כן, אנחנו בשבת דברים שאני חושב שבדרך כלל, לא יודע אם יש מציאות אחרת. תמיד דברים זה חזון, נראה לי,
ותמיד בהתחנן זה נחמו.
והחזון, גם נחמו זה על שני...
חזון זה הפטרה,
חזון ישאר בין המות, שקוראים בהפטרה הזאת, ושם מדובר על הקושי, על החורבן, על זה.
למרות שיש שם, בנתיבות שלום,
שאני רגיל הרבה להזכיר אותו, השבוע זה השכרה של נתיבות שלום ז',
זין אב, יום מדינת הנתיבות שלום, מה?
כן,
כן, זין אב,
הוא כותב
שבת חזון, זה לא, מה, בגלל שקוראים חזון וזה, הוא מדבר בכלל שישה באב,
שישה באב אנחנו לא אומרים תחנון, למה לא אומרים תחנון?
קרא עליי מועד לשבור בחוריי, קרא עליי מועד,
מה המועד כאן?
עוד הוא מביא שהקרובים
נכנסו אויבים לאחד,
ראו את הקרובים,
מעוררים זה בזה, צמודים.
וזה פלא, כי בזמן שהשם כועס על ישראל,
שישראל לא עושים רצונות של מקום, צריכים להיות פרודים,
פניהם אל הבית.
אלא הוא אומר שבתשרה באב מתגלה באמת צי האהבה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
ומה ששפך זה,
החורבן בבית זה שפך חמתה על עצים ואבנים, זה עוד ברחמים,
רחמים, כאילו זה, זה עונש ברחמים, זה כדי לתקן.
ואז מתגלה שיא אהבה,
ובכל תשעה באב מתנוצץ הראש של משיח דווקא.
יש עוד דברים על זה, אני לא רוצה עכשיו להאריך.
אבל אז גם חזון, הוא אומר חזון
שבא להגיד, מה כתוב שם?
אוי, זרע מרעים, בנים משחיתים,
הם פשעו בי,
ולמרות כל זאת, בין כך ובין כך קוראים בנים.
ושיש שם מחלוקת רבי מיר ורבי יהודה, וההלכה רבי מיר, בין כוחמא קרואים בנים.
אז דווקא זה מבטא את גודל האהבה שקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל.
אז איך אתה אומר? אז הבאתי כאן פסקה על פרשת דברים, פסקה על חזון. בואו נראה.
משה כן מדבר, אלה הדברים אשר דיבר משה.
משה עומד בראש חודש שבט,
במשך 37 ימים,
עד שהוא נפטר בזין אדר,
הוא אומר את כל ספר הדברים ומוכיח אותם ורומז להם את זה, לבן ודיזהב וחצרות.
רשי אומר,
הוא רומז להם, קורא את חטא ההגל וזה, אבל רומז להם, לא מוכיח אותם.
אז הוא אומר להם שם, בהמשך, ה' אלוקח אבותיכם וסבח לכם בן פעמים,
ויברך אתכם
כאשר דיבר לכם.
זה שם,
זה סוף לקראת שני, הפסוק הזה.
ומיד אחרי זה מתחיל שני, איך אשא לבדכם.
אז אני חושב שהקורא בתורה לא מתחיל מאיך,
אלא הוא קורא את הפסוק הזה,
ה' אלכים ורעידכם, איך אשא לבדי.
את הפסוק איך אשא לבדי הוא קורא במנגינה שקוראים
את מגילת איך.
האשכנזים יש להם,
לא יודע, רוב האשכנזים,
המנגינה של איך, איך אשא לבדי,
אז הוא עושה את המנגינה הזו, איך,
שא לבדי,
דוככם, עשהכם ורבכם.
באותו מנגינה שקראתי לך.
אבל פה הוא אומר להם, ברכה, אומר משה.
השם אלוק יוסף עליכם ככם ועל פנים, איך זה יברך לכם?
מה זה אומר? רש״י אומר,
מה הוא בוא יברך אתכם כדורכם?
אלא אמרו לו, משה,
אתה נותן קצבה לברכתנו?
