחלק לכם את הסיכום
כל השיעור הזה,
אפילו עם תוספת דברים,
שאני לא הספקתי להגיד כאן,
ולכן צילמתי את זה,
שיהיה לך אפשרות גם להרחיב את הסוגיות מעט, דברים שחיסרתי,
בדף שצילמתי פה,
זה נמצא. אני אחלק לכם את זה בשיעור.
עכשיו, עבודה תמידית.
אל תחשוב שעבודה בעניין הזוג או הזוגיות
מסתיימת כעבור כמה חודשים בלבד.
עבודה זו היא תמידית.
כל חיי הזוגיות בנויים קומה על גבי קומה.
בעניין הדעד, מה שנקרא.
ראית זוג מאושר לאחר עשרים עשרות שנים?
סימן שעדיין כל אחד מהם
עובד על עצמו.
יש פה סוד חשוב, צריך להבין.
אני אתן דוגמה דווקא מחיי בן אדם לחברו, אפילו בפנימייה.
יכול להיות שאתה חבר של מישהו,
אבל אתם חברים,
אתם חברים, ומבינים זה את זה,
בחברותא.
בחברותא אתם חברים.
אתה יודע את צורת הלימוד של חברך,
אתה רגיש לצרכים שלא בזמן הלימוד. אתם חברים,
מסתבר שכאשר אתם אוכלים ביחד בחדר אוכל,
אתם מול האוכל,
במעמד הזה,
אתם עוד לא למדתם זה את זה.
אתה לא מכיר את הרגל משלול על השולחן,
ממש לא.
אתה פתאום רואה שהוא לוקח שתי מנות עוף,
או אתה רואה את צורת האכילה שלו שהוא אוכל עם הידיים,
כן?
פתאום אתה רואה אותו ככה מתענג על האוכל, לא יסגר.
רגע, מה זה, זה, זה? זה מקומות חדשים,
שאדם לא הכרתי, כן?
אם אני רוצה להיות חבר אמיתי שלו,
לשדרג את החברות,
הרי שאני צריך ללמוד אותו גם בשעה שהוא אוכל.
וגם אם למדת אותו בשעה שהוא אוכל,
עדיין לא היית איתו בשביל ישראל.
בואו נראה אותך עוד בשביל ישראל.
בואו נראה אותך נפגש עם המנהגים שלא כאשר הוא עייף, כאשר קר,
כאשר חם,
כאשר הוא רוצה לעצור בדרך ולישון בשעה שמונה בערב, ואתה רוצה להמשיך עד עשר, כי צריך להספיק בשעות נוחות,
זה קיץ, חם, זה...
פתאום מתגלים ניגודים.
אה, בשביל ישראל אתם לא כחברים.
שני חברים יצאו לדרך, בים במבום. מה פתאום, זה כבר לא חברים כל כך.
זה לא פשוט.
אגב, זה לא רק בין אדם לאחר ודורגל, זה רק בין אדם לעצמו.
גם להתאהב בעצמנו ולהכיר את עצמנו, זה משימה לא פשוטה.
להכיר את עצמך במצבים מסוימים,
במצבים אחרים, פתאום מתגלים תכונות שלא הכרת.
ואתה עומד מול עצמך ואומר, זה אני?
אני סובל את עצמי.
מה זה? זה אני?
ואז אתה בורח לאזורי הנוחות?
אתה מתחיל לבורח לאזורי הנוחות, איפה שאתה אוהב את עצמך,
קשה לך מאוד במקומות שאתה לא מצליח,
סוגיה ידועה.
בזוגיות,
חבל הזמן,
בזוגיות הדבר הזה, העקרונות שדיברנו עליהם עכשיו, תופסים מקום מאוד מרכזי.
בהתחלה, מה קורה?
אפילו בתקופת ההיכרות, שימו לב, כן,
שימו לב,
בתקופת ההיכרות יש תחושה דמיונית שמכירים זה איזה.
