טוב, שלום לכולם, היום אנחנו בעזרת השם נלמד את הפטרת פרשת עקב.
הפטרת פרשת עקב זה בנביא ישעיהו, פרק מ'ט, פסוק י'ד,
אז עד סוף הפרק, פלוס פרק נ', עד פרק נא, פסוק ג',
בסדר? ישעיהו מ'ט, י'ד עד נא, ג'.
ההפטרה של פרשת עקב, אני חוזר ומזכיר,
היא חלק משבע הפטרות,
שנקראות שבע הפטרות דנחמתא,
שבע ההפטרות הנחמה שאנחנו קוראים לאחר שלושת השבועות ותשעה באב,
שכולן לקוחות מהנביא ישעיהו,
והן מוצמדות, אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את ההפטרות, הם הצמידו את זה בדיוק לשבע השבתות, שבע הפרשות בספר דברים,
ואתחנן עקב ראה שופטים כי תצא כי תבוא ניצבים וילך,
וכן ניצבים וילך זה מחובר,
ויש קשר ישיר בין ההפטרה של כל פרשה לבין הפרשה עצמה, ולכולם המטריה הגדולה זה מטרית הנחמה.
איך אנחנו מתנחמים שבע זוויות
של נחמה.
ונעשה פה, כמו תמיד, את המעבר מהיר על פרשת עקב,
ננסה בפשט,
ואז ננסה להזכיר את העיקרון הרוחני העמוק יותר, הנפשי,
שמדבר אלינו מתוך הפרשה,
ואז נחבר את זה, בעזרת השם, להפטרה של ישעיהו.
המסגרת הכללית פה היא ספר דברים,
וספר דברים, אני מזכיר כל פעם שאנחנו לומדים, הרעיון שלו זה אלה הדברים אשר דיבר השם, איך דבר השם מדבר אלינו, כן? ספר דברים הוא חוזר, לכאורה,
סתם חזרה סתמית על הספרים הקודמים,
שמות ויקרא במדבר,
אבל ההסבר הוא כמובן זה לא חזרה סתמית,
אלא החזרה הזו היא באה לשנות, משנה תורה, לשנות את התורה באופן שונה דרך החיים שלנו.
אין עם כל הספר דברים, כל החומשים הקודמים, המשפט המפתח זה, וידבר השם אל משה לאמור,
פה אלה הדברים אשר דיבר משה לעיני כל ישראל.
הדברים עוברים דרך משה רבינו,
או שהוא הבכיר המין האנושי.
זאת אומרת, איך דבר השם הולך ומופיע בתוך החיים שלנו,
וזה הנחמה.
אתם יודעים, ולכן זה מוצמד להפטרות הנחמה,
כי הנחמה היא,
הסברנו את זה לגבי פרשת ויתחנן,
הפטרת פרשת ויתחנן,
הנחמה היא שגם אם במציאות הגלויה,
כן, כביכול בית המקדש עוד לא בנוי,
בתוך הלב שלנו בית המקדש נבנה.
אדם הולך ובונה,
כן, הנחמה שלו זה שאדם בונה את עולם הרוח שלו, את עולם הנצח שלו,
וככה יש לו את הכוח להתמודד גם מול המציאות הגלויה, שהיא גם בסופו של דבר תיבנה,
אבל השורש קיים כבר עכשיו,
ולא רק בימים שבית המקדש יהיה בנוי, אלא כבר עכשיו אנחנו מתנחמים שבית המקדש הולך ונבנה בלבנו.
בסדר, זה כאמור המסגרת הכללית,
אבל בואו נרד עכשיו יותר לגבי הפטרת עקב.
אז קודם כל, פרשת עקב.
פרשת עקב מתחילה, והיה עקב תשמעון
את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם,
ושמר אדוני אליך אליך את הברית ואת צרכת עכשיו אל אבותיך.
אין, יש כאן אמירה שונה בפעם השנייה,
כבר חזרנו על זה בתורה,
שצריך לשמור את המצוות, תכף נבין את זה, מה זה המילה הזו עקב ואיזה מצוות מדובר.
ואז יש את ההבטחה, כן,
שאם נשמע את דבר השם,
הסיר השם ממך, כל חולי, כל בני מצרים הרעים וכולי.
אחרי זה יש לנו חיזוק לא לפחד מעמי כנען, כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני, איך אוכל להורישם,
אז תדע, לא תערוץ מפניהם, כי השם אלוהיך בקרבך, אל גדול ונורא.
ואז משם יש לנו תזכורת על הניסים שהשם עשה איתנו במדבר, שהשם שמלתך לא בלטה מעליך, עגלך לא בצה כזה ארבעים שנה,
וישמר לך ותשכח את השם אלוהיך, לביתי שמו מצוותיו, שפותיו וחוקותיו,
וגם פסוק ידוע,
אמרת בלבבך, כוכי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את השם אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל,
שלא תשכח את השם, מרוב הניסים, מרוב המחשבה שזה ממך, אתה יודע שזה מגיע מאת הקדוש ברוך הוא.
ומשם זה ממשיך
לנושא של חטא העגל,
כן?
יש פה איזו תזכורת על מעמד הר סיני, שכבר דיברנו על עשרת הדיברות בפרשת ואת חנן, שם חזרנו עליהם,
ועכשיו ממשיכים ומתארים גם את כל מה שהיה שם בהמשך, שעם ישראל מקבל את עשרת הדיברות, אבל חוטא בחטא העגל,
הקדוש ברוך הוא קוצף עליהם וכולי,
כל הסיפור שהיה שם.
ואז מגיעים לסוף, כן, מפרק י', פרשת, שם ספר דברים,
פרק י', עד סוף הפרשת עקב,
זה שוב הגמול והעונש, כן?
אם ואתה ישראל מה השם אלוהיך שואל מימך, כי אם לירא את השם אלוהיך בהחלט בכל דרכיו,
ולאהבה אותו, להוות השם אלוהיך ובכל אבא ובכל נפשך.