כי משה אומר, השם, עליכם ועליכם אלף פעמים.
אני לא יודע, אנחנו היינו אומרים, אלף זה נחמד, כן? זה...
אבל,
כאילו, עם ישראל אומרים למשה, למה אתה אומר אלף? למה אתה מגביל?
אתה תן ברווח,
אל תיתן קצבה.
אמרו לו משה, אתה נותן קצבה לברכתנו?
כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם,
שאמר לו, הבית השמיים הוא ספור הכוכבים,
אם יוכל איש למנוע את הכוכבים, כה יאזרעך.
אז השם נתן ברכה בלי גבול.
למה אתה מגביל?
אמר להם, זה משלי, האלף זה משלי,
אבל השם,
זה עורך אתכם כאשר דיבר לכם,
בלי גבול.
זה לשון רשי, זה מדרש,
מתחיל להגיד השם משמואל, מקור אחת, שורה שמונה.
ויש לדקדק
שהרי בכלל מתי ימנה?
ומה התועלת בברכתו משלו כלל?
אם הקדוש ברוך הוא מביא לך ברכה בלי גבול,
גם יש פסוק, כבר תהיה לכם ברכה עד בלי די,
כן?
אז מה עכשיו משה צריך להגיד אלף או מאתיים או מאה? מה?
כבר כלול הכל בברכה של הקדוש ברוך הוא.
למה הוא צריך בכלל להגיד מספר, הוא שואל השם מישהו מדושמים?
זה כבר כלול.
מה הוספת? מה חידשת? מה?
ועוד הוא אומר, למה כי מת בבקעות תנאים קצבה? למה הוא אמר אלף?
למה לאמר מלאכה כזו של עד בלי די?
ומדוע לא בירך אותם בלי גבול וקצבה?
יפה, זו שאלה, דיוק בתורה.
אדם בא לברך, לברך, לברך ב...
הוא אומר, נראה להסביר, על פי מה שכתוב בספרים,
למה ששאל אלישע מאליהו,
אלישע,
אליהו עומד להיפרד ממנו, עולה לשמיימה.
אומר אלישע לאליהו,
והנה פי שניים ברכוחה אליי,
תן לי פי שניים ממך.
אמר לו, הקשאת לשאול.
איך אדם יכול לתת מה שאין בו, כן?
תן פי שניים ממה שיש לך.
אומר לו, לא, הקשאת לשאול.
אם תראה אותי
לוקח מאיתך,
יהיה לך כן, ואם אין, לא יהיה.
אז אם תראה אותי שאני מסתלק,
תקבל פי שניים.
וככה היה באמת.
הוא ראה אותו עולה בשרה שמימה,
ובמה מתבטא שאלישע היה לו פי שניים מאליהו?
שהחייה יותר מאליהו.
אליהו החייה,
שם את בן האלמנה, נכון? מי זה היה אליהו החייה,
ואלישע החייה פעמיים.
אליהו עשה את חתמתים אחד ואלישע עשה פעמיים.
זה פי שניים ברוחך.
עכשיו, אמרו חזל, למה אליהו מתנה את זה בזה?
אם תראו אותי לוקח, מה זה קשור?
ואמרו זל, בטעמו של דבר, כי המברך הוא צינור הברכות.
ואם כן, אי אפשר שתחול הברכה יותר מכפי מסת מדרגת המברך. אי אפשר, המברך הוא צינור.
מה הוא יכול לתת? את מה שיש בו. הוא לא יכול לתת יותר ממה שיש בו.
אז אומר לו אליהו, כשאתה לשאול פי שניים,
שזה אין בי, לא אוכל להשפיע לך את ברכתי.
אבל אם תראו אותי לוקח מאיתך,
שאז תהיה מדרגתי גדולה מאוד,
כלומר, בשעת ההסתלקות,
כן, ידוע, אני שמע, במה שהיא מסתלקת, יש לה התעוררות,
רואים את זה גם במתים,
לפעמים שהם ככה רדומים או משהו כזה וזה,
כמה שניות, או לא יודע, דקה לפני שהם עולים השמיימה,
פתאום רואים איזו התעוררות, רואים איזה אור גדול, ואז הם מסתלקים.
