טוב, חברים יקרים, אנחנו רוצים
טיפה לגעת בשיעור מיוחד לתשעה באב, תשעת הימים,
שזה ימי החורבן של עם ישראל.
יצאנו הרבה ללמוד על ההפטרות, החורבן,
וכמובן התחלנו כבר עם ללמוד על הפטרות הנחמה
בין הנביא ירמיהו ובין הנביא ישעיהו,
אבל אני רוצה לדבר הפעם מזווית קצת אחרת.
קראתי לשיעור הזה,
הנחמה בכך
דווקא שאין עדיין בית מקדש. בסדר. נשמע משונה, נכון? כל הימים הללו
התפילות שלנו הן שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, כל יהודי.
זה התפילות שלנו, כל רגע ורגע, כל יום ויום. יחזינה עינינו שאוכל ציום מרחמים.
אבל בין אם נרצה ובין אם לאו,
בית המקדש בצורתו השלמה עדיין לא בנוי.
מתפללים שזה יקרה.
ואני רוצה להציע איזושהי תפיסת כיוון,
לא חס ושלום שאנחנו לא רוצים שבית המקדש ייבנה,
אלא איך אנחנו מתנחמים בכך שבית המקדש עדיין לא נבנה.
יש בדיעבד,
דגש גדול, זו מילה שתחזור פה הרבה בשיעור הזה, בדיעבד,
אחרי שבית המקדש עדיין לא בנוי,
אז יש דברים מסוימים שאנחנו מרוויחים,
שהקדוש ברוך הוא מוביל את העולם דווקא בהסתרה שבתוך הסתרה, דווקא במציאות המסובכת הזו.
על ידי כך,
בסופו של דבר ייבנה בית המקדש,
והרבה מאוד רבדים שחסרים בחיינו, הם ילכו ויתמלאו.
אני אוסיף גם עוד משפט, שמה שאני אומר כאן עכשיו זה לא רק,
זה נקרא לזה איזושהי דרך להשלים עם זה שאנחנו מתפללים ומתפללים, והנה בית המקדש לא נבנה.
אלא
יש לנו אחד מהביטויים של חז״ל, משפט מאוד חזק,
אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריאותיו.
המשפט מאוד חשוב,
שהמסר הכללי שלו זה שההנהגה האלוקית היא לא עושה פה דברים, מה שנקרא דווקא.
מתפללים, מתפללים, והנה אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, וכל מה שנותר לנו הוא תסכול.
אלא יש השגחה אלוקית שאם בדור מסוים לא נבנה בית המקדש,
בדיעבד יש מצב שזה מה שטוב לדור הזה, בשלב הזה.
ובזכות שהדור הזה יבין את הטוב שהוא מקבל עכשיו,
ויחד עם זה ירצה שהמציאות תלך ותתקדם,
אז על ידי כך גם ייבנה בית המקדש במהרה בימינו.
אני אומר, מי שלא מאמץ את המבט הזה,
הוא באמת, ימי תשעת הימים ותשעה באב, הם גורמים לו תסכול מתמשך, נכון? כל שנה, נכון, ייבנה בית המקדש ומתפללים ומצפים וכוספים, והנה, זה לא נבנה.
ואחרי זה, כמובן, כל המנגנוני ההדחקה,
בשנה הבאה, אם ניפגש, אם לא ייבנה בית המקדש,
ניפגש, פה ופה. בסדר, אנחנו אומרים את המילים הללו,
אבל שוב,
אנחנו יודעים שהרבה פעמים אנחנו אומרים אותם מהשפה ולחוץ.
כי אנחנו אומרים, אלפיים שנה כבר אומרים, בני, בני, בני,
ולא נבנה.
אז ההסבר שאני מקווה שכל הצופים פה כבר מכירים,
זה שבניין בית המקדש זה לא רק הבניין הפיזי,
אלא בניין בית המקדש זה השלמות שמופיעה בעולם. זה בעצם הרעיון של בניין בית המקדש.
כל שנה
השלמות מופיעה עוד קצת בעולם.
זה התשובה על המצוקה הזו, שהנה אנחנו מתפללים ובית המקדש לא נבנה.
זה לא נכון.
למשל,
משפט של חז״ל,
כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
מה הכוון?
בזה שמשמחים חתן וכלה, בונים בית בישראל,
זה יוצר עכשיו הוספת טוב בעולם.
זה מוסיף ירושלמיות לעולם.
זה מוסיף בית מקדש בעולם.
אה, מבחינה פיזית זה עוד לא קיים? נכון,
אבל המציאות הולכת ומשתלמת לה, הולכת ומתקדמת לה, וככה אדם צריך להביט על הימים הללו.
אז זה הפן שאנחנו כבר, אני מקווה, כולנו מבינים.
אבל אני רוצה להוסיף על גבי זה עוד נדבך.
לא רק שהמציאות הולכת ומשתלמת לה,
יש גם משהו בהשגחה אלוקית שדואג שהקצב שבה הגאולה תתקדם,
היא תהיה דווקא בקצב שאנחנו עכשיו נמצאים בה, ולא
מהר מדי, ולא לאט מדי.
זה הכיוון החשיבה, ואני רוצה גם להשליך את זה לעבודה האישית של האדם.
גם שהאדם שנמצא כמו כולם, נמצאים בדברים שאנחנו רוצים. כל אחד מאיתנו רוצה את בית המקדש אצלו,
כל אחד רוצה להגיע לדברים הטובים שהוא מעוניין להגיע בחייו,
אבל לא תמיד הקדוש ברוך הוא מנהל את זה בקצב שלנו.
או חברים, אפשר רק לשבת, זה פותח את המצלמה.
הקדוש ברוך הוא מנהל את זה בקצב שלו.
והיכולת של אדם לראות איך הקצב של הקדוש ברוך הוא הקצב המדויק שמגיע בשבילו,
זה חלק מעבודת האמונה.
ויש בה סכנה, כי הרבה פעמים שאדם מקבל עכשיו, אה הנה זה הקצב שמתאים לי, אז בעצם אני לא רוצה להתקדם יותר, אז בעצם אני לא רוצה בית מקדש,
מספיק לאיך שעני.
יש כאן איזה גבול דק.
