שלום.
לקראת
תשעה באב,
מתוך חוויית
תשעת הימים
בין המצרים,
ננסה ללמוד את מאמרו של הרב,
שאומנם הכותרת שלו נחמו נחמו עמי,
אבל הרב מקדים ומעריך ומעמיק מאוד בעומק היגון,
בעומק הצרה הפנימית של החורבן מתוך שאיפה של כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
אי אפשר להגיע אל הנחמה האמיתית
אם לא מצטערים באמת
בצרת הציבור,
בהבנת
עומק הצרה המצויה לעינינו.
והרב,
כדרכו, תופס את הנקודה היסודית,
ואנחנו ננסה יחד איתו לקרוא את הדברים ולהבין
איזה אחוזים מתוך הדברים.
נחמו,
נחמו עמי.
אבל עוד,
כלומר, עדיין,
בכתב של אש גחלת שחורה,
חרוטים הם על לבנת פניי אותיות השאלה הגדולה.
ביטוי של חז״ל,
ביטוי פנימי,
אפשר לעיין בהערת הרב ציודה באורות התורה,
שהתורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה,
זה מושגים פנימיים שאין לנו עסק בנסתרות,
אבל באופן פשוט,
דבר שכתוב בשחור על לבן,
על רקע לבן הוא בולט מאוד,
וכאן מדובר בכתב של אש גחלת שחורה,
שרופה באש.
השחור של שריפה הוא בוודאי מאוד מאוד בולט,
הוא מאוד מאוד יוצר מצב רוח קודר,
ואומר הרב,
אנחנו רוצים שתהיה צהלתנו בפנינו,
אנחנו רוצים שהפנים שלנו יהיו מאירות,
יהיו לבנות,
אבל יש בעיה שהעומק של הצער,
שהוא כתוב בכתב גחלת של אש שחורה,
זה מעיק.
ולכן אומר הרב,
השאלה הגדולה
היא בעצם בולטת.
וזאת השאלה אשר חזרתי להגות נכאים, כלומר מתוך שבר,
ביום המר של אבלנו הגדול,
ואיך אינכם.
יש פיוט
של רבי אלעזר הקליר,
שכל בית נגמר בשתי המילים,
ואיך אינכם.
אז אומר הרב,
ישעיהו מפי השם אומר לנו נחמו נחמו עמי,
אבל איך אפשר להתנחם?
למה אי אפשר
לקבל נחמה?
אם היה שברי רק שיוורון
של עם גולה,
עשוק,
ומארצו נהדף,
אולי הייתי חושב לנתפי ניחומים
את אשר אראה,
בנים בונים באים בקץ הימים
ומיישבים ארץ שוממה.
כלומר, נעשה חשבון
על מה הושברנו.
אם השבר שלנו,
שמפני חטאינו גלינו מארצנו,
זה שנשארנו אותו עם.
פשוט
ניחת עלינו העונש של הגלות,
והקדוש ברוך הוא הגלה אותנו מפה.
אז,
אם זה כל העונש של הגלות, שנשארנו אנחנו אותו דבר,
רק עם כתובת אחרת,
אז ברור שכאשר מתחילים לחזור אל הכתובת הישנה,
הדשא ממנו כקדם,
הכל בסדר.
אבל הרב יסביר שברור שהיציאה לגלות,
הקטסטרופה הזאת,
היא ריסקה אותנו.
היא ריסקה אותנו לחלוטין.
כל הקומה הרוחנית, הישראלית, הפנימית, התורנית של הקדושה,
כל זה התרסק בגלות.
ממילא,
גם אם אנחנו רואים תופעה מופלאה של חזרה לכאן,
מה זה מנחם?
הרי לא כל הקומה הרוחנית חוזרת, להפך.
אולי אנחנו מתבוננים ואנחנו חוזרים עם מצב
רוח או מצב רוחני על הפנים,
אז מה השמחה?
מה הנחמה בחזרה?
אני קורא עוד פעם.
אם היה שברי רק שברון
של עם גולה,
עשוק.
גזעו מאיתנו את ארצנו
ומארצו נהדף.
אולי הייתי חושב לנתפי ניחומים את אשר אראה בנים בונים באים בקץ הימים.
לעומת חורבן ושממה יש בניין,
יש חלוציות.
אנחנו נעבור חלוצים
ומיישבים ארץ שוממה.
