שיאמרנו לכולם. פרשת מסעי,
דברים,
בחסידות יש דברים מדהימים על פרשת מסעי.
גם באור החיים הקדוש,
אני אגיד אותו, כי אולי זה יהיה קשור פה למה שגם נלמד. אור החיים אומר,
מה זה ויחנו ויסטו? מה צריך לספר את כל זה בכלל?
מה כל התיאור הזה של המסעות האלה?
אור החיים אומר,
בא ללמד אותנו איך בני ישראל בכל מסע ומסע,
הוא אומר, יש, מאז שנברא בריאת העולם, התפזרו ניצוצות הקדושה.
זו ניצוצות הקדושה. וישראל, במסע הזה,
הם אוספים את כל ניצוצות הקדושה מכל מקום ומקום.
ועכשיו, יש מקומות, כי יש מקומות שנשארו יומיים.
יש מקומות שנרושנה.
כל מקום שבאו, הם ידוע, הקדוש ברוך הוא סידר להם,
כמה זמן צריך פה בשביל לאסוף את הקדושה שיש כאן.
וככה, לפי זה, והעיסור, וכן הלאה.
ולכן גם כתוב, וייסעו,
וייסעו, כאילו, הם לוקחים איתם איזה מטען, איזה, זהו, הם הולכים איתו.
דרך אגב, אורח חיים וזה, אורח חיים וזה.
הנתיבות שלום,
חייני גם עוסק בו השנה הרבה וכותב אותו באלון של המכון.
תראו את המאמר,
הנתיבות שלום אומר,
יש פה מ״ב מסעות. הוא אומר גם, שמה צריך את כל זה? מה שהתורה כותבת, דברים שהם לדורות.
מה אכפת לי מה שהם נעשו בכל המסעות האלה?
הוא אומר לו, זה לדורות.
הוא מביא את זה בשם,
בשם הארי, לא, כתב הדגל מחנה אפרים, בשם הבעל שם טוב, אני חושב,
שהמסעות האלה,
כל אדם, אל תיבהלו, יש לו מ״ב מסעות, הוא אומר, שהוא צריך לעבור בחיים שלו.
כן, אז אנחנו לא יודעים בדיוק לציין את הרעי בסוף ימיו, שאדם יכול להגיד,
לספור את המסעות.
אבל אתה ממסע אחד גדול, ואתה, שוב, מכל מסע,
לפי העניין של אורח חיים, אתה סוחב משהו, ואתה מתעלה באיזה דבר, ואתה מתקדם, ואתה מתעלה.
אלה המסעות.
יש קבלה, אני לא יודע בזה בדיוק, אבל אנה בכוח שאנחנו אומרים,
אנה בכוח, יש בו 42 אותיות.
ויש כזה שם, בשמות של השם,
י' כו' כאדנות, י' כו' כאדנות ביחד,
לא, זה 60. יש שם מ״ב, 42, שם השם של מ״ב,
והוא רמוז באנה בכוח.
כשאתם אומרים את אנה בכוח, 42 פסוקים האלה,
המילים האלה,
מה אומרים בסוף?
ברוך השם כבוהם חזרם. למה? כי אמרתי שם השם.
מיבט אותיות זה כנגד שם השם, לכן בסוף ברוך השם הוא לא אמר לי.
ולכן יש עניינים גדולים להגיד את זה בספירת העומר,
והוא אומר, מיבט המסעות האלה כנגד גם מיבט אותיות של הנא בכוח.
לא יודע את הכל,
אבל זה דברים נפלאים.
אולי פה הוא אומר את זה, נכון?
לא.
אבל גם עוסק פה במסעות האלה. בואו נראה.
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, מקור אחד בפרשת מסעי,
ויכתוב משה את מוצאיהם ואלה למסעיהם למוצאיהם. להבין, כפל הלשון, למה?
כתוב את זה פעמיים.
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה למסעיהם למוצאיהם. מה, מה?
שוב, מדייקים שם הספרים בכל מילה כאן.
להבין כפל הלשון וההיפוך, העניין ככה.
מוצא, מה זה מוצא?
מוצאיהם נקרא מקום החנייה שחזרו ויצאו משם.
מלשון, כי יש לכסף מוצא.
והנה, הנה, גם הוא אומר, כל המסעות במדבר היו לאכפיה את הסטרא אחרא על ידי מלחמת היצר, שהיה להם המקום הזה.
