שלום,
השם של החודש הזה,
זה עובד המזגן אתה חושב?
יפה כוח.
השם של החודש הזה בקהילות חסידים נקרא חודש מנחם אב.
אצל הספרדים קוראים לו אב רחמן.
אצל האשכנזי מנחם אב.
מתוך ציפייה בעזרת השם שנזכה כולנו לנחמה גדולה,
נחמת ירושלים,
נחמת ציון, עסוקים,
עסוקים גדולים כאיש שרימות לנחמנו,
כן אנוכי אנחמכם בירושלים תנוחמו בבת בקהילת יחדיו, קהילת קודש יחדיו, אחרי שעברנו שיעור בהלכה בעניין הזה
אז אנחנו קראנו את הפטרת ראש חודש
לא את הפטרת שימוע, יש בזה מחלוקת באשכנזים, שלוש דעות
וחיי אדם, ערוך השולחן
רימה, ערימה בדעה
באומר וכן עיקר ועוד, אומרים לקרוא בשבת כזאת
נחמת ירושלים.
אז זה שראיתי אחד הפוסקים אומר
שכתוב בהפטרה הזאת
של ראש חודש כתוב
שימחו את ירושלים,
שישו את ירושלים כל אוהביה,
שישו את המשוש כל המתאבלים עליה.
אז הפוסק הזה בא אלרשוט אמר, הפסוק הזה מכוון בדיוק לשני המצבים.
מה קורה כשראש חודש אלול נופל בשבת?
אז כשראש חודש נופל בשבת,
שימחו את ירושלים כל אוהביה, תגידו את הפטרת השמיים כסי.
בסדר? ככה נוהגים האשכנזים. למה?
כי את הפטרת ענייה סוערה אפשר להשלים בקלות
ברני ההכרה. כי רני ההכרה זה מיד אחר כך, אז משלימים את זה שם, אז אתה מרוויח גם וגם.
ניסו איתה משוש כל המתאבלים עליה,
גם אם בזמן האבל יצא לך לאפשרות,
כך אומר, יכולת
להגיד את הפטרת השמיים כיסי בזמן האבל, כלומר שיצא ראש חודש עד בשבת,
שישו איתה מרסות כל המתאבלים עליה, כך הוא אומר,
שבכל מקום שיש לנו יכולת
להפטיר בנחמת ירושלים זה קודם
מאשר הפורענות.
אנחנו ודאי זקוקים לנחמה גדולה ורבה. הפורענות הייתה לנו מספיק
בשנה ותשעה חודשים האחרונות, אנחנו צריכים בעיקר נחמה.
אז אנחנו קראנו השבת אצלנו בקהילה, הפטרת השמיים כיסי,
ונתתי שמחה בליבי, אחרי זה נודע לי שהבשטיבל החסידי לידינו גם קראו את ההפטרה, חלק מהאשכנזים עושים את זה.
טוב,
אז מה שאנחנו נרצה לדבר היום זה דבר מאוד מאוד חשוב וגם סופר פרקטי,
ממש פרקטי, פרקטיקה גמורה, נתחיל מהאגדות חז״ל שמנחות אותנו, חוכמתם של חכמינו זכרונן לברכה,
אבל הדבר הפרקטי הוא בעצם מצוות תיחום אבלים, זאת אחת מהמצוות דאורייתא,
שנלמדת מהפסוק
והודאתה להם,
נכון הפסוק שאומר יתרו למשה רבנו והייתה אתה לעם ולעליהם והודאתה להם את הדרך אשר
ילכו בב את המעשה אשר יעשון. והגמרא דורשת,
מעשה, זה ביקור חולים, זה ניחום אבלים, ביקור חולים.
ביקור חולים אלו מהדברים
שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קרמת לעולם הבא,
ואלו הם גמילות חסדים,
אבד שלום בן אש לאשתו.
בין השאר גם גמילות חסדים, ניחום אבלים,
זה ממש גמילות חסדים שבגופו.
זה שונה מרוב הגמחים שאנחנו עושים, שזה בכספנו.
פה זה בגופו, בעצם אין תחליף,
אפשר בטלפון וזה, אבל זה לא רוצים.
אז באמת יש המון המון התגייסות, אנשים נוסעים מרחקים ובאים כדי לנחם אבלים,
אבל מגיעים לניחום ושם קורות טעויות.
כי פשוט, אני חושב, לא מספיק מבינים את המצווה,
את גדר המצווה. אז מה שאני מנסה היום זה להבין את גדר המצווה.
מה היא מצוות ניחום אבלים? מה לב המצווה?
וגם כמה עצות פרקטיות שעובדות
נוסה בדוק עובד
שזה סיפורים ממש מופתים אבל בואו נתחיל מהסיפור
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו ונחמו הרב הגדול
רבן יוחנן בן זכאי
שכל ישראל נשענו על כתפיו 40 שנה למד 40 שנה לימד 40 שנה פרנס את ישראל
וכבר בטח אי אפשר יהיה לספור כמה ניחומי אבלים רבן יוחנן בן זכאי בעצמו עשה
כמה משפחות הוא פקד, כמה אבלים הוא ניחם, כמה... הרב הגדול, רבן יוחנן בן זכאי,
שכל ירושלים הייתה עליו בעצם. הוא, קרה לו טרגדיה בתוך הבעלת שלו, והרבן שלו נפטר.
נכנסו תלמידיו לנחמו, התלמידים, תלמידים טובים, באים לנחם את הרב.
נכנס רבי אליעזר, הכוונה רבי אליעזר בן אורקינוס, רבי אליעזר הגדול, לכאורה,
וישב לפניו ואמר לו, רבי,
רצונך אמר דבר אחד לפניך, אפשר להגיד לך זה נחמה,
אמר לו, אמור.
אמר לו, האדם הראשון היה לו בן ומת.
צריך להגיד, הוא מת, שזה הרי אותיות בומף.
הוא מת.
וקיבל עליו תנחומים.
מניין שקיבל עליו תנחומים, שנאמר,
וידע האדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומים.
אומר לו, רבי אליעזר הכין דבר תורה יפה לרב.
אמר לו דבר תורה, אמר לו,
אתם מבינים את המבוכה?