ואז יש לנו את הפירוט של והיה אם שמוע תשמעו נצרותה,
אשר אנוכים תצביע אתכם היום, להווה את השם אלוהיך ובכל אהבכם ובכל נפשכם,
ונתתים את ארציכם בתיאור מלקו, שבעצם פרשה שנייה של קריאת שמע.
כן,
בפרשת ויתחנן ראינו את הפרשה הראשונה של קריאת שמע, שמע ישראל,
ואהבת את השם אלוהיך,
אז פה חוזרים על ההפטרה והיה אם שמוע.
כאן, כאמור, מסתיימת פרשת עקב.
גם כאן בו עקב ננסה לעקוב אחרי פה כל הפרטים ולהבין את הנקודה הנפשית פנימית,
ומשם נבין גם את הנחמה של הנביא ישעיהו בהקשר הזה.
אז ככה, על המילים, והיה עקב תשמעון את מצוות השם, תורשים חזל, מה זה עקב?
אלו המצוות שאדם דש בעקביו.
בסדר?
הרעיון הזה שאדם צריך לנהל את חייו לאור המציאות הפנימית, לאור המשמעות הרוחנית, בסדר? זה כל התורה כולה.
זה רעים?
בפרשת דברים, בפרשת ויתחנן,
בסדר? אנחנו צריכים לשמוע את כל השם,
מתחננים למצוא את נקודת החן הפנימית בדבר.
אבל,
וכאן אנחנו מגיעים שוב לקו שחורז לנו את ספר דברים.
ברגע שאדם לא מפנים את זה בתוך הנפש שלו,
כאשר אדם, שוב, החיים שלו הם חיים חיצוניים,
זאת אומרת, אני מביט על העולם רק במבט חומרי.
אז הסברנו דבר ראשון שזה לא מאפשר לעכל את דבר השם, כי דבר השם זה הנקודה הפנימית של החיים. אז אם אתה כל הזמן רק אדם שהתפיסת עולם שלו וכל החושים שלו הם אלה שמנהלים אותו,
כן, התפיסת עולם שלו היא חומרנית,
אז זו מילה, אדם לא באמת יכול לחיות את החיים עד הסוף. או כל דבר כזה נוגע מבחוץ, נוגע רק מצד החוויה החושנית, ולא מצד המהות הפנימית. וראינו את כל התספולים,
שזה מביא את האדם
לתחושה כזו,
שהוא אף פעם לא חי באמת את החיים. כל החיים, כאילו, עוברים לו ליד האוזן, ו...
כן, לעומת זאת, התפיסה הפנימית היא מאשר היינו פרשת ברית חנן, ואתם הדבקים בהשם אלוהיכם חיים כולכם היום.
שאדם חי את המציאות כאן ועכשיו, גם שהמציאות הגלויה היא לא מלאה,
אבל יש לו את כל הזמן אחיזה במהות של החיים.
זה האושר, שבן אדם, כן, אני יודע, אני עכשיו באמצע החיים ויש לי כל מיני תקלות ואתגרים וזה, אבל אני כל שנייה אני לוגם את המהות של החיים עד תומם.
בסדר, דיברנו על זה. אז זו השלכה אחת, שהאדם, הוא כל הזמן נמצא בכזה,
רק ברפלקסים של החיים, ולא נוגע בחיים עצמם.
אבל יש לזה עוד השלכה, שזה פרשת עקב.
אלה עקב, והיה עקב דשמון, אלה המצוות שאדם דש בעקביו.
הכוונה היא מצוות קטנות.
אדם דש בעקביו,
שאדם כאילו דורך עליהם כזה בעקב שלו, בלי לשים לב.
העקב,
זה תמיד ביטוי בעולם התורה לצדדים לכאורה הנמוכים ביותר במציאות.
כן, העקב זה נקודת הממשק בין הקרקע לבין היציבה של האדם בעולם הזה.
אחרת זו נקודה מאוד מאוד רגישה, כן? יש גם
במיתולוגיה היוונית מושג שנקרא עקב אקילס, כן? אקילס,
הלוחם היווני המושלם, שהיה כל הגוף שלו משוריין חוץ שם מהעקב, ואז פאריס, כן?
מטרויה, כן? יורה בוחץ והוגה שם ומוטט את הגיבור הגדול.
נקודת התורפה, בסדר? זה ההון של העקב.
העקב,
זה הפרטים הקטנים שאתה לא שם לב אליהם,
ושם החץ פוגע.
תרצו גם,
נכון, בפרשת בראשית, להבדיל, כן, אז בפרשת בראשית יש גם את הנחש,
הוא ישופך הראש ואתה תשופנו עקב.
הנחש זה המציאות הזו, הרוע שזוחל על הקרקע.
נחש, מלשום ניחוש, כאילו לא מייעל את החיים מתוך אמת,
מתוך ראש,
מתוך איזו בהירות.
אז איך מנצחים את הנחש?
איך מנצחים את הניחוש, את החיים האלה שהם לא מנוהלים מתוך הצדים העליונים של אדם, מהצדים נמוכים?
אתה תשופך ראש.
אתה צריך על ידי הראש שלך לשייף את הנחש הזה, כן? אתה פשוט, אתה תשופך ראש, כאילו אתה רודץ את הראש שלו, אבל זה העיקר.
והוא ישופך כנחש,
שאיפה הוא מפיל אותך? בנקודות הללו. במילים אחרות, בפרטים הקטנים.
אני סוגר פה את כל הסיפור.
מה ההשלכות שבן אדם,
הוא לא חי את החיים בצורתם הפנימית.
אחת ההשלכות זה שהאדם לא יורד לפרטים הקטנים.
הוא נשאר כזה כל הזמן מבחוץ.
אתה יודע, זה נשמע משונה? מה, להפך, ככל שאדם הוא חומרי יותר, אז הוא כזה יותר בפרטים,
וככל שאדם רוחני יותר, אז הוא רחפן וכולי.
שוב, זה נכון בפסיכולוגיה, שהרבה פעמים אדם שמתעסק עכשיו בדברים רוחניים, אז קשה לו להתעסק עם פרטים, ואדם שכל היום מספיקו פרטים, אז הוא מדקדק.
