טוב,
אנחנו ככה נמצאים בימים
של שלושת השבועות, ימים ככה שאנחנו מציינים,
זוכרים
את החורבן,
ואנחנו יודעים שכל הזיכרון בעם ישראל זה לא היסטוריה,
זה לא מה היה ברמה החיצונית של מה שהיה.
זה ודאי שצריך לדעת, אבל זה לא הנושא.
הנושא זה איך אני חי
היום לאור הזיכרון הזה.
דור שלא נבנה בית המקדש בימיו,
כאילו חרב בימיו.
זו אמירה מטורפת שחושבים עליה, כאילו, מה זאת אומרת?
ויש פה משהו מאוד מאוד עמוק, שככה היום בעזרת השם ניגע בו,
שהוא אחד מהיסודות
של העם שלנו,
ואחד מהיסודות
בעבודת השם שלנו.
זאת אומרת, זה משהו נעשה היום, אנחנו עושים את זה הרבה,
באיזה ריקוד כזה בין הפרטי ללאומי,
אבל זו נקודה שברגע שתופסים אותה,
לפחות לי, בחיים שלי, בעבודת השם שלי, היא ממש מאירה מאוד מאוד מאוד. כאילו, יש בה הרבה הרבה משמעות.
כל אחד מתנהל בעולם,
כל אחד מתנהל בעולם עם ההתמודדויות שלו, האתגרים שלו, כולנו ככה
סולחים את החיים, מה שנקרא,
מנסים להצליח בחיים.
והרבה פעמים בן אדם מתבלבל.
מתבלבל, הוא שומע כל מיני רעיונות, כל מיני דברים, כל מיני... מתבלבל.
ויש משהו מאוד מאוד עמוק שהוא פשוט וידוע, אבל אנחנו נחזור על הדברים הפשוטים והידועים,
שכשבן אדם מתכנס פנימה
ושואל את עצמו, מה החלום שלי?
מה אני רוצה?
מה אני רוצה?
דיברנו הרבה בעבר שאדם הוא תמיד נמצא בחיים בין מרצה
לבין רוצה.
יש לנו דברים שאנחנו מרצים, אנחנו צריכים לעשות, אנחנו מחויבים לכל מיני דברים.
לא, אגיד לך אני רוצה? לא רוצה, אבל...
ויש פעמים שבן אדם חי את החלום.
מה זה את החלום?
חלום זה לא פנטזיה.
חלום זה לא כאילו וואלה, כאילו איזה...
חלום זה משהו
כזה שלוקח את החיים שלי למקום אחר.
אני אסביר מה אני מתכוון.
בעברית קראתי לכותרת פה של הדף, החולם והלוחם. זה אותן אותיות.
כי בעומק אני יכול להילחם, אדם יכול להתמודד בחיים שלו
עם כל האתגרים שהקדוש ברוך הוא מזמן לו,
כשיש לו חלום בעיר,
כשיש לו רצון,
כשיש לו, דיברנו על זה שבוע שעבר, אפילו יש לו משהו מאוד מאוד עמוק שהוא מניע אותו.
הוא יכול להתמודד עם המון המון אתגרים.
אני דקה הולך, אמרתי בהתחלה שאני רץ פה בין הלאומי לפרטי, אבל אני...
עם ישראל החזיק אלפיים שנה
כשהמציאות שלו היומיומית הייתה מציאות,
סליחה על המילים העדינות, מטורפת
בכל הגלויות, בכל האתגרים, עליות וירידות,
באמת דברים מטורפים שעם ישראל עובר.
ומה החזיק את העם הזה?
החלום.
החלום.
עכשיו,
כשאדם אומר, בואנה, יש לי חלום בעיר,
אני יודע מקדש,
אני יודע נבואה,
אני יודע לאן העסק הולך, כמה שאנחנו יכולים לדעת, מה שנביאים מגלים לנו.
אני לא מתבלבל בדרך.
אבל אם אני מבולבל ואני לא מוצא את הכוחות להילחם,
לא מוצא את הכוחות להילחם, זה בגלל שהחלום לא בעיר.
בגלל שלא ברור לי בדיוק מה אני רוצה.
עכשיו, הדבר הזה,
תחשבו, עם ישראל,
כמעט אלפיים שנה, כל אימא משכיבה את הילד של לפני השינה ואומרת לו, תקשיב,
יש מקום, נקרא ארץ ישראל.
יש מקום, נקרא ירושלים. נכון? אני לא צריך לספר לך, אתה כאילו מכיר, גדלתם על זה.
יש מקום שכאילו...
עכשיו, מה הקשר?
מה הקשר? בן אדם מתמודד עם אתגרים מטורפים בחיים שלו. מה הקשר לירושלים?
עכשיו, זה דבר מדהים.
יחזיקו ראש, זה...
כשבאים לנחם אבלים,
אז אומרים, המקום מנחם אתכם, אשכנזים אומרים, לתוך שער אבלי ציון וירושלים, או בבניין ירושלים תנוחם, מה קשור לירושלים?
