טוב, שלום לכולם, אנחנו בעזרת השם נלמד היום מהפטרת פרשת ואתחנן, ההפטרה השנייה של פרשת דברים.
הפטרת פרשת ואתחנן, כן, היא בספר ישעיהו, פרק מ',
פסוקים א' עד כ' ו',
אבל לפני שנדבר על ההפטרה הספציפית, קודם כל נבין את ההקשר הכללי של ההפטרות בשבע שבתות הקרובות.
אנחנו עכשיו מפרשת ועת חנן עד פרשת ניצבים, ניצבים ואיילך.
אנחנו נקרא שבע הפטרות, שנקראות שבע דנחמתא.
אנחנו בפרשיות הקודמות היינו בתקופה שנקראת בין המצרים, שלושת השבועות, בין י״ז תמוז
לתשעה באב,
שבשלושת השבתות הללו קראנו שלוש הפטרות מהנביא ירמיהו, גם אחת מהנביא ישעיהו,
שנקראות תלתא דפורענותא, שלושת הפורענות,
שזה נבואות שעסקו כמובן בחורבן.
ההפטרה היותר ידועה, זו השבת שבדרך כלל קוראים אותה בפרשת דברים,
אבל כמעט תמיד,
שנקראת שבת חזון,
ששם לומדים את פרק א' בישעיהו, שהוא מדבר אמנם על חורבן,
אבל יש שם איזה חזון,
משהו שכבר טיפה מתחיל להעביר אותנו מהפורענות אל הנחמה.
מכל מקום, לאחר שלושת השבתות הללו ציינו את תשעה באב, ואז מתשעה באב,
כאמור, במשך שבע שבתות אנחנו קוראים הפטרות שתוקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה,
שנקראות שבע דנחמתא.
כבר אגב זה מראה לנו פה את העידוד שיש לנו שבע מול שלוש. זאת אומרת, יש יתרון למידה טובה, היא גדולה ממידת הפורענות, הנחמות הן יותר מרובות מאשר הפורענויות.
אבל מבחינת ההקשר שלנו, שאנחנו מדברים פה בהפטרה של הנפש,
אז בדרך כלל אנחנו לומדים את ההפטרות שהן איך הן קשורות לפרשה.
עכשיו,
בתלתא דפורנותא דווקא התמקדנו על ההפטרה מצד עצמם, בלי קשר לפרשה,
כי זה לא תמיד נופל בפרשיות.
בדרך כלל זה נופל,
זאת אומרת, זה תמיד נופל בסוף ספר במדבר,
אבל יש שם קצת לפעמים שינויים, בשנה מעוברת, ופרשיות מחולקות,
מטות מסי או מטות לבד ומסי לבד ולכן למדנו את הפורענות הללו כשזה עומד כאמור כל הפטרה בפני עצמה.
לעומת זאת השבע דנחמתא זה באמת פרשות, הפטרות סליחה, שמוצמדות תמיד לפרשיות של תחילת ספר דברים ואתחנן עקב ראה שופטים כי תצא כי תבוא ניצבים ניצבים ויילך תלוי אם מחובר או לא
וכאן יש קשר ישיר, זאת אומרת, אם אתם רואים שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את ההפטרות שבא דנחמתא, שהן כולן נופלות ספציפית בפרשיות הללו, אז פה יש קשר בין הפרשה לבין ההפטרה, קשר מהותי, כן, אני מזכיר לכם את העיקרון שאנחנו לאורך כל הלימוד בהפטרות,
שבעם ישראל אם משהו יתקבל אז אין בזה מקריות, כן, זה לא שזה שההפטרה הזו מוצמדת ל... לא יודע,
יש הפטרה מסוימת שהיא מוצמדת לפרשת בראשית, או הפטרה מסוימת שחז״ל קבעו שהיא מוצמדת לפרשת ויירא, אז יש לזה קשר מהותי בין הפרשה להפטרה. אז יש לנו את ההפטרות האקסטרא, תלתא דה פורענותא וארבע פרשיות,
כן, אני לא יודע, בזכור, פרה, חודש, שקלים, ששם זה, בגלל שזה כל פעם נופל במקום אחר, אז ההפטרה היא עומדת בפני עצמה.
אבל כאשר זה לא כך, צריך למצוא פה את הקשר,
ולכן זה מה שאנחנו נעסוק גם בהפטרה של פרשת ואת חנן וגם בהמשך השבע שבתות.
וזה הנקודה ובזה נסיים ונוכל להתחיל את ההפטרה עצמה.
הרעיון של שבע שבתות דנחמתא זה שיש שבע זוויות של נחמה.
הנה, אנחנו מתנחמים מחורבן בית המקדש, שזה הביטוי לכל השבר וכל הכאב שקיים בעולמנו.
דיברנו על זה קצת בהפטרות הקודמות.
מה יש בחורבן בית המקדש, שהוא הצער העולמי הגדול.
ועכשיו אנחנו לומדים בשבע ההפטעות, שבע דנחמתא, איך
מתנחמים מתוך הכאב הזה, כן? גם ברמה הלאומית, וגם כמו שאנחנו מנסים תמיד בשיעורים הללו,
להגיע לרמה הנפשית האישית, איך אדם מתנחם מתוך כאב, שבעה שלבים של נחמה,
שכולם מהנביא ישעיהו,
לא במקרה הנביא ישעיהו,
תכף ניגע גם מה בדיוק התקופת הפעולה שלו,
אבל כבר מהמילה ישעיהו אתם קולטים ישע של הוא, של הקדוש ברוך הוא.
איך הקדוש ברוך הוא מושיע אותנו מתוך כל הכאבים.
וההפטרה הראשונה של שבע דנחמתא היא כאמור בפרשת ואתחנן, ולכן אנחנו נעשה שוב סקירה מהירה מה זו פרשת ואתחנן,
מה העיקרון העמוק שעומד מאחורי פרשת ועת חנן, ואיך הדברים מחוברים אל ההפטרה שכאמור בספר ישעיהו, מ' א' עד כ' פ'.
טוב, אז אחרי ההקדמה הזו,
בואו נזכר מה זו פרשת ועת חנן.
פרשת ועת חנן ממוקמת בספר דברים, וספר דברים, אנחנו מזכירים, זה נאום גדול שבושה רבינו לפני מותו, נאום שמתחיל
באלף שבט ומסתיים בזין אדר בשנה האחרונה של עם ישראל שם במדבר,
שאלה הדברים אשר דיבר משה אל בני ישראל.