מצד אחד,
לשמוח בדיוק בהדרכה שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו בקצב הזה, ויחד עם זה גם ללכת ולשאוף ולהתקדם הלאה.
ובשביל זה אני רוצה ברשותכם לפתוח בגמרא במסכת הענית,
גמרא ידועה שמספרת כך.
פעם אחת יצא רוב הדר ולא ירדו גשמים.
שנת בצורת.
שלחו לחוני המעגל.
התפלל וירדו גשמים.
התפלל
ולא ירדו גשמים.
מה עושים?
אג עוגה ועמד בתוכה, נכון היא המעגל,
כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר על משמרתי אעמודה ואתייצבה על מצור,
אמר לפניו, ריבונו של עולם,
בניך שמו פניהם עליי שאני כבן בית לפניך.
נשבע אני בשמך הגדול שאינני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
בסדר? הסיפור הידוע.
התחילו גשמים מנטפין, התחילו טיפות של גשם.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
ראיינוך ולא נמות. כאילו,
עצם זה שאנחנו רואים אותך, זה כבר עושה לנו טוב,
אבל כמדומין לנו שאין גשמים ייעודים אלא להתיר שבועתך. זה לא רציני מה שקורה פה, הטיפות גשם האלה.
לא בשביל זה הם שילמנו לך, מה שנקרא.
אתה לא, אתה יכול נהיה מעגל, אתה יכול יותר, מה שנקרא.
אמר,
לא כך שאלתי.
כן, פנה אל הקדוש והוא ואמר,
אלא גשמי בורות, שיחים ומערות.
כן, גשמים שמלאו את כל הדברים.
ירדו בזף עד שכל טיפה וטיפה כמלוא פיה חבית,
ושיראו חכמים שאין טיפה פחותה מלוג.
כן, שידעו טיפות מאוד גדולות.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
ראינוך ולא נמות. שוב, זאת אומרת, איך פותחים, אגב, איך מדברים עם רב, תזכור. אתה רואה רב, אתה אומר, שמע,
ראיתי אותך, אני כבר יכול למות מאושר.
זה המסר.
אבל,
כן, זה בנימוס, אבל יחד עם זה,
כמדומים אנו שאין גשמים יורדים אלא לאבד העולם.
פה הגזמנו, מה שנקרא, זה עוד מעט יהיה הרוג את כולנו.
אמר לפניו, לא כך שאלתי,
אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. בסדר, כולם מכירים פה את הסיפור הזה.
ועכשיו תראו את ההמשך, וזו הנקודה שקשורה אלינו.
אומרת הגמרא שתי מילים חיונות חשובות,
ירדו כתקנם.
הנה, נכון? אז עשינו פה, מה שנקרא, איזון פה, איזון פה,
והגיעו כתקנם. אז פה לכאורה זה אמור להיות בסדר.
ירדו כתקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. בסדר? זה התחילו הגשמים להציף את הרחובות.
אמרו לו, רבי,
כשם שהתפללת שירדו,
כך יתפלל וילכו להם.
אמר להם,
כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב הטובה,
אף על פי כן הביאו לי פר הודאה.
הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו,
ואמר לפניו, זה היה בתענית כ' ג' עמוד א', זה המקום,
אמר לפניו, ריבונו של עולם,
עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות.
כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד,
השפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד,
יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא רווח בעולם.
מיד נשבה הרוח ונתפזרו האבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהים ופטריות".
כמו שאמרתי הסיפור הזה הוא סיפור ידוע ובדרך כלל מביאים אותו לזה שהיה פה כאילו מקרים חריגים מצד אחד בצורת,
שיתחילו לראות טיפות גשמים,
מצד שני, שהיה איזה שטף גדול.
טוב, אם אנחנו נשארים ברמה הזו, וככה בדרך כלל זה הרושם הכללי של הסיפור,
בסדר, זה שצריך איזונים בחיים זה לא חידוש כזה גדול.
החידוש הוא שהגשמים אחרי התפילה של חוני המעגל ירדו כתקנם.
זאת אומרת, נוצר כאן לכאורה האיזון במציאות שאמור לתת את תחושת הרווחה והברכה.
והנה אנחנו רואים שגם זה לא הספיק.
גם כשהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם כתקנו,
יש מצב שבני אדם לא יכולים לעמוד לא ברוב פורענות
ולא ברוב טובה.
נתרגם את זה למילים שלנו.
חלק מהמציאות הטעינה של הנהגת השם בעולם,
שלא יהיה טוב מדי.
זה לא רק בא לקזז דברים קשים.
יש הנהגה אלוקית שהיא שקולה בשקל הקודש.
שהמציאות תתנהל באופן כזה בדיוק מה שצריך.
לא פחות ולא יותר.
וזו העמדה שהאדם צריך להבין בחייו.
הרצון שבית המקדש ייבנה כאן ועכשיו,
אנחנו צריכים להיות עם הרצון הזה.
אנחנו רצון שלבית המקדש ייבנה, זה מניח רק להגיד
שיהיה טוב בעולם,
שיהיה מושלם בעולם.
הרצון הזה,
הוא לעולם לא יתממש.
יש דרך שהקדוש ברוך הוא לכתחילה, זה תקנו של עולם, זה דרכו של עולם,
שחייב להיות גם חסרונות במציאות,
כדי שבית המקדש ייבנה על תילו,
כדי שהמציאות בסופו של דבר תופיע בצורה הנכונה שלה.
אדם יכול לראות את זה בחיים האישיים שלו.
כל אדם שיביט אחורה על חייו,
הוא יראה שהנקודות,
השפל של חייו,
הנקודות שבהן
היה לו פורענות,
בדיעבד,
בסדר? במבט לאחור,
הם אלה שקידמו אותו
לאן שהוא היה צריך להתקדם,
באופן שזה לא יכול להיות אחרת.
דווקא הכישלון,
דווקא הפורענות,
היא זו שהביאה את מה שצריך להיות.
אנחנו אומרים את זה רק בדיעבד,
רק במבט לאחור.
לכתחילה,
אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אנחנו לא מחפשים צרות.
בסדר?
מה זה?
בדיוק.
כשזה קורה, אדם יכול להביט ולאבחון את הדברים, ומתוך כך להבין גם לעתיד.