זאת אומרת,
מרחבי ההיכרות
שהפגישות פה על הסדירה, באיזה ליל ירח נחמד,
נפגשים פה ושם,
אנחנו מכירים במצבים
בתוך הניילון, כל אחד הוא בניילון.
זאת אומרת, אנחנו מכירים בניילון,
כן?
אבל עדיין לא הורדנו את הניילון,
עדיין לא נכנסנו לבית אחד.
עדיין אנחנו לא מרגילים, לא מכירים את הרגלי ההשכמה,
הרגלי הליכה לישון,
ממצבים מורכבים, אישה בריאה.
אלף ואחד מצבים.
לא מכירים.
גם אם נאמר
שחלפה עלינו כבר שנה,
ובשנה הזו קיימנו, נקי יהיה לביתו.
זכינו להכיר את האישה
בכמה רבדים.
אנחנו מכירים אותה בצאתה
לעבודה בבוקר,
מכירים אותה בחזרתה הביתה,
מכירים אותה בכל מיני מצבים,
כן? אבל החיים הם דינמיים.
כיוון שהם דינמיים, יהיו דברים שיתגלו עוד שנה.
עוד שנה. חלקם של הדברים.
אלו כל מיני צדדים באישיות שלה,
יתעוררו כתוצאה מאימפקט.
ממגעים כאלו ואחרים, זה יכול להיות במקום העבודה שלה,
זה יכול להיות בלימודים,
זה יכול להיות איתך,
מצבים משתנים,
הריון, ילדים,
המון דברים הולכים ומתגלים.
אבל האזורים האלו, זה מקומות שלא עבדנו על מדעים.
הזוגיות
עוד לא פגשה,
הזוגיות שלנו עוד לא פגשה את המצבים החדשים.
עכשיו, אם אני מסתפק ברמות העיקרות של שנה א',
אז זה כבר לא מועיל לשנה ב'.
שנה א', כל ההיכרות שנה א', היא מתאימה ל... בוא נאמר, כל עוד לא התגלה הדברים החדשים.
זה מתאים,
אפשר לגמור.
כבר לא ראיתי אותך בשביל ישראל,
אנחנו חברים טובים בחברותא ובשולחן, בחדר האוכל.
אבל,
לא פגשתי אותך בשביל ישראל?
אם אנחנו נסיים את שביל ישראל מצפון לדרום,
שלושה חודשים ביחד,
לא זזה ידי מתוך ידך,
בסוף הטיול התחבקנו,
הקשר בינינו התפתח.
צבי, הכרתי אותך
ברמות שלא ימנו.
איזה שדרוג של היחסים.
וואו,
מצוין,
נהדר.
בניתם בניין הדעת. יש עוד מצבים כמובן שלא התנסיתם, אבל לקחת את הדוגמה של יושבי ישראל בתור אתגר מסוים.
כן? אתה יודע מתי עושים אותו? בקיץ, בחורף, צפון, דרום.
בכל אופן,
זו הנקודה. עכשיו, בזוגיות חייבים לזכור את הנקודה הזו מאוד.
תמיד צריכים להיות בכוננות.
לא בלחץ,
לא במתח,
אבל צריכים להיות מוכנים לכך.
בשבוע הבא יתגלה דבר שלא ידעתי עליו.
לא ידעתי.
אני צריך לבוא עם פתיחות,
עם סקרנות לגלות מקומות חדשים.
כי מי שאין לו את הסקרנות ואת הפתיחות ואת הענווה
ואת רדיפת השלום,
כאשר יתגלה מצב חדש,
הוא לא יוכל
לשאת את הדרישה להיפתח למצב החדש.
אז תשימו לב מה קורה בחברת הרווקים, שימו לב.
מה קורה בחברת הרווקים? אתה נמצא,
טוב, עכשיו, אמרו לך, תהיה בחדר עם פלוני אמוני.
