שלום לכולם.
אנחנו ממשיכים.
שעה טובה, מתחילים פרק ג',
מסכת אבות, משנה א'.
עקביה בן מהללל אומר,
הסתכל בשלושה דברים, ויהי אתה בא לידי עבירה.
דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מאין באת?
מטיפה שרוכה.
ולאן אתה הולך למקום עפר, רימה ותולעה.
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?
לפני מלך מלכי המלכים,
הקדוש ברוך הוא.
זו אחת המשניות הכי מפורסמות וידועות. למה?
בהלוויות.
ככה נוהגים הספרדים,
ככה נוהגים האשכנזים להגיד,
תימנים לא נוהגים?
ספרדים גם לא נוהגים. ספרדים אמרו לי שכן.
לא?
טוב, יכול להיות מנהגים ככה, מנהגים ככה.
משנה מפורסמת.
לפני שנבין מה המשנה,
נבין מי היה עקביה בן מהללאל.
מקום מספר 2,
מחכמי ישראל הקדומים.
היי בדור החמישי לזוגות,
בסמוך לחורבן הבית, ורבי יהודה אמר עליו,
שאין העזרה בבית המקדש, ננעלת על כל אדם בישראל בחוכמה ובטהרה וביראת חטא,
כעקביה בן מעללם.
היה מגדולי הטהורים,
יראי החטא והחכמים בדורו.
כלומר, צדיק יסוד עולם.
פלאק לחכמים בארבעה דינים.
מותר לחלוק.
והם אמרו לו, עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אבית דין לישראל.
אם תחזור בך,
תהיה אב בדין. לא הכוונה בגלל הכבוד, הכוונה שאני חושב שאתה טועה.
אמר להם מוטב להיקרא שותה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשעה לפני המקום, שלא היו אומרים בשביל שררה חזר בו. כדי שאני אהיה אב בדין, חזרתי בי. אם הוא חושב שהוא צודק,
מותר לחלוק.
אז סנדרין,
יש אצבעה.
בסוף הולכים לפי הרוב,
אבל אסור לאדם לבטל דעתו כל עוד לא נפסקה הלכה בסנהדרין. אחרי שנפסקה הלכה,
אדם מחויב לבטל דעתו.
הרי מה יש סנהדרין? זה מושג של 71 חכמים.
נחלקו.
טהור, טמא, מותר, אסור, כשר, טרף, מצביעין.
60 אומרים כשר,
11 אומרים לא כשר, הלכה כשר.
גם ה-11 מבטלים דעתם.
אבל לפני שנפסקה ההלכה, כל אחד נלחם על דעתו.
בשעת מיתתו
אמר לבנו, בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.
מה שחלקתי לחכמים והיית איתי, עכשיו תחזור בך.
אמר לו, למה?
מה קרה, אבא?
אמר לו, אני קיבלתי מרבותיי והם קיבלו מרבותיהם.
אבל אתה קיבלת ממני,
אני יחיד והם רבים.
אתה לא קיבלת ישירות ממי שקיבל.
לכן אמר לו בסוף
לחזור בו ממה שהוא אמר.
טוב, נחזור למשנה.
מקום מספר אחד, עקביה בן מהללל אומר,
הסתכל בשלושה דברים,
ואי אתה בא לידי עבירם.
דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן בן וחשבון.
אחת השאלות החזקות על המשנה,
למה חוזרים עוד פעם אחר כך מאין באת, מטיפה שוחה? תגיד את זה ישר,
נכון? למה יש כפילות?
נכון, שחר?
דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני, ואחר כך עוד פעם חוזרים מאין באת, תגיד ישר את כל...
למה אתה מחלק את המשתל לשני חלקים? למה אתה כופל את הדברים?
קודם כל נבין מה קורה.
רבי עובדיה בר תנורא אומר מטיפה שרוכה.
מה זה טיפה שרוכה?
טיפת שכבת זרע.
יש זרע מהבעל,
ביצית מהאישה,
מזה נוצר ילד,
הטיפה הזאת היא סרוחה?
אומר רבי יהודה בתנורא, ואף על פי שבשעת העיבור אינה סרוחה, היא חיה הטיפת זרע, לא סרוחה,
שאינה מסררת ברחם האישה עד לאחר שלושה ימים, וכשתסריח אינה ראויה להזריע.
