שלום וברכה. ובכן רבותיי היקרים,
הגיע הזמן שנמשיך בלימוד ואנחנו בספר נתיבות עולם לרבנו הגדול המהר״ל בפרק זכרותו יגן עלינו אמן.
ואנחנו בנתיב הנדיבות, לא גמרנו?
לא, לא גמרנו, כן.
אנחנו בנתיב הנדיבות
ואנחנו
במהדורה הזאת שלפניכם, מהדורת ברקוביץ',
אנחנו בעמוד תקנז,
תקעז, סליחה, תקעז.
כן.
אז זה דיבור המתחיל, מידת הקילות.
בעמודה הימנית.
מידת הקילות.
קילות זה הביטוי הישן בשביל קמצנות.
כן, קמצן, כילאי, אותו דבר.
מידת הקילות היא מידה, אז דיברנו על מידת הנדיבות, אז אנחנו מדברים על המידה ההופכית.
מידת הקילות היא מידה מגונה.
ובה האדם מתגנה ביותר,
כי העושר הוא כבוד האדם.
וכמו שאמר כתוב, מאשר להבינו עשה כל הכבוד.
מי אמר את זה?
רחל ולאה.
רחל ולאה, בנות של לבן,
אומרים, מאשר לאבינו,
לא, סליחה,
הבנים של לבן, סליחה, הבנים של לבן אומר,
מאשר לאבינו עשה כל הכבוד הזה. כלומר, הם באים בטענות
על יעקב שהוא התעשר על חשבון לבן,
והם קוראים לעושר הזה כבוד.
אז כבוד ועושר זה עניין אחד.
וכמו שאמרו במסכת קידושין,
איזה הוא עשיר,
כל שמכבדין אותו מפני עושרו.
הרי העושר הוא כבוד האדם,
והעושר נראה בוויתור כאשר הוא מוציא ממון. זאת אומרת, איך הם יודעים שאתה עשיר?
לא אכפת לך מהכסף.
אז זה לא אכפת לך, אתה נותן, זה נקרא שאתה עשיר.
זה ביטוי לעשירותו, הרי
מה זה בשבילו אלף שקל? זה כלום.
לא תמיד הוא שחרר. לכן זה מידה מגונה,
שהיא היפך עושרו האמיתי.
אם הוא היה באמת עשיר, היה משחרר.
כן, זה נקרא אביון, יפה. מאיפה לקחת את הביטוי הזה?
לא, אבל השאלה היא אם אתה, למה, מאיפה לקחת שזה נקרא אביון?
אני שואל אותך מאיפה לקחת שזה נקרא אביון. שמה, מה ראית בין אביון לעני?
עני אין לו. אביון?
יפה, יפה.
אז זו התשובה, כן? זאת אומרת, יש לו,
אבל הוא רוצה יותר.
וזה מה שנקרא,
פתוח תפתח את ידך לאחיך האביון.
לגבי העני, התורה לא הייתה צריכה כל כך להזהיר.
כי עני, כולם רואים שאין לו, אז נותנים לו.
האביון, רואים שיש לו, והוא בכל זאת רוצה,
אז הלב לכאורה מתנגד לתת לו,
ולכן אומרת התורה,
תפתח ידך לאחיך האביון.
ו... אז לכן אומר כאן, השיר האמיתי זה אחד שהוא שופע,
לא אחד ששומר אצלו.
כן, יש ביטוי בגמרא, עכברא א-דין רי,
העכבר ששוכב על דינרים.
מה?
כסף בכלל, למה משמש הכסף?
למה משמש הכסף?
להוציא אותו, כן?
אין עניין לשמור את הכסף. הכסף,
קוראים לזה בכלכלה כוח קנייה.
כן.
תזוזין. תזוזין, כן? שונה לזוז.
כן, נכון, דיבר על זה לפני כן גם.
לכן אומר, אגב, זה שמכבדים את העשירים,
צריך להבין למה.
יש אנשים שמכבדים את העשירים ושמצפים לקבל את הכסף שלהם.
אני אכבד אותו, הוא ייתן לי.
אבל מצד האמת, כתוב על רבי, רבי יהודה הנשיא,
רבי יהודה הנשיא היה עשיר מופלג,
ולכן הוא לא היה זקוק לעשירים.
וכתוב, רבי מכבד עשירין הווה.
זאת אומרת שהוא מכיר שאצל העשיר זה שפע אלוהי.
שפע אלוהי שבא אליו. זה לא סתם שהוא, יש לו כסף.
משהו יותר עמוק מזה.
אבל מעלת העושר נראה בהוצאה.
כי מה בין העשיר ובין העני כאשר הממון הוא בביתו?
אבל מעלת העושר נראה בהוצאה.
ומאחר שמעלת העושר נראה בהוצאה, לכן אם הוא כילאי.
דבר זה הוא גנות וביזיון אליו, כי אינו רוצה בכבוד העושר.
כי כל כבוד הוא אצל האחרים. הרי מה זה כבוד? שמכבדים אותך האחרים.
