שלום וברכה, קהל קדוש, אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק
בספר דרך השם מאת רבנו הרמחל.
ואנחנו בחלק רביעי,
בפרק השביעי, אם אני לא טועה, לא, סליחה,
הפרק השמיני.
בפרק שמיני,
סעיף ה'.
כן, אנחנו מדברים על העבודה של הזמנים.
אומנם מניין יום הכיפורים הוא, כן, דיברנו על פסח,
דיברנו על שבת,
דיברנו אפילו על ראש חודש, אם אני לא טועה.
אומנם מניין יום הכיפורים הוא,
שהנה הכין האדון ברוך הוא לישראל יום אחד, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל.
ועוונות קרובים להימחות,
דהיינו לתקן כל הקלקולים שנעשו על ידיהם,
ולהסיר כל החושך שנתגבר על ידיהם,
ולהשיב השבים אל מדרגת הקדושה והקורבה אליו יתברך, שנתרחקו ממנה על ידי חטאותיהם.
כלומר,
יום הכיפורים זה מין טיפול, טיפול שנתי.
כמו שיש טיפול שבועי, טיפול חודשי, אז יש גם טיפול שנתי
לתקן את העיוותים.
לפי זה,
אם זה נכון,
יוצא שיום הכיפורים זה לא דבר נצחי.
יש מחלוקת תנאים,
האם יום כיפור אטיל להתבטל או לא.
המהרן מסביר שהדעה שאומרת שיום הכיפור מתבטל הוא,
מפני שאם יום הכיפורים הוא בגלל החטא,
והחטא זה דבר מקרי,
אז לא ייתכן שזה יהיה מתמיד לכל הדורות,
ולכן עתיד יום הכיפורים להתבטל.
וזה במיוחד עבור אותם צדיקים שגם כן לא יודעים מה הוא חטא,
ולכן יום הכיפורים בשבילם זה סתם טרחה,
לא צריך יום הכיפורים.
זה, אני לא זוכר איפה, זה מובא,
המרל דן בזה בספר,
בספר,
כן, מחוק הזה אני מוביא את זה,
כן, לא זוכר, לא זוכר איפה זה, אבל יש מחלוקת תנאים, רבי אליעזר וחכמים,
אני לא זוכר מי אומר מה,
אחד אומר שיום הכיפורים יתבטל, שני אומר לא יתבטל.
מה רק אומר מי שאומר לא יתבטל,
זה בגלל שתמיד יהיו חוטאים.
ואם מישהו אומר שיתבטל,
בגלל שיש צדיקים שבשבילם יום הכיפורים מיותר לחלוטין, לכן יתבטל יום הכיפורים.
כן, אגב, ייתכן שזאת גם כוונת הברייתא המפורסמת במסכת תענית,
שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים.
מה זה יום טוב?
יום טוב זה יום שבו אוכלים.
אז אולי אכלו, אני לא יודע.
טוב, כן.
בימי שלמה אכלו יום כיפור.
טוב, יש לי תיאוריה שלמה על זה, כתבתי על זה פעם מאמר שאני לא פרסמתי כדי לא למשוך אליי אש,
אבל בכל זאת דיברתי על זה באחד מימי העיון בתנ״ך במכללת הרצוג.
שם דיברתי על המועדים לפי פשוטו של מקרא.
ואז הגעתי למסקנות מאוד מעניינות, גם ביחס ליום הכיפורים.
אבל לא...
נכון, בדיוק.
מה?
לא הבנתי כלום.
ועיניתם את נפשותך. אה, נכון, לא שכחתי שיש פסוק כזה, אני חוזר בי מכל מה שאמרת.
אז תשמע את השיעור ההוא בימי עיון,
זה נקרא בימי עיון בתנ״ך בהרצוג, זה נקרא
אותם של מועדים או משהו כזה.
טוב,
אז מה הוא אומר כאן? שיש צורך
לתקן את עצמו. עכשיו, איך מתקנים את עצמו?
מה גורם לחטא? מה שגורם לחטא זה ההתרחקות.
אז איך עושים כדי לתקן את החטא? מתקרבים.
אבל אני לא יכול להתקרב אם אני מלוכלך.
אז לכן אני שולח מישהו לעשות את זה.
זה הכהן הגדול.
הכהן הגדול מטהר את עצמו,
ובשמי נכנס אל קודש הקודשים,
מתחבר אל מקור החיים,
ואז במוצאי יום הכיפורים אני לגמרי נקי.
זאת הסיבה שבמוצאי יום הכיפורים יש מצווה מיוחדת של סעודה.
יוצא לפי זה,
יש מצווה. תסתכל ברמה, שם הוא כותב שהסעודה של מוצאי יום כיפור צריכה להיות סעודת חג,
כמו של שבת,
עם חלות, מפה יפה, נרות והכל.
וזה בעצם אומר שזה שאוכלים במוצאי יום כיפור זה לא בגלל שנגמר הצום.
הרי כל מי שיש לו קצת ניסיון יודע שבסוף צום יום הכיפורים לא רעבים,
אלא אוכלים בגלל שזאת המטרה של הצום.
המטרה של צום יום הכיפורים זה הסעודה של מוצאי הצום.
כי אם אתה באמת עשית תשובה שלמה,
נתכפרו עוונותיך,
אז אתה קדוש.
הקדוש אוכל, נכון?
כלומר, זה המבחן.
אז מה שאומר כאן, אם לא, זו תשובה של רמייה. אדם עושה כאילו עשה תשובה, כשהוא יודע שהוא באמת לא תיקהה.
לפי הלוגיקה הזאת, ראש השנה צריך להיות לפני יום הכיפורים.
ועל זה נאמר במדרש,
והשם השמיע קולו לפני חילו.
קולו זה ראש השנה, לפני חילו זה יום הכיפורים.
זאת אומרת, מה זה,
כלומר, השמיע קולו לפני חילו.
לכאורה היה צריך להיות הפוך, נכון?
טוב.
אז למה בכל זאת יום הכיפורים הוא אחרי ראש השנה?
על זה יש לי שיעורים, גם ביוטיוב, מכון נהיר, אתה יכול לראות,
על הסוגיה, על המהות של יום הכיפורים. בימי עיון דיברתי על זה. טוב.
לא, לא. זה בכל צום, זה שאנחנו אוכלים בסוף הצום, זה בגלל שהצום נגמר.
ביום הכיפורים, בגלל שאתה קיבלת אנרגיות חדשות.
כן. והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו
נשלם כל זה העניין, ואומנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל, מה שהצטוו ליום זה.
אז כלומר, יש תנאים,
ובפרט עניין העינוי שעליה מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול,
ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים, ושאר כל פרטי הדברים כפי פרטי התיקון.
כלומר, צריך להתנתק
מן החיים הגשמיים.
זה מצוין, יש יום שלם שבו נותנים לנשמה לדבר.
כדי שלא להפריע לנשמה, מתנתקים מכל ענייני הגופניים.
