טוב, שלום וברכה לכולם.
אנחנו נדבר היום על נושא מאוד חשוב,
שנקרא משמעות החיים.
זה נושא קצת בומבסטי,
ואני התעוררתי אליו
בעקבות ספר שקראתי,
ספר חול האמת,
אבל הוא עורר אצלי הרבה הגות בנושא וחיפוש במקורות שלנו.
הספר הוא של ויקטור פרנקל,
שהוא היה,
זה נקרא כן לחיים למרות הכל, הוא כתב ספר מאוד מפורסם שנקרא אדם מחפש משמעות וזה עוד ספר שהוא גם בסגנון.
בכל אופן סתם כמה מילים עליו, הוא היה פסיכיאטר בתקופת השואה,
לקחו אותו ואת משפחתו
למחנה ריכוז.
בעצם הוא איבד שם את כל משפחתו, כולל את אשתו.
הוא הגיע לאושוויץ,
וחלק מהזמן הוא עבד כפסיכיאטר, כרופא במחנות הריכוז,
וחלק מהזמן הוא פשוט העבידו אותו כמו כל היהודים שם.
והוא נוגע בשאלות מאוד כבדות על משמעות החיים, בסדר? בעקבות החוויות שהוא איבד את כל משפחתו, והוא עצמו היה שם בין האסירים המורעבים,
שמחכים למרק בערב, לקערת מרק אחת ביום, וכל היום עובדים בעבודות כפייה,
שבעצם הם, אתם יודעים איך זה היה שם בשואה, הם
משתמשים בך עד שהורגים אותך, אתם מבינים?
ובתוך כל התופת הזו, שכל הרצח הזה מסביב,
שם באושוויץ נרצחו 20 אלף איש ביום.
והיהודים, הם היו צריכים לפנות אותם מהתא של
הציקלון, של הגז ציקלון, שחנקו אותם, למשרפות.
תבינו, וכל מיני תיאורים שאני לא רוצה עכשיו לתאר אותם,
מאוד מאוד קשים.
כמובן שזה מביא את האדם להרבה שאלות קיומיות
על החיים,
ובעצם בשביל לשמור על השפיות שלו בתנאים הקשים,
הוא בעצם ממש פיתח איזושהי תיאוריה כזאת של משמעות שאנחנו ניגע בה קצת היום וגם ניגע בה מהמקורות שלנו, בסדר?
אז הוא שואל שאלות מאוד נוקבות וכולי,
זה מה שעורר אותי בעצם להתעסק בנושא הזה,
אבל שוב, אני לא הולך להביא את הדברים שלו בצורה שלו, כי בסופו של דבר באנו פה ללמוד תורה ולא הגות
עליונה ככל שתהיה, כי הוא אומר דברים מאוד חשובים ועליונים,
אבל אנחנו נגייר בכל זאת את הכל, למרות שהוא היה יהודי,
אבל אתם מבינים מה אני מתכוון.
מבינים? בסדר?
אנחנו ניגע בשאלות וכולי, אבל ניתן תשובות בסופו של דבר,
לא כהווייתם, אלא זה רק כי ישמש לנו כזרז לדברים שייאמרו.
אז בסדר, אז מי שנכנס עכשיו, אנחנו הולכים היום להתעסק במשמעות החיים, זה נושא השיעור.
אמרתי שזה בעקבות...
בסדר.
טוב, זה כבר מה נעשה.
אז בכל מקרה,
אז אחרי השואה בעצם ויקטור פרנקל הוא מצא צורך לדבר ולהרצות ולכתוב
על משמעות החיים בגלל שערך הקיום וערך כבוד האדם הם ממש הוטלו כבר בספק, בסדר? אפילו הקיום של האדם הוא
נעשה כביכול דבר מאוד לא ודאי ומסופק, וזה גם מצא
כל מיני בעגות הכללית גם נמצאה פתאום הרבה פסימיות, הרבה אנחנו רואים שהניצנים של הפוסט-מודרנה הם בין מלחמות העולם,
אבל העיקר הכניסה שלה
זה אחרי מלחמת העולם השנייה.
כי האדם,
אני אסביר לכם מה אני מתכוון,
כי הפוסט-מודרנה היא באמת מטילה ספק במשמעות החיים, לגמרי.
זאת אומרת,
אחרי שהמודרנה היא כפרה בכנסייה,
ושהאל לא יקבע לנו מערכים, אז באה הפוסט-מודרנה ו...
באה המודרנה,
כאילו,
סליחה,
המודרנה אמרה, לא צריך שהאל יקבע מערכים, אלא האדם יש לו שכל והוא יחליט מה הערכים בעולם. זה המהפכה הצרפתית,
חירות, שוויון וכולי.
התחילה גם בעקבות זה תנועת ההשכלה וכו'.
אחרי,
בין מלחמות העולם התחילו הניצנים שזה דרך ניט,
שאומרים שהוא אבי הפוסט-מודרנה,
ואחר כך עוד הוגים אחרי השואה הרבה.
והם בעצם באו ואמרו, לא האל יקבע מערכים ולא האדם יקבע מערכים, אלא אין ערכים.
אין משמעות לכלום, במילים אחרות, אין אמת,
הכל זה ניהליזם, הכל הבניה חברתית,
הכל זה סדרים שהסלילו אותך לתוכם,
והכל אוסף של נרטיבים,
אבל אתה תקבע מה האמת, ומה שאתה רוצה זה האמת, ותלך אחרי זה בכל הכוח.
בסדר? זה ניסוח של בעל פעור בצורה
חדשה.
בסדר? כאילו, לך עם האמת שלך עד הסוף.
שאף אחד לא יגיד לך שום דבר על שום כלום.
אין כלום, בסדר?
אין סדרים לכלום, אין עולם רוחני, אין אוטוריטה שתכתיב לך וכולי.
אז גם בהגות הכל הוטל בספק.
