שלום, צהריים טובים.
ברוך אתה אדוני.
אנחנו נפגשים פה לנפש הפרשה, שזה לחיות עם הזמן, מה שציווה אותנו אדמור הזקן.
והזמן הוא זמן
גם פרשת השבוע וגם תשעת הימים
ותשעה באב.
ואנחנו פותחים חומש חדש, חומש דברים.
שרק הערת פשט לחביבות הפשט, חומש דברים זה בעצם יסוד תורה שבעל פה בתורה שבכתב.
מה זה תורה שבעל פה?
תורה שבעל פה זה התורה שמלמדים החכמים בעקבות תורה שבכתב.
איפה, מי אמר שמותר תורה שבעל פה?
מי אמר שזה דבר כזה?
אה, ספר דברים הוא תורה שבעל פה, במדרגת תורה שבכתב, כי משה אמרו מפי הגבורה,
וספר דברים, כידוע לכם, אין את הפסוק,
וידבר השם על משה לאמור, אלא הכל אמר את זה משה רבנו.
אז יש כאן כבר איזו הערה מאוד חשובה, שבעצם ספר דברים הוא יסוד תורה שבעל פה בתוך תורה שבכתב.
סקירה קצנה, בריף מלמעלה,
שיהיה לנו קצת פשוטות של מקרא על ספר דברים.
ספר דברים מחולק לחמישה חלקים,
כמו חמישה חומשי תורה, אבל בתוך ספר דברים. החלק הראשון,
שזה פרשת דברים ואתחנן,
זה חלק מפרשת עקב, זו סקירה היסטורית,
מה היה עד עכשיו.
זה החלק הראשון. משה רבנו מתאר מיציאת מצרים ועד אליו,
וקצת נגיעות מבריאת העולם וכו'.
מפרשת ראה, החלק השני זה מצוות
הקשורות לכניסה לארץ,
כמו מצוות קורבנות וכל מיני דברים שקשורים בענייני מלחמה, זה החלק השני.
זו פרשת
קצת מעקב ראה,
ושופטים, לשים מלך וכולי.
שופטים וגם כי תצא למלחמה וכי תבוא, זה הכל רצף שמצוות שקשורות להביאה לארץ, זה החלק השני.
החלק השלישי של ספר דברים הוא הבריתות
שמשה רבנו קוראת עם עם ישראל
לקראת סיום הנאום הארוך,
וזה הברכות והקללות בפרשת כי תבוא,
ומיד אחר כך הברית בפרשת מצווים,
זה בעצם רצף אחד,
זה החלק השלישי.
החלק הרביעי זהו היום האחרון של משה רבנו,
שמתחיל פרשת וילך,
וקודל את פרשת וילך והאזינו,
שזה גם שם, משה רבנו עובר, מצווה, מזהיר, קורת ברית, אומר את שירת האזינו ההיסטורית,
והחלק האחרון בספר דברים זה, זאת הברכה,
הברכות שמשה רבנו מברך את עם ישראל ופטירתו.
אז אלה חמישה חלקים
בספר דברים שכדאי לזכור אותם.
החלק ההיסטורי, הסקירה ההיסטורית,
המצוות הקשורות לכניסה לארץ, הרמב״ן אומר שרוב ספר דברים עניינו הכנה לקראת הכניסה לארץ, חומש הכניסה לארץ.
אז זה החלק השני. החלק השלישי, אלה הם הבריתות,
הקללות והזה בכיתה בו וניצבים וילך.
החלק הרביעי זה היום האחרון של משה רבנו בן מאה, מתחיל מהפסוק,
בין 120 שנה אנוכי היום לא אוכל לבצות זה לבוא והחלק האחרון זה
ספר דברים מתחיל ברצף פסוקי הקדמה ארוכים שלא בדיוק ברור מה עניינם
רצף פסוקים, ספר דברים
משה רבנו רוצה לסגור איתנו כל מיני פינות
מצוין אבל יש כאן רצף פסוקים מאוד ארוכים שנראים
חסרי פשר למעשה
קודלים כל מיני דברים נתונים בתוכם של מה אנחנו צריכים אותם בואו נראה אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פרן ובין טופל ולבן וחצרות ודי זהב מה זה
כאילו ניווטים חמש נקודות אחרי אנחנו יודעים ערבות מואב הם הגיעו לערבות מואב ערבות מואב אלה הדברים סגי ברוך הבא שדיבר משה בערבות מואב
בסדר
מה זה הנ״צ״ הזה עם חמש ספרות?
עד עשר יום מחורב
דרך הר שעיר עד קדש ברנע. עוד נ״צ״.
מה זה לדעת מאיפה זה מחורב, קדש, שעיר, ברנע? מה זה רלוונטי הדבר הזה?
אחר כך, ויהי בארבעים שנה באשתי עשר חודש באחד לחודש,
דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה אדוני אותו עליהם. למה זה מעניין אותנו שמשה רבנו,
למה אני צריך לקבל את התאריך המדויק?
כן, זה בארבעים שנה,
בשתי עשר חודש, זה חודש האחד עשר, באלף
לחודש הזה, באלף, למה זה כזה חשוב התאריך המדויק? כמו שהרבנו מדבר.
מה זה?
ופסוק הבא, אחרי הכותו, את שיחון מלך האמורי אשר... קראנו את זה לא מזמן, מה זה כל ה...
יש פה הקדמה ארוכה מאוד,
שלא ברורה בכלל, מה העניין שלה.
אם נבין את דברי ההקדמה האלו,
אנחנו נבין
דבר גדול,
שקשור גם מאוד מאוד לימים האלו, לתשעת הימים.
איך מנהיג גדול כמו משה רבנו,
איך הוא פותח את הנאום,
נאום הסיום שלו, הנאום הגדול,
נאום בין 36 ימים, 37 ימים, מא' שבט עד ז' באדר,
איך משה רבנו פותח את הנאום הזה כדי שהדברים שלו יתקבלו.
כל מילה שקראנו כאן, כל ביטוי, הוא בעצם קוד.
בחסידות, פנימות התורה,
יש כאן בעצם שפת קוד שאנחנו צריכים להנח אותה.
אז בואו נתחיל.
רש״י אומר ככה, אלה הדברים,
אגב,
אלה
זה פוסל את הראשונים, ואלה
מוסיף על הראשונים.
אלה פוסל את הראשונים?
מה, משה רבנו בא לבטל את כל מה שהיה לפניו חלילה? לא.
אלא הכוונה היא שהאיכות של הדברים הנאמרים כאן,
מבחינת ההתקבלות על הלב של עם ישראל, זה איכות אחרת.
זה אירוע אחר.