יש יום בדיוק הפוך מזה, זה יום הפורים.
ביום הפורים נותנים לנשמה להסתלק,
כדי שהגוף יוכל לבוא לידי ביטוי.
מה אתה אומר?
להפך.
הצום מפרד.
לא, הצום לא מקשה, הצום משחרר.
הרי אם אדם צם,
אז הוא לא דואג מה אני אוכל בצהריים.
אין, ארוחת צהריים.
אה, אז עכשיו מה אני יכול לעשות? להתפלל.
או לחזור בתשובה וכו'.
אפילו הרופאים אומרים שהצום זה דבר בריא.
טוב,
והנה צריך שתדע
שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים, אגב, כמה צומות התורה ציוותה לעשות בשנה?
אחד. טוב, מספיק.
שאר השאר, 364 ימים של אכילה ושתייה. מה אתה אומר? הנביאים.
טוב, אבל למה הנביאים עשו את זה? בגלל החורבן.
ברגע שבטל החורבן, בטילים הצומות.
כן?
טוב,
והנה צריך שתדע שמן התיקונים הגדולים שסידרו
הנביאים לישראל היה עניין הקריאה בתורה.
כן, קריאת התורה זה מצווה דרבנן.
אז מה זה ספר תורה כשר דאורייתא? בשביל מה צריך ספר תורה כשר מן התורה?
רק למצוות הקהל.
פעם בשבע שנים,
בשביל הקריאה של המלך בתורה.
נכון? זה כתוב מפורש בתורה,
שבמוצאי שמיטה המלך קורא בתורה.
אז בעצם,
מעיקר הדין,
ספר תורה כשר זה רק לדבר אחד, פעם בשבע שנים.
עכשיו, כיוון שאנחנו מקפידים על קריאת התורה במשך כל השנה,
אז כמובן אנחנו מקפידים גם שהספר תורה יהיה כשר.
יש רק שאלה, האם אפשר לברך על ספר תורה פסול?
על ספר תורה פסול.
כן, על לעלות לתורה, יש ספר תורה פסול.
התעריף היא שכן.
העריף והרמב״ם אמרו שאפשר.
כן, בדיוק.
אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם, ולכן אנחנו מקפידים שהספר תורה יהיה כשר.
מה זמן אתה אומר?
מה?
אז אני מצטער להגיד לך, שהריף חושב לא כמוך, מה אני אעשה?
טוב, מה סברתם?
מה סברתם? כי לא מצאנו שאסור לקרוא בספר תורה פסול.
תראה לי איפה כתוב בגמרא שאסור לקרוא בספר תורה פסול.
ומי אמר שאסור לברך על ספר תורה פסול?
הרי ברכת התורה זה על לימוד תורה, נכון?
אז אם זה על לימוד תורה,
אז גם כשעכשיו אתה לומד, לא יודע, דרך השם, אתה צריך לברך.
כן? רק שאנחנו נוהגים להתכוון בברכת התורה של הבוקר.
אז למה אם הספר תורה פסול זה לא בסדר?
טוב, להלכה אנחנו לא פוסקים ככה.
היום יש ספר תורה פסול, מוצאים ספר תורה אחר וכולי.
טוב.
והנה צריך שתדע שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים לישראל, היה עניין הקריאה בתורה, וזה נכלל בשתי בחינות.
האחת,
קריאת ספר התורה לסדר עד תומו,
וחוזר חלילה על דרך זה.
כן, איך, תוך כמה זמן קוראים כל התורה כולה?
אה?
אז תלוי, זה לפי ארץ ישראל או בבל.
בארץ ישראל, בשלוש שנים וחצי,
נכון? פעמיים בשמיטה גומרים את התורה.
ובבבל,
פעם בשנה,
נכון?
ועוד בימי הרמב״ם, עדיין היה בקהיר בית כנסת של יוצאי ארץ ישראל, שעדיין היו עושים את הקריאה של שלוש שנים ומחצה.
והיום אנחנו יודעים, פחות או יותר על ידי המחקר,
איפה היו מחלקים את הפרשיות.
למה? חוזרים לזה.
למה שיחזרו לזה? המסורת הבבלית לא טובה בעיניך?
לא, אנחנו לא בארץ ישראל, אנחנו תלמידי הבבלים.
טוב, והשנית,
לא, זה באמת, אני זוכר שפעם שאלנו את הרב צבי יהודה למה הלחמאניה כתוב בארמית.
אז אמר כי הם היו בבבל.
שאלנו אותו, אז אם ככה, צריך לבטל.
אז הוא אמר, אנחנו בבבל.
אנחנו עדיין בבבל.
זאת אומרת, הגאולה לא הושלמה וכולי.
בבוא הזמן, אני לא יודע אם בכלל יקראו בתורה, יכול להיות שיגידו, הרי
לא ילמדו עוד איש את רעהו, אז כל אחד יקרא בעצמו,
יקרא מתוך גיבו.
היה בית כנסת בהר הבית בזמן המקדש,
והיו מתפללים שם, כן, המעמדות.
כן, גם ביום הכיפורים אתה רואה שהכהן הגדול קורא בתורה,
גם כהן, וגם בהקהל, המלך קורא בתורה.
וזה, והשנית, קריאת פרשיות מיוחדות בזמנים מיוחדים.
כן, כלומר, יש לפעמים, צריך לקרוא עלייה של ראש חודש, עלייה של...
אגב,
לפי זה גם אפשר לדעת מהו הדירוג של קדושת המועדים.
כי יש בשבת, כמה עולים יש?
שבעה. יום הכיפורים, שישה.
ימים טובים, חמישה.
ראשי חודשים וחול המועד, ארבעה.
ושני וחמישי ומלחה של שבת, שלושה.
כן.
לפי זה לא טוב לעשות מוסיפים, כי אז אתה לא יודע איך תסתדר.
למשל, כי אתה לא יודע כבר קדושת היום.
הרשב״ץ, למשל, רבי שמעון בן צמח, אומר לא לעשות מוסיפים.
כן, תגיד את זה בקהילה מרוקאית שיש להם שמחה, זה לא עובד.
כן? הרי יש חמישים עולים, כן? אז...
ברור.
וזה,
כי הנה, ספר התורה הוא כלל מה שנמסר לנו ממנו יתברך להיותו
הוגים בו, שעל ידי זה תימשך לנו הערתו,
וכמו שנקבע על חלק א',
וזה גם כן פרק ב', כוונה תורה שנכתב,
לא תורה שבעל פה.
מה אדם חייב ללמד את בנו לפי השולחן ערוך?
מה בתורה?
לא.
24 ספרי התנ״ך. זה מה שכתוב בשולחן ערוך.
כלומר, האבא מחויב שבנו ידע את התנ״ך.
אני הכרתי תלמיד חכם, שזה מה שאבא שלו עשה לו.
לא, לא.
אגב, אבל זה כתוב מפורש בשולחן ערוך. אגב, מעניין,
אז קדימה, הרב עמנואל שושנה, זכר צדיק לברכה, היה ראש בית המדרש לרבנים בפריז.
