טוב, שלום לכולם, אנחנו נלמד עכשיו את הפטרת תשעה באב.
שימו לב, הפטרת תשעה באב,
בואו נעשה פה שוב גם איזה סקירה קצת על כל הנושא של ההפטרות סביב תשעה באב, סביב החורבן.
הדבר הראשון, יש לנו בשלוש השבועות בין יז תמוז לתשעה באב, שלוש שבתות שנקראות תלתא דפורענותא, שלושת הפורענויות,
שבראשונה אנחנו מפטירים פרק א' בירמיהו,
בשנייה פרק ב' בירמיהו,
ובשלישית, שנקראת שבת חזון,
אנחנו מגיעים בפרק א' מישעיהו. זה שלוש נבואות שגם למדנו את זה, כל אחת מביאה זווית אחרת של החורבן של עם ישראל.
מעבר לכך, בתשעה באב יש לנו שתי הפטרות, בסדר?
יש הפטרה שהיא מיוחדת לתשעה באב, שקוראים אותה בתפילת שחרית,
הפטרה שנקראת אסוף אסיפם,
בסדר? זה מה שנלמד עכשיו, זה ירמיהו פרק ח',
כן, רוב הנבואות, החורבן, זה מירמיהו, כן, הוא נביא החורבן.
ירמיהו פרק ח', פסוק יג', עד ירמיהו פרק ט', פסוק כג',
בסדר? זה ההפטרה שקוראים בשחרית.
מעבר לזה,
יש בתפילת מנחה,
קוראים בהפטרה,
הפטרת העני ציבור, שקוראים אותה בכל הפטרות עניות הציבור.
דירשו השם בהימצאו, כי ראו בהיותו קרוב, כן? שזה מישעיהו נוני ל' עד ישעיהו מו״ח.
אז נעשה שיעור בפני עצמו,
כי זו הפטרה שהיא לא רק תשעה באב. דירשו השם בהימצאו, זה על כל תעניות ציבור.
בתשעה באב רק נוסיף שמה שאמרת פה זה מנהג אשכנז, וגם הספרדים הם עושים אותו, אבל בנוסף הספרדים שמים במנחה,
מוסיפים פסוקים מספר מיכה.
שני פסוקים, מנחה, מכה זין, יח, עד כף,
מי אל כמוך,
נושא עוון ופשע,
תיתן באמת ליעקב וכולי,
אז זה מוסיפים במנחה של תשעה באב, אבל שוב, מכיוון שזה מנחה,
אנחנו לא נתעסק עם זה, ונתעסק יותר
בהפטרה הזו של אסוף אסיפם, נאום השם.
טוב, אז בשביל להבין את ההפטרה הזו,
אנחנו צריכים פה לתת איזה רקע,
דיברנו על זה כבר בהפטרות של תלתא דה פורענותא,
אבל בכל זאת, כדי שהדברים יהיו מובנים,
קראתי להפטרה הזו כאב שלא נגמר.
כאב ללא סוף.
זה שבית המקדש לא נמצא, זה שאנחנו אבלים בתשעה באב על חורבן בית המקדש,
צריך להבין מה הכאב הגדול שאנחנו כואבים.
שמנסים להבין את הכאב במשמעות החיצונית שלו.
טוב, פעם היה בית מקדש והיומן, פעם היה הקרבת קורבנות, היומן.
מי שרוצה גם יכול להגיד, שמע, פעם, לא יודע, עם ישראל היה בארץ ישראל,
ובגלל החורבן נהרגו הרבה יהודים ויצאנו לגלות.
ברגע שמשאירים את זה ברמה הזו,
אז כבר דיברנו על זה שזה לא באמת נותן לנו את חושת צער.
כי זה משהו שהיה פעם,
אף אחד מאיתנו,
לכאורה,
בצד הטכני,
לא כל כך מתגעגע לבית המקדש להקריב קורבנות.
אנחנו ביום-יום, זה לא הדבר שכולנו חולמים עליו,
להקריב פרים בבית המקדש. זה נראה איזה משהו כזה פרימיטיבי,
שלא קשור בכלל לחיים שלנו היום.
וזה בסדר, אין בית מקדש, ירושלים בסך הכל, מה יש? בתים יפים, רכבת קלה, בונה, כאילו, מה חסר לנו יותר מדי?
ואז,
ברגע שזו העמדה,
אז תשעה באב הופך להיות יום כזה,
איזה יום שצריך איכשהו להעביר אותו.