שצד הרע מתעמת להכניס להם מחשבות נורות ולהחשיך עיניהם,
והם בכוח קדושתם ותורתם ועבודתם יתגברו על צד הרע בפרט אחד.
מזה נעשה החניה מלשון מנוחה,
שהיה להם מנוחה מצד הרע,
באותה בחינת הרע שלא תרדה אותם יותר.
כלומר, כל חניה,
בכל מקום יש להם איזה ניסיון, יש להם התגברות.
הסטרא ערכא שרואה את עם ישראל יוצא, את מחנה הקדושה יוצא,
וזה מסוכן מאוד.
כן, העולם,
הרע לא רוצה את הכוח הזה של הקדושה שיהיה בעולם, מנסים לעכב את ישראל.
ובכל מקום ומקום יש להם מלחמה עם הסטרא ערכא והם מתגברים עליו.
זה דברים גדולים כאן.
והייתה להם מנוחה ממחשבות הרעות האלה.
אבל לא זו הייתה תכלית כוונתם.
רק בכוח הזה שישיגו מחנייה זו,
החליפו כוח לעשות עוד מסע ולהכניע את הצד הרע בפרט אחר יותר גבוה.
כל מסע, אתם שומעים, זה עוד יותר גבוה, עוד יותר מקבלים כוח למסע היותר חזק הבא.
וכן היו כל מיני בית המסעות,
שבכוח הקדושה שהשיגו מהחניה הראשונה חזרו לעשות מסע.
וקניין שאמרו חזק, תלמידי חיים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא,
כשנאמר ילכו מחיל על חיל.
אמר לי הרב שלי לאחרונה,
דיברתי על משהו, הדברים של ידידיה, אנחנו כל יום חווים דברים, ידידיה, בן שלי שנהרג.
הוא אמר לי, אתה מבין מה זה ילכו מחייל אל חייל, אלה מנוחי?
אתה מבין מה הוא פועל שם?
רבי יעקב לבנון,
מדהים.
בשבוע כמה הנצחות וכמה דברים.
לא, פתאום, אפשר להנציח את הבן שלך
מהידברות.
פעם דיברתי שם, עשיתי שם איזה כתבה.
אנחנו רוצים להקים דוכן תפילין על שם ידידיה. איפה אתם רוצים שנניח אותו?
אין דברים.
אתמול בכלל, איזה משהו אדיר, אם זה יצא לפועל, משהו, להנציח אותו, משהו באיזה ישיבה שמקימים, איזה משהו.
ילכו מחייל לחייל.
שורה 21, כי בכל פעם יחליפו כוח חדש להתחיל ולעלות במדרגה הגבוהה, ולא להישאר במנוחה שהשיגו.
הם לא אמרו, אוי יופי, הנה התגברנו.
לא, מיד ממשיכים במסע הבא, לאתגר היותר גדול.
ככה צריך לדעתם להיות בכל יום בחייו.
ולא להיבהל.
כשאתה יום הוא עושה איזה ניצחון, איזו התגברות,
מחרת הוא פתאום רואה איזה הר
גדול מאיים עליו להפיל אותו. הוא אומר, רגע, מה?
רק אתמול ניצחתי, מה קרה כאן?
לא, ניצחת?
קיבלת משימה יותר גרועה. איך זה נכון? יש כאלה משחקים כאלה במחשב וזה.
אתה עולה, אחר כך אתה עולה, זה קושי יותר גדול, אחר כך יותר גדול. נכון? נוסעים כאלה...
פעם, העדים שלי היום משחקים וזה כזה.
כל מיני כאלה אוכלים וזה.
אני לא יודע איך קוראים לזה, זה משחקי אמון, נכון?
אמרנו, מה?
אז אתה רואה, כל פעם המשימה נהיית יותר קשה, נכון?
אז גם פה,
משימה יותר קשה.
תגיד, לא, אני לא יכול, מה זה אתה לא יכול? אם הגעת למשימה הזאת שאתה יכול, כי רק בגלל שהתעלית מהפעם הקודמת, הגעת עכשיו למשימה הבאה יותר קשה. למי נותנים את המשימה?
לא יודע, כל זה, לא יודע, אימונים, בטירון, בזה.
כל פעם יש לכם משימות יותר קשות.
מטפש יותר גבוה יותר, זה ירוץ יותר, זה, זה, ככה זה הולך.
עוד פעם אני קורא, שורה 16. ככה היו כל המבט מסעות,
שבכוח הקדושה שהשיגו מהחיה הראשונה,
חזרו לעשות מסע.