בואו נעשה רגע את זה. התלמידים נכנסים לרב. מה יש להם להגיד לרב שהרב לא יודע בעצמו?
הרב יודע הכול.
הוא בעצמו אמר את כל הזה. אז הם בכל אופן בחרו, כל אחד בחר איזה
דבר תורה כזה,
שמבטא כנראה זוויות שונות של נחמה,
של עקרונות נחמה. לדוגמה כאן,
העיקרון שמופיע כאן זה ש...
מה העיקרון?
שאגב, כל העקרונות האלה הם עקרונות נכונים, שלא יובן,
חלילה, זה עקרונות נכונים, רק אנחנו תכף נראה מה בדיוק הבעיה,
מה העיקרון כאן, וידע האדם עוד אשתו, אף אתה קבל את הנחומים.
כן, האדם הראשון, מת לו בן,
לא רק שני בנים, אז זה 50% מהמשפחה מתה, אבל בכל אופן הוא המשיך בחיים. יש דבר שצריך להמשיך בחיים.
החיים חזקים מהכל.
צריך להמשיך בחיים, להוליד, ללדת. הנה, גם האדם הראשון,
על התחלת האנושות, היה לו טראומה, והוא המשיך בחיים. ילד ילד, והילד שהאדם הראשון ילד אחרי
שהבל נרצח נולד שט, ושט,
אז ממנו בסוף עמדה רוב האנושות.
עיקר האנושות זה משט.
אז תמשיך.
רבן יוחנן בן זכאי, לא רק שהוא לא קיבל את התנחום הזה, אלא הוא התעצבן קצת. אמר לו, לא יודע שאני מצטער בעצמי,
אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון.
מה, מה עכשיו אתה... נכון, הוורט נכון, אבל הנפש לא שקטה.
הנפש סוערה, הנפש הומייה, מה אתה עכשיו מזכיר לי?
נכנס משהו שנכנסו אחד אחד. נכנס רבי יהושע ואמר לו, רצונך אמר דבר אחד לפניך.
אמר לו, אמור.
אמר לו, איוב, היו לו בנים ובנות, ומתי כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומים. אף אתה קבל תנחומים.
ומניין שקיבל איוב תנחומים, שנאמר, השם נתן והשם לקח,
יהי שם השם מבורך.
זה עוד סוג נחמה.
מה סוג הנחמה? זה
אפשרות אחת שזה באמת יותר גרוע, כן, נכון, לא חשבתי על זה.
בדיוק ראיתי השבוע שמישהו כתב,
אתה צריך להבין שאני גר בפתח תקווה, כן, בפתח תקווה,
במעגלי הספורט זה עיר מתוסכלת,
כן, אז מישהו פעם,
השלט בהפועל מטח תקווה קראו לזה הפועל איוב.
הפועל איוב.
כאילו, רק סבל יש לארועדים.
אז אתה אומר, יכול להיות יותר גרוע. זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה, כאילו, כל נושא ספר איוב הוא הקטנות של האדם,
והעובדה שאנחנו לא באמת יודעים חשבונות שמיים.
נכון? איוב, יש לנו מלא מלא שאלות מלא קושיות, בסוף הקדוש ברוך הוא נגלה אליו, אז איוב אומר, וואי, סליחה, לא, לא ידעתי. הקדוש ברוך הוא אומר, תקשיב, איפה היית? מה אתה?
איפה היית ביסדי ארץ, איפה היית, ידעת את יעלים ואת איילות תשמור, למדנו את האגדה הזאת לא מזמן, על חולל איילות.
כאילו אתה, אנחנו לא יודעים באמת מה סדרי נשמות, אנחנו מתלוננים,
נפטר לו בן, לא כתוב כמה הבן הזה היה, כנראה היה בן 20,
אז הוא מתלונן, אז הוא אומר, אנחנו, כאילו, כואב לנו, רגע, מי אמר לך?
אולי הילד הזה מראש קיבל 20 שנה.
אם היו באים אליך מראש, אומרים לך, תקשיב,
אפשר, אנחנו צריכים לתת לך בן ל-20 שנה, אתה לוקח או לא לוקח?
יהיה לך בן ל-20 שנה,
והוא אפילו יתחתן, יספיק להוליד ילדים אחרי, לוקח או לא?
כן, לוקח, מה, 20 שנה? לוקח.
אז מה,
תלמד לנו את זה מראש?
אז צריך לדעת שאנחנו לא יודעים כל דבר מראש. איוב,
זה סברה, לא?
אמר לו רבן יוחנן,
לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי את צערו של איוב.
כלומר, הטיעונים עד כאן זה מין טיעונים שבאים להצדיק את הדין.
בסדר גמור, להגיד.
או שצריך להמשיך בחיים, או שאנחנו לא באמת מבינים חשבונות שמיים, וזה נכון.
נכנס רבי יוסי וישב לפניו, אמר לו, רבי, ברצונך אמר דבר אחד לפניך, אמר לו, אמור.
אמר לו, אהרון,
היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל להם תנחומים.
שנאמר, בידום אהרון, אין שתיקה אלא תנחומים,
ואף אתה קבל תנחומים.
וזה תנחומים מהסוג של
הקדוש ברוך הוא לוקח את הכי טובים,
זה לגודל מעלתם של בני אהרון, הדבקות שלהם, ומה שכולם מספיקים ב-120 שנה, הבן שלך יספיק ב-20 שנה.
אתם מכירים? הז'אנר ידוע, זה מוכר לחיים של הזה.
וזה נכון,
בננשמות מיוחדות שמגיעות לעולם, וכן על זה הדרך. כאילו, לסדר, לארגן את זה, שלמרות שהוא חי חיים קצרים, וואלה, וואלה, וואלה, הוא חיים מלאים, חיים שלמים, חיים...
שזה טיעון עוד פעם, הניחומים ניחומים נכונים.
הדרשה היא דרשה טובה.
נכון, תמיד אומרים,
ובא בימים, ואומנם לא היו הרבה ימים, אבל כל יום היה מלא,
ולא אומרים כמה, לא סופרים כמה ימים יש בחיים, אלא כמה חיים היו בימים.