מצטערים לא, כאילו,
תיאורטית, אנחנו יודעים על מה אנחנו מצטערים,
אבל אנחנו לא באמת מרגישים את זה, אז תחת'ס, אנחנו גם לא יודעים בדיוק על מה אנחנו מצטערים,
ויאללה, העיקר, בואו נעביר פה את היום הזה. אמר לי פעם איזה מישהו, אני בתשעה באב,
לוקח איזה סרט טוב, וככה,
הוא עושה לי מרתון סרטים, הוא אומר לי, מעביר שם מרתון סרטים.
כן, אמרתי לך.
צריך להקליט את הסרטים שקשורים לחורבן, זה כאילו,
זה לא הדרך להעביר את תשעה באב. המטרה של תשעה באב זה להרגיש את הכאב,
וכאן אנחנו צריכים להבין, הכאב על חורבן בית המקדש
זה על עידן שעבר מהעולם.
הימים שבית המקדש היה בירושלים, הימים שאליהם אנחנו מתפללים,
זה היו ימים שבהם היה חיבור.
בין העולם הרוחני לעולם הפיזי.
חיבור בין הקודש והחום.
אם אני מנסה להמחיש את זה לחיי היום-יום של האדם, לא רק עכשיו ברמה הלאומית,
אדם בזמן שבית המידע שהיה קיים,
הוא הרגיש תחושות אחרות מאיתן.
הוא חי את המשמעות העמוקה של החיים בכל רגע.
אנחנו היום נמצאים בעולם שהתחושות היומיומיות שלנו הן תחושות
תרושות סתמיות.
מתפקדים בעולם הזה, אבל
אנחנו לא מרגישים איזה שליחות וייעוד עכשיו בזה שאני אוכל ארוחת בוקר.
אני עכשיו עובד באיזה עבודה.
אני עובד בעבודה כי אני צריך כסף.
אני אישית לא... נכון שמסביר לעצמי לפעמים, תשמע, אני עובד
בעבודה הזו כי זה עוזר לבני אדם, אבל זה לא מה שמחזיק אותי ביום יום. אני זוכר שהייתי פעם באיזה
מפעל למלט.
אז היה שם כזה תערוכה, היה שם מרכז מבקרים, אז אני זוכר, היה שם כזה בהתחלה איזה סרט,
ואם ככה חזרו על זה לאורך כל הביקור, המדריך וזה,
שמלט מחבר בין אנשים, כן? כאילו, שמלט, זה עושה כבישים,
מה שנקרא, מצאו איזה אידיאל, זה יפה, רק מאחור שבן אדם הוא מחפש אידיאלים,
אבל אתם מבינים שזו סיסמה, מעל פי חפר בין אנשים.
הסיבה שאני קם בבוקר,
יכול להיות שהלכתי לעבוד, אז בהתחלה אמרתי את המשפט הזה ושמתי אותו על החולצת עובדים ביום כיף של העובדים.
חברה זו, מלט מחבר בין אנשים.
אבל ביום-יום, מה מחזיק אותי? אני צריך כסף, למה? כי כסף נותן לי את מה שבאמת גורם לי אושר ושמחה בחיים. מה גורם לי אושר ושמחה בחיים? האכילה, השתייה, הבידור,
זה ההתנהלות.
זה במישור אחר, המישור המשפחתי.
עכשיו,
למה יש לי ילדים?
ילדים, שמח תשמח, כי היא צריכה בגן עד מקדם, חיבור אל הנצח.
ביום יום ילדים נקצים, עצבנים,
כל היום התעסקות ברמה הטכנית.
אז זה נכון שיש את הרגע הזה, שמחבקים את הילד, ויש את, לא יודע, בשבת, שככה מרגישים קצת נחת וזה,
אבל ביום החיים שלנו מורכבים מאין סוף פרטים שאנחנו לא מרגישים בהם את התכלית.
בזמן שבית המקדש היה קיים, העולם היה בנוי אחר.
בית המקדש זה היה איזה בניין שהוא ביטא איזה ראש של פירמידה
שמייצגת
עולם אחר, עולם
שבו
אדם מרגיש בזה שהוא מקריב קורבן, שהוא מתעסק עם בעלי חיים, שהוא מתעסק עם כל המרכיבים בבית המקדש,
הדומם שם, הצומח,
הבניין, היצירה,
אדם מרגיש בכל מרכיבי החיים שלו את התכלית והמשמעות.