ולפיכך העושר שבו הכבוד,
כאשר נראה העשירות שלו לאחרים שהוא ותרן להם,
וזהו הכבוד שהוא בעושר.
והפך זה, הכילאי הוא מאוס.
לכן נקרא הכילאי עכברא דשכיב א-דין ראי,
וזה כי העכבר
דרא בחורין ובסדקין,
נבדל מן הבריות.
ולכן נוכח העכבר מאוס יותר מהכל,
כי אשר אינו נבדל מן הבריות, אינו מאוס.
לכך זה שהוא נבדל גם כן מהבריות,
שהרי אינו מראה כבודו לבריות,
לכן נקרא עכבר.
ועוד, כי אפשר שיהיה לו הכבוד ואינו רוצה,
לכך הוא מרוחק מן הכבוד והוא מאוס.
כלומר, לרצות את הכבוד, יש לזה גם מעלה.
כתוב, מלאך ה' צבאות בציון, ונגד זקניו, כבוד.
כן, כלומר שהכבוד,
אז יש כבוד במובן של שטות.
אדם רוצה שיכבדו אותו.
רדיפה אחרי הכבוד,
זה סוג של טיפשות.
אבל יש הכבוד במובן של הארה של פנימיותו, עורא כבודי,
אומר דוד המלך.
הכבוד במובן של הארת הנשמה,
זה דבר עליון.
גם הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק,
הוא אומר שקשה לנו, כלומר אפילו בלתי אפשרי לנו, לצייר לעצמנו את מעלת עולם הבא.
מדוע?
כי כל מה שאנחנו תופסים בעולמנו זה דרך החופשים,
ובעולם הבא אין חושים. אז אתה לא יכול להבין מה זה עולם הבא.
לכן, הוא אומר, זו גם הסיבה שהתורה לא כתבה על זה.
כי התורה לא יכולה לכתוב על דבר שאין מילים בשפה של בני אדם לדבר עליו.
אבל, אומר הרמב״ם, למרות זאת,
אפשר קצת להבין מה זה מעלת העולם הבא אם נתבונן, מה?
לא, זה לא מה שאומר הרמב״ם.
לכן אומר הרמב״ם, אפשר קצת להבין מה זה מעלת העולם הבא
אם מתבוננים בכבוד.
כי הרי בגלל הכבוד
אנשים מוכנים לאבד ממון,
בריאות,
ולפעמים את החיים שלהם
בשביל הכבוד.
אז זה סימן שיש משהו שהוא מעבר לצרכים הקיומיים.
כן, אצל בעלי חיים אין כבוד.
כן, לא יחפשו את הכבוד.
אבל אצל האדם מחפשים סימן שיש משהו באדם שמחובר אל מעבר לצורך הקיומי המיידי.
מה?
הוא נהנה מזה, כן? לכן צוחקים עליו, אומרים, עכברא דשא חי ודין רי.
כן, נכון.
מה?
לא, לא, לא. גם אצל בעלי חיים יש היררכיה.
יש ראש על הלהקה וכו'.
אבל הוא לא מחפש כבוד.
אלא מה?
כשמדובר בתקופת הזיווג,
אז הם עושים כל מיני דאווינים,
הבעלי חיים אחד לשני, נכון?
הטווס מראה את הנוצות שלו.
מה?
הטווס במיוחד.
הטווס במיוחד.
ועוד אחרים, כלומר, יש, ידוע אצל בעלי חיים, יש,
בתקופת הייחום, יש דברים כאלה.
אבל זה ממוקד מטרה.
זה לא בגלל שהוא מחפש כבוד.
כן.
וגם,
מביא מידה זאת אל כמה חטאים,
מפני שמדקדק ומקפיד אף על דבר קטן, אומנם...
ואמר דשכיבא דינרא של הכיסאים. אה, אתה צודק.
אתה צודק.
עשיתי את זה בכוונה כדי לבדוק אם אתה שם לב.
ואמר דשכיבא דינרא כי שכיבתו הדינרא קשה,
שיותר טוב לשכב על דבר שהוא רך
מן הדינרא, שהם קשים לשכב עליהם.
כלומר, לא רק שהוא לא מרוויח, אלא גם הוא סובל מזה, מסכן.
כן, בשבילו, הזהב הזה, זה סך הכל מקור של סבל.
וכן, הכלאי, כאשר כל כך אוהב העושר, עד שאין נהנה ממנו,
גם הוא תמיד בצער.
והעושר, הוא מוסיף לו דאגה, כי הרי עם הרבה נכסים,
הרבה דאגה.
ולכך נקרא עכברא דשכיבא דינא.
וגם, מביא מידה זאת אל כמה חטאים.
מפני שמדקדק ומקפיד אף על דבר קטן ומלמד זכות על כל מעשיו,
ויבוא לידי גזל ועושק וכמה חטאים.
כן, אדם שכל הזמן חושב רק איך לא להוציא את כספו,
הוא גם יטען טענות לא מדויקות בדין כדי להשתלט על מה שאינו שלו.