יש בוודאי ארבעה חמישי תורה, אבל הדברים שנאמרים עכשיו,
העוצמת החדירה שלהם, כמו שיש פצצה, יש לה עוצמת חדירה,
היא אירוע אחר לחלוטין.
אז אלה הדברים.
אומר לנו רשי,
לפי שהן דברי תוכחות,
הוא מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם,
לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.
וואו.
משה רוצה עכשיו לזכור להם, אמרנו שספר דברים מתחיל מהזקירה ההיסטורית. הזקירה ההיסטורית,
היו בה הרבה מאוד דברים לא טובים,
אני רוצה להזכיר אותם.
כבודם של ישראל.
כבודם הכוונה לדעת שמספיק שאני ארמוז לכם,
ואתם תדעו על מה דובר.
על מה מדובר.
לא צריך להזכיר את זה בצורה מפורשת.
מאוד מאוד עדין, מאוד רגיש.
אתם יודעים שרשי,
יש חשבון כזה שרשי מתחיל כל חומש,
פירוש רשי הראשון בחומש מתחיל בשבח על עם ישראל.
ברשי הראשון, על התורה בראשית,
למה התחיל את התורה עם בראשית, היה צריך זה, אלא כוח מעשה וגיד לעמו.
שמות,
אלה שמות, מתוך חיבתן, מונה אותם.
ויקרא אל משה, מה כתוב שם?
מתוך חיבתם של ישראל, הוא קורא להם, גם שם חיבה,
במדבר, שוב פעם, למשל, רואה שפוקל את הצאן ודברים.
רשי פותח כל חומש באיזה פירוש שיש בו מעלה ושבח על עם ישראל.
אז כאן, מפה כבודם של ישראל.
משה רבינו אומר להם, חבר'ה, אני אגיד לכם את זה בכללי, אתם, אני, כן?
לפיכך סתם את הדברים והזכרם ברמז
מפני כבודם של ישראל, אל כל ישראל.
אילו הוכיח מקצת טען,
היו אלה שבשוק אומרים,
אם אתם הייתם שומעים בן אמרם ולא השיבו אותם דבר.
מכך וכך,
אילו היינו שם, היינו משיבים אותו. לקח כנסם כולם ואמר להם, הרי כולכם כאן,
כל מי שיש לו תשובה ישיב.
מה הכוונה?
אני חושב שהכוונה כאן היא לא כוונה מתריסה,
אלא משה רבנו אומר, אני גם פתוח לשמוע.
אם יש לכם משהו להגיד, אני רוצה להקשיב.
40 שנה עברו, אם יש כאן איזה משהו שאני לא עשיתי בסדר, אז אני רוצה לשמוע. אני רוצה שניפרד באהבה, שניפרד בקרבה. אז מי שיש לו משהו להשיב, אני לא מכנס רק איזה קבוצה קטנה.
קבוצה קטנה. אני רוצה להקשיב לכולכם, כולכם פה.
הלאה,
במדבר,
לא במדבר היו, אלא בערבות מואב. ומהו במדבר?
אלא בשביל מה שיכסו במדבר, שאמרו מי ייתן מותנו במדבר,
בערבה בשביל הערבה,
שחטאו בבעל פאור בשיטים בערבות מואב,
מול סוף,
על מה שאמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו המבליין קברים במצרים,
וכן בנוסע מתוך הים שנאמר ואמרו על ים בים סוף.
בין פרענו ובין טופל ולבן, אמר רבי יוחנן,
חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טופל ולבן, אלא הוכיחם על הדברים שטפלו על המן. אז הכל זה כל מיני
סימנים לדברים לא טובים שקרו, אבל הוא עושה את זה ברמז,
בעדינות,
בנעימות.
מספיק לי לרמוז לכם ואתם תדעו,
מפני כבודם של ישראל. כשאתה מוכיח מישהו בצורה מפורשת,
אתה מבזה אותו.
וכשאתה מוכיח מישהו, אתה מדבר, בטח אתה מדבר אל עם ישראל, אל כלל ישראל,
אתה נותן לו איזה רמז בעדינות, הוא כבר יבין לבד.
זה קודם כל עניין אחד נפלא,
עבודם של ישראל.
אמרנו שיש פה גם תיאור, והיא ב-40 שנה,
ב-12 חודש ב-1 לחודש.
הוא גם שנה
וגם חודש.
למה ב-40 שנה? רבותיי, יש פה מדרש,
אומנות פסיכולוגית
בלתי רגילה
של חכמנו, זיכרונו לברכה.
אי אפשר להאמין כמה הם היו,
עמים היו,
בינו את נפש האדם ליום כת.
תראו מה כתוב, אומר המדרש בספרי
דבר אחר
ויהי בארבעים שנה, בה שתי עשר חודש, באחד לחודש
מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיטה.
כלומר, משה רבן אומר, אני עוד מעט מת,
זה הזמן להוכיח אתכם.
למה? למה סמוך למיטה? למה לא...
בעצם כל השלושים ושמונה שנים שמשה רבן הלך איתם במדבר, והשנים האלו, השלושים ושמונה, לא כתובות בתורה.
כתוב בתורה את השנתיים הראשונות
ומהשנה הארבעים ואילך.
38 שנים משה רבנו הלך איתם, הוא לא אמר להם מילה.
עכשיו, לקראת זה שהוא הולך למות,
הוא נותן להם תוכחה.
למה? ארבעה דברים.
ארבעה דברים.
מלמד שלא הוכיחה מל הסמוך למיטה. ממי למד? מיעקב. שלא הוכיח לבניו אל הסמוך למיטה, שנאמר, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר,
אספו ואגיד אליכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
אמר לו ראובן בכורי עתה. אמר לו בני,
אמר לך מפני מה להוכחתיך כל השנים הללו,
אם אני אתן לך תוכחה ואתה תרגיש לא נעים לידי,
אף אחד לא אוהב להרגיש במקום לא נעים,
להרגיש כל הזמן אופוזיציה.
אתה תעזוב אותי ותלך לאח שלי.
עכשיו, אני נותן לך תוכחה. אז מה קורה כשאדם מוכיח סמוך למיטה?
אני מוכיח ונעלם.
אני לא אהיה פה.
אני לא אהיה כאן כדי שתרגיש ממני לא נעים.
אז במובן הזה,
זה לא רק תוכחה לפני מיטה, אלא תוכחה טובה זו תוכחה שאדם נותן
ומיד הוא נעלם.
הוא לא נשאר כדי לבדוק האם המוכיח עשה את זה, האם... ואני אומר לך משהו,
אני לא כאן כדי לבדוק אותך, אני לא כאן כדי להסתכל אם עשית, אני אומר ונעלם, לצורך העניין, מורה בסוף שנה שלא ממשיך שנה הבאה עם התלמידים.