אתה בחדר עם מישהו.
עובר יום, יומיים,
הבחור מגלה רגלים מוזרים,
קצת נוחח בלילה כלות,
הולך לישון מאוחר, קם מוקדם, שומע אותו קם, אני מתעורר.
גם כשהוא מדבר זה לא בדיוק צורה, זה דיבור מחוץ לבית המדרש, אני מתכוון.
חדר,
איזה אי נוחות מסוים, עכשיו אני צריך לשאול את עצמי, רגע,
האם אני אשאר בחדר ואני אגלה סבלנות, ענווה, רדיפת שלום,
איבדת שונה,
אני אעשה את זה ואז אני אתמודד עם השונה
וארחיב את האישיות שלי,
ארחיב את האישיות שלי, או שאני בצרה הזו, ומחייך, מה, לא מספיק לי, אני בעצמי, עכשיו אני צריך להתמודד עם מישהו שונה ממני?
תופעים השניים מן האחד,
לא רוצה.
אני הולך ל...
יונתן.
יונתן, אני רוצה לעבור לחדר מספר חמש.
אני בא לחדר מספר חמש,
מוצא שם מישהו, לא בא לי גם טוב.
יונתן, אני רוצה חדר מספר חד.
לא בא לי טוב. יונתן רוצה הביתה.
אז בתור רבנות זה אפשרי,
אבל בתור נשוי,
לאן תלך? לרבנות?
אהה, אהה, אהה, אהה, אהה, אהה, אהה, הם צריכים להיות מוכנים לכך.
יש המון, המון, המון תחומים,
גם באיש וגם באישה,
שמתגלים עם השנים.
הם לא מוכרים לנו,
לא בשלושה חודשים הראשונים,
חצי שנה הראשונה, ולא בשנה הראשונה.
עכשיו, אני לא בא לאיים,
זה טבעו של דבר.
כל אינטראקציה,
כן,
וכל מערכות יחסים מתמשכות במצבים שונים,
הן בהכרח חושפים היבטים שונים.
היבטים שונים.
עכשיו, זה לא שבסוף יתברר לך שהתחתנת והנה היא לאה.
לא, זו אותה רכבת שהתחתנת איתה.
זה התכונות שלה,
זה קווי האופי שלה,
אבל קווי האופי והאישיות הזו הולכת ומתפתחת
דרך מצבים משתנים ותופעות חדשות.
אתה צריך להיות מוכן לזה,
היא אותה אחת.
לא נדבר על מצב שאישה השתנתה לחלוטין,
כן, זרקה את כיסוי הראש,
לובש מכנסיים ובוגד את בעלה. לא נדבר על זה.
אני אדבר על אישה בעלת בסיס אישיות,
שאותו בסיס אישיות יש לו מופעים שונים.
והמופעים האלה הם תוצר של מצבים וזמנים מתחלפים.
ואתה צריך לעמוד מול כל המופעים האלו,
ובתורת השלום,
אהבת האמת,
ענווה,
חווה ואמון,
מה שהיו בתחילת החוברת,
השידור הזה מהשם יתברך.
עם כל המבטים האלו,
אתה ניגש אל פני המלחמה החזקה,
ובתוך שדה הניגודים,
אתה הופך אותם אט-אט לניגונים.
זה מה שנקרא,
זו המשמעות העמוקה של בניין הדי-אט שמברכים מתחת לחופה,
שאנחנו מברכים או מתברכים, כדאי שנזכור את משמעות הברכה המיוחדת הזו.
בניין הדי עד, פירוש הדבר שבכל זמן וזמן של נישואין,
תחשפו את הבניין המיוחד לאותו הזמן,
ואל תתנערו מהמחויבות לבנות את הדבר הזה,
שדורש את עיקונו עכשיו בשנה השנייה.
לא, לא יברוח.
תמיד יש חידושים.
