טוב, שלום מורי ורבותיי,
שלום ללומדים כאן במכון ושלום ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע בישליצקי, זכר צדיק לברכה.
השבוע אנחנו מתפללים ומצפים שכל הלימוד שלנו
יהיה חלק מהשאיפה של הגאולה, של הישועה, של התהפכות כל הימים האלה לששון ולשמחה,
למועדים טובים בעזרת השם.
והשבוע זו אזכרה גם של רבנו הארי הקדוש, ה' באב,
נדמה לי זה יוצא ביום רביעי השבוע.
ננסה, ננסה אולי גם להזכיר קצת דברים מתורת רבנו הארי הקדוש.
אז ככה, אנחנו פותחים ספר חדש,
והספר הזה הוא כידוע נאומו הגדול של משה רבנו, חודש ושבוע מראש חודש שבט,
חודש ה-11 ועד ז' באדר.
ובמסגרת כל הנאום הזה, שהוא מעניין כשלעצמו,
עם כל מה שמשה רבנו חוזר על כל מיני אירועים היסטוריים שקרו שם,
אחד האירועים המעניינים שננסה לתת עליהם את הדעת,
נמצאים בתחילת הפרשה, דבר מאוד מפתיע אפילו,
מעניין ההתמקדות הזאת.
משה רבנו מתחיל את הסיפור שלו מהזמן שאחרי מתן תורה
בהר סיני,
כשהשם מורה להם להמשיך בדרכם אל עבר ארץ ישראל. אנחנו ניתן על זה את הדעת בהמשך,
בפרק א', למי שיש תנ״ך לפניו, פסוקים ו' עד ח',
פרשת דברים.
אדוני אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמור,
רב לכם שבט בהר הזה,
פנו ושעו לכם ובואו הר האמורי,
ארץ הקנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פירת.
ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו הורשו את הארץ".
בסדר? זה מופיע בפרק א', פסוקים ו'-ח'.
אחר כך אנחנו נחזור לפרשנות מאוד מאוד ייחודית יוצא דופן שהרב אלישע היה מזכיר בשם אחידה רבנו אחידה על הפסוק הזה.
נגיע לזה בעזרת השם אחר כך.
ואז מיד אחר כך משה רבנו מספר שבאותם ימים וזה כמובן גם צריך
לתת על זה את הדעת מתי בדיוק זה היה הוא התקשה לשפוט את עם ישראל לבדו
ולכן מה הוא עשה העמיד
מערכת היררכית של שופטים
ולפני כניסתם לתפקיד משה רבנו הגדיר מה התפקיד שלהם
פסוקים טז יז שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גי רו
לא תכירו
פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא.
בסדר?
מה ההדרכה הזאת לשופטים אומרת? מה זה אומר?
מה בעצם המשמעות של שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק?
יפה, לכאורה, להקשיב טוב, שמוע בין אחיכם, תקשיבו לשתי,
לטוען ולנטען,
אל תמהרו לחרוץ את הדין,
כן, נכון, לא לגור, לא לגור, הכוונה לא לגור, חז״ל אומרים גם לא לאגור את הדברים, הכוונה אם אתה מפחד, אז אל תאגור,
תכניס את הדברים פנימה בגלל שאתה מפחד להגיד אותם,
לא.
עכשיו, אור החיים הקדוש בפירוש שלו
טמאה ומתפלא על הציווי שמוע בין אחיכם.
הוא אומר, מה צריך לצוות לזה?
אם לא ישמעו, על מה ידונו?
ככה אור החיים הקדוש אומר, ברור שהוא צריך להקשיב.
מה החידוש הגדול?
אבל ברור שאתה צריך לשמוע בסוף על מה מדברים.
ובאמת חזל,
בגמרא במסכת סנדרין דף זין עמוד ב',
מבינים שהמילים האלה, שמוע בן אחיכם,
מלמדות אותנו שתי הוראות מחודשות באופן ניהול המשפט בבית הדין.
שמוע בן אחיכם ושפטתם, אמר רבי חנינא, א',
אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו,
בסדר? זה לימוד הלכתי, אסור לך לשמוע צד אחד.
אתה חייב ששני הצדדים יהיו ביחד.
דבר שני, אזהרה, זה היה אזהרה לבית דין.
האזהרה השנייה היא אזהרה לבעל דין.
אזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.
בסדר? יש פה שתי הדרכות.
שמוע בן אחיכם ושפטתם.
אחד זה לבית דין, שלא ישמע דברי בעל דין
קודם שיבוא בעל דין חברו ועזרה לבעל דין שלא יתאים לדבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.
כלומר,
מה הדגש בעצם על איזה מילים?
שמעו הבן אחייכם?
בן אחייכם.
לשמוע את הטענות בין האחים.
כלומר, בנוכחות
שני הצדדים
שקשורים לדיון.
זאת אומרת, ההנחיה פה היא גם לבעל הדין,
וגם לדיין,
לא רק לדיין, גם לבעל הדין.
ובאמת ככה פוסק הרמב״ם בהלכות סנהדרין, פרק כא,
הלכה ז, יפה.
עכשיו,
השאלה היא,
איך
שמיעה של צד אחד משפיעה על הדיין או על הדין?
זאת השאלה.
מה זה משנה?
אם אתה שומע,
כאילו, אני מנסה להבין את ההיגיון.
בא אליך בן אדם אחד,
אתה שומע את מה שיש לו לומר,
אחר כך אתה שומע את השני,
אתה כותב הכל לפרוטוקול.
מה השתנה?
מה נשתנה בזה שאתה שמע את הצד אחד לפני?
הרי בסוף הכל כתוב,
בסוף הדיין צריך להכריע, מה זה משנה אם שניהם לא אמרו את זה באותו זמן?
מה זה משנה?
מהי נפקא מינה כמו שאומרים?
מה?
מה יותר אמיתי?
מה יותר אמיתי בזה?
אז בואו נראה, בואו מה שנקרא בסוף שבוע שעבר, סוף שבוע שעבר, ביום שישי,
הייתה אזכרתו של רבנו רשי רשי הקדוש כט בתמוז
אנחנו לא זזים בלי רשי
כל נראה לי אין חכם כמוהו שלאורך כל השנה לא צריך לציין משהו מיוחד כולם לומדים רשי כל הזמן אתה לומד גמרא אתה לומד רשי לומד חומש לומד רשי לומד נביאים אתה לומד הכל זה רשי
אז רשי בגמרא בסנהדרין שם בדף ז עמוד ב מסביר ככה שמוע בן אחיכם
כשיהיו שניהם יחד
שמעו דבריהם
ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישם.
במילים אחרות,
רש״י
אומר שיש חשש שאם אתה לא תיתן לצד השני להשמיע את מה שיש לו להשמיע,
אז הבן אדם האחד יוכל להגיד מה שבא לו,
גם דברים שקריים, ואף אחד לא יסתור אותו.
ואז בעצם תתקבע בתוך התודעה של הדיין,
המציאות השקרית שהוא תיאר.
אני חוזר עוד פעם על לשון רשי.
כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם
ולא תשמעו דברי זה ולא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת
ולפי שאין מכחישם.
בסדר אתה אומר אפשר להתמודד עם זה
אבל לפי רשי בעצם החשש הוא רק
שכן מה זה החשש שצד אחד יגיד דברי שקר ולא יהיה מולו מישהו שיסתור אותו
לא לא אבל הוא אומר שברגע ברגע שצד אחד נמצא והצד השני לא נמצא אצל הדיין התקבע כבר שזאת המציאות האמיתית לא יהיה מישהו שיעקור את זה בזמן
כן סתם תחשבו אנחנו ניגע בנקודה הזו בהמשך הרב אלישע מזכיר את הנקודה הזו
תחשבו איזה
זוועות מתרחשות בהיבט התקשורתי כשעושים דברים בהשמעת צד אחד כלומר
שאתה בא בעצם להביא למצב ששופטים בן אדם
במעמד צד אחד,
בלי שום יכולת של הצד השני להשמיע.
