שלום וברכה,
אנחנו נלמד היום
מה חסר לנו
בלי בית המקדש.
אני חושב שזאת שאלה מאוד יסודית.
אנחנו כמובן מאוד רוצים שייבנה בית המקדש ומתפללים,
אבל
אם נשאל את עצמנו, מה רע לנו גם ככה בלעדיו?
אוקיי,
אז עכשיו יהיה בית המקדש.
so what,
מה השתנה?
אז במקום שם אל-אקצא,
אז נכון, גאווה יהודית, בטח, אבל למה אנחנו כל כך מתגעגעים?
מה אנחנו מפסידים
בלי בית המקדש?
וכשהוא ייבנה בעזרת השם במרב ימינו?
מה ישתנה?
שמה? מה יקרה?
אז את זה אנחנו ננסה היום להבין,
בעזרת השם.
נתחיל מזה שליהודים אחרים כנראה זה היה מאוד חשוב בית המקדש, עד כדי כך שכידוע היו הולכים
מבבל ברגל לארץ ישראל, ממצרים, אלכסנדריה, היו הולכים ברגל,
הנה שם, שם זה דף מקורות האחרון,
השולחן הבא,
היו הולכים אלפיים קילומטר בערך, זה היה לוקח,
מעיראק לפה,
היו הולכים ברגל,
פעמיים בשנה לפחות, כי היו נשארים מפסח עד לצוות.
וגם מי שבא פעם אחת,
מה דחף אותו?
מה גרם להם ללכת כל כך, נשים, גברים, זקנים, על חמורים, ברגל? תראי, תראי, תחשבו, איזה מסע כומתה של צנחנים,
פעם זה היה 120 קילומטר.
אחר כך ראו שזה לא ריאלי, הם לא מחזיקים מעמד, היו שם אנשים שוברים ידיים ורגליים, אז עשו איזה 80 קילומטר.
ו-80,
היום כפיר,
דוכיפת, אני חושב,
הם עושים 50 קילומטר.
והם הלכו אלפיים.
למה? מה קרה? מה משך אותם?
אבל זה עוד מייל, זה עוד כלום.
תחשבו על כהן גדול.
כזכור, כידוע, בית המקדש הראשון עמד
410 שנים, בית המקדש השני 420 שנה,
אומרת הגמרא ביומא,
בית המקדש הראשון,
היו שם 18 כהנים גדולים במשך 410 שנים,
בית המקדש השני היו
שלוש מאות כהנים במשך ארבע מאות שנה.
תוציאו משם מאה עשרים שנה של כהן של שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול.
מאה עשרים שנה, שלוש מאות שנה, שלוש מאות כהנים,
כמעט הייתה יצאה שם.
וזה אומר שכל שנה מת כהן גדול.
והם כולם חלמו להיות כהנים גדולים.
עשו כל מיני אינטריגות,
כל מיני שם קואליציות,
כל מיני פרוטקציות,
שילמו כסף, קנו, שם כתוב מרתה בת בייטוס בשביל יהושע בן גמלא,
שילמה שם כמה קילים זהב, שם זה היה משהו מיליון דולר בערך היום.
היא שילמה בשביל שהוא יהיה כהן גדול, שילמה את זה אלכסנדר ינאי.
והם ידעו שהם ימותו.
כל כהן גדול, כל שנה, מת.
או היו מתים בתוך קודש הקודשים, לכן קשרו להם
או חבל כזה, או יש דעה שרשרת זהב,
והיו מתים בתוך קודש קודשים,
והיו מושכים אותם החוצה, כי לא ייכנס לקודש הקודשים.
וזה היה אלה שמתו בתוך קודש הקודשים, אבל אלה שיצאו משם,
אז באותה שנה,
ליום כיפור הבא הוא כבר לא היה מגיע, היה מת.
והיו צדוקים ובייטוסים שניסו להיכנס לשם,
אבל גם היו יהודים טובים, היו פרושים, שהיו רצו להיות כהנים גדולים, תלמדי חכמים,
שאמיתיים, כהנים כהנים אמיתיים.
גם הם מתו, כולם, אחת-אחת.
על זה כתוב אצלכם במקור מספר אחת, תסתכלו.
מקדש ראשון שעמד 410 שנים ולא שימשו בו אלא
18 כהנים גדולים, מקדש שני שעמד 420 שנה
ושימשו בו יותר מ-300 כהנים,
צא מהם 400 שנה ו-40 שנה וזה ככה וככה, יצא שם כל שנה מישהו מת.
למה?
למה הם רצו להיכנס לשם?
מה משך אותם כל כך?
אלא אנחנו מבינים שכן יש שם משהו, התרחש כזה דבר שביודעין שאתה תמות
היה שווה להם להיכנס לשם.
רצו וידעו,
ובכל אופן רצו להיכנס.
רבותינו אומרים שבעצם
המהות של בית המקדש זה היה מפגש בין שמיים וארץ, בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים.