ובעלים שלא מתמודדים,
פוגשים דבר חדש ולא מתמודדים,
מתחילים לברוח מהזוגיות.
מתחילים לברוח משיח.
מתחילים לברוח מהתמודדות. זה לא נוח. כמו אותו חבר שעובר מחדר 6
לחדר 5. כן?
ממש אזורי ההשקה בתוך הזוגיות מתמעטים.
כל אחד מפחד להיפגש עם השני.
ממש מפחד.
כשהיא מגיעה, הוא נכנס לחדר.
כשהיא נכנסת לבית, הוא יוצא.
כשהוא יוצא, היא נכנסת.
כן? כל הזמן.
כשהם נמצאים ביחד בבית,
הם חולפים אחד ליד השני כמו שני קווים מקבילים.
כשהם מדברים סוף-סוף, אז מה, לקנות במכולת?
השיח הוא כל כך שטחי,
והוא לא שייך
לתורת הבניין,
להתמודדות האמיתית של מפגש ניגודים.
זה מה שקורה בהרבה זוגות.
ואז הזוגיות היא משעממת עד מוות.
במקרה הטוב,
במקרה הפחות-טוב,
מתחילות התנגשויות ויריבות.
ואגב,
שלא יודעים לפגוש את המצבים החדשים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו,
כן? מה קורה?
גם ההישגים שהשגנו בשנה ראשונה ושנייה,
הם יורדים לטמיון.
זה דבר מאוד מעניין.
כשאתה לא יודע להתמודד עם אתגרי השנה השלישית,
אתה יכול לאבד את השנייה ואת הראשונה,
גם אם התמודדת שם.
זה לא נשאר.
הדברים תמיד צריכים להתפתח,
וההישגים של שנה ראשונה ושנייה צריכים להשתלב באתגרים של המשך הזוגיות.
זה נשמע מאתגר, נשמע טיפ-טיפה מלחיץ,
אבל זו חוקיות שאי אפשר לבטל אותה. עם כל הרצון הטוב שלי להקל עליכם,
זה בלתי אפשרי.
אלא אם כן תתחתנו עם אישה מוכה.
ואז היא לא תדרוש מכם שום דבר.
תמיד היא תחשוב שהיא אשמה.
גם כשתחטוף מכות היא תגיד שזה היה מגיע לה.
אם רוצים את זה, זה בסדר, זה בסדר.
אבל אם רוצים אישה שהיא לא סמרטוט,
אישה שהיא מאפשרת לעצמה להתפתח,
לגלות את אישיותה,
לבטא את הצדדים השונים שבה.
אם רוצים אישה כזו עצמאית, מתפתחת,
מלהיפגש,
מצבים משתנים.
זה עניינה, או עיקר עניינה של פסקה ב'.
ודבר אחרון,
חשבון נפש.
וחשבון הנפש היומיומי.
אל תשכח את מדור בן-בת-זוג.
סחור.
אמרו וכתבו בעלי הניסיון.
חשוב לך,
ראוי שיהיה חשוב לך,
מה שבן-זוג... בת-זוגתך,
כן? כדאי לשנות פה את זה, כן?
חשוב לך מה שבת-זוגתך חושבת עליך
יותר ממה שחושב עליך כל העולם כולו.
כן.
כדאי להבין את הפסקה הזו,
כן? קודם נבין מה זה חשבון נפש.
מה זה חשבון נפש?
חשבון נפש,
ההגדרה הפשוטה שלו,
זה זיהוי
של מקומות שצריכים תיקון.
אתה בא עם הרכב,
או אתה בא עם הגוף לרופא.
מה עושה הרופא?
הוא בודק אותך.
סיפר לי אחד, היה בדיקת שמיעה,
בדקו אותו,
בודקת.
היא אומרת לו, אחרי שהיא עושה את הסיכומים של הבדיקה,
תראה, אתה גבולי, אתה גבולי. אתה שומע תדרים גבוהים,
תדרים נמוכים,
אתה לא שומע.
