אנחנו בימים מיוחדים,
שעכשיו זה נקרא תשעת הימים כבר,
ובכל התקופה הזאת,
שזה, תמיד אומרים, כאילו, 21 יום, אבל זה 22 יום.
מי יז תמוז התשעה הבא, 22 יום.
וזה לא סתם אני אומר את זה.
מובן הסתם, לא הבאתי פה את כל הדברים שגיליתי השבוע, אז לא הספקתי להכניס את זה.
אומר
על נתיבות שלום,
שבוע יורצייט שלום, מצווה להזכיר אותו,
זין אב.
זין אב זה הרצת של נתיבות שלום.
מה?
לא, בזין.
זין אב, נתיבות שלום.
והיום, כן, השבוע.
השבוע.
והוא אומר, הוא בא בספרים,
22 יום
האלה הם כנגד 22 יום
מראש השנה הצמחת תורה.
הוא מביא גם, לא זוכר את השמות,
ראיתי את השמות של הרבנים שהוא מזכיר.
כתוב, זה מופיע בכמה מספרי חסידות.
כל,
הפסוק שנגיד,
שאולי נזכה לא להגיד, בערך כל רודפיה השיגוה בין המצרים,
כל רודפיה השיגוה בין המצרים.
מי שרודק מבקש השם
להשיג בני המצרים.
זה משהו חסידות,
אבל מסביר את המהות של זה, כי דווקא
הוא מביא גם,
מסביר את זה דרך שאלה,
שאלה,
כשנכנסו המונים להיכל, אויבים להיכל,
מובא שהם ראו את הכרובים מעוררים זה בזה.
כרובים מחובקים, צמודים.
והם כאילו, הם ביזדו את ישראל, הוציאו ואמרו, תראו מה,
בזה הם עוסקים, הצדיק, אלה של עם קדוש,
יש להם פה איש ואישה מחובקים, מה זה?
פסוק הכל רוץ, איזילוה, ראו ערוותה, כאילו.
הוא שואל, זה כבר, אמרו לי שאלה בריטווה,
איך יכול להיות שהקרובים יהיו מוארים זה בזה?
הרי
מזל אומרים, כשישראל עושים רצונו של מקום,
פניהם היא של אחיו.
וכשאינה עושים רצונו של מקום, פניהם אל הבית.
אז איך עכשיו, בשיא החורבן,
שהיה באב,
קרובים, חוברים,
אלה הוא מסביר
לגבות שלום.
יש בכמה, זה גם הרמב״ן באגרת הקודש מתייחס לזה.
הוא אומר, ישראל נקראים בנים למקום.
אהבת אב לבנו,
יש שלושה בחינות.
האחד,
הבן בבית,
גדל עם האבא, הוא משתעשע איתו, שמח בו, בסדר, אוהב אותו.
יש מצב שני, שהבן במרחקים.
הבן במרחקים, אז האבא מאוד מתגעגע אליו, והאהבה שלו יותר גדולה עד שהוא יראה אותו, עד ש...
ויש סוג שלישי,
כשהבן חולה אנוש.
ועכשיו האבא הוא רופא, והוא צריך לעשות לו ניתוח לרפאות.
הוא אומר, פה מתגלה שיא האהבה, הוא מכאיב לו, מצד אחד,
הוא אוהב אותו, אבל הוא מכאיב לו כי הוא יודע שזו הרפואה שלו, זו ההצלה שלו.
הוא אומר, כאן מתגלה שיא האהבה.
הוא אומר, ככה גם חורבן הבית
זה בעצם מין,
כתבו אוכלו, כדי לכפר על חטאיהם של ישראל.
אז כאן מתגלה שיא האהבה,
ודווקא פה מופיע החיבור הזה.
גם בשם אבני סוחו,
מובא ומביא בשם ששאלו אותו, פניכס מקורץ.
לא, אז הוא אומר ככה, הוא אומר, בני סחר,
שכתוב, בתשעה בים נולד המשיח.
נולד המשיח.
אז הוא אומר,
איש ואישה חיים ביחד, שזה אהבה יפה וזה,
אבל כשפתאום הבעל צריך ללכת מרחקים או משהו כזה,
אז הם מתגעגעים,
והחיבור הוא מאוד מיוחד.
אז זה אומר, כאן הכדורח עומד להיפרד מעם ישראל,
ודווקא זה חיבור מיוחד,
וזה מצמיח, מאהבה גדולה כזו, מצמיח מה ש...
ועל זה הוא מביא, שאמר, פרחס ביקורת, שאלו אותו איך זה קוראים ואומרים את זה בזה,
הוא אומר, על דרך היוצא לדרך, צריך לפקוד את אשתו.
אז יש בו אוכל עכשיו פאנטן, אז הוא עושה...
זה דברים עליונים, מדהימים, של ה...
ראיתי את זה בכמה דברים, ומאוד...
וזה חשוב לנו לדעת, אנחנו עכשיו,
היום גם יצא לי לדבר בכמה מקומות.