תראו, חבר'ה, אני לא ממשיך איתכם, אני אפילו לא ממשיך בבית הספר הזה.
בואו אני אגיד לכם כמה דברים טובים, שיהיה לכם עצות החיים, אני לא אהיה כאן כדי לבדוק אתכם, אני לא יודע, אתם,
הכל בסדר, עשו את זה מה שאתם רוצים, אני לא אהיה פה כדי לחקור אחריכם. קחו את זה ואת זה ואת זה ואת זה, זאת הוכחה טובה.
אם הוא נשאר לשנה הבאה, אז התלמידים אומרים, טוב, הוא מוכיח אותנו כי הוא כבר רוצה להכין את כל האליבי שלו לשנה הבאה. אני לא אהיה פה כדי לבדוק, הכל בסדר,
עשו מה שאתם רוצים.
אז הוא אומר, זו סיבה אחת, תראו מה המדרש אומר.
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיטה.
א', כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו.
אתם מכירים את המשפט הזה?
אלף פעמים אמרתי לך, וזה...
תוכחה טובה
נאמרת פעם אחת.
הוא הבין מה שאתה אמרת לו?
אתה אמרת מה שאתה רוצה? זהו.
עכשיו זה שלו.
זה לא יעזור לו, תחזור, תחייב עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, תאכל לו את הראש.
אמרת לו פעם אחת.
זהו.
עכשיו זה שלו. הוא צריך, כנראה האדם הזה צריך לאגור כוח,
עד שהוא יצליח.
יש תמיד פער בין ברוך
שאמר לבין ברוך, בין ברוך אומר לברוך עושה.
אז זה שאתה עושה לו כאן על הווריד זה לא יעזור.
אז שלא יהיה מוכיחו וחוזר מוכיחו.
וכדי שלא יהיה חברו רואה ומתבייש הימנו.
נתתי לו תוכחה ועכשיו הוא רואה אותי ויש לו בושות.
לא, אז אני לא רוצה שתתבייש. נותן לך תוכחה ואתה לא תראה אותי.
ושלא יהיה בליבך עליו שהתוכחה מביאה לידי שלום.
לא יהיה בליבך עליו. אני חושב שהכוונה למי? למוכח.
שהוא, כן, אף אחד לא אוהב לקבל תוכחה.
תוכחה טובה אמורה להביא לידי שלום.
אז אם אני נמצא כאן, והוא כל הזמן רואה אותי, ואני כל הזמן מזכיר לו,
כל פעם שהוא רואה אותי, הוא בעצם נזכר בפדיחות שלו, אז זה לא טוב.
וכן אתה מוצא, זה שלושה דברים, כן?
וכן אתה מוצא באברהם,
שנאמר, הוכיח אברהם את אבי מלך על הולדות באר המים, מה הוא אומר שם? והחלטו ברית שניהם.
תוכחה הביאה את אברהם ואבי מלך לידי שלום.
וכן הוא אומר ביצחק,
ויאמר עליהם יצחק, מדוע בתי מלא בתי סנתים אותי ותשלחוני מאיתכם?
ואומר, וישלחם יצחק וילכו מאיתו בשלום. וכן אתה מוצא ביהושע שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיטה שנאמר ביהושע, אה, אני צריך להוריד את הדבר הזה שיש לי את כל הכותרות באמצע.
אם רע בעיניכם לעבוד את השם, בחרו לכם
היום את מי תעבודו, אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם, אם את אלוהי הנכר אשר אתם יושבים בארצם.
ויענו כל העם אל יהושע לא כי את השם נעבוד וכן אתה מוצא בשמואל
שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיטה שנאמר הנני ענו בי נגד השם ונגד משיחו
ויאמרו לו ויאמר עליהם עד השם בכם ויאמר עד וכן אתה מוצא בדוד שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיטה שנאמר ויקרימו יבד דוד למות זה דורש סבלנות
זה דורש יכולת איפוק
זה דורש טוב להגיד עכשיו שאני רואה להיכנס בך זה דורש לחכות לעת רצון
ולהזדמנות טובה שבה אני אהיה בטוח שהתוכחה תתקבל כמתנה
ולא תתקבל כאיזה מין טרוניה, מתנה, קח את המתנה, עשית מה שאתה רוצה, אני לא נשאר פה לבדוק איך אתה מול המתנה הזאת.
זו תוכחה טובה. זה משה רבנו.
זהו.
אז לכן, יכול להיות שהדבר הראשון,
הדבר הראשון שלא תעזוב אותי ותלך למישהו אחר,
ואז עוד שלושה.
כנראה, זה ארבעה.
בסדר? לא תעזוב אותי איך מישהו אחר, לא יהיה חוזרו ומוכיחו,
לא יתבייש בו, ושלא יהיה בניהם שלום.
זה, יש דבר שנקרא רק רצון.
מתי נכון להגיד משהו? משה רבנו בא לתת לעם ישראל, לתת להם צדה לדרך.
הוא רוצה שיהיה ברור להם קודם כל דבר אחד, וזה מסביר למה זה אלה הדברים ולא אלה הדברים.
הוא אומר, אני רוצה שיהיה ברור לכם
ב-200 אחוז שאני אוהב אתכם.
בלי זה,
חבל על הזמן,
חבל על הזמן, לתת הוכחה למישהו
שהוא לא בטוח במאה אחוז שאתה אוהב אותו, עזוב,
המצווה לא בשבילך.
זה לא בשבילך. כתוב, איך כתוב?
הוכח תוכח את עמיתך,
לא תישא עליו חטא,
ואז מה ההמשך?
ואהבת לרעך כמוך.
לא תיקום ולא תיקום ולא תטור את בני עמיך ואהבת לרעך כמוך, ואז מיד אחר כך, סליחה, צודק, זה הסדר.
לא תיקום ולא תטור את בני עמיך ואהבת לרעך כמוך, הוכח תוכח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.
למה זה נמצא? זה כי
לתת תוכחה, הוכח תוכח תמיתך ותישא עליו חיתא. אבל אם אתה, יש לך איזה ספק לגבי אהבה, עזוב,
מצוות תוכחה לא נאמרה בעבורך, אתה פטור.
כמו שמי שהוא לא כהן לא יכול לברך את עמו ישראל באהבה,
מי שהוא לא,
מי שהוא לא אוהב לא יכול להוכיח.
זה הכול. מה? זה האהובה. כן, כן.
חלק מהאינדיקציות שאתה אוהב והאהוב זה אם אתה מסוגל להמתין.
להגיד, אני אתן לו את התוכחה כשהוא יוכל באמת
לעשות איתה משהו.
אני לא עסוק בעצמי, אני עסוק בו.
מתי אני אגיד לו את התוכחה באופן שהיא תישא פרי טוב ומועיל?