מה קשור לירושלים? בן אדם יושב שבעה, חס ושלום, על אבא שלו, מה קשור לירושלים בכלל?
אבל מה אנחנו אומרים? נחמה יכולה להיות
רק
אם יש ירושלים.
מה זאת אומרת?
יש נקודה בחיים האהובים שלנו, בעריצה של החיים,
יש נקודה שהיא נצח.
שהיא נצח. ירושלים זה דיבור של נצח.
ירושלים זה משהו שהוא לא בכאן ועכשיו, אני יכול להסביר לך בדיוק איך זה מסתדר ואיך זה יקרה ואיך...
לא יודע.
אבל יש משהו מאוד מאוד חזק שהוא... יש פה משהו שהוא משייך את הבן אדם,
משייך את העם לרובד אחר לגמרי.
לפני כמה שנים נלמדתי קבוצה של סטודנטים
בדרום, בבאר שבע.
הייתי מגיע כל שבוע ומעביר.
שבוע אחד, זה היה שיעור בנוי שעה ורבע,
הפסקה חצי שעה, ואז עוד שעה ורבע.
ובין לבין היה, שתו קפה כזה, וזה, אני אמרתי בצד, החבר'ה מדברים, אני לא אשכח את הסיפור הזה.
ואני ככה עומד בצד, שותה, מחייך כזה, מבסוט,
חבר'ה זורקים מערה, אני זורק להם כזה, ופתאום נכנסת איזה סטודנטית,
אולי שמחה כזה צוחקת, כאילו,
בציניות כזה,
היא אומרת, אתם לא מאמינים מה פגשתי.
הוא אומר, מה פגשתי?
הוא אומר, תקשיבו, ראיתי דתי אחד
שהוא אשכרה רוצה בית מקדש.
והיא צוחקת, תקשיב, בית מקדש!
והיא צוחקת וכולם צוחקים, והיא אומרת, אמרתי לו, איך?
בוא תגיד לי, איך ייבנה בית המקדש?
כן, זה לפני הימים של השנה וחצי האחרונות, שכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, אנחנו לא יודעים, אבל כאילו,
איך יבנה בית המקדש? מה יקרה עם הכיפה? מה יש שם כאילו? בוא תספר לי מה יקרה ב...
והיא צוחקת, וכולם צוחקים.
ואני זוכר את עצמי עומד עם הכוס מים שלי,
וואי, עצמי ריבונו של עולם.
מאיפה אני מתחיל? מה בכלל אני אומר? והיא צוחקת.
מה זאת אומרת?
חיי.
חזק. קיצר, תקשיבו איזה מטורף.
כולם צוחקים וזה, ואני עומד בצד, עומדת ריבונו של עולם,
יש לי קטע כזה, הרבה פעמים אני אומר, ריבונו של עולם, תן לי, אני לא יודע מה להגיד.
לא יודע מאיפה אני מתחיל, איך אני מתחיל לשיעור הבא, כאילו...
עכשיו תקשיבו, בקבוצה,
זה הרבה פעמים,
מי שמכיר הנחיית קבוצות, הרבה פעמים בקבוצה,
יש כל מיני חבר'ה בקבוצה.
יש את הבדרנים,
יש את השקטים,
יש את המנהיגים,
יש כל מיני בקבוצות.
ובקבוצה אצלנו היה בחור, היה קצין באיזה סיירת
הכי מובחרת של צה״ל, מאוד שקט כזה, מאוד עדין.
לא היה מדבר כמעט בכלל, שתקן כזה,
אבל כשהוא היה מדבר, בום, נוק-אוט. אתם מכירים את זה? כאילו, כולם קשקשים, קשקשים, מבלבלים את זה,
הוא אומר בשקט כזה את מה שהוא חושב,
כולם, וואו.
טוב, אני אומר לעצמי, הקדוש ברוך הוא יצא, וזה, קיצור, אותו בחור, המטכליסט הזה, בא,
אומר, אני יכול להגיד משהו? ככה, אחרי שכולם צוחקים, צוחקים, לפני שמתחיל השיעור,
הוא אומר, אני יכול להגיד משהו?
אז היא אומרת לו, כן, תגיד.
אז הוא אומר לה,
עכשיו הוא,
רק אני נותן עוד רקע אחד,
הוא רחוק מאוד על פניו, נראה מאוד מאוד רחוק, בכלל לא ב...
הוא אומר לה כזה בשקט, בעדינות ממש אצילית כזאת, הוא אומר לה, תקשיבי, אני רוצה בית מקדש,
ואם תיתני לי חמש דקות,
אני ארוכיח לך שגם את רוצה בית מקדש,
וגם כל מי שפה צחק, כולם רוצים פה בית מקדש.
תקשיבו, אני אומר,
אני לא יודע מה הוא הולך לספר, מה הולך להיות פה, כאילו.
ואני אומר לכם, בן אדם מרחוק מאוד,
על פניו.
ואז הוא אומר דבר כזה, הוא אומר, תקשיב.