משה רבנו בעצם חוזר שונה, נקרא משנה תורה,
חוזר על התורה כולה בפעם נוספת, פעם שנייה.
ולכן כל הפרשיות של ספר דברים זה פרשיות שלכאורה, שוב,
לכאורה זה דברים שכבר ראינו, שמענו אותם בפרשים.
בספרים, שמות, וירא במדבר, אז למה יש צורך לשנות?
וכאן דיברנו על זה גם בהפטרה של פרשת דברים,
ועוד יותר נחזור על זה בשבע שבתות הללו,
שיש עניין לשמוע פעם שנייה את התורה.
לשמוע פעם שנייה את התורה לא, כן, סתם חזרה שגרתית,
אלא לשנות משנה תורה פעם שנייה,
זה גם מלשון המילה שינוי.
אנחנו צריכים, לפני שנכנסים לארץ ישראל, אחרי ספר דברים שניכנס ולכבוש את הארץ,
לפני זה אנחנו צריכים לשמוע שוב את התורה דרך הזווית שלנו.
בפסוק הידוע, אחד דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי.
כשאנחנו שומעים את דבר השם,
אנחנו דבר ראשון שומעים את דבר השם באופן אובייקטיבי, כן? שזה בשער ועיקר, במקרה שלנו, כן?
כן, שמענו את זה בספר שמות ויקרא במדבר,
שדיברנו כאילו על הדבר האלוקי, האמת המוחלטת,
ואז בספר דברים, שתיים זו שמעתי,
אנחנו שומעים את זה דרך הסובייקטיביות שלנו.
הרחבנו על זה הרבה, וגם ניגע בזה עכשיו בפרשת בעת חנן.
כאשר אדם לא שונה את התורה פעם נוספת,
הוא בעצם משאיר את התורה חיצונית לו. בסדר, הוא מה שנקרא, יודע את הסיסמאות,
אבל זה לא מופנם בתוך הנפש שלו,
וכל הרעיון של תורה זה שאנחנו הופכים את התורה להיות חלק מאיתנו.
ולכן מה שקורה בכל ספר דברים, ותכף נראה פרשת בית חנן,
זה אנחנו לוקחים את הדברים שראינו כבר וקראנו.
למשל פרשת בית חנן היא מביאה שוב את עשרת הדברות, הלב של התורה שכבר בפרשת יתרו שמענו לכאורה,
אבל עכשיו פרשת בית חנן אנחנו קולטים את זה דרך הזווית שלנו.
וכאן אני זורק שוב את הקריאת כיוון, שזה גם הרעיון של הנחמה.
כן, הנחמה שאנחנו הולכים לשמוע בשבע שבתות הנחמה,
זה לקחת את המציאות שלכאורה היא רעה והיא אובייקטיבית אבלות, בית המקדש חרב,
איך בכל זאת אנחנו מתנחמים בכך שאנחנו מבינים
שבית המקדש בלב שלנו יכול ללכת ולהיבנות.
בסדר? זה הרעיון של הנחמות, שאנחנו,
לקלוט את הדברים באופן שהוא מצד הנקודה האלוקית שנמצאת בנו.
גם אם עכשיו המציאות החיצונית, המציאות חרבה,
אבל הנחמה היא בכך שאנחנו, אחד דיבר אלוהים, שתיים זו, שמעתי,
אנחנו קולטים את המסר האלוקי הגדול, שהוא אמנם במציאות הגלויה הוא לא מופיע עכשיו, הוא יופיע עוד אלפיים שנה,
אבל אנחנו כבר, במהלך כל הדורות, עם ישראל קורא את שבע ההפטרות של הנחמה,
והוא רואה איך הוא מצליח לבנות את בית המקדש בתוך הלב שלו.
איך המשנה תורה, המציאות הסובייקטיבית,
היא זו שבסופו של דבר הופכת להיות האמת האובייקטיבית.
לא רק מה שנראה גלוי לעין, אלא מה שנמצא עמוק בתוך הלב, שזה כאמור נבנה על ידי משנה תורה.
בסדר, תכף נסביר את זה יותר.
לפני זה רק אני אחזור על הפשט הנושאים שיש לנו בפרשת ויתחנן.
פרשת ויתחנן מתחילה, ויתחנן אל אדוני בעת ההיא לאמר, כן, משה רבנו מתאר שהוא מתחנן אל השם.
אדוני אלוהים, אתה אכיל אותה להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה, אשר מאל בשמיים בארץ, אשר יעשה כמאז זכו גבורתך.
מה, אז מה מתחנן משה רבנו?
אמרה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר ירדן הזה, ההר הטוב הזה והלבנון.
כן, משה מתחנן, אנא תן לי להיכנס לארץ ישראל,
והוא מספר, ויתבר אדוני בי למענכם ולא שמע אליו, ואומר אדוני אליי, רב לך אל תוסף אלי ידבר
עוד בדבר הזה.
ייצור, אתה לא תיכנס לארץ ישראל, אז זה כאמור הנושא הראשון בפרשת ויתחנן,
לאחר מכן הוא ממשיך,
אתה ישראל שמי לחוקים ולמשפטים, מה שאנחנו הולכים ללמד אתכם. יש פה שוב חזרה על החובה לשמור את מצוות השם ולהיזהר מעבודה זרה.
אתם הדבקים בהשם אלוהיכם, חיים כולכם היום. זה היה פסוק חשוב שתכף ניגע בו.
ולאחר מכן זה ממשיך בפרשת ואתחנן על הרעיון של ערי מקלט,
שראינו את זה לא מזמן בספר במדבר.
אז הנה, גם יש לנו פה חזרה,
כן?
יש פה גם, אמרנו, כחלק מהעזרה לשמור את מצוות השם, אז גם להיזהר מהעבודה זרה, יש כאן פירוט גדול.
ואז כאמור, אז יבדיל משה,
אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר ירדן מזרח השמש, יש לנו שם הרוצח, אשר נרצח את ראהו בבלי דעת וכולי.
ואז, אחרי שסיימנו עוד לחזור על ערי מקלט,
יש לנו את עשרת הדיברות פעם שנייה.
יש לנו פרשת יתרות, עשרת הדיברות,
וכאן פעם שנייה, וגם עם שוני מסוים, שתכף ניגע בו,
נאמרות שוב עשרת הדיברות,
ואז אחרי שסיימנו את עשרת הדיברות, יש פה עוד פרשה מאוד מאוד חשובה,
שמע ישראל,
כן? שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נמשיך ובכל מודיך,
מה שאנחנו קוראים כל יום.