אז זה אומר, בזמן הזה שאני אסתלק,
שאז תהיה מדרכתי גדולה מאוד,
כלומר, באותו רגע שהוא מסתלק, הוא כאילו יותר ממה שהוא,
אז אני אוכל להשפיע עליך באמת יותר.
יותר ממה שיש בי.
זה הסביר מי?
הוא אומר, ככה מסבירים בספרים, ספרים הקדושים.
הוא אומר, וכך יש תאמר נמי, שמשה רבנו, באשר היה מלובש בגוף,
היה בעל גבול וקצה.
אדם, אדם, אין מה לעשות. אדם, כמו אמרו, יש בו גוף,
הגוף הוא מוגבל.
נשמיים מעליה זה, אבל הגוף הוא מוגבל.
על כן לא היה אפשר לו להשפיע עליהם בברכתו,
משהו בלי גבול וקצבה.
ברנך אותם, השם יסביר לכם ככם אלף פעמים.
היינו,
דהנה לקבל ברכות צריך להיות כלי מכבל, צריך כלי.
ככה מסבירים,
מסביר המהר״ל
על שאלה גדולה שיש בענייני התפילה.
למה אדם אומר,
למה אני צריך להתפלל?
השם לא יודע מה חסר לי?
ועוד,
אם מגיע לי,
אז השם יתן לי גם בלי התפילה.
ואם לא מגיע לי,
אז מה, אני עכשיו משנה את רצון השם?
המהר״ל אומר שבפרק ב' בנתיב העבודה,
אנשים השתבשו באמונה מהשאלות האלה.
אומר המהלך,
שם, הוא צריך להשפיע על משהו.
צריך כלי שאליו הוא משפיע את השפע שלו.
וכשאתה מדבר ומבקש, האדם,
מה זה נקרא אדם? אדם,
כתוב שם, ויהי אדם נפש חיה,
בבריאת העולם כתוב, ויהי נפש חיה, אומר אתר גומונקלוס,
לרוח ממללה.
אדם מדבר.
האדם,
הוא אדם מדבר.
ברגע שאתה מדבר,
אתה יוצר פה את הכלי,
ואתה אומר, הקדוש ברוך הוא, אני חסר,
אני צריך שתיתן לי את השפע הזה,
אתה יוצר פה את הכלי החסר שאליו הקדוש ברוך הוא משפיע את השפע.
אתה יוצר את הכלי בעצם הדיבור שלך.
לכן צריך לבקש, ככה מההל אומר.
גם פה, הוא אומר, המברך,
לא.
לכן יש לומר שמשה רבנו בעל גבול, על קצבה. אם כן, לא היה אפשר להשפיע על הבכור.
רגע,
עוד פעם, שורה 28. היינו דהנה לקבל הברכות צריכים להיות כלי המקבל.
ובמדרש כתוב, ויתן לך אלוקים,
ייתן לך ברכות,
ויתן לך כיבושיהם.
מה זה כיבושיהם?
ופירשו בו שתהיה כלי לקבל את הברכות.
והנה לקבל הברכה בלי גבול וקצה,
צריך גם כן להיות כלי בלי גבול וקצה, וזה אי אפשר.
איך אפשר ליצור כלי, כל כלי הוא כלי קיבול מסוים.
עכשיו, תראו, זו עבודת השם של החסידות.
אבל אם האדם, תראו, 34,
שורה 34,
אבל אם האדם מחליף כוח בכל עת ברגש חדש,
הוא מתחיל בכל פעם מחדש,
כי לא טעם טעם עבדות השם מעולם,
זה עצמו דבר שאינו קצבה.
תלוי מאוד, אומר, בעבודת השם שלך.
אם אתה עובד כזה רגיל ושגרתי וזה, אתה לא, אז אתה,
אז התכלי מוגבל.
אם אתה מתחדש,
וזה מזכיר לי מאוד
משפט שכבר אמרתי אותו הרבה פעמים,
מהבן של ידידיה, נהרג במלחמה הזאת.