בעצם,
ערך החיים, כבוד האדם,
ראינו שאנשים נרצחו, אנשים עשו מהם סבונים, דברים מאוד מאוד קשים.
גם רואים את זה בכלכלה.
תסתכלו בכלכלה שמשתמשים היום באנשים כאמצעים.
אתה אמצעי לרווחיות של החברה שלנו, ברגע שאתה לא רלוונטי, אז אנחנו נפטר אותך.
זאת אומרת, האדם הוא מאבד את הערך שלו בתור אדם,
אלא הוא נעשה בורג במערכת,
אז הוא מציין את זה גם כן.
זאת אומרת, האדם הושפע למדרגת מכשיר,
ובשואה האדם הוא אמצעי לפעמים להרוג,
ולפעמים למות,
ולפעמים גם כן
להיות מנוצל עד הרגע האחרון,
לשמש את מכונת המוות של הנאצים, יימח שמם וזכריו.
היו אומרים להם, הוא מספר, שהם לא שווים את המרק שלהם,
את הקערת המרק שהם מקבלים הערב.
הם היו כל היום רק חולמים על אוכל,
מדברים שם הרבה על אוכל, אוכל,
כי זה חרפת רעב נוראית, וניצול, וכל היום עובדים, וחופרים,
ומשמנים את מכונת ההרג הנאצית,
אבל אפילו כדור עופרת, הם לא יושבים, מקסימום גז ציקלון,
זה הכול.
זה ערך האדם, וזה עד כדי כך האנושות ירדה.
גם אגב הנאצים, אתם יודעים שהם התחילו לרצוח חולי נפש,
פשוט תיארו את המוסדות לחולי נפש,
בגלל שזה אנשים לא יצרניים והם עול על החברה, עול כלכלי,
ולכן אפשר להרוג אותם.
זה היה חלק מהרעיון ההיטלריאני הזה.
אז בעצם יש פה,
מה שקורה לאדם שהוא רואה אנושות במצב כזה,
אז הוא התחילה ספקנות גדולה בכלל לגבי משמעות החיים. מה משמעות החיים? הרי
כל מה שחשבנו עד עכשיו,
שיש משמעות לחיים,
כאילו בקדמה,
בטכנולוגיה, באידיאליזם אפילו, נכון?
ושל העולם המודרני, בשכל שלו וזה, אז הכל הכזיז.
הכל שמה נשרף ועלה בערובות.
כן, גם אגב, מי שנוגע בזה מאוד יפה, זה
סוד העברי, כן,
שקראו לו פעם, שיבת ציון נס לעמים.
הוא גם שואל שאלות מאוד מאוד נוקבות
בעקבות השואה. הוא בכלל התגייר בעקבות השואה.
הוא כאילו,
הוא דוקר את כל האנושות עם השאלות שלו.
אז מי שמעניין אותו, אני אומר את זה במאמר מוסגר,
ספר הגות מאוד מאוד עמוק ויפה.
אז זה עוד התייחסות מפן לא של הנפש של האדם ומשמעות החיים,
אלא המשמעות של האומה הישראלית ככללה, בסדר? אז זה מאמר מוסגר. בכל אופן,
אז אנחנו רואים שאחרי השואה, או אחרי מחירת העולם השנייה, גם הפילוסופיה היא כאילו התחילה לתפוס את העולם
כאילו ריק מתוכן.
גם הניאליזם הפוסט-מודרני, גם אקזיסטנציאליזם,
הכל כאילו מין פסימיות וספקנות וכולי.
כאילו, העולם מתפכח ממצב שיש,
יכולה להיות בכלל איזושהי אנושיות.
אתם מבינים?
עכשיו,
גם ברמה של האדם הפרטי, כל זה הקדמה, בסדר? זה הקדמה, בשביל להיכנס פה למה היא באמת משמעות החיים.
נשר ממנו הכול, הכסף, הכבוד, הכוח, התהילה,
כאילו,
שום דבר לא נשאר ודאי,
לא הבריאות, לא העושר.
זאת אומרת,
בשואה עצמה, הכל הצטמצם לכדי קיום,
אתה רק מנסה לשרוד.
אתה לא מבקש כבר שום דבר אחר, נכון? כי אדם איבד הכל,
והאדם שאיבד הכל, הוא כל כך הצטמצם עד לכדי שיש לו מספר על היד.
זהו, זה האדם. אפילו בשם כבר לא קוראים לו, בסדר?
ועכשיו,
בתוך כל זה,
הוא בא ושואל מהי משמעות החיים, בתוך כל התופת הזאת.
עכשיו, מי שהוא בעצם בא לעולם עם כל מיני זכויות, נכון?
אז מה הוא ימצא בעולם?
מה אתם אומרים?
מגיע לי.
אם אני בא לעולם בגישה כזאת שמגיע לי,
אה?
ימצא הרבה סבל וייסורים, נכון? וכל הזמן נתקע בקירות.
כי לא מספקים לי טענה שאני חושב שראוי לי, נכון?
כי באתי לעולם ליהנות.
ככה אמר אפיקור.
אפיקור אמר שהאדם הוא נוצר בשביל ליהנות.
זה נקרא אדוניזם, זה כזו מחשבה משובשת,
שכל מחשבה משובשת היא קיבלה את השם אפיקורסות בעקבות המחשבה הסופר-משובשת הזאת, בסדר?
כי זה לא נכון, האדם הוא לא בא ליהנות, בסדר?
אלא אם האדם בא ליהנות, אז יש איזה פסיכולוג רוסי אקספרמנטיאלי,
כזה הרבה ניסויים שהוא ערך והוא פשוט מדד בני אדם והוא גילה
אם באת ליהנות, אז תדע כאילו שבאופן ניכר האדם הוא חי עם תחושות של חוסר שביעות רצון, הרבה יותר מאשר תחושות עושר,
תחושות של שביעות רצון.