קריאת שמע והפרשה הראשונה של קריאת שמע,
ואהבת את השם אלוהיך.
ולקראת סיום,
אחרי שקראנו גם את קריאת שמע, יש לנו את הציווי
להמשיך, לא תנסו את השם אלוהיכם, כאשר נסתם במסע, שמור תשמעו את מצוות השם,
ושתגיע לארץ ישראל, כי אביאך אדוני אלוהיך אל הארץ אשר הטבה שמה לרשתה,
אז בנשל גויים רבים מפניך, החיתי, הגרבשי, האמורי, הכנעני, הפרזי, והחיבי, והוסי,
שבעה גויים רבים עצומים ממכה,
אז תיזהר, לא תכונן, אל תיתן להם חניה בקרקע,
כי אם תשאיר אותם פה בארץ ישראל,
הם יעשו לך פיגוע מבפנים.
וככה מסתיימת הפרשה,
וידתה כי אדוני אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד, לא אוהביו ולשומר בצעותיו לאלף דור,
ומשלם לשונאיו על פניו לאבידו,
לא יאחר לשונא אל פניו ישלם לו ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצבך היום לעשותם.
טוב, אז כנראה שאמרנו,
כמו כל הפרשיות של ספר דברים, יש פה לכאורה איזה אוסף דברים שלא קשורים אחד לשני,
אבל בואו ננסה להבין את העיקרון ואז כאמור נוכל להגיע
להפטרה ולהבין איך זה בא לידי ביטוי שם.
הרעיון העקרוני
של פרשת ואתחנן
זה לקוח מהשם של פרשה, להתחנן.
כן, קראתי לשיעור הזה, להפטרה,
תחנונים לנחמה,
או תחנונים של נחמה.
המילה להתחנן, כן, שאנחנו מבינים לבקש משהו ממישהו,
היא, השורש שלה זה אין,
ח'-נון.
למצוא חן, כן, אני מתחנן למישהו, כן, הפשט זה,
אני מבקש למצוא חן לפניו, ואז שיעשה לי את מה שאני מבקש.
אנחנו הרבה פעמים משתמשים במילה להתחנן כסוג של השפלה,
כן, מה, אני צריך להתחנן אליך וכולי.
אבל במקור, כמו שאנחנו רואים פה, בהתחנן אל השם.
באמת, כשאנחנו מתחננים לבני אדם, אז באמת יש כאן משהו שהוא משפיל.
אבל לקדוש ברוך הוא זה טוב מאוד שבן אדם מתחנן לפני השם.
אבל מה הכוונה שאנחנו מתחננים לפני השם?
אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא בנו נקודת חן, או שאנחנו
נמצא את החן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.
חן זה למצוא את הנקודה הפנימית שקיימת בדבר.
כשאני אומר שמשהו מסוים מוצא חן בעיניי,
אני מתכוון להגיד, יש כאן איזה נקודת יופי.
זה חן.
שזה,
אני מתחבר עם זה.
אין דוגמה, יש ירושלמי ידוע שאומר, גימל חינינם, יש שלושה סוגי חן.
חן אישה על בעלה,
חן מקום על יושביו וחן מקח על מקחו, או חן אומנות על עוסקיה.
חן אישה על בעלה, שום מה הרעיון של חן אישה ובעלה.
יש, הקשר בין גבר ואישה, כן, בעל ואישה, זה מצד החן.
יש פה דברים חיצוניים לכאורה, שלא יודע, לא מתאימים,
אבל אנחנו מוצאים חן אחד בעיני השני.
יש כאן את נקודת האמת, הנקודה הפנימית,
שהיא נמצאת בסובייקטיבית שלנו,
והיא זו שמנצחת.
דוגמה ידועה,
הגמרא אומרת כיצד מרקדים לפני הכלה,
כלה נאה וחסודה.
ואז ישנה שאלה, מה קורה שהכלה לא נאה ולא חסודה?
מחלוקת בית הלל ובית שמאי.
בית שמאי אומרים,
כלה כמו שהיא, אין מה לעשות. המציאות הגלויה היא שהכלה לא נאה וחסודה,
החתן הוא בעייתי.
בית הלל אומרים, לא, ממשיכים לרקוד כלה נאה וחסודה.
למה?
נאה בעיני החתן.
איך נבין את הגמרא הזו? לא שיש כאן, נבין, איזה כזה,
טוב, המציאות אבייקטיבית היא רעה, אבל פה בשביל שירגיש טוב, אז אנחנו מתעלמים מהמציאות.
חס ושלום, לא, בדיוק הפוך.
המציאות החיצונית היא חסרת ממשות.
מה זה המציאות החיצונית?
הצורה הפיזית של הפנים?
זה משהו שהוא שייך לעולם הזה.
גם עכשיו, שכן לכאורה,
הכלה או החתן הזה עומדים בסטנדרטים של יופי ועם איזה מודל של דוגמנים.
בסדר, זה עכשיו, עוד 20 שנה שהם כבר יהיו יותר מבוגרים,
אז זה כבר לא יהיה, נכון?
המציאות החומרית, החושנית,
היא משהו מאוד מאוד נזיל.
מה באמת נשאר?
החן הפנימי.
היא נאה בעיני החתן.
החתן נאה בעיני הכלה. יש ביניהם איזה קשר פנימי שזה מה שיחזיק.
אותו דבר, החן מקום על יושביו.
כאן, המקום הזה הוא אובייקטיבית יותר טוב לגור בו מלו.
שוב, מי החליט מה זה אובייקטיבי ומה לא אובייקטיבי?
מה אתה אוהב מזג אוויר קיצי, טוב, הוא אוהב מזג אוויר חורפי.
אז אני לא יודע, הנוף גם. זה דברים מאוד,
חן מקום על יושביו.
כאשר אדם מוצא את הנקודה שלו, כן? כל אחד, הרי יודעים את זה, איפה שאדם הוא תבנית נוף מולדתו.
זה, אדם גדל במקום מסוים,
והוא עכשיו מרגיש קשר, נכון? אנחנו מגיעים, רואים את הנופים יפה לילדות שלנו,
אנחנו מרגישים איזה חיבור,
בתנאי שזה באמת משהו אמיתי.
כן, אם אדם סתם מתחבר עכשיו לאיזה נוף כי הוא גדל, לא יודע, בשווייץ, ויהודי, כן? אנשים גדל בשווייץ, וואו, יש שם אלפים, וזה וזה.