אבל במצב האידיאלי, ולטווח ארוך זה באמת מה שפונה את האדם,
זה כאשר אדם, אין לו חיבור פנימי למשהו,
באיזה שלב גם יזלזל בפרטים שלו.
כי זה לא חשוב לו באמת, אז זה תהליך כזה שהוא בלתי נמנע,
שבאיזה שלב, אז גם אין לי כוח לרדת פה לרזולוציה.
ולעומת זאת הפוך, ככל שאדם מחובר יותר על הפנימיות של החיים, שוב, הוא קולט את המציאות לא רק מהצד הגלוי שלה, אלא איך זה מופיע בתוך חייו האישיים,
אדם כזה, הוא ירד אל הפרטים.
אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.
זו העמדה הזו של לקיים את המצוות, גם שאדם דש וכו' את כל פרט ופרט.
זו פרשת עקר, כן? ונגיע להפטרה, אבל קודם כל,
פרשת עקר.
הפרשה הזו, מבינים, היא
המשך, כחלק מספר דברים, שמלמד את האדם איך לחיות את החיים עד הסוף,
כן? לא רק להיות כל הזמן בצופה מהצד,
זה להיכנס אל הפרטים.
וזה יאפשר, אני ממשיך את הפרשה,
לא לפחד מעמי כנען, כן? כמו פרשת עקב, זה תזכור את טובות השם, את ברכת השם,
ואז לא תפחד מעמי כנען.
כי לא תפחד.
ברגע שאתה זוכר את טובות השם,
תזכור את טובות השם בפרטים הקטנים. שמלתך לא בלטה מעליך, רגלך לא בצקה
זה ארבעים שנה. תראה איך במדבר הקדוש ברוך הוא דאג לך בכל דבר, איך תראה את טובות השם בכל שנייה בחיים שלך.
תתחבר אל הטוב האלוקי בכל פרט. לא רק באופן כללי, טוב, נחמד פה בעולם, אבל בוא תלמד, תראה בהיסטוריה, תראה בחיים האישיים שלך, איך השם לך, ואז
לא תפחד מעמי כנען.
עמי כנען, שוב, עבודה זרה,
לפחד זה לפחד מהרוע במציאות.
כאשר אדם מסתכל על העולם באופן גלוי,
כן, באופן החושני, החומרי של הדברים,
אז הוא,
כמו שאמרנו, הוא לא רואה את טובות השם, העולם נראה רע,
ואז יש לו איזו רטייה תת-הכרתית מלהיכנס לפרטים.
אני צריך פה עכשיו להיכנס לאיזה משהו, להשקיע את כל כולי בזה.
אולי זה לא יחזיק מאמץ,
הרי העולם הזה זה משהו כזה שברירי,
זה נכון?
אני זוכר שפעמיים השקעתי, התלהפתי באיזה משהו,
כל החיים שלה היו שם בזה, באופנה הזו, והנה עכשיו האופנה התחלפה,
ועכשיו נשארתי בלי כלום, אז אני מפחד מהמקנען, אני,
המציאות, העבודה זה רק כאילו, היא, היא,
זה אפילו סוג של חרדת נטישה, זה חלק מהסיפור הזה.
אני,
אתה יודע מה, אני,
אני לא אוחז במשהו שהוא באמת נצרי, אני אוחז במשהו שהוא על קרן הצבי, שהוא היום פה ומחר לא יהיה.
אז אני, כל החיים שלי הופכים להיות כאלה מרפרפים על פני השטח, וממילא גם לא יורדים אל הפרטים.
וזה חטא העגל.
בסדר? מה זה חטא העגל?
חטא העגל זה משה רבנו עולה להר סיני, נכון?
ועם ישראל קשה לו עם זה.
לעלות להר סיני זה בעצם להביט בכל דבר בחיים, במהות הפנימית שלו, מה המטרה הנצחית שלו.
האיש משה, לא ידענו מי היה לו, הם אומרים לאהרון, עם ישראל, תשמעו, זה
גדול עלינו.
בואו נעשה עגל מסכה.
עגל מסכה זה גם, זה משהו מעגלי, בואו נמצא איזה תחליף פייק אלוהים כזה.
משהו שאני אוכל להרגיש בו את הסיפוק והאשליה שהנה נגעתי פה, אלה אלוהיך ישראל, ולא צריך לחמרת מצרים, עגל זהב, משהו
וזה נוצץ, זה שייתן לי עכשיו פה, אני מתלהב מהדבר הזה ומשתחווה לעגל הזהב.
זה מה ששובר, אתם מבינים, את הלוחות.
עם ישראל עוד לא מספיק בשל, זה מה שמוזכר להם פה פרשת עקב.
אתם יודעים מתי תהיו בשלים לקבל את עשרת הדיברות ולא להשתחוות לי לעגל זהב?
שוב, זווית נוספת זה שתעקבו
אחרי הפרטים של החיים.
דבר אלוקים זה ללכת ולטפס על הר גבוה.
וכשמטפסים על הר גבוה, הולכים למהלך ארוך,
זה מרובה בפרטים, זה דורש מאמץ.
אתה מבין, מאמצים וירידה לפרטים זה מושגים חופפים.
מתי אנחנו מתאמצים?
כאשר אנחנו צריכים להתגבר על החומריות שלנו, על הטבע שלנו.
החומריות שלנו מושכת אותנו למטה, לנוח.
חלק מלנוח, כן, עמדה פסיבית,
זה גם להשתרר בעגל זהב,
זה גם לא לרדת אל פרטים.
להבין כל דבר כזה מלמעלה
בצורה שטחית, זה חלק מהניוון האישיותי.
לעלות להר סיני זה לתפוס את עצמך בידיים.
ואיך עושים את זה?
אתה יורד פה לפרטים. יש פה משימה,
עכשיו צריך לפתור תוגי מתמטיקה,
עכשיו צריך לראות איך בונים פה בניין,
עכשיו צריך לראות איך נלחמים בצבא, עכשיו צריך ל...