מכל מקום הוא קורא לה טיפה סרוחה,
כי היא קרובה להסריח מחוץ לימי האישה.
והמסתכל שבא מטיפה סרוחה,
ניצול מן הגאווה.
עוד מעט נעמיק בזה.
והמסתכל שעתיד ללכת למקום עפר,
רימה ותולעה, מה זה המקום הזה?
קבר. קבר. מה נדבר בין רימה לתולעה?
רימה זה תולעים קטנות,
תולעה זה תולעים יותר גדולות.
נהיה מוקפים גם בזה
וגם בזה.
לא כל כך, בסדר.
והמסתכל שעתיד ללכת, אנחנו במקום מס' 3,
והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר עם אבטולעה,
ניצול מן התאווה והחמדה אל הממון.
והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון,
פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה.
בינינו, אמיתי, האם הדבר הזה משפיע עלינו?
האם בזכות המשנה הזאת איננו באים לידי עבירה,
או לא כל כך?
תשובה, לצערנו הרב, נחלק את זה ככה. תראו.
בהלוויה אומרים את המשנה הזאתי,
הלוויה הלב פתוח,
להקשיב.
הלוויה אדם רואה, פתאום אדם נפטר. בטח אם הוא נפטר מוות טראומטי ולא בגיל 121,
אז זה מזעזע.
ואז זה מזעזע,
ואז
הנשמה היותר פתוחה לקלוט מה שהעקביה בן מהללאל אומר.
אבל ביום הרגיל, לצערנו הרב,
הם לא חוזרים על דברים,
על משניות,
על מוסר,
על אמונה זה לא ייקלט,
כי זה נשאר מרחף באוויר. כולנו יודעים מה שעקביה בן מהללל אומר לנו.
האם זה משפיע עלינו לעשות עבירות?
לא כל כך. מדוע? אני אגיד לכם למה. תראו,
הדבר הזה הוא דבר עתידי.
לא כולם רואים את המוות,
יודעים שיש מוות,
יודעים.
לא כולם רואים ליתן דין וחשבון.
הרי ביהדות אחד מיסודות עיקרי האמונה זה שכר ועונש.
תחשבו,
הרב קורא בשמונה קבצים,
דן, מה קורה אם אתה יודע שאין עולם הבא,
אין שכר ועונש, אין עולם הבא.
כמה באמת זה מחזיק אותם להישאר בקיום תורה ומצוות.
אין שכר ועונש.
אומר הרב הוק, האמונה הזאת,
שבסופו של דבר,
לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, זה גורם לאדם להיות יותר טוב. אלא שמה? בחיי היום-יום זה רחוק מאיתנו.
אנחנו מאמינים בשכל שיש עולם הבא,
יש דין וחשבון, יש מוות.
אנחנו מבינים, אבל לא חיים את זה ביום-יום. איזה הוא חכם?
הרואה את הנולד.
אדם שמבין
כבר עכשיו, כבר בהווה,
שהאדם מציאותו היא מציאות של חלוף,
הוא יכול בשניות פתאום לעוף מן העולם.
השם מוריש ומעשיר מוריד שאול ויעל, היה לפני כמה שנים,
את הקורונה.
בבת אחת מעצמות נפלו, אנשים פרטיים נפלו,
מתו מיליונים, בבת אחת נגיף קטן. כשאדם מבין שכל חייו על בלימה,
הוא באמת יחיה את המשנה הזאת,
הוא יפנים והוא לא יבוא לידי עבירה.
אז נתחיל מההתחלה.
מה זה דע מאין? באת מטיפה שרוכה.
לכאורה זה בא לבטא מה?
שהאדם יהיה ענוותן.
שורש המידות הרעות זה גאווה,
שורש המידות הטובות זה ענווה.
איך מגיעים לידי ענווה?
הרמחל,
אחד הספרים המסודרים ביותר,
הוא אומר לך, יש מידה,
מסביר לך מה המידע,
מסביר לך איך קונים את המידע ומסביר לך מה יכול להפסיד את המידע.
כל דבר בחיים צריך תחזוקה.
קנית אוטו, צריך לתחזק אותו.
תתחזק,
האוטו ילך.
גם נישואים, צריך לתחזק. כל דבר בחיים צריך תחזוקה.
לכן הרמחל מסביר לך על מידה מסוימת, אחר כך איך קונים את המידע,
אחר כך מה מפסידים.