יש משהו מסוים שטוב,
כן, אני מתנסח פה בצורה מאוד עדינה על גבי כל מה שאני אומר לפני ואחרי.
יש משהו מסוים שטוב,
שבית המקדש לא בנוי כאן ועכשיו.
עם ישראל מוציא מעצמו כוחות,
בסדר?
שלא היו יוצאים אם בית המקדש היה כאן בנוי.
אנחנו רואים את זה לאורך ההיסטוריה, בסדר?
עם ישראל בגלות,
בסדר?
בגלות, כן, שזה גם תוצר של חורבן בית המקדש.
לאורך כל הדרך חכמי ישראל אומרים שצריך לעלות לארץ ישראל, בסדר? זה לא המצב השלם.
המצב השלם זה שייבנה בית המקדש, שעם ישראל ישוב ויעלה לארץ ישראל.
עם ישראל לא עולה.
זו המציאות.
בסדר?
בדיעבד,
זה שעם ישראל לא עלה לארץ ישראל במשך אלפי שנים,
זה פיתח בעולם
המון המון דברים שלא היו מגיעים לעולם אם עם ישראל
היה בארץ ישראל.
אפשר לנתח את זה מבחינה היסטורית-סוציולוגית.
למשל,
שאין לקדוש ברוך הוא בעולם מיום שנרחב בית המקדש, אלא דלת אמות של הלכה.
כל מפעל התורה שבעל פה,
כל לימוד ההלכה,
הוא התפתח דווקא בגלות.
בגלות זה מציאות שעם ישראל לא נמצא בחיים לאומיים, לא נמצא בחיים מלאים,
הוא נמצא מנותק מהמציאות הארצית, מנותק מהעולם הזה,
וזה עכשיו גורם להפניה של כל משאבי הנפש של העם היהודי, כל הגניוס היהודי, כל הכישרונות היהודיים מופנים לפיתוח עולם הרוח,
וזה יוצר את מפעל התורה שבעל פה באופן שלא היה יכול להיות אם היינו פה בארץ ישראל.
דוגמה אחת,
אפשר לקחת את זה לדוגמאות יותר קונקרטיות.
השואה,
האסון הגדול ביותר שהיה בתולדות העם היהודי.
היום במבט לאחור, אנחנו יודעים,
אילולא השואה
לא הייתה קמה מדינת ישראל.
זה היה נתון.
אה, אז זה אומר שלכתחילה אנחנו רוצים שואה?
לא.
לא.
אנחנו מתפללים, התפללנו אלפיים שנה,
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
מסביר הרב צבי יהודה, למה מדגישים להגיד ברחמים?
כי זה גם יכול להיות לא ברחמים,
כמו שלצערנו זה קרה.
אבל בדיעבד,
לולא האסון הזה,
עם ישראל לא היה מצליח לעלות לשלב הבא.
גם כשהגשמים יורדים כתקנם, גם כשהמציאות מתנהלת באופן הרגיל שלה,
צריך פה איזו מערכת של איזונים ובלמים שלא יהיה רוב טובה מדי ולא רוב פוענית.
זה יבוא לידי ביטוי באדם באופן פרטי,
אדם פרטי שלמשל
אין לו כישרון ב... לא יודע, נגיד בתחום לימודי מסוים.
נגיד אדם, אני חושב, אדם שהוא לא הנדימן, מה שנקרא, אין לו כישרון מעשי.
תשוב, התפקיד שלו זה לנסות לפתח את הכישרון הזה, בסדר? לא ליזום עכשיו מלכתחילה כישלון בתחום המעשי.
אבל הרבה פעמים זה קורה, שאדם שיש לו ניוון בכישרון מסוים,
זה מאלץ אותו לפתח כישרון בתחום אחר.
והרבה מאוד מהאנשים שהגיעו להישגים גדולים בחייהם, זה היו אנשים שהנפש שלהם הייתה
בקיצוניות בתחום מסוים,
על חשבון
תחומים אחרים.
זה גם באופי.
הרבה פעמים שאנשים באמת, שהם
עושים דברים משמעותיים בחיים, אנחנו,
יש להם איזה חוסר איזון מסוים באישיות.
יכול להיות אנשים כעסנים,
יכול להיות אנשים עם בעיות משפחתיות,
אישיות וכולי.
כל גאון יש מאחוריו איזה...
זה הרעיון שמ-21 בית המקדש, הנבואה ניתנה לשוטים.
הם תמיד קולטים את זה כמשהו שלילי, נכון? כאילו מי שנבואה אז הוא שוטה.
יש לזה הסבר יותר עמוק.
השוטים,
יש בהם איזה... בשביל להיות נביא היום,
אתה צריך להיות קצת...
מה שנקרא לא נורמלי.
יש עוד דקה, הסתכלנו. ההישגים הגדולים ביותר שהאנושות הגיעה אליהם, היא הגיעה מאנשים
עם פגמים מסוימים באישיות, שבלי הפגמים האלה
הם לא יכלו לעשות את מה שהם עשו. שוב, זה מבלבל, כי אתה אומר, אה, אז מה, מלכתחילה צריך לעשות פגמים? מלכתחילה עכשיו צריך שהבן אדם יהיה עם משפחה מפורקת?
מלכתחילה צריך פה בן אדם שיהיה אנטי-סוציומט כזה,
שרב עם כולם וכולי וכולי?
לא.
אבל זה יכול לצאת להם נחמה בזמן שזה המצב.
על זה אומרים חז״ל את המשפט,
היב אדם לברך על הרעה
כשם שהוא מברך על הטובה,
שנאמר, ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך,
בשני יצריך, ברכות דף סמך,
בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך,
בכל מאודיך, בכל ממונך.
דבר אחר, בכל מאודך,
בכל מידה ומידה שהוא מודד לך,
הווה מודה לו במאוד מאוד.
שוב, איך מבינים את הגמרא הזאת?
הפשט הוא, כן, בכל יום אחר, כאילו האדם צריך בכל דבר,
כן, בכל הממון שלו, בכל הנפש שלו, לעבוד את השם.
העומק של הגמרא, לדעתי, זה הנקודה הזאת.
אדם,
בשביל להגיע לעבודת השם, הוא חייב לקחת דברים מסוימים בנפש שלו לקצה.
בכל נפשך.