הוא אומר לה, תקשיבי, את יודעת מה זה ערוץ הכנסת?
הוא אומר לה, את יודעת, אני שליח קטן, אני לא מרשה לו לראות ערוץ הכנסת.
למה?
כי את מבינה שכשייבנה בית המקדש,
כל העולם מסתכל על הערוץ הזה,
וירצו לראות איך נראים מנהיגים
איך מתנהלים המנהיגים של העם הזה?
איזה כבוד יש שם, איזה הערכה.
איך מנהלים מחלוקות
עם פערים מטורפים, אבל מנהלים מחלוקות באהבה ובאחווה.
הוא אומר לה, את לא רוצה שזה ייראה ככה?
היא אומרת, לא רוצה?
אני רוצה.
ואז הוא אומר לה, את יודעת שישראל מספר אחת בעולם, לא יודע אם הנתון הזה נכון, הוא אומר, ישראל מספר אחת בעולם,
בעמותות החסד שיש בה,
לא באופן יחסי,
באופן מוחלט.
ככה הוא אומר, לא יודע אם זה נכון,
בטוח באופן יחסי, אבל באופן מוחלט הוא אומר,
יעני במדינת ישראל יש יותר עמותות חסד מאשר בסין.
ככה הוא אמר, שוב, אני לא יודע אם זה מדוייך.
הוא אומר לה, לא היית רוצה שציון,
ככה אומר לה ציון, אני לא זוכר את הפסוק,
הוא אומר לציון במשפט משהו, תיְּפָדֵה,
אמרתי לו, ושווה בצדקה, כאילו.
הוא אומר לה, לא היית רוצה שתהיה מובילה באיזה?
היא אומרת, לא הייתי רוצה.
ואז הוא ממשיך ככה, ואומר לה, תגידי, לא היית רוצה...
החסד, והוא אומר, רוח,
והוא אומר, כל הצעירים בעולם, לאן הם טסים? למזרח, גם גויים.
לא היית רוצה שכולם יבואו לירושלים, לציון?
לא היית רוצה?
ילמדו מה זה הרוח שלנו?
עכשיו תקשיבו, אני עומד שם, ואני אומר, ריבונו של עולם,
בחיים לא הייתי מביא תשובה כזאת טובה.
ואז בסוף הוא אומר לה, תגידי, את לא רוצה בית מקדש?
כל מה שאמרתי זה בית מקדש, זה גם מבנה על הר הבית, אבל זה מהות
של עם, של מדינת ישראל, נמצאת
בשיא תפארתה, בכל הרבדים שלה.
לא היית רוצה את זה?
היא אומרת, לא, הייתי רוצה.
אז הוא אומר לה, את רוצה בית מקדש, זה נקרא בית מקדש.
עכשיו תקשיבו, זה כאילו נוקר, אתם מכירים, כשאתה מדבר, מדבר, מדבר, פתאום מגיע לך בשקט,
בהנווה כזאת, בום.
עכשיו למה אני אומר את זה?
כי גם אנחנו היום, כשאנחנו מתמודדים עם אתגרים במדינה,
אנחנו מחזיקים חלום.
ואני אגיד לכם אמירה כואבת, מי שלא מחזיק חלום,
אין לו כוח.
אין לו כוח, הוא אומר בוא הנה עוף לי פה, אין מה להילחם פה, ודאי, ואין פה מה.
ואותו דבר כמו ברמה הלאומית, ככה גם ברמה הפרטית שלנו,
ככה גם בעבודת השם שלנו.
אם אדם מרגיש שהוא,
לא ברור לו מה החלום, לא ברור לו לאן זה הולך,
פששש, אז אין לו כוח, הוא לא מוצא כוחות.
אומר הרב, החלומות הגדולים,
יסוד העולם הם.
זו פסקה שנמצאת גם באורות הקודש וגם כמובן מהקבצים,
קובץ ג' פסקה ר' כ' ו'
חולמים הם הנביאים בחלום אדבר בו,
חולמים הם המשוררים בהקיץ,
חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם,
חולמים אנו כולנו בשוב השם את שיבת ציון.
הגסות של החיים החברותיים בהיותם שקועים רק בצדם החומרי
נוטלת את אורח חיים מן העולם,
את זוהר החלום מן העולם,
את זוהר ההרחבה שלו,
את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת עד שהעולם מפרפר במכאובים,
איזה ביטויים,
מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות חסרת זוהר החלום.
רק המכאובים הם ייסורי אהבה,
הם ימרקו את העולם,
יבררו לא כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה.
ב.
אשר רק החלום החופשי,
המורד במציאות וגבוליה,
הוא-הוא באמת האמת היותר-הווייתית של המציאות.
ואז שב חזון החלום והעלם החזה ברור.
פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות,
ותמונת השם יביט".
פסקה מאוד יסודית, מאוד מוכרת.
אבל אומר הרב,
אנחנו לפעמים, בן אדם היה בהתלהבות,
בתנועת נוער, היה בהתלהבות, היה אש, היה, לא יודע, בצבא, היה קצין, היה לו אש!