כמו שאמרו חז״ל, למדר חי ענייני מנוחה, לא בלילה הבאה,
לא ילכו מחי אליך, כי בכל פעם יחליפו כוח חדש להתחיל ולעלות במדרגה הגבוהה,
ולא להישאר במנוחה שהשיגו.
וכן העניין בשבת, שאחרי ששת ימי המעשה.
ובכל הצורך בעבודת השם יתברך שהיה בששת ימי המעשה,
כאשר בא יום השבת, באה המנוחה ושורה על כל המעשים שפעל בששת ימי המעשה,
קדושת שבת ועונג.
ובכוח הזה כל שיטא יומין מינם ומתברכים,
והוא מחליף כוח לעבוד השם יתברך בכל ימי המעשה עד שבאה השבת השנייה,
ושורה גם על זה קדושת שבת וחוזר חלילה.
אז כל שבת נותנת לך אור וחוזק עד השבת הבאה.
השם ישמועי כותב, שמה שכתוב אצל שרה,
שנר דולג מערב שבת לערב שבת,
אז הוא אומר שאצל שרה, ימי החול לא החלישו את קדושת השבת שהיא קיבלה קודם.
בדרך כלל אנחנו יש לנו שבת,
יורדים שבת, יורדים שבת.
הוא אומר, אצל שרה,
די הירידה.
נר דולג מערב שבת,
שכל הזמן הייתה בהמשך אחד של עלייה.
כל הזמן.
שורה 32, הגם ששבת אינו מכין חול,
אך זהו ממילא, כי אדם שמקבל את השבת,
ממילא מחליף כוח לעבוד עבודת ימי החול.
וזה הפירוש, מוצאיהם למסאיהם,
שבכל היציאה הייתה, כל יציאה הייתה רק למען לחזור ולהתחיל בעבודה החדשה,
כדי שיבוא אחר כך לחנייה.
וזה המסאיהם מוצאיהם וחוזר חלילה.
אולי, אולי נראה את הארבע, נראה את הארבע,
מאמר הבא למטה.
איפה הוא?
מחילה.
טעון.
מהר.
נותנו עוד כמה דקות,
מה שעה בדיוק?
הנה, כאן,
באמר הזה, זה היה,
תודה, נדבר על
שם מ' ב' וזה. בואו נראה קצת קבולה, אני לא יודע, אבל...
עוד פעם, בארבע, ויכתום משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למצאיהם.
עוד פעם, כאילו, מתייחס את ה...
נראה לי פרד, נהיה ידוע בעזר הקדוש,
שמסעות ישראל במדבר עולה כתתא רשא דסמאי,
כן, זה סטרא אחראי, זה.
חייבה שמשכנו במדבר.
זה גם האורחה ממה שאמרתי.
ומבחינת שמאל דוחה את חלקי הרע.
מה שאומרים, קומה השם, ויפוצו עברך ומצנענך מפניך, זה כל כוחות הרע.
בישראל יוצאים, זו קדושה שהולכת להופיע בעולם,
אז כל כוחות הרע מנסים לעכב את זה.
עכשיו, תראו, פרשת ואהבת את השם הלקיחה, יש מ״ב תיבות.
שימו לב, ה-42 האלה זה לא הסתם.
ובסידור האריזה כתב שהוא כנגד שם של מ״ב.
מה שאצטרך? יש שם, שם, שם,
איך כותבים שם, שם בית, אני לא זוכר.
אולי יו...
אולי יו... יש ככה, יש,
כותבים את השמות
יו כו וכ?
יש במילוי א',
אתה כותב י',
ה',
אי אלף,
וו וו א' וו,
ואי גם, אני חושב, לא, זה יוצא אבל מ.מ.ה,
יוצא מ.מ.ה, זה יוצא מ.מ.ה, זה יוצא 45. ואם אתה כותב מילוי אין,
אתה כותב ה' אה,
ו-אי-ו,
ו-אי-אי, זה יוצא שישים,
שם שישים, של סג.
אם אתה כותב מילואי יודין, אז זה יוצא שבעים ושתיים.
לא יודע, זה ענייני קבלה.
אבל שם מ״ב.
וידוע אומר שמ״ב המסעות שבמדבר היו כנגד שם של מ״ב, ארבעים ושתיים.
ולכאורה בלתי מובן.
הוא אומר, מ״ב המסעות היו מבחינת שמאל דוחה, זה בא לבטא.