בשום מקום בעולם אין מפגש כזה,
רק שם.
בית המקדש זה היה המקום היחידי שבו היה נס קבוע.
כזכור, היו עשרה נסים בבית המקדש,
ושעומדים צופים, משתחווים רווחים, שארון הברית עומד,
לא תפס מקום, קרובים יהיו בנס עומדים ועוד ניסים קבועים.
כל נס היה בדרך כלל עובר, כן? כמו שמטה הפך לנחש, אחר כך הוא הפך להיות עוד פעם מטה לכל החיים, אחר כך הים נפתח, נסגר, נשאר ים,
עד לנצח.
מן הפסיק לרדת והוא לא נעלם שם אחרי 40 שנה.
אבל זה 400 שנה נס יום-יום.
ניסים גלויים.
למה?
מה היה שם?
זה היה המפגש הזה
בין העולם העליון לעולם התחתון.
אומר על זה רב אברהם מסוכצ'וב,
זה אבני נזר, עגלי טל,
מקור שלוש. בית המקדש נקרא צוואר, כפי חז״ל.
על הפסוק, כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות, שיר השירים.
זה בית המקדש, כך אומר מסכת ברכות.
והעניין הוא,
כי צוואר הוא ממוצע בין ראש לגוף,
וכי אין זה הוא בית המקדש,
שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים,
וכל התפילות עולין דרך בית המקדש,
ולעומתם כל ההשפעות
יורדין דרך בית המקדש.
זה היה הסיפור.
בעצם,
מה שהיה קורה
כשבן אדם היה מגיע לבית המקדש,
הוא היה פוגש את נשמתו.
בעצם זה היה מפגש עם הנשמה של עצמו.
אנחנו לא כל כך קולטים את זה, לא מבינים את זה, אנחנו לא מודעים למה שקורה, אבל תחשבו,
כל בן אדם כמונו,
אנחנו יודעים שאני,
אני, יש לי שם אישיות שלי כזה וכזה, אבל יש לי נשמה.
זאת אומרת שאני האמיתי הוא הרבה יותר טוב, הרבה יותר עליון ממה שאני כאן.
זאת אומרת, יש אני, אבל יש לי גם נשמה.
והנשמה שנתת בי, טהורה היא,
אתה בראת, אתה יצרת משהו, יש נשמה עליונה שלי.
אולי אספר לכם סיפור קצר ממדע בדיוני.
פתאום הגיעו חייזרים מפלנטה אחרת ושמו פה בכדור הארץ מין עיר ענק
שעובר על כל כדור הארץ,
מין חומה כזאת,
והיא מאוד גבוהה ומאוד מאוד עבה.
חילקו את ככה כל כדור הארץ לשתי חלקים.
וזה עשוי מאיזשהו חומר שלא מאפשר להתאפס עליו.
ואיש אחת
מחליט שהוא יתאפס.
אז הוא מחפש כל מיני קונצים דרכים שם,
ככה משהו שהוא נדבק לקיר, לא יכול לעשות בו חור, אז הוא ככה וככה, ועוד ועוד ועוד עבד, ובסוף התחיל להתאפס.
מתאפס, מתאפס, מתאפס, קילומטרים למעלה.
סוף סוף הגיע למעלה,
ושם הוא עולה על הזה, ורואה שם קיר עבה, אז מה זאת אומרת עבה זאת? אתה לא רואה את הסוף שלו.
ענק כזה, לא רואה את הסוף.
אבל הוא מחליט ללכת שם.
הולך, הולך, ונהיה כמה שיותר מתקרב, יותר מתקדם, נהיה יותר חשוך, ועוד יותר חשוך, קשה יותר ללכת, והולך, הולך,
ואז הוא לקח, הוא ידה מראש, מחושך, אז הוא לקח איתו פנסים,
הולך, הולך, פתאום הוא רואה שם אור בקצה השני,
פתאום אור ממולו.
אז הוא עוד יותר מתקדם, עוד יותר, עוד יותר,
יותר, מתקדם לקראת האור הזה,
ופתאום הוא רואה שם דמות כזאת זזה עם האור.
אז החייזרים, מי זה שם?
ממשיך, ממשיך, ממשיך, ממשיך,
ורואה שזה בן אדם כנראה עם פנס,
גם כמוהו, אז הוא עוד יותר, בסוף הוא מגלה שזה הוא עצמו.
זה סוף הסיפור.
אני חושב שבמובן מסוים זה מה שקורה לנו בחיים.
אנחנו חיים חיים שלנו,
ויש לנו בעיות עם משכנתה,
ולא קיבלו את הילד לגן שאתה רצית,
ויש שם בעיות, מוסך, טסט, אתה עברת טסט, לא עברת טסט, בעיות, בעיות, בעיות, בעיות.
מה קורה בסוף?