הוא סיפר שבצעירותו באלג'יריה לימדו אותו רק דבר אחד,
כל התנ״ך כולו עם מצודות,
בעל פה.
ואז יוצא שהוא היה עם חוכמה שלמה,
הגיע בגיל חמש עשרה לצרפת,
לאיזו ישיבה תיכונית, אמרו לו, מה אתה יודע? הוא אמר, אני יודע תנ״ך.
דניאל, אתה יודע? כן, תגיד. אמר דניאל בעל פה.
אתה יודע.
מה עם כל השאר?
תורה שבעל פה, משנה, גמרא?
לא, זה כבר חובת הבן.
הבן צריך, זו החובה עליו.
אבל החיוב של האבא זה 24 ספרי תנ״ך. אני זוכר שלפני שנים שמעתי בבית הכנסת,
תלמיד חכם ידוע שכתב ספרים של פלפול עמוק על הגמרא,
אומר לחברו,
תלמיד חכם מבוגר.
אתה יודע, לאחרונה אני התחלתי ללמוד תנ״ך, זה ממש מעניין.
טוב, אבל בקהילות, קהילות שלמדו תנ״ך
תמיד היו ציוניות.
קהילות שבהן לא למדו תנ״ך,
שם התפתחה ההתנגדות הציונות.
מסיבה פשוטה, אם אתה קורא רק תנ״ך,
אתה לא יכול לא להיות ציוני.
כי התנ״ך כולו בנוי על היסטוריה של גלות ושיבת ציון.
זה התוכן העיקרי של התנ״ך.
לעומת זה, אם אתה לומד רק גמרא,
ותנ״ך אצלך זה רק
כדי מדי פעם להסתכל אם יש פסוק,
אז אתה לא יודע מהי מגמת התורה.
ולכן כשמתחילה הציונות, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות.
האם זה כשר או תערף?
מה?
נו, אז מה?
נו, אז מה?
נו, אז של... זה נכון, זה נכון. אז זה אפשר ללמד זכות.
אתה לא תמיד ללמד זכות. והנה, מה? איך הקיציונים מתייחסים אל העובדה הזאת? זה יותר מדי ברור, הסיפור הזה, לא? אני חייב יותר מזה.
הייתה תקופה שבישיבות היה אסור ללמוד תנ״ך.
כן, למה היה אסור ללמוד תנ״ך? מסיבה פשוטה.
כי אתה פתאום... לא.
אתה פותח את התנ״ך,
אתה רואה עולם ששונה לגמרי מהישיבה שבה אתה לומד.
ואז אתה שואל את עצמך, האם זה מה שאני...
האם מה שאני עושה?
זה לגיטימי או לא.
זו תקופה אולי.
במאה ה-19.
הייתה תקופה שאסור ללמוד תנ״ך בישיבות.
אגב, להבדיל,
הייתה תקופה שאצל הקתולים היה אסור ללמוד תנ״ך.
כן, בדיוק, כן.
אתם מכירים את הסיפור על הנביא מסן מיקנדרו.
היה בדרום איטליה כפר בשם סן מיקנדרו, הוא עדיין קיים, אגב, הכפר הזה,
והיה שם, היו חקלאים פשוטים, לא ידעו לקרוא.
והיה שם איזה אדם שגייסו אותו במלחמת העולם הראשונה לצבא,
אז בצבא לימדו אותו לקרוא.
חזר הביתה אחרי המלחמה,
קנה, ראיה, אדם מוכר ספרים, קנה תנ״ך.
תנ״ך, עם ברית חדשה אגב, אתה יודע?
התחיל לקרוא,
והכומר אמר לו, אסור לך לקרוא את זה.
זה התרגום של לותר וזה אסור לקרוא.
לא אכפת לו, קרה.
הגיע למסקנה שהנצרות זה שטויות,
היהדות זאת אמת.
אז הוא החליט להיות יהודי, רק הוא לא ידע שיש יהודים בעולם.
הוא לא ידע שיש יהודים בעולם,
ואז הוא התחיל לקיים מצוות לפי ההבנה שלו.
ואז הוא אסף מסביב לו איזושהי קהילה, הם עשו קורבן פסח וכו', כן,
כן, כל מיני דברים כאלה.
עכשיו,
יום אחד התברר להם שיש יהודים בעולם.
אז הם שלחו מכתב לרב הראשי ברומא,
ואמרו, אנחנו שמענו שזה,
מה, מה, תעזור לנו. אז הוא שלח להם טליתות וסידורים.
וככה הם התחילו, והם זוהו על ידי הסובבים אותם כיהודים.
וכאשר הנאצים השתלטו על איטליה, רדפו גם אותם בתור יהודים.
ואחר כך
קרה משהו,
הבריגדה היהודית,
שהיא כבשה את איטליה, עברה דרך הכפר.
עכשיו,
על המשאיות של הבריגדה היה מגן דוד.
עכשיו מגן דוד הם הכירו מהסידורים.
אז הם עצרו את המשאיות,
וככה נוצר הקשר, אם היה שם יהודים מארץ ישראל,
ואחר כך הם עלו לארץ ישראל, היו בגליל, במושב כרם בן זימרה.
ובקיצור, חלקם התגייר, חלקם נשארו שם וכולי, כן.
אז אני אומר, התנ״ך יכול לעשות לבן אדם את הדבר הזה.
האם היו ציונים?
אני לא יודע.
לא יודע.
אם כי, כן, הקראים בימי הקראות הראשונה, כן.
אחת הטענות הקשות של הקראים נגד הרבנים,
זה שהרבנים נשארים מבבל.
ולכן הקהילה היהודית העיקרית בירושלים הייתה קראית.
כן, כן, היה דבר כזה. כן.
כן, מה אתה אומר?
כן.
נכון.
אז אני חוזר על שאלתך היפה. אתה אומר, כתוב כאן שאדם מתעלה קצת את בחינת המלאכים, מצד שני, האדם גדול מן המלאכים.
יש בזה ג' דעות.
דעת הרמב״ם שהמלאכים גדולים מן האדם.
דעת רבנו סעדיה גאון שהאדם גדול מן המלאכים.
והאמת כרבנו נחמן מברסלב.
שאומר שהאדם נמוך מן המלאכים ועתיד לעלות למעלה מהם.
בסדר?
טוב.
מה?
כן, אבל אתה צריך להתאמץ כדי לגלות את זה.
כלומר, המגמה הכללית של הגמרא,
אתה עלול להיכנס לעסוק שנים בשור שנגח את הפרה, ואז התורה שלך זה שברים שנוקחים פרות.
כן.
טוב, איפה אנחנו?
והנה, לקבל הערה זו בתמידות,
תקנו שנהיה הוגים בו במקולותינו, בתמידות על הסדר,
וזה מלבד ההיגיון הפרטי הראוי לכל אחד ואחד בפרטו, כלומר ההגות,
היגיון מפני שאדם הוגה בדבר.