כשהרמח״ל מדבר על מידת הענווה,
איך קונים אותה?
הוא אומר, זה מתחלק לשני חלקים.
מקור מספר 6. שניים הם המרגילים את האדם על הענווה.
הרגילות וההתבונן. הרבה פעמים בספריו
הרמח״ל נותן לנו שני כיוונים אפשריים כדי לקנות מידות טובות.
אפשרות אחת, אמצעים או רגילות
או תחבולות, אפשרות שנייה,
בצורה פנימית-שכלית.
האפשרות הראשונה נקראת אחרי המעשים,
נמשכים הלבבות.
אתה מתרגל, אתה מתנשא,
לאט-לאט תקנה בעצמך,
בזריזות, הוא אומר. למשל, אנחנו עצלנים. קשה לקום מוקדם.
קשה.
נכון.
קשה.
מה עושים?
צריך שעון מעורר.
אתה שם שעון מעורר, נכון? פה.
אתה שם אותו, אבל מה בדרך כלל עושים?
מכבים וממשיכים להירדם.
אומר הרמחל,
שים את השעון מעורר
רחוק ממך.
שים אותו על כל גבוה. זה יכריח אותך לקום. אבל לא בא לי לקום, לא משנה.
שים יום אחד, שניים, שבועיים, חודשיים,
תתרגל.
זה נקרא, ותחבולות תעשה לחם לחמה. קשה לך לקום,
אתה תכריח את עצמך,
תתרגל, אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
מתוך התרגלות למשהו, שכרגע זה רחוק ממני,
אני עוד לא חי איתה לקום מוקדם,
אבל תתרגל למעשים גם בענווה.
שש, שניים מרגילים את האדם על הענווה, הרגילות והעטבונה. הרגילות,
שיהיה אדם מרגיל עצמו מעט בהתנהג בשפרות. לא שפרות של ביזיון חס ושלום, כמובן, שפרות של הכנעה.
בישיבת המקומות הפחותים, והלכת בסוף החברה.
לא לשבת במזרח.
אתם יודעים מה זה מזרח?
מקום שזה, כן?
הרבה פעמים גם אצל רבנים,
איפה אני יושב, באיזה מקום, כמה כיבדו אותי, כמה... זה לא פשוט,
יצר הכבוד.
אומר הרמח״ל, אל תתרגל לשבת במקומות הכי מכובדים. עכשיו, רב קהילה, בסדר, יש לו מקום מכובד.
אבל לא תמיד לחפש את הדברים הכי מכובדים. תשב עם פשוטי העם,
ללבוש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים, אך לא מפוארים.
אל תחפש בגדים מפוארים, ואל תגיע בגדים מרושלים.
באמצע, בגדים מכובדים, קוראים לאדם, וואו, ציון מכובד.
הציבור החרדי, כולם חליפות.
למה?
כשקראתי,
זה התחיל מרבי ישראל סלנטר.
עד תקופתו
הלכו בישיבות בגדים מרופטים.
אה, לא רציני.
כן,
כמוכם בערך, כן?
והוא ראה, רבי ישראל סלנטר,
היה פעם באיזה טקס, עורכי דין, לא זוכר בדיוק. הוא ראה באירופה, שמע,
אלה שלומדים תואר הולכים רציני, חליפות.
הוא אמר, לא ייתכן שבני תורה פחות מאלה.
לכן נוצר החליפות. לא ייתכן.
אבל לפעמים גם החליפות, לפעמים גם הבגדים,
זה לא אמיתי.
הבגד בוגד,
והחליפה מחליפה, והמעיל מלשון מעילה.
יש צד בבגדים שהוא נכון, ויש צד שהוא לא נכון.
בגדים מכבדים את האדם מצד שני,
אנשים מגזימים עם הבגדים יותר מדי.
לוקחים מותגים הכי יקרים, אומר הרמחל, אתה רוצה להיות עניו?
תתלבש מכובד,
אבל פשוט, לא יותר מדי פאר, זה יכול לגרום לך לגאווה.
כי בהתרגלו בדרך הזה, אנחנו בשש,
תיכנס ותבוא ענבה בליבו מעט, מעט, תהליך ארוך,
עד שתיקבע בו כראוי, כי הנה,
בהיות טבע לב האדם,
לזוח ולהתנשא.
בני אדם אוהבים להתגאות.