כל הדברים הללו,
זה דברים נכונים.
אמר לו רבן יוחנן,
אמר לו,
לא די לי שאני מצטער בעצמי,
אלא שהזכרתני צערו של אהרן.
הרב הגדול ממאן להנחם.
נכנס רבי שמעון,
אמר לו, רבי,
רצונך אמר דבר אחד לפניך אמר לו יאמר
אמר לו דויד המלך היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים
אף אתה קבל תנחומים
ומנין שקיבל דוד תנחומים
שנאמר וננחם דוד את בת שבע אשתו ועבור עליה וישכמה ותלת בן
ויקרא את שמו שלמה אף אתה רבי קבל תנחומים.
כלומר
מה זה? מה התנחומים פה?
הסוג של הכל לטובה וגם
אוקיי הבן הזה מת אבל אולי יהיה לך בן אחריו שהוא יהיה כמו שלמה
יותר מהבן ההוא, נכון, שמת לך,
וגם קצת מזכירים פה את דוד המלך, אז דוד המלך מאוד מאוד התאמץ,
נכון? כדי שהבן הזה לא ימות.
הוא התפלל והוא התענה, והוא ישב אל הארץ, והוא נלחם בכל הכוח, ובסוף לא,
דוד המלך ידע לקבל את הלא כתשובה.
קיבל את הלא, למרות שהוא מאוד מאוד רצה,
מאוד להתאמץ, מאוד להתפלל לתנך,
מדגיש את זה מאוד, את תפילת דוד המלך.
הוא,
הוא,
הוא קיבל תנחומים,
דוד המלך.
דחה שנולד לו בן, אחר כך שלמה וכו'.
אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרתני צערו של דוד המלך.
אף
תלמיד
לא מצליח לנחם את הרב הגדול.
כלומר, משהו כאן לא עובד.
למרות שעוד פעם, זה כולם פה, זה תנאים, זה רבותינו התנאים, אנחנו עפר לרגליהם פשוטו כמשמעו.
אנשים עצומים וגדולים, הם לא באו בזה, וכל טיעון שהם אומרים הוא טיעון נכון.
הוא טיעון נכון, היא דרשה נכונה, היא דרשה מדויקת.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שיש פה איזה דילוג על שלב.
יש דילוג על שלב.
באבלות, לא באבלות, בנחמה, יותר נכון,
חכמים מאוד מאוד,
התורה מאוד מאוד הדגישה את השלביות.
יש זמן של אוננות לפני הקבורה,
שבו פוטרים את האדם מכל המצוות.
פטור, רק תהיה עסוק בקבורה.
אחר כך יש שלושה,
יש אבלות יום ראשון דאורייתא.
אחר כך יש שלושה ימים ראשונים,
שבעה למספד,
שלושים ושנה.
לא כל מה שאתה אומר בשלושים אתה אומר בשבעה. לא כל מה שאתה אומר בשבעה אתה אומר בשלושה. לא כל מה שאתה אומר בשלושה אתה אומר ביום. לא כל מה שאתה אומר בשלושה אתה אומר ביום. לא כל מה שאתה אומר ביום אתה אומר לפני הקבורה.
שצריך פה לדעת את הזה.
אז יכול מאוד להיות שהדרשות האלה הן דרשות מעולות.
אבל לסיום השבעה.
אצל הספרדים עושים סעודה, כן?
סעודה סעודה.
האוכל של האזכרות אצל הספרדים האוכל הכי טעים.
הזיתים עם העוף של האזכרות והמרקוד הזה פשוט, אז זה,
אז זה,
וכאן זה ממש מה שנכנסים לנחם אותו כשהוא מגיע מהלוויה.
מה הם לא הבינו?
מה הם פספסו?
נכנס רבי אלעזר בן עזריה.
רבי עזריה,
יש גרסאות שזה רבי אלעזר בן ערך.
כן, כן, זה רבי אלעזר בן ערך.
כן, כן, אתה צודק.
זה רבי אלעזר בן ערך.
נכנס רבי אלעזר בן ארך שעליו אמר רבן נחמן בן זכאי שהוא יש לו לב טוב ורואה הנה דברי רבי אלעזר התלמיד הגדול התלמיד הנאמן
כיוון שראה הוא
איך שהוא רואה אותו עוד לפני שהוא פתח את הפה
אמר לשמשו אותו לפניי כלי ולה אחריי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואני יכול לעמוד בו כלומר הוא ינחם אותי שמם אינה מפה שרבן נחמן בן זכאי כנראה לא הסכים להתנחם
וזה כבר היה אולי אפילו סוף השבעה, והוא עדיין, והוא לא הסכים ללכת ולרחוץ את עצמו, הרי בשבעה לא מתרחצים,
נכון? והוא עדיין לא, הוא לא, עוד לא ניחמו אותו.
אבל כשהוא ראה את רבי אלעזר בן ארח מגיע,
הוא אמר להשמה שלו, תכין לי את המגבת ואת ה... זה, אני הולך, הוא ינחם אותי, אני הולך להתקלח.
איך הוא ידע?
תכף נראה.
נכנס וישב לפני.
עכשיו, תשימו לב, אגב, שכולם פה נוהגים כה...
נהגו כהלכה ושאלו את האבל לפני כן אם הם יכולים לדבר.
נראה שבהלכה צריך לחכות שהאבל ידבר,
ואם הוא לא מדבר אז
צריך לבקש ממנו רשות, אז הם עשו כהלכה.
הוא לכאורה לא עושה כהלכה,
הוא מייד מדבר.
נכנס וישב לפניו ואמר לו,
אם שואל לך משל למה הדבר דומה?
לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום.
אף אתה רבי, היה לך בן,
קרא, תורה,
מקרא,
נביאים וכתובים,
משנה והלכות ואגדות,
ונפטר מן העולם בלא חטא.
ויש לך לקבל עליך תנחומים שחזרת פקדונך שלם.
אמר לו רבי אלעזר בני,
ניחמתני כדרך שבני אדם ינחמו.
אז מה אנחנו מבינים מהתלמידים הקודמים, איך הם ניחמו?