אף כי שוממותיי
קיים הם רכבים ובנייני הוא רע כאב קטן ככף איש לערכם.
אומר הרב, במאמר מוסגר,
אין לי בעיה עם זה שהשממה
בתקופת הרב
היא גדולה מאוד,
והבניין שבנו החלוצים הוא קטנצ'יק.
אין לי בעיה עם זה, זה כבר מנחם. כי אתה רואה תהליך של בנייה,
זה מה שהוא אומר, בכל זה יש ערך של אחוז
לחשוב ניחומים לעומת היגון.
כי הרב יודע שזה תהליך
אז אם כל הבעיה זה החורבן הפיזי,
אז כשרואים את החלוצים מתחילים להקים חומה ומגדל
ולייבש ביצות
ולבנות,
אז ברוך השם, אנחנו רואים היום, מאה שנה אחר כך,
לאן הגענו מבחינה פיזית, חומרית.
אגב, הביטוי שכתוב פה,
שהבניין הוא רק כמו אב קטן ככף איש לערכם.
זה לקוח ממלכים א',
פרק י״ח, אליהו בהר הכרמל,
אחרי שכל העם מכריזים השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים.
ואליהו,
בהסכמת אחאב,
שוחט את כל נביאי הבעל,
אז מכריז אליהו שכל הבצורת האיומה הזאת מסתיימת.
ואז הוא אומר לאחאב, תכין את המרכבה שלך,
עוד מעט יש מבול, אתה לא תוכל לנסוע בדרכים, הכל יהיה מלא בוץ.
והוא שולח את הנער שלו להסתכל לכיוון הים.
שבע פעמים הוא מסתכל והוא חוזר עם תוצאה שלילית, עד שבפעם השביעית אומר לו הנער,
אני רואה
איזה ענן קטן ככף איש לערכם, אני רואה,
זה נראה לי כמו בגודל של כף
יד של איש, זה כל הגודל,
זה כל הקוטן של הענן שאני רואה.
אבל בסופו של דבר, פתאום במהירות
התכסו השמיים,
בעננים,
והוא לא מספיק אחאב לצאת עד שמבול של גשם,
ואחרי זה הוא יוצא לכיוון ישראל,
ואליהו משנס מותניו והוא רץ לפני המרכבה עם כל המשמעות
הגדולה הזאת
של כבוד מלכות.
טוב,
אבל אנחנו בסוף שורה שביעית.
מה נעשה?
בעת
אשר יתייצב לנגדנו.
היגון הקודר על נביקת הרוח.
מה זה נביקת הרוח? פסוק בישעיה,
פרק כד, פסוק א',
התרוקנות
הרוח
או החרבת הרוח.
אומר הרב, היגון הקודר שלנו,
שאין רוח, אין רוחניות.
הכל חומר.
ולפעמים לא רק שאין, אלא מחריבים את הרוחניות.
הלוא זהו העומק שבחוס יגוני.
אם כך,
עומק היגון
זה החרבת הרוח של האומה,
המסורת, קיום תורה, מצוות.
אם כן, ומה יוכלו ניחומי מפעלים ובנייני חורבות
לשעשע את נפשי?
אם בתוך הבניין אינני רואה אש יוקדת הולכת ומארסת.
אומר הרב,
מה זה שווה לי שאתה בונה
יישובים,
כבישים.
הרי אתה לא בונה באמת, אתה מחריב את הרוח.
אם אתה בונה מקומות שיש בהם חילולי שבת,
שיש כפירה,
שמחנכים לא לפי מסורת ישראל,
אז מה התועלת?
הרב קוב, שכל כך אהב את החלוצים,
כל כך
ראה בעין חיובית את הגאולה,
הנה הוא, סביב תשעה באב,
מגלה לנו את המבט,
הפנימי שלו,
שהוא מסתכל תמיד לעומק.
לכן החיצוניות
של הבנייה החיצונית החומרית
היא לא מסיכה את עיניו ואת דעתו
מהחורבן הפנימי.
לכן אומר הרב,
למה שאני אשמח, למה שאני אתעודד
אם יש ניצנים של בניין חומרי,
אבל יחד עם החרבת רוח מעוז האומה,
הודה והדרה,
יפעת כבודה וששון עוזה,
הלא הוא באמת רק
רוח קודשה המתגלה במשמרת חייה,
או תורתה אשר בעדה באו באש ובמים.