צריך להיות אדם עם,
מה שנקרא,
עם נפש לא נורמלית.
בכל מאודיך.
אדם,
כן, הרבה ידועים מהאנשים שכאמור הגיעו להישגים בחיים,
הם השקיעו את כל ממונם באופן לא פרופורציונלי.
את כל המשאבים הכלכליים והנפשיים שלהם במשהו שגרם להם להתמוטט ברמה האישית.
הרצל, למשל,
המשפחה שלו הייתה, התפרקה לחלוטין.
לא יודע, היה לו
שלושה ילדים,
אחת, צריך ללכת שם, אחד התנצר, הילד שם התנצר,
הבכורה, אם אינני טועה, התאבדה,
והשלישית, היא נספתה בשואה או משהו כזה, והנכד שם התאבד. זאת באמת
משפחה רבויית אסונות, וגם הרצל עם אשתו,
זה היה שם טרגדיה,
שם כל הסיפור,
היה שם ניסויים לא מאושרים.
הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו באופן
שהרעה מביאה את הטובה.
או, יפה.
הפסוק בישעיהו זה יוצר אור ובורא חושך,
עושה שלום ובורא רע,
אני השם עושה כל אלה.
חז'ל אמרו, זה מוגזם מדי להגיד את זה ככה בברכה,
לכן, איך חז״ל עידנו את הפסוק?
חז״ל אומרים, אנחנו אומרים בברכת יוצר,
יוצר הום, אנחנו אומרים,
עושה שלום ובורא את הכול.
זה ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.
התורה שבכתב, הנבואה של ישעיהו,
זה האמת החשופה.
גם הרע הוא חלק מובמה בתוך המציאות.
והתורה שבעל פה, חז״ל, הם מרככים את זה.
אומרים את זה בכלים שאנחנו יכולים להקל.
לא, זה לא רע, זה הכל.
מה קוראים לך?
תיישב את זה ככה בנפש.
נכון, כאן אמרתי, הכל בדיעבד.
זהו, זהו. בדיוק המשפט הזה, מקפיטי שמישהו ישענש בזה.
אם תחזיר את הבנה מחורנית, האם הוא... זהו.
הקדוש ברוך הוא יצר מציאות,
תקשיב,
הקדוש ברוך הוא יצר מציאות שאי אפשר להחזיר את הבן אדם אחורה.
זה לא רק משחק סמנטי.
כל הדמיונות האלה של אדם חוזר אחורה בזמן ומתקן,
זה מחשבות של הבל.
יש כזה גמרא שאומרת
שאם אדם מתקרב לבית שלו ושומע צעקה,
שומע בבית, אוי תבואי,
ואז הוא מתפלל,
יהי רצון שלא תהיה הצעקה הזו בתוך ביתי.
אומרים חז״ל, איך קוראים לתפילה הזו?
תפילת שווא.
מה אדם יכול להתפלל?
אנא השם, עשה שאני ובני משפחתי ניבנה מתוך הצעקה הזאת.
למה לא להתפלל? אנא השם,
תחזיר את הגלגל בזמן וזה לא מתוך ביתי.
זה לא שייך,
אתה מבין?
בדיוק.
חייבים להילחם במחשבות האלה.
המחשבות האלה
זה מחשבות
שמתסכלות ומחלישות את האדם, והן לא אמיתיות.
אני חוזר עליהן.
אנחנו מתפלאים שבית המקדש ייבנה.
עכשיו, אבל בית המקדש לא נבנה עכשיו, אז,
אז,
אז עכשיו
הקדוש ברוך הוא מצמיח אותנו
מתוך המציאות הזאת.
ותכף נרד לדוגמאות קונקרטיות של ישראל כעת,
במדינת ישראל.
אבל אני קודם כל רוצה לחדד את הדברים ברמה הנפשית האישית,
כי זה ברור.
אז זה מתחיל מאמונה שיש הקדוש ברוך הוא בעולם,
בעולם הזה הוא לא הפקר.
ולכן, אם יש רע בעולם,
גם הרע הזה מביא לטוב.
אז יש פה משחק, כמו שאמרנו, מצד אחד אנחנו מנסים להילחם ברע,
מצד שני, כשהרע מתרחש,
אנחנו יוצרים אידיאליזציה במשמעות החיובית,
איך גם הרע הזה קידם את העולם. וכמו שאמרתי, כל אחד שיעשה את הביוגרפיה האישית שלו,
הוא יראה את זה.
ובדרך כלל כמו שמתבגרים רואים את זה.
צעירים שאין להם מספיק ניסיון חיים,
אז שעכשיו קורא להם משהו רע,
מבחינתם זה סוף העולם.
כן, בזוגיות זה מקרא קלאסי.
לכן אנחנו... שמים את השיעור הזה.
עכשיו בחור,
עכשיו בחור או בחורה, נכון? נורא רצו להתחתן. נורא רצו, היה להם פה משהו שזהו, כל החלומות שלהם היו.
וזה לא קרה.
ברגע הזה הם רוצים להתאבד, נכון?
זה סוף העולם.
ננשמו עמוק.
תנשמו עמוק,
ותשננו את הגמרא הזו.
אין עמך ישראל,
כן, אומר שם מכון ימעגל,
אין עמך ישראל יכול לעמוד לא ברוב טובה,
רוב טובה ולא ברוב פורענות.
תקשיב טוב, אם אתה היית מתחתן איתה, אם את היית חתנת איתו,
זה לא היה טוב לכם.
לא היה טוב לך.
אני, אפשר להגיד, אני עכשיו מרגישה שזה סוף העולם.
טוב, אז בואי תלמדי, בסדר?
תלמדי מניסיון החיים.
של אנשים מבוגרים,
ואת תראי שעוד עשרים שנה,
תודי לקדוש ברוך הוא
שהזיווג הזה לא הצליח,
ובמקום זה בסוף פגשת את מי שבאמת בנית איתו את החיים האמיתיים.
וככה אדם צריך לעשות המשגה על כל עולם החיים שלי.
כן.
בתפילה אתה ניגש, אתה רוצה את הטוב.
אתה מתפעל עכשיו בכל ליבך בתשעה באב,
שייבנה בית המידע שמירב ימינו, שהשלמות תופיע יותר בעולם,
שיהיה יותר בעולם, שיש שלום ולא יהיו מלחמות וזה וזה.