ובא אליו איזה מישהו,
סליחה על הביטוי, ופינצ'ר אותו, אמר לו, בואנה אחי, אם זה לא קונים במכולת.
אם זה לא, אחי, אתה רוצה לחיות?
איך חיים? איך חיים?
כל היום, תעסקים בחומר.
ככה חיים.
ואז,
הרבה פעמים אנשים, דווקא אנשים כאלה שהם היו אידיאליסטים, אנשים שהם היו כאילו החזיקו משהו גדול,
היה להם ברק בעיניים, תקשיבו טוב, על משהו.
אני תמיד אומר, אחד המדדים לבן אדם,
אם הוא חי, חי.
זה הכול, אני לא מדבר פה על מה הוא חי, זו עוד שאלה.
אבל כשהוא חי בכלל,
על מה בוערות לך העיניים?
על מה מדליק אותך בחיים?
יכול להיות ביתר, יכול להיות כסף, יכול להיות כל מיני דברים.
ויכול להיות שבן אדם אומר, בואנה, אני רוצה,
מה מדליק אותי?
בשוב השם שיבת ציון, זה מדליק אותי. עם ישראל חוזר הביתה אחרי אלפיים, אותי זה מדליק.
עם ישראל חוזר אחרי אלפיים, מטורף, מה זה, זה כאילו...
עכשיו, למה אני אומר את זה?
כי זה מדד.
איפה החיים שלך נמצאים?
איפה החיים שלך נמצאים פר,
אם יש לך חלום בכלל, פר חלום, פר שאיפה, פר כמיהה, פר משהו.
אומר הרב, החלומות הגדולים, יסוד העולם הם. מה היסוד של העולם?
לא העולם החומרי.
ואנחנו,
לצערנו באופן טבעי, כוספים לכסף, מאוד נמצא נוכח בחיים שלנו.
עולם חומרי, איך דברים נראים.
אומר הרב, תקשיבו טוב, היסוד,
העולם זה החלומות הגדולים.
חלומות הגדולים. זאת אומרת, איך אני לוקח
כמה שיותר גבוה.
כמה שיותר גבוה, חולם על ציון, חולם על מקדש,
חולם על הלוויים,
חולם על הנבואה,
אני נמצא שם.
יש מוכר, בשוב השם את שבעי הציון, היינו כחולמים. בראשונים, מה זה כחולמים?
מה זה אומר כחולמים?
הזו שכאילו,
אתה נמצא בזה, אתה בכלל לא שם לב איפה אתה נמצא, אתה לא חי, אתה לא מבין איפה אתה מונח בכלל.
אני זוכר פעם נסעתי עם סבתא שלי, זיכרונה לברכה, עלינו לירושלים, לקחתי אותה, היא הייתה יהודיה ניצולת שואה.
אמרתי לה, אללה, אנחנו תקועים בפקק וזה, תקועים וזה.
פקק בדרך לירושלים?
זה החלום, מי חלם בכלל לפני מאה שנה, הייתה אומר, יהיה פקק בדרך לירושלים?
זה מטורף,
אנחנו חיים את החלום.
עכשיו,
הדבר הזה,
זה דבר כל כך יסודי, כי הוא לוקח אותנו גם ברמה הלאומית, כמו שאמרתי, וגם ברמה הפרטית, שאני אומר, בואנה, אין לי כוח כבר.
אין לי כוח להתמודד.
אין לי כוח.
כל אחד מאיתנו מלא פעמים בחיים קורא לו להגיד את זה.
למה? כי שכחת את החלום.
וזה מה שאומר הרב פה,
החלומות הגדולים, יסוד העולם הם. זה היסוד של כל המציאות.
על זה בנוי הכול.
בלי זה, עזוב, אחי, זה בניין שהוא לא יחזיק.
חולמים הם הנביאים בחלום הדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ.
חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. זאת אומרת, תחשבו מה זה. כאילו, הנביאים,
המשוררים, זה אנשים שהם חיים בעולם.
זה הנקודה, תקשיבו טוב. חיים בעולם,
אבל הם כל הזמן לא בעולם.
זאת אומרת לא בעולם, הם בעולם.
אבל כאילו, הם שייכים לרובד החלום.
מי שמניע את העולם, מי שמניע את המציאות,
זה לא מי ששקוע בה.
זאת אומרת, כולנו שקועים במציאות החומרית, בוודאי.
אבל מי שיכול לנצח את החיים, שזה החומרים הנביאים, המשוררים,
בעלי המחשבה הגדולים,
זה מי שרואה את המציאות הקשה והמורכבת והמסובכת,
הוא לא מתבלבל בכלל,
כי הוא מחזיק את החלום.
אם אולי הוא מחזיק את החלום,
הוא מזמן כבר היה מתבולל, היה נשאר בגלות כבר מזמן,
בכלל לא באירוע.
אבל מי שמחזיק את החלום,
שתדבר בכלל.
חולמים אנו כולנו בשוב השם את שיבת ציון.