אז למדנו דבר ראשון, ארבעה דברים, קודם כל סמוך לפרידה או למיתה או להיעלמות,
הוא לא יצטרך אחרי זה להתמודד עם
החוסר נעימות הזה.
זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה,
או לא אפשרות שנייה, תנאי נוסף,
כי מושע עשה את כל התנאים כולם,
זה מה שכתוב,
אנחנו עוד נחזור לתאריך,
למה זה חשוב לדעת באיזה חודש זה. כרגע דיברנו על למה זה חשוב שזה אחרי ארבעים שנה, עוד נחזור לתאריך.
אבל כרגע יש כאן אחרי הכותו את שיחון מלך חשבון.
אומר הספרי, ומיד השפת אמת הנפלאה,
משל למה הדבר דומה?
למלך
שיצא הוא וחילותיו למדבר,
אמרו לו חילותיו,
תן לנו את הגלוסקאות חמות.
אמר להם, אני נותן לכם.
שוב אמרו לו, תן לנו גלוסקאות חמות.
אמר להם האפירקוס שלו,
בשביל שהמלך כשר?
אם לאו, מאין לו אורחיים, מאין לו תנורים במדבר?
כן, כלומר, מה אתם רוצים מהמלך?
הוא יצא איתו עם גלוסקאות חמות, אתם רואים שהוא נותן לכם את צורככם במדבר.
כך אמר משה, מוכיחני את ישראל תחילה, עכשיו,
יאמרו עליי, בשביל שאין בו כוח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון לפנינו, מוכיחנו.
הוא לא עשה כן, אלא לאחר שנכנסו והפיל לארץ, והפיל סיחון והאוג לפניהם.
המדרש כבר מוקד שמשה נכנס לארץ, כן?
אחר כך הוכיחם לכך נאמר אחרי הכותו.
כלומר, משה רבינו אומר, תראו,
לפני שאני מוכיח אתכם,
קודם כל אני רוצה שיהיה ברור לכם שאני אוהב אתכם, ואיך זה ברור?
בבקשה.
אפשר? אפשר? מה? אפשר? לא, לא, כאן הוא לא אומר את זה, כאן מה הוא אומר?
תראו איזה מתנה הבאתי לכם.
הכיתי את סיחון.
קודם, אני קודם כל עושה. קודם כל, עשיתי את המשימה הקשה. אפשר להגיד שבעצם
כיבוש עבר הירדן המערבי היה יחסית קל לעומת הקרבות העצומים במזרח, סיחון, אוג, מלכים עצומים, שטחים עצומים.
כמו שרבנו אומר, אני לא אומר לכם מילה
לפני שקודם כל אני התמסרתי כל-כולי אליכם.
אם הוא היה מוכיח אותנו לפני הקרבות, אמרו לי, טוב, הוא מוכיח אותנו, כי אין לו כוח להילחם בסיחון ובעוג, אז הוא מתחיל להגיד לנו מוסר.
כמו שרבנו,
לפני שאני בכלל פותח את הפה, אני קודם כל עושה.
קודם כל מסרתי את הנפש עבורכם.
עכשיו אתם מוכנים להקשיב לי?
כן, כן.
על גבי זה אומר השפת אמת,
משהו נפלא ביותר,
ויהי בארבעים שנה,
דיבר משה,
וכל אשר ציווה השם אותו עליהם.
ואיתה בגמרא,
אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.
יש משהו שקורה בארבעים שנה,
שאדם עומד על דעת רבו.
התמשלות, התבוננות.
הוא היה פער קצת מצטמצם.
הפער בין ילד בן 18 לבין רב בן 40
הוא לא כמו הפער בין אדם בן 40 לרב בן 80.
הפער מצטמצם, השלבים בחיים מצטמצמים, ואז אדם לאט לאט מבין מה רבו רצה ממנו, מה רבו התכוון.
למדו את זה מכאן, ממשה רבנו.
כל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממשה רבנו עליו השלום
להמשיך ליבם של ישראל אליו
עד 40 שנה,
שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עימהם ממש
ככל אשר ציווה השם.
כל הארבעים שנה הכל היה הכנה שמשה רבנו מקרב את ליבם של ישראל, כלומר,
בשפה שלנו יוצר את האמון.
בואו,
תאמינו לי שאני אוהב אתכם,
תאמינו לי שאני רוצה לטוב אתכם.
אז הוא כל פעם היה מדבר איתם, ומושך את ליבם, ומבקש עליהם, ומתחנן עליהם.
אחרי ארבעים שנה,
רק אחרי ארבעים שנה, הם באמת השתכנעו שהוא אוהב אותם.
תגיד, מה אתה אומר על משהו? משהו אוהב אותי. איך אתה יודע? ארבעים שנה? ארבעים שנה? תשמע, לא הולך ברגל.
מה הוא לא עשה לנו ארבעים שנה?
תראו כמה סבלנות הייתה למשה רבנו.
אתה לא מבין משהו?
לא נשארנו במגוון כדי שיתפלף הדור, זה לא אותם אנשים.
אתה שואל שאלה מצוינת.
השפת אמת אומר,
מה משה רבנו מוכיח אותם על העבירות של הדור הקודם בכלל?
חלק זה אותם אנשים, כאלה בני עשרים,
וחלק, זה לא משנה, זה כאילו אומר, משה רבנו,
זה הרצף של, כי הוא הצליח לנשוך את לב הבנים אחריו.
אתה צודק, הרי הבנים האלה יכלו להיות הבנים הכי ממורמרים בעולם.
בגללך, משה רבנו, אבא שלי מת.
בגללך את המרגלים, שכעסת, יכל לגדול כאן דור של ממורמרים, חבל על הזמן.
דור של הבנים של המרגלים והבנים של קורח, שרק היו זה.
ומשה רבנו בסבלנות, 40 שנה,
מלטף אותה, מדבר איתה,
מקרב אותם אליו, אחרי 40 שנה הוא אומר להם, תגידו,
אתם בטוחים שאני אוהב אתכם?
כן?
ראיתם כמה טובות עשיתי לכם?
כן. ראיתם שנלחמתם בשבילכם ארצות ציחון ואוד? כן.
עכשיו אני יכול לדבר איתכם.
40 שנה.
אנחנו 40 דקות יכולים לחכות.
40 שניות אנחנו צריכים לסטונד-אפ ברגע.
משה חיכה 40 שנה.
תראו מה זה, איזה מנהיגות.
תראו איך הוא אומר את זה, השפת אמת.
כל ימי דור המדבר
היו כל הדיבורים עם משה רבנו, עליו השלום,
להמשיך ליבן של ישראל אליו.
לפני שנוצר אמון, אין לך מה לדבר.
מגיע הממ״ם למחלקה.