והנה על ידי
הקריאה התמידית הזאת, מתמיד בנו אור הקדושה הזאת.
וגם בזמנים המיוחדים כפי עניינם, ראוי שנקרא פרשיות הנוגעות לעניינים ההם, להחזיק הערת הימים על ידי כוח התורה,
שהוא הכוח היותר חזק שיש לנו.
מעניין, יש בגמרא הנעור ופסוק בפיו,
הרי זו נבואה קטנה.
אדם ישן בלילה, מתעורר בבוקר ויש לו פסוק בפה.
עומדת הגמרא זה נבואה קטנה.
מסביר הרב קוק,
למה זה נבואה קטנה?
כי בזמן השינה שולט על האדם הדמיון.
כשאדם ער, שולט על האדם השכל.
כתב הרמב״ם שהנבואה היא מיזוג של השכל והדמיון.
אז בדיוק בנקודת המעבר בין השליטה של הדמיון לשליטה של השכל,
יש משהו מן הנבואה.
אבל זה לא מספיק.
צריך שזה יחוזק על ידי פסוק.
כי הפסוק הוא ביסודו נבואה.
אז הנאור ופסוק בפיו באותו רגע זה נבואה קטנה.
כן.
יש מגדולי ישראל שכתבו על הנבואות הקטנות האלה שהיו להם
בבוקר התעוררתי והיה לי פסוק כזה, התעוררתי וזה, והוא מסיק מזה מסקנות וכו'.
למשל רבי עמנואל חייריקי בספר יושר לבב,
יש לו פרק שלם על הפסוקים האלה שעלו לו. למה אני אומר את זה?
כי אומר לנו רמחל, על ידי ההתעסקות בפרשיות האלה,
אז אנחנו קצת סופגים מהמהות של הספרים עצמם.
פרק תשיעי.
לגמרי, אחד מההתקים כזו גם בשאלה נקרא וחת תרגום, מאוד חשוב.
כן, לפעמים אנשים מתעצבנים, במיוחד למדנים, אומרים, בשביל מה שניים יקרא אחד תרגום,
כן, זה חוזר על עצמו כל הזמן, ראובן דן,
שזה יוסף ובנימין, כן, אני צריך את זה, כן.
זה גם אותו דבר עם התיקון בליל שבועות.
אחינו הספרדים קוראים תמצית של התנ״ך, תמצית של המשנה, של הגמרא, וזה וזה,
והלמדנים אומרים, לא, אם כבר יש לי לילה שלם ללמוד,
אז בואו נלמד איזשהו תוספות כמו שצריך, עם מערשיו וכולי.
כן.
אז זה, צריך להבין מה זה קבלת התורה.
יש הבדל בין לקבל תורה לבין ללמוד תורה.
קבלת התורה קודמת,
שהאדם יש לו, דווקא בזה שהוא לא מנסה להתעמק,
הוא נותן לתוכן הנבואי של הכתבים האלה לעבור דרכו.
כן. על זה נאמר, הס כת ושמע ישראל, הס, ואחר כך כת.
אנשים אומרים, כן, אבל
אם אני אקרא בלי בקרה,
לבריאות, אז יעבדו עליי.
ייתנו לי תוכן שאני לא יודע אם הוא אמת או לא. לא, זה לא נכון, אל תדאג.
הכוח הביקורתי, השכלי, תמיד נשאר.
במשך אור.
כן.
כן.
אור זה תפיסה.
תפיסה. זה כמו שאתה אומר, לאור דבריך נראה לי כך.
כן? אני רואה את הדברים באור אחר.
אז זה כאן התפיסה. במיוחד אצל הרב קוק, אורות ונתפיסות.
כן.
כן, כאילו, בערבים ורבים ו... זה נכון.
זה דעת השולחן ערוך, שאומר שאפשר לקרוא את רש״י במקום שניים בכלל אחד תרגום.
המקובלים?
מה פתאום?
לא כמרן.
לא, הארי לא אומר את זה.
טוב, פרק תשיעי,
בברכות.
אך העבודות, עד עכשיו דיברנו על עבודות שהן קבועות בזמנים,
נכון?
אך העבודות המקריות הן כפי המקרים שקורים לבני אדם כל ימי חייהם,
כפי מצבם בזה העולם.
כן, יש דברים מזדמנים.
זה גם, רואים שהוא מעתיק את זה בעצם מספר שערי קדושה לרבי חיים ויטל.
שהוא שמה, עושה רשימה של כל המצוות שאדם יכול לקיים בזמן הזה,
והוא כותב שם, יש לו פרק על מצוות שכל אדם חייב בהם, יש מצוות שמזדמנות.
למשל, פדיון הבן.
לא כל אחד יכול לזכות בזה.
כן, יש מציאות של פדיון הבן.
אבל לא חייב להיות.
במיוחד אם הוא כהן או לוי או אשתו כהנת או לוייה,
או שזה לא הילד הראשון, או שהייתה העפלה מקודם.
בקיצור, האפשרות שאדם יזכה לפדיון הבן היא נדירה.
זה נקרא עבודה מקרית.
הם כפי המקרים שקורים לבני אדם,
בכל ימי חייהם, כפי מצבם בזה העולם.
במאכליהם,
לא חייב לאכול.
אבל אם אני אוכל, יש עבודה.
במלבושם, לא חייב להתלבש. אבל אם אני מתלבש, יש עבודה.
בכל צורכיהם האנושיים ועסקיהם המדיניים.
מדיניים, הכוונה כאן חברתיים, כן, זה שאדם חי במדינה, הכוונה בין בני אדם.
מושג אריסטוטלי, האדם חיה מדינית.
זון פוליטיקון.
כן, מה אתה אומר?
אני רוצה עכשיו, תדבר יותר נמוך, בטוח ש...
מה?
הוא היה בתקופה שזה עבר.
מי?
הרב קוק.
אבל אנחנו לא לומדים את הרב קוק עכשיו,
לומדים רמחל, מה אתה...
כן.
הרמחל היה אדם מאוד עירוני.
כל חייו הוא חי בערים,
כן?
הוא היה בהתחלה בפדובה,
אחרי זה היה בפרנקפורט, בהמבורג, באמסטרדם,
כן? כל זה ערים.
אחר כך בארץ ישראל היה בעכו,
אחרי זה בצפת, אחרי זה בטבריה.
בקיצור,
הוא שאל האם הרמחל
הוא אדם יותר כפרי או יותר עירוני?
אז אני אומר, רמחן כל ימי חייו חי בערים.
אני לא יודע למה הוא שאל את זה, אבל...
יש סיפור על רבי יונתן אייבשיץ.
רבי יונתן אייבשיץ, כידוע לכם, היה תלמיד חכם עצום, מגדולי ישראל ממש,
עמד בקשרים עם הגאון מווילנה,
והוא הואשם בנטייה לשבתאות.