זה החלום של יהודי, הקדוש ברוך הוא חוזר לציון, זה האירוע שלנו.
הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החומרי,
נוטלת את אור החלום מן העולם.
מטורף.
כאילו אין לך, אין אור, אין אור, אדם נמצא במציאות.
פגשה אותי איזה מישהי מבוגרת,
אישהי מבוגרת בגדרה.
אז היא אמרה לי,
ואיך אתה שמח על המצב במדינה? הכל פה נגמר.
אמרתי, למה זאת אומרת?
היא אומרת, הכל נגמר, זהו, כאילו, מה, ממשלה, השם ישמור, מה היא אמרה, וכאילו, כל מיני, הכל נגמר.
עם משטרה, היום הדיבור מאוד חזק על המשטרה כבר, שאיבדנו אותה, וכאילו,
ואני שומע אותה, ואומר לה, תקשיבי, אנחנו,
אולי היינו בפרומו.
זאת אומרת, האירוע הוא בכלל לא, הוא כאילו, אנחנו, העסק פה הולך לעוף ברמות שאנחנו לא מבינים בכלל,
אבל אני, כאילו, אחרי זה, כשחשבתי על השיחה, אמרתי, וואלה, באמת?
כאילו, בן אדם לא מחזיק חלום של בשוב השם, חולמים לנו כולנו בשוב השם את שיבת ציון?
באמת אין לו כוח.
אין לו כוח להילחם.
זה פשוט.
זה פשוט,
יותר פשוט מזה, אין, אתה רואה היום את החדשות, אתה רואה את זה.
וזה מה שהוא אומר, הגסות של החיים החברותיים באותם שקועים רק בצדם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם.
את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת.
עד שמה קורה?
העולם מפרפר במכרובים מתוך הקיצותיה הערסיות של המציאות חסרת זוהר החלום.
כאילו העולם הוא בעצם כאילו מפרפר,
הוא כאילו במין, מה זה פרפור? זה כאילו לא הולך לשום מקום.
פרפור זה כאילו אתה נמצא כאילו מפרפר במכרובים מתוך הקיצותיה הערסיות של המציאות, המציאות עוקצת, אין לך, אתה לא יכול, אין לך, אין, אין לאן לצאת מזה.
אתה לא מחזיק חלום, אין לך כוח.
רק המכרובים,
עכשיו תראו איך הוא מדייק את זה, כאילו מה השלב הבא, בסדר, המציאות מפרפרת במכרובים, אז מה אתה אומר?
הוא אומר הרב, רק המכרובים הם איסורי אהבה.
הם ימרקו את העולם,
כן, למרק, לנקות.
יבררו לו כמה גדולה היא הטעות
של המתפארים במציאות הלקויה.
פתאום אדם יתפוס, העולם יתפוס.
הנה ימים באים נאום ה' לא רעב ללחם,
לא צמא למים.
הם הבינו, יש לנו הכל, הכל כבר, בסדר.
יש לנו עמותה של חסד,
באמת,
ברוך השם עוזרים למשפחות וזה,
לא יודע אם יש מישהו שרעב ללחם,
יש בטוח בארץ, כן, אני לא אומר זה, אבל אני אומר,
המציאות היא מאוד מאוד גבוהה. בוא נאמר, לפני 70 שנה, לפני 100 שנה,
היו אנשים רעבים ללחם, מתים מרעב, יש סיפורים, כולנו מכירים.
עכשיו, יכול להיות שגם היום יש, לא שאני יודע, אבל כאילו,
גם אני אומר את זה. מה?
אין. כן, אין. אני לא יודע, אני לא מספיק מכיר.
למה אני אומר את זה? כי הוא אומר, הרב,
המחרובים הם ייסורי אהבה.
מה זאת אומרת הם ייסורי אהבה?
זה ינקה את העולם, פתאום העולם יבין שכאילו נגמר.
נגמר, אתה יכול להמשיך להחזיק בבית, בווילה, ב... לא יודע מה, בבריכה, בטסלה, לא יודע, אתה יכול להחזיק בהכול.
אין!
לא, לא, אתה חייב להבין שיש לך חלום לחיים שלך,
שיש מטרה, שיש מהות, שיש משמעות.
היום בכל אזור המרכז,
הרבה אנשים, בטח בסוציו-אקונומי גבוה,
הם לא באיזה חוג רוחניות, משהו כזה, הם לא באירוע בכלל.
ברור, כאילו, משהו קורה פה.
משהו קורה פה, ואני חייב לראות איפה אני נמצא שם.
והרבה פעמים אנשים דווקא מאוד מבוססים, פתאום אומרים, בואנה, למה?
למה כל האירוע?
ואנשים שואלים גם, למה המדינה?
ולמה החיים שלהם? באמת שאלות טובות.
וזה מה שהוא אומר, המכאובים הם איסורי אהבה, לא לראות בהם איזה מכאוב, בואנה, איזה באסה, לא, לא, זה איסורי אהבה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו.
לקויה.
למה אתה מתלהב?