הרי מה באמת עיקר החיים של ישראל, כי הם חיינו ואורך ימינו?
עיקר החיים של ישראל
עיקר השמחה של ישראל
זה החיים הרוחניים.
וממילא,
אם בניי בוניי
המל ארצי באים,
ובידיהם
כשיל וכילפות
להחריב את המעוז המקודש עוד טרם החל להיבנות,
אז איך אני יכול להנחם?
כשיל וכילפות,
תהילים,
ע'ד,
כלי ברזל שאיתם
באו האויבים שלנו ושברו את כל הקישוטים של בית המקדש.
אז אומר הרב,
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחם.
כל דרישת ציון
של הרב קלישר,
כל העיניים של גדולי ישראל,
הן נשואות אל החזרת השכינה,
אל בניין
ארץ ישראל,
כשירושלים במרכזה,
ובית המקדש בתפארתו.
כלומר, המטרה של הגאולה זה בניין בית המקדש.
אם אני רואה
שבאים חלוצים,
כביכול בונים את הארץ,
אבל יש להם את הכלים האלה שמחריבים את המקדש,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
השראת שכינה.
הרב
ידע בדיוק,
הרב עקב,
והוא ראה את סדרי החינוך המקולקלים של המורים שלמדו בגימנסיה.
והוא ראה שהם רוצים להחריב את המקדש,
רוצים להחריב את הקדושה בישראל.
אז אומר הרב,
מה זה מנחם אותי שהם בונים? מה הם בונים?
הם בונים ומחריבים, בונים ומחריבים.
ומה הם בונים?
משהו חומרי.
מה הם מחריבים?
את הרוח, את המסורת, את התורה של ישראל.
אז אין שום תועלת בזה.
שורה 14. וכל רעיון קודש
אשר ממקור נשמתי נוזל,
הקודש הוא חי, הוא מים חיים,
וכל ארשת אבות
אשר ממעיינים מפקה,
למרמס ומרפס יוזנח.
זאת אומרת,
הולכים ברגליים ודורסים, רומסים
את
מסורת אבות.
את כל הקודש שלנו
לרגלי כל שור וחמור.
במקור שור וחמור
זה הכוונה עשה וישמעאל.
זה התרבויות
הלוחמות
נגד
תורת ישראל.
אבל יש יהודים שנתפסו לדתות האלה, לתפיסות האלה.
אשר התעמר לבוא אל הארץ החרבה,
עשירת חוסן הקודש,
ובפיו מרמה לאמור בונה אנכי ארץ לעם.
ואיך ינחם, אומר הרב,
לשון קשה מאוד,
ובפיו מרמה.
זאת אומרת, יש פה רמאות.
אתם לא באמת
בונים את הארץ לעם, אתם מחריבים
את הארץ.
יש ביטוי בירושלמי,
נטורי הכרת,
העילן חרובי הכרת.
יש שומרים העיר
ויש מחריבי העיר.
אומר הרב,
בחשבון צלול וברור,
חלוצים שבאים לבנות את הארץ אבל הורסים את הקודש,
הם מחריבים את הארץ.
הרב מדבר בחריפות מאוד
נגד קבוצות
שבאות במטרה להחריב את הדת.
זה חורבן הארץ,
זה עד היום.
הרב לפני מאה שנה, חשבת שהוא כתב את זה אתמול,
זה נראה ככה.
הרב מאוד אוהד את הציונים ומאוד אוהב אותם,
נכון? אנחנו קוראים פה...
כן, קודם אנחנו נבין.
קודם אנחנו צריכים להבין פה את המאמר,
ואנחנו בהחלט צריכים לעשות תשובה
ולהתחיל ללמוד כתבי הרב
בצורה נכונה.
לצייר את הרב עם איזה כיפה סרוגה, פשרנית,
זה לא הרב.
גם לא הייתה לו כיפה סרוגה, יפה.
צריכים לראות את הרב
עם תפיסתו השלמה,
תורת השם תמימה משיבת נפש. אם היא לא תמימה, היא יכולה גם לעשות
עיוותים בנפש.
לחשוב שהרב היה פשרן ושלרב לא הפריעו הדברים שמפריעים לכל יהודי ירא וחרד,
זה עיוות של הרב.