העושר הוא הכבוד של האדם.
אבל במה לי בא לידי ביטוי הכבוד? בזה שהאחרים מכבדים.
זאת אומרת,
כבוד יש יחס אל הזולת.
אז כן, הקמצן, שהוא מתייחס רק אל עצמו.
אז אין פה כבוד.
מה?
נדיב, לא, כי עקילאי זה ההפך הנדיב.
נכון.
בסדר.
זה לפחות הסכמנו במשהו.
כן. עכשיו, הנדיב,
הוא נותן לאחרים, הוא מוותר, נכון? אמרנו שזה הוותרן.
למדנו לפני כן שהגדרה של הנדיבות זה ותרנות.
זה מה שלמדנו מקודם.
עוד דבר שאנחנו מסכימים לו,
נפלא.
אלא מה?
זאת אומרת שברגע שהוא מוותר כלפי זולתו,
אז הזולת רואה בו את עושרו, כלומר העושר זה שהוא נותן,
ולכן גם מכבדים אותו.
לכן יש קשר בין הנתינה, הנדיבות,
לבין הכבוד.
ולכן מי שהפך זה,
זה ההפך הכבוד, ולכן זה מגונה.
אתה נוסע באוטובוס, אשריך, איזה פרולטר אתה.
שומע, תגיד מה עכשיו.
מה, אז מה היא? לא מכבדים אותה. נו, אז מה?
מי שנותן, לא מי שנתן.
מי שנותן, לא מי שנתן.
צריך לכבד עשירים בגלל שהקדוש ברוך הוא נתן לו שפע.
זה כמו שאתה מכבד את המלך,
או את ההורים,
או את הרב,
או כל אדם.
מצד מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו,
לא מצד מה שהוא חושב שמגיע לו. כי מה שאני צריך לכבד את ההורים שלי, בין שהם טובים בין שהם לא, נכון?
למה?
אם הוא יהיה טוב, אני אכבד.
לא יהיה טוב, לא אכבד. אלא מה?
ההורים זה למעלה מהשיפוט.
כי הם נתנו לי את החיים.
לכן אני לא צריך,
אני לא יכול להתנות את כבודי אליהם בשיפוט של אותם.
מובן?
אז אותו דבר לגבי העשיר.
מה?
נכון, מצד זה צריך לכבד כל אדם.
כן, צריך לכבד את כל אדם.
צריך לתת כבוד לכל אדם מצד מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו.
יש אחד שהקדוש ברוך הוא נתן לו כוח.
אחד שנותן לו כסף,
ולפעמים הוא נותן להם ילדים.
ילדים זה שמחה,
כן? אז צריך לכבד אנשים שמביאים ילדים.
הוא מביא ילדים, בסדר, כבוד.
לכבד, יש הלכות איך מכבדים.
יש הלכות.
זה בשולחן ערוך, זה פשוט.
מה?
יש אנשים ש...
נו, נפלא.
סימן שהכזר שלו ממש אוהב אותו.
אבל עכשיו יש לו שפע.
השפע זה לא קשור למה שהוא עשה בבורסה.
יש גם האושר שיש בו, נכון? אז זה מה שכתוב שם בגמרא על הורדוס.
דיבר עם בבא בן בוטה,
שיקלל את המלך. בבא בן בוטה היה כבר עיוור,
אז הוא לא יודע שמי שמדבר איתו זה הורדוס.
אז הורדוס אומר, בוא נקלל את הורדוס.
הוא אומר, לא, הוא מלך.
הוא אומר, זה מלך זה?
זה סתם אחד שישתלט.
בסדר, אבל
הוא, איך אומר, לא, בבא בן בוטה, אבל הוא עשיר.
מצד שהוא עשיר, צריך לכבד אותו, נכון?
כך כתוב.
הגמרא בבא בתרא.
מה הבעיה?
לא הבנתי.
יש כאלה ש...
שמה?
שירות כאלה של השתקה.
יש לו כסף, הרבה כסף,
הוא תובע אותו פטיית השתקה,
וכדי שלא ידבר... אבל עכשיו יש לו כסף?
כן.
אבל ראי, יש לו תביעות השתקה.
עכשיו, הוא יכול לתרום לבית הכנסת או לא?
אבל הוא לא תורם לישיבה.
יש לפעמים,
כשאנשים מאוד עשירים הם בחובות גדולים,
דברים כאלה. נכון.
איך מתייחסים אל זה כאל עשיר או לא אל עשיר?
אז זו שאלה מעניינת.
זאת אומרת, יש אדם עשיר, אבל יש לו הרבה חובות.
כן.
אז זה הגמרא אומרת,
כשאדם במצב כזה אוכל מעשר עני.
אוכל מעשר עני.
למה? כי הוא אומר,
זאת אומרת, הגמרא, כולם רואים
שהוא לחוץ למכור.
כן, כי הוא צריך כסף, הוא צריך לחוץ למכור.