זה בא להוציא את כוחות הרע.
ופרשת ואהבת זה דבקות מבחינת ימין מקרבת. איך אתה יכול להגיד שהם הם בית המסעות שהם נלחמות בשמאל?
כן? יש גם בקבלה, יש קו ימין וקו שמאל.
קו ימין זה הרחמים, זה הטוב, זה השבע,
וקו שמאל זה ה...
אברהם זה חסד, זה צד ימין,
יצחק
קבורה זה שמאל,
יעקב אמצעי תפארת, זה משלים את ה...
בראש השנה, נתוקים בשופר,
איזה מאמר זוהר שתוקעים, קצת משם אני מכיר את זה, אני תוקע ושופר, אז אני קורא את הזוהר הזה לפני התקיעות.
אז הוא מביא את זה.
כן, אז הוא אומר, ואהבת מ' אותיות כנגד מ' מסעות, זאת אומרת, זה סתירה. ואהבת, זה אהבת השם.
מ' מסעות זה נגד הכוחות הרע. איך זה מתקשר?
בואו נראה.
שורה 13. אך יש לומר שלעומת שדוחים את חלקי הרע,
באים לעומתם למדרגות על מדרגות להידבק באהבה בהשם יתברך במספר מ״ב,
מקביל לפרשת ואהבת.
רעיינו שלעומת שהתייגו ביגיעת הנפש לדחות חלקי הרע בכל פרט ופרט,
מצאו לעומתה עינייך ומנוחה בדבקות של מלברך.
כלומר, אתה צריך לדעת שהוא נלחם ברע, נלחם ברע, נלחם ברע, כמו קודם כל מיני.
שמע, אתה מקבל מזה רע, אתה בסוף מכל המלחמה ברע, אתה מקבל גם קשר והתקשרות לקדוש ברוך הוא.
והוא כן שלשת ימי המעשה, בשבת שלעומתה,
העבודה בבירור בין טוב לרע בכל ימי המעשה,
מוצאים מקור חמש למעלה, משכנות, שעניינות ומנוחה שלמה ביום השבת.
כמו שאמר, הוא מצא מנוחה, ישבתי שם.
זה וישאו ויחנו, כי המסע הוא יגיע,
אין ביגש מאוד,
כן ברוכניות,
והחנה המנוחה שאחר כך.
והוא כן יגעתי, מצאתי, תאמין.
וידועים דברי אדוני ומורי ורבי,
ערים
זל מגור.
הוא היה הראשון של גור,
פידושי ערים.
מעניין למה הוא קורא לו אדוני ערבי?
קיבלו ממנו,
הוא אחריו, להשם משמואל קצת. פידושי ערים,
היה סבא של השפת אמת,
ומשמואל הוא אחרי השפת אמת. אז הוא מתייחס אליו, הוא קורא לו אדוני ערבי, מעניין.
שמה שאחר הגיעה, אחרי שאדם התייגע,
אל יחשוב!
למה שהרוויח אחר כך.
נו, הנה, יגעתי, מה קיבלתי?
כמה זה, זה דומה?
שווה הגיעה לה? לא, זה מציאה כזאת.
מה שאתה מקבל, מקבל, תשמח.
ומאתי יש לפרט לשון מוצאיהם?
מהמסעות האלה, מוצאיהם, לשון מציאה, כמו מוצא אני,
שהחניה שאחר המסע היא כמו מציאה אחרי הגיעה.
פה עבודות, דרכים בעבודת השם יש כאן.
והנה, מקור חמש, שורה שתים עשרה.
העולם הזה הוא עולם היגיעה והעשייה.
היום לעשותם, מחר לקבל שכרם.
והמנוחה שבשבת היא קבלת שכר הגיעה, אשר יודעים מה המעשה.
שבת זה מעין עולם הבא, אתה מקבל...
כן, השבת, היה לנו שבת מעין עולם הבאה.
מכון מאיר היה בקריית שמונה,
וחיזקנו את התושבים שחזרו לעיר.
עבדנו, היה יגיעה.
מקריית שמונה היינו בשבת ההסדר,
כל משימה שהיה לנו ללכת לבתי כנסת,
לתת שיעורים למטה בעיר,
לחזור.
שלוש פעמים ירדתי ועליתי.
התייגענו, אבל וואו, מאין עולם הבא, מה שעשינו שם, איזה פעילות.
היום כתב ראש המועצה הדתית, שלחנו כאן מכתב כזה ברכה מכל הלב,
מכל התושבים.