בסוף אדם, כשהוא מגיע
מאה ועשרים,
הוא פוגש מיהו באמת,
נפגש עם נשמתו.
מיהו באמת,
וזה מה שהיה בבית המקדש.
היה אדם מגיע לשם,
ופתאום הוא פוגש, קולט,
מיהו.
לכן הם כל כך נמשכו, כל כך רצו
להגיע לבית המקדש,
לראות מהו המהות שלך.
תראו, אומר רב צבי יהודה, מקור ארבע.
כשמגיעים למצב זה מתוך לימוד בקדושה ונפתחים חלונות,
ואדם נפגש,
מה כתוב?
זה מה שכתוב אצלכם?
אה,
הנה, זה לכם סיפור מדע בדיוני בשלוש מילים.
אדם נפגש עם עצמו,
עם הנשמה שלו,
והפך באה נשמת חיים.
ומתוך כך,
עם מה שיותר גדול ומקורי ועליון,
והאורה האלוקית באה ממקור העצמי של הנשמה,
וממלאה את כל הווייתה,
את כל הנשמה והרוח והנפש.
זה בעצם הייתה תשוקה
אדירה גדולה
לכהנים לבוא ולמות שם,
כמו לנדב ואביהו,
כמו
בן עזאי שהציץ ומת,
לפי ירושלים, כן, בקיצור לשילוב.
אתם מבינים? זה משהו שפתאום
זה נקרא בתורת הסוד,
זה נקרא לישתבא בגופא דמלכא קדישא אילה.
פשוט אתה נכנס לאינסוף.
אומר על זה הרב קוק, מקור ארבע אלף,
החפץ האדיר לישתבא בגופא דמלכא,
לשוב אל מקור המציאות העליונה, הטהורה,
החופשית,
האיתנה במקור אור אין סוף.
נטוע הוא
בכל היקום,
בכל היצור כולו,
והוא-הוא הכוח היסודי המגלגל את כל תנועת ההוויה.
זה מה שהיה קורה שם.
לזה הם כל כך שאפו והיו כמעים.
אה, הגוף שלי ימות שם? מה זה ימות?
מה זה משנה? אני לא גוף.
אני אין סוף.
אני בגופא דמלכא קדישא.
אני בנשמה שלי.
הגוף ימות.
אבל יש מדרגה שלישית,
שהיא עוד יותר עליונה.
וזו מדרגה
שאדם מגיע להישגים גבוהים כאלה,
אכן מתעלה לאין סוף,
אבל משם הוא מגיע למדרגה יותר עליונה על ידי זה שהוא חוזר לגוף
ובא לעולם הזה ופועל פה במציאות ומנסה לשנות הכל על פי הרעיונות הללו, על פי ההבנות הללו.
זה אותם הכוהנים הגדולים שהיו בבית המקדש הראשון,
שהיו שם 18 צדיקים שהם היו 410 שנה.
זאת אומרת,
האידיאל זה לא להישאר בקודש הקודשים,
אלא אחרי שאתה משתאב לגופה דה מלכה קדישה,
אחר כך אתה יוצא ומתחיל לפעול פה בעולם ומשנה את המציאות,
ומתאים את המציאות הזאת
לעולם העליון.
זה היה השאיפה.
רק רגע אחד.
לפעמים כשאני לומד איתכם, פתאום באים לי מחשבות, כן.
אולי אתן לכם דוגמה.
אולי אני עכשיו אנסה להסביר לכם איזה רעיון שהוא מאוד מאוד קשה להסביר אותו, זה רעיון של קורבנות.
מה זאת אומרת שמביאים קורבנות?
אבל הוא יכול לעזור לנו להבין דברים יותר עמוקים,
ורק אתם צריכים לעזור לי,
זה להבין אותי, כן?
כמו שסבא שלי היה אומר,
זיכרונו לברכה, סבא מרדכי, הוא היה אומר,
אני אגיד לך משהו בתנאי שאתה תבין אותי.
אז אני עכשיו אגיד לכם משהו,
אבל בתנאי שאתם תבינו אותי, כי קשה מאוד להסביר את זה, זה דברים עמוקים.
בואו נחשוב על הרעיון של קורבנות.
אתם מבינים שאם אתה לא מבין לעומק
כל מהות הקורבנות,
הכל נראה מאוד מאוד ברברי.
לוקחים טלה,
טלה לבן כזה,
הפרווה שלו כזאת, כמו משי כזה, חמוד חמוד,
ואתה צריך לשחוט אותו,
להשפריץ את הדם שלו שם לאיזשהו מקום,
ואחר כך
לשרוף אותו
ולזרוק את האפר שם לאיזשהו מקום מחוץ לירושלים.
למה?
מה זה נותן לך?
מה זה עושה לך?
בשביל מה אתה עושה את זה?
אתם מבינים שזה נראה מוזר.