ואיזה עוולות, איזה עוול עושים לאנשים.
איזה איזה... עכשיו,
ולך תעקור, מה רשי בעצם אומר?
שאם הצד השני לא יכול להאזים כלומר לפרוח את מה שהוא אומר זה מתקבע כבר בתודעה של הדיין ואז זה לא שפטתם צדק זה כבר לא צדק אין צדק שם.
לא לא
זה לא לפרוטוקול off the record
אנחנו לא נשמיע.
יורד בעריכה.
רגע, טוב, אני אזכיר את זה, אני אזכיר את הדברים האלה אחר כך. טוב,
בכל אופן,
זה ההסבר האחד.
הקושייה שיש על דברי רשי, מה שאמרתי, מה הבעיה?
אחר כך יבוא הצד השני
וישמיע מה שיש לו לומר,
אז תיפתר הבעיה שרשי דיבר עליה.
מה רשי עונה על השאלה שלנו?
ומכיוון שלב הדיין נוטה לו לזכות,
שוב אין ליבו מהפך בזכות השני כל כך.
בדיוק.
מדהים.
זה כניסה לפסיכולוגיה של הדיין,
אבל זה באמת, תחשוב מה התקשורת עושה.
מה?
מה זאת אומרת? מה?
מישהו צריך אובייקטיבית, הרי?
כן, אבל כאילו, מה התורה אומרת בעצם?
כמו שפעם, אני לא זוכר בדיוק איך היה הסיפור,
אבל פעם בא רב אברום, רב אברהם שפירא,
זה צה״ל ראש ישיבת מרכז הרב, סיפר שדיין אחד בא כדי לקבל מינוי דיינות, הוא אמר,
תדע לך, אני התגברתי על השוחד.
אני יותר שוחד, לא מזיז אותי בכלל. אין, כאילו ייתנו לי שוחד, כסף לא משחק אצלי בכלל.
אז אמר לו יותר אחד שהיה אמור לתת לו את השמיכה,
אתה רק גילית עכשיו שאתה גם רשע.
למה אתה רשע?
בגלל שהשוחד נובע מתוך ההנחה שבני אדם יש להם הכרת הטוב בטבעם.
אז אם נותנים להם כסף, הם לא יכולים להיות אובייקטיביים.
אז אם אתה אומר שזה לא מזיז לך, הסיבה היא שאתה גם רשע,
בגלל שאתה לא יודע להכיר טובה לבן אדם שנותן לך כסף.
כאילו, אל תגיד שאתה כבר נקי מהדבר הזה. התורה בעצם בונה על זה שחוות דעת ראשונית, יש בה משהו.
ואם אתה לא נותן לצד השני להשמיע משהו, אז זהו, הלך, נגמר.
טוב.
אבל יש עוד כיוונים פרשניים להסביר את הדבר הזה.
אז הזכרתי את אור החיים הקדוש,
אז נביא את ההמשך של דברי אור החיים הקדוש בהקשר הזה.
הכוונה היא שיהיו מתמידים לשמוע.
זאת אומרת, מה זה שמוע בין אחיכם ולא שמעו בין אחיכם? מה זה שמוע?
הכוונה היא שיהיו מתמידים לשמוע ולא יקוצו.
זאת אומרת, לא יהיו חסרי סבלנות.
בדבר זה יתחלק לשני דברים.
אחד הוא מבעלי דינים עצמם
שאם יאמרו עוד יש לנו לטעון עוד יש לנו להוכיח לא יקוצו הדיינים מדבריהם.
ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו לא יאמר הדיין שוב אין ראיה ואין טענה אלא שמוע בתמידות.
זה דבר אחד.
שני שאם הטריחו עליהם כלומר על הדיינים בעלי דינים לא יאמרו
הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן אלא שמוע
באין הפסק וכאן הצטוו על דקדוק עינוי הדין.
זאת אומרת המילה שמוע מעבר לנקודה הראשונה שהעלינו מדברי רשי
היא באה להגיד גם שהדיין צריך להיות אדם בעל אורך רוח סבלנות
וגם שהוא לא ידחה את הדין לאחר כך כאילו יש פה
הרבה מאוד דברים חומר למחשבה גם על מערכת המשפט מערכת התקשורת איך היא מתנהלת
שלא יהיה עינוי דין
ודרך הנקודה הזאת אני רוצה לגעת ככה כהכנה
לדברים שנראה מהשיחה של הרב בעצמו הרב אלישע בשיחה שנתן בשנת תשע״א
התפרסמה בחוברת כדבר אלישע
לספר דברים
הוא נוגע בכמה נקודות בשיחה הזאת ואני רוצה לראות איך קושרים אותן ביחד, בסדר? הנחנו בהתחלה את הנושא של שמוע בן אחיכם, זאת הכותרת, שמוע בן אחיכם של השיחה.
הישיבה לצעירים הוציאה את השיחות האלה ובאמת צריך להכיר טובה על העבודה הגדולה שלהם.
הנקודה הראשונה שהרב נוגע בה וזה יתחבר לנו לעניין של שמוע בן אחיכם,
זה כבודן של ישראל,
בסדר?
בואו נפתח את הדברים בדברי רשי,
שהרב מזכיר אותם פה, אבל נזכיר אותם ככה הלאה.
חומש דברים נפתח ככה. אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בן פרן ובן תופל,
ולבן וחצרות ודי זהב.
אחת עשר יום מחורב, דרך הר שעיר עד קדש ברנע.
בסדר? זה בעצם התיאור של הזמן שהיה מהרגע של הר סיני ועד
חטא המרגלים, כמו שמתואר אחר כך.
עכשיו,
הפסוק הזה הוא סתום, כידוע, נכון?
אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, מה זה המקומות האלה?
רש״י מביא כאן דברים מאוד מפורסמים ששמות המקומות שמוזכרים בפסוק הזה,
חכמים דרשו אותם כרמזים על מעשים של ישראל,
מעשים בעייתיים.
נכון.
אז למה לא כתבו אותם בצורה מפורשת? אומר רש״י, לפי שהן דברי תוכחות
על חטאים.
ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן.
לפיכך,
כדי שלא להתחיל את ספר דברים בגנות של עם ישראל,
סתם את הדברים והזכירם ברמז
מפני כבודן של ישראל.
ורק בהמשך
של הפרשה הוא הוכיח אותם בצורה מפורשת.
אז כבר רבי עובדיה ברטינורה
הקשה על רשי הרי בהרבה מקומות קינטרם בדברים המפורסמים כמו
ממרים הייתם ובחורה וקצפתם ולא חשש לכבודן של ישראל. אז מה התירוץ?
למה פה הסתירו את זה ובדרך כלל לא?
מה?
לא, זה היה גם שם.
מסביר אברטנורה ויש לומר בשביל שהוא ראש הספר לא פרסם את הדברים שלא לפתוח את הספר בגנותם של ישראל.
לימוד בפני עצמו, לימוד מעניין.
זאת אומרת יש כאן זה לא רק ראש הספר זה בעצם ראש הנאום.
אפשר להגיד שיש פה איזה הבנה עמוקה של משה רבנו,
שגם אם אתה רוצה
להגיד את הנאום האחרון שלך ואתה רוצה להוכיח אותם על דברים,
תתחיל בצורה מכובדת,
תכבד את האדם שנמצא מולך.
אתם יודעים מה? אני אקדים קצת את המאוחר.
אמרנו שנזכיר משהו מדברי הארי הקדוש.
אחד החידושים הגדולים של רבנו הארי,
שוב, אני עושה פה דרשה, אני יודע שזו דרשה, אבל אני זורם עם עצמי.
הארי,
אחד מהמושגים הגדולים שהוא לימד זה מושג הצמצום.