שמעתי, קראתי סיפור בשבת, מה זה, אני הולך איתו.
בא איזה עשיר מאוד גדול,
אהב שטיינמן.
אמר לו,
שמע, אני רוצה לקנות רכב מאוד מפואר, ואני מפחד שזה יביא אותי לגאווה, כאילו.
אז אומר לו הרב,
מה זאת אומרת? הוא אומר, אני קונה רכב גדול עכשיו,
ומאוד איזה, ואני אעבור בשכונה, וכולם יקנאו בי, ויביאו לי אותי לגאווה, כאילו.
אז הוא אומר לו,
את הבבלי או את הירושלמי, סיימת פעם?
הוא אומר לו, מה?
את השס. למדת את כל השס, בבלי או ירושלמי, למדת?
אז הוא אומר לו, לא.
הוא אומר לו, למדת איזה מסכת בגמרא, כאילו, עשית פעם סיום על מסכת, כאילו?
הוא אומר לו, לא.
הוא אומר לו, סיימת פעם מסכת במשנה?
אתה יודע?
הוא אומר לו, לא.
אז הוא אומר לו,
אני לא מבין את השאלה.
הוא אומר לו, לא, הרב, שאלתי על הרכב.
הוא אומר, מה יש לך להתגאות?
כאילו, איפה הגאווה פה בכלל?
מה, מאריך כאילו?
בוא נספר את זה. כי כאילו, זה משהו שהוא...
זה, אני מתגאה. לא, על זה אתה מתגאה? כאילו, מה זה?
וזה מה שאומר פה, רק המחווים עם איסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו כמה גדולה היא הטעות
של המתפארים במציאות הלקויה.
בעת אשר רק החלום החופשי,
המורד במציאות וגבוליה, תקשיבו טוב למילים האלה,
רק החלום החופשי, המורד במציאות וגבוליה,
רק מי שמחזיק חלום שזה לא מעניין אותו כרגע מה המציאות.
לא מעניין אותו מה המציאות. הוא אומר לך, בואנה, איך ייבנה בית המקדש על הר הבית עם ה... איך, איך? בוא, תגיד לי איך.
בעת אשר רק החלום החופשי,
המורד במציאות וגבוליה,
הוא-הוא, תראו איזה דיור, איזה משפט של הרב,
הוא-הוא באמת האמת היותר הווייתית של המציאות.
מטורף. הוא אומר לך, מה האמת?
האמת זה החלום.
זה האירוע.
זה האירוע בכלל.
ירושלים, מקדש, זה האירוע.
כל השאר, בוא, תספר לי, בוא, נסתדר במהלך החיים, אני לא יודע איך זה יסתדר,
לא יודע, באמת, אני לא יודע.
הנביא אומרים שזה יסתדר, אבל אני לא יודע איך.
אני רק יכול להגיד שלפני כמה שבתות הייתי בגן סאקר.
שיחקתי עם הילדים, אמרתי לאשתי, תקשיבי, זה מטורף.
עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ילדים משחקים ברחובותיה.
אני לא מגזים,
אני לא יודע להגיד אלפי ילדים, אבל מאות ילדים משחקים שם בשבת.
כולם מוזמנים לבוא לראות את זה, זו חוויה גאולית מול העיניים.
עכשיו, למה אני אומר את זה? כי אנחנו, אני לא יודע, באמת אני לא יודע.
המון שאלות, כאילו, איך זה מסתדר,
ואיך זה יסתדר, ואיך זה יסתדר בגיאופוליטיקה,
לא יודע, לא יודע, באמת לא יודע.
אבל אומר לנו הרב, רק החלום החופשי,
המורד במציאות וגבוליה,
הוא באמת האמת היותר הווייתית של המציאות. מה האמת של ההוויה של המציאות, של המציאות, של המציאות? אני לא מדבר איתך על בחלומות, באמת!
זה האמת, זה המציאות.
עכשיו, למה זה מטורף?
כי כמו שזה ברמה הלאומית,
ברור שזה ככה,
גם ברמה הפרטית של יהודי.
מי אני באמת?
מי אני באמת?
נשמה שהקדוש ברוך הוא כן חלק אלוק עמימה על ממש, זה אני באמת.
מפה אני מתחיל, לשם אני הולך.
וכל עוד אני לא מחזיק את זה בראש,
שהקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו היה עובד ויהיה מתגלה בעולם דרך יובל?
גם דרך יובל, כן? לא רק דרך יובל כמובן.
כל עוד אני לא מחזיק את זה,
אין לי כוח להילחם.
על מה אני נלחם? אני גם ככה כזה דפוק,
כזה לא מוצלח, וכל כך לא הולך לי.
על מה אני נלחם? מה אני נלחם?
אבל אם אני אומר בואנה, אני הקדוש ברוך הוא שם אותי פה בעולם.
מה זה? אני בחרתי?
על כוח אחת.
כאילו אני...
זה הקדוש ברוך הוא שם אותי.