אלא,
כדי, רבנים, מלאכים, כאילו,
אומר רבן יוחנן בן זכאי, מאחורי הרבן,
מאחורי יוחנן, מאחורי הזכאי, יש בן אדם, יש אבא.
אבא שאיבד בן.
זה נכון שאני ידעתי לחזק אחרים ולהעביר דרשות וכו', אבל עכשיו אני לא רבן,
עכשיו אני אבא
שאיבד בן,
ואני זקוק לנחמה.
עכשיו, מה אמר, הרי גם רבי אלעזר בן ארח
נתן פה טיעון, נכון? גם הוא נתן טיעון. מה הטיעון? טיעון שכבר הזכרנו אותו בעבר. הטיעון הוא
טיעון הפיקדון.
כלומר, אנחנו הלכנו חיים בדמיונות שנולד לאדם ילד, הוא חושב, עד מאה ועשרים, או גם על עצמנו, אנחנו, אתה קיבלת פיקדון, הפיקדון נתנו לך אותו מראש ל-20 שנה, אז מה אתה, כאילו, קיבלת החזר, אתה נגמר, זה תהיה מבסורד, בסדר, אז גם זה טיעון,
אז מה הטיעון הזה שונה מהטיעונים הקודמים?
מה נקודת השוני?
הוא סיפר לו על הילד שלו.
הוא אמר לו, היה לך בן, אני הכרתי אותו.
הוא למד תורה,
משנה,
עוד אגדות,
הוא סיפר לו על הילד.
זה מה שחיכיתי לשמוע,
הדבר הזה.
ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.
והדבר הזה,
העיקרון הזה שמופיע כאן מהסיפור, הוא בעצם
לב הלבב של ניחום אבלים.
זה הסיפור.
לכל כיוון.
אני אנסה טיפה להרחיב על הדבר הזה, ואחרי זה נראה שזה ממש מופיע בהלכה.
כשאדם, נפטרים לו אחד מישבעה קרובים,
בטח אם זה ההורים שלו,
שמיום שהוא עמד על דעתו ועוד לפני כן, הוא עם ההורים שלו.
כאילו, אמא זה אמא, ואבא זה אבא, אז כאילו, זה כמו הרצפה שאתה דורך עליה.
אז אתה לא זוכר את עצמך דקה אחת בלי ההורים שלך.
וגם אם זה שבעה קרובים אחרים, שהם כמובן, אישו, אשתו, ילדיו, השם ישמור את כל עם ישראל. בכל אופן, זה האנשים הכי הכי קרובים אליו.
זה דומה למצב שבו
כרתו לך איבר
נפשי
מהנפש.
צריך
זמן
כדי לעכל את זה.
מה שעוזר להקל את זה, זה שמדברים על זה.
כלומר, מספרים עליו.
מספרים, מספרים, מספרים, מספרים, מספרים עליו.
האבל,
תראו בבתי אבלים, תראו, האבל יכול לחזור על אותם סיפורים יום אחרי יום, והוא לא מתעייף.
והוא מספר, והוא מספר, הוא מספר, הוא מספר, הוא מספר עוד ועוד, הוא מספר, הוא מספר, הוא מספר. זה צורך נפשי.
בעצם,
תפקיד המנחמים זה להיות קהל.
אתה מגיע להיות קהל,
מגיע להקשיב.
קהל פעיל,
יכול לשאול שאלות, הכוונות, תכף נדבר על השאלות.
אתה מגיע להיות קהל,
אתה מגיע לעזור לאבל לעבור את התהליך הנפשי,
תוך כדי שהוא מספר, מספר. אחרי שבעה, משהו בנפש נרגע. אחרי שלושים, עוד משהו נרגע. אחרי שנה, משהו אחר נרגע.
אחרי כל אמירות הקדישים וכו'.
המנחמים הם בעצם אמור להיות קהל.
ולנחם כדרך שבני אדם מנחמים הכוונה להבין,
להכיר בצורך הרגשי,
בצורך הנפשי, למרות שהוא יכול להיות אדם גדול ורע, ובעצמו הוא ניחם עם הרבה מאוד אנשים אחרים, זה לא רלוונטי.
כי עכשיו הוא אבל והוא צריך את הדבר הזה לעצמו.
ופה קורות
שלוש טעויות.
יש שלוש טעויות שקורות למנחמים,
שהם מגיעים עד הניחום אבלים ומפספסים את המצווה.
פשוט
טעות ראשונה,
אני קורא לה,
אופס.
אתם מבינים שכשעוסקים בענייני מוות וחיים,
זה מטלטל את כולם.
כולם כאילו,
עכשיו, האבל הוא, מה שאומרים באנגלית, capture audience. הוא קהל שבוי, הוא תקוע בכיסא, אין לו לאן לברוח.
לא מגיע בשביל לנחם.
למה נחם, מן השמאל תנוחמו,
שאני מברך אתכם, שלא תודו אוצר.
אז מה, מה קרה, מה היה, וזה, כן, הוא היה חולה,
היה לו זה, לחץ דם, ואז השפעתו אותו, חלקה פנימית A בתל השומר.
תל השומר, וואי, אתה יודע, גם אמא שלי הייתה שם, בתל השומר, והיא הייתה זה, והרופאה אמרה זה,
ועכשיו חצי שעה, המנחם,
הוא מספר לאבל על מה היה לו עם אימא שלו, ואיך הוא הלך, ואיך הוא ניחה, וזה, ולקחו, ואיך היא נפטרה, ופה קבעו אותה,
ומסכן האבל, אין לו לאן ללכת, אמרו אז כן, כן, ככה, וככה. עכשיו, הייתי נוכח בלא מעט ניחומי אבלים כאלו, שמסכן האבל שבוי, והוא מספר, מספר, ואחרי שנגמר,
המנחם יצא, מה זה, מבסוט, וואי, כאילו, שפכתי את כל הזה, ומסכן האבל, הוא צריך את כל הזה עליו,
גנבו לו את הזמן.
הוא מכחיש, כי עוד פעם, מי שעבר חוויה דומה,
מי שעבר חוויה דומה,
אז זה מקפיץ לו את כל ה... גם אני עברתי, רגע, תן לי לספר.
אבל לא באת
לספר על עצמך,
אלא באת כדי להקשיב.