סבבה, טוב, העלפים. אז עכשיו, זה העלפים,
תלך למקום אחר בחוץ לארץ, זה יהיה לך נוף אחר. זה אין איזה משהו מהותי דווקא בעלפים השווצה.
ארץ ישראל, זה המקום שלנו.
אנחנו,
גם יהודי שגדל בחוץ לארץ, כשהוא יגיע לארץ ישראל,
עם הזמן הוא ירגיש איכן מקום על יושביו, איך הנקודה הפנימית של ארץ ישראל,
היא מחברת אותו.
וכנראה זה איכן מקח על מקרו,
אדם קונה איזה מקח, גם אותו דבר.
אני בחרתי פה את הדבר, לא מצד...
המציאות החיצונית היא מאוד מאוד נזילה,
והיא מאוד מאוד משתנה.
יש, האדם, זה כל הרעיון של ספר דברים. אמרנו, להתחנן לפני השם,
למצוא בכל מקום את הנקודה שהיא הנצח. אתה מבין? יש כאן
דווקא נקודה סובייקטיבית, היא הנקודה הנצחית האלוקית.
הנקודה האובייקטיבית, מה שהיום קוראים אובייקטיבי,
זה המציאות הגלויה.
המציאות הגלויה היא לא נצחית.
דווקא כאשר אדם מוצא בכל דבר, וזה הקדוש ברוך הוא ככה ברא את עולמו, שכל אדם יוכל למצוא בנקודה שלו את החיבור,
זה מה שנשאר.
ואם אני עכשיו חוזר פה לחנן אל משה,
משה רבינו, מה הוא מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא? הוא מתחנן
נעברה נא ואעבור את הירדן הזה.
בואו נעבור את ארץ ישראל.
בואו נעבור את הגבול להיכנס לארץ ישראל.
מה קרה במציאות הגלויה החיצונית?
משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל.
אז מה הקטע?
כאילו,
אני מתחנן לפני ה' והוא לא נותן לי, תאכל אותה.
מה משה רבנו רוצה לספר לנו בספר דברים, בפרשת ואתחנן?
מה שאנחנו לומדים.
משה רבנו בפועל, בגוף שלו, לא נכנס לארץ ישראל, מכל מיני סיבות.
המציאות לא בשלה לזה וכולי.
אבל הוא מוצא חן,
הקדוש ברוך הוא נותן לו את נקודת החן של ארץ ישראל,
גם כשהוא נקבר
אי שם במטבח.
כאשר יהודי,
הוא שואף לארץ ישראל, הוא מתחנן להיכנס לארץ ישראל, לא רק במשמעות של הגבולות הגיאוגרפיים.
כאשר יהודי, למשל, כל חייו מתחנן
לעשות משהו שהוא מבין שזה תפקידו בעולם. לא יודע, הבן אדם אומר, אני כל החיים שלי מתפלל וזה,
שאני, לא יודע, אתן לילדים שלי את הדבר הזה, ואז כן, אני אומר לדברים אמיתיים עכשיו. או אני כל החיים מתפלל שאני אצליח לסיים את השס.
אני כל החיים שלי רוצה להגיע לאיזה הישג מקצועי, שוב, שהוא מועיל ומיטיב לעולם.
בפועל לא הצלחתי.
בפועל נפטרתי לפני הזמן, בפועל היו איזה מעקבים חיצוניים,
שלא אפשרו לי בסוף לתת לילדים את מה שתכננתי לתת להם.
טוב, אז זהו, כל החיים שלי היו לשווא, אז לא נכנסתי לארץ ישראל,
אז הכל אבוד.
לא, לא הבנת כלום.
ואתחנן אל השם.
אתה בארץ ישראל.
במציאות הגלויה בעולם הזה, הבנו, בסדר, אתה לא פה.
אבל במציאות הנצחית, אתה שם.
כן, אומרים חז'ל, אדם שהתכוון לעשות מצווה
ולא עלה בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה.
אדם שניסה כמיטב יכולתו, כן, לא הכוונה שהיה לו צריך לנסות,
העיקר זה הלב.
לא, אנחנו לא פה נוצרים.
ברור שצריך גם לקיים את הדברים בפועל.
אבל אם ניסיתי לקיים בפועל וזה לא הצליח,
אז ארץ ישראל, היא נמצאת בלב שלי.
זה הרעיון שלה,
למצוא את החן בעיני כל דבר. זאת אומרת, אדם חי בעולם מוגבל, זה לא,
בכל תחומי החיים.
לא, אי אפשר להספיק הכול, אי אפשר לגעת בהכל.
ואדם יכול למצוא את החן הנצחי בכל דבר.
לספוג את הכול בתוך העולם הפנימי שלו,
וזה מה שבסופו של דבר ילך ויופיע במציאות.
אז זה הנקודה הראשונה של פרשת ואת חנן,
ומשם זה ממשיך.
אמרנו על זה שחוזרים בתורה, שתקיימו את מצוות השם,
אתם הדבקים בהשם אלוהיכם, חיים כולכם היום.
עכשיו, אדם לא יצליח לקיים את כל המצוות,
אתם מבינים?
אדם גם לא יצליח למחות את כל העבודות זרות שבעולם. עבודות זרות זה ביטוי לכל הבעיות, זה כל השליליות.
שוב, אנחנו
לא נצליח הכול. למדנו בתורה, בפספרים, שמות, ונקרא במדבר, שצריך לקיים את המצווה, וצריך להילחם בעבודות אלילים. נכון, אני כל חיי מנסה להתרחק מהרע ולהתחבר אל הטוב.
אני לא מצליח לגמרי.
לא נורא.
אתם הדבקים בהשם אלוהיכם, חיים כולכם היום.
היום.
עכשיו, כעת חיה,
אתה מופיע את התפקיד שלך בעולם.
הרי זה, עוד פעם, מה בעתיד עכשיו,
איך זה בדיוק יתגלגל, לא רלוונטי.
זה הסוד של העושר.
למצוא את החן האלוקי בכל דבר. אני עושה דברים מהשם שמיים,
לשמה.
לשמה זה לא רק שאני לא מקבל איזה כסף.
אין, גם עכשיו לא מעריכים את מה שאני עושה.
האדם עכשיו מוסר את הנפש למען עם ישראל,
בכל המובנים.