חלק ניכר מהיום, מהשבוע, מהחודש, מהשנה,
הרבה יותר מתמודד עם זה. אז אם האדם בא בשביל ליהנות, אז ממש העסק הזה כביכול נכשל, נכון?
כי רוב הזמן החיים הם לא תמיד מפנקים אותך, הם מאתגרים מאוד,
ולפעמים דוקרים אותך וכולי, אז מה,
אם אדם חושב
שזה העניין,
אז,
וגם המוות הוא לא בדיוק כאילו מתאים לתחושה שבאתי פה רק ליהנות, נכון? כאילו, זה, כאילו, אז בסוף זה גם לא רק שקשה פה ומתמודדים כל הזמן,
אז גם יש בסוף סוף, נכון? זה, לאן זה הולך כל העסק הזה?
אז יוצא שהנאה, לכשלעצמה,
אני אומר עכשיו משהו שהוא בניגוד לכל מה שתרבות המערב מנסה למכור לכם כל היום,
אבל הנאה כשלעצמה אין לה שום משמעות.
זאת אומרת, ואם אתה תרדוף אחר משמעות בזה שתהנה כמה שיותר מהחיים, אתה תהיה מאוד מאוכזב.
כי זה לא.
החיים הם מאתגרים, הם לא,
יש בהם הנאות, אבל זה לא ערך כשלעצמו,
אלא זה אחד זה ליצטרופי.
מה שנקרא.
זאת אומרת,
אוקיי, אז מה כן?
זה ראוי להצטרף ההנאה.
אז זה, עכשיו,
כבר הפילוסופים אסטואים, הם חלקו על אפיקור, והם אמרו, מה אתה מדבר, שהאדם בא לעולם ליהנות?
האדם בא בשביל לעשות את הטוב.
זה מה שהם אמרו. אדם בא להיות טוב.
וגם אם הוא לא נהנה מזה,
זה בסדר.
בשביל זה הוא בא.
אבל הרבה לפני הפילוסופים הסטוריים, כבר חכמי ישראל אמרו את זה ואמרו,
כן, כל מעשיך היו לשם שמיים, נכון?
כאילו באת לעולם בעצם להופיע את שם השם בעולם.
החיים הם לא מילוי של הנאה, אלא
אדם לעמל יולד.
זה עולם של חובה,
של עבודה.
ויכול להיות שיהיה לך בדרך כל מיני הנאות, בטוח שיהיה לך, כן? יש כל מיני הנאות.
אבל זה לא מה שהחיים באו לספק לך, אלא הם באו לספק לך איזושהי יכולת
לעלות במדרגה,
לקנות קומה רוחנית.
ודווקא הקשיים וההתמודדויות הם אלה שמאפשרים לך את זה, וגם היצר הרע.
כי היצר הרע הוא דבר שאדם צריך להתגבר עליו.
וכיוון שהוא מתגבר עליו,
אז הוא קונה קומה.
אז יש משל כזה בספר הזוהר על מלך
שאמר לבן שלו, הכל אני מרשה לך, חוץ מאיתת בישה.
אישה זונה, בקיצור.
זה לא, אבל כל השאר.
והלך המלך ושכר איתת בישה כזאת שתפתה את הבן שלו.
זה יפה ככה.
טוב.
אז והיא, הזוהר מספר, היא הלכה ופיתתה אותו בכל מיני
פיתויים וכולי, והמלך מסתכל.
אומרו, אם הוא יולך אחריה וייפול בזה, אז אני אדע שהוא לא נאמן אליי.
אבל אם הוא יתגבר עליה, אז אני אדע איזה בן יש לי בעולם,
ואני אכניס אותו, כן? אז מסופר שם שהמלך מכניס אותו, כי הוא עמד בניסיון
לכל אוצרות המלך, ומראה לו שם את כל הדברים הכי פנימיים,
והאבנים הכי יקרות, וכל האוצרות המלכותיים וכולי.
מה הנמשל?
מי זה המלך?
ריבונו של עולם, ומי זה הבן שלו?
כל אחד מאיתנו.
ומי זה היטטבישה הזאת?
זה היצר הרע.
ומי שכר אותה?
המלך.
ולמה שכר אותה?
בשביל שאנחנו נתגבר עליה.
נתגבר על היצר הרע. זאת אומרת, האדם,
הוא גדל דרך הניסיון.
אז החיים האלה,
זה מה שמאפשר לו לקנות קומה.
חתול הוא תמיד באותה מדרגה, כי אין לו שום ניסיון.
אז הוא לא פתאום נהיה צדיק, נכון? החתול הזה.
הוא חתול בכל מקרה,
מתחילה ועד סוף.
אין לו שום עלייה וירידה.
אבל האדם יש לו, ודאי.
הוא יכול להתרחק מהשם, יכול להתקרב אל השם, והניסיון זה זה שבעצם מאפשר לו לקנות קומה רוחנית ולהתקרב אל השם.
זאת אומרת, אז הקושי בחיים שהוא נועד
לאתגר אותך,
הוא נעשה בעל משמעות.
אז עכשיו אני רוצה להיכנס
או לנקודה הזאת. אז אם כן, העולם הוא לא,
כן, עוד שנייה, רק אסיים את המשפט,
העולם הוא לא נועד להוות לך או לאדם איזה מין במה כזאת,
מסגרת שיש בה מילוי של הנאה,
אלא העולם הוא אדרבה, רמחל מבאר בספר דרך השם,
הוא מקום הניסיון, גם במסילת ישרים,
פנים ואחור, מלחמה פנים ואחור,
והאדם הוא לא נברא אלא בשביל המלחמה הזאת. זאת אומרת, זה לא משהו בדיעבד שכל הזמן יצר הרע מתגרה באדם, וכל הזמן יש לו ניסיונות מבחוץ,
וכל הזמן יש לו ניסיונות מבפנים, וכל הזמן.