תראה, אתה לא חייב לשים מכשיר שמיעה,
זה עניין שלך, up to you, זה תלוי בך, אתה רוצה מכשיר שמיעה.
אם זה לא מפריע לך,
אתה שומע אנשים, אתה יודע, אז אתה לא שומע את התדרים הנמוכים, אתה לא בוכה, אתה לא שומע את הבכי החרישי של אשתך,
שהיא בוכה בתדר נמוך.
אבל זה נורמלי, אתה רוצה מכשיר, יהיה לך עושר של צלילים,
תוכל גם להנות ממוזיקה יותר ולשמוע את הצלילים כאלה.
אבל זה לא חייב, זה לא חייב, זה לא חייב.
טוב שהוא שומע את הדברים, חוזר הביתה ועושה חשבון נפש.
רגע, זה משלילים?
יש בעיה.
יכולת השמיעה של התדרים הנמוכים נפגמה.
זאת אומרת, כרגע הוא מת בפני חשבון נפש.
זה תלוי בו, מה הוא יחליט?
נתנו לו כמה אפשרויות, אולי יחליט משהו אחר, אולי סגן אומפיניאן, אולי הוא התייעץ עם רופא נוסף, לא יודע מה זה.
אבל חשבון נפש פירוש דבר זה בדק בית קוראים לזה.
בדק בית.
בדק בית זה לבדוק איפה דברים לא שלמים.
עכשיו, אני לא בודק אצל מישהו אחר, אני בודק אצל עצמי.
אני בודק, א', בדק בית ביני לבין עצמי,
ביני לבין זולתי,
ביני לבין בורא.
אלה שלושת התחומים שיכולים להימצא שם ונמצאים שם ליקויים. אנחנו לא מלאכים,
אנחנו בני אדם.
אם כן,
בשלושת המישורים האלו, שאלה מקיפים את חיי אדם,
בן אדם לעצמו,
בן אדם לחברו,
בן אדם לא בורא.
שלושת התחומים האלה, ועוד חלוקה, תת חלוקה,
בדקים פיזיים,
מה שנקרא תשובה גופנית,
בדקים פיזיים,
בדקים נפשיים, מידות,
ובדקים שכליים,
מערכת האמונות והדעות שלנו.
וכל אחד מהתחומים האלו נמצאים,
לא רק שיכולים את זה, נמצאים ליקויים.
עכשיו,
דבר מאוד מעניין.
כשאדם בא לתקן דברים,
אני מדבר על אדם שכבר מודע לאיזה קלקול כלשהו,
יש לו סדרי עדיפות מאוד משונים.
הוא יעדיף
בבן אדם לחברו לפעמים לתקן קשר שיש עם שכן מאשר לתקן עם אשתו.
זאת אומרת, הוא הופך את הסדרים.
במקום עניי עירך קודמים,
הוא מעביר את מרכז הכובד לאמרת יחסים אחרות.
זאת אומרת, הוא מודע לחסרון מסוים,
אבל הוא מרגיש את הצורך לתקן את החסרון הזה כפי שהוא מתבטא מול השכן.
כן? דמויות שהן מחוץ,
זה דיברנו בפעם שעבריים, אתם זוכרים,
על הסיבות שאדם מתרשל לעשות חסד בתוך ביתו,
ויותר נוטה לעשות אותם מחוץ לביתו.
דיברנו על זה בשיעור שעבר, הקדשנו את כל השיעור לנושא הזה.
כן?
אבל,
כאשר האדם בא להתעסק במקצוע העצום והגדול של חשבון נפש,
הוא צריך להיות ערני,
רגיש,
פתוח, ולתת זכות קדימה לתיקונים שנדרשים בתוך הבית.
בעיה נפוצה, כמו שאמרתי,
אנשים מרבים לתקן דברים בחוץ,
ולא מתקנים בבית.