אנשים שחיו בתקופת בית המליאש, תקופת הנבואה,
הם הרגישו ביום-יום שכל דבר שהם עושים,
הם לא חשבו על זה, לא באופן הכרתי,
בערת סוגריים, זו הסיבה שזה גם נחרב,
כי היה פה איזה פער בין ההכרה ובין התחושות,
אבל הם ביום-יום הרגישו,
אני מגדל ילדים,
הילדים האלה הם חלק מהנצח של עם ישראל, משהו כזה.
זה היה, עוד פעם, קשה לנו לדמיין את זה.
הם לא דיברו על זה ביום-יום, זה לא שהאדם כל בוקר היה קם ואומר לילד שלו,
תודה לך השם שנתת לי אותו.
אבל היה בהרבה יותר פשוט לאבא להרגיש,
כן, למשל, שימו לב, שיוסף, שהוא שם פוגש את בנימין, נכון?
שמגיע למצרים, שמביאים אותו, מה המילים שהוא אומר לו?
זה השלום היה.
אלוהים יחונך הבני.
היום מישהו ככה מברך אחד, אתה פגשת את אח שלך אחרי זה,
אלוהים, נכון, זה נשמע מליצי כזה, אנחנו חיים היום בעולם כזה ציני,
בדיבורים האלה.
יאללה, קח כאפה, איפה היית כל השנים, נכון? זו הייתה צורת ההתנהלות.
אז זה היה ביטוי שבן אדם פגש, למשל, אומרים חזל, הלכה, כל מי שלא ראה את חברו 12 חודש, מברך,
ברכת שהחיינו. בסדר, היום זה לא, כי אנחנו כל היום בקשר,
בדיגיטלי, אבל פעם,
תראה, אדם, כל חוויות החיים שלו, הוא הרגיש בהן את הקדושה,
את השם אלוקים, זה ההבדל בין חיי חול לחיי קודש, כן? אני חוזר שוב על העיקרון. חול זה משהו שאין לו ערך מצד עצמו, הוא אמצעי, כמו חול שדורכים עליו.
אני אישית, שוב, עובד, אין לי ערך בעבודה,
אני לא מרגיש תחושות של משהו משמעותי בעבודה.
העבודה היא אמצעי בשבילי להרוויח כסף, כדי שאיתו אני אוכל ללכת לבלות בפאב.
קודש זה להקדיש, שיש,
אני מקדיש משהו בבית המקדש, החפץ הזה יש לו ערך רק לבית המקדש. את מה שבסוף המופשטת קוראים לזה עצמיות.
הדבר הזה הוא לא אמצעי, יש לו ערך עצמי.
בזמן שבית המקדש היה קיים, שבן אדם היה עובד,
העבודה עצמה, הוא הרגיש בה לא כאמצעי למשהו, אלא ערך מצד עצמו.
וזה העולם שנחרב.
כי מיום שנחרב בית המקדש,
מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים,
והאדם לא מרגיש יותר את התחושות האלה.
העולם כולו לא נמצא בתחושות האלה יותר.
וזה כמובן יוצר מערבולת שלמה בכל ההיסטוריה, דיברנו על זה
בהפטרות לטא דפורנותא, בסדר? ואז העולם מתפצל בין עולם הדת לעולם החול,
וכל ההיסטוריה מטולטלת לה בין המאבקים האלה.
ההפטרה פה באיכה,
בבוקר שחרית של איכה,
היא מתארת.
את הכאב הגדול.
יש שם בסוף איזה פסוק נחמה טיפה שמתווה את הדרך, אבל
עיקר הרעיון של ההפטרה הזו, כמו מגילת איכה.
מגילת איכה, כידוע, היא מסתיימת, אשיבנו השם אליך
ונשוב וחדש ימינו כקדם, זה פסוק אחד, יש שם חמישה פרקים
של דיכאון מרוכז.
זה גם מה שקורה פה בהפטרה הזו.
אדם,
בשביל לבנות מחדש את בית המקדש, בשביל להחזיר את המשמעות לעולם, בשביל לבנות מחדש את העולם הזה,
צריך להבין מה חסר.
אם אנשים לא מבינים מה חסר, והם חושבים שהדרך לבנות במקדש זה רק לבנות אותו בצורה טכנית,
בית המקדש לא ייבנה ככה באמת.
זה שבית המקדש בנוי בצורה טכנית,
אבל לא מבינים את המשמעות הפנימית,
בית חרוף וחרבת, בית שרוף ושרבת.
כאילו, הקירות אין להם ערך מצד עצמו.