הבן שלי, שנהרג במלחמה, ידידיה כתב,
כל שבר יש לו ייעוד,
מייצב עוד את הבניין.
השבר,
בהתחלה הוא שבר, והוא כואב, אבל גם באופן אישי,
גם בכלל בעם ישראל.
אז אנחנו רואים את זה קודם כל על עכשיו, על המלחמה וזה, שהשבר הזה, שמחת תורה וזה,
הוא בא להביא דברים גדולים.
ולכן היום היינו, פעלנו,
יש מול משרדי הממשלה, מעל הפצועים.
הפצועים גם יצאו להפגין ולהגיד,
מה, בשביל מה מסרנו את הנפש ונלחמנו ונפצענו שעוד פעם יהיה פה חמאס?
אז היום פורום הגבורה שאני נמנה עליו,
בא לחזק את הפורום הפצועים.
היה שם תקשורת וזה, דיברנו שם, וגם מחר יש צעדה משערי צדק עד מעל משרד הממשלה כאן,
להביע את הקול הזה.
זה, השבר הוא, השבר,
שבר גדול זה שאדם נהרג,
שבר שמישהו נפצע, יש אנשים,
קטועי רגליים, קטועי גפיים, קטועי כל מיני זור.
הם הולכים לחיות את כל החיים שלהם.
מה הם צריכים לראות שמחר לי עוד פעם טילים על גדרות ועל זה?
זה מזעזע.
כל שבר יש לו ייעוד, צריך לייצב את הבניין, לחזק את הישועה.
וזה קשור לציפיית ישועה. כבר ציפיית ישועה, ציפית לי שהכתוב שאדם,
בא לבית דין של מעלה, שואלים אותו,
ציפית לישועה, פלפלת בחוכמה?
אז הרב, באורות, הוא כותב
שזה מראה,
קודם שאני ציפית לישועה, אחר כך פלפלת בחוכמה.
כי אם אתה מפלפל בחוכמה ואתה מנותק
מכל מה שקורה, מכל הגאולה, מכל הישועה, מכל מה שקורה בישראל,
אז הפלפול בחוכמה שלך הוא גם כן לא...
אלא הוא חייב להיות קשור להבנת המציאות,
להבנת המהלכים שבדור.
אז הנה, בשתיים כותב הרב ציודה,
חז' מודיעים לנו מסכת שבת, שביום הדין ישתלבו את האדם, ציפית לישועה?
המובן שציפית, הוא כן יושב ומצפה.
האם האמנת?
המתנת?
פה יש לך דף.
לא.
זה זה, כן.
לקחת? טוב.
ציפית לישועה, כותרת.
ציפית,
בטחת שיתקיים הדבר?
ציפית לישועה בימיך?
היה לך לצפות לא רק לעתיד, אלא בימיך.
הנה, הנה זה בא.
חפץ רעים, שהיו סיפורים מיוחדים עליו, על ציפיית ישועה שלו.
כשהיה הכין בבית איזו מזוודה עם כמה
גדים חיוניים,
אמרו לו, מה זה אמר? אם אני אשמע שהמשיח באמניה התחיל לארוז וזה,
זה ישר יצא לדרך.
וכשבא הבן שלו היה כאן בארץ וסיפר לו על ההתקדמות ואיך שפה נבנים יישובים וזה, הוא אמר,
הנה זה מגיע,
זה זה.
כמו פה, הנה זה בא.
אומר הרב צבי יהודה, ככל שמרבים בשקידת התורה, מתמלאים בגבורת רוח של תלמידי חכמים,
יותר בוטחים שהשם הולך ומשה את עמו.
בין על ידי מלחמה,
כן, שהיום אנחנו רואים את זה בינינו,
בין על המלחמה.
כמובן, אין המלחמה תכלית לעצמה. צהל נקרא בצדק צבא ההגנה לישראל.
עומד לעזרת ישראל מייצר,
שהיא מצווה, כתבי הרמב״ם, נצח שלא ישכר, ישראל חוצרו לבריאותו.
הרב תודה אומר לפני 50-60 שנה.
בצבא, בישיבה, בחקלאות, בלמדנות.
ברוך השם יש בצבא מוחות גדולים, הם עושים את נפשם,
הגעה ישראל וארץ ישראל.
כמו כן יש להרבות בכוחות רוחניים במדינה, כי זה ולא זה לא יצלח.
אחד המומחים הגדולים בפיתוח תילחץ,
שהשמיד,
מנה הרבה אסונות כאן, הוא יהודי ראש שמיים בתכלית.
כשעשו ניסויים, לקחו אותם לאלסקה,
זה שמעתי מרבנים קרובים מאוד,
לקחו אותם לאלסקה עם
צוות אמריקאי.
מה? מה?
ניסוי ראשון ראשון.
כן? אה, אז ראיתי את זה.
אני מכיר את היהודי הזה.
ניסוי ראשון, הוא קבע מזוזה איפה שהוא ישן.
קבע מזוזה.
לפני זה הסביר להם מה זה.
