שלום ערב טוב ברשות הרב
בשבת הקרובה יחול ראש חודש מנחם אב
וכבר בשבת הקודמת
אמרנו ברכת החודש
ובהקשר לשם החודש
ראוי להזכיר דברי ארוך השולחן באבן העזר סימן קכו
כשהוא מברר
מה שם החודש המדויק והנכון
אם חלילה מישהו צריך לכתוב גט
וחודש אב,
איך יציין
בכתיבה מדוקדקת את השם אב?
אז הוא כותב כך,
אב,
אין כותבין מנחם אב,
בגט,
שמה שרגילים לכתוב כן במכתבים וכשמברכים את החודש,
זהו רק לשם נחמה,
כשנזכה אם ירצה השם במהרה בימינו אמן.
אבל שמו
של החודש,
מבחינה הלכתית, הוא רק אב.
ובכן הוא בשס ויש מסכת ראש השנה.
הוא מביא הוכחה
שמבחינה הלכתית שם החודש אב,
מה שאנחנו קוראים לו מנחם אב גם בברכת החודש ובעוד,
זה משום שאנחנו מאמינים
שעוד תהיה לנו נחמה בחודש הזה.
אבל שם החודש הוא אב,
ואם כתב מנחם לחוד,
יש מי שאומר, זה בספר גט פשוט,
שכשר בדיעבד,
כיוון שמפורסם הדבר וידוע שקוראים לחודש אב מנחם.
ובאמת יש עדות שקוראים לחודש הזה מנחם.
אבל לי צריך עיון בזה,
שהן אמת שבספרי חכמי הספרדים ובהסכמותיהם רגילים כן, אבל אצלנו אין נוהגים כן.
ויש שכותבים שניהם ביחד.
כלומר,
לא אב ולא מנחם,
אלא מנחם אב.
וזה ודאי נראה לעניות דעתי שבדיעבד,
אם כתב
בגט, מנחם אב, שזה כשר.
כי כך כותבים באגרות וכך מברכים את החודש.
אז אף על פי שהוא בוודאי
מעדיף לכתוב בגט אב,
הוא אומר שבדיעבד, מנחם אב זה בסדר.
ובכל מקרה,
כך כלל ישראל מכנים את החודש הבא עלינו לטובה, מנחם אב.
מה פשר הכינוי הזה, מנחם אב?
האם רק אנחנו
מייחלים שתהיה לנו נחמה בחודש הזה,
או שאפשר לומר יותר מזה.
אומר הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין,
זכר צדיק לברכה,
שבעצם
אף על פי שהחודש הבא,
זיכרון החודש הבא,
הוא מיד מתקשר עם החורבנות הגדולים,
עם החטאים הגדולים,
עם הייסורים המרים,
אבל העובדה
שיש לנו אב,
זה מנחם אותנו.
כי יש הבדל
אם סתם ככה
קוראים לנו צרות,
או שאבינו שבשמיים,
הוא לוקח חסות,
הוא משגיח מלמעלה,
ואולי,
אומר רבי ישראל מרוז'ין,
כמו אבא.
לפעמים האבא
מייסר את בנו ברמה כזו או אחרת,
כמו לדוגמה ילד קטן
שחלילה רוצה לקפוץ לכביש, ואבא מושך אותו,
גם אם הילד יבכה,
גם אם זה כואב לו,
אבל זו הצלתו.
ועוד המון המון
אפשרויות
של טעויות, של שגגות,
שבן
עלול לעשות,
והאבא
מונע אותו,
הוא מצער אותו, הוא מייסר אותו, חוסך שבטו, מכה בנו,
לא נגיד עכשיו את כל תורת החינוך על רגל אחת,
אבל ודאי האבא,
מאהבתו לבנו,
הוא מייסר את בנו.
אבל אז הבן,
כשיגדל, יבין שאיסורים שהאבא עושה
זה ודאי רק לטובה.
ועל פי זה אומר רבי ישראל מרוז'ין כך,
ודאי הכל הוא לטובתנו,
ולכן שם החודש הזה שבו לקינו בכפליים
שמו מנחם אב,
כי אנו מתחזקים בעצמנו על אף מה שנעשה לנו בחורבן הבית בכלל,
חורבן הבית של כלל ישראל,
וגם החורבנות הפרטיים, כל אחד לפי
העדה שלו והמסלול חיים שלו,
אנו מנחמים עצמנו
שהוא יתברך אב הרחמן,
ובוודאי
הכל לטובתנו.
והדברים מפורשים בפסוק בפרשת עקב,
שאנחנו נקרא בעזרת השם בבין הזמנים,
ויד דעתיים לבביך,
כי כאשר ייסר איש את בנו,
השם אלוקיך מייסריך.
המבט שלנו
על האיסורים
היא מתוך ידיעה,
מתוך שאנחנו מרימים את העיניים ואנחנו יודעים שכאשר ייסר איש את בנו,
השם אלוקיך מייסריך,
ואיסורים שבאים מהאבא בוודאי,
בוודאי הם לטובה.
אומר הרד״ק שם על הפסוק
שהנוצרים טוענים,
וזה בזמן הרד״ק,
לפני תקומת מדינת ישראל, בגלות,
הנוצרים טוענים, אם אתם כל כך צדיקים,
אז למה אתם בגלות?