זה לא משהו מקרי בעולם, אלא הקדוש ברוך הוא ברא מערכת כזאת שיש בה טוב,
ויש בה רע,
והאדם הוא נברא בשביל להיות בן חיל ולעמוד במלחמה החזקה הזאת, פנים מאחור, ולנצח.
ודרך זה הוא מתקרב אל השם.
בסדר?
אז משמעות החיים בהקשר הזה,
אנחנו מתחילים לנגוע ברובד אחד, אנחנו ניגע בכמה רבדים,
זה שלא באנו ליהנות, אלא באנו למלות חובה. אדם לעמל יולד,
ובאנו לגדול, ויכול להיות,
וכנראה שאפילו בטוח, יהיה לנו הנאה גם במילוי חובה הזה.
אם אנחנו לא עושים את זה בדרך,
אז עוד רגע אני ארחשן.
אם אנחנו לא עושים את המילוי חובה בדרך של עירת העונש ועבודה מבחוץ,
ואני לא רוצה להסתבך עם הרסר של הבסיס, כן? זה התחושה כזה, אז אני מצחצח את הנעליים ומתגלח, כי אני לא סובל אותו, נכון? את הרסר של הבסיס.
אז אם עבודת השם שלנו לא נראית ככה, של מצוות מבחוץ, כאילו, ואין לי,
אלא היא הפוך. היא, שאדם מביא את עצמו לתשובה מאהבה, ולעבודה מאהבה,
והוא עושה את המצוות,
ומתוך הזדהות פנימית,
ומתוך השתוקקות להתקרב אל השם, ולהופיע את שמו בעולם,
ולחשוף את השליחות שלו,
אז מתקיים בו מה שקורא לו הרמח״ל, שהאדם לא נברא אלא להתענג
על השם.
זאת אומרת, מילוי החובה
הוא מסב לו הנאה.
הוא גם מגיע לכזאת מדרגה גבוהה שכבר אין לו מלחמה פנימית כל כך גדולה,
או אין לו מלחמה פנימית בכלל.
זאת אומרת,
האדם לא נברא אלא להתענג,
אבל להתענג על מה?
לא כמו אפיקור,
אלא להתענג על השם.
כלומר, על התכלית המוסרית של החיים,
על עבודת
השם, כן?
וזה מה שמענג אותו, מענג אותו להיות טוב,
מוסרי וערכי, ולהתגבר על יציר הרע,
ולהיות נאמן לשליחות האלוהית שלו, שזה להופיע את שם השם בעולם.
ופה מונחת השליחות של האדם בעולם.
בסדר?
זה,
אוקיי.
זה מה שייתן לאדם משמעות.
שאלנו, מהי משמעות החיים?
שתכף אני אהפוך את זה, תכף אני, טוב,
תכף אני אגע בזה.
אוקיי, כן.
קשה על המסלולים.
כן.
אמר לו, אם התוראין שלך היה רלוונטי אליי,
הוא היה תאולי ניתן לרמות. נכון.
אז אנחנו בספר חוזרים לתורה.
זו תורה, זאת אומרת שהיא רלוונטית לא רק לעם ישראל,
אלא לכל בני עולם.
לפי
ה... אם כאילו למדינה,
תורת יהודה יהודה רצתה לכתוב אותו מה אמר המדינות הישראלית. צריך להגיד, זו תורה של עם ישראל.
לא, הוא אומר את זה בפירוש.
לא, הוא אומר את זה בפירוש שהיא לא פונה לכל בני העולם.
אה, שהיא לא פונה. כי אחרת אם היא הייתה פונה לכל בני העולם, אז אם כן השליחות של משה הייתה נכשלת.
כי בסופו של דבר היא לא הגיעה לכל בני העולם.
היא פונה לעם ישראל.
התורה היא פונה לעם, זה ממש בהמשך מאמר ראשון,
היא פונה לעם
בעל נפש מסוימת.
אחרת למה שלא כל בני החיות היו מדברים?
הוא שואל אותו מלך כוזר, למה התורה לא ניתנה כהישרה לכל בני העולם?
אז הוא אומר, אם ככה אתה שואל אותי, אז לא הבנת כלום, לא הבנת מה שהסברתי לך, שיש מדרגות.
יש דומם, שומח, חי, מדבר, וישראל. והתורה היא פונה לישראל, היא לא פונה לגויים.
לגויים יש שבע מצוות בני נוח, זה התורה שלהם,
זה דת אמיתית.
כן. אז כל מה שאמרת לגבי מטרת המצב, משמעות, משמעות, כן.
האם נגיד שהגויים הם כמו סטטיסטים בסדר?
לא.
אני דיברתי על משמעות החיים בצורה מגוירת.
באמת, ויקטור פרנקל, שאמרתי, לא הייתם בקטע הזה, לא הגעת, זה.
אז אני אמרתי שאני מעביר את השיעור הזה בעקבות ספר חול שקראתי, אבל הוא גירה אצלי את כל המחשבה
להביא דווקא תשובות לאותן שאלות שלו ממקורותינו.
הוא חווה את השואה בצורה מאוד עוצמתית,
הוא היה פסיכיאטר אוסטרי,
והוא יהודי,
הוא חווה את השואה, כן, הוא יהודי וכל משפחתו נרצחה, כולל אשתו,
חוץ מאחותו.
והוא שואל שאלות מאוד נוקבות.
יש לספר, האדם מחפש משמעות שהוא רב-מכר עולמי פנומנלי.
בסדר? ועוד פעם, עכשיו, התשובות שלו הן תשובות של אדם חכם, של אדם, אבל בסופו של דבר
הוא לא היה דתי,
אז אני לא רוצה להביא דווקא את התשובות שלו, אלא אני אשתמש בגירויים שהוא גירה אותי לגייר את התשובות שלו, או יותר לשאול את עצמי מה זה.
אבל הרקע שם של החיים שלו הוא רקע שהוא באמת מביא את האדם לשאול מהי משמעות החיים.
