טוב,
בעזרת השם יתברך,
אנחנו ככה היום ניגע בתשעה באב,
ביום שעומד לקראתנו,
אבל ניגע בתשעה באב,
כמו שאנחנו משתדלים לאורך כל הלימוד שלנו,
בחיים שלנו. זאת אומרת, מה אנחנו צריכים לחוות בתשעה באב?
מה החוויה ומה העבודה הרוחנית, או חלק מהעבודה הרוחנית שנדרשת מאיתנו ביום הזה ובימים האלה שאנחנו ככה לקראתו?
אחד הדברים שהאדם הכי רוצה בעולם זה שיאהבו אותו.
שיאהבו אותי כמו שאני.
אהבה שלא תלויה בדבר.
אדם הולך בעולם,
אדם עובר חוויות, עובר עליות, עובר ירידות. אדם רוצה שיהיה לו אדם,
שיהיה לו מקום,
שהוא מרגיש במקום הזה,
שמה
יש לי מקום בעולם.
שמה אוהבים אותי כמו שאני,
שמה מקבלים אותי כמו שאני, שמה שמחים בי כמו שאני.
לא רק כשאני על הגל ולא כשאני מתחת לגל ולא ב...
איך שאני, אני אהוב.
שיהיה לי בן אדם בעולם שאני יכול לפנות אליו ואני יודע שתמיד הוא שם בשבילי.
תמיד.
ההפך מזה
הוא קשה מאוד.
ההפך מזה זה שאדם מתנהל בעולם
שאתה יכול לדבר,
אתה יכול לצעוק,
אתה יכול לעשות דיווקאות,
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אף אחד לא שומע אותך.
אומרים שבבתי יתומים
הילדים לא בוכים.
למה הם לא בוכים?
ילד באופן טבעי מגיע הביתה, סוגר את הדלת, מתחיל לבכות. קורה הרבה פעמים.
למה לא בוכים?
כי בעצם אין מי ששומע.
כשאין מי ששומע אותך, אין לך מה לבכות. למה אתה בוכה?
אה?
חבל על האנרגיה, בדיוק.
אף אחד לא שומע אותך גם ככה, אז בשביל מה יש לך לבכות?
זה קשה וכואב מאוד.
אני ממליץ לכולם לקחת את מגילת איכה, ממש.
או לפתוח את התנ״ך, או לכתוב בגוגל מגילת היכה,
ולקרוא את המגילה לפני תשעה באב.
אני אומר על עצמי, שנים נמנעתי מזה. אני תמיד צוחק על זה שאני בן אדם של יום העצמאות.
אני שמח, מודה לקדוש ברוך הוא, איזה חסדים.
ושנים על גבי שנים,
שלושת השבועות, תשעת הימים, תשעה באב, אנחנו יהודים
שומרים על הכל, משתדלים לשמור על הכל, קלה כבע חמורה, אבל כאילו פנימית
לא נכנסתי לזה. אני יותר בתקומה,
אני יותר שם מאשר בחורבן.
ושנה אחת אמרתי לעצמי, תיקח את המגילה, תקרא אותה, פשוט תקרא אותה לפני שאתה קורא במגילתך בבית כנסת.
וקראתי, וקפץ לי פסוק,
ואני אומר, זו מגילה, א', היא מאוד מסודרת, פרק א', ב', ד', ה', ג', באמצע, ככה, הכל.
אבל יש משהו מאוד מאוד מאוד קשה כשלוקחים את המגילה
ובעצם מסתכלים עליה דרך העיניים שלנו.
אנחנו באמת לא מבינים מה זה חורבן בית מקדש.
אנחנו לא מבינים מה היה ומה נחרב.
לא מבינים.
אנחנו לומדים, אנחנו מנסים להעמיק בזה,
אנחנו מנסים מה שאנחנו יכולים בכוחות שלנו.
אבל באמת, בקצה אנחנו לא מבינים. זה לא כמו בן אדם שהכרת אותו, ואהבת אותו, ומה, השתגעת עליו מרוב אהבה, והוא מת.
זה כואב לך בטירוף במשך תקופות, שנים לפעמים. כואב בטירוף.
אבל בן אדם, שהוא לא הכרת אותו בכלל,
הוא אומר לך שהוא מת, בסדר, כואב, כולנו בני אדם וזה, אבל כאילו זה לא...
לא עובר דרכנו.
ואני ככה קורא את הפסוקים,
ופרק ג' זה ככה
דיבור של ירמיהו,
שבאמת צריך להבין, שנייה, אני אגיד מילה עליו,
זה נביא של חורבן.
עכשיו, בעומק בכלל לא, תכף נראה את זה, אבל כאילו, בפשט,
הקדוש ברוך הוא מוציא אותו לשליחות,
ששוב, במילים רדודות, הוא לא בא לו עליה, הוא לא רוצה את זה. כאילו, הקדוש ברוך הוא מכניס אותו לאירוע,
והוא אומר, וזורקים אותו לזה, וזורקים אותו לשם, ומשתיקים,
הוא כל הזמן, הוא כאילו, הוא באמת עובר תקופה מאוד קשה, כי הוא צינור של הקדוש ברוך הוא, שליח שלו.
ודווקא הוא, בפרק ג',
כתוב ככה, במחשקים מושיבני כמתי עולם,
כביכול הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, כאילו, הושבת אותי במחשך,
בחושך,
כמו אדם שמת, אני כאילו, אני כאילו, בחושך.