אני לא מדבר רק על הטבעונים ועל צנחונים וזה,
גם אנשים שהם סתם בן אדם עדין נפש,
דין רוח.
פשוט אומרים לו, כן, זה נקרא קדושה,
זה נקרא, זה מה שעושים אצלכם שם בבית המקדש.
וואו, וואו, וואו, איזה קדושה גדולה יש בזה.
תראי, אם אתה לא מבין לעומק,
זה משהו מזעזע.
מילא, אתה אוכל את זה שם, קורבן חטאת, קורבן שלמים,
וקורבן פסח, ובסדר, אתה
אתה עושה מזה משהו, אוכל, אני לא מדבר עכשיו על צמחונים,
אני מדבר על כל אדם נורמלי.
אבל לבוא, לשרוף,
שם מביאים פר, שור גדול,
שורפים אותו וזורקים את האפר שלו, סתם.
לא חראם?
אז למה?
אז מה הרעיון?
אז כמובן אנחנו לא יודעים רעיונות,
כיוון שהכל זה גזירה משמיים,
וזה חוקים ולא משפטים,
וגם במשפטים אנחנו לא יודעים מה באמת סיבות וכו' וכו', אנחנו לא יודעים שום דבר.
אבל
יש דבר כזה, אנחנו לא מדברים עכשיו על סיבות המצוות,
אנחנו מדברים על טעמי המצוות,
זה משהו אחר לגמרי.
סיבות, כולם חוקים, גם משפטים הם חוקים,
אנחנו לא יודעים למה.
אבל יש טעמי מצוות.
מה זה טעמי מצוות? זה שאתה מבין מה זה בא ללמד אותך.
לא למה אתה עושה ככה,
אלא מה זה בא ללמד אותנו,
או אפילו פחות, אפילו עוד יותר מופשט. לא שמה זה בא ללמד אותך, אלא מה אני לומד מזה.
אז משה רמב״ם אומר,
זה שאתה נותן צדקה זה לא כדי לעורר בך רחמים וכל זה, לא,
זה גזירה.
אז נכון, יש בזה זה, אבל לא בשביל...
אבל האם זה גם מעורר בך רחמים והזדהות עם אדם אחר? כן,
אבל זה לא סיבה.
אז אם אנחנו הולכים לפי טעמי מצוות, מה אני לומד מקורבנות,
אז הרעיון הוא ככה,
כל דבר שאנחנו קולטים במציאות,
אנחנו קולטים את זה בצורה
מאוד מגושמת, מאוד ילדותית.
אנחנו קולטים שהשולחן הזה זה שולחן.
זה טבע שלנו, ככה אנחנו קולטים.
כמו שהכבשה הזאת תופסת את השולחן הזה, ככה גם אני.
שולחן,
קולט אותו.
אבל
אבל יש רמה יותר גבוהה של קליטה, וזו רמה מופשטת.
זה כשאתה מבין שמאחורי כל דבר שיש בעולם,
מאחורי זה יש רעיון של הדבר הזה.
זאת אומרת, לפני שנוצר עט,
קודם היה רעיון של עט.
אי אפשר ליצור עט
בלי שקודם לו רעיון.
אי אפשר לעשות שולחן בלי שקודם לו רעיון של שולחן או דף,
צריך להיות קודם.
עלה או חתיכת חמר כמו שהיו עושים את זה בכתב יתידות במסופוטמיה או פופירוס כמו שהיה ב...
אבל תמיד יש משהו שבסופו של דבר הופיע בתור נייר הזה אבל קדם לו רעיון שלו.
או אידאה,
אידאה של שולחן.
עכשיו, אידאה של שולחן זה לא משהו שאתה משתמש בו.
השימוש לשולחן יכול להיות שונה.
למשל, יש שולחן כתיבה,
יש שולחן מטבח,
יש שולחן ניתוחים בבית חולים, ויש שולחן לחם הפנים בבית המקדש.
לכל אחד פונקציה אחרת, שימוש אחר,
אבל הם כולם נקראים בשם אחד,
שולחניות.
יש איזושהי אידיאה של שולחן.
אז קורבנות היו, במיוחד קורבן עולה,
אבל כל הקורבנות, אבל במיוחד עולה,
הוא היה מעלה אותנו לקליטה אידאית של המציאות.
מבינים?
על זה סבא מרדכי היה מבקש מכם להבין.
קורבנות מעלים, היו מעלים אותנו,
לקליטה אידאית של המציאות,
שכשאתה רואה משהו,
אז אתה לא חושב עליו בתור שולחן, אלא אתה חושב עליו בתור ביטוי של אותו אלגוריתם,
אלגוריתם של שולחן,
שהוא קודם
להופעה שלו.
איך זה היה מביא אותך לאידאה של שולחן?
בקורבן, אתה רואה עכשיו יש כבשה, או אתה רואה את השור גדול, יפה, חזק וזה,
פתאום
שוחטים אותו, זורקים את הדם שלו,
ונשאר ממנו עפר,
ועפר מפזרים, זורקים שם בדשן,
בתרומת הדשן מחוץ למחנה.