אנחנו רואים כאן באחד המאמרים המבליטים את הדבר,
הרב מזדעזע והרב לוחם נגד
כל דבר שהוא בעצם לא מפריע לרב,
אלא הוא בעצם מחריב את האומה.
הרב כולו אוהב ישראל,
וממילא כשהוא מזהה תופעה,
הוא אומר,
צריך פה כמו רופא מנתח, להסיר את הרעה.
אז הרב אוהב את הבניין של החלוצים,
הבניין הגשמי,
אבל הרב סולד מהחורבן הרוחני שיש בתפיסתם.
האם
הדבר הזה בא משורש נשמתם?
ודאי לא.
זה דעות זרות,
זו כפירה שרווחת בעולם ועוד נראה בהמשך.
אז הרב יודע שהציבור הזה נתפס לדעות זרות,
לדעות לא אמיתיות שלנו.
והרב כל כך אוהב את ישראל, כל כך מאמין בישראל,
עד שהוא מכוון
דרך המאמר הזה ודרך עוד מאמרים,
לחשוף את האמת הפנימית של העם.
הרב מצווה על תשובה מאהבה של הדור כולו,
לא כמות שהוא הרב אוהב אותו.
הרב מכוון אל עצמיותו, ולכן ברור לו מה שהרמב״ם כתב, שהבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה.
אבל הרב פה עושה לנו את החשבון
של מה שצריך לעשות תשובה.
כל פגיעה במסורת, בדת, בקודש,
היא חורבן, והרב לא מסכים עם זה, בשם האומה כולה.
מה הרב עשה? בשביל זה הרב
מקים ישיבה,
בשביל זה הרב מייסד את הרבנות הראשית,
בשביל זה הרב מלמד, והרב כותב,
והרב באבותות של אהבה, של אהבת ישראל ואהבת תורה,
הרב מלמד דעת את העם כולו,
למען, יחזרו בתשובה מאהבה.
אבל פה יש לנו חשבון,
לא להיות נאיביים,
לא להיות עיוורים,
לראות את המציאות.
שורה 18. הרב היה הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב.
זה חורבן. גם היום צריכים, רבותיי, להתעורר.
אנחנו לא יודעים.
אנחנו לא יודעים, אבל מרדימים אותנו.
ויש ארגונים, ויש אנשים, ויש תנועות,
שהם נלחמים בקודשי האומה.
יש ארגונים שנלחמים בתורה,
ארגונים שהם נלחמים בישיבות,
ארגונים שנלחמים בחינוך התורני,
ארגונים שנלחמים נגד יישוב הארץ,
נגד קיום המצווה הגדולה של וורשתם אותה ויישבתם בה.
אנחנו במלחמה עצומה.
יש כאלה נאיבים,
אז צריכים לדעת,
יש מלחמות עולם,
בדעות,
ואנחנו צריכים
להשיב מלחמה שערה.
כה תהגה נפשי ממרורים.
ממרורים.
נכון?
אתה צודק.
הכל כבר
כתוב מראש,
אבל
הפידוש עכשיו
הוא שאנחנו בעידן של גאולה,
ונשמת ישראל מתעוררת לתחייה,
וממילא סגולת האומה מתעוררת,
קדושת האומה מתחזקת ומתגברת ואנחנו צריכים לעלות על הגל הזה של הגאולה
ובעזרת האור הגדול
של נשמתנו שמתעורר
לגרש את החושך.
לא לחינם גם החושך מתגבר
כי הוא מזהה
באינסטינקט
את האור הגדול שמתגבר וזה הסוף שלו.
אז הוא נלחם מלחמת הישרדות להיות או לחדול.
ואנחנו יודעים בוודאות שהבטיחה התורה של סוף ישראל לעשות תשובה.
בסוף
ננצח.
אבל אנחנו צריכים להילחם ולמנוע אבדות
ולמנוע חורבנות.
קשור, הכל קשור אחד בשני.
כאירוע, יפה, יפה מאוד.
אבל הלא דבר השם הוא הקורא אליי לאמור,
נחמו, נחמו עמי,
ודבר השם יקום לעולם.
כל מה שקראנו זה לא כדי להתייש,
זה כדי להבין מהי נחמת השם,
מה ריבונו של עולם רוצה,
ואיך לפעול יחד עם הקדוש ברוך הוא כדי להנחם וכדי לנחם את העם.