הוא, יש לו, קוראים לזה סגמת נעורים, כן? יש לו פה את הפס הזה, הוא חושב שכבר כל הזה.
אתה, לפני שנוצר אמון במחלקה,
לפני שסחבת איתם במסע ונכנסת מאחורים, תחת העונקה, אין לך מה לדבר עם המחלקה. קודם כל, צבור אמון, קודם כל שיכירו אותך, קודם כל שתוארך,
תוארך, ואז תתחיל לתת להם את הנאומי הניצחון.
משה רבנו 40 שנה עובד
כדי ליצור אמון עם עם ישראל.
ואז והיא ב-40 שנה, עכשיו אני יכול לדבר.
אלה הדברים.
פלא עצום.
פלא עצום.
מה?
כן.
אבל זה, מה?
אתה שואל כאילו על
בקצה שנת ה-40.
אני אגיד לך משהו אחד, אגב, אני אגיד לך, זה נושא לשיעור אחר.
ונענה על זה, כל הפעמים שמשה רבנו כאילו חוטא,
זה בפעמים שהוא מאמץ את המבט של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל ולא את המבט שלו.
כתוב תמונת השם יביט.
משה רבנו, התמונת עולם שלו היא כמו של הקדוש ברוך הוא.
אז ברוב הפעמים זה טוב, אבל כשהוא מסתכל על עם ישראל,
אז תמונת השם יביט זה לא, הקדוש ברוך הוא אומר, רגע, אותך מיניתי להיות הסנגור שלהם, אז מדי פעם זה.
אבל בגדול, מה שהוא אומר כאן, 40 שנה.
ולכן, רגע, המשפט האחרון, לכן חזר עימא אתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה.
אתם שמעתם?
עכשיו צריך לחזור אל הכל, למה? כי לפני כן, מה, לפני כן זה היה, אמרתי לכם את התורה,
אבל לא הייתם בטוחים באהבה שלי אליכם. עכשיו,
שאתם בטוחים באהבה שלי אליכם, ואני גם לא אכנס לארץ ישראל,
אני נשאר פה בחוץ,
אז רמת החדירה
וההיכנסות של הדברים האלה היא אחרת לגמרי, זו איכות אחרת לחלוטין.
אז אני צריך לחזור אליכם על הכל מההתחלה.
מההתחלה.
לא כי יש גם מצוות שמתחדשות בספר דברים,
אבל לא רק בגלל המצוות שמתחדשות,
אלא בגלל האופן שבו הדברים התקבלו.
לא הרי משה רבנו עד 40 שנה, כי משה רבנו בשנת ה-40. בשנת ה-40 כל דבר שמשה רבנו אומר, בום, נכנס ללב.
עכשיו, קבלו את הנתון המדהים הבא.
איזה מילים
הן המילים שחוזרות על עצמן הכי הרבה פעמים בספר דברים.
אז זה הולך ככה.
המילה הראשונה עם הכי הרבה הטיות בספר דברים
זה המילה לב בהטיותיה השונות. לב, לבבך, ליבם,
סטרודפרן.
אחר כך יש לנו היום,
המילה היום מופיעה
53 פעמים בספר דברים,
ואחרי זה יש את המילה
השמיעה על הטיותיה השונות,
שמע ישראל, שמוע, תשמעו וכל זה.
אז בעצם הוא לוקח את 3 המילים האלה, משה רבנו אומר להם,
תשמעו
היום
עם הלב.
בסדר? כאילו זה מה שהוא אומר, זה מה שהוא אומר, זה מה שאני רוצה.
תנו לי את הלב, תקשיבו לי.
היום, כי אני עוד רגע לא אהיה פה.
זה בסך הכל,
השלוש מילים האלו הן בעצם מטהרות את כל חומש דברים.
שמיעת הלב, היום.
מי ביקש לב שומע?
לומו.
לב שומע.
אז זה מה שמשה ראה לנו כאן.
ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה.
טוב.
אמרנו שגם משה ראה, התורה גם מציינת עבורנו את החודש
שבו נאמרה
התוכחה הזאת, אם זה היה חודש שבע, רוב התוכחה.
רוב ספר דברים,
לא כולו תוכחה,
אבל האמת שלא מעט ממנו,
רוב ספר דברים נאמר בחודש שבט.
שבט,
שזה החודש ה-11.
יש תורה של רבי נחמן,
שכאן הבאתי המשך שלה מליקוטי ההלכות,
זו נקראת תורת תיקור תוכחה.
ליקוטי מוהרנכי לקראת,
והוא מסביר שם
את המנגנון הבריא של תוכחה.
איך אפשר להוכיח, איך מוכיחים בן אדם בצורה מתוקנת?
הוא אומר ככה, זה דומה לערמת פירות,
שיש בה פרי אחד לא טוב, פרי רקוב.
אז הוא אומר, אם אתה נוגע בפרי הזה, הלא רקוב,
אתה מפיץ את חיידקי הריקבון לעוד פירות.
זה גורם לכל הערימה להירקב.
צריך להסיר אותו בעדינות, שים אותו בצד.
אז הוא אומר ככה, אינדיקציה לתוכחה טובה
זו תוכחה שמולידה ריח טוב בנשמות.
ככה הוא אומר. מה הכוונה?
תוכחה טובה זו בעצם תוכחה שאומרת לגוללן, תקשיב,
אתה כזה מדהים, אתה כזה מתוק, אתה כזה זה.
זה לא מתאים לך הדבר הזה.
כלומר, על מה אני לוחץ?
על החיובי.
אני לוחץ על החיובי, ולבד
הוא מבין ש...
זה לא שייך, כאילו, מה זה, מה זה לא... מה אתה, אתה כזה נדיב, נגיד, בבית, ילדים.
לקחה לי לפעמים, יש לנו ככה בנות,
תראה, לקחה לי את הטעה וכל מריבות כאלה.
אז אני אומר, תקשיבי, מה זה נדיבה?
את מה זה מפרגנת?
את תמיד כאילו, מאה אחוז, בסדר, זה ילכה לך פעם, מה קרה? אבל כאילו,
רוב המשפט זה, את מה זה נדיבה,
ואת כל כך מפרגנת,
ותמיד בעין טובה, וכל זה, עד הפעם?
נכון, באמת, אתה צודקה בזה, נכון, נכון, מה קרה?
עזרה למי שהיא נדיבה. לעומת זאת,
זה קצן, מה קרה? לקחו לך משהו מהארון, מה את כעכשיו כאילו, זה משמע, מה זה, הכל כאילו?
על מה לחצתי?
על מה?
על השלילי. על השלילי, כן.