גדר בעדי ולא אצא, כאילו, הכל סגור לי,
הכל גדור, הכל סגור לי, אני כאילו מרגיש תחושה של מחנק.
הכביד נחושתי, כן, נחושתי, אחד ההסברים זה ברגליים, יש לך כאלה את
הברזלים האלה שאתה לא יכול, כמו שהחטופים מתארים,
שקשרו להם את הרגליים בברזלים כאלה, הם לא יכולים לצאת.
וזה פסוק שתפס אותי, ואני אומר לכם, אני כאילו,
מי מתבוננים בו, הוא באיזשהו מובן מבהיל ברמות הכי עמוקות שיש בנפש.
גם כי אזעק ואשביה,
סתם תפילתי.
אומר ירמיהו, גם אני אזעק ואשביה, אני זועק.
הקדוש ברוך הוא, אתה שלחת אותי.
אתה שלחת אותי למשימה.
והוא אומר, גם כי אזעק ואשביע סתם תפילתי.
חומת ברזל יש בין ישראל לאביהם שבשמיים.
סגור, אחי, אתה יכול לצעוק עד מחר, אף אחד לא שומע אותך.
גם כי אזעק ואשביע סתם תפילתי. דמיינו שאתה כאילו,
קיים את המושג בעברית, אין לי מי לדבר.
אין לי מי לדבר, אחי. אתה יכול לדבר מה שאתה רוצה, זה לא משנה.
אין לי מי לדבר, אף אחד לא שומע אותך.
עכשיו תחשבו על החוויה של נביא שהוא נמצא בשליחות של הקדוש ברוך הוא.
הוא הכניס אותו לאירוע הזה מה שנקרא והוא אומר הכל סגור לי.
ועכשיו אני דקה עוצר מירמיהו ונכנס אלינו.
כל אחד בחיים שלו,
יש לנו עליות וירידות בחיים ותקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות.
והביטויים במחשכים הושיבני כמתי עולם,
הרבה אנשים חווים את זה כל החיים חס ושלום.
גדר בעדי ולא אצא, לא מצליח לצאת, הכל סגור לי.
הכביד נחושתי, כאילו, הרגליים שלי תקועות ברצפה,
לא מצליח להתקדם לשום מקום.
גם כי אזעק ואשבע סתם תפילתי, אתה יכול ל... זה לא,
התפילה שלך לא מזיזה כלום.
בבקשה, הכל סגור לי.
עכשיו, תקשיבו טוב, זו חוויה בחיים שלנו, אנחנו יכולים לזהות את זה.
יכולים לזהות, שוב אני אומר, לא כל החיים, יש לכל אדם תקופות כאלה, שהוא אדם בונה, הוא אומר,
גם, הכל סגור לי, זו החוויה שלי.
גם כי אזעק ואשבע, כאילו, מה יש לו בעולם?
יש ליהודי בעולם, יש לך את הקדוש ברוך הוא.
אבל גם את זה לקחת, אין לי כלום, הוא אומר. אין לי כלום בעולם, מה יש לי בעולם?
מה?
לא, אפילו לא יכול לדבר איתך, אין לי שום קשר, מה אני...
ולמה הדבר הזה הוא כל כך,
בעיניי, תפס אותי כל כך, והוא כל כך עוצמתי?
כי בעצם,
כשאנחנו מתבוננים על חורבן, תמיד צריך להיזהר, כי לפעמים,
אדם מסתכל על החיים שלו,
אני זוכר, לפני הרבה שנים,
מאוד רציתי להתגייס לאיזו יחידה.
ממש ככה, הייתי עליה, התאמנתי, עשיתי הכול.
ושבועיים לפני הגיוס, לפני תשעה באב, הייתי ממש יומיים הכי, תשעה באב התגייסתי,
ויומיים לפני הגיוס, פתאום אני מקבל הודעה שאני לא יכול, לא התקבלתי.
זוכר את עצמי, ממש שבר אותי, כי באמת הייתי כאילו על זה לגמרי.
ערב טוב, צדיק!
איזה זכות.
ובעצם אני יושב, אני זוכר איזה יושב ככה במגילת היכל על הרצפה, תשעה באב,
זה היה יומיים אחרי שאמרו לי את זה,
ואני זוכר את עצמי פשוט יושב על הרצפה הבוכה.
עכשיו, אני קולט בזווית שאבא שלי רואה אותי ואומר לי, בסוף התפילה, וואי, השעה נכנסת חזק לחורבן וזה.
ואני אומר לו, האמת, סבא לא בכיתי, לא חשבתי על החורבן,
חשבתי על הבאסה שלי.
אז אנחנו לא מדברים על זה.
אנחנו לא מדברים על זה שבן אדם בעצם,
הוא מבואס על החיים שלו, זה לא קשור עכשיו חורבן.
אנחנו מדברים על זה שבן אדם,
דרך החורבנות בחיים שלי, דרך המקומות הקשים בחיים שלי,
אני יכול משהו להבין מה חסר לנו.
אני לא מבין מה חסר לנו. אנחנו לא יכולים להבין מה זה בית מקדש ומה זה נבואה. זו מדרגת חיים שאנחנו לא מבינים אותה.
פעם אמר לי איזה יהודי ניצול שואה מאושוויץ עם מספר, הוא אמר לי משפט שערך איתו נורא.