איפה השור? אני ראיתי אותו, אני הבאתי אותו בעצמי, במו ידה הבאתי אותו לפה, איפה הוא עכשיו?
הוא נהיה אידאה.
זה מה שקרה לו.
הוא הפך
בתודעה פנימית אישית שלי למשהו מופשט, אידאי.
וכשאדם ככה מחליט, מתחיל לקלוט מציאות,
אז הוא רואה כאן כל ההוויה כולה בצורה כזאת. הוא לא רואה שמש זורחת והציפורים מצייצים והמים זורמים.
הוא קולט הכל כגילוי אלוקי, כדבר השם, כמשהו שהשם מתגלה לי על ידי שמש זורחת, ועל ידי ציפורים מצייצות, ועל ידי מים זורמים ושמים כחולים, הוא כולו נמצא בעולם האחר.
ורב קוק אומר שזה היה,
שאם אנשים היו מבינים את הרעיון של הקורבנות,
אז דווקא אותם אנשים שהם הכי עדיני נפש,
הכי רוחניים,
אנשים פואטיים, שעוסקים בפואזיה
ובעולמות רוחניים,
דווקא הם היו מאוד מאוד רוצים שיהיו קורבנות.
הם פשוט לא מבינים מה זה, מה שהם רואים במו עיניהם, הם רואים ברבריות.
לקחת כבשה, שחטת, זרקת, שרפת.
אבל אם אתה מבין עומק,
אז זה עולם אחר.
אומר הרב קוק על זה במקור תשע.
ציפייה לבניין המקדש ולעבודת הקורבנות היא השאיפה יותר אצילית
ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל
נשמה שירית פואטית עליונה יכולה לצייר
כשמשתחררת נפש הבהימה ממאסר גביעתה.
זהו.
נמשיך עוד מעט, אבל זה חמש המילים הללו
זה כל מה שאני הסברתי לכם באריכות עם הדוגמאות של כבשה לבנה וכל זה בעצם מה אומר הרב קוק, מה זה קורבן?
שחרור נפש הבהימה ממאסר גביעתה.
אתם רואים את המשפט הזה?
זה מהות הקורבנות.
שחרור נפש הבהימה ממאסר גביעתה
על ידי המחשבה האנושית
וקורבן להשם
מתאחדת היא עם הרוחניות
מחשבה אצילית,
מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאוד מכוחות החיים והעולם מתנועע למעלה למעלה.
זה בעצם מהות הקורבנות.
זה מה שחסר לנו היום בבית המקדש.
מזה פתחנו את השיעור, נכון? אמרנו,
מה חסר לנו?
אנחנו מסתדרים טוב מאוד בלי בית המקדש, כאילו,
סבבה, חיים,
ברוך השם.
אבל זה חיים אחרים, זה מימד אחר, זה תפיסות, זה הכל הכל אחרת לגמרי.
זה עולם אחר.
ובעולם אחר, ההוא,
העליון, אצילי,
אז בן אדם, כמו שהוא מבין שהשולחן הזה זה רק
גילוי של אידיאה של השולחן,
אז ככה הוא גם קולט שגם הוא עצמו ביטוי
של אידאה של עם ישראל, כנסת ישראל.
כלומר,
יש לנו תפיסה פרגמנטרית או תפיסה כזאת שהיא
מצמידה אותנו לעצמנו. אנחנו, יש לנו אשליה שאני זה אני.
למה זה אשליה?
כיוון שלפני עשרים שנה אתם גם אמרתם על עצמכם שאני זה אני.
רובכם, כן?
לפני עשרים שנה חשבתם שאתה זה אתה.
הרי מה אתה קורא ליום אני?
אני?
משמעות של מילה אני, היום.
זה משהו שאתה מזהה את עצמך. אתה מבין שאני אדם מבוגר. ילדים חושבים שהם עדיין, שהם הגוף שלהם.
אבל אדם מבוגר, מה הוא קולט?
הוא חושב שאני
זה מה שהוא מזהה את עצמו
עם עניותו.
האישיות שלו,
השקפת עולם שלו, אמונה שלו,
מוסריות שלו,
אצילות שלו, כן הכול.
לכל אחד מאיתנו כשהוא אומר המילה אני,
הוא בדרך כלל מתכוון לאישיות.
אבל אתם זוכרים שלפני עשרים שנה כשהייתם אומרים אני,
האישיות הזאת היא הייתה אחרת ממה שהיא עכשיו?
אז האישיות שלכם
רצתה מסטיקים.
או מישהו בגיל יותר מבוגר, אז לפני עשרים שנה בשבילו החלום היה,
זה שטויוטה.
אתם יודעים מה זה שטויוטה?