אם הקירות מבטאים את הנקודה הפנימית, אז בית המקדש ייבנה.
אז בשביל שבן אדם יקום מתישה באב ויגיד, אוקיי, אני רוצה להכניס חזרה את המשמעות לחיים שלי, ולהתחיל לעלות על מסלול של תורה ועבודת השם,
שלאט לאט נתקרב יותר לימים הללו,
הוא קודם כל צריך לקרוא את ההפטרה הזו,
להבין שהכאב עכשיו הוא כאב אדיר,
כאב שאין לו, לכאורה, בעולם הזה, מרפא.
אם זה ארון, אגב, של תיקון חצות,
תיקון חצות,
גידולי ישראל היו קמים באמצע הלילה,
ובוכים על צער השכינה.
מה זה צער השכינה? מה זה המילים האלה בצער השכינה?
שהקדוש ברוך הוא לא שוכן בעולם הזה. אני רואה שהעולם הזה,
הוא לא מבטא את מה שהוא צריך לבטא.
האדם יכול לבלות את כל חייו,
אני אראה את זה עכשיו פה,
בלי שהוא נוגע בנקודה הפנימית.
כל החיים שלו הוא בודד,
הוא חי,
מיום שנולד עד יום מותו,
רק מתעסק כל הזמן בצדדים הטכניים של החיים.
הכסף והבילויים והטיולים.
ועל זה אומר הנביא,
אסוף אסיפם נאום אדוני.
אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה,
ועלה נבל ואתן להם יאהבום.
אסוף אסיפם, זה כאילו משהו
משסף אותך, זה אסוף.
יש פה חורבן כללי.
אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה. אומרים חז״ל, מיום שנרחב בית המקדש,
בטל טעם בפירות וניתן לעוברי עבירה.
מה הכוונה בטל טעם בפירות?
פירות זה ביטוי, ענבים בגפן, טענים בטענה, זה ביטוי כאילו לחיים המתוקים,
לעולם הזה של ימי מלכות שלמה,
שטוב לב משתה תמיד וכל ישראל אוכלים, שותים ושמחים,
איש תחת גפנו ואיש תחת טענתו,
מדם ועד באר שבע. בזמן שבית הנדש קיים,
האדם היה נוגע בפירות של החיים, לא רק במשמעות של פירות.
אדם שהיה עושה משהו בחיים,
אתה נכון, שמשהו יוצא מטה, אנחנו אומרים, זה הפירות שלי, כן, אני יודע,
זה הפירות שגידלתי.
אדם יצר משהו, הוא הרגיש בזה את תחושת הסיפוק, את המשמעות, את הנצחיות.
ביום שנכנס בית המקדש, בטל טעם בפירות.
וכבר לא מרגישים את זה,
שמענו, אדם עושה דברים כמי שכפאו של. בסדר, ומדי פעם הוא,
המטרה שלי עכשיו זה להרוויח כסף. טוב, אז הוא עכשיו ממוקד עכשיו מאוד מאוד חזק על המוצר הזה, בסדר, אוקיי. בסוף הוא קיבל את המוצר הזה והרוויח את הכסף שלנו, ועכשיו מה?
מה אתה עושה עם זה? עכשיו אתה מחפש איזה
עוד משהו לפרוק עליו. אם אתה בר מזל, אז איכשהו אתה יכול עד גיל 80 להמשיך להרגיש פייק משמעות בכל מיני...
אני עכשיו,
יש לי מספיק כסף והחלטתי שאני הולך לעשות בנג'י בערים.
יופי.
אני הולך לעשות טיסות וצניחה בשמי הארץ, וטוב, הבנו.
עוד משהו, איזה עוד חלומות. כן, זה החלום שלי.
החלום שלי זה בריכת שחייה פרטית בבית.
כל החיים אני ואשתי חלמנו על זה.
אספנו את הכסף, זה הפירות שגידלנו. הנה, סוף סוף יצא.
אוקיי, יופי, אז עכשיו יש בריכה, אבסוטים, נהניתם.
מה עכשיו?
אתן להם יעברום, אומר הנביא.
אתה מביא פירות וזה עובר.
וזה לא נשאר.
ברגע שאין בית מקדש, כל הדברים האלה הם
חסרי טעם.
על מה אנחנו יושבים?
כן, זה
האנשים אומרים אחד לשני, ככה אומר הנביא ירמיהו. אנשים אומרים,
מה אנחנו יושבים?
אספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם.