לעומת זאת,
לעומת זאת,
מי שעבר חוויה דומה והוא בא להקשיב,
זה אירוע אחר לגמרי.
הייתי בכמה וכמה ניחומי אבלים אצל משפחות שכולות,
וקרה לי,
כמה פעמים כשהייתי בניחום אבלים, משפחות שהכרתי,
וכשהייתי בניחום אבלים, באמצע ניחום אבלים נכנסה משפחה שכולה אחרת.
היא אומרת, שלום, אנחנו ההורים של זה וזה שנהרג לפני כמה חודשים בעזה, באנו לנחם אתכם.
וואו,
תודה רבה.
ואז הם הרי יודעים,
ספרו לנו על הילד שלכם, הם קודם כל מקשיבים.
בסוף הם,
אנחנו כאן בשבילכם,
אחרי השבעה נתקשר, נדבר, נעזור אחד לשני.
סופר משמעותי.
זה דבר אחד. ודבר שני שהוא מאוד משמעותי, וזה תמיד,
אם תהיו בניחומי אבלים ותראו את זה,
מה קורה ברגע שמגיע מישהו שהכיר את הנפטר.
מזווית שהאבלים לא הכירו.
בסדר, לא נדבר כרגע על,
ודאי,
חיילים, שפתאום מגיע המפקד וכל זה, אז הוא מספר להורים מה היה,
ככה.
אבל גם בדברים רגילים, פתאום מגיע, לא יודע מה, הבוס של האבא מהעבודה.
ידעו שאבא עובד בכזה מקום, פתאום מגיע הבוס. אני רוצה לספר לכם על אבא שלכם, כולם בשקר. רגע, רגע, תביאי, אנחנו רוצים לגלה הקליט, שנייה לשמוע.
האבל, בגלל שנחתך לו איבר נפשי, אז הוא צמא לספר,
והוא צמא לשמוע דברים
על המנוח,
על הנפטר.
הוא לא מעוניין לשמוע אותך על הנפטר שלך.
זה לא הסיפור שלך עכשיו.
והמון אנשים מגיעים, וזה מזכיר, זה מקפיץ. וואי, גם אצלנו זה היה...
בכללי זה קורה, נכון?
בכללי כשאתה מדבר עם מישהו, אז כל פעם קופץ לך העולם הפנימי שלך, אבל אצל אבלים זה הרבה יותר חזק, וגם האבל, יש לך מי שיקשיב לך.
אין לו לאן ללכת, אז הוא...
טעות אחת.
ככה לא מנחמים בני אדם.
טעות שנייה, את הטעות שקורית כאן.
מגיע מישהו חמוש במחסנית שהוא עורך דין של אלוהים.
נו, בעזרת השם, והכול לטובה, ומת, השם יתברך, ומה אנחנו יודעים, ועוד כל מיני... זה לא הנושא. הקדוש ברוך הוא לא צריך עורכי דין, הוא מסתדר לבד, הכל טוב לו.
הוא שלח אותנו אליכם אבלים, לא כדי להצדיק אותו,
כי האבנים כבר ברכו דיין האמת, והם זה.
הוא שלח אותנו להקל על הכאב.
זה שמשהו מוצדק זה לא הופך את זה ללא כואב, נכון?
כשאדם הולך לרופא כדי שיתפור לו איזה פצע, אז זה שיא המוצדק,
אבל זה עדיין כואב,
נכון?
אז האבלים זקוקים למי שיקל מעליהם על הכאב, אנחנו נשלחים להקל. איך מקלים מהכאב הנפשי?
נותנים לו לדבר, נותנים לו לספר, מקשיבים, מקשיבים, מתעניינים וזה,
עוד אחד ועוד אחד, משהו בנפש מתיישב.
הקב' הוא לא צריך שתעזור לו, הוא מסתדר טוב מאוד.
בסדר, אנחנו לא מחשבים אותם עם מחשבותיכם. הוא לא רוצה לך עכשיו...
אז לשמור את הדרשות,
לשמור אותן לסוף השבעה,
לאזכרה, לשלושים, בסדר גמור.
בשבעה עצמה
זה טעות שנייה.
טעות שלישית,
והיא בכלל...
עכשיו, פה אני נותן לכם ממש מתנה, כדאי לכם...
בדוק ומנושא, עובד.
אנשים מגיעים, שמעו את השיעור, צריך לדבר עם האבל, שיספר על הנפטר, בטח, אבל לא יספר על ידי שלי.
אבל הם באים, פותחים ועדת חקירה של משרד הבריאות.
אז איפה הוא היה?
חקיקה פנימית. מה אתה אומר?
איזה תרופות עשתם לו?
זה וזה, אתה מבין?
לאחר אדם ירד.
ואז לא נתנו לו את הזה, את המדללים גם.
ואז פיניתם אותו לזה? מנתח, שמע, מנתח ההוא יותר טוב, כאילו...
אני הייתי גם בניחום אבלים, שגם מישהו הגדל ואמר,
יכול להיות שאם הייתם הולכים לרופא הזה, הוא עוד היה איתנו בחיים.
שזה כאילו ממש...
באר היצירה, כן?
כאילו כל מה שעשה הבן אדם הזה בחיים
זה להיות חולה ולמות.
זה מה שהוא עשה.
זה מה שהוא עשה.
הוא לא נולד, הוא לא היה חי,
הוא לא הקים משפחה,
הוא לא היה נלחם מלחמות ישראל, הוא לא... כלום!
כולם באים ושואלים איך הוא מת.
במיוחד אם סביבת המוות הייתה קצת ככה, לא רגילה, נקרא לזה ככה.
אז מה היה? אז מה היה? אז מה היה?
אני אספר פה סיפור בעילום שם וטשטוש הפרטים,
אבל זה סיפור מכונן.
לפני כמה זמן בא אליי איזה חבר, אומר לי, הרב, אני הולך לנחם אבלים למשפחה שנהרג להם בן בצורה טראגית, נקרא לזה כך.
באיזושהי תאונה, אבל משהו כזה מוזר.
ו...
אז מה להגיד?
המשפחה לא דתית.