אני יודע שזה נשמע משהו כזה מפותל, אבל
זה הנפש ככה עובדת.
הרבה פעמים דבריכם שדווקא אנשים
שהם לכאורה אמורים להתעסק עם פרטים,
ברגע שהם אנשים חומריים, אין להם את האידיאל,
אז זה גם באיזה שלב הופך להיות ניוון לפרטים.
זה העומק, מה שנקרא, הקונספציות.
קונספציות של אנשים נופלים בהם, זה, מה זה קונספציה?
שוב, אתה ראש מודיעין, אתה אמור להתעסק עם פרטים, זה התפקיד שלך, אתה אמור לראות שיש פה, החמאס מתארגנים וזה.
יש איזו עמדה כללית כזו של,
זו עמדה בכלל ברמה הרוחנית הנשמתית, אז הם בכלל כלים לתרבות היום לקלוט את זה.
מה, הוא אדם רציני, הוא כל דבר כזה, הוא מצטיין, הוא יודע לנתח אירועים באופן נקודתי, כן, כן, אבל ברגע שחסר הרוח הכללי,
נוצר באופן בלתי נמנע בנפש,
זו עמדה כזו של, מי יודע, גם ככה לא סגור בדיוק מי האויב פה ומי הידיד,
ואז כשאני רואה דברים שהאויב עושה,
אני מראש ככה מחליק אותם,
ואיך אומרים, נותן איזו עמדה נפשית רשלנית כלפי המשימה שעומדת מולי.
כאשר המטרה ברורה, אתם יודעים,
עקב תשמעון את כל הצוות.
האדם
הוא מצוות שאדם דש בעכבה, ואדם מלא בחיות,
הוא לא משתחווה לעגל זהב, הוא לא מתרפק לו על איזה קונספציה ומדמיין דברים.
הוא עומד מול המציאות ועולה להר סיני, יורד לכל פרט ומנתח מה שאפשר.
זה ה...
בהקשר שלנו, בדור שלנו, כי אומרים, הקונספציה שהייתה בשמחת תורה זה כמו בקונספציה שהייתה ביום כיפור, דברים כאלה. לא, לא נכון.
זה נכון ברמת החוסר הערכת המוכנות של האויב,
ברמה המודיעינית הטקטית,
אבל ברמה האסטרטגית הרוחנית זה קונספציות מסוג אחר.
ביום כיפור זה היה קונספציה של כוכי ועוצם ידי, כן? עשה לי את החיל הזה, אנחנו עכשיו נדבר אז.
זה כאילו אדם שאומר,
אני כל כך חזק שכבר אני לא מפחד מהערבים.
במה שאנחנו מדברים בדור שלנו, הפרוגרס, מה שנקרא, זה קונספציה מסוג אחר.
אני לא מאמין שאני צודק.
וממילא אני לא מתכונן להילחם נגד הערבים.
זה לא מגיע מאיזה חוזק, אנחנו מדינה,
בסוף יש גם את האלוף הזה שאומר, אנחנו חזקים ולא אכפת לנו מהערבים, אבל זה רק שאלה, מה שנקרא, היחץ.
מצד הנפש זה לא.
אנחנו בכלל לא מאמינים בזה שאנחנו יכולים לנצח פה.
ועכשיו צריך למצוא שלום, אז מכיוון שכל האנרגיות מושקעות לאיזה פשרת ביניים,
אז גם מזניחים את העבודה המעשית.
בסדר, זה כאמור הרעיון של חטא העגל.
וכן,
אני רק מסיים, שומעים את פרשת עקב,
אז יש לנו את הסיפור של חטא העגל, ואז פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים. בסדר, ככה פרשת עקב מספרת לנו, אז יש לנו את הלוחות השניים.
ואז יש לנו את הסיום שם, והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי, אשר אנוכי מצווה אתכם היום.
נראה לך,
עוד דילגתי פה על משהו.
כן, בסדר, זה ה... אה, לא ידעתי שיש כאן איזה משהו ש...
יש כאן איזה עוד איזה נקודה בחלק פה מהציווי
שעם ישראל ישמור את השם, אז כתוב שם,
כי הארץ, מפרשת עקב,
כי הארץ אשר אתה בשמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאת משם, אשר תזרע את צרך והשקיטה ברגלך את גן הירק.
הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ ערים מופקעות, למטר השמיים תשתה מים.
ארץ אשר השם אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני השם אלוהיך בא מראשית שנה עד אחרית שנה.
כן, בארץ מצרים זה השקיטה ברגלך את גן הירק. שוב, אדם חושב שעל ידי הרגל שלו, על ידי הרגלים שלו,
הוא לא צריך את השם.
כן, במצרים הם לא מסתמכים על גשמים, יש להם נילוס, יש איזו תחושה כוחי ועוצם ידי, אני פה מנהל את הדברים, ולא.
ארץ ישראל,
עיני ה' אלוקיך הבא, נמתר השמים תשתה מים, יש איזו מציאות של גשם, גשם זה איזה משהו ערפילי כזה,
אדי מים שהם מוגשמים לטיפות מדויקות, מטר, מלשון מטרה.
זה המילה גשמיות, מה זה גשמיות?
זה לקחת את המציאות הרוחנית ולהגשים אותה במשהו ממשי.
מה שאמרנו, כאשר אדם מסתמך רק על העולם הזה בצורתו הגסה, על הרגליים שלו,
עם הזמן הוא גם לא,
אין לו גשם.
אין לו יכולת להגשים דברים במציאות.
במצרים, בסדר, היא בסוף מתמוטטת.
כמה אפשר לחיות רק על הנילוס?
בסוף
יש פגעי טבע שמנצחים את זה.
אבל בארץ ישראל, שלכאורה סומכים על הגשם,
זה משהו שהוא לא, אין לו כזו אחיזה בידיים שלנו. יש פה איזה סוג של פתיחות למשהו עליון, למשהו שהוא כביכול לא בשליטתנו,
זה בסוף מביא את הגשם.
אז אם אני משליך את הנקודה שלנו,
זה הירידה לפרטים. דווקא כשאדם נפתח למשהו עליון, הוא יכול להביא גשם לעולם.