בסדר? מושג הצמצום ידוע. כלומר,
הארי חידש בדרושים האחרונים שהוא מסר לרבי חיים ויטל לפני פטירתו,
שהבריאה של העולם לא נעשתה רק על ידי תהליך
של נתינה, מה שנקרא, של אור,
במובן הזה שהבורא ברא יש מאין את העולם,
אלא העולם נברא על ידי תהליך של פינוי וסילוק
של הנוכחות האלוקית האינסופית.
כלומר, במילים אחרות,
אור אינסוף של הבורא מילא את כל המציאות,
המציאות, מה שאנחנו יכולים לדבר,
וכדי לברוא את העולם, כדי שיהיה מקום לנבראים, מה הוא עשה? הוא פינה את האור שלו,
צמצם אותו, ואז אפשר להתחיל לדבר.
במילים אחרות,
מה מלמד אותנו בעצם הארי
על תחילת הבריאה?
מה הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה רוצה
לברוא עולם?
לפנות מקום.
לפנות מקום.
או במילים אחרות, אפשר להגיד שהדבר הראשון,
לפני שאתה רוצה לתת אהבה,
תכבד.
כבוד זה לפני אהבה.
מה ההבדל בין כבוד לאהבה? אהבה זה שאתה מרגיש שיש לך משהו לתת,
אתה רוצה לתת אותו למי שאתה אוהב.
כבוד זה אומר שאתה מכבד את השני כמו שהוא.
לפני שאתה רוצה לתת לו מה שאתה חושב שאתה רוצה לתת לו.
לפני זה אתה מכבד אותו, את השוני שיש בינך לבינו.
הקדוש ברוך הוא בעצם רוצה להגיד,
אני יודע שבשביל לברוא עולם צריך קודם כל לתת מרחב,
לתת ספייס,
לתת חלל, חלל פנוי.
לתת את החלל הפנוי, לתת חופש, בחירה, הנבראים.
וזה תחילת.
בדיוק.
למה מכבדה יותר מגופו?
אוהבה כגופו, כי אתה יכול תמיד לאהוב כמו שאתה.
אבל לכבדה יותר מגופו, כי זה לא כמו שאתה, זה יותר מגופו.
אז אתה צריך לכבד.
זאת אומרת,
לתת כבוד זה לתת לשני להיות מה שהוא.
והספר, ספר דברים בעצם נפתח בסוד הצמצום.
גם כשאתה רוצה לתת תוכחה,
תכבד את האדם שנמצא מולך.
ואם אתה לא מכבד אותו, בסוף, מה יקרה?
אתה לא תוכל להגיד לו גם כלום.
זו נקודה מאוד חזקה.
כאילו, אתה אומר, מה זה משנה?
אחר כך אתה נכנס בהם.
אבל אם אתה תכבד אותם, אז יהיה במי להיכנס.
שים לו אחרי הוא יפנה לך את הגב, הוא כבר לא יקשיב לך.
אבל זה לא טקטי כמובן, זה עמוק.
בכל אופן,
רש״י מסיים ואומר, מנה כאן כל המקומות שהכניסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכרם ברמז,
מפני כבודן של ישראל.
בסדר?
אז בעצם כללנו פה עכשיו בדברים האלה
גם את הדברים של רבי עובדיה ברטנורה,
שמתמודד עם השאלה, אבל אני לא מבין,
בהמשך הספר הוא כן נכנס בהם,
אז למה כאן הוא לא אומר את זה מפורש?
כשאתה מתחיל לדבר,
סבלנות. סבלנות, אחר כך אתה מתחיל בין חמש קמ״ש, אחרי זה מאה קמ״ש, 200 קמ״ש, תיכנס.
טוב, בכל אופן, הרב אלישע, את השיחה הזו
לפרשת דברים,
תשע״א, פותח ככה.
ט' באב חל תמיד לאחר השבת שבה קוראים את פרשת דברים.
בתלמוד הירושלמי מובא
שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו החריבו.
כל אדם בכל דור יכול לתרום משהו לבנייתו של בית המקדש.
בית המקדש ייבנה רק כאשר הסיבות
שהחריבו אותו יבואו על תיקונן.
כל ברור ועיסוק בסיבות שהביאו לחורבן,
וכל תיקון שאדם לוקח על עצמו זה חלק מהבניין.
זיהוי הקלקול והצורך לתקן מפגישים אותנו עם מושג התוכחה.
זאת אומרת,
כשאנחנו מדברים בימי בין המיצרים, עכשיו תשעת הימים,
אנחנו מדברים כל הזמן על דברים שהיה צריך לתקן ולא תוקנו,
נכון? זו עבודה, עבודת ימי בין המיצרים. צריך לתקן דברים, אז תוכחה, תוכחה זה חלק מהרצון לתקן. אתה רוצה להגיד לבן אדם, אתה לא בסדר, צריך לתקן משהו.
לא מקרה הוא שהתורה בוחרת לפתוח את ספר דברים בענייני התוכחה.
מטרתה ללמד אותנו מהי תוכחה וכיצד מוכיחים.
כדרכה של תורה זה נכתב בצורה רמוזה.
אפשר לקרוא את הפסוקים מבלי להיפגש עם הלכות תוכחה.
אבל צריך לדעת שהפסוק כביכול מתבונן עלינו מלמעלה ושואל,
האם אתם שמים לב אליי?
האם אתם מממשים משהו מתשומת הלב הזו?
ואז הוא מביא את הפסוקים, אלה הדברים וכולי.
ואז הוא אומר ככה,
לא ברור למה התורה מקדימה את כל ההקדמות הללו.
אולם ברור שהפסוקים בכוונה כתובים בצורה נסתרת,
על מנת שרק מי שיעמיק ויתבונן בהם יבין את כוונת התורה.
ואז הוא מביא את דברי רשי, שלמדנו אותם,
והוא אומר ככה
הקדוש ברוך הוא הבורא והיוצר,
חותם האמת,
גדול העצה ורב העליליה, מותר לכעוס ולהעניש את העם ישראל.
ולכן, אם היה כותב, כתוב,
שמשה רבנו הוכיחם בתקיפות ובחריפות בשביל כבודו של בורא עולם,
אנחנו היינו יכולים לקבל את זה בהבנה.
אך רשי מלמד אותנו שרשימת המקומות נכתבה בדרך רמז,
כי לבורא עולם חשוב לשמור על כבודם של ישראל.
מה זה אומר לנו?
איזה לימוד עצום מלמדת אותנו התורה בפתיחת חומש דברים?
תכף ניגע בנקודה הזו, אבל הוא מזכיר פה אמירה מאוד מעניינת,
הוא היה חוזר עליה הרבה מאוד פעמים, של רבי משה מאוז'רוב,
החסיד
שגר בתל אביב.
היה מזכיר אותו,
היה לו ספר
שנקרא אש דת,
אש דת.
היה לו עוד דרשות, דרשות כאן לפרשיות השבוע.
ואז הוא מביא כאן משהו שהזכירו את זה בשם רב שמחה קוק,
זכר צדיק לברכה, מרחובות.
הוא אומר ככה, בימים שני וחמישי,
אחרי קריאת התורה לפי מנהג אחינו האשכנזים,
אומרים את התפילה,
יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים.
ואז אנחנו אומרים את התפילה המפורסמת, אחינו כל בית ישראל,
הנתונים בצרה ובשביה. הנה עכשיו זו הזדמנות גם להתפלל על אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, עומדים בין בים ביבשה,
מקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה מאפלה לאורה משעבוד לגאולה.
השתה בעגלה ובזמן קריב נאמר אמן.
שאל רבי משה מאוז'רוב מחבר הספר אשדת מדוע את הבקשה האחרונה לא פותחים באמירת יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים.