מי האשים אותו? רבי יעקב עמדין. היה עווץ,
תקף אותו בהתקפות נוראות ואז התחילה המלחמה בין
התומכים בייאבץ והתומכים ברבי יונתן אייבשיץ
וזה מהגורמים שירדה קרנה של הרבנות בגרמניה בכלל בעולם.
ורבי יונתן אייבשיץ
שכבר היה ראש ישיבה זקן מאוד,
יום אחד מגיע אל הישיבה שלו בחור,
בחור,
לבוש כמו צעיר של הרנסאנס מגולח
עם הפה הנוכרית
ועם תחרה
ועם גרבה משי.
ואז רבי יונתן לייבישיץ רואה אותו מרחוק ואומר,
לוצתו,
סוף סוף באת, בוא נברח מפה ביחד.
כן, לוצתו, כל הרמח״ל.
הוא הזכיר שזה הרמח״ל.
עכשיו, זה מאוד מאוד מעניין, כי
כי רבי יונתן הרמחה לא היה נראה כזה דוס.
גם מגדולי ישראל, מגדולי המקובלים, אבל
ההופעה שלו הייתה של התרבות האירופאית של זמנו.
כן, הוא היה כזה באמת. עכשיו, מעניין,
מספרים שבאותו יום, באותה ישיבה,
הגיע אדם שרצה לרשום את בנו לישיבה של רבי יונתן אייבשיץ.
כשהוא ראה את זה, החליט שהבן שלו לא ללמד פה.
כן.
בסדר.
מי?
כי הוא היה כזה.
כלומר, הרמחל היה האדם של העולם הגדול. צריך למשל,
כשאתה קורא את העמוד הראשון במסילת ישרים,
מה הוא כותב?
הוא כותב, יש כאלה שעוסקים בפילוסופיה,
ויש פרפואה,
ויש בפלפולי ההלכות, ויש בתכונה, כלומר אסטרונומיה, ויש באגדה וכולי וכולי,
אך מעטים מהם העוסקים בתורת המוסר.
ואז אני כותב את הספר הזה.
אבל כלומר, העולם האנושי,
החברה שבה חי רמחל היא חברה רבגונית שעוסקת בהרבה מאוד תחומים.
הוא לא רואה בזה בעיה.
הוא לא אומר, זה לא בסדר.
הוא אומר, זה בסדר גמור, אבל חסר משהו אחד,
תורת המוסר.
כן?
לא הבנתי.
לא, לא, מה שכותב רמחל שם, שיש אנשים שחושבים
שהחסידות זה צומות ארוכים וכו'.
כן, עכשיו, הרמח״ל לא מתנגד לזה,
רק אומר שזה לא העיקר.
יש תקופות כאלה, זה מה שהוא כותב במידת הפרישות.
אני לא יודע,
לא יודע, החיים של רמח״ל היו סך הכל קצרים, כן?
הוא מת בגיל 41,
כן?
והוא התחתן בגיל 27. אז קצת,
בגיל 12 הוא כבר ידע הכל.
כלומר, לא, הוא ידע הכל כי הוא קרא, הוא היה בספרייה של הדוד שלו,
ושם היה הכל.
כל היהדות,
וגם כל התרבות הכללית של זמנו, כל המדעים והכל וזה, הוא קרא הכל,
עד גיל 12. עכשיו, בגיל 15 הוא התחיל לכתוב קיצורים לתורת הארי.
בגיל 18 או 17, אני לא זוכר,
הוא התחיל לקבל גילויים עליונים ממלאך,
נגיד. אז זה קצת קשה לדעת בדיוק. איפה כל זה מסופר?
איפה כל זה מסופר?
בספרים של רמחל, בספרים על רמחל.
אני לא ממציא פה סודות.
לא, ברור לי. לא, זה דברים... יש ספר בתולדות רמחל?
יש ספר רכב ישראל של הרב מרדכי שריקי.
יש הנותן של יוניגר.
יוניגר, הנה, יש הרבה. על רמחל כתבו הרבה, זה לא...
יכול להיות, משהו כזה, כן, כן, כן.
טוב, רמחל הוא באמת אישיות מיוחדת.
כן.
אגב,
הוא פתח ישיבה גם בפדובה,
והיו שם תנאים, מה צריך,
מי שרוצה ללמוד בישיבה של רמחל,
במה הוא צריך, באיזה תנאים הוא צריך לעמוד.
דברים מאוד מעניינים.
ואחד מהם, למשל, זה שהלומד בישיבה לא יכוון בשום פנים, חס ושלום, שהוא לומד לתיקון נפשו.
אלא רק לתיקון השכינה וכנסת ישראל.
כן,
ולכן היו לו הרבה מאוד תלמידים, שישה.
איך הוא הצליח להגיע עד שישה אנשים כאלה?
באיזשהו שלב הישיבה גדלה וזה הגיע לעשרה.
וואו.
כן, ודאי.
הם היו תלמידים בפקולטה לרפואה של פדובה, כן.
הם היו סטודנטים.
כן.
הרבי יקותיאל גורדון וזה.
יש גם רשימה של השמות שלהם, יודעים, כן.
הבעיה היא שהוא הסתבך עם חלק מהתלמידים. טוב, לא נכנס עכשיו לכל הפרטים.
והנה,
איפה היינו?
אה, כן, במשה ובכל צווים אנושיים ובכלל כולם נוסד על מה שביארנו בחלקים הקודמים והוא.
שאין לך עניין בכל ענייני העולם, חוק ומקרה, באיזה נמצא מהנמצאות, שלא הוסד והורחק כפי מה שאם יצטרך להימצא בנמצאות, לפי התכלית האמיתית של הבריאה שזכרנו למעלה.
שלהשיג אותו בשלמות, הוצרחו כל הפרטים האלה. עכשיו, אף אחד לא יודע תמיד להסביר מדוע יש מין כזה של דגים באוקיינוס.
כן, מה היה חסר העולם אם המין הזה של דגים לא היה קיים?
קשה לדעת.
אז זה שאני לא יודע, זה לא אומר שזה לא נכון.
כן, כל אחד בגבולות ההם שהם מוגבלים באמת,
אמנם צורך הפרטים כולם וצורותיהם
נמשך אחר חלקי המציאות והדרגותיו וההשפעות עליהם למיניהם ומדרגותיהם, כפי שנתבר למעלה.
והנה בכל העניינים האלה
נצטוו מצוות כפי עניינם לעמוד הדברים על הצד הטוב ולא על צד הרע.
כשישמרו המעשים ההם בגבולים ההם יהיה עניינם לפי הטוב, והנמשך ונולד מהם טוב ותיקון, ואם לא ישמרו יישארו המעשים לצד הרע והיא תתפשט על ידיהם הטומאה והזוהמה והחושך הגדול,
תחסר ההארה העליונה ויתרבה היעלם ואחריו כל התולדות הרעות שזכרנו הכל כפי מציאות העניין ההוא שלא נשמר בגבוליו והיחס אשר לו עם האדם
והחלק אשר לא בסיבוב והגלגול הכללי שנמצאות הן גלגלות והולכות
להיקבע בשלמות כמו שנתברר למעלה. כלומר כאן הוא אומר
שמעשה האדם מתאים את
כל המציאויות האלה לטובה או לרעה, אבל הוא גם מוסיף כאן איזו נקודה,
שהוא דיבר עליה יותר בחלק הראשון, הגלגול.