כלומר, בואו, אנחנו, יש בעיות בחיים, בסדר?
בואו נאסף אל ערי המבצר, אל אלה מקומות שיגנו עלינו.
בואו, אמרנו, נמצא איזה כל מיני מנגנונים שנוכל שם לאיכשהו לשרוד.
נדמה שם, אומר הנביא. או נדמה, הפשט נדמה זה כאילו,
אומר הנביא, גם בערי המבצר אתם תושמדו כדומן על פני האדמה.
אבל יש גם הסבר אחר.
דמיונות, נדמה שם.
אדם חושב שהוא יכול לברוח לכל מיני ערי מבצר,
שאין משמעות ואין תכלית בחיים, שאין בית מקדש.
אתה יושב לו ומדמיין,
בסדר, דמיין לו
שהוא מאושר בכל מיני דברים.
מה אתה עושה עכשיו אחרי שהרווחת את הכסף? תראה סרטים, מה, מה, למה, על מה בדיוק אתה
חותר בחיים שלך?
יהשם אלוהינו הדימנו.
השם, גם לנו את הדמיונות, השם אלוקים, הוא מדומם אותנו, הוא משבית אותנו.
וישקנו מי ראש, מי ראש זה,
כאילו, רעל, נוזל, זה, כי חטאנו להשם.
קווה לשלום ואין טוב.
לעת מרפה והנה ועתה. שוב, אדם שחי בעולם שאין בית מקדש,
הוא כל הזמן מקווה לשלום.
די, זה ייגמר, התקופה הזו, נכון. עכשיו יש מלחמה, טוב,
המלחמה זה היום, סוף סוף יהיה שלום.
עכשיו אני בגיל החמישים, מתי יבוא הפנסיה?
מתי יהיה סוף סוף שקט?
מתי?
אין טוב,
אתה לעולם לא תגיע למה שאתה רוצה.
לעת מרפא, אני חולה, אהיה מרפאה.
והנה דעתה, זה אימה, בסוף
מתפוצץ לך.
מידה נשמע נחרת סוסיו, האויב שומעים את הסוסים שלו, הסוסים שלו זה
העוצמות של האויב.
מכל מצלות אביריו שומעים את האבירים שלו, הולכים ומתקרבים.
רעשה כל הארץ,
ויבואו ויאכלו ארץ אומלה,
עיר באר שבע, האויבים ישמידו פה את הכול.
פשט, הנביא כמובן מדבר על החילות בבל,
שישמידו פה את הכול,
אבל יש פה משהו עמוק יותר.
הפגעים בחיים יחסלו אותם,
כי הנני משלח בכם
נחשים צפעונים אשר אין להם לחש,
אין רפואה נגדם. אי אפשר, כן, לחש, רפואה ומכה אין.
אתה לא תצליח ונשכו אתכם נאום השם.
נחש זה ביטוי תמיד לצדדים הנמוכים של המציאות, כן? בגן עדן האדם וחווה בהתחלה הם מנוהלים מתוך איזו טבעיות של חיים. שוב, זו המציאות של בית המקדש, כאילו מציאות שהכול זורם והכול פשוט.
ואז
בא הנחש ומסיא אותם, מפתה אותם לאכול מעץ הדעת.
עץ הדעת זה בואו נסתכל על החיים עכשיו,
לא מתוך חיבור ומשמעות,
אלא אני מנותק מהעולם הפנימי הרוחני, ואני על ידי דעת חיצונית, אני על ידי איזו קרירות כזו,
אני מנסה לפעול בעולם הזה.
זה הנחש.
נחש זה ניחוש, כאילו העמדה הזו של אין ודאות יותר בחיים, אין איזו אינטואיציה פנימית של בית המקדש.
אמרנו, בזמן שבית המקדש היה קיים,
בן אדם לא הולך לפסיכולוג,
הוא לא היה קם בבוקר,
מי אני?
מה אני, מה צריך לעשות?
היה, לכו ונלכה אל הרוער. היה הולך אל הנביא, היה הולך אל הקודש,
והיה לו ברור מה הדרך, זו הדרך אשר ילכו בה.
כמו שלנו היום ברור לבן אדם, נורמלי, לא לרצוח.
כן, שהוא בן אדם שטיפה יש יראת אלוקים בלבבו.
ככה גם בן אדם היה לו ברור, בזמן ותמיד איך שקיים,
שלא עושים את הדברים האלה. והפוך, היה לו ברור, לנו ברור, נכון? אתה רואה ילד קטן פה שהולך להידרס בכביש, ברור לך שאתה הולך להציל אותו.