כשאתה לוחץ על השלילי, אז אתה,
לכל אדם יש איזה רגעים שבהם הוא נופל, נכשל, אז במקום להגיד,
כישלון, זה לא מי שאתה באמת, אני, הפוך,
אני לוחץ על זה חזק,
זה מי שאתה,
נכון?
מוסיף את נון הגנאי,
קמצן, כעסן, שקרן וכו',
במקום לעשות בדיוק הפוך,
להגיד, מה קרה, כאילו? הרי זה לא את,
הרי זה לא את, אנחנו יודעים מי את,
אז זה לא מתאים.
נכון, נכון, אתה צודק, בסדר?
וזו גם תוכחה שהרבה יותר מועילה ועובדת.
חודש שבט,
קודם כל שבט זה גם שבט,
זה גם מטה, גם מקל.
אבל חודש שבט זה חודש של צמיחה.
תוכחה טובה זו תוכחה מצמיחה,
לא תוכחה מקמילה,
משביתה.
תוכחה טובה זו תוכחה שכתוצאה מהאדם רוצה לצמוח, לגדול,
מכניסה לו מוטיבציה,
מכניסה לו דרבון,
מכניסה לו רצון.
אז לכן הוא אומר,
על כן,
ראש השנה לאילנות
הוא בחודש שבט.
כן, אז רק אני אומר, זה מה שרבי נחמן אמר, ריח טוב בנשמות.
אתה לוחץ על הפירות החיוביים בנפשו של האדם,
נהיה לו ריח טוב.
ואז בתוך הריח הטוב הזה, אז זה לא שייך לך, הוא בעצמו אומר, אני לא רוצה את זה, מה אני...
על כן ראש שנה לאילנות הוא חודש שבט,
כי שבט הוא החודש השתי עשרה, ואז הועיל משה בארץ התורה.
כמו שכתוב,
ב-40 שנה והשתי עשר חודש, ב-1 לחודש, הועיל משה בארץ התורה.
כי משה אמר אז תוכחה לישראל, כמו שכתוב שם, אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל.
הוא פירש רשי שהם דברי תוכחה,
כי הזכיר שם כל העוונות של ישראל,
שהם במדבר בערבה,
וכשמשה הוכיח את ישראל,
היה מעורר את הקול המשקה את הגן. עכשיו, לדעתי, רבי נתן מתכוון פה בכלל לאינטונציה,
להנגנה.
אתם מבינים מה זה אינטונציה?
אני אספר לכם סיפור.
היה אלון של בעלי תשובה,
שכבר הפסיק לצאת לאור, וחבל.
הוא היה אלון מרתק, בלתי רגיל, שנקרא אדרבה.
אדרבה.
מה היה הרעיון של האלון הזה?
זה קבוצת בעלי תשובה מהגל הראשון והשני של החוזרים בתשובה,
אלה שהגיעו אחרי הרב אורי זוהר, זכר צדיק לברכה,
שהם הבינו, בעיקר כאלה שחזרו לציבור החרדי, אבל לא רק,
שהם הבינו ש...
כאילו,
הם ניסו להיות חרדים,
ואיך קוראים לי? אחד מהם אמר לי, הצלחתי להיות סופר חרדי, אבל לא הצלחתי להיות חרדי.
כלומר, כל האופרציה, הלבוש, הכל וזה, אבל כשזה הגיע לרישום למוסדות לימוד,
או לשידוכים, פתאום שמה,
נכון,
היה צריך להחליף את השם משפחה לפעמים,
ולהחליף פעמיים, כי הוא שואל מה שם המשפחה הקודם.
מכירים, אחד היה אפללו, בא למשרד הפנים, אמר, תחליפו לי לברקוביץ'.
הוא אומר, אני רוצה לקבל את תלמוד תורה.
אחרי שבועיים הוא מגיע עוד פעם,
הוא אומר, תחליפו לי לרשקוביץ', אמרו לו, מה, כל פעם שואלים אותי מה של המשפחה הקודם שלך, אז עכשיו אני...
טוב, ואז הם הבינו את התובנה הבלתי רגילה שבעלי תשובה זה שבט בעם ישראל.
זה שבט.
הם לעולם לא יהיו חרדים, הם לא יהיו דתיים לאומיים, זה שבט, זה בן אדם שהוא יכול להיות עם זקן ופאות, אבל כשהוא ישמע איזה שיר של ביגין ג'פן, אז הוא...
קפוץ לו.
והצפירה ביום העצמאות, ביום הזיכרון, היא צפירה, בקיצור, זה אירוע כזה מורכב מבעלי תשובה יכבשו את המדינה, והם בעצם אלה שדוררים את שתי השפות
חילוניות ודתיות ברמה מסוימת של שפת אם.
גם שפת אם כזאת וגם שפת אם... הם לא מפחדים מהחילוניות, כי הם גדלו שם,
והם בקודש, הם התלהבות וכל זה, אז זה מין יצור כזה,
שאתה לא רוצה גם לשייך אותו למה שאתה, הוא יושב בפני עצמו. כשהם הבינו את זה, הם החליטו להקים אלון,
אלון,
עיתון לבעלי תשובה, שיעסוק בסוגיות של בעלי תשובה.
לדוגמה, אתה חזרת בתשובה, אבל ההורים שלך לא, מותר להם לבוא בשבת,
דברים מהסוג הזה.
ועוד ועוד,
והרבה פעמים חינוך ילדים, הרבה פעמים הילדים,
אתה חוזר בתשובה, אבל כל האחים וכל הדודים לא.
ועכשיו יש לך ילדים,
להפגיש אותם עם הדודים החילונים, או לא להפגיש אותם עם הדודים החילונים.
איימן, זה הלאה... בקיצור, אדרבה.
כמנהג ישראל, היה לזה התנגדויות.
התנגדו להם.
התורה, המסורה וכל זה, קראו להם,
מי שסיפר לי את זה, הוא כבר נפטר עליו השלום, הרב דורון עוזיליון,
קראו להם לרב שטיינמן,
שטיינמן, זכר צדיק לברכה.
שהרב שטיינמן היו אומרים,
כתוב בגמרא שאם אדם נודר שהוא לא יאכל ולא יישן שלושה ימים, מלקים אותו,
שלא יישן שלושה ימים, מלקים אותו וישן.
אומרים, הרב שטיינמן לא ישן 102 שנה ולא אכל כנראה 102 שנה.
כל פנים, אז הוא שאל אותם מה זה, אז הם הסבירו לו,
הסבירו לו מה זה, והוא מאוד התלהב.
הוא אומר,
הרב הזה שדיברתי, הוא אומר לי, גיליתי שגדולי ישראל הם באמת גדולים.
שהוא גדול.
השאלה האחרונה, הוא אומר להם, תקשיב, הסברת לי הכל והכל מצטער, יש לי רק שאלה אחת.
העלון הזה שלכם, למה אדרבה?