לא רק נהרג פיזית, והם גם נהרג יפשית,
מוסר את הנפש הכלכלית, אדם מוסר את הנפש, הוא עושה דברים שאף אחד לא יודע עליהם, אתם מבינים? הוא לא יקבל לזה מחיאות כפיים.
בסדר, בסדר.
אתם הדבקים מהשם אלוהיכם, חיים כולכם היום.
זה מה שפרשת בית חנה מלמד אותם.
ואז מגיעים להבדלת הרי מקלט, כן? אני אומר את זה ממש בקצרה,
כאמור, תמיד כשאתם רוצים להרחיב יותר בפרשה, אז תסתכלו בשיעורים משנים קודמות,
או בספר, פרשה של הנפש, שם אנחנו מרחיבים על הנושאים של הפרשה, פה הכול זה רק פרומו בשביל להבין את ההפטרה, אבל מה לעשות, חייבים לעבור.
אז הנושא של הבדלת ערי מקלט, גם מה זה ערי מקלט? ערי מקלט זה מישהו רצח בשגגה,
כן?
גורח לערי מקלט, ושם הוא עובר איזה סוג של שיקום, ואסור לפגוע בו שם.
מה הקטע?
הרי רצחת מישהו.
מה זה עוזר לי עכשיו שאתה עושה תשובה, ובעיר מקלט, אתה... הוא,
כמו אומרים, הוא בסוף,
הוא מת, נכון? הוא בסוף נשאר נכה פה מהתאונה. אז מה עוזר לי? מה יעזור לי הצער שלך, כמו שהיום אוהבים להגיד? מה זה עוזר לי? הסליחה שלך.
זו הנקודה. מי שבאמת מסתכל על הדברים מצד המציאות הגלויה, נכון?
הבן אדם רצח, גמרנו.
אבל מי שמבין שהעולם לא מתחיל ונגמר, בעולם הזה,
נכון? היה פה, רצח בשגגה. שוב, היה פה משהו לא בכוונה.
כן, גם במזיד אדם יכול לעזור בתשובה, אבל זה כמו מציאות סובך יותר.
פה אדם,
הוא לא התכוון לזה, יש פה חשלנות,
יש פה אחריות שהוא צריך לקחת עליה,
אבל העיקרון הזה שאפשר לתקן, אפשר להגיע לאיזה עיר מקלט,
שאתה יכול,
למרות שהעולם מסביב הוא כל כך נדמה, כעוין,
והנה טעיתי ושגיתי ואין לי כפרה, לא נכון.
לא נכון.
אתה תגיע ותמצא חן בעיני אלוקים ואדם בתוך העיר מקלט,
ואתה תלך ותשנה את המציאות הפנימית, והמציאות הגלויה תשתנך.
או בעולם הזה,
או בטווח הדורות, בעולם הבא.
בסדר?
לא שהוא מגלגל את התיקונים בכל מיני צורות.
ואז הם ממשיכים לעשרת הדיברות.
לעשרת הדיברות זה אפשר לעשות שיעור בפני עצמו,
אבל הרעיון עשרת הדיברות, יש הרבה טבלאות, יכולים להסתכל מה ההבדלים בין עשרת הדיברות שבפרשת יתרו לבין עשרת הדיברות
שנמצאות פה בפרשת ועיד חנן,
הכי טובה גם דתית כזה, במהרל מפראג, הוא נותן לדעתי את
ההסברים ה... בקיצור, בכיוון הזה שאנחנו עכשיו מדברים עליו,
אבל נתמקד בהבדל המרכזי, שהוא ממנו נלמד לכל עשרת הדיברות,
שבדיבר על שמירת שבת, כן, על הדיבר הרביעי,
כתוב בפרשת יתרו, זוכרים? מה הניסוח?
זכור את יום השבת לקודשו,
וכאן פרשת ואת חנן כתוב שמור את יום השבת לקודשו, כן? ומזה זכור ושמור בדיבור אחד,
שמיענו אל המיוחד, כמו שאומרים בלכה דודי,
יש לזה הרבה הלכות,
שתי חלות בשבת, אחת כנגד זכור, אחת כנגד שמור.
שוב,
הרעיון של זכור ושמור בשבת הוא כאמור בנייניו לכל עשרת הדיברות.
זכור זה,
כמו שאמרנו,
הצד האובייקטיבי של המציאות,
זכר,
כן,
בתוך המערכת היחסים בין הזכר והנקבה,
זכר הוא כאילו הצד שפועל באופן גלוי, כן?
הוא, מזה גם מגיע הזיכרון, כן? שאדם כאילו,
הוא אוחז במציאות המוחשית, הוא זוכר את התמונה הזו.
נקבה זה נקב, זה כאילו משהו שהוא יותר פסיבי, הוא מקבל את הזכר.
זכור את יום השבת, לבוא ולהגיד,
יש פעם ראשונה ששומעים את עשרת הדיברות, ששומעים את השבת,
מצד הזכירה. זאת אומרת, יש כאן איזה
אמת אלוקית אובייקטיבית, כן, שהיא
פועלת במציאות.
ואז מגיעה פרשת ואתחנה על ספר דברים,
שמור את יום השבת לקודשך.
שמור,
זה תיקח את האמת הזו ותשמור אותה אצלך.
שוב,
יש את הזכר, את המציאות הראשונית שהיא נחקקת במציאות הגלויה.
אבל יש משהו פנימי, שמור את יום השבת לקודשו.
קח את כל עשרת הדיברות ועכשיו גם תפנים אותם בתוך הנפש שלך,
ומתוך כך הם גם ייזכרו, הם גם יישארו לתמיד.
בסדר? אז זכור ושמור, רק דוגמה, זה אמרנו עשרת הדיברות,
אותו עיקרון, אנחנו מפנימים את נקודת החן שקיימת בתורה.
יש לנו פרשת שמע ישראל, ואהבת את השם אלוהיך, אותו רעיון.
שמע עם ישראל, השם אלוהינו, השם אחד, כן? זה המשפט שכל יהודי הוא המוטו של חייו.
שמע עם ישראל. יש הרבה אלוקים, אלוקים זה כיוונים, אל, כן? יש כל מיני אל, אני הולך אל המקום הזה, אני הולך למקום הזה. העולם הזה מלא בבלבולים.
תדע לך, כל הבלבולים האלה הם אחד, הם מובילים לכיוון אחד.
אל תתפתה ללכת למציאות הגלויה,
תיכנס לנקודה הפנימית, שהיא תוביל אותך,
כן? ואנחנו מכסים את העיניים בקריאת שמע,
ואל תביט החוצה, עד גישה פנימה.
ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אותו רעיון,
אהבת, לאהוב את השם, זה בתוך הלב שלך,
בתוך כל המציאות המסובכת של העולם הזה,
יש לך את היכולת להתחבר אל הנקודה הפנימית,
ולאהוב את השם בכל מצבי החיים, אפילו נוטל את נפשך, בכל מודדך, אפילו כל ממונך, המציאות החיצונית קורסת,
אבל נקודת החן הפנימית תמיד נותרת.
וככה, כאמור, זה גם מסתיים שם לגבי השמדת האלילים בארץ ישראל, לא תכונן. שוב, אתה עכשיו כובש את ארץ ישראל, ואתה משאיר פה את הגויים, כן?
אתה תכונן, אתה נותן להם חן, אתה כביכול נותן להם מקום במציאות.
לא, לא תכונן.
אל תיתן לנקודות השליליות בחייך את הנקודה האחיזה הפנימית.
לא, אתה צריך לנקות את המציאות שלך מתוך כל השאלה והעבודה זרה.
טוב, כל זה היה בפרשת רב חנן,
ואנחנו מגיעים כעת סוף סוף להפטרה.
אז ההפטרה בספר ישעיהו,
שימו לב איך היא מתחילה, ישעיהו פרק מ', נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם.
כן, מזה השבע דנחמתא, נחמה.
מה קורה בנחמה?
איך אדם מצנחם?
דברו על לב ירושלים וקראו אליה.
כי מלה צבאה, כי נרצה עוונה,
כי לקחה מיד אדוני כפליים בכל פחתותיה.
כאשר אנחנו קוראים את ההפטרות האלה של ישעיהו,
וישעיהו מדבר על דברים לפני אלפי שנים, כן, הוא שם עוד באזור שם של גלות עשרת השבטים,
ועוד החורבן של בית ראשון עוד לפנינו, ואחרי זה יהיה חורבן בית שני.
מה, נחמה, איזה, דברו על עיר ירושלים,
אנחנו הולכים עכשיו לקראת פה אלפי שנים של כאב, אלפי שנים של חורבן.
בית המקדש עוד לא,
באופן גלוי,
בית המקדש לא, לא,
כן, הוא, אנחנו, נראה עכשיו אלפי שנים אחרי ישעיהו, בית המקדש עוד לא בנוי.
על מה הנחמה?
עכשיו רק סיימנו תשעה באב, בכינו.
תשובה, נכון.
בית המקדש הגלוי לא בנוי,
אבל הנחמה היא
שאנחנו מוצאים חן
בעיני הקדוש ברוך הוא.
אנחנו עושים את הנקודה הטובה שלנו פה בעולם.
אנחנו בוכים על בית המקדש ומנסים להוסיף טוב.
ואז בית המקדש נבנה עוד קצת בלב שלנו,
בעולם הפנימי שלנו.
זה הנחמה של עם ישראל מדורי דורות.
לא שאנחנו מתייאשים מבניין בית המקדש באופן מלא,
אנחנו גם עושים את הפעולות שאנחנו צריכים בשביל לקדם את זה.
אבל, אדוני, איפה
נמצאת הנקודה?
זו הנחמה.
דיברנו על זה.
מי שמנסה להתנחם רק במציאות הגלויה, כן,
שהדברים יהיו עכשיו פה מלאים ושלמים.
המציאות לא שלמה בעולם הזה, לא רק בזה שאין בית מקדש. בית מקדש זה הסימפטום לזה שהמציאות כולה היא מציאות חסרה.
אנחנו מתחננים למצוא נחמה,
ואנחנו,
עוד פעם, מי שכל המבט שלו הוא מבט חומרי על המציאות מאוד קשה לו, לכן הוא נהיה פסימי והוא
כל הזמן, הנה, עוד שנה עברה ולא נבנה בית המקדש.
נכון?
בית המקדש הגלוי עוד לא נבנה,
אבל תראה,
איך בית המקדש האמיתי שהוא נמצא בתוך ליבותיהם של ישראל,
הוא התקדם השנה עוד קצת.
עברנו מלחמה וניצחנו בה.
עם ישראל עוד טיפה התקרב לאביו שבשמיים.
כל אחד ואחת מאיתנו עשו עוד איזה מעשה טוב.
כן, כל המשמח חתן וכלה, למשל אומרים חז'ל,
כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
אה, אה, חורבות ירושלים, מה,
מה, אני סתם עוקד פה, הנה,
סיימנו את החתונה ולא ראיתי פה שיש איזה עוד מחלף בירושלים.
האמת שדווקא היום כן אפשר לראות את זה.
אבל מבחינת התשובה,
בנינו עוד בית בישראל.
זה הנחמה.
זה מה שמראה שמלאת צבא, נרצע, בונה.
המציאות הולכת ומתכפרת לה בתהליך
אדיר של נצח,
של אלפי שנים.
קול קורא במדבר פנו דרך אדוני ישרו בערבה מסילה לאלוהינו שוב אני מסתכל על החיים החיים זה מדבר עכשיו סיימנו את ספר במדבר היינו
אנחנו הולכים במסע החיים מאלה המסעי עם ישראל יש כל כך הרבה בעיות יש כל כך הרבה קשיים
אל תדאג תיישר את הדרך בערבה תבנה מסילה להשם אלוקים בחיים שלך
כל גיא יינשא
וכל ער וגבעה ישפלו,
והיה אעקב למישור והרכסים לבקעה".
העולם הזה מלא בירידות ובעליות לא טובות, כן?
וכל מיני פיתולים וטלטלות בדרך,
ואיך אפשר לעבור פה את הכול.
והיה אעקב למישור, תלך ישר בחיים שלך.
אתה תעשה את מה שאתה צריך בתוך עולמך שלך,
ואתה תראה שכל המעקבים וכל הגאיות וכל הרכסים התיישרו לפניך.
ככה חיים צדיקי עולם.
עוד פעם, לא להתבלבל.
זה לא איזה...
זה נירוון הגרוע. אני לא אכפת לי מה קורה בעולם, אצלי אני מרגיש טוב,
ואושר, אהבה, ואנחנו לא פה עושים מדיטציות.
לא זה הכוונה.
אנחנו פועלים טוב טוב במציאות,
אבל אנחנו מודעים לזה שגם כשהמציאות
הגלויה עדיין לא שלמה,
נקודת החן, נקודת השלמות, נקודת הנחמה,
היא נמצאת אצל כולם, כל הזמן.