זה טויוטה, אבל כשאתה מבין זה ל... זה, אז את החלום לקנות
טויוטה, בשנת 2009, מודל חדש,
עם הגד אידראו לי.
זה היה אני שלך לפני עשרים שנה.
ואיפה אתה היום?
שמיים וארץ, אתה השתנת.
ובעזרת השם, עוד עשרים שנה
אתה תהיה אחר.
אני מאוד מקווה, כי אחרת,
אוי ואבוי, כן?
אנחנו ממשיכים.
אז כשאתה אומר מילה אני,
תוכן של המונח הזה משתנה.
אז בעצם,
אם ככה,
אם תוכן של אני משתנה, אז מי זה שיושב עכשיו על הכיסא?
אחת ההופעות של האני שלי.
זה רק אחת ההופעות.
אבל אני האמיתי, מי הוא?
אז על זה באים
חזל ואומרים לנו,
אתה אמיתי?
זה כנסת ישראל.
אתה, מה שאתה חושב שזה אתה, זה רק אחד הפרצופים,
אחד הגוונים של כנסת ישראל, כן? כמו שיש שולחניות,
יש שולחן פינג פונג ויש שולחן אוכל,
וזה לא אותו,
זה לא זה, אבל זה גוונים שונים של שולחן, ככה זה אתה.
אתה גוון של כנסת ישראל.
אומר על זה מדרש, תסתכלו אצלכם מקור חמש.
אמר רבי עקיבא,
בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע ופותח ואומר,
השם מלך.
וכל צבא מרום
עונים אחריו עד שמגיע לברכו.
כיוון שהגיע לברכו,
חיה אחת
יש ששמה ישראל,
וחקוק על מצחה עמי לי.
עומד באמצע רקיע ואומרת, ברכו את השם המבורך,
וכל שרי מעלה
עונים אחריה,
ברוך השם המבורך לעולם ועד, עד שלא מגיע לדבריו,
רועשים ורועדים או האופנים ומרעידים את כל העולם, ואומרים ברוך כבוד השם במקומו,
ואותה חיה עומדת באמצע רקיע,
עד שרועדים כל שרי מעלה,
וטפסרים, וגדודים, וכל המחנות,
וכל אחד ואחד בעומדו אומר לחיה שמע ישראל,
השם אלוקינו, השם אחד.
זה בעצם מה שאנחנו.
זה שאתה מזהה את עצמך הנוכחי,
זה בגלל שיש לנו, לכל אחד מאיתנו,
יש מטרה.
יש משימה שבשביל זה באנו לעולם הזה.
וכדי שאתה תהיה דבוק למשימה הזאת,
אז יש לך
אשליית האני המסוים הזה.
אבל זה רק משימה.
באמת באמת אתה אותה חיה שעומדת באמצע רקיע ועל מצחך הקוק ישראל, כמו שאומר הרב קוק,
מסתובבת חיה כזאת בעולם בתבנית גוי,
בתבנית עם.
אנחנו כולנו גוון של האחדות הזאת, העליונה.
אומר על זה השל״ה הקדוש, תסתכלו במקור חמש אלף.
סוד עמוד השלום הוא סוד גדול ונורא.
כי ישראל נקראים כנסת ישראל, כי אף על פי שלמטה הם נפרדים זה מזה,
מכל מקום למעלה בסוד נשמתם הם אחדות אחת והם מכונסים כי הם חלק השם.
וענפים רוצים לחזור לשורשים, צריכים להיות בדומה לשורשים, דהיינו שיהיו מתאחדים גם למטה.
לכן אנחנו רוצים ליצור בינינו אחדות, קשר, אהבת חינם וכל זה,
אבל כל זה, זה רק חושף מי שאנחנו באמת.
ואנחנו באמת
חיות אלוקית עליונה שמתגלית בפרצופים שונים.
זה מה שהם קלטו שם בבית המקדש.
ולכן הם כל כך שאפו לשם.
זו הייתה כמיהה כזאת גדולה, להבין שאתה פוגש את נשמה שלך, שאתה מי שאתה, את ההתאחדות.
אחר כך, כשקורה לנו, גם בחיים שלנו, אנחנו מגיעים ליום כיפור,
ממש ככה כזאת התעלות גדולה גדולה, ואז פתאום שוב אתה יורד,
ושוב אתה מסתבך עם השכנים,
עם האנשים בעבודה, ולמה הוא תפס לך חניה, וכו' וכו'.
אבל זה מידרדר.
אבל ככה הם היו קולטים כשבית המקדש היה קיים.
עבדות עליונה, כולנו בעצם אותו אחד.
וזה נקרא אהבת חינם.
ככה בעצם צריך לבנות בית המקדש.
וזה אחד ההבדלים המהותיים בין היהדות ובין כל דתות אחרות בעולם.
כשאנחנו רוצים בית המקדש,
אנחנו לא מדברים על בית עצים ואבנים,
וגם לא מאש שירד מן השמיים.