הוא מצליח להגשים את החלומות, כי הוא נכנס לחיים עד הסוף ויורד אל הפרטים.
וככה מסתיימת פרשת הקל, והיה עם שמות ישמורים לצורתיי, גם.
המערכת היחסים הזאת.
ויהם שמעתי שמולי צורתיי, ונתתי מתר אצלכם בעיתו במלכו.
ועשבתה דגניך תיורשך ויתרע לך,
ואם שרתם בבתיהם, חס שם אלוהים אחרים, וחרב ה' בכם, ועצר את השמיים, ולא יהיה מטר.
זאת אומרת, היכולת שלנו לקבל מים מהשמיים, במיוחד המושגים שלנו, היכולת שלנו להגשים דברים במציאות,
לפעול פעולות בעולם הזה, תלוי בנקודה הזאת. אז אני מסיים את פרשת עקב, ונעבור פה להפטרה.
שפרשת עקב זה
העמדה הזו,
שמלמדת שחלק מזה שאנחנו מפנימים את דבר השם בתוכנו,
זה גם לרדת אל הפרטים הקטנים.
ולעומת זאת, הפוך, כאשר אדם אין לו את דבר השם בתוכנו, מבחינתו עזב השם את הארץ,
אז הוא גם לא יורד אל הפרטים הקטנים.
זה, שוב אני אומר, זה משהו שצריך פה להחזיק ראש, כי בדרך כלל אנשים חושבים הפוך, מה, ככל שאני יותר חומרי, אז אני יותר כזה אוחז בפרטים, ככל שאני יותר רוחני, אני יותר רחפן ומנותק.
לא.
ככל שאתה יותר חומרי, יש לך באמת, בטווח הקצר,
אני אוחז פה בפרטים וזה, אבל עם הזמן אתה לא באמת
מאמין במה שאתה עושה, אתה לא חי את זה, ואז זה הולך ומתנוון לך במשך הדורות ומתפרק.
לעומת זאת, ככל שאתה יותר פתוח לנקודה הפנימית שקיימת בכל דבר, איך דבר אלוקים, כן,
איך
אלה הדברים אשר דיבר השם,
שאני מבין את המהות של כל דבר, ולא רק נשאר במסגרת החיצונית שלו,
אז אני הולך ויורד לפרטים,
ועכשיו אנחנו מגיעים אל הנחמה, כן? אמרנו בהפטרת עקב, זה שבע שבתות נחמה,
בישעיהו מ' ט', י' ד',
כן? זה מכאן מתחיל ההפטרה.
בתומר ציון עזבני אדוני, ואדוני שכחני.
מה המציאות של החורבני? המציאות של החורבני,
שאנחנו מרגישים שעזב השם את הארץ.
המציאות פה של העולם הזה,
היא מנותקת מאלוהים, ולכן אין את
אין יכולת לנהל את הפרטים מתוך...
יש, והיום כבר אנשים לא יכולים להתעסק עם זה, אבל
יש המון המון דיונים בראשונים,
ברמב״ם, מורה נבוכים, רבי סעדיה גאון, בימי הביניים.
היה שם המון המון דיונים, זה היה מול הפילוסופיה האריסטוטלית שהייתה אז,
דיונים האם יש השגחה אלוקית בפרטים או לא.
בסדר? זה היום דיונים שאנחנו, מבחינתנו זה כזה פלסף שלא, אבל פעם זה מאוד מאוד העסיק אנשים.
היה איזו גישה פילוסופית רוחנית כזו,
שיש אלוהים, בסדר, זה כאילו מוכנים לקבל,
שהעולם הזה יש לו איזה כיוון, איזו מטרה,
אבל זה ברמה הכללית ולא יורד אל הפרטים.
יש לו עשרה עיקרי אמונה, גם של הרמב״ם מתעסקים עם זה, רבי יוסף אלבו בספר העיקרי, מתמודד עם כל מיני אנשים שחושבים שהיה איזו גישה,
אתה לא פילוסופיה, זה בעיקר עניין פסיכולוגיה רוחנית,
של כזה,
ואוקיי, אני, אני נקרא לזה בסופים של היום, אני דתי, אבל לא צריך, מה שנקרא, לקחת את זה יותר מדי.
יש, בסדר, יש אלוקים, יש כיוון, אבל עכשיו הוא שם לב בדיוק מה אני עושה, מה אני לא עושה. גם אם אנחנו לפעמים שומעים את האמירות העלובות האלה,
שעוד פעם, מודידים את הדברים בעיניים חומריות. מה, מנהל גדול, עכשיו אכפת לו אם אני אוכל בשר וחלב או לא?
טמבל.
שכתה לו,
אז זו חשיבה פרימיטיבית וזה, מה נראה לך פה?
המהות של החיים היא לא כמו שבעולם הטבע, הפיזיקה, אתה רואה איך כל אטום,
יש לו מקום בקוסמוס ויש לו את התפקיד שלו.
ברגע שאתה מחובר למהות של החיים, לכל פרט יש משמעות,
כל פרט משמעות.
זה כלי-אווווין כללי, אבל מעבר לזה אני לא משקיע בשום פרט בעולם הרוחני, כן?
והדברים שאתה רוצה כסף ואוכל, אתה משקיע מאוד פרט, מאוד אכפת לך מהטעם הזה ומהתבלין הזה.
אבל מבחינת, כאילו, יוצר לך איזו עמדה נפשית כזו, שהחיים,
כל מה שקשור למהות של החיים,
ותאמר ציון, עזבני השם, השם שכרני, אין פה השגחה, אין, הכל פה הפקר.
התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה,
גם אלה תשכחנה, ואנוכי לא אשכחך.
אומר הנביא,
אימא שוכחת את הילדים שלה, את הפרטים שלה.
היי, נולדתי ילד ששכחתי אותו בבית חולים.
לא עלינו, שכחנו
שם במושב האחורי.
לא, זה ממש, אתה מבין שאימא,
הפרטים מחוברים אליה.