מה להגיד? זו דרשה וזה... אמרתי לו, אל תגיד כלום.
פשוט תבקש מהם שיספרו לך עליו.
זה מה שאתה עושה.
תבוא, תבקש.
צפרו לי על עצות, ככה תגיד, צפרו לי עליו.
זאת אומרת, הוא הסתכל עליי כזה בתימהון,
אמרתי לו, כן, טוב, הלך לנחם אבלי.
עכשיו, המשפחה שהולכת לנחם, הם כאילו עובדים באותו מקום, אבל לא בקרבת,
אין להם קשר ימיומי, אבל הם עובדים בחברה גדולה, והוא שמה, אז הוא רוצה ללכת לנחם.
שבועיים אחר כך הוא קיבל טלפון מאותה משפחה,
והם אומרים לו, אנחנו התקשרנו להגיד לך תודה.
הוא אומר, את לא, מה?
אתה באת לנחם?
אמרו, כן, אני באתי, באו הרבה, זה היה זה, וגם, אין להם קשר.
אומרת שם המשפחה, אמא,
ובגלל שהצורה שהילד נהרג הייתה צורה כזאת קצת דרמטית כזאת,
היה צריך פה וחיוץ, כל מי שהגיע לנחם,
שבעה ימים, שישה,
זה מה ששאלו.
אז איך זה קרה?
אז איך זה היה?
אז איך פינו אותו?
אז איך הביאו אותו?
אז איך זה הגיע לארץ?
אז איך זה מטוס?
אז איך זה חבל ביטוח?
אז מה אתם אומרים? אז איך זה קרה?
אתה היחיד שביקשת ממני לספר על הילד שלי.
היה לי ילד מתוק, חמור, גדל, אתה היחיד.
אתה לא יודע איזה רפואה זו הייתה בשבילי.
אתה לא יודע כמה חיכיתי לזה.
תודה.
הוא רק מת, הילד הזה, הוא לא היה חי.
עכשיו, זה אירוע מכונן.
אתם תשימו לב לזה, אתם תגיעו לניחומי אבלים, תראו כמה,
אתה חושב שהגעת לוועדת חקירה של משרד הבריאות.
תמיד כשאני מגיע לניחומי אבלים, אני אומר,
ספר לי קצת על אבא שלך.
איפה הוא נולד?
מתי הוא עולה לארץ?
קצת שאלות מלכות. לא צריך להתאמץ הרבה, אגב, לא, כלום. שאלה אחת,
הופכים עליך.
אבל לא על איך שהוא היה בסוף ימיו.
לצורך העניין, זה לא מעניין.
זה לא מעניין איך הוא היה חולה.
אמרה לי פעם, הלכתי לנחם אבלים, משפחה שנפטר האבא,
והסבא, מבוגר, כמעט בן 90,
בסוף הוא היה חולה בסוף ימיו, הוא היה דמנטי וחולה.
והייתי בלוויה, גם הספדתי אותו, כי הכרתי אותו.
כלומר, הוא אבא של מישהו אצלנו מהקהילה.
אז הספדתי אותו, ואז באתי לנחם.
אז הסבתא אומרת לי,
תודה.
אמרתי לה, על מה תודה?
היא אומרת לי, בהספד שלך, אתה הזכרת לנו איך הוא היה כשהוא היה בריא.
כי אני הספדתי אותו,
מהשנים שהכרתי אותו, בבריאותו.
גם כשהוא היה חולה פחות ראיתי אותו,
כי הוא כבר היה בבתי חולים וכל מיני דברים כאלה, דיור מוגן וגם, אז אני, כל ההספד היה,
איך הייתה נראית קהילת יחדיו שהיה נכנס לחלל הקהילה, היהודי הזה, יהודי של פעם, יהודי שיושב, תפילות, דבקות במצוות, ישרות, משהו כזה, כאילו, אתה יודע, אנחנו כזה קהילה צעירה, פתאום נכנס לך איזה יהודי שאתה רואה עליו
ירית שמיים זורחת לו מהעיניים, הרים את כולנו,
הוא היה מגיע בבריאותו,
הוא היה מגיע לתפילות יום העצמאות אצלנו בקהילה, ובסוף התפילה הוא היה עם דמעות בעיניים.
דמעות שהתרגשו, כאילו איפשהו,
הם ניצלו מהשואה כי גירשו אותם לסיביר. אז כאילו, בסדר, אז לכן זה ניצלו מהשואה כי הם היו בסיביר.
אז אדם כזה שנכנס לקהילה צעירה, אתה כאילו, דרכו אתה מתחבר לכל הדורות, זה היה הספט שלי.
אבל המשפחה כבר ליוותה אותו המון המון שנים במחלתו,
וכבר זה לא הזה ולא זה, ופתאום אתה מזכיר להם איך הוא היה.
זו השאלה היחידה.
זו השאלה היחידה, הרלוונטית.
תספר לי עליו קצת.
לא על איך הוא מת ואיזה מחלקה הוא היה ואיזה תרופות הוא קיבל.
זה שנתיים האחרונות, בגיל 90, מה הוא עשה 88 שנים?
איך הוא עלה לארץ?
איזה מלחמות הוא נלחם? איזה יישובים הוא עשה? איזה מפעלים?
בדרך כלל אתה עולה על אוצרות.
עולה על אוצרות ממש, אתה יוצא עם וואו, וואו, איזה...
לפני כמה זמן הלכנו לנחם אבלים, חבר שלי,
כן,
שאבא שלו נפטר, שהוא רב בעצמו,
ישיבה, רם בישיבה.
הלכתי עם אשתי, כי גם אשתו חברה של אשתי,
ישבנו בבית ואני נאמן לשיטתי שמנחמים באים להקשיב, לא לדבר. אז אמרתי לו,
ספר לנו טיפה על אבא שלך.
ככה.
כל הזמן אשתי אומרת לי, תגיד משהו.
אמרתי לה, לא נראה לי, צריך להגיד, וזהו, ככה יצאנו. בסוף יצאנו מהבית, היא אומרת לי, אתה היית צריך להגיד משהו. אמרתי לה, לא נראה לי, כאילו, מה להגיד, אני, טוב, אבל אולי אני טועה, נראה לי, לא יודע.