אדרבה זה כאילו...
אז הוא ענה לו,
הוא אומר לו, הרב,
זה לא אדרבה, זה אדרבה.
הבנתם?
זה שיר שזה,
ניגון, זה אדרבה תן בליבנו,
של רבי בנימלך מיליז'אנס,
כשנראה כל אחד בעלת חברנו.
איך אתה מנגן את זה?
האינטונציה,
האינטונציה מאוד מאוד קובעת.
באיזה ניגון אמר משה רבנו את ספר דברים?
אתם מכירים את הסיפור על הצמח צדק?
הצמח צדק היה ילד קטן,
והוא היה הולך עם הסבא הגדול,
אדמו'ר הזקן,
היה הולך איתו לבית הכנסת, כי הצמח צדק אימא שלו נפטרה.
והיא נפטרה, והאדמו'ר הזקן הבטיח לה שהוא יגדל את הילד הזה.
הוא היה לוקח, ואדמו״ר הזקן היה הבעל הקורא בתורה.
הוא היה הבעל הקורא.
אני מקווה שאני מדייק בסיפור, ואותך יתקנו אותי, אם זה האדמו״ר הזקן או האדמו״ר האמצעי. יכול להיות שזה הבן שלו, או הדרך, אני לא זוכר.
אחד משני.
על כל פנים, הבעל קורא היה האדמו״ר הזקן.
אדמו״ר הזקן היה לו, אתם מבינים שהוא חיבר את ארבע הבעלות, אתם מבינים מה מדובר, כן?
והיה לו, הוא היה מדבר בניגון. בטח כשהוא היה קורא בתורה זה היה ניגון בלתי רגיל.
והוא היה כזה רגיש, הילד, הוא שמע את הקללות.
הקללות בקית' אבו זה קללות קשות מאוד.
מרוב צער הוא התעלף.
לפני התפילה הילד מתעלף, באים וזה...
לקחו אותו הביתה.
אז האימא אומרת לו, מה קרה? הוא אומר לה, כאלה צרות, התעלפתי.
אומרת לו, אבל אתה הולך עם סבא כל שנה.
הוא אומר, כשסבא קורא את זה,
זה נשמע אחרת.
זה לא אותו דבר.
זה לא נשמע קללות.
האינטונציה חשובה,
ההנגנה.
הוא אומר, משה הוכיח את ישראל.
היה מעורר את הקול המשקה את הגן.
הקול של משה רבנו גרם לאנשים לרצות לצמוח.
נכון?
היה לי חבר,
לפני הרבה שנים שהוא היה ממ״ם בצבא,
ממ״ם בגבעתי וכל זה, ופגשתי אותו.
היה לו קול כזה נעים.
הוא אומר, תדע לך,
אני קורא לחיילים בשם פרטי,
לא בשם משפחה.
הוא אומר לי, איך זה נשמע?
והוא אומר, תגיע הנה, אייל, אתה יכול רגע לבוא?
אתה קראת לגמרי, נכון?
כאילו הוא אומר, אני קורא להם בשם הפרטי.
צבא בדרך כלל קוראים בשם משפחה.
מה האינטונציה? מה ההנגנה? איך אתה קורא את הדברים?
משה רבנו, רק לשמוע את הקול שלו אומר תוכחה.
זה...
אני אספר לכם סיפור בלי שמות, כי אולי...
סיפור טוב, אבל לפני כמה זמן התבעדתי עם איזה נגן אחד,
התבעדנו, נגדו את ראש חודש.
נורא נהניתי, הוא ניגן נורא יפה, ושר מאוד יפה, והיה התבעדות טובה, זהו,
חודש אחר כך הייתי באיזה מקום אחר,
באזכרה של תלמיד שלמד כאן במכון ונהרג בג'נין.
זכאתי לאזכרה שם,
ולפני האזכרה הייתה תפילת ערבית.
אז באתי להתפעל ערבית.
הזן שניגש להתפעל ערבית, הוא היה כל כך יפה,
כזה קול נעים.
הרגשתי בתפילת ערבית של יום חול כמו שאני בנעילה.
פתח לי את הלב,
בנעימות.
שוב.
עודי ככה, נגמר התפילה, אני כזה מתאושש, נוחת.
אז התחילו את האזכרה, ואז הזמינו את זה שהתפלל ערבית, שהתברר שהוא רב של הבית הכנסת,
לדברי פתיחה, ולפי השם הבנתי שהוא אבא של הנגן,
שהם אבא ובן.
אז פתאום אתה מבין.
זו אותה תפילה, אותה זה, אבל איך אתה אומר את זה?
משה רבנו, תנסו לדמיין את כל ספר דברים,
נגיד בקריאה המרוקאית.
אלה הדברים, כבר יש לך זה.
אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הידל במדבר, נכון?
עושה חשק, סגי, לא?
איך קוראים לבית כנסת שיש בו 99 ירושלמי ומרוקאי אחד?
בית כנסת מרוקאי.
תל אדי.
ומשה כשהוכיח את ישראל, היה מעורר את הקול המשקה, את הגן,
שעל ידי זה כל העוונות מעלים ריח טוב.
ככה גם מסבירים, אנחנו תכף ראש השנה כבר.
מה זה לערבב את השטן?
שטן,
למה השטן בורח בתקיעת שופר?
כי השטן, בתקיעת שופר כל ישראל מתעוררים לתשובה מאהבה.
שבא קורה בתשובה מאהבה, הזדונות נהפכים לזכויות.
השטן אומר, כל רגע שאני פה ואני מחטיא אותם בזדונות,
השופר בא ויהפוך לי את הכל לזכויות. אז יאללה, בוא נברח, שלא יהיו להם זדונות, שלא יהיו להם הרבה.
אז העוונות מעלים ריח טוב.
שעל די זה די כאילו יכולים להוכיח,
כי זה בחינת תוכחה של משה כמבואר שם במאמר הנזכר לאלה.
נכון? למה הכל ברמז? מה זה כל הרשימת המקומות האלה?
מה זה בארבעים שנה? מה זה בשתי עשר חודש ואחד לחודש?
מה זה אחרי הכותו יציחון?
ועכשיו עוד משהו, עוד שני דברים.
עוד שני דברים בפתיחה הזאת.
אם היה נוחת מישהו מהמאדים עכשיו,
והוא אומר לי, שלום, תסביר לי מה זה עם ישראל? מה הסיפור שלכם?
תן לי ספר אחד שאני יכול לקרוא מההתחלה ומהסוף להבין מי אתם.
הספר שהייתי נותן לו זה ספר דברים.
מי שיקרא ספר דברים, מתחילה ועד סופו, יבין מה זה עם ישראל, מה תכליתו, מה הייעוד שלו, מאיפה באנו, מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים,
מה הסיפור כולו. זה ספר דברים.