בית המקדש שאנחנו שואפים אליו
הוא לא פיזי,
אלא זה מה שהיה יוצר את האחדות בתוך העם, את ההבנה שאתה הכל,
ההסתכלות האחדותית,
שכמובן מתבטא גם באופן פיזי במציאות,
אבל העיקר
זה לא ביטוי פיזי.
זאת אומרת,
כשאנחנו כל כך שואפים שייבנה בית המקדש ואנחנו שרים על זה ומתפללים על זה ומברכים ובברכות ובברכת המזון ושלוש פעמים ביום אנחנו מדברים על בניית בית המקדש אנחנו לא מדברים על בית המקדש פיזי שייבנה
אנחנו מדברים על האחדות
שעם ישראל יגלה במציאות שתופיע בצורה פיזית בצורה של בית המקדש
לא על בניין, כל העניין.
אומר על זה משך החוכמה.
תסתכלו אצלכם, אקורד עשר.
אל תדאמו כי המקדש והמשכן
הם עניינים קדושים בעצמם.
חלילה.
חלילה. אומר את זה לא טעות.
זה חס וחלילה לחשוב ככה.
השם יתברך שורה בתוך פניו,
ואם הם כאדם עברו ברית
עמו
ולא ניזוק כי, רגע, רגע, סליחה,
ברית,
הוסר מהם כל הקדושה,
והמה ככלי חול,
באו פריצים וחיללוה וכולי.
וטיטוס נכנס לקודש קודשים עם זזונה עמו ולא ניזוק,
כי הוסר קדושתו.
ויותר מזה,
הלוחות מכתב אלוקים המה
אינם קדושים בעצמם,
רק בשבילכם.
כן, זאת אומרת, כמו שלמשל,
אנשים בטעות אומרים,
יש כאלה אמירות, כן, שהמזוזה שומרת לך על הבית.
כתוב שם באותיות ש״ד י״, שומר דלתות ישראל.
מי שומר על הבית, מזוזה, ברור.
אבל אתם יודעים, יש ערבים שהם גונבים מזוזות ומוכרים אותם אחר כך.
היא לא יכולה לשמור על עצמה,
איך היא יכולה לשמור על הבית?
ברור שמזוזה לא יכולה לשמור לך על שום דבר.
מזוזה זה אור של בהימה מתה,
שאיזשהו בן אדם כתב שם בצבע שחור, יהודי כתב שם משהו באותיות שחורות,
וזהו.
אין בה שום כוח, היא לא יכולה לעשות שום דבר.
כלום.
אז מה אנחנו מתכוונים שהיא שומרת לך על הבית? מה כתוב וזה בכל מיני מקומות?
הכוונה היא שכשאתה עושה את רצון השם יתברך,
שהוא אמר לך לכתוב על אור של בהמה מתה ועם דיו שחור ככה וככה,
אז אתה מקיים את רצון השם,
וכיוון שאתה התעלית מבחינה רוחנית, אתה קיימת מצוות השם, אז ההשגחה האלוקית עליך היא יותר עליונה,
וזה שומר לך על הבית.
אבל לא שהמזוזה אין לה שום כוח לא למזוזה, ולא לתפילין, ולא לכותל, גם אם אתה שמת שם פתק המכה בתל אביב לא יזכו שם, לא ינצחו בטורניר.
אבל כתבתי פתק והכותל הוא כותל כספומט רוחני כזה. לא, זה לא, כותל אין לו שום כוח.
אז הוא אומר, לא רק מזוזה, לא רק כותל,
לוחות הברית שבעצמו, לא סופר סתם כתב את זה.
הקדוש ברוך הוא כתב את לוחות הברית.
מכתב אלוקים המה.
אין בהם שום קדושה.
תסתכלו, הוא אומר את זה.
שורה מודגשת.
ויותר מזה, לוחות הברית
כתוב במכתב אלוקים המה,
אינם קדושים בעצמם,
רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה,
המה נחשבים לנבלי חרס,
ואין בהם קדושה מצד עצמם.
רק בשבילכם, שאתם שומרים אותה,
סוף דבר,
אין שום עניין קדושה בעולם,
ויחס לו העבודה והכניעה רק השם יתברך שמו הוא קדוש.
וכל הקדושות הן מצד ציווי שציווה בורא.
כן, וכל הקברי צדיקים וכל זה זה לאף אחד לא, אין איזשהו כוח משל עצמו. זה הכל עבודה זרה.
ככה עובדי עבודה זרה חושבים, כן? יש איזה הר ביפן, פוג'יאמה,
אז הוא יכול לגרום לך ככה ככה. יש מעיין, אתה תובל, אתה בטח עכשיו תמצא זיווג, גגון וכל זה. כל זה עבודה זרה.
וזה בעצם מה אנחנו,
מה זה היה בבית המקדש?
בבית המקדש הם היו מפסיקים להיות הם.