על כן אתחזק ואומר,
שובי נפשי
למנוחי
ומלוא
תקוות
ניחומים.
קומי נא
וחשוב מפלאות תמים דעים,
אשר לעד כה הגיענו.
בסופו של דבר,
ריבונו של עולם מנהל את המציאות.
והוא,
גם עכשיו זה רק שתי שורות.
השורה הבאה, אנחנו כבר חוזרים לחורבן.
מפלאות תמים דעים.
ריבונו של עולם עושה את כל החשבונות,
מעל החשבונות,
ואנחנו מתנחמים ואנחנו רגועים
מפני שאנחנו מאמינים שהכול הוא ביד השם.
אבל אנחנו צריכים לראות מה מתרחש
כדי לקרוא את המציאות ולפעול מה שצריך לפעול עם אל.
ואם בחלקי בוני בנייננו
עוד רוח
עיוועים משוכה, פסוק בישעיה יט,
זה רוח של בלבול ועיוות הדעת.
ואותו הסער
אשר מצא לו מקום בארץ המלאה מוטה.
זה לשון מוט.
עול.
יש איזה עול שהוא מכביד פה על המציאות.
אשר חזון שווא, חזון שווא הכוונה נבואת שקר,
ישמיעו מנהליה על פני תבל.
אומר הרב, בואו נקשיב לחלוצים,
למנהלים של החלוציות,
מה החזון שלהם?
מה הם הולכים לבנות פה?
מה זה?
נכון, לקרוא את הסופרים, הוגי הדעות,
ומה הם רוצים לעשות?
לחדש את רוח האדם על יסוד רגבי חומר מובס,
מובס הכוונה,
חומר שהוא רמוס,
שדרכו עליו,
באין מחשבת נצח ובאפס רוח אלוקים חיים.
אומר הרב בשורה אחת,
מה החזון
של החושבים שהם מנהלים
את החייה החדשה?
הם אומרים,
בואו נהיה ריאליים,
לא נתעסק
בלופטגשפט,
לא נתעסק ברוחניות,
אין דבר כזה נצח, חיים פעם אחת,
צריך
להתבסס כלכלית, חומרית.
מכירים תפיסת עולם כזאת?
יש תפיסת עולם כזאת,
הכל כאן ועכשיו, הכל שטחי, הכל גופני,
הכל כביכול חזק.
תפיסת עולם כזאת חדרה לרבים רבים מן המוחות בישראל.
חדר הוא,
אותו השער הזה, אותו חזון הזה,
חדר הוא במפלצת הבלב,
ועד חלק מהבונים אשר באו והתגנבו אל תוך מערכתנו,
הגיע.
אומר הרב, זה היסוד שמחריב את הכול.
התפיסה הזו
שאנחנו לא צריכים רוח,
אנחנו צריכים חומר,
תפיסה
שגם לה יש מקום
והרב כותב את זה בכמה מקומות.
אחרי שבגלות
עסקנו רק ברוח,
צריך
עכשיו להתעסק
רק בחומר המהווה בסיס לרוח.
הבעיה שהעוסקים לא למדו ספר אורות,
והם, כשהם מתעסקים בחומר,
הם לא אומרים שהוא בסיס לרוח,
אלא הם אומרים, הוא חזות הכל.
אכול ושתו היום בעולם הזה כי מחר נמות ואין מחר.
הכל עכשיו.
שלום עכשיו.
חיים עכשיו.
חומריות עכשיו.
אדם ולא אלוקים.
חומר גוף.
זה העניין.
אומר הרב,
נכון,
זאת התפיסה שלהם.
הרב לא הולך איתה מכות.
הרב רק מסביר
שהתפיסה הזאת היא רעל,
והתפיסה הזאת היא מחריבה את האומה שכל עניינה השלם הוא רוחניות
שמתגשמת בתוך המציאות הלאומית, הממלכתית, החומרית.
אבל יש פה תפיסה שהיא באה לעקור את הכל, את כל הרוח.
ואשר באמת, אנחנו בשורה 27,
רק הרעל הזה,
אשר נמסך,
נמסך הכוונה נמזג,
נתערבב, הוכנס, הוחדר.
רק הרעל הזה אשר הוחדר בזמן האחרון במחנה עובדינו,
הוא אשר הסיר את סניף ההוד מעל כל רגש קודש.