הקדוש ברוך הוא שם אותי,
והקדוש ברוך הוא גם נותן לי את הכוחות, זה הקדוש ברוך הוא, האירוע הוא האירוע של הקדוש ברוך הוא בכלל.
עובר דרכנו.
אם בן אדם מחזיק את המקום הזה, אומר בוא'נה, אני יכול כנראה לעבור את ההתמודדויות שהקדוש ברוך הוא נותן לי.
הוא לא בא לפרק אותי, הוא בא לגדל אותי.
וזה מה שהרב אומר, רק בעת אשר רק החלום החופשי המורד במציאות וגבוליה,
הוא הוא באמת האמת היותר הווייתית של המציאות.
ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור.
זאת אומרת, אדם מתהלך בעולם, הוא רואה ירושלים.
הוא רואה את המציאות, הוא כאילו אומר, בואנה, זה כאילו...
כן, הוא אומר פה
את ה... בהתחלה, חולמים לנו כולנו בשוב השם שיבת ציון, אנחנו רואים את זה בעיניים.
עכשיו,
אלפיים שנה כמעט לא ראו את זה בעיניים.
לא ראו בעיניים.
ולא התבלבלו לרגע שיגיעו לשם.
וגם אנחנו לא מתבלבלים לשנייה, ואנחנו נגיע לשם.
אני מרגיש שאנחנו מסתכלים בשלושת השבועות, בימים האלה שאנחנו נמצאים בהם, אנחנו אומרים, בוא'נה, כאילו...
אני עושה עכשיו קצת משחק.
כי אנחנו נמצאים בשלושת השבועות של ימים של אבל וחורבן.
בימים שבהם, אם ביום העצמאות אנחנו עפים על מה שיש לנו ומודים לקדוש ברוך הוא, על כל השפע,
כל הארת פנים שעם ישראל זוכה בשנים האלה,
אנחנו עכשיו נמצאים בימים שדווקא המיקוד אמור להיות הפוך.
ומה חסר לנו?
ועד כמה חסר לנו?
ועד כמה ירושלים צריכה להיות המקום שכל עיני העולם נשואות בו,
אליו,
בכלל, הכל, כל היופי, כל היופי של העולם זה שמה. זה כאילו, זה המציאות של היופי בעולם.
אנחנו לא שם.
לא שם.
ויכולים להיות אנשים,
יש אנשים שיושבים ועושים תיקון חצות,
שיושבים על הרצפה ובוכים על חורבן ירושלים,
אבל הם לא עצובים ולא מבאשים במילימטר.
ברור להם שירושלים תיבנה.
אין להם שום ספק בזה, אני מוכן לחתום על זה.
שום ספק.
ירושלים תיבנה, בית המקדש ייבנה נבואה,
הכל יחזור,
הכל בענק, עוד יותר ענק.
קשה הפער, איפה אני נמצא,
איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו צריכים להיות.
וזה מדהים שמסתכלים, אני עושה עכשיו קצת משחק של מילים, אבל חלום,
אמרנו, זה אותיות לוחם.
זה גם לחם.
בלי חלום אין לך לחם, אחי. אין טעם ללחם שאתה אוכל.
אין טעם לחיים שלך, כאילו, למה שאתה אוכל.
וזה גם החלמה.
היכולת של אדם להחלים, זה שהוא הולך לחלום.
הוא הולך למה הוא שייך, לאיזה גודל הוא שייך,
מה החיים שלו.
זה מה שנותן לו כוח.
זה גם ההלחמה, גם לחבר דברים,
לחבר בין אנשים.
ארבע אמר לי איזה זוג שערכתי עליהם חופה.
הוא אמר לי לפני כן, כשהכנתי אותה, הוא אמר לי, תגיד, הרב, מה הקשר לירושלים?
הוא אמר, מעניין אותי ירושלים, מה תקוע ירושלים?
החופה שלנו.
אז אמרתי לו בצחוק, אם לא הבנת את זה, לא הבנת כלום.
כן, זו אמירה, אבל צריך להבין
שבעצם יש פה משהו מאוד מאוד עמוק, שכאילו, מה זאת אומרת, מה הזוג הזה אומר, אם יש ככך ירושלים?
כל הקשר בינינו זה החלום.
ברור שיהיה התמודדויות,
כל יום התמודדויות ומלא התמודדויות,
אבל מה נותן את הכוח בהתמודדויות בחיים של האדם?
החלום.
בן אדם, כתוב שאדם בא לבקר חולה, לוקח אחד מ-60
מהמחלה,
גם זה קשור מחלה, חלום, גם קשור פה, מה בעצם הוא עושה?
הוא בעצם בא ואומר לו, תקשיב, אחי, אתה שייך למשהו גדול, אתה, יש לך כוחות, עם ישראל צריך אותך, העולם צריך אותך, בואנה, תתחזק.
נותן מלא כוח,
לוקח כביכול אחד מ-60 מהמחלה שלו ונותן לו כוח.
למה הדבר הזה הוא פלא?
כי הדבר הזה פשוט מהפך לנו בחיים.
פתאום אדם אומר, בואנה, אני שייך לחולמים.