היה ברור גם לבן אדם שהוא קם בבוקר והוא מברך על הפירות,
היה לו ברור שהוא צריך, לא יודע מה,
לעבוד, ללכת לקיים את המשפחה שלו.
אבל הנחש,
הניחוש, נחש שורף.
הוא נכנס פנימה ברגע שיש חורבן בית המקדש.
ואז אומר הנביא, מבליגתי עלי יגון, על ליבי דוואי.
כן, אומר ירמיהו, כואב לי הלב על מה שקורה.
הנה כל שבת בת עמי מארץ מרחקים.
האשם אין בציון, אם מלכה אין בה.
כן, כולם שואלים, מכל העולם, מה קורה פה?
עם ישראל שאמור לתת לעולם את בית המקדש, את העולם הזה,
מה קורה שם? אין מלך בציון?
ואז אומר הקדוש ברוך הוא, תיבדי, למה אין מלך, אין מקדש בציון?
מדוע יחיסוני בפסיליהם, באבלי ניכר?
עבר קציר,
קלי קיץ ואנחנו לא נושענו.
עם ישראל, מה שנקרא,
מפני חטאינו נחרב ביתנו, גלינו מארצנו.
היה פה מהלך ששבר את האחדות הזו בין עולם הקודש והחול.
ועכשיו, הכאב הוא כאב אדיר.
על שבר בת עמי הושברתי,
קדרתי, כן, נעשיתי קודר, שמע,
שמע זה שממה,
החזיקתני,
שעמום מחזיק אותי. הר ציון ששמם, שועלים ילכו בו. על הר ציון שנהיה משעמם. אתה מבין שאין בית מקדש,
כל העולם הופך להיות
חסר טעם, חסר עגבנים.
בן אדם לא מרגיש שום חיבור לדברים משמעותיים.
הצרי, צרי זה צמח מרפא.
הצרי אין בגלעד,
הרופא אין שם.
מדוע לא על ארוחה בת עמי?
מי יתן ראשי מים, עיני מקור דמעה, ואז אבכה יומם ולילה את חללי בת עמי.
בסדר, זה ככה מסתיים החלק הראשון של הנבואה, של פרק ח'.
אין, כשאין בית מקדש, שום דבר לא מביא רפואה. כל התחליפים, בסדר, בן אדם עכשיו,
אמרנו, הוא מוצא איזה סרט, בן אדם מוצא עכשיו איזה,
איזה הישג שהוא השיג, בן אדם עכשיו מרגיש איזו תחושת
איזה רפואה על משהו מסוים, המציא משהו.
זה לא באמת יפתור לך את הבעיות בחיים.
ואז ממשיך בפרק ט'
מי יתנני במדבר מלון אורחים
ואזבה את עמי ואילך מאיתם
כי כולם מנאפים עצרת בוגדים.
מה קורה לבן אדם,
מה תחושות החיים של בן אדם שנמצא בתקופה הזו?
בדידות.
זה גם חלק פה מהכאב.
מזמן שבית המקדש קיים,
עיר רבתי עם.
יש פה חברה תוססת, מלאת משמעות. שוב, כולם מחוברים לאיזה אידיאל גדול,
אבל עכשיו
כולם מנעפים עצרת בוגדים, כל המערכות החברתיות מרוסקות,
כל אחד שם הולך לתאווה שלו.
אני הולך לי למדבר, אם ייתן לי במדבר מלון אורחים.
שוב, זה לא המצב האידיאלי.
המצב האידיאלי זה לשוב
לקריה נאמנה.
אבל עכשיו, כשכולם מרצחים,
אז מה שיש לבן אדם זה
להיות עם עצמו.
וידרכו את לשונם
כשתם שקר
ולא לאמונה גברו בארץ.
כל הלשונות
אמצעה התקשורת,
הקשת,
אלה שאתה אמור לראות דברים למרחוק,
הכל הפך להיות שקר.
כל המערכות החברה שאמורים, שוב, שיש תכלית, יש משמעות בחיים,
אז כל החיבור החברתי הוא זה מה שנותן לבן אדם את השמחה.
אבל עכשיו, לא לאמונה גברו ארץ, זה הולך לכפירה,
זה הולך ל... אתה
שומע את הדברים האלה ואתה משתגע.
כי מרעה אל רעה יצאו, ואותי לא ידעו נאום השם.
איש מרעהו יישמרו,
וכל אח אל תבטחו.