בן אדם עובד
במחנה אושוויץ, ואתם יודעים, שם
זה עבודות הכי קשות שיש, כאילו זה גם עבודות פרך, אבל זה גם
מתעסק עם גופות וגם כל מיני, כאילו היהודים בעצמם, הם היו מתפעלים את הכול עד שהיו מתים, הורגים אותם, כי הם כבר לא היו מספיק אפקטיביים.
אפקטיביים.
אדם בתוך כל התופת הזאת שמאבד את הכל כבר,
אין לו לא כבוד ולא כסף ולא מעמד ולא שם ולא,
יש לו מספר על היד וכל משפחתו נרצחה והוא עובד לפני שיהרגו אותו.
אז זה מביא את האדם לשאלות מאוד נקרות. אז זה הרקע.
בתוך כל הרקע הזה אני רוצה לגעת כאילו,
כן לקחת כמה דברים מהדרך שלו, אבל לא מהתשובות שלו, כי התשובות שלו הן לא באות בשם השם, בסדר?
עכשיו, מה כן בעצם,
מי שהוא חותר לחיים שהוא יהיה כל הזמן מאושר,
אז זה נועד לכישלון הדבר הזה, בסדר?
עכשיו,
יש אנשים שהגיעו אחרי השואה, או זה גם מצוי היום,
שאומרים, אני כבר לא מצפה לשום דבר מהחיים,
נכון? מכירים את זה?
כאילו, ואללה.
האם זה מין, אתה כל הזמן מתמודד עם איזה גורל אכזרי כזה,
עם פטאליזם, גורל עיוור וכולי,
כשזה לא בא מנקודת מבט של אמונה.
והוא אומר משהו מאוד יפה, כן?
שאני חושב שזה גם היהדות אומרת,
אנחנו לא צריכים לשאול מה אני מצפה מהחיים,
אלא הפוך, מה,
הוא אומר מה החיים מצפים ממני,
ואנחנו נאמר מה השם מצפה ממני,
מה השם,
לא מה אני מצפה,
החיים יזמנו לי. אתה לא יודע מה החיים יזמנו לך, אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד,
ואין לנו שום יכולת גם
לשנות את זה ממילא יותר מדי. אנחנו יכולים להתפלל,
אבל אנחנו בתוך עולמו של השם, אנחנו צריכים לשאול מה השם מצפה ממני, יותר נכון,
מה השליחות שלי בעולם,
כן?
אלא אנחנו בעצם לא שואלים על משמעות החיים, אלא
יותר נכון,
החיים הם שואלים אותנו מה המשמעות שאתה נותן לחיים כל רגע ורגע,
כל שעה ושעה שאתה חי.
איזה אור אלוהי אתה מאיר בכל רגע נתון?
מה, איך אתה חושף את השליחות שלך,
את הנשמה שלך, את הפוטנציאל שלך בעולם?
האם החיים שלך הם בעלי משמעות?
זה בסופו של דבר תלוי בך, תלוי באדם, כן?
זאת אומרת,
התפקיד שלנו זה לא להגיב אל החיים,
אלא הפוך, לשאת באחריות כלפיהם ולצקת בהם משמעות אלוהית.
מה שאנחנו קוראים לו
לגלות את שם השם בארץ,
בעצמנו ובמרחב החיים הכללי של האומה,
להופיע את שם השם בכל מערכות החיים, בתור הטוב והמוסר והחוכמה והצדק והמשפט והחסד והגבורה וכולי.
זאת אומרת, עכשיו,
פה זה נקודה מאוד חשובה ההבנה הזאת, זה בעצם הופך את הכל 180 מעלות.
כי אנשים באים ואומרים, אני כבר לא מצפה לשום דבר מהחיים.
אבל נקודת מבט שלך היא לא נכונה.
נקודת המבט שלך היא צריכה לעבור מין מהפכה קופרניקית כזאת,
ולהגיד לא מה אתה מצפה מהחיים או שזה כבר אתה מאוכזב, וזה כאילו עמדת נפש של אדם שבא ליהנות.
אלא הפוך,
לשאול את עצמך, מה השליחות שלי בעולם?
איך אני, עם המיוחדות שהשם נתן לי והכישרונות שהשם נתן לי,
יכול,
אדם צריך להתבונן על הכישרונות שהשם נתן לו,
כי השליחות שלו היא שמה,
היא קשורה לזה, אתה לא יכול לעשות שליחות של מישהו אחר,
כן?
אתה צריך לכתוב את האות שלך בתורה, כן?
על גביל המציאות.
ואם אתה לא תכתוב את האות הזאת, אז הגביל יהיה חסר. ספר תורה שחסר הוא פסול, נכון? אתה חייב,
אתה צריך להכיר בכישרונות שלך,
ואז לשאול את עצמך, איך אני יכול להועיל לדור שאני חי בו,
או לדורות שיבואו אחריי?
איך אני יכול להיטיב לעולם? איך אני יכול לגלות את שם השם בארץ?
לא מה החיים מספקים לי, ואז אני מאוכזב,
כי באתי ליהנות ותכלס חם.
ונכון, ויש לי הרבה תלונות על החיים,
ועל המדינה, ורק לא ביבי, נכון?
אז זה,
אה, אה, אה, אלא,
לא,
לא אני מחפש את המשמעות של החיים בחוץ, אלא אני נותן לחיים משמעות, ואני חושב
שזו נקודה מאוד אמיתית.
עכשיו, מה זאת אומרת שאדם נותן לחיים שלו משמעות,
והחיים שלו הם מקבלים משמעות שהוא חי בנאמנות לנשמתו,
לטבע האלוהי שלו, והוא חי בנאמנות לשליחות האלוהית שלו.
איך הוא יכיר את השליחות האלוהית שלו? שישאל את עצמו, אמרתי לפני רגע,
איך אני עם כל הכישרונות שלי מביא ברכה לכלל ישראל, מופיע את שם השם בארץ,
מגלה את שמו בארץ, אתם מבינים?