ככה אדם
יכול להיות מלא עוצמה ושמחה,
מלא אושר, גם בזמן הגלות,
גם בזמן מלחמה,
גם בזמן שיש אינסוף קשיים שהוא חווה אותם.
כל אומר קרא ואמר, מה יקרא?
כל הבשר חציץ וכל חסדו כציץ השדה.
שוב, המציאות החיצונית הגלויה היא כמו חציר, כן? חציר זה כזה מאכל לבהמות, שתוך שנייה הבהמות אוכלות את זה. כציץ השדה, גם איזה
פרחי שדה, שיש פה איזה פריחה שהיא נגמרת. שוב, אדם שהעולם הזה מנסה לתפוס אותו,
ולמצוא את העושר, את החן, רק בדברים הגלויים, זה כל הזמן עובר וחומק לו בין האצבעות.
יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח אדוני נשבה בו,
אכן חציר העם.
כן, האדם, העם זה כאילו האדם שעל פני האדמה,
הכול פה חולף ביעף, לא משם תגיע נחמה.
יבש חציר,
נבל ציץ, נו, אז איפה תהיה הנחמה?
דבר אלוהינו יקום לעולם.
בסדר?
תלמד תורה,
תהיה מחובר על משמעות החיים,
ואז תראה,
דבר אלוהינו הוקם לעולם.
על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון,
הרימי בכוח קולך,
מבשרת ירושלים.
הרימי,
אל תיראי,
אמרי לערי יהודה, הנה אלוהיכם.
זה הרעיון,
לעלות שם על ירושלים.
ירושלים,
נקודת השלמות, תראו את השלמות.
תגידו לערי יהודה,
הנה אלוהיכם, מה ערי יהודה?
שוב, הנביא ישעיהו שם, מה ההוראה שם,
מה הרב אשם?
ערים שוממים,
רואים שם חורבן, מולנו שנים של אפלה.
ערימי
בכוח קולך.
קול זה משהו שהוא
נישא מעבר למציאות הנוכחית.
קול, קול מבשר, מבשר ואומר.
יש משהו עתידי
שעוד ילך ויופיע, וכבר עכשיו אפשר להתנחם בו.
הנה אדוני אלוהים בחזק יבוא,
וזרועו מושלה לו,
הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו.
כל מי שפעל עם אל, עתידה בת קול לפוצץ בראשי ארי ולאמר,
כל מי שפעל עם אל, יבוא וייתן שכרו.
אתה, שוב, נראה לך, פה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כל הדיבורים האלה, מת, נצח,
הנה, הוא מת, הוא הלך למלחמה ונהרג.
אני, לעומת זאת, פה מלא בהנאות ובאגואיזם וזה, ואני כולי מאושר ושמח, לכאורה, בעולם הזה.
נכון, בעולם הזה
יש מציאות כזו גם.
אגב, גם בעולם הזה כבר, ככל שהגאולה מתקדמת, גם
הפיטבק האלוקי גם הולך וניכר בעולם הזה, ומסתבר שגם
כל אלה שברחו מאלוקים, גם לא כאלה מאושרים בעולם הזה.
אבל בואו נגיד שכן, איכשהו, בן אדם בנה לעצמו איזה מנגנון הדחקה בעולם הזה.
עתידה בת קול,
לפוצץ בראשי הרי.
מי שפעל עימה, יבוא ויטול שכרו,
ומי שלא, לא.
הנה שכרו איתו פעולתו לפניו.
מי שעשה משהו אמיתי בעולם הזה,
זה הנחמה שלו.
הוא עשה את מה שצריך, והשכר יגיע.
שכר לא במשמעות מה אני מקבל,
אלא האמת הופיעה בעולם.
כרועה עדרו יראה בזרועו יקבץ טלאים ובחכו יישא עלות,
כן, זאת אומרת, עלות ינאל.
כן, עלות זה הבאמות, ככה מוזגר פה במפרשים.
את הבאמות ינאל.
בסדר.
אה, כן אומר, אה, לא הבנתי, מלשון העלם, כאילו בהמות צעירות, כן?
השם מנחה את הצאן שלו.
גם צאן, אתה מבין, זה מציאות כזו שהיא נראית כזו מאוד מתפזרת,
ולא ברור לאן היא בדיוק הולכת בעולם הזה.
יש מי שמנהל את הדברים.
ועכשיו, תראו, זה פסוקים קצת קשים, המילים,
אבל ננסה להבין את הפשט שלהם, ואז להסביר את העיקרון.
מי מדד בשעלו מים?
כן, כאילו, יש פה אוסף של פסוקים שכאילו אומרים שהקדוש ברוך הוא, העולם הזה בשבילו, זה ככה, מה שנקרא? בקטנה.
זה כמו משחק צעצועים כזה.
מי מדד בשעלו מים? את השעלו זה הפסיעה שלו, כן?
שעל, כן? שעל זה פסיעה.
הקדוש ברוך הוא עם הרגל שלו מודד את כל המים בעולם.
ושמיים בזרת תיקן, בזרת שלו הוא סידר פה את השמיים.
וחול בשליש עפר הארץ, שליש זה כלי מידה כזה,
אז ככה הוא מדד את עפר הארץ, ושקל בפה לשרים וגבעות במאזניים,
כן, כל מיני מכשירי שקילה.
כאילו, כל העולם הזה בשביל אלוהים זה איזה מגרש תעצורים,
מה אתה מתלהב לך פה מהעולם הזה?
מה הולך פה, איזה אימפריות, איזה כסף,
איזה כלכלה, איזה מפעלים, איזה ערים, איזה גבעות, אין, העולם הזה ממקף אותי, הכל מתחיל ונגמר פה, ומכיוון שאני לא מצליח באמת להגיע לכל הדברים האלה בעולם הזה, אז תמיד אני מיואש, תמיד אני מרגיש תוסכל, תמיד מי שיש לו מנה רוצה 200,
ואוהב כסף לא יסבק כסף, ואין אדם נפטר מהעולם וחצי תאוותו בידו.
נכון, ולכן תלמד את ישעיהו, תלמד את הנחמה,
ותבין שהקדוש ברוך הוא פה מנהל את המציאות,
אתה עכשיו מתלהב לי פה ממה שרואים בעין, מה שלא נראה בעין, מכל העוצמות הפייק האלה.
שוב, תבין את המציאות, תשתמש בהן, אבל תפסיק להתרשם מהעולם.