זה המצב שאין בית מקדש,
חשדנות אחד כלפי השני.
כי כל אחד הרי דואג לאינטרסים שלו, אין לנו פה עכשיו איזו משמעות שבשבילה אני חי.
האדם רק בשביל הרווחים המיידים שלו, בשביל התאוות שלו,
הרי אחרת הוא ימות, נכון? שמה אני חי בחיים? בשביל הכסף שלי, נכון?
אז אם מישהו יעמוד לי בדרך,
אני אהרוג אותו בדרך בשביל הכסף שלי, ואני אהרוג אותו בשביל ההגשמה של הניסיון טיפה להרגיש מאושר בחיים.
איש מרעהו יישמרו, וכל אך אל תפתחו,
כי כל אח עקב יעקב,
וכל רע רכיל יעלה.
אח
נלחם באחיו.
כל רע הולך רכיל.
לא סתם שלשון הרע,
מצביעו על זה חכמי ישראל, חפץ חיים,
שזה מה שמעכב את הגאולה. הלשון הרע זה כאילו העמדה הזו,
הנחש הזה, שהוא ביטוי לזה שאין לנו יותר את בית המקדש, אין לנו את המשמעות בחיים.
כל אחד לעצמו, עכשיו כל אחד זה
אינטריגות ואינטרסים ועוקץ את השני.
איש ברעהו יהתלו,
ציניות,
סאטירה,
כן, זלזול בשני.
איש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו,
לימדו לשונם דבר שקר,
אהבה נילו.
הם כל כך עושים עיוותים, עד שכבר עייפים מרוב עיוותים.
ואז אומר השם לירמיהו,
כן, צריכים פה להזדרז טיפה, זה עד פסוק כ״ג.
שבטך בתוך מרמה,
במרמה מענו דעת אותי נאום השם.
אתה נמצא בתוך חברה מלאת מרמה,
וזה יכול להשפיע עליך.
לכן כה אמר השם צבאות, הנני צרפם ובחנתים,
כי איך אעשה מפני בת עמי.
טוב, אנחנו צריכים פה, מה שנקרא, לצרף את עם ישראל, אנחנו לא נשאיר את עם ישראל במצב הזה, צריך לתקן אותו.
חץ שחוט לשונם, נרמה דבר.
אמרנו, אז יש פה חץ שחוט, חץ שחוט זה כאילו חץ מחודד כזה.
שוחטים איתו,
אנשים פה
הורגים אחד את השני בדיבורים.
שאין בית מקדש, שאין בשביל מה לחיות,
וכל אחד עכשיו רק נכנס למערבולת הזו של תאוות החיים.
זה מאוד מסוכן.
אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי.
חץ שחוט לשונה, מרמה דיבר, בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים עורבו. שוב, אחד בפה ואחד בלב.
מדבר כביכול עם החווה שלו בכיף, אבל אורב לו ככה בסיבוב.
העלה ללא אפקוד בם נאום השם,
אם בגוי כזה לא תתנקם נפשי.
אומר לו, אני כן, יש פה דו-שיח כזה בין הקדוש ברוך הוא לירמיהו.
ואז אומר לו ירמיהו,
על הערים אשא וכיווני ועל נאות מדבר קינה,
כי ניצתו מבלי איש עובר.
ולא שמעו כל מקנה, מעוף השמיים ועד בהמה, נדדו, הלכו.
כל המציאות פה מתפרקת.
בעלי החיים, הערים שרופות באש.
ונתתי את ירושלים לגלים, גלים זה תל עפר, כאילו, גל עפר.
ולמעון תנים, כן, כל מיני בעלי חיים פראים.
ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב.
מי האיש החכם ויבנת זאת?
אשר דיבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ?
מדוע ניצתה כמדבר מבלי עובר? איך הגענו למצב הזה?
ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם,
ולא שמעו בקולי ולא הולכו בה.
זה הנקודה, אמרתי, זה הרעיון של החורבן.
כל אלה שמאזינים, לא, החורבן היה בגלל שנאת חינם, החורבן היה בגלל,
אני יודע מה, שלא התנהלו בצורה חברתית, החורבן היה כי שרייך סוררים.
כל השנאת חינם, הריקבון, זה הכול רק
סימפטום למשהו העמוק, עזבה מתורתי,
שאין תורה. מה זה תורה? תורה זה מה שדיברנו.
זה זה שאדם מוצא את המשמעות בחיים.