אז החיים שלך הם נעשים בעלי משמעות, אתה יצקת בהם,
אתה יצקת משמעות בחיים.
אתה נעשית, כן,
ראוי למה שהגמר אומרת, שאדם צריך לומר, בשבילי נברא העולם, נכון? כאילו,
בשביל שאני יופיע את השליחות שלי.
וכולי. עכשיו, כמובן שהשליחות של עם ישראל היא קשורה בהופעת שם השם, בכל הצינור של המוסר והערכים והאידיאלים שאנחנו באנו להופיע בארץ. זה לא...
זה דבר פשוט, כן? אבל...
עכשיו, מנקודת מבט כזו, אדם, הוא לא צריך בעצם
לפחד משום דבר.
כי הוא מקושר, קודם כל, אל הנצח.
והוא לא שולט, הרי,
בכל המאורעות מסביב,
נכון?
והשאלה, איך אתה חי את ההווה?
איך אתה פוגש את היום-יום שלך?
האם אתה פוגש אותו מתוך גובה נשמתי,
מתוך גודל אלוהי?
יכול להיות אדם שחי חיים קצרים, אבל הם היו מלאים משמעות, ואדם שחי חיים מאוד ארוכים, אבל הם לא
קידמו שום דבר, אתם מבינים? הוא לא לקח אחריות על
העולם או על אף אדם,
הוא לא חשף את הטוב האלוהי שבו,
את הצלם אלוהים שבו, את העולם הערכים הפנימי שנשמתו רצתה להופיע, הוא לא עסק בזה, הוא עסק בנהנתנות.
אז אדם, הוא לא צריך להטריד את עצמו כל כך כאילו במה יהיה וכולי,
כי ההווה הוא בעצם מציב בפנינו כל רגע ורגע את שאלת משמעות החיים.
אתם מבינים?
אז
ולגבי העתיד, אז ברור שצריך להשתדל כבר בהווה ליצור עתיד חיובי וטוב ולראות את הנולד וכולי.
עכשיו, המשמעות הזאת
היא לא חדגונית,
היא משתנה מאדם לאדם, בהתאם לשליחות שלו.
כל אדם יש לו שורש נשמה מסוים,
והוא צריך להופיע את השליחות שלו באופן אחר.
אז זה לא כל כך משנה במה אתה עוסק, משנה מה המשמעות שאתה יוצק במה שאתה עוסק בו, אתם מבינים?
אז אדם באופן כללי הוא לא בר חיקוי, כן?
או שאנחנו אומרים בתפילה בראש השנה, אלוקיי, עד שלא נצרתי איני כדאי.
ועד שנצרתי, כאילו לא נצרתי, נכון?
כן?
אז הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.
הרב קוק שאמה מסביר שמה זה עד שלא נצרתי איני כדאי? כלומר,
עד שלא אדם בא לעולם,
השליחות שלו לא הייתה נצרכת, הוא לא היה צריך להאיר את האור
שלו המיוחד, אבל ברגע שהוא כבר נוצר,
אז הנה,
כנראה שאתה הכרחי, אתה מוכרח המציאות,
אחרת הנשימה שלך לא הייתה בא לעולם, יש לך תפקיד בעולם שרק אתה יכול להוציא מן הכוח אל הפועל.
אתה צריך להכיר בזה,
ולא,
ואתה לא, מישהו אחר לא יוכל לחקות אותך, כן?
עדיין לא מייצרים,
כן, באלי אקספרס אלעד, אין שם... מה אתה אומר? מה?
כן.
מה השליחות?
כי אתה צריך לגלות את זה לבד. אתה צריך להתבונן על החיים שלך ולהגיד
מה הכישרונות שהשם נתן לי, מה האהבות שהשם נתן לי, מה הנטיות שהשם נתן לי,
וכל מיני, כן,
עיסוקים וכל מיני תחביבים וכל מיני חוזקות שיש לי וכולי, ומשם להבין מה השליחות שלך. יכול להיות שאם היה נביא בדורנו,
הוא היה אומר לך הלך על זה.
אני אגיד לך, הקדוש ברוך הוא לקח את זה בחשבון.
בכל זאת, כנראה שזה מה שהוא רוצה.
אני חושב שאנשים עושים שינוי באמצע החיים פתאום,
מפתחות להם העיניים וכו', בסדר.
לא עושים שינוי בחיים, נכון? עושים לפעמים שינוי מקצוע, לפעמים
כל מיני שינוי, וזה בסדר.
זה חלק מההתפתחות שלנו.
מה שאתה יודע בגיל 20 זה לא מה שאתה יודע בגיל 40, נכון?
כנראה לא מה שאתה יודע בגיל 60, עוד לא הגעתי לשם.
אבל אדם מתפכח, אדם גדל,
והוא צריך להיות רענן, צריך להיות לא נוקשה,
אלא מוכן לשינוי, ללכת עם האמת, ללכת עם הידיעות החדשות שיש לו,
כמובן,
ולהתפתח בקטע טוב, להיות יותר אלוהי, יותר...
בסדר? אז עכשיו,
החיים,
אם כן, הבנו שמשמעות החיים זה לא הפינוק שהם יפנקו אותך, כי הם לא בהכרח תמיד מפנקים.
יכול להיות שיהיה לך כל מיני פינוקים והנאות בדרך, נכון?
אבל זה לא משמעות החיים.
הרב קוק, יש לו שיר שנקרא סוד ההוויה, זה שיר מאוד מאוד יפה.
הוא כאילו בא ואומר, תלחש לי סוד ההוויה כולה, כן?
חיים יש לי
כך, כאילו, בוא תיקח, אני לא זוכר את השיר בעל פה, אבל,
כן? אבל הוא אומר שם, ואם ליבתך ערלה, אסורה מני סורה, הריני לך אסורה.
כאילו, אני אסורה לך.
צריך לבוא אל החיים,
להבין שיש פה סוד,
סוד אלוהי, סוד ההוויה כולה, כן? זה ככה זה נקרא, סוד ההוויה.