נכון אומרים יהי רצון יהי רצון יהי רצון ואז בסוף אכינו כל בית ישראל למה לא אומרים יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שאכינו כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביע למה לא אומרים יהי רצון.
אמר הרבי מאוז'רוב
אכן הוא כל בית ישראל זה כמו להגיד רצון אבינו שבשמיים.
לא צריך להגיד יהי רצון.
כי אכן הוא כל בית ישראל זה רצון אבינו שבשמיים.
כנסת ישראל היא הגילוי והרצון של אבינו שבשמיים, במציאות.
וכמו שמופיע בספר הזוהר,
אור השכינה הוא כנסת ישראל.
זוהר פרשת יתרו.
העולה מתוך לימוד זה שתוכחה צריכה להיאמר בדרך ארץ ובצורה מכבדת,
ומי שמדבר על כנסת ישראל צריך להיות במצב של של נעליך מעל רגליך.
עכשיו, זו נקודה, נקודה מאוד מאוד חשובה, כי לפעמים אנשים יכולים
להוכיח בצורה מכובדת מכמה סיבות. סיבה אחת היא טקטית,
כוונה, אני רוצה להוכיח בצורה תקיפה, אבל אם אני אהיה תקיף מדי, הוא לא יקשיב לי.
זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה, זה להיות מענץ', דרך ארץ.
תתנהג כמו בן אדם, מה אתה מתחיל לצעוק?
אתה מתחיל לצעוק, מה אתה, איזה קנוי.
ותדבר בצורה, דברי חכמים בנחת נשמעים.
הרב אלישע לא הלך לא בכיוון הזה ולא בכיוון הזה.
הוא הסביר שהתוכחה
בצורה מכבדת נובעת מתוך ההבנה אל מי אתה מדבר.
זה נכון שגם להיות מענט זה לדעת שאתה מדבר עם בן אדם, וכל בן אדם הוא בן אדם.
אבל כאן הוא אומר,
לכבד את עם ישראל זה לא לכבד עוד מישהו,
זה לכבד את השכינה,
זה לכבד את הופעת שם ה' בעולם.
כלומר, כשאתה מזלזל בעם ישראל, במי אתה מזלזל?
מזלזל בריבונו של עולם.
איך אפשר לדבר בצורה מזלזלת למישהו מעם ישראל?
עכשיו תגידו, נו, בסדר, מה יעשה? מתי שיש בן אדם שמתנהג לא טוב?
בסדר.
אז כן. אז קודם כל, נראה לי שנקודה חשובה אחת שצריך לשים לב אליה,
לא לדבר על כל עם ישראל.
אתה אומר, יש לך בן אדם מסוים שאתה רוצה להגיד עליו שלא ללמוד מהמעשים שלו, זה דבר אחד.
לדבר אל כל עם ישראל בצורה לא מכבדת,
זה לא מקובל, דבר כזה.
כי עם ישראל כולל בתוכו שכבות שונות.
ואם הזכרנו כבר את הארי, איזה תפילה אמר הארי בשאר הכוונות לברכות השחר?
איזה תפילה הוא אמר שצריך להגיד לפני התפילה?
הרי אני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.
למה זה כל כך חשוב לפני התפילה?
כי מה אתה חושב? אתה בא לתפילה לבד? אתה בא לקדוש ברוך הוא לבד?
אתה בא ביחד עם כל עם ישראל.
מה, אתה בא לבד?
אתה חושב שאתה בן יחיד? אתה חלק מעם ישראל. בזכות זה אתה מתפלל.
נקודה עמוקה מאוד.
הרב ממשיך
את השיחה
עם המשך דברי רשי.
מה רשי אומר בהמשך על עניין התוכחה?
אל כל ישראל,
אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים
אתם הייתם שומעים מבין עמרם
ולא השיבותם דבר מכך וכך. אילו היינו שם היינו משיבים אותו.
לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיר.
במילים אחרות, מה משה רבנו אומר?
בלי תירוצים, בלי טענות.
הוא אומר, על פי רש״י, הדיבור אל כל ישראל נועד כדי למנוע פתחון פה מאלה שרוצים להתריס כלפי משה.
ייתכן, וככה הוא מוסיף,
שבמילים הללו טמון רובד נוסף.
נראה שכוונת התורה ללמדנו שאין אפשרות להוכיח את הציבור,
אלא מתוך חיבור אמיתי אל כנסת ישראל, אל כל ישראל.
זאת אומרת, זה לא רק
בואו נכנס את כולכם כדי שמי שיש לו טענה,
שלא יגיד שלא קראו לו.
אלא אומר, לא, זה יותר מזה.
אם אתה רוצה להוכיח, אתה צריך להיות מחובר לכולם.
למה?
ואז הוא אומר ככה.
למצוות תוכחה יש תנאי מקדים,
אותו מנסחת התורה בצורה ברורה.
לא תשנא את אחיך בלבביך,
הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תישא עליו חטא.
איפה זה כתוב?
בויקרא, בפרשת קדושים, פרק יט,
פסוק יז.
יפה.
הירושלמי, ביומא, פרק א', הלכה א', כותב ככה.
מביא דברי רבי יוחנן בן טורתא,
שמתייחס לדור שבו נחרב הבית השני. זה דברים מדהימים שהירושלמי הזה לא כל כך מוכרים.
הוא אומר ככה,
בית שני,
מכירין אנו אותם שהיו יגאין בתורה וזהירין במצוות ומעשרות,
אז למה נחרב הבית?
אז מה כולם אומרים?
שנאת חינם. שנאת חינם. עכשיו תקשיב מה הוא אומר, מה כתוב פה.
אלא שהיו אוהבים את הממון ושונאים אלו לאלו שנאת חינם.
אוהבים את הממון ושונאים אלו שנאת חינם. מה הקשר?
מה הקשר בין אהבת ממון לשנאת חינם?
זהו, אפשר להגיד, אתם מכירים את, נכון? יש סיפור מפורסם על חפץ חיים,
שפעם אחת, זה סיפור ידוע, אבל זה סיפור יפה,
אני אספר אותו.
אחד מהתלמידים של החפץ חיים,
חבי ישראל הכהן מראדין,
אמר לו, רבי, אני מנסה לעשות עסקים ולא מצליח,
לא הולך לי עם העסקים.
תתפלל עליי שאני אצליח.
אני מבטיח לך
שברגע שאני ארוויח כסף,
אני אתרום את הכסף לעניינים של תורה ושל צדקה ודברים טובים.
טוב, אחרי כמה חודשים הם נפגשים שוב,
ומגיע אליו אותו בן אדם ואומר לה חפץ חיים,
ככה בפנים נפולות, רבי,
קודם כל רציתי להגיד תודה רבה.
באמת עשיתי עסקים והצלחתי מאוד מאוד יפה בזכות התפילה שלך,
אבל מאז שאני הרווחתי כסף,
אני לא מצליח להוציא גרוש מהכיס, קשה לי, אני לא מצליח לתרום.
אז חפץ חיים לקח אותו לחלון ואמר לו, תסתכל מהחלון, מה אתה רואה?
אז הוא אמר, אני רואה עגלות, אני רואה אנשים נוסעים.
הוא אמר, יפה מאוד.
עכשיו הוא לקח אותו לתוך הבית
ולקח אותו מול מראה,
אז הוא אמר לו, מה אתה רואה פה? הוא אמר, אני רואה את עצמי.
זאת אומרת, אתה יודע מה ההבדל בין חלון למראה?
כסף שיש מאחורה.
זה הכל.
מה שמבדיל בין בן אדם שרואה אחרים לבן אדם שרואה את עצמו זה הכסף.
הכסף גורם לאדם,
איך אומרים?
הון גורם לאדם לתחושה של הון, של כוח.
ראשית, אוני.
אז ההון וההון הם קשורים אחד בשני.