אדם רוצה לעבוד על מידת הצדקה שלו,
על מידת החסד שלו.
הוא מאיר פנים לשוכן,
הוא אומר לו תודה,
כן? אבל בתוך ביתו, לא מאיר פנים,
מגיע בסוף יום,
עם פנים חתומות,
לא אומר תודה רבה, לארוחת הבוקר, לארוחת הצהריים.
מה קרה?
אם אתה בא לעבוד על הנושא של הכרת הטוב,
חביבי,
יש סדרי עדיפות.
קודם כל תראה,
קודם כל תראה,
כן?
איפה אתה צריך לתקן בתחום הזה בתוך ביתך.
האם כבר הכרת טובה לאשתך כפי הצורך?
רגע, רגע, יש עוד הרבה חובת הכרת הטוב שמצפים ומחכים לך.
יש לך הרבה חובות לפרוע של כמה וכמה שנים
עד שתצא ידי חובתך.
אבל אחרי זה, בהספד של אותו אדם
במאה ועשרים,
עולים המספידים,
איש חסד,
יום ולילה השקיע בגמחים.
אין אדם בעיר פה שיוכל לומר שלא היה לו איזושהי הצטלבות עם קשר,
או קשר איתו.
עכשיו, האלמנה, היא נמצאת בגזרת הנשים,
והיא שומעת את כל השבחים בתוך תוכה.
כן, כן, איש חסד, כן.
אין אדם בעיר שלא מכיר,
לא נזקק לו ולא קיבל את שירותו.
אין אדם בעיר שהוא עיר לופנים, אין.
כן, אין אדם.
חוץ מאדם אחד,
ואני עצמי.
היא לא תגיד את זה.
יכול להיות שאפילו תבקש רשות הדיבור,
כן, תלוי באיזה חברה היא נמצאת.
ותגיד כמה מילים לזיכרון בעלה.
אבל הרבה פעמים יכול להיות מצב כזה, שבהספדים מעורממים ומעלים על נס את הבא למדרגות של צדיק יסוד עולם.
אבל כרמי שלי לא נטרתי.
הייתי נוטרה את הכרמי,
כרמי שלא נטרתי. אפשר לדבר טוב על הגויים,
להבין את האמריקאים,
להבין את החמאס,
להבין את אלו,
אבל להבין את אחיך,
בשר מבשריך, ששייכים לקהילה השורשית, ההיסטורית שלך,
אתה לא יודע לפרגן להם.
לא יודע לפרגן.
אתה שומע אנשים בעלי גישה אוניברסלית,
תקראו את זה איך שאתם רוצים.
ברעיונות,
מה תפיסת עולמכם?
שוויון.
ועבד לך כמוך.
שוויון.
לתת שוויון זכויות.
להוא שם בחוץ,
מעבר לגדר,
במנהרות.
איזה שאלה?
הם זכאים לעורכי דין, איזה שאלה?
צריכים לייצג את האסירים, שמה,
של הנוח'בה.
רגע, מה איתנו?
מה עם אחיך?
נטייה מאוד מוזרה ומשונה.
יש לך חשבון נפש?
אתה מרגיש שאתה רודף צדק?
תרדוף אותו קודם כל בתוך ביתך.
אתה רוצה לתקן?
אתה מרגיש שאתה צריך לתקן?
תתחיל בתוך הבית.
ובבית זה הכי קשה,
כי צריך שם את הענווה הכי גדולה.
אתה עושה חסד עם אחרים,
מובטח לך שאותו אחר כבר יגיד עליך בהספד דברים כאלה.
אתה יודע שכבר הכבוד שלך מובטח מראש.
לעשות את החסד בתוך הבית,
כמו שאמרנו פעם שעברה, ששם יש חשבונות,
קצת מריבות ואי-הבנות, מאבקי כוח.
לתקן שם,
להכיר טובה לאותה אישה שהיה לך ויכוח איתה אתמול.