יחד עם זה, אני רוצה, לא בהכרה,
בתת-הכרה, או בעל הכרה,
שיהיה לך פה מאחורי האונה השמאלית הימנית של המוח הזה,
כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה.
תגידו, אה, זה מחליש, עדיף שלא תספר לנו את זה, ופשוט תמשיך.
זה מחליש, אבל אין ברירה.
כי בלי זה בן אדם עוד יותר יוקולש.
בן אדם שבונה לעצמו איזה עולם דמיוני,
שהוא מבין איך לנהל את עולמו של הקדוש ברוך הוא.
והוא עכשיו משקיע, מה שנקרא, מאמרת, שם את כל הז'יטונים על הדבר הזה, וזה יקרה.
ואז כשזה לא קורה,
בן אדם מתרסק ליפו על הקרשים.
לא.
עבודת השם זה היכולת הזו
להתפלל אל הטוב
ולהבין בדיעבד שגם הרע זה בדיוק מה שצריך להיות עכשיו.
בבקשה.
שואלים פה, אני חוזר לאלה שלא שמעו את השאלה,
שבן אדם שלא קורא משהו,
משהו מצפה זה מפתח רגש אשמה,
על אחת כמה וכמה.
לכן אני מציע לכל אחד שיאמץ את המבט הזה.
אני עשיתי כמיטב יכולתי,
בסדר?
וזה לא קרה.
תפסיק להאשים את עצמך,
ותפסיק עכשיו כל הזמן לחטט בפצע,
ותפשי כל הזמן להיכנס לעולמות אם היה אילו ואם יכולתי לחזור בזמן אחורה ולא זה.
עכשיו,
כאן הקדוש חוב מוביל את המציאות מהרגע הזה.
כבר שהבאתי לכם פעם את הדוגמה הזאת, דוגמה שאני משתמש בה הרבה. לפני הרבה שנים הגיע איזה זוג לפתחי,
כן?
שהחליטו להתגרש
אחרי 15 שנות נישואים.
ילדים, הכל.
טוב, ישבנו איתם,
ולפי, לא רק אני, אנשים נוספים, שניסו לעזור, המסקנה הייתה שברגע הנתון הזה, אין מה לעשות,
הם צריכים להיפרד,
ימללו אחד את השני.
ואז אמרתי להם, תראו,
יש שתי דרכים להביט על הרגע הזה עכשיו, שה... חורבן הבית, כן? אומרים פה עכשיו על זה. יש שתי דרכים להביט.
רגע אחת לבוא ולהגיד, הסתכלות אחת לבוא ולהגיד,
החמש עשרה שנים האחרונות היו טעות.
בזבזנו את השנים הכי יפות בחיים שלנו.
אדם שזו העמדה הנפשית שלו,
לבנות עכשיו בית חדש, זה מאוד קשה.
כאילו,
אני כבר, זה מה שנקרא,
פלטי אותה.
זה אגב הסיבה שהרבה פעמים, מה שנקרא שלב ב' היום, כן? פרק ב', הרבה אנשים ניגשים בראש הזה.
כאילו, תשמע, די, החיים כבר הלכו.
עכשיו בואו ננסה ליהנות עוד ממה שאפשר, כן?
ברוב, בכל עצב יהיה מותר.
יאללה, מילא אין שכובת בית המקדש, אלא אז בית המקדש לא נבנה, נכון? התפללנו, עכשיו הוא לא נבנה.
אז קדימה, עכשיו אכול ושתו, כי מחר נמות.
אתם יש גם אפשרות אחרת.
לפני 15 שנים,
לפי הנתונים שהיו לכם, לפי,
לשם הקדוש הוביל אתכם.
15 שנה אתם בניתם משהו,
יש שם ילדים,
נשמות שנותרו לנצח.
בדיעבד.
התברר לכם שה-15 שנים האלה שהייתם נשואים,
זה בנה בכם בדיוק את הנדבכים ואת הצדדים שהייתם צריכים לקבל בחמש עשרה השנים האלה,
ועכשיו אתם תלכו לשלב ב', לא בעמדה של בזבזתי חמש עשרה שנים.
אלא הקדוש ברוך הוא היה איתי בחמש עשרה השנים האלה באופן אחד,
ועכשיו הוא הולך להיות איתי באופן אחד.
זה מי שאומר את זה, זה רבי צדוק הכהן מלובלין.
כותב
בני זוג שלא עלה זיווגם יפה.
זו מילה מכובסת לגירושים.
אומר, הנשמות שלהם
ייפגשו בעולם הבא.
כן, לא יודע אם הם ירצו להיפגש,
זה כבר סיפור אחר, אבל הרעיון הוא
שהיה פה איזה פוטנציאל חיובי בעולם הזה,
לא רק בזוגיות.
אדם, לא יודע, עבד באיזה מקצוע במשך הרבה שנים.
שוב, אתה היית כמה שנים במקצוע הזה, אתה נבנית במקצוע הזה.
זה לא המצב השלם, אתה חלמת להיות במשהו אחר בחיים.
אתה,
אמר לי פעם איזה מישהו,
שהדבר שהוא מצטער כל חייו זה,
הוא אומר, כשהוא היה סטודנט,
אז הייתה לו אפשרות בין להיות עורך דין לבין להיות מדריך טיולים.
והוא כזה, אמר לו החברים, מה עורך דין, מה זה השטויות האלה? בוא נבלה עם החבר'ה טיולים, בוא נלך.
הלך להיות מדריך טיולים,
והוא אומר, כל החיים הוא מצטער, למה לא עורך דין? טוב, א',
למה אז בן שלב לא עשה הסבה, זה עוד סיפור.
אבל זה כבר, אני מדבר על העניין הזה.
זה לא המבט.
תקשיב, כשאתה היית בגיל הזה,
שוב, המקצוע הזה שבחרת,
היה לך זיווג איתו, היה לך איזה משהו שנבנה מתוכו.
טוב, זה לא עלה יפה. זאת אומרת, באיזה שלב זה, זה כבר לא המציאות שאתה עכשיו מתנהל בעולם.
אתה תיפגש עם זה בעולם הבא. בלי מיכות, יש לזה חותם נצח שנתן את שלו בעולם.