איזה גלגול? הכוונה שהעולם בנוי כגלגלים,
גלגלי שיניים שמפעילים אחד את השני,
ולפעמים תהליכים הם סמויים מעינו של האדם.
לפעמים נראה לך תהליך שנראה כנסיגה,
כמו גלגל שבמקום להתקדם הולך בכיוון ההפוך,
אבל הוא הולך בכיוון ההפוך כי הוא צריך להפעיל גלגל אחר שמקדם יותר.
זה נקרא, והוא מסיבות מתהפך.
יש על זה מאמר שלם של אביבי,
המסיבות המתהפכות במשנתו של רמחן.
לא, לא קשור לגלגול נשמות, לא.
והנה, מה?
לא, מקרה במובן פה שזה לא קבוע בזמן, זה הכוונה.
אה, הוא מסביר שהאדם משפיע, אתה לא תמיד רואה את ההשפעה החיובית או השלילית באופן מיידי.
כי זה מחובר גם לגלגול,
לגלגול הכללי של המציאות,
ולא תמיד הדברים ברורים.
למשל, אתה אומר, הנה,
התפללתי על דבר מסוים והוא לא התקיים. התפללתי טוב, אז למה זה לא התקיים? טוב, כי יש גם שיקולים נוספים.
והנה, על פי דרך זה, הוסדו עניין הברכות שתיקנו חז״ל על כל ענייני העולם והעולם והנאותיו, ושורש לכולם ברכת המזון שנצווינו בה בתורה.
מה?
כן, כל הברכות כולן מתחילות בברכת המזון, זה מאוד מעניין.
יש ברכה שלכל הדעות היא דאורייתא, ברכת המזון,
ברכת התורה, ספק,
מחלוקת, יש שאומרים זה כן ולא.
זאת אומרת שהתורה נותנת יותר מקום
לברכות על העולם הגשמי מאשר על העולם הרוחני.
וזאת למה?
מסיבה פשוטה.
ברכת המזון היא ההכרה שאני נברא ולא בורא.
כי כשאני ניזון, אני אוכל,
אני בפוזיציה כזאת שאני מוכרח להקיז
שהמקור של החיות שלי מחוץ לי, נכון?
זה בעצם מצב של מקבל.
מקבל זה נברא, מי שהוא נברא יש לו בורא.
לכן, מי שאומר אני לא רוצה לאכול,
זה כפירה.
כי הוא חושב את עצמו אלוה.
הוא לא צריך אף אחד.
מה?
מה?
גם אם הוא עושה דיאטה,
כן, אז הוא צריך
לברך על הדיאטה.
לא יודע איך מברכים על הדיאטה.
כן, צריך למצוא איזה דרך.
טוב.
כן, אבל צריך שיהיה ברכה וקדושה.
אם יש רק קדושה,
אז זה סוג של סכנה של עבודה זרה.
אם יש רק ברכה, זה גם כפירה בכפי נפוך.
כן.
שיש מה?
נכון, נכון, בדיוק, זה נכון.
איפה שיש קדושה, צריך להוסיף ברכה.
קדוש וברוך.
הרי יש מלאכים שיודעים להגיד קדוש, הם קוראים להם שרפים.
השרפים אומרים קדוש, קדוש, קדוש.
האופנים,
מה הם אומרים?
ברוך, כבוד השם במקומו.
וישראל, מה הם עושים? אומרים קדוש וברוך.
הרי אנחנו קוראים לריבונו של עולם הקדוש ברוך.
הוא.
זאת אומרת, הוא גם הקדוש והוא גם הברוך.
כן? ליושב תהילות,
לרוכב ערבות,
קדוש וברוך.
אה, כי הקדושה בלבד היא פרישות.
הברכה היא תוספת חומרית.
כן, הרי קידשו במן שלא ירד מן בשבת,
ברכו במן שירד פי שניים מן בשבת, ביום שישי.
זאת אומרת, איפה שיש ברכה צריך קדושה, איפה שיש קדושה יש ברכה.
ייחוד, ברכה וקדושה, ראשי תיבות, יבוק.
כן, מעבר, יבוק.
ייחוד, ברכה, קדושה.
דייד.
הכניסה לארץ ישראל היא היכולת לחבר ברכה וקדושה.
אפשר שיש, אתה לא רואה לי בלבי,
הרי בצדיקים,
ג'י צ'יבה, אה, כן?
מעניין, לא ידעתי.
אבל, אה, אבל למה הבעלה?
מה זה?
גלות.
נו, אז מה?
זה אותו דבר.
כן, יא אנא אמצעך ומקומך נעלה ונעלם, וענה לא אמצעך וכבודך מלא עולם.
מי אמר את זה?
רבי יהודה לוי, כמובן. טוב.
מרגישים מהסגנון, לא? מה אתה אומר?
טוב, הלאה.
בעניין זה הוא,
כי הנה כבר ביארנו שכל העניינים הנמצאים והחקוקים בטבע,
הנה הם כולם פרטים מכוונים אל תכלית הכללי.
והוא הגיע המציאות כולו אל השלמות,
זאת אומרת יש כמין גלגלים,
הוא קורא לזה בספר קלח מתרי חוכמה אורלוגין,
גם בספר דעת תבונות.
מה זה אורלוגין?
שעון,
כן, שעון גדול נקרא אורלוגין,
ורמחל מסביר בספרים האלה שהמציאות כולה היא כמו גלגלי שיניים,
כמין אורלוגין גדול,
שבמרכז זו הגלגל המרכזי זה האדם.
עכשיו, מאיפה הוא לקח את הרעיון הזה של אורלוגין? הוא גנב את זה מלייבניץ.
ברור,
זה נכון, הוא ראה את מגדל השעון,
אבל חוץ מזה, להכניס את המושג של האורלוגין לתוך המטאפיזיקה,
את זה הוא גנב מלייבניץ.
לייבניץ התמודד עם שאלה מאוד קשה,
איך יכול להיות שיש התאמה בין החומר לרוח?
הרי זה מדובר על שעטנז, כן?
חומר זה חומר, רוח זה רוח.
אז איך זה יכול להיות, למשל,
שהרצון שלי מפעיל את הגוף שלי?
למשל, אני רוצה להרים את היד, הנה הרצון הפעיל את היד.
מה הקשר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי?
ואז לייבניץ אמר, יש,
העולם בנוי כמו אורלוגין.
כמו, יש שעון שמכוון את העולם הגשמי,
ויש שעון שמנהל את העולם הרוחני,
אבל מי שסידר את השעונים סידר שהם מורים על אותה השעה.