הוא אומר לי, המרחק
בין אושוויץ למדינת ישראל,
המרחק התודעתי בין אושוויץ למדינת ישראל הוא יותר קטן מאשר מדינת ישראל לבית מקדש.
זאת אומרת, אנחנו כאילו...
כן, יותר קרובים לבית המקדש מאשר לזה.
צריך להתבונן בזה, לא נכנס לזה כרגע, אבל אני אומר, יש פה נקודה מאוד עמוקה שבעצם שבן אדם חווה בחיים שלו,
והאדם אומר, בואנה, הכאבים האלה,
והייסורים האלה,
כי חסר לי,
כי חסר לי בקשר.
כמה אנשים משתוקקים לקשר.
משתוקקים לבן אדם אחד בעולם שאני אדע שוואללה הוא אוהב אותי לגמרי כמו שאני ודרך הדבר הזה לא שוב זה לא צריך להיזהר זה לא שזה הנקודה אבל דרך הדבר הזה אני יכול להיכנס
לחוויה
שגם כי אזעק ואשאביה הסתה ותפילתי
ברמה של חורבן כביכול ירמיהו מדבר בפרק ג' הוא מדבר שפה פרטית כאילו הוא מדבר על החוויה שלו
והחוויה שלו באיזשהו מובן זה הדרך שלנו להיכנס
ליום הזה,
ולחבוט ביום הזה חורבן, ולחבוט ביום הזה חוסר.
ואנחנו, כמה שאמרתי אנחנו, אני אומר לא רק על עצמי,
אנחנו יהודים של יום העצמאות,
אנחנו יהודים של הודעה מטורפת להשם יתברך על כל מה שיש לנו.
אבל יש מימד ומרחב בחיים שלנו,
שהוא מרחב,
סליחה על הביטוי, סגור, מרחב קשה,
מרחב של חורבן, מרחב שאין לך, אין לך.
אתה ראוי למדרגת חיים מטורפת, ואין לך אותה.
אם זה בחתונה,
ואם זה בילדים,
ואם זה במקום רוחני פנימי של בן אדם שהוא משתוקק, אין לו את זה, אין לו את זה.
עכשיו, ההבנה הזאת היא הבנה מאוד מאוד עמוקה, כי ברגע שבן אדם
מבין את זה, פתאום אדם מתחיל להסתכל על החיים, על הצער, על החורבן שלו,
ולהבין שכשאני מדבר על חורבן, בית המקדש הגדול והנורא, שאנחנו באמת לא כל כך מבינים מה זה אומר,
אני יכול להבין מה זה חורבן בחיים.
אני יכול להבין מה זה שאתה
לא מצליח, הכל סגורך, הכל סגורך. אתה בחוויה, חוויה, שהכל סגורך.
הרבה משחקים, גם במדרש,
אני קורא לזה משחקים,
זה לא מדויק,
כמובן זה הרבה יותר מזה, אבל
המילה איכה
לוקחת במדרש את חזל
להערכת אדם הראשון,
שבו הקדוש ברוך הוא, ולא כל הארץ כבודו, היה, הווה ויהיה,
שואל את אדם הראשון, אייכה!
נכון?
אבל הוא לא יודע איפה הוא נמצא.
עכשיו תראו איזה מטורף זה. מה,
הקדוש ברוך הוא לא יודע איפה האדם הראשון נמצא, הוא מחפש אותו, איפה אדם... איפה אדם נמצא?
אייכה
זה איפה אתה.
לא התואר שלך,
לא הכבוד שלך,
לא איך שתופסים אותך,
לא כל הקליפות החיצוניות שיש לך.
איפה?
איכה ישבה בדד העיר רבת ים.
איך יכול להיות ירושלים שאמורה להיות הסמל והפאר והאור של כל העולם?
ישבה בדד.
העיר רבת יאה.
יש פסוק שאני הלכתי יום אחד ל...
יום אחד ברגל, עלינו לרגל למשפחה.
עלינו לירושלים.
תוך כדי אנחנו עומדים ב...
אני קורא לזה בפקקים האנושיים,
בסמטאות של ירושלים, פשוט פקק אנושי, עומדים מאוד מאוד לאט, מלא אנשים.
ותוך כדי שאנחנו בפקק אנושי,
ממש תקועים, עמד לידי איזה בחור חרדי.
באתי, בלי לחשוב יותר מדי, הבאתי לו בוקס ככה בזה.
אמרתי לו, אתה מבין איזה מטורף זה?
ירמיהו אומר, דרכי ציון אבלות
מבלי באי מועד.
הוא מתאר חורבן שהדרכים לציון אבלות, אין, אף אחד לא בא, אף אחד לא עולה לרגל.
אף אחד לא עולה לירושלים.
אמרתי לו, תגיד לי, זה לא גאולה? רק תגיד לי איך נראית גאולה.
הוא מתאר חורבן, הוא אומר, דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד.
עכשיו אני אומר, יש לנו עוד מלא מה להגיע,
אבל נבין את האירוע.
עכשיו למה אני אומר את זה?
כי בעצם המילה איכה, והשאלה איפה אתה,
זו שאלה
שאולי היא היסוד להבנה העמוקה של מה זה חורבן בכלל בית המקדש.
חורבן בית המקדש זה זה שעם ישראל,
אתה בבית ראשון, עבודה זרה, גילוי הרבה שפיכות דמים, בית שני, שנאת חינם, אתה.