אז רוצים להוזיל לו את המחיר של הנכסים שלו.
את הגמרא, לא, שיאכל מעשר עני,
שלא ינצלו את מצבו.
אז כאילו הוא לא עשיר.
שאלה שאלה, אבל יש לו כרמים, בתים וכולי, איך אתה אומר שהוא לא עשיר?
אז הגמרא,
הוא יכול היה להפקיר את כל ממונו במילה אחת.
אז עושים כאילו הפקיר את כל ממונו, בסדר?
לא, לפעמים אין לו ברירה.
אדרבה, הוא מאוד מאוד רוצה להיטיב עם כל הבריות,
ומנצלים את מצבו.
אדם כזה טוב, מתוק מדבש,
רוצה לתת לכולם, אבל עכשיו מנסים את מצבו, מה אתה עושה?
אז לכן, יאכל, מעשה רענית, מה הבעיה?
אתה סתם מאשים אותו.
טוב,
אז וגם, אני שוב חוזר לדברים,
וגם מביא מידה זאת אל כמה חטאים, מפני שמדקדק ומקפיד,
אף על דבר קטן,
הוא מלמד זכות על כל מעשיו ויבוא לידי גזל ועושק וכמה חטאים.
וכמו שאמר ישעיהו, וכילאי
כליו רעים.
ופירש הרדאק כי הכלאי כליו רעים, שהוא משקר במידות ובמשקולות,
ולכך כליו רעים.
ואפשר
כי נקרא בשביל זה כלאי, שהוא כמו כלי,
שאשר הכלי עומד לקבל ולא להשפיע על האחר.
הרי מה זה כלי? זה כלי קיבול.
והוא ההפך הנדיב, אשר הכתוב שם,
אשר כל כוונתו להשפיע
ואינו מקבל,
וזהו ביטוי כלאי אשר כלאו רעים,
כלומר שכל כוונתו לקבל בלבד ולכך כלאו רעים.
טוב, בתורתו של הרב אשלג זה מפותח מאוד הרעיון הזה,
שהרצון לקבל הוא השורש של היצר הרע.
במיוחד הרצון לקבל על מנת לקבל.
אם אדם
יש לו רצון לקבל על מנת להשפיע,
אז רצונו לקבל כבר טהור,
כי הוא רוצה לקבל, אבל זה כדי לתת.
זה יוצא שקבלתו היא עצמה השפעה.
כן, אם האדם מכיר את עצמו כצינור.
למשל, אדם קיבל חיים,
מביא ילדים,
קיבל חוכמה, מלמד אותה, קיבל עושר, נותן אותו.
זאת אומרת,
האדם יכול לראות את עצמו בתור כלי מעבר,
וזה מה שנאמר,
כל העולם כולו ניזון בשביל של חנינה בני.
נכון?
איך כתוב?
בשביל. כן, בשביל, מה הבעיה?
לא קראת את זה אחרת?
כתוב בשביל.
כן, אבל זה בגלל שזה לשון סמיכות, בשביל שלו,
כן, בשביל חנינה בני.
ולכן כתוב גם שחנינה בני די לו בקו חרובין.
למה קו חרובין? כי כיוון שהוא הצינור, אז הוא ממילא הוא מושקה.
בסדר?
ואמר רעים בלשון רבים.
מה זה כליו רעים?
למה, תגיד כליו רע.
למה אתה אומר כליו
בלשון רבים על כוחות נפשו?
שכל הכוחות שלו הם לקבל בלבד, ולא להשפיע,
ובזה הם רעים.
ואפשר כי מפני כך כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל,
או את העושק אשר עשק.
והמילה הזאת
כולו קמץ,
בין גזל ובין עשק,
וראוי להיות חציו קמץ וחציו פתח כמשפט פועל.
אבל הוא הרמז הוא שכאשר הוא כולו קמץ,
הוא בא לידי גזל ולידי עושק גם כן.
וכמו שמידת הקילוט, מובן טוב,
וכמו שמידת הקילוט
הוא מידה מגונה,
כאשר הוא קילאי בשלו,
כך הוא מידה טובה, כאשר הוא בשל חברו, שמדגדג על חברו, אף בפחות משווה פרוטה, שלא להזיק אותו.
אף בפחות משווה פרוטה, כמו מאה מנה.
ולא אמרו, יהא ממון חברך חביב עליך כשלך,
זה משמע שיהיה ממון שלך וממון חברך שווה,
לא אמרו,
רק לעניין חביב בלבד,
אבל בוודאי אף אם אינו מקפיד על פחות משווה פרוטה בשלו,
וכן ראוי לאדם שלא יקפיד על פחות משווה פרוטה בשלו,
אבל לחברו לא יזיק אפילו פחות מפרוטה.
אתה יכול להסביר את העניין של הקמץ והפתח?
אני שאלתי, ברור, ואף אחד לא ענה, אז לכן המשכתי.
נתת הזדמנות. נתתי הזדמנות, זה לא נכון, נתתי פחות שתי שניות.
אתה עושה את זה?