נכון, נכון. הם השאירו ילדים בעולם, הם באו בשביל זה.
ואגב, כל אדם, אדם עשה משהו מעשה בחייו. שוב,
זה יתברר ככישלון וזה וזה.
יש סיבה שהקדוש פורסם. עכשיו אמרנו, עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה.
מיליוני יהודים, הם לא היו אבק אדם. אתה מבין? כזה, איזה משהו שנגוז מההיסטוריה בלי להשאיר חותם. הם השאירו חותם. צריך ללמוד את זה, את ההיסטוריה של היהודים בגלות.
קהילות שבנו דברים מדהימים, שהעולם כולו, העולם שלנו היום, בנוי עליהם.
אגב, העולם כולו, לא רק העולם היהודי.
אתה יודע, למשל יהדות גרמניה, אז נגיד דוגמה.
את יודעת, יהדות גרמניה,
שהיא היהדות הכי מתוסבכת והכי בעייתית והכי מתבוללת וטה טה טה.
המאתיים שנה של יהדות גרמניה,
מאז שהם קיבלו אמנציפציה,
מה שנקרא, שהם קיבלו שוויון זכויות,
מחדש עם זה משה מנדלסון, הוא התחיל עד מלחמת העולם השנייה שהיהדות הזו חוסלה.
הם הביאו לעולם את כל האנשים שעיצבו את התרבות
המערבית על הטוב ועל הרע שבה.
איינשטיין זה רק הידוע שבהם.
זאת יודעת, רשימה שלמה של ממציאים ומדענים ומלחינים וזה,
ששינו את העולם. זו הסיבה גם שהיטלר התחרפן מהיהדות גרמניה. היה מולם איזה,
גם להבדיל,
גם עכשיו יהדות ארצות הברית, עם כל מה שקורה שם, צריכים לדעת. זה אנשים שזה שהם בגלות,
הם בנו פה משהו שיש לו בדיעבד את החותם שהוא השאיר.
אומרים חז״ל משפט,
מה זה?
הם לא מעדיפים שזה יהיה בארץ ישראל. היינו מעדיפים שזה יהיה בארץ ישראל, וזה שזה נבנה בחוץ לארץ יש לזה את המחירים, וזה שאין בית מקדש על אלה איני בוכייה ואיני יורדה מים.
אבל אומרים חז״ל במדרש שיר השירים,
הכל מסייעים לבניין בית המקדש.
אפילו שדים.
אפילו שדים.
לא חס ושלום שהיהודים האלה הם שדים, כן? שלא יוגן, אבל התכוונתי, שדים,
אפילו הדברים הבעייתיים במציאות,
בהערת סוגיון הסביבה, שזה הרעיון של המדרש, ששלמה המלך
שלט גם על השדים.
זה הרעיון שקרא במדרש, נכון? שהיה לו עם השמדי וכל מיני סיפורים.
שלמה המלך זה המציאות השלמה של עם ישראל, שמסוגל להוציא גם מהדברים השלילים את הדבר הטוב.
טוב, אז כמו שאמרנו,
זה דברים שהם רעיונות קבליים שאנחנו לא חלילה
מיישמים אותם בהדרכה מעשית ישירה.
אה, אומר, יאללה, אז בואו עכשיו נלך חוץ לארץ, בואו עכשיו נעשה דברים שליליים, כי מזה יצמח הניצוצות, חס ושלום. זה שבתי צבי לעשות את זה לכתחילה.
אנחנו לא אומרים לכתחילה.
לכתחילה אנחנו מתפללים שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.
ולכתחילה כואב לנו על כל הדברים הבעייתיים.
אבל יחד עם זה,
לראות גם איך הדברים צומחים. ובואו, אני אגיד פה עוד משפט לפני שנקרא פה איזה עוד נקודה.
אנחנו מדברים על המציאות שלנו כעת חיה.
כן, מביאים את השיעור הזה בשנת תשפ״ה,
אחרי שנתיים קשות
של מלחמה.
אני אנסח את זה בצורה הכי עדינה שאפשר,
מלחמה
שלא כל כך ברור מתי היא הולכת להסתיים.
איך אדם מסתכל על התגובה הזו?
שוב, האם אדם,
כן, המלחמה,
מתי היא תסתיים?
מתי היא תסתיים?
מתי הסיפור הזה ייגמר? אדם כזה הוא בתסכול מאוד גדול.
יש הבנה, בדיעבד,
המלחמה הזו בנתה
המון דברים בעם ישראל.
בצדים הביטחוניים כולנו, רועי, יודעים את זה,
שהמלחמה הזו הצילה את עם ישראל מאסון שאסור היה לדמיין אותו אפילו.
תגידו, אבל מלכתחילה לא היינו צריכים להגיע למצב הזה, מלכתחילה היינו צריכים... טוב, אבל כמו שאמרנו,
אנחנו לא אומרים לכתחילה,
אנחנו פה במצב הנתון לפני שנתיים,
איך שעם ישראל היה מבחינה חיצונית ופנימית,
המלחמה הזו
היטיבה עם,
בנתה, קידמה את בית המקדש בעולם.
וגם עכשיו ההמשך, תראו, אני שוב, נתנה הנבואה לשוטים, אני לא מתכנן,
איך אומרים, להתחייב על דברים קונקרטיים,
אבל באופן כללי, צריך לדעת,
אנשים שחולמים שעכשיו יהיה שלום,
כן, סתם דמיינו את זה, שעכשיו יהיה שלום, יהיה ריביירה בעזה,
כן?
והסכמי אברהם עם כל האמירויות והעולם הערבי. בוא נגיד תיאורטית שזה קורה דבר כזה.
במציאות הנוכחית,
מה אתם חושבים, הולך להיות בעם ישראל?
כן.
אני אומר, בוא נגיד שיהיה דבר כזה.
לא פשוט, לא ברור.
לא ברור שעם ישראל יש לו את הכלים עדיין להכיל את הדבר הזה.
זה יכול להיות לך פה התבוללות,
זה יכול להיות פה התפרקות מוסרית.
אז הקדוש ברוך הוא,
יש צד שיש איזה מתח מסוים שמדינת ישראל נמצאת בתוכו,
שבדיעבד
זה יוצר פה איזה כוחות ותהליך שנותן לנו אורך נשימה לבנות את העומק הדמון.