כשאדם מבין את המהות של החיים, אז עכשיו,
לכל דבר שנולד ממנו, כל דבר שהוא קשור אליו,
הוא מחובר.
זה דברים שצריך לדעת.
בני תורה אמיתיים,
אנשים, זה לא סתם שלימוד גמרא, למשל, זה הלימוד המרכזי בעולם התורה.
לימוד גמרא זה, שוב, זה הניתוח של הפרטים.
בני תורה אמיתיים זה אנשים מאוד לא רחפנים.
זה אנשים מאוד מאוד מדויקים.
עוד פעם,
לפעמים מתעסקים,
כי זה עכשיו עיקר העיסוק שלהם בדברים מופשטים.
אז הם לא עכשיו תראו אותם בפועל מתכנתים במחשב,
אבל כשאתה תנתח איתם סוגיות של החיים,
אתה תראה פה,
ופוסקים, פוסקי הלכה,
ניתוח, בדיוק, הבנת המציאות, עם כל פרט, שום דבר לא זניח. העמדה הנפשית הרשלנית הזו, ש... מה זה חשוב?
עזוב אותי מהשטויות האלה, כל מה שאנשים היום מתהדרים. עזוב, אני לא...
אני לא מבין בדברים האלה, ככה היום הפיוטה שאומר אנשים, אומרים, אהה, עזוב, אני לא מבין בדברים האלה,
כאילו, ואז זה כאילו בעצם בא להגיד, אני לא מבין בדברים האלה, אז לא שאני לא מתעסק איתם, אלא אני יכול להתעסק איתם,
ואני דווקא כזה אחד עוד יותר מתוחכם מה...
תשמע, אחי, נפלת עליי קשה עם כל הדברים האלה. אני לא מבין, כן צודק, לא צודק, אני יודע דבר אחד.
צריך להיות בן אדם תוף.
זה משפט קלאסי מדהים בעולם.
עזוב אותי, אני יודע,
אני לא נכנס פה לפרטים, מי היה קודם, אנחנו הערבים, עזוב אותי.
אז אני יודע דבר אחד,
ביהדות העיקר זה להיות בני אדם.
קודם כול,
פילוסופיות בגרוש, מה שנקרא.
תפסיק,
תתנחם. איך אתה תתנחם בזה, כן, איך הנחמה של הפטרת עקב?
תתחיל לרדת אל הפרטים,
תתחיל להיכנס אל הנקודות,
הדקדוקים של החיים,
וזה יביא לך את הנחמה,
כי ככה, כאמור, אתה בונה את הגאולה בלב שלך.
זה, במציאות הגלויה יש לנו את המגבלות.
אבל אתה עכשיו טיפוס,
את עכשיו מישהי שחיה את הדברים כאילו הם במציאות הגלויה.
גם כשהם לא במציאות הגלויה,
בית המקדש כבר בראש שלך,
במהות שלה.
היא עכשיו עוד לא נשוי.
אבל
הבית שלי כבר בנוי,
בנוי בלב שלי.
לא עכשיו ברמה של עכשיו להתעסק
וכבר למדוד רהיטים לפני שהתחתנו,
אבל מבחינת ה...
כן, אני מודע מה זה חיי נישואים, זה מלא פרטים וזה
התמודדות עם קשיים וכולי.
כן, ואני אוחז כבר שם.
הילד עכשיו נולד, מזל טוב, מה המזל טוב? לך תדע מה יצא מהילד הזה.
נכון, לעתיד הדברים יתבררו,
אבל כבר עכשיו אנחנו אוחזים.
אני כבר רואה את הילד הזה,
אני רואה את הצאצאים של הילד הזה.
צאצאינו וצאצאי צאצאינו.
כולנו יודעי את שמך ולומדי תורתך לשמה.
אנחנו נגשים את מה שאנחנו צריכים להגשים בעולם הזה.
אבל כשזה לא קורה, כן, אז זה אומר, מה, אתה חושב שהשם עזב ואשם את הארץ?
שעזבני השם ועשניי שכחני?
הן על כפיים חוקותיך, חומותיך נגדי תמיד, כן? אני כמו, אני נושא אותך על כפיים, והחוקות, היציבות,
החומותיך, החומות הארוסות או החומות הבנויות, הן מולי תמיד.
ניהרו בנייך, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. כן, פסוק שמצוטט ובצדק,
הרבה פעמים.
מה זה מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו? שוב, אלה
שלא מסוגלים לרדת למהות של הדברים, שהם כזה מבחוץ,
ואז מיואשים, עזוב,
הכל פה יתפרק,
אנחנו לא נצליח להתמודד פה עם כל, זה מסובך מדי מה שקורה.
שיאי סביב עינייך וראי,
כולם נקבצו באולך.
כל הפרטים של החיים,
כולם נקבצו באולך.
כן, כל העולם ישראל נקבץ אליך, אבל
כי חי אני נאום השם, כי כולם כעדי תלבשי ותקשרם ככלה.
כמו שהכלה, כן, עובדת עדי, תכשיטים, גדים,
שהרבה פרטים שיוצרים בסוף יחד את התמונה השלמה, את ההרמוניה.
זה הנפש של עובד השם,
זה הנפש של האדם שמנוחם.
הכל, כל החיים הם
מתכנסים אל הנקודה שצריך,
גם כאמור, אם בפועל עכשיו,
כי חורבותייך ושומאותייך וארץ אריסותך,
כי אתה תצרי מיושב
ורחקו מבלייך.
כן, תצרי זה,
עכשיו יהיה לך צר, זאת אומרת,
בכל החורבות והשוממות, עכשיו שהן נבנות,
יהיה לך כבר צר מלשבת.
ורחקו מבלייך, כל שינסו לבלע אותך, ייעלמו. אתה מבין, אדם
מוצף באופן חיובי מרוב פרטים.
עכשיו, כל אחד פה אולי שינסה לדמיין איזה רגל כזה, שהוא
נגע בחיים באיזה הצלחה, לא יודע, הצלחה מקצועית, הצלחה...