ואז נראה לך שזה בעצם שעון אחד, אבל באמת זה שני שעונים.
כן, משהו כזה. כן, קוראים לזה הרמוניה פרסטבילית.
כלומר, ההרמוניה שקדמה לכל, שהועמדה מראש.
ורמחל אומר, לא, לא, רגע,
לא צריך הרמוניה פרסטבילית, זה שערון אחד.
בסדר?
לייבניץ זה גוטפריד לייבניץ.
הפילוסוף הגרמני כותב בצרפתית,
נגיד ככה, הכי לא פילוסוף שיכול להיות פילוסוף.
מדוע?
בגלל שהוא טוען שהכל מתחיל מן הרצון.
ובמובן הזה הוא לא פילוסוף.
מה?
לא, יש בחירה אצלו.
יש לו שיטה שלמה של מונדות וזה. תקרא באנציקלופדיה, לייבארץ ערך גוטפריד לייבניץ, ויקיפדיה,
אתה תדע מה הוא אומר.
טוב, הלאה.
כן, הוא ימצא את החשבון הדיפרנציאלי.
חשבון דיפרנציאלי אינטגרלי, הוא זה שהמציא את זה.
כן.
היה לו ויכוח עם ניוטון, מי המציא?
כן.
כן, מה אתה אומר?
חדווה.
כן, מה אתה אומר?
נכון.
אבל יותר מדובר כאילו על הברכות שיש להם מכם. לא, לא, לא רק הברכות.
יש ברכה לכל פרט.
כלומר, אין דבר בעולם שאין עליו ברכה.
לא, לא, זה, יש הרבה דברים בעולם,
יש למשל רעידות אדמה,
כן? יש ברכה, יש ברכה, יש ברכה, כן?
זאת אומרת, יש הרבה מאוד דברים,
וכל זה,
הברכה מחברת אותך אל המשמעות שיש לפרט הזה
בתיקון העולם.
לא, לא, לא, אני אמרתי לך כבר לא. אתה רוצה, אני אגיד הפוך.
לא, הלאה.
לא.
גם על האיסור המלח. מה?
מה?
או, זה סימן שאתה צדיק, אם אתה שואל שאלות כאלה. טוב, הלאה.
ועניין זה הוא,
כי הנה כבר ביארנו שכל העניינים הנמצאים בחוקים ובטבע, הנה הם כולם פרטים מכוונים אל תכלית הכללי שהוא הגיע המציאות כולו אל השלמות,
וחלקם בדבר הזה כפי המדרגה אשר הם באמיתת מציאותם. ואולם, האדם הנמשך אחר חוקות טבעו,
ופועל לפעולות כפי מה שהורחק לו,
יש לו להתכוון תמיד לעבודת בוראו,
ולמה שיוצא מן הפעולות ההם תועלת ועזר להשגת התכלית הזה.
יהיה באיזה הדרך שיהיה, כפי מה שסותרו הדברים באמת.
זאת אומרת שצריך בשביל זה ללמוד את סטרי התורה ואת הכוונות המחוברות אל כל הפעולות האלה של ברכות.
פירוש כי כבר יהיו עניינים משמשים לדבר הזה מיד, ודברים ישמשו למשמשים אחרים,
עד שאחר גלגול גדול של עניינים רבים נמשכים זה אחר זה יגיעו אליו.
למשל, יש ברכה שאומרים בתפילת 18,
בונה ירושלים,
בנוסח האשכנזי, ולירושלים ארכה ברחמים תשוב.
כמה זמן אמרו את הברכה הזאת?
מאות בשנים,
אלפי שנים.
זה עזר?
כן, זה עזר, עובדה, ירושלים נבנתה.
כלומר, ירושלים נבנתה, בין היתר בגלל הצטברות התפילות האלה.
אז זה מה שהוא אומר, שלוקח זמן לפעמים, אבל זה מתקיים.
ואולם, יהיו הדברים באיזה מדריג... מספרים על נפוליאון,
שבליל תשעה באב ראה יהודים קוראים על הארץ את מגילת איכה.
הוא אמר, אם אחרי כל כך הרבה זמן עדיין הם מתאבלים על חורבן מקדשם,
סימן שהם יבנו אותו.
מה?
לא יודע, זו אגדה, אני לא מאמין שהיא הייתה באמת, אבל ככה מספרים.
יש סיפור אחר על מקס נורדאו,
זה הוא כותב בעצמו.
מקס נורדאו היה אומנם מיודד עם הרצל,
אבל הוא הסתפק אם ציונות זה טוב או לא טוב.
יום אחד הוא היה רופא בפריז, לא,
הוא היה רופא בפריז,
אני חושב שהוא היה פסיכיאטר או משהו כזה.
הביאו לו לטיפול ילדה,
ילדה והוא ראה שהצרפתית שלה לא משהו,
אה?
ילד זה?
פתוח?
אני חושב שזה ילדה.
אני אתן לך את הסיפור, אז בואו נמשיך.
ואולם,
מה?
אה,
אז הוא שאל את הילדה,
למה את לא יודעת? היא אמרה, כי אני לומדת בית ספר יהודי.
זה מאוד עצבן אותו, הוא לא אהב ככה שאין תרבות כללית וזה, אבל הוא שאל אותה, תגיד,
תגידי, מה למדתם אתמול?
או היום,
כן, כמו פסוק לפסוקך.
אז היא אמרה,
הוא מספר שהיא סיפרה על אגדת רחל שמבכה על בניה ומצפה שישובו.
הוא אמר לעצמו, אם אחרי
2,700 שנה
עדיין יש ילדה יהודייה
שמדברת על שיבת ציון,
זה סימן שזה יכול לקרות,
ואז הוא יצטרף לתנועה הציונית.
הוא כותב בעצמו.
זאת אומרת, אז לפעמים יש פעולות,
בטח המלמד או המלמדת בבית הספר הזה לא התכוונה להביא את נורדו לציונות, כן?
אבל עובדה שזה מה שזה עשה.
טוב.
ואולם, יהיו הדברים באיזה מדרגה שיהיו,
הנה ראוי שלא ינטלו אלא לכוונה זו למה שמגיע מהם אפילו אחר עשר מדרגות עזר אל השגת התכלית ולא לכוונה אחרת, דהיינו כוונת התעבוד והנטייה החומרית אל המותרות
וישמרו כולם בגבולים שחקקה להם התורה האלוהית ואז יהיו כולם באמת עוזרים לדבר הזה ויחשבו כולם תנאי עבודה.
והנה לימדתנו התורה
כאחר שנהנינו במאכלנו ושתייתנו נודה לפניו יתברך ונברך שמו
ונחסיר הדבר אל התכלית האמיתי שבו, שהוא העזר אל התכלית הכללי שזכרנו, עד שנמצא בכולם, מתגדל כבודו, יתברך, ומה שחפצו נעשה ועצתו מתקיימת.
וזה כלל עניין ברכת המזון.
וכן כל שאר ברכות הנהנים שאחר הענאה.