זה כמו שקין,
שהוא הדמות
של הנקרא לזה המיליונר הראשון, הנדלניסט הראשון,
מה היה הסיפור שלו?
שהוא היה בעל קניין.
אדם שהוא בעל קניין, הוא גם עלול לקנאה,
עלול גם לרצח. למה? כי הוא מחזיק מעצמו.
אז זה הסיפור.
אז הם היו אוהבים את הממון והיו שונאים אחד את השני.
אז הוא ממשיך ואומר, ושנאת חינם שקולה כנגד עבודה זרה היא לא יראו את השפיכות דמים.
אנשים שנאו אחד את השני,
שנאה אישית,
ולכן לא יכלו להוכיח זה את זה.
או.
הנקודה היא שברגע שבן אדם שונא חס וחלילה מישהו, הוא לא יכול להוכיח אותו.
אם הם היו מחוברים אל כל ישראל, הם היו נקיים משנאה,
וממילא הייתה להם יכולת השפעה ותיקון. האמת,
פתאום אני קורא את זה ומתחדש לי איזה חידוש בהקשר הזה.
מי זוכר,
הזכרתי את קין,
מה קורה רגע לפני שקין רוצח את הבל? מה כתוב?
ויהי בהיותם בשדה,
מה?
ולפני זה,
ויאמר קין,
ואז לא כתוב מה הוא אמר לו.
מה זה אומר?
למה זה, למה כתוב שהוא אמר אבל לא אמר כלום?
למה?
כי כנראה שהיה משהו, היה איזה כעס אישי מאוד מאוד גדול,
וגם האמירה היא בעצם לא הייתה אמירה אפקטיבית.
אז כתוב שהוא אמר משהו ויאמר,
אבל בעצם הוא בא לרצוח אותו כבר. כבר כשהוא דיבר איתו, הוא רצה לרצוח אותו.
כלומר, מתי שאתה שונא מישהו,
אז המילים שלך לא יכולות למצוא
דרך להגיע ללב שלו.
בעצם, הן מילים שהמטרה שלהן היא כבר להרוג אותו, במילים. אחר כך להרוג אותו בפועל זה כבר לא רחוק.
גם כיום,
מה?
מה זה?
האמת לא חשבתי על זה עד עכשיו. אתה אומר שכאילו, למה הוא אמר לו את זה אבל?
מה עשה ההבל המסכן?
למה שהוא יגיד לו, אם תהייתי פסט?
לא ברור, לא ברור מה היה שם.
בסדר, חז״ל מכניסים שם כל מיני ויכוחים שהיו להם.
אז הרב מזכיר פה, גם כיום יש מקום לברר מה המניע הוא רומז פה
למחאת האוהלים שהייתה בזמן של זה,
של השיחה הזאת,
אבל זה נכון גם לגבי המחאות שיש היום.
הוא אומר,
האם המניע שלהן, של המחאות החברתיות,
הוא דאגה אמיתית לזולת,
או שמעורבת בזה גם שנאה כזו או אחרת?
אם המניע הוא טהור,
לא מגיעים למציאות של שנאת חינם.
איי, גוואלד, כמו שאומרים, גוואלד.
איזה, באמת, זה דבר שצריך לחשוב
על המשמעות של הדבר הזה.
הוא מביא כאן דברים,
מביא כאן דברים בשם תלמיד של רבי חיים מוולוז'ין,
בעל מנחת שמואל.
כך קיבלתי מרבותיי שבזמן הזה קשות אינן נשמעות.
שמעתם? קשות אינן נשמעות.
אנשים לא מוכנים לקבל דברי תוכחה קשים.
רק רכות.
ומי שאין טבעו לדבר רכות ותכף יכעס על עושה עוול
ובפרט שלא ישמע לו אז הוא פטור ממצוות תוכחה.
חוזר עוד פעם
חוזר עוד פעם על דברים ידועים שבשם רבי חיים יבולוז'ין.
כך קיבלתי מרבותיי שבזמן הזה קשות אינן נשמעות, אנשים לא מוכנים לקבל דברי תוכחה קשים,
רק רכות.
ומי שאין טבעו לדבר רכות ותכף יכרס על עושה עוול בפרט שלא ישמע לו,
פטור ממצוות תוכחה.
כן אומרים בשם הגרס זה כמו בן אדם שאין לו יד חס וחלילה,
פטור ממצוות תפילין.
אומר מה אבל כתוב מצוות תוכחה וזה, זה כמו אין לך יד,
אתה לא יכול כעת, לא בשבילך,
לא לך זה נאמר.
הרב מזכיר פה את הסיום של מצוות התוכחה, ולא תישא עליו חטא, מלמד שאם אדם הוכיח במקום שלא היה צריך להוכיח,
הוא נופל למקום מאוד נמוך.
מתגלה שכל התוכחה שלו נבעה מתוך עצת היצר שדחף את האדם להוכיח בשם
האני הפרטי שלו, ולא מתוך רצון לסייע לזולת.
התורה באה ללמד אותנו להיות נקיים,
לבוא עם כוונות טהורות.
אם העיסוק בתורה ובמצוות מדלג על הפסוק, לא תשנא את אחיך בלבביך.
אם האדם עסוק בלהגדיר מי אחיו ומי אינו,
את מי הוא אוהב ואת מי הוא שונא,
גם אם זה נעשה מסיבות רוחניות, הדרך לחורבן,
חורבן הבית
קצרה ביותר.
הרב היה מזכיר הרבה פעמים, אני חושב שהזכרנו את זה כבר פעם אחת, בשם הנחלת דוד.
נחלת דוד,
הוא מביא את זה פה.
רגע, אני אגיד לכם את זה.
לא, זכרתי שהוא מביא את זה. הנה, רגע.
טוב, בכל אופן, הנחלת דוד,
שהיה גם הוא בעצמו תלמיד רב חיים מבולוז'ין אמר
שהיצר של העבודה זרה עבר מהעולם
אבל הוא לא באמת עבר מהעולם
אלא היום יצר העבודה זרה הוא בשנאת חינם.
שנאת חינם הוא היצר העבודה זרה החדש.
מה משמעות הדבר?
מה זה עבודה זרה? עבודה זרה זה יצר שבגלל שהאדם יש לו שאיפה לקדוש ברוך הוא, שאיפה לאלוהים
אז הוא מצד אחד רוצה להתחבר לאינסוף
מצד שני,
הוא לא יכול להתחבר לאינסוף,
כי קשה לו לתפוס את ה...
שהבורא הוא אינסופי.
אז מה הוא עושה?
הוא לוקח תחום אחד שהוא מאוד מאוד מאוד אוהב,
ודרך זה הוא רואה את אלוהים.
נגיד, למשל, הוא מאוד אוהב חסד,
אז הוא אומר, אלוהים הוא רק של החסד.
הוא מאוד אוהב, נגיד, את המלחמה,
אז הוא הופך את זה לאל המלחמה,
או אל האהבה, לא משנה מה.
זאת אומרת, העבודה זרה נבעה מתוך זה שבמקום
להבין שהבורא הוא קשור לכל הערכים לקחו ערך אחד ובודדו אותו ועבדו אותו, סגדו לו.
זה עבודה זרה.
כלומר עבודה זרה היא ניתוק
של חלק אחד מתוך המכלול.
זו עבודה זרה.
עכשיו למה זה קשור גם לשנאת חינם?
כי מה זה שנאת חינם זה להגיד
עם ישראל זה לא כל עם ישראל על כל הגוונים שלו אלא עם ישראל זה החלק שלדעתי דומה לי
לקבוצה שלי לאנש.
וזה בדיוק כמו עבודה זרה.
זה להגיד, לקחת חלק אחד ולהגיד זה רק החלק הנכון.
כל השאר זה לא.
זה בדיוק אותו דבר, זה אותו יצר.
כלומר, היצר שגורם לפירודים זה אותו יצר כמו עבודה זרה.