אתם ענבים שבענבים,
אבל רוב בני האדם אוהבים להתגאות.
קשה עליו לעקור מעיקרה הנטייה הטבעית הזאת.
אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשיך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך.
קשה לו בנפש,
כי יש לו בנפש גאווה,
תעשה פעולות חיצוניות,
לאט-לאט תראה איך אתה מתקרב לענווה.
א-תלך חושמורם, תרנגול, קו-קו-ריקו,
תלך כפוף,
ראש ככה,
לאט-לאט, המעשים אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
לוקח זמן, זה לא בבת אחת, כמו בצבא.
סרגל מאמצים, לא בבת אחת, אתה רץ 2006-48.
שש ארבעים ושמונה, כן, ככה רץ טיפה, כן.
לוקח זמן, הצבא מכין אותך לאט-לאט. כך גם בקניית מידות, זה תהליך
איטי.
אפשרות אחת, אומר הרמח״ל,
מהחוץ לפנים.
תעשה מעשים של ענווה,
תקנה לאט-לאט מידת הענווה.
אך היית בונן, דילגתי כמה שורות,
הוא על עניינים שונים. אפשרות שנייה, לא בצורה מעשית, בצורה שכלית.
הרמח״ל מחנך אותנו הרבה פעמים להתבוננות,
שהדברים נובעים משכל, שאתה לומד את הדברים,
חוזר עליהם, בסוף ייכנע.
הרמח״ל אומר בהקדמה,
הספר, מי שעובר עליו פעם אחת, פעמיים, שלוש, ארבע, קצת השערים, לא יעזור לו כלום.
אין חידושים.
אדם שחוזר על הספר כמה שיותר פעמים,
מבין בשכלו,
זה חודר.
הרב קוק באורות הקודש,
הידיעה,
הרצון והיכולת.
ידיעה ברורה משפיעה על הרצון.
והרצון, יכולת, ידיעה,
רצון, יכולת.
אם אנחנו נדע כמה אוכל לא בריא מזיק לנו,
נתחיל לאכול אוכל לא בריא.
אוכל בריא.
אם נדע כמה סיגריות הורסות את הבריאות,
יהיה קשה,
אבל נפסיק לאשל.
אם נדע גם הסמארטפון ממכר, זה הורס כל כך הרבה דברים,
טוב, זה אין סיכוי כזה. אבל בכל מקרה, בכל מקרה,
כשאתה חושב וחושב, הוא יקנה.
אך ההתבונן הוא עניינים שונים.
האחד הוא המוזכר בדברי עקביה בן מהללאל דם מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ניתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת כל אלה שאתה לומד את המשנה הזאתי טוב הם נגדיעים לגאווה ועוזרים על הענווה כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרה מאיפה התחלנו טיפה סרוחה
בגרירות התחלתו, אין לו טעם להינשא כלל,
אלא לבוש ולהיקלם. על מה זה דומה?
לרועה חזירים. אדם היה רועה של חזירים.
שהגיע למלוך, פתאום נהיה מלך.
אחשוורוש גם. מה הוא היה, זוכרים?
מה הוא היה?
מנקה אורבות, לא? משהו עם האורבות של נבוכדנצר, לא? משהו כזה, נכון? משהו עם האורבות. ותראה,
הגיע למלוך.
כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים,
אי אפשר לו שיתגאה.
יעקב אבינו הלך לחרן עני ביותר.
רק מקל היה לו.
כשהוא חזר, חזר עשיר גדול מאוד, יעקב.
פו, כמה כבשים, עבדים, שפחות, תראו מה כתוב.
חזר עשיר.
מה הוא אומר? כי במקלי עברתי את הירדן הזה.
הוא נזכר במקל.
התחלתי מקל, גם כשהוא חוזר עשיר, מקל.
הוא לא נתן לכל האושר לתת לו גאווה.
הרבה פעמים, לצערנו הרב, אושר גורם לאדם גאווה.
כוחי ועוצם ידי.
היום דיברנו,
חובות הלבבות.
מזכיר סיפור,
כנראה,
אולי מדובר על כיבושי נפוליאו, לא נפוליאון,
אלכסנדר מוקדון, שחזרו ממלחמה. פעם פגש חסיד אחד, אנשי צבא, חוזרים מהמלחמה.
מרעים, כולה וואוו.
מלחמה רצינית.
אמר להם חסיד אחד,
אתם חוזרים מהמלחמה הקטנה.