והניסוי השני,
הוא עשה סיום מסכת.
ואז נשאר להם עוד טיל אחד. אמרו, טוב, נחזיר את הטיל הזה.
תנו לי לעשות עוד ניסוי שלישי. בדרך כלל, ניסוי זה איזה חודשים להתכונן וזה.
תנו לי עוד...
הניסוי הזה הכי חשוב, כי איך זה? לפגוע בטילים מחוץ לאטפוספירה.
קיבלו אישור מהדרגים הכי גבוהים שם, גם בארצות הברית וגם...
וכשהוא לחץ על זה,
הוא התקשר לרב של תלמוד תורה של הבנים שלו, בר חומה,
תלמדו עכשיו את זה, אנחנו עושים משהו מאוד מאוד קריטי,
תגבירו לימוד תורה.
לחצו,
סיפר הרב שלנו, סיפר את זה.
יושב לידו אחד המומחים,
כאילו,
אני מנותק,
והוא אומר,
בעזרת השם,
הוא אומר, בסייעתא דשמיא, בעזרת השם, צ'יק, לוחצים. גם הוא עונה לאחריו.
וזה היה,
הוא אמר, זה שינוי, כל התפיסה של הטין וזה,
השתנה כל התפיסה.
יכול יצאנו לפגוע בדבר כזה.
זה בא כבר מהכוחות התורניים.
כן, זה לא סתם.
החפץ חיים שהזכרנו קודם,
תראו מקור ארבע.
מעורר, הוא היה, יש כאן קונטרסט כזה, ציפית על ישועה של החפץ חיים?
הנה, זה מופיע מהקונטרסט הזה.
הוא אומר, החפץ חיים,
איפה הציפייה שלך?
כל יום אתה אומר,
ואיננו לשבח,
על כן יקבל לך השם אלוקינו לראות מראה בתופרת עוזיך.
אתה אומר פה שתי שם השם, על כן יקבל לך השם אלוקינו
לראות את זה לך.
אתה באמת מצפה? אתה באמת...
אולי אתה אומר פה שם שמיים לבטלה?
תראו איזה חריף, בארבע.
הנה ידענו שנזהרנו בתורה להרחיק בדברי שקר,
כמו שכתוב, מדבר שקר תרחק.
והיינו אפילו אם הדבר הזה אינו שקר גמור,
רק שיש בו קצת תערובת שלא אמת, גם כן הוזהרנו בזה.
וזה אפילו הוא מדבר עם מי שכמותו.
כל שכן הוא מדבר עם נשיא בישראל,
קל וחומר, בן בן ראוי הוא מדבר עם השם יתברך,
בוודאי תיזהרם להיות דובר שקר לפנינו.
ודובר שקרים, והנה,
זה אפילו לא מזכיר שמו שכתבו אוכל העניין שהוא מדבר.
בפרט שהוא מזכיר שמו על העניין.
על כן, שורה ה-12, התפלא מאוד,
איך אנחנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, עלינו לשבח.
ומסיימים, על כן נקווה לך השם אלוקינו,
ויראה את זה לדודיך.
ועלו, אם היה באמת מקווה באמת על כבוד השם שיתגלה במהרה,
היה צריך כל אחד להכין לעצמו לדעת, ענייני העבודה,
כל הלכות שיכול ענייני קורבן והמקדש.
על זה הוא צועק שם, למה לא לומדים את ההלכות האלה? תהיו מוכנים.
הוא פעם פגש את הרב קוק,
הוא אמר לו, אני מבקש ממך, אתה כהן וזה,
תעסוק בענייני מקדש וזה, מרעי בני המקדש.
אחרי איזה זמן, אה, לא, ואז הוא אמר, בקשה, לא, ככה הוא אמר לו,
הייתי לבחור לך שתי בקשות,
אבל תבטיח לי שתסכים.
לא, מה, מה, מה, חפץ האם יכול לבקש ממני?
אמר לו, בסדר.
אמר לו, בקשה אחת, תעסוק בענייני קודשים וזה וזה, טוב, הרב אמר, בסדר.
בקשה שנייה,
הצעה ראשונה שיציעו לך להיות רב באיזה מקום, תסכים.
הרב אמר, לא, אז לא היה לי זמן ללמוד קודשים.
הוא אמר, אני מאמין שאתה תספיק גם את זה וגם את זה.
וכך היה, הרב בגיל 21-2,
הוא כבר היה רב בזוימל, אחר כך בבויסק,
אחרי זה ביפו.
צעיר היה...
אז הוא אומר, צריך כל אחד לעסוק בזה.
הוא מביא דוגמה יפה, ודוגמה בשורה 17. אם מצפים שיבוא המלך בעיר,
אפילו באיזה ספק ספקה,
מקשטין כל הרחובות לכבודו.
אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר,
מספק פן יישא דרך רחוב זה.
כן,
אני זוכר בצבא, אני יודע, פתאום אומרים יום אחד מה זה, יש ביקור האלוף,
אלוף הפיקוד, או אגודנר.