החלוצים,
במיוחד הוגי הדעות שלהם,
רוצים להעיף מפה כל רגש של קודש.
והוא אשר הניע לבבות לדרוך ברגל זדון על כל מחמדי אבות.
עד אשר רוח עוז הנצחים אשר תמיד ריחף על פני שדרות בנייננו מאז מעולם החל להתחלש.
הרי רוחנו זה עוז הנצח.
והנה באים אותם מנהלים ואומרים אין מחשבת נצח.
הכל רק חומר מובס.
אומר הרב
אל נא נפשי ממנו תפחדי פחד.
כי זה רוח מפחיד מאוד.
מה, גם עם ישראל,
תקוות האנושות, גם הוא רק מתעסק בחומר בלי רוח?
וככה מחנכים את המורים בגימנסיה,
להתעסק רק בחומר,
בתרבות אנושית?
אין רוח?
אומר הרב,
דה אינה נפשי,
הנפש של האומה, דה אינה,
כי רק רוח עובר הוא,
חלום פותה זה,
הכוונה לחלום שותה זה.
וכמחזיה שראינו בחלקים רבים מבני עמנו,
אשר ניטעו,
זה פסוק באיוב ט״ו,
הכוונה הוטו מן הדרך, נדחו
בחסד לאומי מהכוזב,
לחשוב את מעונות הגלויות לבית מבטחם,
נעשה כקש נידף, מעת אשר רוח תקוות קודש החל לנשור מהרי ציון.
הרי כל הסטודנטים,
כל המתבוללים,
הם כבר
מזמן לא התפללו ותחזן עינינו בשבחה לציון ברחמים,
הם כבר ראו את עניינם להתערב,
להתבולל בעמים.
ואם היית חושב
שאפשר לחלום
על שיבת ציון,
זה היה נראה הזוי,
כי כבר האנשים מראש אמרו,
מעונות הגלויות זה בית מבטחנו.
פתאום,
השם הביא רוח של ציונות,
והיא מעוררת את הסטודנטים האלה,
היא מעוררת את האנשים הרחוקים,
והם פתאום מתנערים מהגלויות
להתקבץ לכאן.
אמנם אין להם מסורת, אין להם תורה, אין להם מצוות,
אבל זה נס שפתאום תחיית המתים.
הרי התפיסה הרווחת כבר הייתה
נתבולל בין העמים.
מה לנו ולמדינת יהודים?
פתאום השם העביר רוח
מערערי ציון,
והיא
עוררה לתחייה את אותם נכשלים.
אומר הרב,
כן קרוב היום,
אשר כמחלום בלהות יקיצו כל הניטעים,
זה אלה שהוטו מן הדרך,
ויראו כי רק רוח בער,
כלומר רוח שטות,
צרר אותם בכופניו.
והמעמד האיתן אשר לעם עולם על ארץ,
אשר נחלת עולמים היא לעם אשר ישור אל כל כוחות הבלע ברוח קודשו
ואון אל חייו,
הוא ואחוי, הנהו חרב גאוותו מעולם נחלת אברהם, יצחק ויעקב וחבל קודשו מסיני בקודש.
כמו שריבונו של עולם האיר את המתים בגלות מקברם,
מבחינה לאומית,
חזון העצמות היבשות קרם עור וגידים,
ואנשים התעוררו
דרך כנפי
הציונות לעלות לציון,
אומנם
תפיסת עולמם היא תפיסה ציונית חילונית,
שמתעקשת להיות חילונית
באין שום רוח,
כך ריבונו של עולם
יערה רוח ממרום ויעורר את הציונים החילוניים
לחזור בתשובה ולהגיע לציונות קודש.
כמו שהוא עורר
את המתים לתחיית חול,
כך הוא יעורר את אנשי תחיית החול לתחיית הקודש.
זה שלבים.
לא כתוב פה כמה שנים זה יקרה, אולי 200 שנה,
אבל אנחנו כבר רואים שאותו עידן של ציונות כבר נכנס לעידן של פוסט-ציונות,
כלומר, הוא הגיע למבוי סתום,
ואנחנו בשלב של תקופת מעבר,
עם הרבה בירור,
עם הרבה מלחמות ומאבקים.
אבל הכיוון הוא ברור,
ציונות קודש,
חיי קודש,
חזרה להנחת תפילין,
לעשות קידוש,
חזרה למסורת אבות, חזרה לחינוך יהודי, לזהות יהודית,
זה הכיוון.