ואנחנו יכולים להיות כאלה אינטלקטואלים כאלה, להגיד זה החטא של העם, זה החטא של העם, זה החטא של העם.
אבל השאלה, איפה יובל?
איפה אתה אחי? בואו, שנייה בואו נקלף, שנייה עם, צריך לעשות את כל התיקונים של העם.
אבל מה אתה צריך לתקן?
איפה אתה נמצא?
איפה החיים שלך?
המילה איכה,
שחז״ל משווים אותה לאייקה,
או מחברים אותה לאייקה,
כי בעצם בעומק זאת השאלה שהיא צריכה להדהד בקרבנו בתשעה באב.
אנחנו יכולים לקחת למקומות כלליים,
וצריכים גם לקחת למקומות כלליים,
אבל המקומות הכלליים האלה צריכים לעבור דרכנו.
איפה אני נמצא?
איפה אני נמצא ביחס לאיפה שיובל צריך להיות?
אייכה, אנחנו יודעים שכל העניינם של הצומות,
זה מה?
זה לעורר לתשובה.
זה לענות על השאלה יותר מדויק, איפה אני? מה אני צריך לתקן?
מה אני יכול להיות יותר טוב?
אז זה נכון ששנאת חינם, ואנחנו צריכים לתקן באהבת חינם, ואנחנו יודעים מה הציר.
אבל איפה אתה נמצא?
עכשיו תחזיקו חזק, בסדר? שנייה,
תחזיקו ראש, כי אני טיפה מעמיק את זה עוד יותר.
אנחנו מכירים את המושגים
שנאת חינם,
לצערנו, ושנאת חינם, ואני שונא מישהו, הוא לחינם.
כי אם יש אנשים בעולם, בא לך לעשות delete,
למחוק אותו, אחי, לא רוצה אותו בעולם שלנו.
שונא אותו, הוא כאילו...
ואהבת חינם זה אהבה שאני...
למה אני אוהב אותו?
למה? ככה.
מה, תסביר, תסביר, למה אתה... ככה.
רואה, כל יהודי אוהב אותו.
ככה, בלי הסברים.
כל ההסברים שתגיד מקטינים את האהבה שלי.
כמו שאומרים ילד, למה אתה אוהב את אימא שלך? האם הוא מתחיל לענות תשובות.
לא באירוע.
למה ככה? אוהב אותה, אוהב את אימא שלך. טבעי.
עכשיו אני רוצה להציע הצעה,
שאולי האיכה הזה, ושזה עובר דרכך,
זה גם באהבת חינם ושנאת חינם.
אנחנו מכירים שיש בן אדם, חס ושלום, שונאים אותו,
או בן אדם שאוהבים אותו.
אבל אני רוצה להגיד שגם בתוכנו,
בתוך האדם עצמו,
יכול להיות מציאות של בן אדם שהוא שונא
חלקים גדולים באישיות שלו.
הוא שונא חלקים מהאישיות שלו. הוא אומר, בוא'לה, אני, עזוב אותי, זה לא אני. זה כאילו, זה לא, זה לא.
הוא חושב שהם לחינם.
שההתמודדויות שהקדוש ברוך הוא נותן לי, המקומות הקשים האלה, הם לחינם, חינם, סתם, דלית, לוותר על זה.
עכשיו תראו איזה אומץ, זה.
ואהבת חינם זה שהאדם גם מסתכל, יכול להסתכל על עצמו,
ולאהוב, הרב צוקרמן תמיד אומר לנו שאהבה זה הזדהות.
יכול להזדהות, יכול להזדהות עם מי שאני,
עם הצדדים הקשים שלי,
החרבים שלי,
המורכבים שלי.
וזה כל כך עמוק, כי בעצם
כשאני יכול להסתכל על עצמי
ולזהות את המקומות הקשים בחיים שלי
והמקומות החרבים בחיים שלי,
המקומות שבאמת הם חשוכים,
כמו מחשכים הושיבה אני.
זה לא שזה כל האישיות שלי, זה לא תמיד,
אבל יש לי צדדים כאלה,
כל אחד יש לו צדדים מורכבים בחיים שלי.
ואני יכול להסתכל על הצדדים האלה
ולאהוב אותם,
להזדהות איתם.
לא במובן שאני רוצה להישאר שם, במובן שזה חלק מהתרכובת,
אישיות הזאת שנקראת יובל.
אז אני יכול להסתכל על אנשים בחברה שבאמת חשוכים.
באמת, אתה מסתכל, אתה אומר, בואנה, הם כאילו, הם לא באירוע בכלל, הם לא, הם חלק מהעם בכלל. ערב רב, הם כאילו...
אם אתה יכול להגיד בעצמך שאתה אוהב,
את עצמך, אהבה שלא תלויה בדבר
או להסתכל גם על כל יהודי ולהגיד לו, אני אוהב אותך, אהבה שלא תלויה בדבר
לאום מקומקים של החיים.
כשאדם נמצא במקום,
כשהוא מתבונן, על עצמו.
זה לא שהוא לא בעבודה,
הכי בעבודה,
ולא שהוא לא בתיקון, הכי בתיקון,
אבל הוא יכול לעמוד
מול הצדדים שקשים לו
ולהגיד בואנה
הקדוש ברוך הוא נתן לי אותם.
ואם הקדוש ברוך הוא נתן לי אותם,
אז כנראה שאני צריך,
זה חלק ממני.