עכשיו זו המלחמה הגדולה.
שואל אותו איזה מלחמה?
מלחמת היצר.
לא להתגאות.
מלחמת
ששת הימים,
הבסנו צבאות ערב.
מלחמה אדירה.
היינו באופוריה,
כוחי ועוצם ידי, חטפנו מלחמת יום הכיפורים.
לפני טבח של החמאס,
אין סיכוי שהחמאס יתקיף, החמאס מורתע. אנחנו חזקים, חטפנו.
צריך מאוד להיזהר באופן לאומי, באופן פרטי,
שתמיד האדם יתפעל השם,
יגיד תודה להשם, על הפרנסה, הדברים הפשוטים,
לא לחשוב שזה רק הוא.
זה הוא, אבל בעזרת השם.
הכל מאיתו.
ממשיך א-רמחל,
כל עת וכשיחשוב כמו כן, שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת.
איך אמרנו, אחת המשניות, מרבה בשר, מרבה רימה.
אדם אוכל הרבה, הרבה, הרבה, הוא, תולעים יחגגו.
כן, כן.
אז זה אומר השנא הקדוש, שאדם צריך לאכול לפי התועלת,
ולא לפי התולעת.
כן.
לפי התועלת, אז הוא יאכל, הוא לא יהיה כל כך מה לבשר.
אם הוא יאכל לפי התולעת, אוי ואבוי.
יאכל כפי תועלתו ולא כפי תולעתו. ככה הוא אומר.
כל שכן שיכנע גאונו וישכח שעון גאוותו.
כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו, בושת וכלימה.
וכשיחשוב עוד וידמה בליבו, רגע ייכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה.
יש משפט לכל אחד מאיתנו, משפט רציני.
זה לא סתם.
הרי אם אדם הולך עכשיו למשפט,
לא יודע,
תביעה של מאה אלף,
הוא רועד לפני המשפט.
הוא רועד, מה אני אגיד, ארוך דין שלי יצליח, לא יצליח, זה הרבה מאה אלף.
פה זה החיים.
צערנו הרב, ביום-יום לא מרגישים את זה. מתי הם מרגישים את זה?
באיזה יום?
באיזה יום בשנה מרגישים את זה?
לפני יום כיפור?
ראש שנה.
זה יום הדין.
עשרת ימי תשובה מרגישים בעיקר ביום הדין. כי ביום הדין נקבע,
אדם מבין שנקבע לכל אחד מה ייגזר עליו.
ביום הדין ייקבע מה ייגזר עליו.
על המדינות ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב, איזו לרעב, איזו לשלום.
הטבח של החמאס נקבע בראש השנה של אותה שנה.
כשפוטין תקף את אוקראינה זה נקבע בראש שנה של אותה שנה.
שכל אחד מתארץ, מתחתן, זה נקבע בראש השנה. ראש השנה זה יום דין, אז מרגישים ימים נוראים.
אבל ביום-יום, לצערנו, פחות חשים את זה. אבל אם אדם לומד את המשנה הזאת ומחדיר למוח לפני מי אתה עתידי דין וחשבון החיים שלו אחרים לגמרי,
הוא יותר ייזהר במצוות, יותר יקפיא בכל הדברים.
מה זה ולאן אתה הולך?
איך את זה כתוב ולאן אתה?
תלך. מצוין. עתיד.
מה זה הולך?
למה הולך?
תשובה,
שמעו,
מקום מספר ארבע, אתה הולך,
כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המוות מיום היוולדו הוא,
שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הווה,
ולא לשון עתיד.
כל רגע אנחנו מתקרבים אל המיתה,
הולך בהווה.
מה ההבדל בין דין וחשבון, נכון?
מה זה דין?
לפני מה אתה נותן דין, או לפני חשבון, מה זה דין וחשבון?
אחרי יקרים, אדם עושה עבירה.
על מה הוא נענש?
על עבירה.
מה עוד?
ו?
עצום. ו?
מצוין.
שבע,
כתוב בחובת הלבבות
שמלבד מה שצריך לשוב על העוונות,
או צריך לשוב על זה,
גם על זה שבמשך עשיית העוון היה פנוי מעסק עשיית המצווה. עשית עבירה, חצי שעה, שעה, לא יודע מה עשית,
יכלת בזמן הזה לעשות דברים חיוביים.