ולכן ספר דברים נקרא משנה תורה,
כי התכלית של ספר דברים זה לגרום לנו להשתנות, כי אתה בעצם מקבל פה את התמונה כולה.
התורה כתובה לפי חלק מהדעות, מגילות מגילות את התורה, פה פרשה, פה פרשה.
ספר דברים, ולכן נגיד בהושענה רבה, העיקר, אנחנו כבר רואים את זה באופק,
העיקר בתיקון רשן הרבה זה לקרוא את חומש דברים. אתה קורא את חומש דברים מתחילה ועד סוף,
אתה מקבל את הסיפור כולו.
אז זה נקרא משנה תורה,
כי הוא נועד שנשתנה.
ככה אומרים בחסידות, ניגונים. מתי מותר לשנות ניגון?
אתה מנגן ניגון, מתי מותר לשנות ניגון?
כשהניגון שינה אותנו.
אז אפשר לשנות ניגון.
אומר האימרי אמת,
אלה הדברים, הוא עניין תורה שבעל פה.
אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל,
והכוונה על כל הדורות,
וגם על הדורות של עכשיו,
כי התורה שבעל פה, שאמרנו שחומש דברים הוא בעצם
בחינת תורה שבעל פה ותורה שבכתב,
כי התורה שבעל פה מתרחבת תמיד,
שכן איתא ברחובות תיתן קולה במקום שמרחיבים אותה,
וזהו, תכף נדבר על הברכה הזאת, יוסף עליכם קחם אלף פעמים.
ספר משנה תורה נקרא כך על שם שמשנה את האדם.
אנחנו נכנסים לספר דברים כדי לצאת שונים בקצה השני.
יותר מחויבים לברית, יותר מחויבים לנצח ישראל, הקדוש ברוך הוא. כי כאשר הדברים נכנסים ללב התלמידים,
והם מתפעלים על ידי זה מתגדל כוחו של הרב.
וכעניין שכתוב הנה פי שניים ברוכה אליי,
וכפי מה שהאדם משתנה,
כן, מתגדל כוח. אלה הדברים אשר דיבר משה. אם אנחנו משתנים בעקבות משנה תורה, כוח הרב הגדול,
משה רבנו מתגדל, מתעצם.
אז אנחנו קוראים לזה כדי להשתנות.
לדוגמה, אפשר להשתנות באופן שבו אנחנו נותנים תוכחה.
אם נחכה ארבעים שניות, או ארבעים דקות,
או אם ניתן תוכחת מתוך אהבה, וכן, אז זה הדרך.
החלק הראשון של ראשון מסתיים, תחזרו רגע אחורה לפסוקים,
תראו איזה יופי זה, ואומר אליכם בעת ההיא
לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם.
זו תלונה, נכון? כאילו משה אחר לא יכול.
אבל תראו איך הוא מפרש אותה כאן, לא אוכל לבדי, למה?
אדוני אלוהי אבותיכם יריבה אתכם והנחם היום ככוכבי השלמים לרוב. אתם בלי עין הרע, בין פורת יוסף. ואז הוא מברך אותם.
אדוני אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים,
ויברך אתכם כאשר דיבר לכם.
שימו לב לברכה.
הרי תמיד, נגיד שאבא מברך את הילד,
אז יש לילד רגישות. מה הוא מברך אותי?
הוא רוצה שאני אשתנה, נכון?
יהי רצון שתהיה צדיק. אז מה לא בסדר עכשיו?
נכון? מה קורה פה?
מה, לאן הוא רוצה?
זו ברכה שהיא... מה משה רבנו אומר?
אדוני אלוהי אבותיכם יוסף עליכם. מה?
אכם.
אכם.
איך שאתם זה מצוין.
הלוואי שיהיה עוד מזה.
אני לא רוצה משהו אחר, אני רוצה עוד. זה נקרא לעודד, אגב. מה זה לעודד?
לעודד זה עוד מאותו דבר. אני לא אומר לילד, מה, רק 80?
אתה תקבל מאה. אני אומר לו, מצוין, עוד, תביא לי עוד כזה, עוד שמונים.
עוד מאותו דבר, זה נקרא לעודד, לכן, זה ההבדל בין עידוד למחמאה.
עידוד זה עוד מאותו דבר, אז משה רבינו אומר לו, ככים, אתם מצוינים.
הלוואי שיהיה אלף פעמים ככם.
וחוץ מזה, הקדוש ברוך הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם, בלי מגבלה וזה,
זו ברכה מאוד מאוד יפה.
כי תרתי דה סתרי, מצד אחד יוסף, מצד שני ככם.
זה מראה כמה הוא אוהב אותה,
כמה האהבה שלו. קודם כל, הלוואי ש... איך שאתם, איך שאתם, זה מצוין. הלוואי שיהיה עוד אלף ככה. מצוין, אני אוהב את ה...
אז תראו כמה ההתחלה של חומש דברים מלאה באהבה של משה רבנו, מלאה בתשומת לב.
פותח לנו את הלב, ולכן זה אלה הדברים. כי רמת השייכות והפתיחות של עם ישראל, וההקשבה של עם ישראל למשה רבנו, כשהוא אומר להם את הדברים האלו,
היא ברמה הרבה יותר גבוהה מארבעה החומשים הקודמים,
ולכן הדברים האלה הרבה יותר חודרים והרבה יותר נכנסים.
ולכן חומש דברים הוא חומש שבאמת מלווה,
מלווה וילווה אותנו
מבחינת רצף הזמנים, בכל החודשים הגדולים של אלול,
וימים נוראים, ויום כיפור, וסוכות, עד שמחת תורה ובעזרת השם.
אנחנו נצעד עם חומש דברים,
כי הוא מעביר אותנו תהליך החומש הזה בעצמו של תיקון ותשובה, וזה כמובן גם קשור לדישת הימים שכל התוכרה של הקדוש ברוך הוא אלינו היא בעצם אהבה מסותרת.
כי אם הקדוש ברוך הוא החריב אותנו
כזו עוצמה, מה זה אומר?
שאנחנו מאוד מאוד יקרים לו,
מאוד מאוד אכפת לו מאיתנו.
ולכן, ובזה אני מסיים,
המדרש אומר שבזמן חורבן בית המקדש,
הקרובים לא רק שהם היו פניהם אחד על השני, הם היו חובקים.
כי עומק החורבן זה בעצם עומק הקרבה,
ועומק האהבה, ועומק התוכחה שמולידה טוב,
שנזכה בעזרת השם ללכת עם חומש דברים, אמן ואמן.
חמש ורבע, חברים, נפש הפרשה, אה... כל הסוף חכמנו איש בעל יעדר.