זה דבר שצריך להכיר בו.
וזה מביא, זה החלק האחרון של השיעור,
זה מביא לאיזשהו עמדה נפשית שמאוד מאוד חשוב לאמץ אותה. גם בואו אני מנסה ללמד את המידה הזאת בכל מקום אפשרי.
מידה נפשית שנקראת בלשון בעל חובות הלבבות בשם
מידת ההשתוות.
מלשון הפסוק שיוויתי ה' לנגדי תמיד.
אדם שנמצא עם שיוויתי ה' לנגדי תמיד,
אדם שנמצא בתוך ה...
שהוא רואה איך הקדוש ברוך הוא פועל תמיד,
לא רק ברגעים שבית המקדש בנוי, לא רק ברגעים שיש ניצחון במלחמה,
לא רק ברגעים שאני מצליח בחיים,
אלא איך הקדוש ברוך הוא נמצא גם בהסתרה שבתוך הסתרה, בתוך המציאות הבעייתית.
אדם כזה,
אומר חובת הלבבות,
יש לו שוויון נפש.
שוויון נפש זה לא מה שאנחנו קוראים היום אדישות,
אלא מה שאנחנו מכנים היום קור רוח.
הוא לא מתפרק ומזדעזע
משום רע שמגיע אליו לעולם.
אני כותב את זה במילים שלו.
וכבר אמרו על אחד החסידים שאמר לחברו,
הנשתווית? כאילו אתה כבר בעמדה שאתה בעמדת השיווי,
אמר לו באיזה עניין?
אמר לו, נשתווה בעיניך השבח והגנות?
אמר לו, לא.
אמר, אם כן, עדיין לא הגעת.
השתדל, אולי תגיע למדרגה הזו,
כי היא העליונה שבמדרגות החסידים.
שבח וגנות.
אדם שרוצה ש... כאילו, הוא בנה... הוא רוצה שבית המקידש יהיה בנוי עכשיו, כאן ועכשיו, כן? ואין לו את החלק הנוסף שהוספנו פה.
אז אם יש לו שבח בחיים, אם באים ומוחאים לו כפיים, וטוב לו בחיים, וזה, אז הוא מאושר.
אבל ברגע שיש לו גנות, כאשר מישהו מעליב אותו,
נכון? הוא, כאילו, זה הרס לו פה את העולם השלם שלו.
אדם שנמצא במידת ההשתוות, אדם שנמצא בהבנה הזו,
שחייב אדם לברך על הרע כשם שעל הטובה,
הוא,
שנקרא,
לא מזיז לו, מדרגה.
בואו ניתן לכם דוגמה שיותר תסביר לכם את זה, לא ביחס אדם אל עצמו, אלא ביחס אדם אל אחרים.
אדם למשל שרואה מישהו על כיסא גלגלים,
על נכות.
תשימו לב תופעה מעניינת.
אנשים,
היום כשהם פוגשים מישהו עם נכות בולטת,
כיסא גלגלים, לא יודע, בלי רגליים, דברים כאלה,
הם מדברים איתו בצורה של מבוכה.
הם הרבה פעמים כזה,
הכל בסדר, מדברים איתו כמו ילד קטן כזה, נכון?
אתה מרגיש טוב,
אתה צריך שאני אעזור לך.
מאיפה זה בא?
זה בא בעומק העניין מהנקודה הזו.
העולם צריך להיות מושלם, העולם צריך להיות בית מקדש, הכל טוב. עכשיו, יש לי פה חורבן,
יש לי פה כישרון, אז
זה לא בסדר, כאילו,
הקדוש ברוך הוא לא נמצא פה בחיסרון הזה, נכון? אז מכיוון שכך, אני,
כשאדם נמצא מול איזה סיטואציה שמבחינתו היא לא בסדר,
הוא נבוך, וכשהוא נבוך הוא מגיב ככה בצורה,
הם מראים את הגובה, הם מראים את הגובה של הכול, הוא כזה מתחנחן.
תשאלו, כל אדם
שנמצא בסיטואציה הזו, כל אדם שעל כיסא גלגלים,
איך הוא רוצה שידברו איתו?
בעיניים.
לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות.
לא בעמדה של, אוי אוי אוי, מה איתך?
וגם לא עם,
וואי, באמת, אתה כזה צדיק כשאתה על כיסא גלגלים.
מה שקורה פה,
זה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא עשה.
זה לא סותר, אנחנו באים עכשיו ודוחפים את הכיסא גלגלים,
כי צריך פה לעזור, אנחנו רוצים שבית המקדש ייבנה, אם נוכל לעשות פה ניתוח ולהחזיר את הרגליים, אנחנו נעשה.
אבל אדם לא נמצא בעמדה של ה...
בדיעבד,
הקדוש ברוך הוא יצמיח את מה שאותו אדם צריך להצמיח בעולם,
דווקא מזה שבשנים האלה הוא היה עם כיסא גלגלים.
גם אם אחרי זה, בעזרת השם,
הוא יקבל את הרגליים שלו.
השנים האלה הלכו לטמיון, הם לא הלכו לטמיון.
השנים האלה שהיה חורבן, השנים האלה שהיה גלות,
השנים האלה שהיה מלחמה,
הצמיחו את מה שצריך להצמיח.
זה גמרא גם.
מסופר על רבי,
כבר פעם נתבלבל בשם, רבי אליעזר,
שכחתי, רבי אלעזר, לא יודע, שהוא חזר מבית המדרש והיה ככה זחוח,
היה קצת בראש טוב, למד הרבה תורה,
ואז פתאום הוא פגש
מישהו מכוער,
נכון?
רבי שמעון,
רבי אלעזר בן שמעון, ראה מישהו מכוער.
ואז, נכון, הוא היה בהלם.
עורבן.
מה זה? הדבר הזה.
אמר לו, מה זה? איזה מכוער אתה?
כל בני עירך מכוערים כמוך.
מה אמר לאותו אדם?
לך אל האומן שעשה אני.
מה הכוונה לך אל האומן שעשה אני? לא, זה בסדר להיות מכוער, איזה יופי, בוא נכער את עצמנו. לא.
אם היה אפשר לעשות ניתוח פלסטי, היה צריך לעשות ניתוח פלסטי?