אז אני יכול להסתכל על חלקים בעם ישראל ולהגיד איך הוא יהודי! חס ושלום. הוא יהודיזם, כי הם שאומרים את זה, הוא לא יהודי בכלל.
למה? כי הוא לא חושב כמוני.
הוא לא יהודי בכלל.
ואני אוהב אותו אהבת חינם.
למה? כי הקדוש ברוך הוא החליט שהוא יהודי, לא אני בחרתי שהוא יהיה יהודי.
הקדוש ברוך הוא בחר בו.
והעבודה שלי,
אהבת חינם, זה אהבה שבאמת, כאילו,
מבחינת הסברים, אין לך הסבר למה לאהוב אותו. באמת, כאילו, כל הנתונים אומרים לך, תשמע, אחי,
הוא לא עם ישראל בכלל, הוא לא זה, הוא לא מה, הוא לא יודע מה.
הקדוש ברוך הוא ברא אותו יהודי.
הקדוש ברוך הוא אומר לך,
אתה צריך לאהוב אותו.
ודרך אגב,
בפנימיות זה מאוד מאוד חזק, שאם לבן אדם יש שנאה על יהודי,
הקפדה על יהודי,
הוא לא פוגש את התורה, נכון?
זה דבר עמוק מאוד, הוא לא פוגש את התורה.
מפגש של תורה יכול להיות,
האב כותב,
באורות התורה, שאדם צריך להרהר בתשובה לפני שהוא לומד.
כי אתה לא יכול להקפיא,
כי אתה לא יכול לשנוא וללמוד תורה, ואתה חושב שתלמד תורה?
תלמד תורה מאוד קטנה.
ובעצם ההבנה העמוקה הזאת של החורבן שאני פוגש בשאלה,
אייקא בחיים שלי, בחיים שלי,
אני פוגש את זה.
אז אני יכול לפגוש את זה באנשים סביבי.
עכשיו, זה לא, החורבן הוא הרבה יותר גדול מהחיים שלי.
זה, בוא, אנחנו לא נתבלבל.
ברור.
בית מקדש זה משהו פי מיליארד ממה שאנחנו מבינים, כמו שפתחנו בהתחלה. אנחנו מבינים, זה משהו עצום, מדרגת חיים
שהיא ענקית.
ענקית זה לא מילה.
אבל זה עובר דרכי.
אני, יש לי הלכה שאני צריך להתאבל בתשעה באב.
ולהתאבל בתשעה באב, הגמרא מספרת,
אחד האמוראים שהייתה בשכנותו גרה אישה אלמנה,
והייתה בוכה בלילה.
וכשהוא היה יושב לתיקון חצות, הוא היה בוכה איתה,
מתוך הצער שלה.
זה העומק של מה שאנחנו מדברים.
זאת אומרת, אתה מתחיל,
אני לא מבין מה זה ירושלים,
לא מבין מה זה בית מקדש, לא מבין מה זה שירים.
אנחנו לא מבינים בכלל איך זה נהיה,
מה הדבר הזה בכלל.
אבל את הכאב על החוסר,
את הכאב על החורבן,
אנחנו יכולים לזהות בחיים שלנו,
ברמה הפרטית שלנו.
וזה על אותו ציר.
כמו,
וזה עמוק מאוד, כשבן אדם יכול לחוות את החורבן בחיים שלו,
הוא גם יכול לחוות את הבניין בחיים שלו.
אנחנו מכירים כולנו שבעצם,
גמרא אומרת, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.
ואנחנו אומרים, בואנה,
גדולי ישראל, גדולי ישראל התאבלו על ירושלים. הרב קוק התאבל על ירושלים.
כולם התאבלו על ירושלים.
ראו את ירושלים בבניינה?
לא יודע.
על מה העומק שזה?
כל מי שמתאבל על ירושלים,
שהוא נותן מקום
לאבל על ירושלים,
הוא גם יכול לראות כל בניין שיש בירושלים,
הוא רואה את הבניין, הוא אומר, בואנה, זה גאולה,
זה הכי גדול שיש.
כל המתאבל על ירושלים זוכר ורואה בבנייניו, מה הוא רואה? הוא רואה את ירושלים בית מקדש?
כל הגדולים שלנו ראו לא, אבל הם ידעו לזהות כל תהליך,
כל בלטה שבונים בירושלים, זה חלק מהבניין.
וכמו ברמה הפרטית,
ככה גם ברמה החברתית,
וככה ברמה הלאומית,
וככה גם ברמה בין אדם לקדוש ברוך הוא.
זה אותו דבר בעומק, זה אותו ציר.
שאני יכול לזהות חורבן בתוכי, אני יכול לזהות את המקומות הקשים בתוכי,
ולאהוב אותם,
להגיש, בואנה, זה אני מתדיין, זה חלק ממני, ואני אעשה את התיקון, ואני אעשה את העבודה,
ואני אעשה את מה שאני צריך לעשות כדי לגדול מזה.
אז את הדברים הטובים שלי אני יכול לעוף עליהם, יכול לעוף מהם, ויכול לגדול מהם, ויכול לצמוח מהם.
אומר הרב,
האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות,
הממלאות את כל מהותו,
עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי.
שזה מוריד את האדם לעומק הקטנות.
ואין קץ לייסורים הגשמיים והרוחניים המסובבים מזה.
אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו,
ויסוד רעיונותם נתונים לכללות.
לכללות הכול,
לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום.
ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.
וכל מה שהתפיסה הכללית יותר חזקה אצלו,
ככה תגדל שמחתו.