יש לו הרבה פרטים בראש, וכולם הסתדרו. זה בדיוק היה את הזמן הנכון, הגענו כל אחד, בדיוק בנינו, יצרנו,
חיפשנו את מה שצריך,
וזה בסוף הצליח, זו תחושת ההצלחה,
תחושת היכולת
שצפוף מרוב עושר.
בטח, כל המובנים, גם הרמה הפשוטה,
עם משפחה גדולה,
שהם לא מסתובבים, הילדים, הקטנים וזה.
צר המקום, מעולם לא אמר האדם,
צר לי המקום משעלים בירושלים.
זו הנחמה.
עוד יאמרו באוזניך, בני שיקולייך,
צר לי המקום, כשה לי ואשבה. תראו, הגיעו ימים שמלאו בתינו בר ויקווינו יין. איך זאת אומרת שהשיר של עקיבת הון, אבל יש לכוח על הפסוק, כן?
ישן מפני חדש תוציאו,
יהיה לכם כבר כזאת תבואה, שלא יהיה מקום לתבואה ישנה, אז תוכל להוציא את הישן, להכניס את החדש, הכל מלא, בטוב ובאושר.
עוד יאמרו באוזניך, בני שיקוליך, צר לי המקום,
כשה לי ואשבה,
בוא, בוא, תשב איתנו.
ואמרת בלבבך,
מי ילד לי את אלה?
ואני שכולה וגלמודה,
גולה וסורה, ואלה מי גידל?
אין אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם?
כן, שוב, העמדה הנפשית של האדם,
שהוא לא כזה, איך?
אני שכול, גלמוד,
חרדת הנטישה הזו, גם שינטישו אותי וגם שאני אטוש אחרים.
מי גידל אלה?
אני נשארתי לבדי.
איפה, אין? תחושת הבדידות הזו
של אדם שהוא לא נוגע במהות של החיים, והוא רק מנסה כזה ללקט פרטים חיצוניים.
כל הפרטים האלה
מתפוגגים לנו בין הידיים.
הבאתי איזה ילד, שניים, וגם הוא לא מדבר איתי, והוא נעלם כי אין לנו חיבור לאיזה משהו שיכול להחזיק.
כה אמר אדוני אלוהים,
הנה אשא
אל גויים ידי ואל עמים,
הפטרה, נראה, טוב, בואו, צריכים פה להזדרך קצת.
כה אמר אדוני אלוהים, הנה אשא אל גויים ידי ואל עמי עמים ערים ניסי, והביאו בנייך בחוצן, חוצן
זה כנף בגד, משהו כאילו, כנף בגד החיצוני.
ובנותייך על כתף תנשאנה,
והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך,
אפיים ארץ ישתחוו לך, ועפר רגלייך ילחכו,
וידעת כי אני אדוני אשר לא יבושו כובאי.
כל פרטי החיים ישתחוו לפניכם, כן? זו המשמעות של הדברים.
יש לכם רוצים שמישהו ישתחווה,
אלא תראו איך הכל ילך, ועפר רגלייך ילחכו, כן? האפר,
כל הדברים שבמציאות, הם ישמשו למה שצריך.
היו כך מגיבור מלכוח ועם שבי צדיק ימלט, כן?
כאשר גיבור הוא לוקח משהו, אף אחד לא ייקח לכם את זה, אתם מבינים?
שבי צדיק ימלא את ה...
הצדיק ששווה משהו, לא נמלט משם שום דבר.
צרור לא ייפול ארצה.
כל מה שרכשתם,
לא,
כל מה שבניתם לא ילך לטמיון,
תדאגו. אתם הבאתם ילדים לעולם, אתם יצרתם פה משהו אמיתי, נכון. בניתם בית, נכון, יש פה לפעמים נפילות, זה נראה במציאות הגלויה,
שהפרט הזה נפל, ומישהו לקח לי את זה וכולי.
כולם בסופו של דבר ישובו.
אף אחד לא ייקח ממכם משהו אמיתי.
אם זה עמדת הביטחון,
זה עמדת הנחמה של אדם מאמין.
הוא לא נמצא בחרדה משום נטישה.
כל פרט שהוא עשה משהו אמיתי בחיים,
זה יעמוד איתו בשמיים.
כי כה אמר ה' גם שבי גיבור היא כוח ומלכה חריץ
ימלט ואת יריבך אנוכי ארי ואת בנייך אנוכי הושיע, כן? גם אם ינסו לקחת מכם דברים, אני השם אשפוט והושיע את הבנים שלכם.
תגידו,
הקדוש ברוך הוא
ישיב את מה שצריך.
גם אם בעולם הזה אתם לא ראיתם את זה,
הקדוש ברוך הוא ידאג לבנים שלכם.
מה זה לאדם
לעזוב את העולם הזה שהוא יודע שלא כל הבנים שלו מסודרים, שלא כל הדברים שהוא בנה,
זו תחושה אדירה של,
וכל פעם, עוד פעם, בעולם חסר האלוהים, זו התחושה. אני עוזב את העולם הזה, בניתי פה משהו, ומה אני אשאיר אחריי?
כאשר אדם מחובר אל הנחמה האלוקית, אל עקב תשמעון,
זה יישאר, זה יישאר. השם יושיע את הבנים האלה.
והאכלתי את מונעך את בשרם,
מונעך זה המציקים שלך, את בשרם,
וכאפסיס את דמם ישקרון, כן?
קיצור,
נשתה את הדם שלהם כנקמה, נשתכר מרוב נקמה,
וידעו כל בשר, כי אני אדוני מושיעך וגואלך אביר יעקב, כן? אז זה פרק נט, ואז מהר נ', כה אמר אדוני,
איזה ספר כריתות עמכם אשר שילחתיה, או מי מנושה אשר מכרתי אתכם,
לו אין בעוונותיכם נמכרתם ומפשכם שולחה עמכם.
קיצור,
תגידו לי, אתם, כן, עומדים פה לעם ישראל, שמיואשים, וזה, השם עזבנו, ונטש אותנו, וזה, ותגידו, אתם,
כמו שאמא, נכון, לא שכחת את הבנים שלה, אותו דבר, תגידו לי, האם נתתי גט כריתות, אתם ראיתם באיזשהו מקום שגירשתי את אימא שלכם?