זה לקחת מהמכלול את הפרט הזה ולהפוך אותו להכול.
אז עכשיו, ככה,
לפני שנגיע למה שנקרא לנקודה שפתחנו בה, שמוע בין אחיכם,
יש איזו נקודה אחת שדרכה אני רוצה לראות את כל הנקודה הזו שאנחנו מדברים עליה פה.
הרב אלישע בעצם רוצה להגיד בכל השיחה הזו שמצוות התוכחה היא מצווה שדורשת מהאדם אהבה.
ואם אין אהבה, אין אפשרות לתוכחה.
זה הקושי בעצם של מצוות התוכחה בימינו בעיקר.
עכשיו, מה משתנה בעצם כשעם ישראל נכנס עכשיו לארץ ועוזב את המדבר מבחינת ההנהגה בהקשר של התוכחה?
נכון, אבל בעניין של התוכחה אם משהו משתנה,
כשעם ישראל נכנס מהנהגה של מדבר לארץ,
אז ברור שיש שינוי בעניין של הנס והטבע, נכון? זה פשוט.
השאלה אם יש גם הבדל בהנהגה,
נקרא לזה הבין אישית,
האם גם בתוכחה משהו צריך להשתנות?
כי אם אנחנו אומרים שהטבע זה משהו שמגיע יותר מבפנים,
ולא משהו שנכפה על האדם מבחוץ,
יכול להיות שזה אומר גם על התוכחה שצריכה להיות בהנהגה אחרת.
זאת הנקודה שהוא מביא כאן בשם אחידה.
תראו, דבר נפלא מאוד.
מה?
נכון, יותר אחריות.
יש,
המימרה בגמרא אומרת,
טובה מרדות אחת בליבו של אדם מאלף מלקויות.
זאת אומרת, טוב שבן אדם מכה על חטא בעצמו,
יותר מאלף פעמים שמישהו ילקה את הבן אדם מבחוץ.
זה דומה לאחריות.
אבל מה, למה זה קשור להנהגה של הארץ?
מה הקשר בין העניין הזה להנהגה של הארץ?
אתם זוכרים את הסיפור, נכון? יש את הסיפור בתחילת בשנה הראשונה, יש את הסיפור של הסלע, שמשה מכה בסלע ומוציא ממנו מים.
ורגע לפני הכניסה לארץ,
או יש את אותו סיפור,
ואז משה רבנו מכה את הסלע במקום לדבר אליו,
ועל הדבר הזה הם לא נכנסים לארץ.
אתה אומר לעצמך, מה קרה? מה...
40 שנה לפני, יא בסדר, מה קרה? למה עכשיו זה משתנה?
מה התשובה?
כנראה שיש איזה דרך שמשתנה.
ואם אתה לא משנה את הכיוון,
זה לא אומר שאתה לא בסדר,
זה אומר שאתה פשוט צדיק
של דור אחר.
זה לא שאתה לא צדיק, אתה צדיק של דור אחר.
ותראו, הרב מביא את זה בשם בעל החידה,
מרן החידה.
בעבר הירדן, בארץ מואב, הואיל משה בארץ התורה הזאת לאמור.
השם אלוקינו דיבר אלינו בחוב לאמור,
רב לכם שבט בהר הזה.
מה זה רב לכם שבט בהר הזה? מה קרה?
על הפסוק, והתייצבו בתחתית ההר,
הגמרא אומרת,
שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא ארכגיגית, נכון?
וכולנו למדנו כבר כמה פעמים השנה את המהר״ל, נכון?
המהר״ל אומר למה צריך לכפות עליהם את הארכגיגית? הם רצו לקבל את התורה. מה התשובה?
שזה לא לכבוד התורה שמקבלים אותה בבחירה.
תורה היא דבר גדול וצריך לקבל אותו מתוך יראה.
אומר מרן החידה בפירושו נחל קדומים,
ציטוט
וזה תורה גדולה לבאר,
כלשונו, כלומר
עניין גדול מבאר להם משה רבנו,
רב לכם שבט בהר הזה,
כלומר מספיק זמן הייתם תחת ההר הזה של הכפייה.
מעכשיו מתבטלת טענת הכפייה.
הכניסה לארץ מבטאת את,
שוב זה ציטוט מדברי הרב אלישע,
אבל הרעיון הוא של החידה.
מרן החידה אומר, מה זה רב לכם שבט בהר הזה?
עד עכשיו ישבתם בהר סיני והייתם בהנהגה של כפייה.
עכשיו אתם הולכים למקום שבו אין כפייה,
יש חופש.
הכניסה לארץ מבטאת את החירות של העם.
כביכול הוא כבר אינו תלוי בכוח זר.
בארץ ישראל אפשר וצריך לחיות את התורה מרצון ללא כפייה. לכן,
רב לכם שבט בהר הזה.
נו וסעו לכם ובואו הר האמורי.
ראה נתתי לפניכם את הארץ בו הורשו את הארץ.
אז הרב היה מרבה להביא את הדוגמה הבאה. בסדר, ניתן את הדוגמה הזאת.
הוא היה נותן את הדוגמה הזאת הרבה מאוד פעמים וזו דוגמה מאוד מאוד יפה
להבין את העניין הזה.
ננסה להמחיש את ההבדל על ידי דוגמה.
יש אדם שכל חייו הם הדיבור.
הוא מפורסם בגלל כוח הדיבור שלו,
הוא עוסק בדיבור, הוא איש של דיבור, מחנך, לא משנה, פוליטיקאי,
איך שלא נסביר.
אדם כזה יכול לבחור באיזו צורה איסור לשון הרע פונה אליו.
זה יכול להיראות שהתורה אומרת לאיש הזה אל תחיה,
כי אתה רוצה לדבר והתורה אוסרת עליך לדבר,
אתה לא יכול לדבר בחופשיות.
תחנוק את כוח הדיבור שלך,
או שהיא אומרת לאדם מי האיש חפץ חיים,
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.
שמירת הלשון באה בהקשר של חפץ חיים ואוהב ימים.
שום חניקה או צמצום לא מופיעים בפסוקים הללו.
הייתי אומר אחרת.
זאת אומרת, אני לא אומר אחרת, חלילה.
מה?
כן.
אני אומר,
זו נקודה מאוד מאוד יפה קשורה למה שהזכרנו בשם הארי.
מה אמרנו בשם הארי?
סוד הצמצום, נכון? סוד הצמצום זה תחילת הבריאה.
עכשיו, בן אדם יכול להגיד,
תשמע,
אני רוצה לדבר, חופשיות,
רוצה להגיד כל מה שבא לי.
מה מגלה לו הקדוש ברוך הוא כשהוא ברא את העולם בסוד הצמצום?
הוא אמר, דע לך שגם כשאני בראתי את העולם,
אני לא נתתי לכל האפשרויות להופיע.
אני צמצמתי את זה למה שיכול להיקלט בתוך המציאות.
אני צמצמתי את זה למה שמתאים לתוך המציאות.
תחשבו כמה זה עמוק ונכון לגבי התוכחה.
כי לפעמים כשאתה רוצה להגיד משהו,
אתה צריך לבחון מה הדבר שמתאים עכשיו להגיד לבן אדם
בהקשר הנכון. אתם זוכרים? זו נקודה שחזרנו עליה הרבה פעמים.
במידות הראייה הרב קוק כותב בערך תוכחה, זה לפי א' ב' שם.
מה הוא כותב בערך תוכחה?
לפעמים יש יצר הרע של האדם להוכיח
והוא לא יודע שהמידה הרעה שהוא רוצה להוכיח את החבר שלו,
היא מגוננת על אותו אדם ממידה יותר רעה.
שאם אתה, אם הוא יזיז את המידה הזאת, אז המצב שלו יהיה יותר גרוע.
לדוגמה,
אתה אומר לבן אדם, למה אתה ישן עד 12 בצהריים,
אם אתה מבזבז את הזמן שלך?