אני שייך לאלה שרואים מציאות קשה,
ויש חלום,
יש חלום.
בלי חלום אין כוח להילחם.
בלי ההבנה שבוא'נה יש פה משהו הרבה יותר גדול,
אין לי שום כוח.
הרב כותב בריש מילין, ריש מילין זה ספר של הרב על האותיות
ועל הניקודים ועל הטעמים.
והוא אומר על החולם, כן? חלום, חולם, החולם העומד ממעל לאות
מורה על מחשבות נישאות מאוד,
שרק לחלום אודותן יש רשות.
לפי המסגרת של העולם, הגבולי כל כך עדיין.
והן המקור של חוזק המחשבה וחייה,
חלימותה ובריאותה.
וברוב כוחה של מחשבת המחשבות הזאת, היא מחברת את כל הפזורים
מלשון חלים בתרגום, שהוא חיבור ואיחוד, כמו שאמרתי הלחמה,
הלחמה של דברים ביחד, חלים בתרגום, זה חיבור,
מחבר, להתאחד.
ובעצם, ופה אני אעמוד בזה,
בעצם גם אדם בחיים שלו, שיש לנו אתגרים,
ואדם מסתכל על החיים שלו ואומר, בואנה, אני חזק מאוד בזה, מאוד חלש בזה, אני כאילו מתמודד עם זה.
יש משהו מאוד מאוד עמוק, כשאתה מסתכל על המכלול של האישיות שלך,
ואתה מחבר את זה למקור הכוחות כולם,
לחלום, יש לך כוח.
אתה מוצא כוחות, אתה מוצא כוחות.
ואם אתה בנפרדות, אם אתה כאילו תקוע עם ההתמודדות שלך, ואין, אין, אין לך כוח.
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו, אומר הרב.
קובץ ז, פסקה קפ״ב.
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו.
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד.
כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
זהו כל כובד הדין,
כל עומק השאלה,
כל איום האחריות.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה,
עד שעובדו את הריכוז העצמי.
יודע הוא שמות רבים,
רק את שמו שכח ולא ידע.
אז,
כי עמלו לריקו.
אומר הרב,
העולם הרוחני,
אדם בונה בעצמו.
בעולם החומרי אתה הולך עם אנשים, אתה זה.
גם בעולם הרוחני אתה לומד תורה, אתה נכנס לשיעורים, אתה... אבל אומר הרב, בסופו של דבר זה בניין אישי של אדם עם עצמו.
ויש דברים של בן אדם אחר, אחד זה מעיף אותו, זה ממש נוגע בו, זה מאוד משמעותי, לא, אדם אחר, וואלה, בכלל לא,
הוא אומר, כל הנקודה זה איך אתה לוקח את החיים שלך
ומרים אותם.
איך אתה לוקח את החיים שלך,
ובמקום להקשיב, כמו שפתחנו בהתחלה, אתה מרצה מאוד,
איך אתה מקשיב לאיזה קול פנימי נקי שקיים בתוכך והולך איתו.
יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע.
ולא ידע, אז כי עמלול הריקו.
אתה יודע מלא, מלא, מלא, אבל אתה כאילו לא מחובר למקום הפנימי האישי שלך,
על החלום שלך,
למי שאתה,
אז אתה לא באירוע בכלל.
היכולת של האדם להתמודד, כמו שאמרנו, להתגבר, לגדול, להסתער על החיים,
זה שהוא מחובר לחלום, מחובר לשאיפה, מחובר לכמיהה,
שהיא מתחילה מזה שאני בונה את העולם הרוחני שלי.
אני אחראי לעולם שלי.
אני בונה. הרבה פעמים בן אדם אומר, שמע, גדלתי בבית כזה, והיה לי מאוד קשה.
בן אדם אומר, גדלתי בתיכון כזה, באולפנה, כל מיני חשבונות שאדם אומר,
וכאילו יש משהו שאדם אומר בוא בוא תבנה את העולם הרוחני שלך זה אתה אתה חי את זה אתה אחרי איך זה ייראה זה שלך
איך אני יכול לעשות עם זה משהו אני שואל את עצמי מה החלום שלי מה השאיפה שלי למה אני שייך
חלום זה לא המצאה זה כאילו למה אנחנו שייכים
מה אנחנו שייכים איזה עם אנחנו שייכים להופעה שלו איזה עם אנחנו צריכים להופיע איזה פרטים צריכים בעם הזה להיות
כל אחד עם הכישורים שלו והאור שהקדוש ברוך הוא נותן לו להעיף בעולם להיטיב עם המציאות
שנזכה בעזרת השם גם לחלום וגם להיות לוחמים,
כל אחד בזירות שלו, בהתמודדויות שלו, גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית.
אשריכם ישראל.
השבוע הבא, כמו שאמרתי, בעזרת השם יהיה יום עיון לכבוד תשעה באב, יום שלישי הבא,
אז השיעור שלנו יהיה בעזרת השם בשמונה וחצי בערב.
אשריכם ישראל.