מאיפה הגעתם לייאוש הזה? מאיפה הפכתם להיות כאלה?
זהו, הדבר הזה, חבל להשקיע בו,
אין בו, הפרטים האלה, לא יודע מה יהיה, מה לא יהיה.
מה?
מכרתי אתכם, נושי, מכרתי אתכם.
קרעתי ואין עונה.
הקצור קצרה ידי מפדות, ואין בי כוח להציל.
אין בגרעתי אכריב ים, אשים נהרות מדבר,
תיבש דגתם מעין מים ותמות בצמא.
אני פה,
הקדושך אומר, אני שולט פה על העולם,
ואני לא עוזב אתכם, אז תפסיקו להיות כאלה מסכנים ורופסים.
על בי שמיים כדרות ושק אשים כסותם.
כן, אני, כן, אם החורבן, זה כמו לשים שק,
איפה זה שם?
הפסוק ג',
חילאי בתי את זה.
אין, סליחה.
אני יכול, כאילו, הקדוש ברוך הוא אומר,
אם אני אנטוש אתכם, אני אשים את העולם כולו אפלה,
שמיים מלביש כדות ושק אשים כסותם, זה הזמן לחורבן.
אבל אני לא עושה את זה.
אני,
הקדוש ברוך הוא נשאר איתכם.
אדוני אלוהים נתן לי לשון לימודים, לדעת,
לעוט את יעף דבר, יאיר בבוקר בבוקר, העיר לי אוזן ישמע כלימודים.
כן, הקדוש ברוך הוא,
אומר הנביא ישעיהו, נתן לי לשון לימודים,
לעוט, לעוט זה לייעץ, כן, ת'צדיק מתחלפות, כן, לייעץ את העייף, להאיר בבוקר את כל הישנים.
כן, וזה, אנחנו צריכים להתעורר, עוד פעם, קמים לבוקר חדש,
יש פה הרבה פרטים, הרבה קשיים, אנחנו, הקדוש ברוך הוא איתנו, הוא לא עזב אותנו.
זה הייעוץ הטוב, לייעץ לאנשים,
להתחבר אל השורש החיים.
אדוני אלוהים פתח לי אוזן, ואנוכי לא מריתי אחור, לא נסוגתי.
אני לא
התייאשתי מלקבל את הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן לי.
גבי נתתי למקים, ולחיי למורטים פניי, לא הסתרתי מכלימות ורוק.
גם אם זה היה לזה מחירים,
שוב, לבוא ולהיכנס עכשיו אל העולמו של הקבוצה,
להסביר את זה את האמת ובכל פרטי החיים יש לזה השפלה ואנשים מתנגדים לזה,
נכון?
וה' אלוהים יעזור לי, על כן לא נכלמתי,
על כן שמתי בפניי כחלמיש,
ואיידע כי לא אבוש.
אני לא מתרגש מכל היריקות ומכל ה...
אדם כמו חלמיש, כמו אבן צור, אבן חזקה.
זו העמדה הנפשית של אדם שהוא מתנחם.
אדם מוצק, יורד על הפרטים,
לא מתרגש עכשיו מכל מיני רעשי רקע.
קרוב מצדיקי מי יריב, איתי נעמוד יחד.
מי בעל משפט ייגש אליי,
מילים של מופיונרים.
מי שמתעסק איתכם, מתעסק איתי.
לא יודע, אנחנו יחד עומדים הקדוש ברוך הוא.
הן אדוני אלוהים יעזור לי, מי הוא ירשיאני?
הן כולם כבגד יבלו עש שיאכליהם.
מי הם? מי בא עלי? מי?
קדימה.
הקדוש ברוך הוא איתי, אתם כמו בגד שאוכל אותו עש.
מי בכם ירא אדוני, שומע בקול עבדו, אשר הלך אשכים ואין נוגה לו, אין אור לו,
יפתח בשם אדוני וישען באלוהיו.
קדימה,
תתחברו אל השם,
כל אלה שחושבים שהם הולכים בחושך ובאפלה,
תישענו על אלוקים.
הן כולכם קותחי אש, מעזרי זיקות.
כן, כולכם כאילו מנסים להעביר אש, כן, לקדוח אש, למאזרי זיקות, כאילו, אתם מאזרים את זה לקשור, עוזר ישראל בגבוהה, כן, אתה חגור, כאילו, אתה מחבר פה כל מיני זיקות, זיקות זה זיקים, זיקוקי אש,
ולכו באורשכם ובזיקות ביארתם,
מידי הייתה זאת, לכם למעצבה תשכבון.
זאת אומרת, כל אלה שמנסים להעביר את האש,
לא מאת השם, כן? חושבים שאתם בחיים שלכם, תצליחו פה לנהל אותם בלי להעביר פה אש בלי אלוקים, זה יביא אתכם למעצבה.
אבל מי שבוחר בשם השם,
הוא יצליח לנהל את כל פרטי החיים, הוא יעביר אש טובה בחיים שלו.
ואז שלושת הפסוקים האחרונים בפרק נא', לפיכך מסתיים את ההפטרה.
שימו אליי רודפי צדק, מבקשי אדוני,
הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בוגו מוכרתם.
כן, תחזרו אל המקור שמשם חוצבתם, אל הבור שמשם הגעתם.
איזה המקור?
הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתי ואברכהו וארבהו,
כי ניחם אדוני ציון, ניחם כל חורבותיה,
וישם מדברה כעדן וערבתה כגן אדוני,
ששון ושמחה יימצא בה, תודה וכל זמרה.
ככה מסתיימת הפטרת הנחמה
של פרשת עקב.
אנחנו יורדים אל כל פרטי החיים ללא חשש,
מתוך הבנה שאנחנו נוגעים במהות של החיים,
ומתוך כך הקדוש ברוך הוא מנחם אותנו,
וששון ושמחה יימצא בה.
תודה לכל צמרה, בעזרת השם.