מה?
הוא שואל, מה זה הסיפור של הקמץ והפתח?
מה? מה זה קשור? לקחתי רגע להאמין שאני לא מבין.
תגידי, אם אני אומר בעברית, הוא אכל,
אז איך אני מנקד תחת האלף ותחת הכף?
פתח. נכון, קמץ פתח, נכון?
ואילו כאן כתוב והשיב את הגזלה אשר גזל,
כתוב קמץ-קמץ.
אתה לא אכל. וגם את העושק אשר עשק, קמץ-קמץ.
שלא כמו בפועל הרגיל.
אז זה אומר, זה לרמוז, שאם אתה מקמץ,
אז אתה מגיע לגזל והעושק,
זה מה שהוא אמר.
בסדר?
זה דרוש כזה, מה?
עשק, עשק זה
קמץ בוראי שמותאמת, וזה קמץ.
לא.
כי בפועל, גם למרות שהעברה השנייה מותאמת, בכל זאת שמים פתח,
ולא קמץ.
כן.
הוא עשק,
בעברית צריך לצאוב קמץ פתח,
למרות שזו עברה מותאמת,
שלא כפי מה שמלמדים היום בבתי ספר.
קמץ ואחרי זה פתח,
בסדר?
תבדוק בספרי דקדוק, תראה, או בתורה, תקרא בתורה.
מה?
בסדר.
לא, אני יודע שהרבה כללים שמלמדים היום בניקוד בבית הספר התיכון, הם לא נכונים.
אז תמיד, לא, זה יוצא מן הכלל, זה יוצא מן הכלל, אז תמצא כללים יותר טובים.
כן.
אב, מה?
נו, אפשר לדעת להבין, איוב,
לפני שהוא היה ותרן במעונו, זה היה לטובה או לא? אני לא הבנתי את זה. זה מידה טובה.
מידה טובה. מידה טובה, כן.
אבל כתוב על איוב שהוא
שר מר... הוא טעם וישר וירא אלוהים,
ושר מרע.
זאת אומרת שיש לו עוד מעלה שהוא ותרן במעונו.
בסדר? טוב, אז סיימנו את נתיב הנדיבות.
נראה לי שמן הראוי להתחיל את נתיב שם טוב,
פרק א',
בשביל מה צריך הקדמה? הוא ייתן את ההקדמה.
לא, לא. בספר כולל טוב שם, היא שמן טוב.
הנתיב שם מיד אחרי זה.
אה, זה בעיה.
נתיב שם טוב.
שם טוב.
לא, לא שם טוב. זה לא מילעל, זה מילרע. שם טוב.
כן?
לא ידעתי למה הקהילה היא גם שלך.
כי הקהילה היא נוטה לשקר.
זאת אומרת, אם הוא, נגיד, יבוא
לידי בירור בית המשפט,
הוא עלול לשבח יותר מדי את העמדה שלו,
גם אם בתת-מודע הוא מרגיש שהוא משתלט על של חברו.
כן, אבל זה מתחיל, מאיפה זה מתחיל, זה שאדם משקר בבית דין?
זה מתחיל מזה שהוא מחשיב את ממונו יותר מהממון של זולתו.
אפשר לראות את זה בבתי משפט,
כן? שיש חוסר יושר בהצגת הטענות, נכון?
גנב קטן עובר על החוק, גנב גדול פותח את החוק.
ככה אתה אומר.
יכול להיות.
כן, אבל ברוך השם היום זה כבר לא משנה.
אתה אומר,
כן, הוא אמר, גנב קטן עובר על החוק, גנב גדול כותב את החוק.
אבל ברוך השם היום במדינת ישראל לחוק אין שום משמעות, תשאל את בית המשפט העליון,
ואז אינך בעיה, היה בכלל.
לא, הם כבר לא כותבים, לא משנה,
כתבו את החוק, לא יכתבו את החוק, ממילא זה חסר משמעות.
כן, כן, הלאה.
נתיב שם טוב, פרק א', בספר קהלת.
טוב שם משמן טוב. יש המשך לפסוק, ויום המוות
מיום יבלדו.
אבל זה לא הנושא שלנו, לכן נדבר רק על החלק הראשון.
שלמה המלך אמר, שיותר טוב שם טוב משמן טוב.
כן, זו המשמעות, שכאילו, טוב שם טוב משמן טוב.
כאילו כתוב כך.
ומה עניין שם לשמן טוב,
ואין להם שייכות זה לזה כלל.
כלומר, זה רק בגלל שזה מילה דומה, שם,
שמן.
זה הסיפור.
אם היה הדימוי הזה מפני שהשם טוב מריח למרחוק,
והיה, ואמר שיותר מריח שם טוב,
יותר מריח שם טוב למרחוק, יותר ממה שמריח השמן טוב למרחוק,
היה לו לומר שהשם טוב יותר מן הבשמים שהם יותר מריחים מן השמן. מה אתה אומר לי שמן? תגיד בושם, בושם זה עוד יותר מריח.