ואברהם זקן בא בימים. אומר, גם מבינה, כל הימים
היו לו שלמים.
לא היה מידע, לא היה חיסרון.
כל יום הוא הפיק מה שהוא היה צריך.
כשאדם עובר עבירה,
הוא לא עושה מצווה בזמן הזה.
וכן פרש הגררא,
מה שכתוב ליתן דין וחשבון, שדין הוא על העבירה,
וחשבון הוא על כך שבזמן עשיית העבירה יכל לעשות מצווה,
גם על זה הוא ייענש.
והנה התיקון לכך הוא עשיית תשובה מאהבה.
שעל זה אמרו חז״ל שזדונות נעשים לו כזכויות,
ונחשב כעושה מצווה.
ואנו, שעדי תשובה מהיראה, אם אדם שב מתשובה מפחד,
נתקן החטא והמרידה בקדוש ברוך הוא. גם אנשים חוזרים בתשובה מפחד,
מחו לו על העבירה.
אבל עדיינו נשלם החלק שנוגע לקדוש ברוך הוא במה שחיסרנו בקיום מצוותיו בזמן של העבירה.
אבל עדי תשובה ואהבה שנעשים מעבירות זכויות,
אם כן שילמנו בזה זכויות להקדוש ברוך הוא. בסדר? מובן הדיונים בחשבון? מעולה.
עכשיו נחזור אל המשנה.
שאלנו למשנה,
לכאורה כפילות,
עקביה בן מה אלהלל אומר,
הסתכל בשלושה דברים,
ויהיה אתה בא לידי עבירה. ואחר כך הוא עוד פעם חוזר,
דה מאין באת,
ולמה הכפילות הזאת?
תגיד ישר, דה מאין באת, מטיפה סרוחה.
למה אתה אומר דה מאין באת,
ולאן אתה הולך ולפני מי אתה ועוד פעם חוזר די מהם באת ואומרת תשובה תגיד ישירות ותשובה
אומר הרב צבי יהודה זכר צדיק לברכה
מקור מספר 8
עקביה בן מעללל היה בדורות ראשונים של תנאים בזמן בית המקדש
אישיות מיוחדת במשנה כתוב אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביה בן מעללל נתנדה
שאין עזרה ננענת על כל אדם בישראל בחוכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביה בן מעל. הפרק עוסק בפרק ג', שנלמד אותו בעזרת השם
עכשיו וגם אך באלול.
בעיקרו עוסק בתורה. אנחנו נראה במשניות, בעיקרו הדרכות של תורה.
אבל המשנה הראשונה שלומדים עכשיו
זה הקדמה של יראת שמיים לפני הכניסה לישיבה, לפני שאתה לומד תורה, הכנה.
רקע, בסיס,
הקדמה לתורה על ידי יראת שמיים, חשבון נפש, חשבון החיים. יש כאן שלושה דברים,
ובהם אפשר ללמוד שתי הסתכלויות,
ושתיהם אמיתיות.
א',
דע מאין באת, הפשט הוא מבט של שפלות והשפלה. כמו שראינו, באת מטיפה סרוחה, מהתמאת המתגאה.
אבל יש לפרש גם
שהרשע מדברת באופן חיובי. כלומר, המשנה מתחלקת לשני חלקים.
דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת בחשבון, ואחר כך חוזרים עוד פעם.
החלק הראשון, אומר הרב צבי יהודה, נועד לאנשים יותר נעלים.
לא צריך להכניע אותה, אבל אם זה לא עוזר, אז החלק השני מגיע. מה זה החלק הראשון?
דע מאין באת.
תסתכל למקור.
יש לך נשמה אדירה.
כתוב בגמרא מסכת נידה, אמנם אבא הביא את הטיפה הסרוחה, ואם אתה בצית וכל ה-DNA, כל אחד מביא עם דברים מסוימים,
אבל הנשמה, הקדוש ברוך הוא מביא.
אלוהי נשמה, דבי,
טהורה?
היא.
האשכנזים מוסיפים היא.
הספרדים רק טהורה.
האשכנזים מדגישים את המילה היא.
היא טהורה, היא לא רק הייתה טהורה, היא גם עכשיו.
יש לך נשמה טהורה, אומר הרב קוק, בן אדם,
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים, תקחי, יש לך,
דע מאין באת, איזה גדולה, מאיזה נשמה.