כל המחנות בזה ניקינו עד לבדל האחרון של הסיגריה,
ובסוף יש מקומות שהוא בא, מקומות שהוא לא בא.
מה הוא מסתכל, כאילו?
איזה צחצוחים היו.
אז הוא אומר כאן, מקשטים את כל הרחובות,
גם אם לא יודעים איפה יעבור המלך.
אז הוא אומר, נו, פה איפה ההכנה שלך?
שורה 20, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה,
ואם תלמידי חכמים לא ידעו בהם,
הלא לביזיון יהיו לו. אין זאת, כי אם שפינו לבד, אנו אומרים לפני השם דבר שאינו כן,
ובפרט להזכיר שתי שמות,
אקבל לך השם אלוקינו,
ולהתבונן בעצמו שמזכיר יותר מ-40 שמות קדושים בכל שבוע.
שלוש פעמים,
כן, כפול שלושים יום.
לא, בכל שבוע,
למה, איך הוא אומר?
ארבעים בכל שבוע,
שלוש תפילות כפול שבע.
הוא אמר?
זה עשרים ואחת, למה?
אה, אז ארבעים, שתי שמות קודש, כן.
זה כפול שתיים, עשרים כפול שתיים זה ארבעים,
כן? ובחשבון שנה הוא משכיר יותר מאלפיים שמות קדושים ללא דבר, כי הוא אומר לפני השם שמקווה,
שבאמרה יתגלה כבודו, הוא באמת אינו מקווה כזה. לא, אני חושב שהיום בזה התקדמנו, אי אפשר היום, מכל המציאות וזה, אדם כבר מצפה לישועה בכל רגע.
בכל רגע.
גם יש הרגשה שמשהו, דברים גדולים קורים פה.
ישועות,
אין בה נס מכיר בניסו.
בעיניי, מה שהיה שבוע שעבר, שהכנסת
הכירה בזכות אותנו להכריז ריבונות על יהודה ושומרון,
זה אירוע, זה אירוע מאוד מאוד חשוב בגאויה.
לא, מי חשב על זה פעם בכלל?
עכשיו הכל רץ, הכל, מה שעשורים יישובים, מה שעשורים בניינים, מה שעשורים...
הרבה דברים בשקט גם מתקדמים, מה שאנחנו לא יודעים.
יש איזו חווה שם, לא חווה, היה גבעה, הבן שלי, אחד הבנים שלי היה ככה הרבה חווה, היה שם שנה, שנתיים וזה,
היום זה יישוב,
היום זה,
הוא התארס, הוא רוצה לגור שם, אין בתים, אין מקום.
ואני אומר לו, מה, אתה הקמת את זה, אתה צריך לקבל זכויות יתר שם.
מגבעה לגבעה א', כוכב השחר, העיר השחר.
בעזרת השם, הוא הולך, לא, שטח,
סידרו לו שטח, הוא יבנה שם את ביתו, בעזרת השם.
אה?
בשיטוי של חברת עזה. כן.
אם היינו בטורוי כמשחקים. כן.
היינו בסיור בשדרות,
הצוות של תלמוד תורה, שבוע שעבר ביום ראשון,
הוא לקח אותנו לשמש תצפית בעיר, תצפית ארבעה, תצפית קובי קוראים לה.
אתה משתכל, הוא רואה את עזה וזה.
הוא אומר, אבל הרעיון כאן, נסתכל על צד השני, נסתכל על שדרות,
בניינים גבוהים, ועכשיו, בשנה וחצי כבר
בנייה מדהימה שם.
גם בשדרות עומדים בתור.
עם ישראל חי, עם ישראל,
ברוך השם, לא נשבר, והציבור שלנו עוד יותר מחזיק את ענייני הגאולה בצורה חזקה.
אבל אתה אומר, גם בעוטף עזה, גם, אחי, זה לא רק...
אחת הפעולות החזקות,
אחת הפעולות החזקות שצריך לפעול
בציפייה לישועה.
הנה, מה שהחפץ חיים כותב,
הרב קוק כותב על החפץ חיים,
במקור חמש.
ובלב הטהור הזה פנימה,
בהרע יש קודש תמיד, ציפיית הישועה השלמה, גאולת ישראל,
חזקו רוח קודשו בלא ערב. כאשר תבוא הגאולה במרה בימינו, יבנה בית המקדש.
הרציחה היא כל תורת הקודשת ותמורה מחוברת, הופעת אצל הכוהנים.
והנה ראה אותו הצדיק,
שהלימוד הזה,
בצורתו ההלכתית,
הוא עזוב מאוד,
על כן נטע את ידו הגדולה לחבר ספר ענק,
ליקוטי הלכות, על סדר קודשי ובכל סעיפה.
זה ספר של החפץ חיים הזה.