אתה אומר, אתה אומר שמן...
זה למרחקים.
מה, שמן מגיע למרחקים והבושם לא?
שמן, שמן זה היית לקרוב, הריח שלו קרוב.
לעומת זה שם טוב, שהוא נכון של הבן אדם, הוא למרחקים.
אבל השאלה שלו איננה זאת.
הוא אומר, אם אתה רוצה להגיד שהמעלה של השם טוב זה שזה מגיע למרחקים,
אז אתה יגיד את זה לעומת בשמים יותר מאשר לעומת שמן.
כי הבשמים באופן טבעי מריחים למרחוק יותר מן השמן.
אז אם אתה רוצה לתת מעלה של השם טוב, תגיד,
טוב,
שם מבשמים טובים.
בשם טוב. אה?
חזל אוהבים מילים דומות. חזל אוהבים מילים דומות, זה נכון.
האם גם משלי רוצה כך?
לא יודע. אולי?
מה?
אז מה?
עכשיו זה לומדי בשלמה המלך.
אה, מה אם זה בקוהלת?
זה לא של שלמה?
אה, משלי, כן.
מחבר קהלת, הוא בעצמו מחבר משלי.
כן.
טוב, אולי צריך לעשות ממנו את זה משלמה המלך.
ועוד אמרו במדרש.
תלוי איזה בעושם. לא, לאו דווקא, יש לך צמחים שמריחים.
למשל, ההדס.
לא, ההדס הוא מריח גם בלי שמן.
בלי לעשות ממנו שמן.
כן.
וגם הציפורן,
וגם הקינמון,
וגם הלואיזה,
וגם, מה?
עננה.
עננה, כן.
ועוד אמרו במדרש,
טוב שם שמן טוב, שמן טוב יורד ושם טוב עולה.
זה המדרש אומר, להסביר מה העניין, זה יורד, זה עולה.
שמן טוב לשעתו,
ושם טוב לעולם.
שמן טוב קלה ושם טוב אינו קלה.
שמן טוב בדמים ושם טוב בחינם.
שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים במתים.
שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים.
שמן טוב הולך מקיתון לטרקלין ושם טוב הולך מסוף העולם עד סופו.
שמן טוב נופל על המת ומבאיש שנאמר זיבובי מוות
יביש יביע שמן רוקח,
השם טוב נופל על המתים ואינו מביש,
שנאמר ויעל ויגהר על הילד.
השם טוב נופל על המים ונמוח,
ושם טוב נופל על הדג ואינו נידוח,
שנאמר ואומר השם לדג ויבלע את יונה,
שמן טוב נופל על האש ונשרף,
ושם טוב נופל על האור ולא נשרף,
ולכתיב בארץ נפקין וגומר.
אמר רבי יהודה ברבי,
מה?
בדיין, בדיין נפקיד, מה? אמר ארדן בארץ.
אה, כתוב, כן, פשוט זה המשקפיים, כן, בדיין, אתה צודק, נפקיד,
וגומר, כן, מדובר שם על חנניה, מישאל ועזריה.
אמר רבי יהודה ברבי,
מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופין,
ובעלי שם טוב נכנסו למקום מתים ויצאו חיים.
נדב ואביו נכנסו למקום חיים ומתו,
חנניה ומישאל ועזריה,
נכנסו לאתנורה ויצאו חיים.
לכך נאמר, טוב שם ושמן טוב וגומר.
אז הוא הביא פה איזה עשרה דוגמאות.
מה? זה המדרש. כל זה מדרש, כן?
מדרש קהלת רבה זין א'.
למה קהלת רבה? כי זה פסוק מקהלת, כפי שאמרנו.
טוב.
אז בקיצור, יש הרבה מעלות לשם טוב לעומת השמן הטוב.
בסדר? זה מה שראינו במדרש.
קיתון זה חדר קטן.
טרקלין זה חטר גדול.
בלטינית טריקלינום.
כן. ומעתה, לפי המדרש הזה, יותר קשה.
כי מה המעלות האלו נחשבים?
מה אכפת לי? יורד, מתנדף, נשרף.
אבל מדרש הזה,
רמה זה עניין מעלת השם הטוב, ורצה לומר.
כי השם טוב הוא המעלה אל האדם עצמו,
וזה כי השם מורה על עצמו של דבר.
שכל אשר יש לו שם טוב, המעלה הזאת הוא עצמי אל האדם,
לא כמו העושר שזה קיבל העושר.
כן, הרי אדם לא נולד עשיר,
אלא הוא קונה קניין.
לעומת זה, השם הטוב נובע מעצמיותו של אדם.
ואף החוכמה,
אם שנראה כי הדבר הזה הוא אל עצמו,
אין החוכמה דבר עצמי לאדם,
שלא כמו שחושבים הפילוסופים.
וכן,
שער המעלות אינם אל האדם עצמו,
אבל השם טוב שבעל האדם עצמי היא
תהיה המעלה מה שהיא,
סוף סוף השם הוא בעל האדם עצמו,
ודבר זה יותר נחשב משמן טוב.