אז,
בבוקר לא אבות אחד,
הכוונה היא בוקר בלי עננים, בוקר בהיר,
פסוק בשמואל ב' פרק כג
שוב ישובו אלינו כל העדרים הניטעים
ובין יבינו כולם
כי המטרה של תפקידי השלילה אשר לכל מלאכת הכחש
אשר במלוא עולם ובקרב עמים וממלכות
בכל חזוני סופרי חול ומשורי נבל ויין
היא מכוונת מיד קורא הדורות מראש.
הרב כותב פה במילים בודדות
דברים שצריכים להשלים.
כאן הוא לא כתב
אבל צריכים להשלים בעוד המון המון דברים.
אומר הרב
במבט אמוני ודאי,
כל מלאכת הכחש, כל השלילה,
כל המלחמה נגד הקודש,
היא תהליך מאוד כואב,
אבל הוא מכוון מלמעלה.
כי אברבנאל כתב
שתפקיד הכפירה לנקות
את אמונת ישראל
ואת אמונת העמים מהעיוותים ומהשיבושים
של התפיסות האליליות.
הרי יש תפיסות משובשות של עבודה זרה ושל מינות,
אלה תפיסות דתיות מעוותות לחלוטין.
אומר אברבנאל,
השם מחולה תהליך של כפירה,
כי צריך לכפור בכל העבלים, בכל העיוותים האלה.
אז מה יהיה?
יותר טוב כופרים מאשר מאמינים מעוותים?
בתור תהליך
זה ריפוי
מכל השיבושים עד שיחזרו לאמונה השלמה,
הבהירה, אמונת ישראל, כפי שרשי אומר,
שמע ישראל השם אלוקינו אתה,
הוא עתיד להיות השם אחד,
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם.
אז אנחנו רואים תהליך של שלילה, של כפירה.
אנשים לא רוצים דתיות,
לא רוצים אמונות.
נכון,
לא רוצים אמונות מעוותות, משובשות.
לאט-לאט זה מפנה את הדרך
לתהליך שכולם יכירו ויקראו בשם השם,
באמונה טהורה,
נקייה מהגשמה, מאלילות, ממינות.
זה לא כתוב כאן, במקומות אחרים, גם הרב מתייחס לזה.
זרעונים,
פרק ה', איסורים ממרקים,
ועוד אפשר לראות אורות התחייה, פרק כ״ו,
אבל לא עכשיו.
ועד סוף אנחנו בשורה 42, אנחנו לקראת סיום.
לעומת כל ענני השווא אשר טחו טפל,
יחזקאל בפרק י״ג מדבר על אנשים שבונים קיר
ומורחים טיט
שהוא לא שווה כלום, אז הכל להתמוטט.
אז כל הבניין הרוחני,
כל תפיסת עולם הרקובה הזאת,
זה נופל, נפל כבר.
אשר תחו תפל כל המתעללים באלילים, שבכל הסגנונים,
שהם כל אלה אשר אטמו אוזניהם משמוע על דבר השם בכוח ובהדר.
כביכול האנושות וחלקים
לא קטנים מעם ישראל לא רוצים לשמוע על כל השם.
כפירה.
אבל כל השם הזה הוא לא מוותר.
הוא האמת הפנימית
שלנו, של העולם כולו.
כל השם אשר יצא ויצא עוד
מכל נאות יעקב ביבנותם, בכליל תפארתם.
תפארת, אומרים חז״ל במסכת ברכות, זה מתן תורה.
התפארת של הבניין זה מתן תורה.
כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
זה עתיד הציונות,
ציונות הקודש.
בכל סיגוב טהרו,
ואז ישובו לנו כל הבנים אשר רחקו,
והדרת קודש יראה.
הדרת קודש, היום
הכל נראה חול.
אומר הרב,
יהיה קודש
למהדרין והדרת קודש.
ייראה על כל מעשי בוננו אשר בארץ תפארתנו לעד,
ואז ננחם.
כך גם רבי אלעזר קליר מסיים,
ואז ננחם.
בהתחלה איך ננחם,
אבל אחרי כל התהליך ודאי נתנחם.
נחמו, נחמו עמי,
יאמר אלוקיכם בעזרת השם במהרה בימינו אמן.