וידידיה כותב לי מכתב,
כמה זמן,
משנהרג,
אבא יקר,
ישבנו כמה חברים וחשבנו,
אם כל דור
הוא משהו חדש בעולם,
אז במה אנחנו שדרוג של ההורים שלנו?
כל הזמן צריך לחשוב ככה, מה אני שדרוג? מה אני מחדש?
מה אני מוסיף בדור?
והתשובה שלהם הייתה, הוא אומר, חסידות.
לא רק להתפלל,
לא רק ללמוד תורה וללכת למניין כמו פעם,
אלא להתחדש, לשיר, לנגן, להכניס חיות בעבודת השם,
שמכניסים את השם בכל דבר בחיים.
ככה ידידיה כתב.
זה מה שאומר כאן.
אם אדם מחליף כוח בכל עת,
ברגש חדש, מתחיל בכל פעם מחדש,
כאילו לא טעם טעם עבודת השם מעולם,
זה עצמו דבר שאני לא כתבה.
אז אתה מראה שאתה אדם כזה, שאתה בלי גבול,
הכלי שלך פתוח, בלי גבול,
אז השם ישפיע עליך בלי גבול.
זה עצמו דבר שאינו קצבה, כי לכל תכלל ראיתי קץ,
אבל כשמתחיל בכל פעם,
כל פעם שהוא בא לתפילה, למשהו כאילו זה חדש,
זה דבר שאינו קץ וגבול,
שעולם יתחיל מחדש.
זה עצמו אסון המקרה לקבל ברכות בלי גבול וקצבה.
עכשיו הוא אומר,
למה משה אמר אלף? והנה ידוע שאלף,
הוא תכלית כל המספר.
הוא אומר, אלף זה תכלית כל המספר, זה המספר הכי גבוה. בלשון הקודש אין מילה יותר מאלף.
מיליון זה המצואות, זה לא כתוב בתורה, כן?
אלף,
מגיעים לאלף, אלף ואחד, אלף ושתיים, אלף ושלוש,
שניים, אלפיים, אלפיים ואחד, אלפיים, אלף זה הקצה.
הוא אומר, שורה 46, ואין בלשון הקודש שם מספר יותר מאלף.
רבבה,
הרי כתוב רבבה,
איזה עשרת אלפים?
איננה שם המספר, אלא לשון רב.
וכשהגיע המספר לאלף, חוזר עוד פעם ללבוד.
אלף
אותיות,
לא יודע מה זה, אלף אותיות
דדין,
כאותיות דדין.
לא יודע מה המשפט הזה אומר.
וזה רמז משה ברכתו.
יוסף, השם, וילכים וילכים אלף פעמים.
היינו, תחזרו ותתחילו מחדש,
כאילו לא הייתם עמכם.
במקום הזה, בעבודה הזאת.
ותחליפו כוח כנל.
ובזה תהיו כלים לקבל ברכת ה' בלי גבול וקצבה,
וזו הזמן עתה מידתו של משה רבנו, שהיה בכל עת,
כאילו היום התחיל.
וזה שאומר משה,
אתה אכילות להראות את עבדיך, אכילותה.
משה עומד אחריו בימים 120,
ואומר, אתה אכילות להראות את עבדיך, כאילו עכשיו הוא מתחיל מחדש.
ראשון התחלה, הכל היה התחלה אצלו,
כאילו לא טעם טעם עבודה מימיו.
וגם שמו משה מורה על זה שהוא לשון הווה. משה, כל הזמן משה, לא משיתי,
לא יימשה.
משה,
זה בהווה, כן?
שהוא תמיד משוי מהמים.
דיין הוא מהחומר, כן, למה קרא לו משה?
כי מן המים אישיתיהו.
הוא אומר, מן המים אישיתיהו הוא משוי מהחומריות.
כידוע בספרי המהרל,
למעלה, מקור שתיים.
והיינו שבכל עת
היה רואה את עצמו, כי הוא לא התחיל כלל בעבודה.
כידוע, ממעשה את רב סעדיה גאון.
תכף אני אסביר מה זה, וזהו משה בחולם,
עמם,
ולא משה בקמץ,
משקן,
וזה שאמר להם, זה משלי, דהיינו ממידתי, אבל אתם, השם אוסיף עליכם.