תדע לך שאם אתה תעיר אותו, יכול להיות שהוא יעשה דברים מאוד מאוד גרועים, עדיף שיישן כבר.
לא, באמת.
זאת אומרת, אתה צריך לחשוב טוב-טוב כשאתה מוכיח.
יש דוגמה אחרת,
רבי נחמן מברסלב, בליקוטי מורן יש תורה מאוד מאוד ידועה גם,
שהוא אומר שתוכחה זה כמו להזיז זבל.
ואם אתה מזיז זבל, אז גם אם זה לא מסריח,
עכשיו זה מתחיל להסריח,
נכון?
אתה לא נוגע בזה, זה לא מסריח.
אתה מתחיל להזיז את זה, זה מתחיל להסריח.
ולכן צריך חוכמה מאוד גדולה,
איך אתה מזיז את הזבל בצורה כזו,
שזה לא רק יתחיל להסריח עוד יותר,
אלא שבאמת זה יטופל,
שהעסק הזה לא יגרום להחמרה של המצב.
הנקודה,
כאילו סוד הצמצום פה הוא מפתח מאוד גדול.
זה גם לתת כבוד לצד השני,
וגם
לדעת מה מתאים, באיזה רמה זה מתאים,
איזה מילים מתאימות, איזה צורה מתאימה.
התורה שמתבארת בכניסה לארץ מסבירה לך את משמעות החיים ומראה לך כיוון
כיצד נכון לחיות אותם.
זו לא תורה שמעל החיים,
מנותקת מהחיים,
כי תורה כזאת היא במובן מסוים כפייה.
כשבני ישראל נכנסים לארץ אין מקום לכפייה,
יש מקום וצריך לחיות את התורה בצורה טבעית.
זאת אומרת,
כל הנושא של התוכחה מתחבר פה לעניין של הרב לכם שבט בהר הזה.
זאת אומרת, כשאתה מקבל את התורה לא בכפייה,
אז גם התוכחה מתקבלת לא בכפייה.
יש פה הנהגה אחרת.
ואז נחתום בדברים שפתחנו בהם, שמוע בן אחיכם, תראו איך הרב מסביר את זה פה.
כהמשך לתורה שמתבהרת עם הכניסה לארץ, אומרת התורה,
שמוע בן אחיכם ושפטתם צדק.
אם היינו מקפידים רק על ההלכה הזאת,
היינו יכולים להפוך את העולם.
שמוע בין אחיכם,
לפני שאתה מחליט שהשני עשה משהו לא טוב,
תשמע אותו.
אם אתה דיין,
אל תאפשר לשמוע צד אחד מבלי לשמוע את הצד השני.
לפי פסוק זה היה ראוי לסגור את ערוצי התקשורת השונים ולא לקרוא עיתון.
כאשר מפרסמים שפלוני חשוד במשהו,
וחצי שנה לאחר מכן בית המשפט מפחית אחוז ניכר מסעיפי האשמה,
זה מלמד שהעיתונאים,
בנוסף לזה שהם מוציאי דיבה,
הם גם עוברים על הציווי של שמוע בין אחיכם.
גם אם אינך דיין או עיתונאי,
אלא איש פשוט,
כשאתה קורא כתבת תחקיר או ידיעה מגמתית,
אל לך להשתעבד לזה,
אחרת אתה עלול לעבור על הצו של שמוע בין אחיכם.
אבל, מיד אחרי זה, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא,
במדרש מובא,
שמא תאמר מתייראני מפני איש פלוני,
שמא ידליק את גדישי שמא יקצוץ את נטיותיי תלמוד לומר לא תגורו. זאת אומרת הצד השני של המטבע הוא צד אחד זה להוכיח.
הצד השני שבן אדם אומר תשמע אני מפחד לך תדע מה הוא יעשה לי.
הפסוק הזה כולל שני ציוויים האחד לא לפחד מפני איש והשני לא לאסוף את הדברים כלומר לא לגור לאגור אותם.
לא לטאטא את האמת.
יחד עם זאת להגיד את האמת אין פירושו להטיח דברים בזולת.
להגיד את האמת פירושו לאפשר לזולת לגלות את האמת.
הזון ישעיהו בן אמוץ, אותו אנו קוראים בהפטרה,
לא מסתכם בתוכחה ובביקורת שלילית,
אלא כולל גם ברור בשאלה את מה צריך לתקן,
וכולל גם הבעת אמון באפשרות של התיקון וחיזוק הרצון לתקן.
וכאן יש מילת מפתח גם שהרב חוזר עליה הרבה פעמים,
אמת כוחנית.
יש אנשים שבשם האמת מתנהלים בכוחניות.
כלומר, והם מרגישים שזה מוצדק.
למה? כי הם אומרים, יש לי אמת, אני בעד האמת.
זאת אומרת,
אם האמת של אדם היא כוחנית,
היא עלולה להביא לחורבן הבית.
תרתי משמע.
גם חורבן בית המקדש, גם חורבן הבית בבית.
האידיאולוגיה עלולה להפוך את הזולת לאויב.
איך אמר הרב דב זינגר? אידיאולוגיה זה נוטריקון, אי-דיאלוג.
אם יש אידיאולוגיה, אין דיאלוג.
אז בן אדם אומר, מרוב אידיאולוגיה,
הכל אידיאולוגיה, בסוף אתה לא מקשיב לשני, אין שמוע בין אחיכם.
מה זה שמוע בין אחיכם? יש דיאלוג, אתה מקשיב לשני,
אתה שומע מה גם הוא אומר,
אבל אם יש אידיאולוגיה,
אין אידיאולוג,
אין על מה לדבר.
זהו, אז אני לא רוצה לפתוח עכשיו דיאלקטיקה,
דיאלקטיקה זה נושא בפני עצמו, אבל אני, מה שנקרא,
קיבלתי גם מפרופ' מרדכי רוטנברג,
נתן פרס ישראל,
הוא אמר, הזכרנו את זה השנה,
דיאלקטיקה זה אומר שיש תנועה קוטבית של פעם צד אחד צודק, פעם צד שני צודק, אבל זה תמיד משחק סכום אפס.
אחד מנצח או השני מנצח.
זה דיאלקטיקה.
דיאלוג זה אומר שהכתוב השלישי מכריע ביניהם.
שמוע בין אחיכם.
כלומר,
זה לא שאחד מנצח והשני מפסיד, אלא האמת מתבררת מתוך שניהם ביחד.
וזה דיאלוג, וזו האמירה של רוטנברג. רוטנברג אומר, זה סוד הצמצום.
זאת הצמצום, זה אומר שלשני הצדדים יש מקום בדיון.
בדיאלקטיקה זה אומר שכל פעם צד אחד מנצח וצד שני מפסיד.
אסמי התבואות של הקבוצות השונות שנלחמו בירושלים בסוף תקופת בית שני נשרפו אחד על ידי השני מרוב אידיאולוגיה.
אולי זו הסיבה שהפסוק לא תגורו,
זה דיוק יפה של הרב,
מופיע אחרי הפסוק שמוע בין אחיכם.
אחייכם.
רק אחרי שברור לנו שהאמת היא נקייה וזכה מאינטרסים,
אז אפשר וצריך להילחם על האמת.
אם הלב שלך נקי
ואתה חפץ בטובת זולתך,
אל תגור מפני איש.
דבריך צריכים להישמע,
אך אם אינך נקי,
אתה עלול בדברים שלך,
בביקורת שלך, לעבור על ולא תישא עליו חטא.
יש כאן עוד דברים,
מה שנקרא, פתחנו פה סוגיה, סוגיה ענפה,
אבל הגרעין בעצם שפתחנו בו וחתמנו בו,
זה כבודן של ישראל.