מה שאלתך אדוני?
אמרנו שאמרת ש... הוא אומר השם טוב זה עצמי לאדם,
לא כחוכמה והעושר.
מה לא?
לא,
למרות שהיה מקום יותר לחשוב שהחוכמה היא עצמית לאדם מאשר העושר.
אבל אף על פי כן,
החוכמה זה דבר הנרכש,
וכשם שאדם רוכש, כך יכול לאבד.
לא, שם טוב זה נובע, זה לא נרכש, זה מתגלה.
כלומר, האדם יש לו מעלה,
כאשר האדם מוציא אל הפועל את המעלה הזאת, יש לו שם טוב.
לא, הוא יכול ללמוד,
אבל הוא לא למד.
לעומת זה, השם טוב, הוא נמצא באדם עוד לפני שנתגלה.
יש לו כישרון של חוכמה, הוא עוד לא קנה את החוכמה.
לא, אדם שהוא... מה?
אוקיי, אוקיי, אוקיי.
מה אתה אומר? זה נוגע ל...
ככה, בעולם שלנו אדם יכול להיות טוב,
אבל לא יודעים שהוא טוב.
אז זה פוגם בו בעצם? לא, זה מפגע העניין.
למרות שהרמב״ם כתב, מה יעשה נדיב באי בודד?
כי שאין לו למי
להתנהג בנדיבות, אבל יש לו מעלה בנפש.
כן? אותו דבר לגבי השם... מה?
והשתומם והשתעמם.
מה?
אין לו חיות בירח.
לא, אם הוא בירח הוא מת.
כן, ברור.
זה כנראה שיש לו תנאים מסביב,
אבל תדע לך שתינוק שנולד, זה אדונו כפית,
הוא לא יכול לעשות את זה כלום, זה לא שלו.
ולכן, לכן הוא כשותה. מה זה שותה?
שהוא מאבד מה שנותנים לו.
אז הילד שנולד עם כפית זהב, מה הוא יעשה עם זה? יזרוק את זה על הרצפה.
טוב.
ואין...
שאלה. מה?
זה סימן שמשהו מעצמיותו פרץ החוצה.
אדם שיש לו שם טוב, שמוצאים עליו שם רע,
עדיין יש לו שם טוב.
כי השם הרע זה מבחוץ, והשם טוב זה מבפנים.
מה?
גם אם הוא קלקל?
אם הוא קלקל, אז אין לו שם טוב.
אז זה לא אותו אדם,
זה לא אותו אדם.
ואין רצון, הגמרא אומרת שמי שטוב לא נהיה רע,
תא ועלה ובישה.
כן, טוב. ואין רצונו לומר
שמן טוב ממש, כן? הרי כל הדוגמאות שהבאנו כאן, שמן טוב, אין הכוונה לשמן הפיזי.
אבל נקרא שמן טוב כל מעלה שמקבל האדם מה שהיא.
כי אף אם הוא כהן,
הכהונה אינה דבר עצמי לאדם כמו שהיא התברר.
מה אתה אומר?
שמן טוב. שמן מה?
זה כינוי. המילה שמן טוב היא כינוי לכל מעלה שיש לאדם.
בסדר? כל המעלות נקראות שמן.
זה החידוש של המעלה.
וקרא שלמה המעלה שיש לאדם מצד עצמו שם טוב.
כי השם בא על המהות.
שהוא מופשט מן הגשמי,
סוף סוף השם בא על עצמו.
וקרא המעלה שמקבל ואינו דבר עצמי אלא מקבל שמן טוב.
כי המעלה שמקבל אחר
דומה לשמן טוב שמושכים הכלי בו,
והכלי קבל את השמן, וכך הוא המעלה שקיבל נמשך
ונתרבה ממנו מי שמקבל אותו.
טוב, זה דבר מעניין. אם כן,
נכנס הוויכוח המפורסם בין הקיומיים למהותנים.
בין הקיומיים למהותנים.
מה?
מה זה כל קבוצה?
המהותנים אומרים כך,
שלכל אדם יש מהות, או כל דבר בכלל יש לו מהות.
ומה שאתה רואה מבחוץ זה תוספת על המהות.
ויש כאלה שנקראים קיומיים,
הם טוענים שאין דבר כזה מהות,
אלא יש רק קיום, אקזיסטנציה.
ומה שאתה תעשה במהלך חייך, זה יהיה אתה.
אין לך מהות שיוצאת אל הפועל.
זה מחלוקת בין המהותנים לקיומיים.
היהדות היא מהותנית.
אז הנטייה של הדתיים בדרך כלל היא מהותנית,
והנטייה של האפיקורסים היא קיומית.
אבל זה לא לגמרי מדויק, כי אפשר לראות מי זה פה ומי זה פה.
כן, עכשיו,
למשל כתוב, ואלה תולדות נוח,
נוח.
אז נוח מוליד את נוח.