מה הסיפור של רב סעדיה גאון?
בואו, מפורסם תמיד בימי התשובה, אנחנו עכשיו אב-אב אלול בא.
תכף השיעור הבא ביום רביעי יהיה פה באלול כבר.
אנחנו עכשיו יוצאים בין הזמן, יום קצת.
זה בעזרת השם, וואו,
ג' אלול, יהיה פה יום עיון, ג' אלול, יום רביעי הבא בתחילת הזמן,
נצא יום עיון, בעזרת השם, ג' אלול, יום פטירתו של הרב קוק,
ובי' אלול,
אולי אני לא אתן שיעור, כי יש לי חתונה של הבן שלי,
אז אני לא יודע מה יהיה בי' אלול,
שתיים ורבע, חתינה לפני שקיעה, אני לא יודע אם אני אצליח להגיע לפה.
חסיד היה תלמיד של אבסעד יגון,
ויום אחד, והאבסעד ירון היה נכנס באיזה חדר, שם משתגר, ועושה שם תפילות.
תלמיד אחד מציץ לראות מה הוא עושה שם.
הוא מציץ בדלת, הוא רואה אותו, שוחרר את שפה,
ועושה כאלה סליחות, וידואים, מה אוויל?
הקשי יצא, אומר לו, קודרה, מה, מה,
מה, איזה חטאים עשית שאתה ככה...
אמר לרב סעדיה גאון, אני אסביר לך.
פעם אחת הגעתי לאיזה עיר,
לא סיפרתי מי אני.
לא ידעו שאני הרב סעדיה גאון,
הגעתי לאיזה בית מלון,
פונדק כזה, בא לפונדק, קיבל אותי יפה,
נתן לי כל מה שאני צריך,
ממש טוב.
אחרי איזה שבוע, נודע בעיר,
הרב סעדיה גאון פה.
כולם באו.
ובא לפונדק, התחיל לכבד אותיות,
ושם לי דברים ונתן לי.
כשעמדתי לעזוב את הפונדק,
בא הבא על הפונדק,
נפל על רגליי ואמר, כבוד הרב, סליחה, סליחה.
סליחה על מה?
סליחה שלא כיבדתי אותך כמו שצריך.
אה, כיבדת אותי,
כל כך טוב, היה מצוין. הוא אומר, לא.
אבל בימים הראשונים,
כשאולדת ארצדיה גאון,
לא כיבדתי אותך כמו שאחרי שידעתי שאתה אבסדיה גאון. על זה אני מבקש, סליחה, להפרש את זה.
אמר אבסדיה גאון לתלמיד שלו,
אני כל יום לומד, מתפלל, לומד תורה, מכיר יותר את השם.
אז ביום אחרת
אני מבקש סליחה מהקדוש ברוך הוא,
שלא עבדתי אותו אתמול כמו מה שאני מכיר אותו היום.
על זה אני עושה תשובה.
כן, זו תשובה בלי גבול, זה באות התשובה, יש גם פסקאות על הדבר הזה.
התשובה היא בלי...
אז זה מה שמתכוון, השם ישמעו על סיפור אפסידיה גאון, סיפור מאוד מפורסם,
אז לא פלא שהוא מביא אותו כאן.
התשובה של אפסידיה גאון,
זו באמת תשובה שאין לה,
שגם תשובה זה לא רק מחטא,
זה אחד המוטיבים גם בעורות התשובה.
תשובה היא לא רק מחטא, תשובה היא, העולם כולו מתרומם לתיקון עולם,
ומתרומם כל הזמן בדרגה אחרי דרגה.
זה אשר בסדר חמיאל פעמים מפרשת דברים.
עכשיו אנחנו נעבור לדבר שקשור לתשעה באב, לשבת חזון.
כתוב בשס, במסכת מגילה,
אמר רב חנינא, רבי נתן נטייה בפורים,
נדמה לי שרצה להגיד שזה לא יום טוב ונהיה מותר לעשות מלאכה, אני לא יודע שאני לא זוכר את הנקודה,
וביקש לעקור את תשעה באב,
ולא עודו לו חכמים.