למחרת,
אשתו התקשרה לאשתי,
התקשרה להגיד לכם תודה רבה.
יצאתם, וזה היה ממש, זה היה מאוד משמעותי,
כאילו, הניחום שלך, עכשיו, לא אמרנו מילה.
שאלתי שאלה בהתחלה, ורק הקשבתי.
אבל מה התברר? בדיוק הסיפור הזה. מכיוון שהוא רב בישיבה,
רם בישיבה, אז כל התלמידים שלו מגיעים לנחם אותו. אלה שעכשיו, אלה שבעבר.
כשהתלמידים מגיעים לנחם,
אז מה,
אז מה יש, אז כאילו, אז
הוא צריך כמובן
להגיד להם דברי תורה, אמרנו לו דברי תורה, הכל זה כאילו זה, אז הוא,
אף אחד לא שאל אותו,
תספר לי על אבא.
פתאום היה לו הזדמנות ל...
זה הסיפור, זאת נחמה.
זו המצווה.
להיות קהל.
קהל מעוניין, קהל זה, כאילו, אתה,
לפעמים האבל כל כך קשה לו, שאתה קצת ככה,
כמה שאלות מנחות הולכות, הייתי פעם בניחום אבלים קשה של אישה שנפטרה בקורת משפחה של אשתי, שנפטרה בגיל צעיר יחסית ממחלה,
היה לילדים וזה, ניחום לא קל.
ואז הגענו, וכולם בוכים שם וכולם זה,
אבל אבא שלה, שככה, כזה קשוח,
לא רוצים מילה.
אז הדודה ניגשה אליי, היא אומרת לי, תנסה לדבר איתו, הוא מוציא מילה כל השבעה, אם הוא לא יוצא עכשיו, מתי הוא יוצא?
הוא כזה ככה.
אמרתי, מה אני אעשה איתו עכשיו?
נזכרתי שהוא היה עובד,
כשהוא יצא לפנסיה, הוא היה עובד בנמל,
בנאשדוד.
בדיוק הייתה שביתה בנמל אשדוד,
באותו שבוע.
הלכתי לידו, אמרתי לו, שמע, מה אתה אומר, שביתה, מה אתה... התחלתי ל...
אז הוא פתאום ככה נדלק, והוא התחיל להגיד לי,
זאת אומרת, אתה יודע איך אנחנו עובדים קשה,
ומה זה נמל אשדוד,
וזה מקום אסטרטגי,
וזה התחיל ככה, ואני הייתי זה, והייתי הפקח, והייתי בארץ,
ככה נתן לי את כל הסקירה על הנמל,
אבל הוא התחיל לדבר,
ואחרי שהוא גמר לדבר על הנמל, פתאום הוא נאנח,
והוא אומר, אך, מסכנה כמה היא סבלה,
מה יהיה עם הילדים?
פתאום הוא התחיל כאילו,
היה צריך
לעורר את המנגנון, ואז יצא.
רבותיי, זה האירוע.
אנחנו לא באים להיות עורכי דין של הקדוש ברוך הוא.
אנחנו לא באים
להצדיק או לא להצדיק, אנחנו באמת לא יודעים.
הדרשות הן דרשות במקומו עומד.
המטרת ניחום האבלים
זה לנחם כדרך שבני האדם מנחמים,
ולתת
מקום לכאב לצאת.
וכשהאבל מספר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לאט לאט,
האיבר הזה שכרתו לו, אתם יודעים, יש מושג שנקרא כאבי פנטום,
שגם אחרי שכורתים איבר אתה ממשיך להרגיש אותו, כי הוא זה.
אז האיבר הזה שכרתו, שאתה לומד, רגע,
פונטה, כאילו, אדם שלא יודע מה,
היא,
אחד מההורים הלך לעולמו, אז אתה,
אז אתה רגיל כל יום להרים טלפון לאמא, מה שלומך, אז אתה, אתה בא להרים טלפון, כאילו,
נכון? זו תנועה אינסטקטיבית, אמא,
יש לך זמן להתראות.
הסיפור, השיחה, הדיבור, זה, מרפאים את הנפש.
ממש ככה.
ראיתי את זה כמה וכמה פעמים,
גם כשאשתי יש לה שבעה על אבא שלה ועל
משהו אחרי שבעה ימים הנפש מתיישבת. תראו איך כל הדברים האלו כתובים
בהלכה הראשונה בהלכות אבלות בשולחן ערוך.
אומר מרן
אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה.
זכות הדיבור
שמורה למי?
לאבל.
זה הבימה שלו.
אתה יכול לשאול,
תדגדג אותו.
כמו, תספר לי על... מריד לנו להנחתה, תספר לי על אבא, תספר לי על אבא, מצוין.
אבל הוא מדבר כאן ולא אתה.
ולא מה קרה לך, ולא מה היה לך, ולא כל הדברים האלו.
והאבל מייסב בראש. כלומר, הוא, האבל מוביל את השיחה.
אבל גם צריך להבין,
וזה עוד עיקרון שאני רוצה להגיד, העיקרון הזה נקרא התאמה.
התאמה, הלימה, התאמה.
הרי האבל עובר תהליך.
שאמרנו, קבורה וכל זה עובר תהליך.
ויכול להיות שבן אדם לא שמע כלום. פתאום ביום השביעי של האבלות, איזה שכן שמע שההוא נפטר.
אז הוא נכנס לבית האבלים, השכן כולו בפרדקו,
בפרדקו, והאבל, הוא כבר עבר תהליך, הוא כבר לא בא, אתה כאילו בא אליו, כאילו אתה עכשיו ברגע הקבורה, והוא כבר לא שם.
שים לב, תתאים את עצמך למקום
שבו האבל נמצא. אם אתה מגיע לנחם, שים לב ל...
אז האבל מסב בראש,
כיוון שנענה האבל בראשו בעניין שנירא שפוטר את המנחמים,
אינם רשאים לשבת אצלו, לתת לו את ה... לא, מספיק, זהו, זהו. אני סיפרתי, תודה רבה,
אל תכבידו עליי.
המון המון רגישות, המון המון הקשבה פנימית
לעניין הזה, בסדר? המון רגישות, המון...