למרות ששכר מצווה באייל מלאכה,
אוי, למדנו את זה, שכר באייל מלאכה,
משוב ששבת ומאין עולם הבאה,
והצדק בו לשון למחר, היום לעשות אותם מחר, מה זה מחר? מחר זה לא מחר, יום חמישי,
מחר זה לאחר זמן,
בואי למהבל.
אבל עדיין יש להבין, החניית שאחר המסע שבמדבר, איך ייתכן?
שמקבלים שכר, יש חנייה?
אך יש לומר, על פי דברי השעש שבת,
העומד לכתף,
היינו ליישר את המסע על כתפו, וכדי יוכל ללכת עם המסע, עליו הנחה גופו, כי דרך הנחת חפת כמקומו דאמין.
במצב, למה היינו הנחת גופו,
כהנחת חבר כבוד העמדינים?
בחודש שבת,
אדם יוצא מרשות לרשות.
אם הוא יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים,
והוא נח שם, עומד שם,
אז זה כבר עשה עקירה והנחה.
עכשיו עוד פעם הוא מתחיל ללכת,
עושה עוד פעם עקירה,
נכנס לרשות היחיד, עוד פעם
מתחייב פעמיים.
אבל אם הוא תוך כדי שהוא ינשא את המסע,
הוא נעמד קצת כדי ליישר את המסע שיש לו על הכתף,
אז אומרים, זה לא נקרא הנחה.
זה תוך כדי הילוך, זה לא נקרא שנעצר, כן? זה לא מחייב אותו, בסדר?
העומד לכתף, כן? לכתף זה כאילו,
דהיינו ליישר את המסע על כתפו,
מקור שש למעלה, כדי שיוכל ללכת עם המסע בצורה יותר טובה, למה היינו הנחת גופו?
זה הנחת חלקו מודאמי.
זה לא נקרא הנחה.
הוא אומר, אז הוא לוקח את המונח ההלכתי הזה,
הוא אומר, כן, ישראל במדבר
לא לקחו את החנייה והמציאה לעצמם להיות להם נייך על קווי שכר,
אלא רק להחליף כוח למסע אחר.
זה היה חנייה רק
כאילו לאסוף את מה שקיבלנו,
כמו שלמדנו במאמר הקודם,
ולהמשיך הלאה.
אז זה לא נקרא הנחה.
ובזה יובן
למה כתיב אלה מסעי ולא אלה החניות.
אבל החניה התכלית האחרונה, לא המסע.
הוא כבר דגדג איזה בעל אורח חיים,
תראו מה שאמרתי לכם,
אך לדברינו יובן שהחניה,
אי אפשר לקרוא אותה חניה בהחלט,
והכל בכלל מסעי, כי עומד לכתף, זה רק שהייה לרגע,
זה לא נקרא...
ובזה יובן השנה כתוב, בטומא של מוצאיהם,
היינו החניות שמצאו מנוחה ומבוקשם למסעיהם,
היינו צורך המסע לאללה,
שאין המציאה מציאה בהחלט, אלא לצורך מסעיהם.
ומכל מקום אי אפשר לומר שמעשיהם הם התכלית,
אלא אדרבה, אלה מעשיהם מוצאים,
שהתכלית הכללית היא המציאה שבאחרונה,
לאן נגיע בסוף,
אלא התכלית הפרטית היא הנסיעה,
ובשביל זה הלכו במדבר
לקטטת הרישה של
הכוחות הרע וכל זה.
אז אם כן, למדנו כאן, באמת העניין של המסעות,
כל אדם צריך להתבונן במסעות של החיים שלו,
ולהבין שכל דבר וכל אירוע,
לדעת מה אני יוצא מזה, מה אני לוקח מזה,
להתבונן.
בספרדים כתוב,
אדם בסוף היום מתבונן מה עברתי היום, מה סחבתי, מה עשיתי, מה לקחתי,
לפחות שבת,
מוצא שבת,
אחרי שבת, מה יצאתי מהשבת, מה לקחתי ממנה.
יכול להיות שאדם לומד ומתבונן,
וכל יום, אפילו כל יום,
הוא עמד שבוע,
פעם בחודש,
תעשה סיכום מה התקדמתי, מה למדתי, איפה אני הייתי,
על איזה קודם אני צריך לעבוד.
בצורה הזאת, אז באמת המסעות האלה,
הם מביאים בעזרת השם ברכה לאדם
לכל ימי חייו. תודה רבה.