הרבה יותר נשים היום באינטרנט,
אתה יודע, כשאתם מסתכלים על עוצר,
כאילו,
מסתכלים על עשרת המכוניות הכי יפות בעולם, על כלי נשק מתוחכמים, על יאכטות וזה.
שוב,
זה לא שזה אסור, זה גם מצעד שאדם צריך להכיר את הדברים שבעולם הזה, שיוכל גם לפעול.
אבל יש הרבה פעמים את ההתמכרות פה מהטכנולוגיה החדשה,
מהגודל, מה...
זה הילדים בדרך כלל, זה ככה, זה ילדים שלא גדלו.
אדם בוגר, רוחנית,
הוא רואה את הדברים,
אבל הוא כל הזמן מצנחם מאיזו נקודה עמוקה ופנימית.
האם הדבר הזה, ככה הוא מודד את הדברים?
האם הדבר הזה זה דבר אלוהינו או שזה משהו שלא?
האם זו איזו עבודה זרה, איזה משתחווים לפסל ולאבן, שהאדם משתחווה למעשה ידיו?
מי תיקן את רוח אדוני ואיש עצתו יודיענו? מי הביא את הרוח של העולם?
את מי נועץ ויביניו
וילמדהו באורח משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו?
כן,
הבורא, כאילו מה, הוא התייעץ איתך?
שהוא ברא את העולם, כן, הקדוש ברוך הוא, מה שנקרא,
מסתדר לבד.
מה אתה פה מתרגש לי מה,
אני בניתי, עשיתי, אני בראתי את העולם, אני עם אלוהים? אתה לא.
הן גויים כמר מדלי, גויים, כן, גויים זה כל העולם הזה, כל אומות העולם, כמר מדלי, הם כמו טיפה מדלי,
הוא חשחק מאזניים, נחשב, הוא כמו איזה אבק על המאזניים.
הן נהיים כדק ייטול,
כן,
כן, האם הרצות הרחוקות הן כמו עפר דק, הוא לוקח הקדוש ברוך הוא וזורק אותה. כאילו העולם הזה שהוא לא מחובר אל הנקודה הפנימית, הוא חסר משמעות.
לבנון הן די באר וחייתו הן די עולה, כן, גם אם ניקח את כל עצי הערים בלבנון ואת כל החיות וזה, זה להביא עולה, כן, להביא קורבן להשם מהצד החיצוני,
כן, זה לא, זה הנקודה.
כל הגויים כעין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו,
ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו?
הפסל נשא חרש וצורף בזהב ירקנו ורתוקות כסף צורף. כאילו, מה אתה עושה פה? תעשה פסל שהחרש, כן, חרש הברזל יוצק אותו, והזהב,
ותרקע, כן, תעשה ריק, נו, תצפה את זה בריקועים של זהב,
ורתוקות, זה שלשלאות כסף, מעשה צורף,
המסוכן, תרומה עץ לא ירכב, כן? מסוכן זה הסוכן, כן? זה שהם כאילו סוכן של אלילים, שמארגן פה את האלילים ומעשה אלילים מעץ, אז זה לא יירקב,
אז זהב הכסף לא ייחלל.
חרש חכם יבקש לו להכין פסל, לא ימות, כן? כל אחד מחפש את הפסל הזה שלעולם לא ימות.
אני מצאתי פה עכשיו איזה משהו שיגרום לי להיות מאושר לתמיד. עכשיו יש לי את הרכב החדש,
את ההישג החדש, את העידן החדש,
שזה לא ימות, זה תמיד יישאר.
הלא תדעו, הלא תשמעו, הלא אוגד מראש לכם, הלא אבינותם מוסדות ארץ.
בואו תבינו מי ייסט פה את הארץ.
היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים.
אין, כל יושבי הארץ, הם כמו חגבים מולו.
הנותך הדוק שמיים, ואמתכם כאוהל השבת, כן? כל השמיים, הכל זה דוק,
זה משהו מבחינתו דק, משהו כאילו של הקדוש ברוך הוא זה כלום.
הנותן רוזנים לעין,
כן, מישהו חושב שהוא רוזן, שהוא שליט?
ככה נהיה לעין.
שובתי ארץ כתוהו עשהו,
אף בל ניתהו, אף בל זורהו, אף בל שורש בארץ גזם.
אתם לא באמת נטועים בארץ.
אתם חושבים, יש לי פה אחיזה במשהו שהוא שורשי, כן? גם אדם משכנע את עצמו. יש כאן משהו שגם ההורים שלי עשו את זה, וסבא שלי עשה את זה, וזה,
ואם זה לא מחובר אל המציאות האלוקית,
גם נשף בהם, והאיבה שהוא שרה בקש תסיים.
והדבר הזה מתמוטט.
ואל מי, ככה מסתיימת ההפטרה,
אל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש.
שום ארום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבם לכולם בשם מקרא,
מרוב אונים ואמיץ כוח
איש לא נעדר. הקדוש ברוך הוא ברא את כל הכוכבים,
את כל צבא השמיים,
מרוב אונים, כן, ואמיץ כוח, יש פה כזה כוח ואון שאיש לא נעדר.
אם נסכם את הדברים, כאשר אדם מסתכל על העולם הזה מהצד הגלוי,
שוב, הוא לא מתנחם.
המציאות היא מאוד שברירית ומאוד עפה.
כאשר אדם מסתכל על המציאות מצד הנקודה של ההתחנן, של החן,
של להבין את הנקודה הפנימית, שם איש לא יעדר.
שום פרט לא הולך לטמיון,
כל דבר יש לו את המקום שלו במציאות.
כל דבר מחובר אל הנצח. כמובן, יש את השינוי צורה, החלפת צורה,
אבל דבר אלוהינו יקום לעולם.
זה מה שמחזיק את האדם, זה מה שמנחם את האדם
בכל רגע.
אז ככה אנחנו מנחם, למשל, באבלות, נכון?
המקום ינחם אתכם בתור שעה עולה יוצא ירושלים, מן השמיים תנוחמו.
בסדר, זה הרעיון של הנחמה.
יש כאן משהו,
מקום ינחם אתכם.
כן, מכיר את הבדיחה, המקום זה העריך, כן, הנדלן ינחם אתכם, לא,
המקום ינחם אתכם. הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, בסדר?
זו הנקודה שנשארת תמיד, זה הדלת אמות של האדם שתמיד
נשארות לנצח,
בעזרת השם,
שנזכה לנחמה.