אם האבל מנענע, אוקיי, בסדר, זהו.
הוא לא צריך יותר.
והוא כבר סיפר, די, כבר אין לו, עכשיו הוא רוצה רגע לנוח.
זאת הנחמה. עכשיו,
אני רוצה להגיד לכם,
איפה זה עובד?
איפה זה עובד ביום-יום?
הרי מה שהורים עושים כל היום לילדים קטנים זה מנחמים אותם,
נכון?
ילד רץ, נפל.
אז הוא רץ לאימא שלו, היא הרימה אותו, ואז מה היא אומרת?
איך מתנהלת שיחה רגילה בין אימא? מה קרה לך חמודי, נפלתי, ואיפה קיבלתם? קיבלתי, מה קרה פה?
וזה כואב לי, ועמדתי גם את, אוי אוי.
זה מה שהיא עושה, היא אומרת לו, בוא תספר לי את הכאב שלך, אני פה!
ואחרי שהוא גומר לספר את הכאב הזה, הוא בוכה, שם את הראש על הכתפיים שלי, והוא מנגף את הדמעות, ממשיך הלאה.
אבל עם האמא, הוא אומר, מה אתה בוכה? זה לא כואב, הנה, הנה, כבר, כבר, עבר, עבר וזה.
זה לא עובד ככה.
הורים כל היום, הורים, כן, הורים מתוקנים, כל היום מנחמים את הילדים שלהם. ומה הנחמה? הנחמה היא
לאפשר לספר את הכאב.
אגב, זה גם עובד בעוד תחומים. לדוגמה,
מי שיש לו כאן ילדים קטנים,
בוא ננסות ולראות שזה עובד, יורדים עם הילדים לגינה,
הילדים משחקים, מתרוצצים, משתוללים, כל הכבוד, ואז
עם ההוראה ואומרים, יאללה, הילדים עולים הביתה.
שש, ארוחת ערב. לא, לא רוצים,
לא רוצים לעלות. מה עשו? לא, מה? שש, צריך לעלות, פסטוררת, אמרתי לכם, זה, פעם באמת.
אני אקח אותכם.
לא ככה.
באים, אומרים, אנחנו עולים.
לא רוצה. וואי, נכון, אתה היית רוצה נורא להישאר?
כן.
וואי, אני ממש רואה שאתה היית רוצה להישאר. וואי, נכון שזה קשור? כן. נכון שזה כואב. היית רוצה להישאר פה עוד שעה, כן, ולהמשיך לשחק גם ראשון? כן.
והיית באמצע הבדל? כן, כן. וואי, זה ממש זה.
מחר נעשה את זה.
אבל אתה קודם כל מתחבר לכאב שלו. ברגע שאתה מתחבר לכאב, הרבה פעמים קורה שהילד כאילו מתרפא,
זה נותן חיה,
הוא הולך איתך מובס כזה,
אבל זה קורה רק אחרי שהתחברת לכאב שלו, שמעת את הכאב, הוא רוצה להמשיך לשחק.
בשבילנו בתור מבוגרים,
אנחנו כבר מחזיקים את הראש, שש בערב, ארוחת ערב, שבע מקלחות, שמונה וחצי כבר יש לי זום, אני כבר מתחיל את זה. הוא, אין לו זום, אין לו זה, הוא, יש לו עכשיו רק מגלשה בעולמו.
עכשיו אתה לוקח לו את המגלשה,
זה מבחינתו כל עולמו,
אז זה קורה.
אז איך מתחברים? תתחבר לכאב,
תתחבר לכאב, תנחם אותו.
פעמים מנחמים ילדים, זה מה שאנחנו עושים.
אז כמו שמנחמים ילדים, ככה גם צריך לנחם מבוגרים.
לנחם אבי. ככה גם הקדוש ברוך הוא ינחם אותנו.
כשהקדוש ברוך הוא ינחם אותנו, הוא קודם כל ישמע מה כאב לנו.
הוא קודם כל ישמע כמה היינו לבד,
כמה דאגנו, כמה פחדנו, כמה הרגשנו שזה קשה לנו. הוא ישמע קודם כל את הכאב שלנו.
כי כך כתוב בנביא, אנחנו אמרנו את זה השבת, נכון? בהפטרה.
שקראנו, מה אומר הנביא?
נביא ישעיהו, נכון? הנביא.
אומר ישעיהו, זה
פסוקי נחמה שאין כדוגמתם, בישעיהו ס״ו.
נכון?
מה הוא אומר?
כי ככל אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים וינקתם על צד תינשאו
ועל ברכיים תשעשעו.
כאיש אשר אימו תנחמנו כן אנוכי נחמכם ובירושלים תנוחם. למה לא אומר אבא?
כי הרבה פעמים אבא אומר, וואלה, מה קרה? קום, גבר, קום, קום, לא קרה כלום. הופ, הופ, יאללה, יאללה.
שוב הזדהות עם הכאב.
בואנה, אני בגילך, נפלתי פי 200 ולא ככה בכיתי.
ושנכנס אב, ממעטין בשמחה.
יש פחות שמחה. אבל הנביא אומר, הנחמה תהיה נחמה של אימא.
איך אימא מנחמת?
שומעת את הכאב?
מה אתה אומר? ככה היה לך?
אה, וואי, וואי, אני לא יכול להעליב שלי, מה ככה זהו, איזה שמר אחר, מה אתה עושה את האינטרנטים?
ברגע שהילד מוציא את הכאב, זהו, הוא כבר התנחם, הוא כבר עולה הביתה לבד.
הוא עולה הביתה לבד.
אומר הנביא, הנחמה שלנו, הקב' הוא ישמע את כל הכאבים,
את כל הפחדים,
הוא ישמע כל מה שאנחנו, היינו לבד ופחדנו משמה.
כאיש אשר ימותן, ואחר כך הוא ינחם אותן לדבר על ליבנו.
כאיש ירנמות תנחמנו, כן אנוכי ינחמכם וירושלים תנוחמו ואז הוריתם ושש לבכם
ועצמותיכם
קדשת יפרחנה.
שנזכה
לנחמת אמת, אמן ואמן.
תזכו ואמצו.