זו אפשרות אחרת להבין את המשנה, גודל.
נמשיך ב',
ולאן אתה הולך?
שוב אפשר להבין כאן שפלות האדם כמפורש בהמשך למקום מפער, אתה הולך לקבר, זו אפשרות אחת.
אבל אפשר גם להבין מבט גדול. דע לאן אתה הולך. זכור שיש בידך להתעלות למעלה, למעלה.
יש מחלוקת.
בראשונים, מי יותר גדול, האדם או המלאך.
רמב״ם סובר מלאך,
יותר גדול מהאדם.
מקובלים סוברים האדם יותר גדול מהמלאך. מי צודק? אומר נפש החיים, שניהם צודקים.
ברור שהמלאך יותר קדוש.
יש לו יצרים,
הוא מקנא, מלאך זה משהו מיוחד. מצד שני, האדם,
כשהוא מתקן דברים,
איזה מדרגה הוא עובר את המלאך. כי המלאך, אין לו ניסיונות.
הוא, מה שיש בו, נגמר הסיפור רוסן.
אבל האהדה עם הנשמה הגבוהה שלו, שהוא הולך, האדם נקרא הולך. נתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
מלאכים נקראים עומדים.
האדם נקרא מהלך, יש לו יד.
ולאן אתה הולך?
איך אתה יכול להתהלך ולהתעלות מרגע לרגע?
תחשוב על זה.
כשאדם חושב על המציאות הזאת, אז הוא לא יחטא.
יש את האפשרות להתעלות כל הזמן.
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?
הפשט, אוי ואבוי, הולך להיות עונש אימא לאיזה פחד.
אבל, אומר הרב צבי יהודה,
זו הדרכה לחשבון אחראי ועמוק של החיים.
ככה מחנך אותנו הרמחל.
יש לו בסוף מסיעת השערים, ההוצאות הרגילות,
נקרא עץ חיים.
קונטרס כזה.
שבו הרמחל אומר, עברתי על כל התרופות שבעולם.
שפה שלי.
לא מצאתי תרופה יחידה נגד יציר הרע, אלא?
תרופה יחידה, מה היא?
מה היא? לימוד תורה. לא, לא תורה ולא תפילה. מה הוא אומר?
מצוין, מצוין.
חשבון נפש, התבודדות.
חשבון נפש.
כשאדם עושה חשבון נפש
כל יום, מה עבר עליי היום?
מה לא הייתי בסדר?
מה כן הייתי בסדר?
אתן לעצמך פידבקים, אבל גם מה לא הייתי בסדר?
קמתי בזמן,
התחצפתי לאבא,
התחצפתי לאימא,
איך נסעתי בכביש?
זעיר. אם הוא עושה כל יום חשבון נפש,
אומר הרמחל,
זה התרופה היחידה שתצליח לנקות אותך לגמרי מייצר הרע. לגמרי.
רבי נחמן קוראים לזה התבודדות, זה אותו עיקרון,
זה לא משנה.
התבודדות, אתה לא אוכל ביער, אתה יכול גם בבית, זה לא משנה.
העיקרון לעשות חשבון רציני על החיים שלך.
הרי סוחרים עושים חשבון מאזן, הרווחנו, הפסדנו, כל הזמן עושים חשבון.
אז על החיים שלך לא תעשה חשבון?
זה התרופה היחידה, אומר הרמחל.
לכן אומר הרב צבי יהודה, אפשר להבין את זה במובן הפשוט, כפי שלמדנו.
הכנעה,
לא להיות גאווה. תסתכל, אתה מגיע לקבר, תגיע לטיפה סרוחה, אבל אומרת, אפשר לעשות את זה מדרגה גבוהה.
אתה מאין באת? מה המקור?
ולאן אתה הולך? אתה תמיד מתקדם בתנועתיות לכיוון המטרה העליונה.
ולפני מי אתה עתיד?
תהיה נורא פחד, הוא יהיה משפטי, יהיה מפחיד.
תעשה לעצמך דין וחשבון.
יום יומי,
כתוב בזוהר שהצדיקים נקראים מארי דחושבנה,
בעלי החשבון,
שהם עושים חשבון כל יום לפני השינה.
שנזכה בעזרת השם לחשבון הזה, להתעלות הזאת,
לחיות חיי המשנה,
ממילא לא נבוא לידי העבירה של כולנו יום טוב.