שהאלוהות היא מתגלה בהכל.
עכשיו, משמעות החיים יכולה להיות אצל אדם גם כן,
להתגלות באיזה מין רגע מאוד עליון, מאוד מרגש, או שהוא נפגש עם...
אני נותן עכשיו משמעות טיפה שונה ממה שאמרתי עכשיו, כן? עד עכשיו.
שהוא אומר, כאילו,
הוא באיזה מפגש מאוד עוצמתי עכשיו עם הטבע, עם איזה רגע מאוד עליון, והוא אומר,
כל החיים לא היה שווים אליה בשביל הרגע הזה, נכון?
אתם מכירים את זה.
כאילו שיש כזה, איזה מין, וואו, זה מדהים.
או שנפגש עם איזה יצירת אומנות מאוד עוצמתית.
למישהו, יש לו את הנטיות האומנותיות,
אז הוא אומר, וואו, כזה דבר כל החיים, זה משהו,
לא שמעתי כזאת.
בסדר, אז גם פה, אוקיי, זה לא משמעות החיים, אבל זה נותן משמעות לחיים, בסדר? זאת אומרת,
משמעות החיים, אמרתי, זה להתענג על השם, ככה הרמחל אומר,
להופיע את שם השם בארץ, אבל לא מתוך מלחמה פנימית.
אבל אנחנו אמרנו שאנחנו מעניקים לחיים משמעות בעצם
בעזרת התוכן שאנחנו יוצקים בתוכן, זה תוכן אלוהי.
בעזרת הפעולות שלנו, המעשים שלנו, החסד שלנו וכו',
באמצעות האמונה, באמצעות האהבה,
גם,
גם באמצעות הקשיים,
הסבל,
היסורים, גם זה נותן משמעות לחיים.
למה?
זה כותב ויקטור פרנקל. למה?
בגלל שההתמודדות שלנו עם הקשיים,
היא מעידה על טיבנו האמיתי,
על האמונה שלנו, אני אגיד את זה בלשון שלנו.
זה איפה אנחנו מצויים,
איפה החוסן הנפשי שלנו,
ואנחנו רואים בספורט שספורטאים הם ממש מאתגרים את עצמם, נכון? על מנת שהם יצליחו להתגבר על האתגר הזה,
והם יצליחו לצמוח באמצעות ההתגברות על הקשיים האלה.
ואדם לא צריך לזמן לעצמו קשיים בחיים,
אבל הוא צריך לדעת שכשיש לו את קשיים ואתגרים זה מגדל אותו.
אם הוא ייקח את זה באמונה,
אם הוא ייקח את זה נכון,
אם הוא יתחיל לבכות על מר גורלו ועל מזלו הרע
ועל זה שהחיים לא מפנקים אותו,
אז הוא יתלונן בכל מיני דברים, נסיבות כאלה, שגם ככה הוא לא יכול לשנות וכולי.
אז הוא כאילו נכנס לתפקיד הקורבן והמסכן,
והחיים לא מפנקים אותי כמו שתכננתי, נכון?
אז חזרנו לאותו מעגל, כאילו, החיים הם לא מפנקים אותי כמו שהבטיחו לי.
מי הבטיח לך?
לא יודע.
יש לי לך איזו ציפייה מטופשת, כנראה
קרטת את זה בתרבות המערב, כי זה הסם שהם מוכרים,
נכון?
אז זה טעם החיים, נכון? קוקה קולה טעם החיים.
לא, זה לא טעם החיים, אבל ההנאה היא לא טעם החיים באופן כללי.
אבל היהדות היא, מלמד את האדם משהו אחר לגמרי, כן? בספר איוב
סופר שם על האדם
שהוא סבל מאוד, נכון? כל הרכוש שלו נלקח, נשדד, נשרף.
ילדים שלו כולם מתו והוא מוטל באפר מוכה שכין.
שואל שאלות מאוד כבדות על החיים,
ובעצם אנחנו מבינים שסבל או ייסורים, כל עוד הם הכרחיים ובלתי נמנעים,
אז הם טומנים בתוכם גם אפשרות
של משמעות.
אז בספר חובות הלבבות הוא נותן שני הסברים למה באים על האדם יסורים.
או מצד
כפרת עוונות,
יש לזה משמעות אבל,
מתכפר על האדם איזה עוון, באו עליו קשיים, יסורים וכולי, בסדר?
או מצד שזה בא לגדל אותך, ככה הוא אומר.
לגדל אותך. מה זאת אומרת לגדל אותך?
אדם שהוא קונה בתוך
מציאות מורכבת קומה רוחנית,
התקרבות אל השם,
חוסן נפשי, יכולת להעניק לאחר
ולבטא את צלם אלוהים שבו,
הוא מוצא משמעות ביום-יום. זה המשמעות שהוא מספר גם כן שהוא מצא בשואה.
היכולת לתת,
היכולת לא לאבד את צלם אלוהים,
היכולת לדאוג לאחר,
היכולת, אנחנו נאמר, להופיע את שם השם בארץ,
להיות יציב ואיתן באמונה שלך,
להבין ששבתך ומשנתך אמה ינחמוני, ושהכול מדויק,
ושאין שליט מבלעדיו, ולקנות קומות של ביטחון בהשם.
כן,
ומה זה ביטחון בהשם?
אז בספר חובות הלובות הוא אומר,
לזכור שהשם אוהב אותך, הוא מרחם עליך יותר מכל מי שאוהב אותך,
ושהוא יודע יותר טוב בשבילך מה טוב בשבילך,
ושהוא חזק, לא חסרה לו יכולת.
גם להעלים את היסורים והקשיים האלה תוך רגע, נכון?
ואף על פי כן, כנראה שזה מה שמדויק לאדם.
והוא יודע כל מה שקורה לך גם.
זה לא שזה נעלם ממנו.