אחת הפעולות החשובות
בציפייה לישועה מלמד הרב קוק,
תראו ממקור 6. בית המקדש בתור המרכז הרוחני של האומה
הוא מקור החיים הרוחניים שכל יחיד ממנה. קודם כל הוא מגדיר לנו מה זה בית מקדש. בית מקדש זה המרכז הרוחני של האומה
ומקור החיים הרוחניים שכל יחיד ממנה.
אז בית המקדש הזה, מצד החיזיון המורגש, המראיב עין ביופיו, מנסה את הרעיון בזוז יומו,
צריכו להיבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל.
אתה צריך
לצייר,
לבנות ברוחך בית מקדש,
כל יום.
בשדרים הספרדים, תראו, לפני תפיאת 18,
כתוב שם,
יראה את עצמו, כאילו בקודש לקודש, בבית המקדש.
זה הלכה, שכשאדם צריך לצייר את זה.
איך אתה נקרא, איפה אתה עכשיו? זה במקום הקורבנות, אז אתה עכשיו את המקדש.
אז זה ציור אחד. אתה חבר'ה ויגיד, איפה מציירים את הציור הזה?
ולמה צריך? אתה מגיד, רגע, מה עכשיו בית מקדש? אתה יודע, זה נראה לי רחוק עוד, אתה...
יש לנו כמה שתבים לפני כן. לא.
הרב מלמד
שבציפיית הישועה אתה צריך לצפות לשיא.
אתה צריך לדבר השלם.
אתה מצפה לדבר השלם, אז כל מה שאתה בונה בדרך,
אתה בונה בערך הדבר השלם,
ולא כזה משהו חלקי.
הנה, אומר הרב, כדי להשיב את נפשו, שורה 4,
במלוא חייה,
בתוכיות האומה, מצבה השלם.
אתה תצייר את המצב השלם. אל תגיד, אני רוצה רק מיטוט החמאס, אני רוצה כיבוש עזה.
לא, תצייר בניין בית המקדש.
וזה קשור גם, שוב, אני מזכיר פה מדי פעם את הבן של ידידי. אחרי שבידידי הנהרן,
אז הבן שלי ועוד איזה חבר, יצרו איזה פאץ',
יש פאצ'ים, היו הרבה, כל מיני פאצ'ים לחיילים.
אם יצרו פאצ' כתוב,
ציור של בית המקדש, לירושלים פנינו.
אנחנו, הסבב הזה, אנחנו מאוד מדגישים את זה, ואומרים בכל מקום.
לא עוד סבב,
אלא שואפים
לירושלים פנינו,
לישועה שלמה
שיצא מזה.
אומר הרב, אם אדם יצייר את הציור הזה,
שורה 4, אז ישובו להאחיד כוחותיו הנפשיים הרעננים,
שחיה אומה וחומר גש ואורו פורחים בערך רחמת וכולי. תעודה זו, איפה עושים את זה,
מתכוננת בפועל על ידי סדר-היום של הקורבנות, אני אמר לפני התפילה,
פרשת הכיור, התמיד, הקטורת.
שם אתה כאילו מעורר את הציור הזה,
את ציפיית הישועה שלך.
זורים מהם, כשאתה אומר את הפרשיות האלה,
זורים מהם את הגודל האלוקי שבבית הגדול והקדול במקיא הנשמה,
קרוב למידת הסיגור שהייתה אוכלית, בית יהודה אומה חיה ובטוחה.
זה עוד נראה בהמשך,
שלמרות שאין בית מקדש,
שאנחנו עוסקים בקורבנות, בדברים,
אומרים את
תורת השלכה, כל הקורבנות שם בסוף התפילה איזה מקומם,
זה נותן לך איזה שפר רוחני כזה, מעין
מה שהיה בית המקדש קיים, עד כדי כך.
כן, הרב אומר גם, זורעים הם
את הגודל האלוקי,
תורה שמונה, בית הגדול והקדוש, בעמקי הנשמה,
קרוב למידת הסיגוף של הכל יחיד,
בעת היות האומה חיה, מודשתה תאכלת מטה.
ואז זה פועל וזה מרומם את עם ישראל, כל הציפייה, כל התיאור הזה.
אני אומר, אם אדם גם לא, לא כולם אומרים קורבנות ולא,
קטורת אומרים, לא יודע, אנחנו אומרים קטורת לפני,
לפני עלינו לשבח,
ואומרים בספרדים, גם אומרים
איזה מקומם? נו, כן, אם אומרים, אשרי אין מי שאומר.
ודאי זה טוב.
מי שלא אומר את זה, מי שלא אומר קורבנות,
אני אומר, יעשה את הפעולה הזאת
ב-18,
ירושלים ילכה ברחנית, ישוב את צמח דרך עצמם.
שם אתה יכול להתרקד בכוונה הזאת שהרב כותב כאן, תצייר בית המקדש, תצייר לך.
אתה יודע, ילדים קטנים, הם חיים את הדברים האלה.
פעם באחד איזשהו לימדתי לקראת בית עמוד,
אמרתי להם, בית המקדש יבנה באהבת חינם.
ילד בא, מראה לי ציור, יש לי איתו בבית.