כמו שכתוב על כהן גדול,
אמרנו למה כהן גדול כל כך נמשך לשם, ידע שהוא ימות.
כתוב
בפסוק
יש דבר מיוחד, תסתכלו במקור שבע, פסוק ויקרא.
וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו,
וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.
אומר על זה,
אומרים מפרשים, רגע, מה זאת אומרת?
מה, מה, אתם יודעים שיש פה בעיה בפסוק הזה?
מה הבעיה בפסוק הזה?
נכון?
שמה? מה הבעיה?
נכון?
לא.
עוד פעם, שמה?
אני לא אומר, כשכהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אז אסור שיהיה שם שום אדם
בקודש הקודשים.
מה הבעיה בפסוק?
כן,
יכול להיות.
או, בדיוק, מלבד הקודם, או חוץ מקודם, כן, זה, אבל זה לא כתוב.
זה אנחנו מפרשים ככה.
פסוק לא אומר ככה.
אז מה היה צריך להיות?
לצאת מהגוף,
וזה מה שככה מסביר רב צדוק מלובלין,
תסתכלו במקור שבע אלף.
הכהן הגדול, כשנכנס לקודש הקודשים,
שם מתפשט מכל גשם וגוף,
והיה רק נשמה ולא גוף.
ומטעם זה נקרא הכהן הגדול בכל סדר היום,
אישי כהן גדול,
שהוא מלשון אש, שאז היה הכהן הגדול,
אש אוכלה ואש נשמתה בלא גופה.
זה הסיפור של כהן גדול.
לשם הם היו כל כך שואפים להגיע,
הכהנים הגדולים בבית המקדש.
וכשאנחנו מתפללים על בניית בית המקדש ותשעה באב,
ואנחנו מצטערים ומאוד מאוד רוצים שייבנה בית המקדש,
הכוונה היא לא לבניין,
הכוונה היא לבניין המהותי.
וכשאתה מגיע לבניין המהותי, הוא מתגלה אחר כך בפועל
בבניין גשמי,
פשוטו כמשמעו, פיזי.
בניין גם תשען?
אבל לפני צריך להיות בניין מהותי שלנו, ואיך הוא מתגלה? זה שאנחנו קולטים את עצמנו כישות אחת. אתם מבינים? זה לא כזה,
כן, אהבת חינם, בוא נעשה אהבת חינם, וכולנו...
מה אהבת חינם?
הכוונה, כשאנחנו מדברים על הבנת חינם ואחדות, אנחנו מדברים על תודעה קולקטיבית אחת,
כמו חיה שעומדת באמצע רקיע,
ההבנה שאנחנו כולנו אותו אחד עם גוונים שונים, פרצופים שונים, תפקידים שונים,
אבל אנחנו זה אותו אחד.
אתה זה אני במטאומורפוזה,
בגוף אחר, בהיסטוריה אחרת וזה, אבל זה אותו אחד.
זה מה שבית המקדש,
ככה בונים בית המקדש, בהבנות הללו.
אומר על זה נפש החיים, תסתכלו במקור 10, אלי.
אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית מקדש החיצוני,
כוונה חומרי, חיצוני, פיזי,
אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו רק לרמוז לכם שממנו תראו.
וכן תעשו אתם את עצמכם,
שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו.
כולם קדושים,
ראויים ומוכנים להשראת השכינה בתוככם ממש.
זהו,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו.
כן, זה מה שכתוב פה.
עשו לי מקדש ושכנתי בתוכו, צריך להגיד לו,
מה כתוב?
מבינים?
ושכנתי בתוכם דייקה,
שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן,
לא לך את תבנית המשכן.
מה צריך להיות כתוב?
ככל אשר אני מראה לך, לא,
אותך בתבנית המשכן.
תחליט כוונתי שכן תעשו את עצמכם,
וכן
אמר, הוא יתברך שמו לשלמה אחר גמר בעניין המקדש, הבית הזה אשר אתה בונה הוא רק אם תלך בחקותיי ושכנתי בתוך עמי ישראל דייקה.
לבית המקדש הזה אנחנו מתפללים.
תשעה באב זה לא נוסטלגיה, אוי, היה לנו בית כזה יפה.
זה לא עניין.
תשעה באב זה בואו אנחנו נחדש, בואו אנחנו נחזור
למהות שלנו, לעניין שלנו,
לאחדות בינינו, להבנה מהותית, אידאית, של המציאות.
ומתוך זה,
בסופו של דבר,
ייבנה המקדש פיזי,
מאבן או מאש, זה לא משנה,
אבל זה מה שייבנה.
ותשעה באב
זה יום של ציפייה לשינוי הזה שצריך לחול בנו.
זהו.
אז בעזרת השם שנזכה לבניין הדעה, בניין בית המקדש, במרב ימינו,
כן יהיה רצון, אמן סרה.