וככה יזכה יותר להארת האור האלוקי,
כי שם מלא צל על עולה מלא.
ולית שכינתא שריאה אינה שכינה שורה במקום חסר.
וכיוון דבעתר חסיר או פגים לא שריאה,
כיוון שבמקום חסר או פגום היא לא שורה,
איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר?
ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית שהיא הפרטיות האנוכית לבדה.
כשאנחנו אומרים לבן אדם
תסתכל על החורבן בחיים שלך,
תאהב את עצמך,
תסתכל על המקומות הקשים, תלמד להזדהות איתם, לתת להם מקום.
אנחנו לא מכוונים בחיים למקום פרטי.
כל המכוונות שלנו
זה רק כלל.
אדם רוצה להיות שמח בחיים שלו,
זה מחשבה כמה שיותר איך אני צינור, דיברנו על זה פעם, איך אני צינור להשפיע שפע להיטיב איתו לעולם.
זה אדם שהוא שמח.
אם הצינור חסום, והאדם לוקח את כל השפע כדי להאדיר את עצמו, כדי ל... לא יודע מה, אם הוא הנושא,
גמור.
גמור, 100% מדוכא, לא טוב לו.
חורבן זה שאנחנו רואים, איפה הנקודה הכללית?
איפה הנקודה שלנו בתור עם?
איפה הפאר של העולם ברמה הכי הכי רחבה שיכולה להיות?
אנחנו מדברים כל השיעור על זה שאדם צריך להרגיש בעצמו ומתוך עצמו,
והכל אבל בחיים לא נתבלבל כל המקום הפרטי שאנחנו מתבוננים דרכו
זה רק כדי שנתפוס משהו מהכלל נזכה להיות חלק
שיריים של כנסת ישראל להיות חלק מהדבר העצום
והאדיר והגדול הזה שאנחנו חלק ממנו
אומר הרב האדם צריך לחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות כאילו לחלץ את עצמי מהמקום הפרטי שלי
הממלאות את כל מהותו
עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי
אתה יודע לך, אתה חייב, זו מלחמה, לחלץ את עצמך מהמקום שאתה מתעסק רק עם עצמך.
שזה מוריד את האדם לעומק הקטנות.
ואין קץ, אין סוף לאיסורים. איסורים, אשכרה איסורים בחיים של האדם.
גשמיים ורוחניים שמסובבים מזה.
אדם שמתעסק בעצמו, גמור, מלא איסורים, מלא...
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה נורא.
עכשיו, מי שלא מקשיב לעומק, אני בלבלתי אותו עכשיו.
כי מה אמרתי כל השיעור?
אמרתי, בואנה, תתחיל מעצמך, מהמקום שלך, תאהב את עצמך, נכון?
זה היה הדיבור שלי עד עכשיו.
כן, זה הפתר, נכון, בדיוק, זו הנקודה, אז שים מה שאתה מקשיב.
זאת אומרת,
זו הנקודה שאיתה אני מתחיל,
אבל אני לא נשאר בכאב שלי.
אתם מכירים כולנו בתפילה,
יש מרחב בתפילה שאדם, כואב לך האוזן, תתפלל על האוזן שלך.
יש לך, כואב לך הרגל, תתפלל על הרגל.
ועל נפש החיים כותב, גם הרעב כמובן.
מה, תגיד, מה אתה דפוק?
אתה אומר, כואב לי הרגל, אני לא יכול לעשות טוב לעולם.
הקב'-ברוך-הוא, אני לא יכול ללכת, לא יכול להתפלל, לא יכול להעתים לאנשים אם כואבת לי הרגל.
ותתפלל חנה על השם,
לא אל השם. מה כואב לי? שאתה לא מופיע בעולם כמו שצריך. זה הכאב שלנו.
הכאב שלנו מתחיל מהמקום שלנו, אבל חס ושלום שהוא נגמר שם.
הכאב שלנו הוא הכאב הכי גדול. אנחנו רוצים
להצטער בצער השכינה.
זה האירוע, הצער זה לא של יובל, הצער הוא של השכינה.
וזה מה שהוא אומר, תדע לך, אם אתה מתעסק רק עם עצמך או נתקע שם, אתה גמור.
גמור, גמור. מוריד את האדם לעומק
הקטנות ואין סוף, אין קץ לאיסורים.
האדם אשכרה מרגיש איסורים בגוף שלו,
בנפש שלו,
רוחני, גשמי, הכל מפורק לו.
למה?
כי הוא תקוע רק בעצמו.
זה מתכון בטוח
להחריב את החיים.
מה אנחנו כל הזמן אומרים?
מה צריך?
שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים לכללות,
לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום.
מה המחשבות שלנו, הרצונות שלנו, על מה?
על העולם!
כל העולם חשוך בגלל שאין לנו בית מקדש,
בגלל שאנחנו לא בהופעה המלאה של עם ישראל כמו שהוא צריך להופיע.
זה לא חשבון של יובל.
אתם מבינים? אני כאילו בלבלתי אתכם. מי שלא מחזיק זה, הוא לא הבין בכלל מה אני רוצה פה.
אבל זה מטורף,
כי כאילו התחלנו מהמקום הפרטי, שהינו, שהינו, שהינו, נכנסנו לקישקעס של המקום הפרטי,
ואנחנו באים ואומרים, שמע,
כל העיסוק בפרטי, אל תתבלבל,
כל העיסוק בפרטי זה כאילו העולם לא יכול להופיע.