עכשיו להגיד לה תודה על האוכל,
להגיד לה תודה על ההבנה,
על ההתחשבות,
זה הרבה יותר מסובך.
אבל אם אתה תתקן בחוץ ולא תתקן בבית,
כשתגיע לעולם הבא,
יכול להיות שתחזור לכאן באיזשהו גלגול, אני לא יודע של מה.
אבל זה לא ילך.
ישלחו אותך חזרה לכאן.
כבשת בסוריה,
ולא כבשת בפלטרין של מלך. זו הייתה הטענה כלפי דוד.
שאתה הולך וכובש בסוריה, ארם,
מלחמות של דוד, מעבר לירדן,
אבל פלטרין שלך,
פלטרים של מלך, בית המקדש עדיין לא כבשת.
לכן אמרו חז״ל,
או שזה כיבושים לגיטימיים, כן,
כיבושים לגיטימיים,
אבל מכיוון שדוד הקדים את הכיבושים האלו לכיבושים ששייכים לגופה של ארץ ישראל,
בגלל זה,
כן,
יש דינים מיוחדים לגבי סוריה בדברים מסוימים, לגבי שביעית ומעשרות,
יש דברים שסוריה פתורה,
כדי להראות שהכיבושים האלו לא החלו,
לא הכילו חיוב, כי הם היו כיבושים שבטרם עת,
לא על פי סדר עדיפות. נכון, אותו דבר גם פה.
כבשת את ההוא, וכבשת את ההוא, את הצדיק בעיני ההוא.
מה אשתך אומרת?
זה מה ששומעים בשמיים.
דמעתה מצויה והונאתה קרובה.
לא משנה כמה משבחים אותך.
דמעה אחת שיוצאת מהעין של האישה,
בשעה שכולה, מספיד אחר מספיד,
כן, משבח אותך,
אבל דמעה אחת יצאה בעזרת אנשים בשעה שמשבחים אותה.
אף אחד לא יודע למה היא בוכה, כולם חושבים שהיא בוכה על מי?
על בעלה.
אבל לא יודעים שהיא בוכה
על זה,
שעם כולם הוא עשה חסד.
אבל היא טעה,
היא לא זכתה לאחד חלקי מיליון מזה.
והדמעה הזו שהיא עולה למעלה,
לא צריך לקנא בבלקלר.
בואו נהיה אנחנו, כן.
רובכם לא הצפנתם,
אז טוב לשמוע את זה,
תמיד טוב לשמוע את זה,
גם שנישואים ארבעים ושתיים שנה כמוני.
אבל תמיד טוב, תמיד טוב. כל עוד אני דולק,
כן? יש לי גם היום, אני לא תקן,
כן? היום,
השטות היום.
כי הביתה יש לי מה לתקן.
תמיד זה טוב, לזכור. לתת את המשקל, כן? אני עושה איתכם חסד, אני יושב, מלמד,
אני עושה את זה וחסד.
ומי עושה אחרת כזה עם אשתי?
לא, לא נותן לה שיעורים.
אם אישה זה לא לתת שיעור.
חסד עם תלמיד זה לתת שיור.
חסד עם שאל זה להקשיב.
זו הבדיקה.
מאוד נחמד שפה שואלים,
יואב,
מרזר,
כי התלמידים,
מה האישה אומרת על יואב?
זו השאלה
היותר חשובה.
לבסוט, לבחן.
אני אומר את זה על עצמי.
זה אני נבחן.
ברוך השם, רק לגזוב, יש לי דופק עדיין, אני חי.
ברוך השם, אני עוד חי, יש בחירה חופשית,
שודא לתקן.
טוב,
אנחנו נעמוד כאן, אני אתן לכם את הדפים, אתם רואים.
מי שרוצה כמובן,
יש פה את הדפים, קצת יותר הרחבה של הרעיונות האלו.