יש לו עיקר תולדותיהם של צדיקים, תורה ומעשים טובים.
עיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים. זאת אומרת, נוח שיש לו מהות,
הוא יוצא אל הפועל בתור נוח, בעל מעשים טובים.
אז זה נכון, אתה צודק, שבדרך כלל נטייה הדתית היא מהותנית.
אבל האמת היא שאפשר לצאת מהוויכוח הזה,
על ידי גורם שלישי,
פנומנולוגיה.
זה בא מהלועזית,
פנומן זה הופעה,
או תופעה, אם זה נכון.
לוגיה, חוכמה.
פנומנולוגיה, חוכמת התופעה.
למשל,
אני לא יודע אם לסוס הזה יש מהות או אין לו מהות,
אבל אני רואה שהוא דוהר,
שהוא אוכל תבן,
וששמים לו פרסאות,
ושהוא נוער כסוס,
בסדר?
אז אני אומר, זה סוס, זה כאילו שיש לו מהות.
מה אכפת לי, איך להגדיר את המהות שלו או לא, בסדר?
הרבה פעמים אפשר לומר,
המאורעות מתרחשים כאילו ש, זה ביטוי של ברקסון.
כן, אז דרך הפנומנולוגיה אתה יכול להתעלות מעל השאלות של מהות או קיום.
למשל, האם יש דבר כזה?
זהות יהודית.
אז יש כאלה שיגידו כן, יגידו לא.
התשובה היא, מה זה משנה, נגיד שאין,
אבל זה פועל ככה.
אז התופעה היא כשלעצמה,
מרשה לי לדבר בסגנון מהותני, גם אם נאמר שאין מהות.
כן, מה אתה אומר?
כשמדברים על הפיום במהות זה חיצוני בפנימי? אפשר לקרוא לזה ככה, כן. אבל פה בשם טוב ושמן טוב, זה שניהם חיצוניים.
לא, לא, לא, אומר שהשם זה עצמו של אדם. זה דבר שיוצא החוצה.
יוצא, ולכן הוא יוצא החוצה.
אבל זה לא, זה מתחיל מעצמיותו של אדם.
כלומר, זה כל שאר המעלות באות אל האדם.
בסדר?
וזה אפשר להגיש, אתה לא יכול להגיד מה אתה רוצה, אבל זה, כשאתה נכנס לספירה האלוהית,
אתה מתחיל כבר להסתבך.
מהות, כמו הפנים וחוץ וכולי.
ועל זה אמר כל הדברים, מה?
מה?
נכון.
כן, נכון, אשר היה עשיר, נכון.
נכון.
אבל כאן המהר״ל מרחיב את המושג.
הוא מסביר, זה לא רק הנוזל הזה שאתה קונה בבקבוק,
אלא כל מעלה שבאה אל האדם תיקרא שמן. למה?
כי השמן זה דבר שמורחים.
אתה מורח על האדם,
על הכלי.
אז גם כן, המשיכה היא תמיד באה מבחוץ אל הפנים.
ועל זה אמר כל הדברים אלו.
ואמר כי שם טוב עולה. עכשיו הוא נכנס למעלה אחרי מעלה.
אמר כי שם טוב עולה פירוש כי מי שהוא בעל שם טוב, כל עוד שיש לו שם טוב,
יותר השם טוב הוא מתעלה למעלה.
ואין זה כאשר מקבל אחד מן המעלות, שזה נחשב אל המעלות שקיבל ירידה.
כי אם קיבל החוכמה, הרי החוכמה מצד עצמה היא שכלית.
וכאשר קיבל לאדם החוכמה, היא עומדת בחומר.
ודבר זה ירידה כאשר הוא עומד במקבל.
כלומר עצם זה שאדם נהיה יותר חכם אז הוא קיבל מעלה
אבל החוכמה ירדה כי היא עכשיו סגורה בתפיסה הסובייקטיבית שלו.
היא הפכה מאידיאה למימוש בעצם. בדיוק, ולכן היא מתקטנת, היא מצומצמת.
אבל שם טוב עולה כי השם שהוא על המהות והמהות הוא מופשט מן הגשמי ודבר זה נקרא עלייה.
כאשר השם הוא המהות השכלי מופשט מן הגשמי לגמרי ובזה הוא מתעלה.
לכן אין השם טוב כמו שאר מעלות,
כי עד רבה הם מתחברים אל הגשמי, ודבר זה הוא דבר מופלג בחוכמה.
ואמר,
כי שם טוב,
כלה.
רצה לומר, כמו שהשם אין, כאשר הוא סח...
מה הבעיה? מה הבעיה?
זהו גשמי, נכון? נכון, אז היא הרידה.
אבל אנחנו עומדים שהעולם הוא המרכז, אולי לא הוא.
טוב, זו שאלה גדולה.
בסדר?
אז זה כל השאלה אם...
כל מה שברא כזה שחור הוא לא ברא אלא לכבודו,
יש לדון.
טוב, עד כאן להיום.
להתראות בשנה הבאה למעשר בהמה.