האור של העולם לא מופיע, ירושלים הוא אורו של עולם, והיא לא מופיעה כמו שהיא צריכה להופיע.
וזה כאב.
ואם נסתכל על עצמנו, אני חוזר חזרה,
זה כאב מאוד גדול,
שאתה לא מופיע את האור שלך.
הקב' ברוך הוא נתן לך אור,
אתה אמור להעיר אור בעולם,
אתה מבלבל את המוח,
אתה לא מאיר את האור שלך.
לא מאיר את האור שלך.
זה חורבן.
אחי ואחותי, זה חורבן.
זה ברמה הפשוטה של האדם, תגיד לי מה אתה דפוק,
תתחיל להעיף את החיים שלך,
תתחיל לזהות מה האור שלך ולהעיר לעולם.
זה חורבן.
עכשיו, ברמה הפרטית אנחנו מבינים,
אותו דבר ופי מיליארד זה ברמה הלאומית.
מה עם ישראל צריך להופיע?
דגם של כל האנושות בכל התחומים,
המוסריים והרוחניים, הכל.
ואיפה אנחנו?
מתקדמים, כן, אנחנו אמרנו, אנחנו אנשים שיודעים מהעצמאות וזה, איך נראה.
אבל יש לנו עוד מלא לאן להתקדם.
מלא מלא לאן להתקדם. ואנחנו ממוקדים עכשיו בימים האלה לא במה שאנחנו מודים עליו לקדוש ברוך הוא,
אלא במה שחסר לנו.
זה הימים האלה, זה חורבה, זה מה שחסר לי, ואני לא מתמקד עכשיו בכל מה שיש לנו.
וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו,
ככה תגדל שמחתו,
וככה יזכה יותר להרת האור האלוקים.
תראו מה זה.
כל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו,
ככה תגדל שמחתו.
אדם רוצה להיות שמח?
אם אתה חושב רק על עצמך,
תקשיבו טוב, אתה גמור.
גמור, גמור.
בועס על החיים בטוח.
זה מצחיק הרבה פעמים זוגות שמתבחבשים.
אני אומר להם, תקחו תקופה,
שעברו השבועיים, שלושה שבועות, לא משנה, תקחו תקופה.
בתקופה הזאת, אתם לא מדברים על עצמכם.
לא המתבחבשים, מה את אמרת לי ככה, למה אתה אומר לי ככה, אלף חשבונות, לא.
תהיו במחשבה איך אנחנו מיטיבים לעולם.
מיטיבים, מיטיבים, עושים טוב.
למה זה מטורף?
כי כל מה שהתפיסה הכי היותר חזקה, איצא תבחנו, זה בחינה בחיים, אתה יכול לבחון בחיים שלך.
שמחה היא באיזשהו מובן אישור אלוקי למקום שבו אדם נמצא.
כאילו, תבחן, וואלה.
ככל שאני מתעסק עם עצמי, יותר מבואס, יותר מלא ספקות,
הראש שלי יחול מכל הכיוונים.
וככל שאני מכוון,
אני אומר, בואנה, איך אני? צינור? וואלה, מקבל שפע, כדוש ברוך הוא נתן לי כישרון.
ואיך אני מעיר עם הכישרון הזה? איך אני מיטיב איתו?
איך אני צינור? איך אני כאילו...
אם זה מה ש... בואנה, בן אדם שמח, עף, מלא חיוניות, מלא חיים.
ובעומק של חורבן,
זה להתעסק
רק בעצמך.
זה חורבן.
מתעסק רק בעצמך?
זה מה שאתה מתעסק בחיים שלך, רק בעצמך?
עכשיו, ברור, אני שוב, אני כאילו, אתם מחזיקים ראש.
אנחנו אומרים, הכל עובר דרכך,
אבל אתה לא נתקע שם.
אם נתקע שם, מאה אחוז מבואס על החיים שלך. מאה אחוז, בכלל לא שאלה.
אבל אם אתה שואל את עצמך איך אני מוסיף טוב,
איך אני צינור, איך אני משפיע שפע,
תהיו, אף.
שמח.
כשאנחנו מתבוננים על החורבן ועל השאלה אייכה, זה איפה אני נמצא.
איפה אני לוקח את החיים שלי במקום לחשוב על עצמי,
חושב יותר על המעגלים סביבי אפילו.
איך הוא אומר פה?
אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסודו, רעיונותיו נתונים לכללות. תראו מה זה. הוא אומר לכללות הכל,
כללות העולם, לאדם, כללות ישראל, לכל היקום. מה שאתה רוצה.
מה שאתה רוצה רק תצא מעצמך.
ברמה העמוקה. זאת אומרת, אני כדי להוסיף טוב לעולם.
אני כדי להוסיף טוב לאומה.
כדי להוסיף טוב לכללות היקום. מה שאתה רוצה, אין בעיה.
רק
תצא מהמקום העקרתי שלך.
חורבן בעומק כשאתה כל היום מתעסק עם עצמך,
בשביל להתעסק עם עצמך.
אבל אם אתה מתעסק עם עצמך כדי לתקן את המידות שלך,
כדי להאיר פנים,
כדי לתת מילה טובה, כדי להקפיד לא לכעוס,
להסתכל על אנשים בעין טובה,
פששש, וואו, מדהים.
אבל למה אתה מחוון?