ולמה יש לכם צרות בגלות?
אנו אומרים להם,
כאשר ייאסר איש את בנו השם לוקח המייסריך,
כי לטובתנו ריבונו של עולם עושה זאת.
אשרי הגבי אשר תיאסרנו יהיה.
אז המבט הזה
הוא גם תשובה לטענה תיאולוגית
מעבר לכך שהוא מקל עלינו נפשית לעבור את הצרות והייסורים.
בגמרא, במסכת יומא דף נד עמוד ב',
אמר אש לקיש בשעה שנכנסו נוכרים להיכל
בזמן חורבן בית המקדש,
ראו את הכרובים מעורין זה בזה.
הרי
ליבו של המקדש הוא קודש הקודשים,
ושם יש את ארון הברית,
כשמעליו כפורת
כיסוי מזהב,
ומעל הכפורת
שני הכרובים מזהב,
ובזמן החורבן הנוכרים שהחריבו את בית המקדש ראו את הכרובים מחוברים.
הוציאום לשוק
ואמרו
ישראל הללו
יעסקו בדברים הללו,
מיד הזילום,
זלזלו בהם, שנאמר באיכה כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה.
ערוותה זה הכרובים שמעורים זה בזה.
אז הם זלזלו בישראל.
מה פשר הדבר?
למה
זה זלזול בישראל שהקרובים מעורים זה בזה?
ומה תשובתנו להם?
בגמרא בבבא בתא דף צדיתת עמוד א',
מביאה גמרא סתירה בין שני פסוקים.
על שני הקרובים האלה פסוק אחד אומר,
ופניהם איש אל אחיו,
ופסוק אחר אומר,
ופניהם לבית.
כלומר שהם לא פונים אחד אל השני,
אלא הם מסתובבים
ומסתכלים לשני צידי הבית.
אז מתי פני הכרובים
היא של אחיו ומתי הם
מתבוננים החוצה?
אומרים חז״ל, לא קשיא.
כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,
כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.
אם ישראל עושים רצונו של מקום,
מסביר הרשב״ם,
הכרובים הופכים פניהם זה לזה.
דוגמת, חיבת, זכר ונקבה האוהבים זה לזה. סימן שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל.
אז הכרובים האלה זה סמל לקדוש ברוך הוא
ולישראל.
בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,
פני הכרובים היא של אחיו, יש אהבה וחיבה ביניהם.
בזמן שלא עושים רצונו של מקום,
אז הם קצת ברוגז, הם מסתכלים לכיוונים אחרים.
אומר המרשה,
שהנוכרים, בזמן שהחריבו את בית המקדש,
הם ידעו מה זה הסמל של הכרובים.
אבל בזמן החורבן,
הם ציפו לראות
שפני הכרובים יהיו אל הבית.
כביכול ברוגז, הקדוש ברוך הוא,
כועס עלינו,
ולכן החריב את בית מקדשנו.
אז הכרובים היו צריכים להיות
אל הבית,
ולא מעורים זה בזה, איש אל אחיו.
ולכן הם זלזלו,
בכרובים.
הם אמרו,
ישראל עוסקים בדברים כאלה.
זה לא סמל אמיתי.
הראייה שבזמן החורבן
הכרובים מורים זה בזה.
אבל באמת
מסביר הנתיבות שלום,
ניסלונים,
שנכון, בזמן החורבן
אז הקדוש ברוך הוא מייסר אותנו,
אבל דווקא משום שהוא אבא רחום,
אז הוא סידר שהקרובים יהיו איש של אחיו.
חיבת זכר ונקבה, הקדוש ברוך הוא וישראל,
כי הקדוש ברוך הוא, כשהוא מעניש,
זה אבא,
זאת הנחמה,
מנחם אב,
שהאבא עושה את זה.
רצה הקדוש ברוך הוא להראות לנו ולהראות לעולם כולו,
שהוא אבא שמייסר את בנו לטובתו,
על כן הוא הראה פנים של חיבה ואהבה דווקא בשעה הקשה הזאת,
לעודד את ישראל,
לתת להם כוח לעבור את השעה הקשה כדי להחזירם למוטב.
זאת הנחמה של אב,
מנחם אב,
שאת הכול
עושה לנו, ריבונו של עולם,
מאהבה ולטובה.
לכן מסיים הבן איש חי,
נקרא חודש זה אב,
כי הוא עתיד להיות אב לכל החודשים.
הרי זה החודש הכי קשה, למה הוא יהיה הכי
גדול?
כי מאחר שנעשו בו רעות רבות,
מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל החודשים,
על דרך מה שאמר הכתוב בתהילים צדי,
שמחנו כי מות הניתנו.
בתהילים כתוב,
ישנה משוואה,
סמכנו כמותי ניתנו.
ככל שיש יותר עינוי,
הרי שלטווח ארוך
זה יהפך לשמחה.
אז החודש שהוא הכי קשה לישראל,
הוא יהיה בסופו של דבר אף לכל החודשים,
כיוון שהוא יהפך לשיא הששון והשמחה במהרה בימינו אמן.