מצוות התוכחה,
שבה משה רבנו בעצם פותח את ספר דברים, זה לא מצוות התוכחה, הוא מוכיח אותם,
נפתחת בכבוד.
והכבוד נובע מתוך
ההבנה שבעומק, כשנכנסים לארץ,
יש הנהגה שדורשת להופיע יותר את הכבוד.
בגלל שזה דבר שצריך לצמוח מהבן אדם.
ואם אתה מפיל על הבן אדם תוכחה בלי שאתה מכבד אותו,
לצמוח מזה שום דבר לא יצמח,
או יהיה קשה מאוד להצמיח תוכחה מהדבר הזה.
אני חושב שזה פותח פתח מאוד למחשבה איך העולם שלנו מתנהל
ומה עושים בעולם תקשורתי,
שבו כל אחד שונט בשני וכל אחד יורה בשני את הבליסטראות שלו.
ושוב, אני לא אומר ימין, שמאל, זה לא משנה.
זה עולם תקשורתי הוא עולם כזה, זה לא עולם של שמוע בן אחיכם בדרך כלל,
זה עולם של הכרעה, ניצחון.
וזה...
אני לא אומר שאין מקום לתקשורת כזו. כלומר, לתקשורת יש מקום לתקשורת. כל אחד והעניין שלו. אבל אוי ואבוי אם כל הדיונים שלנו בין האחים שלנו
התנהלו רק בשדה התקשורתי.
כי הדיון בשדה התקשורתי הוא לא שדה שבאמת מאפשר שמוע בן אחיכם.
הוא לא מאפשר, פשוט אין שם...
אם תרצו,
המרחב התקשורתי הוא הרבה פעמים מרחב דיאלקטי ולא מרחב דיאלוגי.
אין שם באמת מרחב של דיאלוג, של הקשבה. למה?
כי בסוף הצופים הופכים להיות כמו כאלה שיושבים בקולוסיאום,
ורוצים לראות מי הלוחם שמנצח.
זה אי-דיאלוג, כן.
לא, עכשיו זה אשליה,
כי בסוף הם מראים שיש דעות שונות,
אבל זה לא באמת.
זה לא באמת.
מה?
זה מנגח.
כן, כן, הרב אלישע היה חוזר הרבה פעמים בשם הרב סולובייצ'יק, הוא היה אומר שהסימפוזיון היווני היה מקום שהוא כמו התקדשות של לוחמים. זה לא היה במטרה לברר את האמת במובן הזה.
לכן המושג שהרב אלישע היה חוזר אליו הרבה פעמים, הכתוב השלישי, מכריע ביניהם, הוא מושג מפתח.
למה?
כי האמת לא נמצאת
אצל אף צד באופן בלעדי.
היא לא פה לגמרי ולא פה לגמרי, היא נמצאת ביניהם.
אבל עמדה כזו היא לא עמדה תקשורתית.
תקשורת קשה לה לקבל שיש צד כזה שצודק וצד כזה שצודק.
היא מאוד מאוד מאוד חד-חד משמעית וחד-חד ערכית.
זה או-או, אין אפשרות. הזמן קצר מדי בשביל להסביר משהו מורכב.
וזה מאוד חשוב שגם אם אתה צורך תקשורת,
שלא תיתן המרחב התקשורתי לחדור אליך פנימה בכל המרחבים.
כמו שלא יעלה על הדעת שבן אדם מתנהל בבית שלו כמו בסימפוזיון תקשורתי,
ככה לא יכול להיות שבן אדם ייפגש עם בן אדם אחר
ויתנהל איתו כאילו בתקשורת, כאילו בוויכוח תקשורתי.
זה חומר עמוק למחשבה לקראת תשעה באב,
והלקחים וההבנה של המקום שאנחנו נמצאים בו.
ברוך השם, אני חושב שזה נכון שהעולם התקשורתי שלנו הוא עולם עם הרבה מאוד קליפות,
אבל נדמה לי שמאחורי הקלעים יש הרבה מאוד תיקון.
זאת אומרת,
כן, לא, יש לי תחושה, יש לי תחושה, כשאתה נפגש עם אנשים,
בסוף, כשאתה נפגש עם אנשים מכל הסוגים,
אתה רואה שמשהו ביחד
כן נפתח, הלבבות כן נפתחו יותר ממה שהיה פעם.
זה נכון שתמיד יהיו קצוות,
אבל בסוף, בסוף, בסוף יש משהו,
מי שנמצא במילואים ובצבא יודע את זה, אבל גם לא מי שנמצא במילואים ובצבא.
כולם רואים שיש איזה לבבות שנפתחים אחד לשני.
עכשיו תגידו, נו, בסדר, אבל החרדים פה והחילונים פה, ו...
איך אמר,
היה לנו איזה מפגש עם הרב שרקי,
ובאיזה ריאיון כזה.
והוא אמר שם, כששאלו אותו על החרדים, הוא אמר,
תמיד תמיד,
כשאתה רוצה לשכנע מישהו,
אתה לא מנסה לשכנע את עמדת הקצה.
אתה מנסה לפנות אל ליבו של האדם שנמצא באמצע.
כי את עמדת הקצה אתה לא תצליח לשכנע.
אתה נמצא במקום
שבו הלב פתוח, והלב לא פתוח בקצה.
ולשם אנחנו פונים.
לפעמים בן אדם אומר, נו, אבל יש את אלה ש...
בסדר.
תמיד יהיו כאלה ש...
אבל איפה נמצא הרוב?
איפה נמצאת המסה של בני האדם?
בני האדם לא נמצאים בקצוות.
רוב בני האדם לא נמצאים בקצוות.
זה נכון שרוב האנשים שנמצאים בקצוות הם אלה שנשמעים לפעמים, נכון?
הם עושים את הרעש.
נכון, נכון, נכון?
לא יהיה מצב שאחד משתלט ולא בזהו, אחד משתלט,
שלא יהיה מצב שאחד מתפטר ואחד משתלט.
ברור, זה כל המ... זה יהיה דיאלוגי. זה המפתח, כן, זה המפתח, זה המפתח ל...
כן, בעיקרון רוטנברג, אם כבר הזכרת את רוטנברג, רוטנברג טוען
שהחשיבה הדיאלקטית היא תמיד מייצרת איזו תמונה שבה או שנגיד ההורה, בואו נדבר על הורים,
ההורה הוא בעל סמכות
או שהילד
בעצם הורג את ההורה
באופן מטאפורי.
כלומר, או שההורה הוא חזק והילד חלש,
זה לא משנה אם זה הרע והתלמיד גם, זה אותו רעיון,
או שההורה חזק והתלמיד חלש, או שהתלמיד חזק וההורה חלש.
זאת אומרת,
המשחק הוא עוד פעם סכום אפס.
זה או שיש דמות סמכותית מאוד
ויש את מי שמקבל את הסמכות,
או שיש את מי שדוחה את הסמכות לגמרי,
ואומר אני לא רוצה לשמוע אותך.
כלומר, אין את מרחב הביניים הזה שמאפשר לאדם להקשיב למה שאומרים לו,
וגם להשמיע את מה שיש לו לומר.
תחשבו, באמת זה דבר מאוד ייחודי בעם ישראל,
המרחב הדיאלוגי של בית המדרש,
שבו אנשים מדברים,
מדברים, כל אחד משמיע את דעתו.
לא,
אני חושב ככה, אתה חושב ככה. זה ויכוח,
והוויכוח הזה הוא מפרה בסופו של דבר את כל הלימוד.
טוב, מוריי ורבותיי, תראו, הנה, הגענו עוד פעם להכנה,
הכנה בעזרת השם,
לתאריכים שהתהפכו עלינו לטובה, בעזרת השם.
שוב, לפתוח את הלב.
לפתוח את הלב. מתוך כך ייפתחו הדברים לטובה.
אבל אני חושב שהסוד השבועה, מה יהיה עליו?
מה יהיה עליו?