ואף אחד לא יכול להועיל לך, ולא להזיק לך אלא ברצונו.
והוא טוב,
כי אדם מחזיק את האמיתות האלה בתוך כל ההתמודדויות,
ושומר על איזה גובה רוחני וכולי, הוא קונה ממש מדרגה.
זה בעצמו בעל משמעות.
זאת אומרת,
הקשיים הם מקדמים אותנו,
כן, טוב ללכת אל בית אבל, ללכת אל בית משתה, נכון?
ואחי יתן אל ליבו.
מה זה אחי יתן אל ליבו? אתה גדל שם,
ובבית המשתה אתה לא תגדל.
משתה זה בירה טובה, ומה?
סתם,
העברת את הזמן, אבל אתה ללכת לבית אבל,
אחי יתן אל ליבו, אתה תתקדם במשהו, אתה תשמע.
אז לכן,
אההההההההההה לא צריך לי, איך כתוב?
בגברה חביבין יסורין, נכון?
או חבימין עליך יסורים, לא הם ולא שכרם, כן? אתה אומר על זה.
אבל יש, בסדר, אדם לא מחפש את זה,
אבל כשזה בא, זה גם
חלק ממשמעות החיים. הרמחל דן בזה באריכות, גם בדעת תבונות,
גם בדרך השם,
ממש על המציאות של הרע בעולם.
מציאות של הניסיון, של הרעש, של הייסורים.
זה חתיכת אירוע,
אבל זה חלק מהמערך הכולל,
וזה אפשר לעבור את זה בסבל נוראי, ואפשר לעבור את זה מתוך בניין
מאוד מאוד גדול של האישיות ושל משמעות החיים. אגב,
אולי זו נקודה,
טוב, לפני האחרונה.
המוות הוא גם נותן משמעות לחיים, כי אם לא היה מוות,
אז היינו יכולים לדחות הכל ולא היית עושה שום דבר.
נכון? אתה אומר, אני הולך למכון מאיר מחר,
או שנה הבאה.
מה זה משנה?
עוד עשר שנים.
עוד 700 שנה אני אלך.
מה זה משנה, נכון? הרי אני לא ממהר.
מה הלחץ?
אני אשב פה, נכון?
אבל זה לא נכון, זהו. זאת אומרת, היום-יום שלנו מקבל דווקא,
כן, או מה נעשה עם החיים שלנו, מקבל משמעות דווקא בגלל שיש לזה קצבה וסוף.
זאת אומרת, מתישהו זה יסתיים,
אז דווקא העובדה שאנחנו סופיים,
סופיים במובן של העולם הזה, כי הנשמה ממשיכה לעולם הבא,
ואנחנו לוקחים את כל הדברים הטובים שעשינו בעולם הזה איתנו לעולם הבא, אז זה נותן לנו
בעצם לקחת אחריות על החיים שלנו, נכון?
זאת אומרת, חז״ל אומרים, ישוב יום אחד לפני מיטתך, כלומר, תחיה כל יום כאילו זה יום אחרון שלך,
הרי אדם לא יודע מתי הוא ימות.
ו...אז אם כן, המשמעות שאנחנו מדברים עליה, זה
היא באה מתוך עבודת השם,
מתוך להתענג על השם,
מתוך, כמו בספר מצד ישרים, משקל החסידות,
אז שם השייכות לכלל ישראל,
זה נותן לך משמעות, שאתה אוחז באידיאלים כאלה גדולים שהם הופעה של שם השם כמו כלל ישראל.
להיות אדם כללי, אדם לאומי, אדם שלוקח אחריות על הדור,
על האומה,
על כמה שיותר אידיאליים להופיע בארץ, בחיים שלנו, זה קשור למשמעות החיים, לשליחות של האדם. משמעות החיים של
עם ישראל זה השליחות.
השליחות שלך הפרטית,
שהיא נגזרת
מכלל ישראל, והשליחות של כלל ישראל,
שאתה איבר של נשמה גדולה הזאת ואתה עוסק בזה.
טוב, שאלות טענות מעונות קושיות.
העסק ברור, בסדר?
אז איך זה קשור לכל מארג השיעורים שלנו?
זה שיש אנשים שיש להם תמיהה על החיים, כאילו, מה אני עושה פה?
מה המשמעות?
לא הולך להם כפי שהם ציפו, זה לא לפי התוכנית,
אני מאוכזב, אני, נכון?
כל מיני רגשות שליליים כאלה של ייאוש, תסכול, מרמור.
מה?
אני חושב שלא חובה.
כאילו, זה תלוי אם אתה אחוז באמת הגדולה הזאת. אז אתה אומר, לא,
אני לא מצפה ששום דבר פה
יהיה מוכן בשבילי, או יעשה בשבילי, או יפנק אותי. אני מצפה,
כאילו, אני צריך לשאול את עצמי מה השם מצפה ממני.
זה ממש 180 מעלות.
מה השם מצפה ממני, מה השם רוצה ממני, זה המשמעות של החיים שלי.
בשביל להבין מה הוא רוצה ממני,
צריך ללמוד הרבה תורה, נכון?
צריך להבין מה רוצה ממני בהקשר של כלל ישראל גם. בואו, אחרת זה מאוד יהיה מצומצם.
אדם יעסוק רק בתיקון הנפש שלו, שזה כבר גם דבר גדול, אבל זה מצומצם.
ובעולם הבא שלו, שזה דבר גדול, אבל זה מצומצם.
אבל אם הוא עוסק באיך הוא מופיע את שם ה' בארץ בעודו חי,
כמו שספר כוזרי, כל הספר מושך לשם,
שהמטרה של עם ישראל זה להופיע את העולם הבא בעולם הזה,
את שם השם בארץ, אז הוא מקבל משמעות
מאוד מאוד גדולה על החיים.
יפה.
טוב, ברוך ה' לעולם,
אמן ואמן, חזקים וברוכים תהיו בשורות טובות.