ברגע שעוזבים את זה, אז עכשיו כבר זה גם הולך ומתפרק בכל המערכות.
ממלא התיקון, איך התיקון יהיה, זה הרעיון של ההפטרה שלך.
זאת אומרת, זה שאדם ישב בתשעה באב, בתשעת הימים,
וינסה לתקן, לחזור אל התורה. מי שרוצה היום לבנות בית המקדש, זה הדבר הכי חשוב שיעשה.
שילמד את התורה.
בסדר?
שיתחבר לנקודה הזו. ומתוך כך הוא גם יקים מערכות משפט וצדקה וחסד וכו'.
על עוזבם את תורתי ולא הלכו בה, וילכו אחרי שרירות ליבם ואחרי הבעלים אשר לימדום אבותם.
לכן כה אמר השם צפאות אלוהי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, כן, זה יצא מחמר,
וישקטים מי ראש, ואף יצוטים בגויים, אשר לא ידעו הם אבבותיהם, ושלחתים את החרב עד כלותי אותם.
כה אמר ה' צבאות, התבוננו וקראו למקוננות,
כן, אלה שהיו שם בוכות על המת,
ותבונה ואל החכמות,
כן, אלה שהיו אומרות את ההספדים,
היה שם איזה סוג כזה של להביע הבל,
שילחו ותבונה,
ותמהרנה ותישנה עלינו נאי, כן, יבוא המקוננות והחכמות,
ויבכו על מה שעבד פה בעולם,
ותרדנה עינינו דמעה, ואפפינו יזלו מים,
כי קול נעים נשמע מציון, איך שודדנו,
בושנו מאוד, כי יזמנו ארץ, כי השליכו משכנותינו,
כי שמענה נשים דבר השם,
ותיקח אוזניכם דבר פיו, ולמדנה בנותיכם נהי,
ואישה, כן, תלמד את רעותה,
כינה,
כי עלה מוות בחלוננו,
בא בארמונותינו,
להכרית עולל מחוץ ולהכרית את הבחורים מהרחובות.
כל הכוחות, גם הנערים, גם הבחורים עם הכוח, גם הילדים שאמורים לצמוח,
הכול פה נראה אבוד.
דבר כה נאום השם ונפלה נבלת האדם כדומן, כן,
כמו הדומן, זה מה שמזבל את השדה.
ככה הגוויות של עם ישראל הן מזבלות פה את הארץ. וכאמיר מאחורי הקוצר ואין מהסיב, כן, כמו שיבולים שנופלות מאחורי הקוצר ונשארות שם,
ככה הגוויות של עם ישראל פרוסות.
ואיך כל זה יתוקן?
הנה, זה הסיום של הנבואה פה ביום העצוב ביותר בשנה.
גם בו יש את הנחמה, כן, אנחנו קוראים את זה בהפטרת שחרית, זהו לפני חצות היום.
חצות היום יש כבר איזו טיפה נחמה. זה אמרנו, הנחמה בהפטרה, דרשו השם בהימצאו, כי יראו בהיותו קרוב.
דווקא באחרי מנחה, בתשעה באב, יש כבר איזה סוג של קרבת אלוהים.
אבל גם פה, בשחרית, שזה היה הלב של החורבן, בית המקדש בוער באש.
כה אמר השם,
אל יתעלל חכם בחוכמתו,
ואל יתעלל הגיבור בגבורתו,
אל יתעלל עשיר בעושרו,
כי אם בזאת יתעלל המתעלל,
אסכל וידועתי,
כי אני השם עושה חסד, משפט וצדקה בארץ,
כי באלה חפצתי נאום השם".
איך אתם תחזירו את בית המקדש? איך אתם תבנו את המקדש?
תלמדו תורה,
אל תתפתו לכל מיני דברים חיצוניים, חוכמה, עושר, עוד פעם, כל מיני דברים שייתנו לכם אשליה של טעם. הנה, מצאתי איזה משהו שאני יכול לחיות גם בלי בית מקדש? לא.
תלמדו את התורה,
על זה עבדה הארץ, על עוזבם את תורתי,
תחזרו לתורה,
ואז אתם תראו שאתם תעשו חסד, משפט וצדקה בארץ.
יופיע העולם הזה מחדש,
העולם של בית המקדש, העולם שבו הרגישו את המשמעות, את הצדקה, את המשפט והחסד בכל דבר,
וזה מה שגם בסופו של דבר יביא את בניין בית המקדש החיצוני.
בעזרת השם שנזכה כולנו.