רואים פה בית מקדש,
חלל כזה, ופה אבן,
אהבת חינם.
למדתם שבית הקדש באהבת חינם, הגאולה תבוא.
אז האבן, אבן אהבת חינם, כאילו,
כשהאבן הזאת תרד,
יושלם המקדש. זה היה ציור מאוד מדהים שהיה בכיתה הזאת.
הם חיים את הציור הזה,
והם מדברים ואומרים
הערות מיוחדות סביב המקדש.
כוח דף.
אומר השפת אמת,
פרשת דברים, פרשה שלנו,
תרלדל.
שפת אמת התחיל את, נראה לי, את הכהונה שלו,
הדברים הראשונים שיש לו, תרלדל,
עד
תרסמ״ד.
זה הדמעות. נפטר צעיר, השפת אמת, 57-8.
כן.
הספיק הרבה.
עשה אור גדול בעולם.
מקור תשע.
אומר הצפת אמת, כל דור,
כתוב, כל דור שאינו נבנה בימיו בית המקדש, כאילו נכרע בימיו.
קשה להבין, אומר הצפת אמת, שהיו הרבה דורות,
צדיקי עליון,
אז זה כאילו טענה, כאילו נכרע בימיהם.
ונראה לפרש, אומר הצפת אמת,
כי כל ימי הדורות מצטרפים ומתכנסים,
כל ההערות של עבודת בני ישראל להיות ראויים לגאולה.
מאוסף כל התורה והמצוות של כל הדורות
תיבנה הגאולה.
הוא אומר, כי יעלה על הדעת
שדור הגאולה יהיו כל כך ראויים בזכותם מלבד לגאולה?
כן, מה, כולם יהיו צדיקים וכולם...
לא, זה לא רק הזכות שלהם, רק שזכות
כל דור ודור
עוזר ומביא מעט
בניין בית המקדש.
כל דור מוסיף את החלק שלו, כל דור מוסיף את החלק שלו.
והבניין נמשך כל ימי הגלות,
כמו שנאמר, בונה עוד שניים, למה אתה בונה? למה אתה אומר יבנה?
לא, הוא בונה, כל הזמן הוא בונה.
וזה שכתוב, כל דור שאינו מסיע לבניינו,
הכוונה שאינו נאמר בכלל לבניין כנע.
כלומר, הוא לא נתן, הדור הזה לא נתן את החלק שלו בבניין.
הוא לא מימש את הפוטנציאל שיכל לתת.
אז זה כאילו נחרב בימיו.
הוא אומר, וכל אדם בפרט גם כן צריך לדעת שכל מעשיו הם סיוע לבניין בית המקדש.
והוקם מתקרבים על עצמם, עול מלכות שמיים, יסיין לבניינו וכולי.
את זה אני מזכיר הרבה את המקור הזה בדברים שגם הבן שלי כתב לי יום אחד מכתב כזה דעת וואטסאפ.
הוא אמר לי, אבא יקר,
ישבנו כמה חברים וחשבנו,
אם כל דור הוא משהו חדש בעולם,
אז במה אנחנו שדרוג של ההורים שלנו?
הוא כתב לי.
וכל אחד צריך לחשוב את זה, כמו שהשפת אמת אומרת כאן.
אתה צריך לחדד, אתה צריך להוסיף,
צריך שיהיה לך חלק בבניין.
אז מה אנחנו שידרו?
התשובה שלו הייתה,
הוא אמר את זה החסידות.
לא רק
ללמוד תורה ולהתפלל כמו פעם,
אלא לשיר, לנגן, להכניס חיות בעבודת השם,
שמכניסים את השם לכל דבר בחיים.
הוא כתב לי. מדהים. והוא היה כזה.
והרעיון הזה גם של שפת אמת, הוא מוזכר גם בדברי הרב שמאוד מאוד למד שפת אמת והיה על שולחנו.
הרב כותב,
פעם למדתי מורי ורבי, היה הרב עוזי קל חיים,
מתלמידיו החשובים של הרב צבי יהודה.
מה?
איפה?
דרשייה?
זה היה בהתחלה כשהוא התחיל,
רב ישראלי, לא, לא הספקתי.
כן, אז הוא החליף אותו.
כן, למדתי איתו הרבה תורה, גידל אותי בתורה,
כאן בשכונה.
אז למדנו שאומרים בהגדה,
השתה אחה,
השתה אחה, שנה הבאה בעד ישראל, השתה הבדל, שנה הבאה בני חורים.
אז הרב כותב שם, והיא תפילה וגם הבטחה,
ש...
אני זוכר, היא תפילה גם הבטחה,
שהמציאות, הקדושה כל הזמן מצטרפת.
אז ודאי שנהיה בני חורים יותר בשנה הבאה.
על זה, פתח לי הרב עוזי, איגרת ש״ל ב׳.
האיגרת הזאת
כתב הרב ליהודי בשם מילשטיין,
שהילדים שלו ירדו מהדרך, והרב, יש סדרת איגרות של הרב למילשטיין,
איך, איך להשפיע עליהם, איך לקרב אותם, ואיך...