מה הייתה אמר?
אמר לפניו, רבי אבא בר,
דבדה רבי, לא כך היה המעשה.
אלא זה היה תשעה באב שחל להיות בשבת,
ודחינו בשבת, בתשעה באב, רק יום כיפור חל בשבת סמים,
אבל שאר הצומות של רבנן,
דוחים אותם,
י״ז תמוז יכול לצאת בשבת, דוחים ליום ראשון, תשעה באב יכול לצאת בשבת, דוחים ליום ראשון.
אז הוא אמר, המקרה היה שחל תשעה באב בשבת,
ודחינו אותו לאחר השבת.
אמר רבי, אוי ונדחה ידחה,
ולא עודו לו חכמים.
הוא אמר, לא, דחינו כבר בתשעה באב, מה, מה, כאילו, רבי אומר, מה העניין להתענות ביוד?
האסון קרה בתשעה באב,
אי אפשר לצום, אז לא צמים, נדחה את זה.
לא עודו לו חכמים, וכן דוחים את זה ליום ראשון.
אומר השם ישמעו, נראה לי אפרש הפלוגתא הזאת, על פי מה ששמעתי בייחוד
מכבוד אבי, אדוני מורה ורבי,
בעניין הצומות,
על פי מה שהגיד הקדוש הרבי מלובלין,
כנראה, מהרם מלובלין, מהרם מלובלין,
הוא היה מייסד הדף היומי.
נראה לי שזהו, מהר מלובבי.
בפסוק, לא תקום פעמיים צרה, כתוב, יש פסוק,
לא תקום פעמיים צרה לישראל.
עכשיו,
אומר פה דבר שמובא המון בהמון ספרים, הרמחל בדרך ה' מזכיר את זה,
המון בספרים מודבר על הדבר הזה.
כל הניסים שנעשו לישראל,
נעשה רושם באותו הזמן. כלומר,
נפתח איזה שער בשמיים,
והקדושה הזאת נרשמת
באיזה מקום שם, למעלה.
ובכל שנה, כשמגיע הזמן הזה,
מיטוארניאס בצד מה?
כלומר, אותו שפע שירד ב...
תכף יגיד פה על פסח,
טו בניסן,
2448 לברירת העולם,
היה פסח.
ההערה הזאת, הקדושה הזאת, היא כאילו נרשמת, נמצאת למעלה.
כל פעם ב-טו בניסן יורד אותו שפע.
אתה לא רק חוגג את מה שקרה פעם, אתה חוגג עכשיו את מה שקורה עכשיו.
את הקדושה של החג הזה שהייתה בפעם הראשונה.
ככה כותב הרמחל בדרך השם,
ובעוד זה מה שהוא כותב כאן. כל שנה כשמגיע הזמן הזה, שורה 15,
מתעורר הנס בצד מה? קניין פסח ושאר המועדים,
שמתעוררים האורות שהיו אז בשעת הנס, כן?
מתעוררים האורות שהיו אז בשעת הנס.
אבל הצרות,
רוחמה הליצן, לא נשאר מהן רושם בזמן,
וזהו, לא תקום פעמיים בצרה.
ומהצרה לא נשאר רושם בזמן לפעם אחרת.
מעניין.
אך לפי זה צריך להבין, הוא אומר,
מה עניין הצומות שבכל שנה. אז למה אנחנו צמים?
אם אתה אומר י״ז תמוז,
קרור, בוטל התמיד,
שר הפריזות התורה,
או תשעה באב,
מרחב הבית,
אז למה אתה צם?
אם לא נשאר הצהרה, לא נשאר הרשימו הזה,
אז למה צריך לצום?
שורה 20, מקור 3. יש תאמר, דיני אז באותן הצהרות,
נטלו ישראל הפוכי על כל עוונתיהם, והצהרות היו להם לכפרת עוון,
עד שנעשו נרצים להביהם שבשמיים, כן?
העונשים מרצים את ישראל ועושים אותם, מחפרים עליהם. הנה, והוא מביא כאן מה שאמרתי קודם,
כשנכנסו נוכלים להיכר, ראו קרובים, מעוררים זה בזה.