לעולם,
לכלל.
חורבן בית המקדש, אנחנו יכולים לחוות אותו מהחיים שלנו,
שאדם, איך הוא אומר פה,
כלומר מחשכים מושיבני כמתי עולם.
גדר בעדי ולא אצא הכבין נחושתי.
גם כי אזעק ואשביה סתם תפילתי.
גדר דרכי בגזי את נתיבעותי עיבה. הכל חסום.
דב עורב הוא לי זה פסוק מבהיל דב עורב הוא לי ארי במסתרים.
כאילו ככה הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא לא יודע מאיפה זה יבוא לו. הוא לא יודע מאיפה זה יבוא לו.
נעמוד בזה.
דב עורב הוא לי ארי במסתרים אומר לוי יצחק מברדיד שמופיע פה למטה.
הוא אומר, צריך לקרוא את זה ככה, דוב
זה מידת דין,
ואריה זה מידת רחמים, חסד.
דוב אורב הוא לי,
ארי במסתרים. תראו איזה מטורף מה שהוא אומר פה.
הכלל,
זה שהשם יתברך החריב את בית תפארתו ואנחנו נסייע בגלות,
הכל הוא בוודאי
טובה לישראל.
כי בוודאי ירחם השם עלינו יותר ויותר, ובני בית מקדשנו ביתר שאת ויתר עוז.
ונמצא מה שנראה עכשיו הגלות לא טוב,
אבל באמת לקדוש ברוך הוא נגלה כל הנסתרים, שהכל הוא טוב על ישראל.
וזהו שאמר דוב אורב הוא לי, ארי במסתרים. הרמז על הגלות שהוא לא טוב, ארי במסתרים.
ארי רומז על מידת החסד. קיבוצת ימין המרכבה מורה על חסד זהו במסתרים, שנסתר.
היינו הכוונות של הצרה, הגלות והחורבן בית המקדש
הוא רק חסד על ישראל.
הוא אומר, איך צריך לקרוא את הפסוק הזה? זה מטורף. תחזיקו את הכיסאות שלא תיפלו, זה מטורף.
הוא אומר, דוב אורב הוא לי,
החוויה שלי היא שאני רואה פה דוב.
אני לא יודע מאיפה זה יבוא לי.
בעומק, ארי במסתרים.
הקדוש ברוך הוא רוצה רק לטובתנו.
רק לטובתנו.
גם ברמה הלאומית וגם ברמה הפרטית של בן אדם. אדם אומר, הכל סגור לי,
הכל חשוך לי, הכל, איך הוא אומר פה,
גדר דרך חי, הכל סגור, אין לי נא ללכת.
דוב אורב הוא לי, בעומק ארי במסתרים. כל מה שיש לך, הקדוש ברוך הוא נותן לך כדי שתגדל,
כדי שתעוף על החיים שלך,
כדי שתיקח את הכוחות שלך והאור שלך ותאיר את העולם.
זה הכוונה דוב אורב הוא לי, הוא מסביר את זה, הוא הופך את זה. ארי במסתרים, בסתר,
הקדוש ברוך הוא רוצה רק את טובתך.
וכשאנחנו מסתכלים על החורבן ברמה הפרטית,
ואתה מסתכל על המקומות הקשים בחיים שלך,
ארי במסתרים.
במקומות החשוכים האלה, שם האור שלך,
שם התיקון שלך, שם אתה תצמח ותעוף על החיים.
וזה מטורף, כי החוויה זה חשוך, גלות. אומר לך, תקשיב, הקדוש ברוך הוא, מה אתה חושב? הוא רוצה לפגוע בעם ישראל? חס ושלום.
מה הוא רוצה?
לפגוע בך? חס ושלום.
חס ושלום. ברור שכולו טוב השם לכול.
ואיך אתה עושה את זה?
אתה חובה חורבן.
חובה חורבן, אבל אתה מבין שהחורבן הזה,
בעומק שלו, רעש טוב.
גם במקומות שאמרנו שאני שונא, שקשה לי,
הם לא פשוטים לי.
הריב המסתרים, בסוד זה הכל פה אור, הכל פה טוב, הכל פה נועד להעיף אותי למקום הרבה יותר גבוה.
ושאנחנו בתשעה באב נשב על הרצפה ובעזרת השם,
בעזרת השם שייבנה בית המקדש עליו.
אבל אם נועם יושב על הרצפה ונבכה,
אנחנו נתחיל מהמקום הפרטי שלנו, כל אחד יש לנו מה לבכות.
היום זה לא מסובך,
אנחנו פשוט מתבוננים על חיה, על משפחה,
על פצועים, מה הם מתמודדים?
לא צריך הרבה להרזיל דמעות.
דרך זה אנחנו נכנסים ואנחנו אומרים, הקדוש ברוך הוא, יאללה,
תגאל אותנו,
תן לנו,
תחיש ישועה, אהלאס, כאילו כמה עוד אפשר ייסורים, תן לנו כבר את האור, תן לנו כבר שלא רק נדע שהכל טוב במסתרים,
אלא ככה היה חוויה, ככה נראה בעיניים שלנו.
שנזכה בעזרת השם,
שכמו שאמרתי, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו,
עוד עכשיו, עוד היום.
אבל אם לא נזכה,
אז אנחנו דרך החיים שלנו, דרך המקום שלנו,
לרמה הכי כללית, לרמה הכי גבוהה, בעזרת השם, אשריכם נסיים.