עכשיו, עם איגרת ש״ל ב׳, הרב כותב לו,
במכתב הקודם כתבתי לך שהיום יותר קל להחזיר בתשובה מפעם.
זה הרב כתב לפני מאה שנה.
כי הקליפה איבדה את כוחה, וביקשת שאני אסביר לך, עכשיו אני אסביר לך.
אומר הרב, מה שיש ירידת הדורות,
אין זה אלא רק בצד הפרטי, האישי, אין לנו את הגדולים של פעם.
הדורות יורדים בדבר הזה.
אבל מצד הפנים של קדושת כנסת ישראל,
הנשמה הכללית הולכת ומתמלאה.
כל דור מוסיף, כל דור מוסיף על הקדושה.
נמצא אומר שמצוות ומעשים טובים של הדור הזה, אפילו שהוא קטן,
הוא מוסיף על הגודל, הוא מוסיף על הפנים.
ולכן אנחנו רואים יותר ישועות ויותר...
אז הרב עוזי אמר לי, אתה הולך לכותל, תראה את זה בכותל.
למטה אבנים גדולות,
למעל האבנים קטנות, זה מוסיף על הגובה.
אז גם כשאנחנו דור יותר קטן, אנחנו מוסיף על הגובה, אנחנו מוסיף על הפנים.
זה מה שהשפת אמת אומרת, כל דור נותן את החלק שלו,
ובעניין הגאולה.
בדרך כלל, עם בני נוער שאני פוגש, אני אומר להם, אתם הולכים לכותל, בפעם הבאה תחפשו
באיזו שורה אתם שמים את האבן שלכם בבניין הגאולה.
נותן להם משימה.
נכון, ברור, וב...
כן, לא נדבר בארץ ישראל, כן, מרכז התורה בארץ ישראל.
כן.
יש מקור 12,
סיפור מסכת ברכות.
כאן אמר רבי יוסי,
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחובר שלה להתפלל.
ובא אליהו זכור לטוב, והמתין לי הפתח,
עד שסיימתי.
אמר לי בני, מפנימה נכנסתי לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל.
אמר לי, היה לך להתפלל בדרך.
אמר לו, מתיירא איתי שמא יפסקוני עוברי דרכים?
אמר לי, היה לך להתפלל תפילה קצרה.
באותו שעה למדתי ענו ג' דברים. למדתי שאין נכנסים לחורבה,
הגמרא אחר כך תדון למה, מפני החשד, מפני זה,
ושאין מתפללים בדרך, והמתפלל בדרך, מתפלל תפילה קצרה.
שלושה דברים הוא למד.
אחר כך הוא אומר, המשך הגמרא שאמר לבני, מה קורה שמעת בחורבה זו?
אמר לו, אמרתי לו, שמעתי בת קושי שמנעמת כעונה,
והיא אומרת, אוי לי, אוי שהחרבתי את ביתי והגליתי את בניי, ואוה לו לאב שהגלה את בניו.
ככה המשך הזה.
אמר לי חייך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום ג' פעמים אומרת כך.
ולא עוד, ולא עוד, אלא שבזמן שנכנסים לבתי קצת ולבטי קצת ולבטי קצת עוד אומרים,
יש מרבה מבורך,
הקדוש הוא מנענע על ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסים בביתו כך,
ומה לו להבשיק לה את בניו,
או להם בנים שקלעו מאבש חנביהם.
כל זה זה. אז הרב מעריך, אני הבאתי כאן חלק קצר,
קצר, יש שם מניה נפלאה, גם בהתחלה.
ובואו נראה, 13 זה חלק מהפסקה באשר מניה.
כלומר, פה מתואר שיש חיסרון, יש חיסרון בהופעה.
הקב'ה רוצה להופיע, להופיע בשלמות, מופיעה בשלמות דרך בית המקדש.
כשאין בית מקדש, אז החיסרון הוא...
אז עכשיו האב אומר,
החיסרון בעולם מצד שיתפותם של ישראל נקרא בכמה דרכים.
אחד מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל,
שאין ארוך לקדושת מידותיהם ואין בחוכמתם,
כשישראל במעלה, הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם.
כעניין שאמר גביר, אם יהיו ככמות עולם בכף מאזניים, זה יש רוממות בכף שנייה,
לא נמצא מאחוריית כולם.
וכשאנשי מעלה, קדושי עליון, נתונים בשפל,
וכל שלמותם יש בה בעולם, רעה רבה אל הבריאות כולם ונגד חוק השלמות שהשתלכו בבריאותיו.
הדבר אחד, הצדיקים סובלים.
והצדיקים לא יכולים להופיע בשלמותם כשאין בית מקדש.
הבית,
מצד עבודת הקורבנות,
שמזה נמשך שלמות גדולה בעולם בשפר רב,
ורצונו
להתברך להיטיב לבריאותיו,
וכל זמן
שחסר
הדבר המשלים, אין הנהגה בשלמותה.