אף שבזמן שאין יוצאים של המקום,
הפכו פניהם זה מזה,
מכל מקום אז היו מעוררים. למה?
שכיוון שנחרב הבית וקיבלנו את העונש,
אז הקדוש ברוך הוא כבר מחזיר פניו אלינו.
אז תשעה באב, כמה שהוא שיא הכאב, הוא שיא התשועה.
נולד משיח,
כי עכשיו כבר השם מכפר עלינו כבר.
וריצוי זה,
נשארה ממנו רשימה לדורות בכל שנה בן הזה.
אז מה אם אנחנו באים לתשעה באב,
צריך לדעת שזה לא רק
שאנחנו באים לקושי ולאבל,
אנחנו גם באים לתקווה,
והרישום הוא של הטוב שנוצר עכשיו,
לקרובים המאורים זה בזה.
שורה 29, אבל ידוע שלכל דבר ולאורות הבאים מהשמיים צריכים למטה מעשה,
כמו שדיברנו קודם, צריך כלי להכיל את זה.
וכמו הנשמה שמן העליונים, אי אפשר להיות למטה בלי גוף שנושא אותה.
לכן תקנו עצומות,
שיהיו כלים להכיל את הריצוי ואת האורות.
מעין אץ, הצרות היו כלים לריצוי.
עד כאן דבריו הקדושים של,
של,
אמרם מאוד טוב,
מארם מלובלין כנראה, כן?
כן? ודברי פי חכם חן.
כן?
כן, האור הזה, זהו, זה משיח כתוב, העולם
שלושה חלקים, אלפיים שנות תוהו,
אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות משיח.
מתשעה באב מתחיל אלפיים שנות משיח. נולד המשיח,
וכן, זו הוויה כזו, זו מציאות כזו, שכל הזמן אנחנו הולכים ומביאים משיח, ומגלים אותו, ומפיאים אותו.
עכשיו הוא אומר עוד בשורה 37,
מקור שלוש,
והנה ידוע שבשבת בא האור בלי כלים.
שבת זה כזה אור מיוחד, לא צריך כלי.
לא צריך תפילין, לא צריך...
על כן אין במצוות שבת עשייה.
כמו שהגיד כבוד אבי, אדוני מורי ורבי,
הטעם שאין בניין בית המקדש דוחה שבת. למה בניין בית המקדש דוחה שבת? מה,
בכלל זה חשוב, למה שלא הבנו אותו בשבת?
הוא אומר שעניין בית המקדש להיות כלי להשראת השכינה.
ובשבת לא נזקקים לכלים.
הנה, לכן גם שבת לאו זמן תפילין, לא צריך כלי להופיע את האור,
האור בא לבד.
ולפי זה יש לומר דהיינו תם אשר רבי.
תשאל באב שלך להיות בשבת,
אומר רבי, כיוון שאני אדחה, אדחה.
כי מה שאין צריך בשבת זה איתנות.
את למה? כי בשבת אין צריך לטענן, לא צריך כלי.
כי זוכים לריצוי בלי שום כלי.
ומאחר שכבר זכינו לריצוי,
תשעה באבשחל בשבת, אנחנו זוכים לריצוי בלי כלי.
למה צריך להתענות למחר?
שואל רבי.
על כן סבר רבי שאולי נדחה, נדחה.
אבל לא ידעו לו חכמים,
בטעמם אינה ידוע,
מקור ארבע למעלה, ההפרש בין הנשמה היתרה של שבת
ושל יום טוב.
בשל שבת,
נשמה היתרה משתלקת עם יום של שבת, לכן עושים בסמים,
ואי אבדה נפש, להשיב את הנפש, את הנשמה היתרה שאיבדנו.
אבל ביום טוב, הוא אומר, נשארת.
ולמה?
אז גם זה הוא מביא בשם אבי ואבני נזר,
כי שבת אין בה תפיסת יד אדם, אלא קביעה בקיימא.
אין פה מה, אנחנו לא קובעים את השבת,
אנחנו לא רוצים את השבת,
היא קביעה בקימא, כל שישה ימים יש שבת.