זאת אומרת, זה מאוד חשוב לברך.
ואולם, עוד הוסיפו זל לתקן ברכות קודם הענאה.
להגדיל זה העניין,
והוא שגם קודם שהשתמש האדם מן העולם,
יזכיר שמו יתברך עליו, יברכהו, ויתכוון שממנו יתברך בעלו הטוב ההוא,
ויתכוון בעמיתת הטוב ההוא, שאינו עניין גופני וענה חומרית בלבד,
אלא שבאמת הוא עניין מוכן ממנו יתברך למה שיוצא ממנו תועלת, לטוב האמיתי כמו שנדבר.
למשל, יצחק אבינו אומר לעשו,
אני כבר זקן וזה, אני רוצה לברך אותך,
אבל תביא לי משהו טעים לאכול,
כן?
עשה לי מטעמים,
כאשר אהבתי,
ועבור תברכך נפשי ותרם אמות.
כלומר, הוא אומר לעשו, אתה יודע, אתה מכיר את ההיסטוריה של הטעמים שלי.
כן, זה לכאורה קצת מוזר. אם אתה רוצה לתת ברכה, שתשנה את ההיסטוריה כולה,
ואתה רוצה דווקא שיהיה טעים.
גם מביאים לו שני גדיים.
לא, שני גדיים לזקן אחד,
ויין ולחם והכל, זה פשוט,
אז זה קורבן פסח וקורבן חגיגה.
כן, הוא מרגיש שצריך פה לעשות משהו,
ולכן אמרו חז״ל, זה אחד קורבן פסח, השני קורבן חגיה, לכן הוא כך,
והאוכל מכל ואברכהו.
זאת אומרת שאצל יצחק אין הבדל בין מדרגת החושים הנמוכים יותר לבין ההשגות היותר עליונות.
הכל מאוחד אצלו, ומאונותאיסט אמיתי.
כן, לכן צריך
לברך גם לפני.
אגב,
בכל הסרטים ההוליוודיים
המדברים על סעודה אצל נוצרים,
יושבים ככה,
אומרים כמה מילים,
אוקוס פוקוס,
חומוס פלאפל פיתה.
ואז מקדשים את המאכל ואוכלים.
לפי הגמרא זה מעילה.
ודאי, אם זה קדוש, אם קידשת את המאכל, אסור לאכול אותו.
קדושים, לא רק זה.
לא, זה לא רק זה.
הם משוכנעים שעל ידי זה הדבר הופך להיות קודש.
עכשיו,
ביהדות זה בדיוק הפוך.
הגמרא אומרת, מי שאוכל בלי ברכה, מועל,
כי העולם שייך לקדוש ברוך הוא.
אחרי שאתה מודה שמאת השם זה בא,
אתה מחלל את המאכל.
אתה עושה אותו חולין,
ואז הוא יכול,
אתה יכול להכניס אותו לספירה של הקיום שלך,
ואחר כך בריקת המזון מעלה את זה בחזרה.
כי זה לא שלך.
מה זה מעילה?
מעילה שאסור להשתמש בקודש.
זה הסכם שלך. לא, זה לא שלי, זה של הקדוש ברוך הוא. הרי כתוב, לשם הארץ ומלואה.
והגמרא אומרת, איך זה יכול להיות,
והארץ נתן לבני אדם, זה לפני ברכה, זה אחרי ברכה.
כי במקדש אני מתקדש, אני נהיה קדוש.
בעצם, מה קורה במקדש?
יש מאכל אידיאלי
לאנשים אידיאליים במקום האידיאלי.
זה כבר הפיוס בין הקודש לבין החול, משהו אחר.
לכן אני לא כל כך מבין למה ברכו ברכות הנהנים במקדש.
כן, מה אתה אומר?
על כל דבר.
למה? כשקנית אותו, ברכת שהחיינו.
כן.
בין להגיד,
זה אותו דבר.
לא, כי כשאני אומר בורא פרי העץ, זאת הודאה, כלומר הכרה,
וזה שזה שלו.
המילה תודה בעברית יש לה דו משמעות.
מודה,
אני מודה שזה כך, ואני מודה לך על כך.
כן. הלאה.
מה?
אם אתה, מה?
אה, כי טוב, יש שחכמים, תקנו נוסחאות, זה משהו אחר.
אבל למשל גוי שרוצה להודות לקדוש ברוך הוא,
יגיד את זה בשפה שלו, איך שהוא רוצה.
רגע, הרב, באופן עקרוני או תיאורטי. מה? כשבן אדם אוכל ארוחה והוא אומר תודה, בסוף הארוחה הוא אומר נוסח שלו ברכה, הוא יוצא דרך חובת דאורייקה, לא?
כן, אבל חכמים תיקנו בשביל לזמן תעל.
מה?
ברוך.
במילה ברוך הכוונה שאתה מכיר ששפע הברכה בא ממנו.
ברוך כמו מעיין ברוך.
כן? כלומר,
לא שאתה מברך אותו, אלא שהוא מקור הברכה.
אה?
לא, הוא מביא לו שפע.
הוא ברוך, כלומר.
נכון, נכון, יש גם ככה וגם ככה, מה נעשה?
לא, לא, לא.
על מעל?
אם קנית בהמה,
אז, ואתה ממש מבסוט, ושמח, ושמח, אז נברך שהחיינו? כן.
חבר'ה, אתה רוצה להבין, ברוך ומבורך,
נא לעיין שער ב' של ספר נפש החיים.
הפרקים הראשונים מסביב לשאלות האלה, בסדר?
שלחתי אותם לשם.
טוב.
ובהקדים העניין הזה למעשה, יישאר המעשה ההוא כולו לצד הטוב ולא לצד הרע, ויתוקן בו האדם ויתעלה, ולא יתקלקל ויושבל, וכמו שנתבל.
ואולם, גם במעשה המצוות, יש ברכות של מצוות, יש ברכות הנהנים.
ויש שאלה לגבי,
האם יש ברכה לבטלה?
האם יש ספק ברכות להקל בברכות הנהלים? יש תוספות שאומר בדיוק הפוך, שאם אתה לא מברך, אז זה ספק מעילה.
כן, ואולם גם מעשי המצוות תיקנו לנו חכמים ברכות,
אלה לחיבובה של המצווה להודות לו יתברך שרצה בנו.
ונתן לנו תיקונים גדולים כאלה, ונמצא על ידי זה מתעלה המעשה יותר.
ונעזר בו האדם ממנו יתברך, כי כן היא המידה.
כפי ההתעוררות שמתעוררים ביני האדם אליו יתברך,
כך כן יהיה שיעור העזר שיעזרו ממנו, עם מעט ועם הרבה, בכל פועל שיהיה.
תקיפי משהו ובוטח בשם אשר תם ונשלם, שבח לאל,
בורא עולם. אה, סיימנו את הספר, ויש לנו עוד שתי דקות עד סוף השיעור.
מה?
מה?
לא, שמקבלים ממנו.
טוב, זהו.