עצם הקורבנות שאנחנו מקריבים,
עכשיו הם חסרים, זה חסר שלמות בעולם.
ג.
גם עבודת השבט אותו שם דברים נשים אפילו חוץ למקדש, ולא תלויים במקדש,
מכל מקום חוק נתן השבט ברח,
שעל ידי קדושת המקדש כל העבודות פועלות פלויות במולדם, רובט הנכבד,
ואין ארוך כשיש בית מקדש.
על כן בטח נקרא בית תפילה, שאפילו התפילה שנוהגת בכל מקום,
מתקבלת יותר במקום המקדש ועל ידי קדושתו.
עצם זה שיש מקדש, התפילה יותר חזקה.
מזה נלמד לכל העבודות שלא תלויות בבית המקדש,
שהשלמות היוצאת ממנה בלעד המקדש גדולה ונכבדה, או יותר מהשלמות היוצאת ממנה בלעדו.
טוב, זה שלושה דברים שחסרים. עכשיו תשמעו דבר נפלא.
שורה 19, אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון, ברח שמו,
שהרי באמת בית המקדש שלמטה כתוב מכוון ומדובה של למעלה.
מה שכתוב, לעולם זאת על ישראל,
כמו שאמרו חז״ל.
על כן צריך לומר,
לא יודע, זו ידיעה נסתרת כזו, כמו נבואית,
שלעולם פועלות כל העבודות את חוק שלמותם,
כאילו בית המקדש בנוי.
כלומר, מצד הפעולה, מצד השפע שאתה מעלה למעלה במעשה שלך,
הקב' ברוך הוא רושם את זה כאילו עשית מעשה בזמן שבו ידע המדש קיים.
פלא.
אלא כיוון שבעולם הזה הוא חרב,
אי אפשר שיושפרו הטובות הנמשכות מזו השלמות בעולם הזה ונשארות רק למעלה.
כלומר,
בלמעלה זה נרשם כאילו
בית המקדש קיים,
עשית מעשה איכותי כזה, כאילו בית המקדש קיים,
בלמטה זה לא מופיע כרגע.
וכשיבוא זמן תשועת ישראל,
וישתכלל העולם מבית המקדש,
ויהיה ראוי לקבל שלמות עליון,
אז יופיע השם ידבר באדן גאור כל השלמות הנעשה מכוח כל המשלות העולם בערך שהן פועלות עם עבדת המכונות. כלומר, כשהקדוש ברוך הוא רואה את השפע הזה,
הוא יוריד שפע כמו שזה נרשם למעלה,
שעשינו את זה כאילו בית המקדש קיים.
זה נחמה כזו, זה נותן כוח.
אני עובד, מה אני עושה עם בית המקדש? וזה לא, תשמע, למעלה רושמים לך את זה, 100%. רק זה לא יכול להשפיע למטה כרגע.
זה החיסרון, על זה אנחנו מצטערים בחורבן בית המקדש.
והנה הוא אומר, אף על פי שהדברים העליונים, השלמות מתווספת למעלה,
מקום הקומי זה גמר התכלית.
כי אם שישפעו כולל למטה, למקום הקומי זה השלמות.
ונמצא שגם מצד הדברים העליונים עצמם,
המיוחסים מצד ההוד ברור, גם כן אין זו התכלית העיקרית.
ומצד מעצמם יש עשרה דבר רע ומר מאוד, שזה לא מושפע כל זה למטה,
ונתונים לכם באמת דיבור, לכן על זה יש צער, צער השכינת, צער ה...
לכן,
אומר ב-11,
מרן הרב דצל היה רגיל לומר לבית חזל, כל המתאבל ירושלים זוכה ורואה בשמחתה,
לכאורה יפלא הדבר,
זוכה ורואה בשמחתה,
צריך לראות רואה בבניינה.
למה שמחתה?
הרי העיקר זה בניין ירושלים, השמחה זה תפלד.
אבל אמר הרב חכמינו ידעו, כשהגיעו הימים שנזכר בבניין ירושלים,
יראו זאת כולם, כולם רואים את זה.
כל מי שיחיה באותה תקופה,
ובתוכם גם על אלה שלא יטבלו על ירושלים.
הם לא שותפים למהלך הגאולי. יש, אני רואה בימינו, אנחנו רואים, צערנו,
כוחות שלא שותפים, הם לא מבינים את המהלך.
אתם לא יודעים איפה אנחנו נמצאים,
לא מבינים מה גאולת ישראל עכשיו, לא מבינים.
האנשים האלה יראו,
הם לא ישמחו, הם לא יראו במקום של השמחה.
השמחה תהיינה חנץ שיתאבלו ומסרו את הנפש
והקריבו למען בניין המקדש והארץ.
הם, אלה שהתגעגעו וציפו לבניינה של ירושלים,
הם יראו בשמחתה, הם יראו גם את המזכן.
בעזרת השם, במהרה בימינו,
למניין בית המקדד