אבל הוא אומר, עכשיו זו הסיטואציה.
הקדוש ברוך הוא יצר את הסיטואציה הזאת.
אז בבקשה, תשלים עם זה,
ועכשיו בוא ניבנה מתוך הדבר הזה יחד.
זה הבעל שם טוב גם אומר. שיוויתי השם, באגירת הבעל שם טוב כותב, שיוויתי השם לנגדי תמיד.
שיוויתי לשון איש טוות.
בכל דבר שיהרה לו,
יהיה הכל שווה אצלו,
בין בעניין שמשפכים אותו בני אדם,
או מבזים אותה.
וכן בכל שאר הדברים.
בין אם בית המקדש בנוי
ובין אם בית המקדש חרב.
וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים,
בין שאוכל שאר הדברים, הכל שווה בעיניו.
שהוסר בזה היצר הרע ממנו כל וכול. תראו, זו הבחנה ארוכה.
אנחנו מדברים את זה כאן, מה זה יצר הרע?
שוב, שיש פה דברים רעים,
אבל שיש דברים טובים, הפוך.
היצר הרע,
שאתה
לא משלים עם המציאות שהקדוש ברוך הוא שם אותך בעולם. זה היצעה.
גם לרוב טובה.
אני מתנסח בשפה כמובן
בוטה בשביל אחרי מה שאמרנו.
יש איזה צד שבן אדם,
זה שהוא מתריס כלפי שמיא שבית המקדש שלו בנוי עכשיו,
וזה לא בסדר.
אבל לפני שנייה התפללנו שיבנה בית המקדש.
תתפלל שיש בית המקדש.
ועם כל זה,
תשלים ותראה איך הקדוש ברוך הוא מקדם את עולמו בזה שעכשיו בית המקדש עוד לא בנו.
אני אומר שם, אפשר לנתח פה עוד הרבה מאוד דברים.
איך המצב של עם ישראל ומדינת ישראל כיום
הוא בדיוק מה שצריך,
לא יותר ולא פחות,
מבחינת כל השיקולים והשקלולים של המציאות התרבותית והרוחנית היום בעם ישראל.
אמרתי, זה לא כזה פשוט שאם עכשיו היה נבנה בית המקדש בשנייה הזו,
שהיינו יודעים מה לעשות עם זה.
קשור גם לשאלה הזו, באמת, כמה לקדם את בניין בית המקדש וכמה לתת לדברים פה.
אז אני אומר, שוב, אני מנסה לסכם פה את הדברים. זו סוגיה שצריך מאוד להיזהר בה, בסדר? זו סוגיה שאמרתי, מילת המפתח בה זה בדיעבד.
העמדה המרכזית של אדם זה כל הזמן לנסות לקדם את המציאות אל הטוב,
כן? אם היו יהודים בגלות שהיו רק שומעים את השיעור הזה ואומרים, אה, אוקיי, אז הגלות זה בעצם גם מקדם את העולם, אז בואו נעלה לארץ ישראל, כמו שאנחנו יודעים שבאמת היו כאלה.
נו, ואז בסוף אמרנו, זה הגיע בצורה, לא ברחמים.
יהודי אומר, אני עולה לארץ ישראל ואני נלחם נגד המציאות שהקדוש ברוך הוא שם אותי עכשיו בעולם, אני רוצה לבנות את בית המקדש.
ויחד עם זה, אחרי שבן אדם עשה,
התפלל כמיטב יכולתו,
הוא חייב גם לעבוד על עצמו, להשלים מידת ההשתלבות עם המצב שעכשיו הקדוש ברוך הוא שם אותו.
בסדר? זה ה...
לכן אני מסיים לתשעה באב, תשעת הימים
של השנה.
אנחנו מתפללים,
וכל תשעת הימים האלה אנחנו בוכים על קורבן הבית ועל הדברים האיומים,
שצריך להבין, למדנו את זה בשיעורים אחרים, בהפטרות,
מה זה אומר שאין בית מקדש.
זה אומר שכל הכאבים, כל התסכולים, כל הבעיות בעולם נובעות מזה שאין בית מקדש.
ויחד עם זה צריך שיהיה פה איזה, אתם יודעים, איזה פסקול כזה
של מנגינה,
כן, אין מנגינות בתשעת הימים, גלויות.
יש מנגינות פנימיות, מנגינות רוחניות.
נגן לאדם,
ובואו נראה איך עכשיו, בתוך המציאות הזו, שאין בית מקדש ואין עדיין שלום וזה,
איך הקדוש ברוך הוא מקדם את העולם, איך הוא מרים אותנו.
וכדאי להוריד את זה גם לרמה האישית,
למשפחה, גם אותו דבר. מה, הילד, היינו רוצים שיהיה כזה,
והוא כזה.
עכשיו, שוב, שוב, אני מדגיש, יש כאלה לוקחים את זה לכיוון, אה, אז בעצם אין מה לשאוף לשום שאיפות לילד, כי מה שהילד יצא יהיה טוב.
לא, לא, זה לא הנקודה האחרונה,
לא בקטע הזה, שלא יהיה בית מקדש, זה יהיה טוב.
אנחנו רוצים שהילד יציע ויגיע להישגים.
בדיעבד אבל, שההישגים האלה עכשיו מתעכבים, שהילד עכשיו מסתבך בו בכל מיני דברים,
בדיעבד הסיבוך הזה וגיל ההתבגרות הזו וכל זה,
זה טוב שהוא עדיין שם ולא החליט, לא יודע,
וזה שהוא דוחה עכשיו את התוכניות שלו בחיים לעוד חמש שנים,
כי אם הוא היה עכשיו עושה את התוכניות האלה,
זה היה מגיע למקומות לא טובים. אז עדיף עכשיו שהוא מסתובב סביב עצמו חמש שנים,
וזה בונה את מה שצריך.
המשחק העדין הזה, זה עבודת השם שלנו,
וכאמור, בתוך כל המכלול של תשעה באב, על הצער הגדול, עם כל השיעורים בערוץ מאיר,
על הצער הגדול שאין בית מקדש,
אז נתנו שיעור קטן, אחד,
איך מתנחמים
גם בזה שאין בית מקדש. זה גם חלק מהנחמה של עם ישראל.
שנזכה לי אצלכם.