אין מגע שלנו.
אבל יום טוב, איך נהיה יום טוב? בית דין מקדשים את החודש, ולפי הראש חודש נהיה יום טוב.
יום טוב זה בית דין המקדשים.
אז זה בא מצד האדם עצמו, לא מסתלק ההערה של היום טוב.
וידו טעם הרמב״ן,
שאין מברכים על בשאים יוצאים יום טוב, משום שאין נשמה יתרה, שאותו מסתלקת, כמו שאמרנו. כן, יש לומר, דהיינו טמא, שחכמים לא הודו לרבי,
משום דכא נע מרושם הריצוי של תשעה באב, שזה חול בשבת בלי כלים.
תשעה באב שחל בשבת,
אנחנו זוכים לאור בלי כלים, ריצוי בלי כלים.
רק בשבת אין צריך לכלים. בהסתלקות השבת מסתלק גם הרושם של הריצוי.
לכן תקנו תענית ליום המחרת, שיהיה כלי
לרושם הרצוי.
ולפי האמור יש תאמר, אל תרמזו חז״ל, מה שאמרו, שחרב את המקדאי,
מוצא שבת היה.
פעם ראשונה זה שנחרב את המקדש השני, מוצא שבת.
שבת אי אפשר היה לבית הנדל להיחרב, הוא אומר,
גם מהטעמים האלה.
כי החורבן,
למרות שעמידת הדין,
תוכה היה רצוף אהבה, כמו שאמרנו.
כמו אב רחמן שמשקיע לבנו סם מר לרפותו,
והבן הקטן צועק בבכי,
והאב, אף שנחמרו רחמיו על בנו,
ובכל צרותיו לא צר,
ומאב אמו עליו לקול צעקת הבן,
כן? הוא יודע, הבעיה לו, הילד צורח וזה,
אבל עכשיו עושה לו ניתוח מציל חיים.
מכל מקום, אינו משגיח על מה שמאב מתחתכים,
כי טובת הבן ורפואתו נחשבות אצלו יותר.
כך, זה נתיבות שלום גם אומר על זה, כך היה עניין החורבן, שאם הכדורחון מונע מהם את העונש,
העונש שלהם בלי מתוקנים, והעבירה קוראת עבירה,
יכולים להגיע למצב מאוד חמור.
אם כן, העונש עצמו זה מידת הרחמים.
לכן הקרובים מעוררים זה בזה, כן?
וזה פירוט דיבר רשי.
לא שמע השם בקולכם, כביכול עשיתם מידת הרחמים כאילו אכזרי,
שהרחמים עצמם נראים בקיצורם כאכזריות, זה נראה אכזריות, זה נראה חורבן בית המקדש.
על כן תמצא שרוב השמות במגילה הם שם הוויה, כלומר י' כו', כי לא כתוב אלוקים, אלוקים זה מידת דין.
ובעיכה, רוב שמות זה שם השם, כי יש פה המון מידת רחמים.
על כן היה בחודש אב.
מה זה אב?
על פי מה שכתוב
בזוהר הקדוש, ניסן נקרא חודש האביב,
שאותיותן כסדר, א', ב', י', ב', כן?
מה זה כסדר?
א', ב', ג', למה?
א', ב',
וי', ב',
במספר קטן זה ג', זה שלוש.
אז זה כסדר.
אז הגאולה באה בניסן, כי זה כסדר.
ואותיות כסדרה, מורים הרחמים.
אבל תשרי, אותיות תש״׳ זה הפוך,
זה מורה על מידת דין.
אז הוא אומר, לפי זה חודש אב,
האותיות לגמרי כסדרן, יותר מאביב. האביב, אתה עושה פה איזה גימטרה עם היו״ד ב', כן?
אבל אב זה א׳ ב׳, זה כסדר.
מורה לרחמים יותר גדולים,
אלא לרגליה לוממות הרחמים,
אי אפשר להם להופיע בעולם בגלל לבוש דין,
והוא כלי רצוי,
על כן שבת,
שכל הראות הן בלי כלים,
אי אפשר היה לחורבן להיות בשבת,
כי אין פה דין, אין פה...
