בשם השם, נעשה ונצליח.
אנחנו, לפי דעתי, בשיעור השלישי או הרביעי במאמר על במותינו חלל,
שלישי,
מי אומר, אתה אומר,
והגענו לפסקה מס' 14,
עמוד 3,
פסקה מס' 14. סביר להניח שאולי היום נסיים גם את המאמר הזה.
טוב, זוכרים, אנחנו מדברים על מאמר שאיזה סוג של הספד,
שהרב קוק בשנת 1912 נתבקש לכתוב על שני חבר'ה מארגון השומר שהם היו חילונים עסיסיים שהם נהרגו בגליל ואז הוא אמר אני חייב להגיד לך שזה לא טבעי לי כאילו זה לא פשוט כאילו חבר'ה שהם לא דתיים מה זה אומר האם הם ראויים להספיד אותם אולי ראוי לשנוא אותם הם נחשבים
פורשים מדרכי ציבור, זוכרים, ממש
היטלטלנו מגל אל גל, זאת אומרת,
אפשר להתייחס אליהם בכל מיני אופנים לזוג האנשים האלה.
ועכשיו הגענו לפסקה מספר 14 בעמוד 3, בסדר? הפסקה האחרונה.
אומנם,
אין אדם, לפני כן הוא דיבר על זה שבעצם אי אפשר להגיד שהם אנשים שפורשים מדרכי ציבור, כי אחרי הכל הם נלחמו למען המדינה.
מי שלא משרת בצבא, אז הוא פורש מדרכי ציבור אולי, לא מי שמשרת בצבא.
בסדר? אז אי אפשר לדון אותם, כמו שאומר הרמב״ם, כי הרמב״ם אומר, מי שפורש מדרכי ציבור,
לובשים לבנים, אוכלים ממתקים, מרביצים צ'ופרים, ואומרים סוף סוף, הלכו לעולמם.
ככה הרמב״ם אומר, דברים מאוד קשים.
אז הוא אומר, אי אפשר להגיד עליהם כאלה דברים.
אז אנחנו שם.
אומנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי.
הקצף העז של האומה,
איננו מתפייס עדיין כל צורכו מכוחן של חילוקי סברות של בין פורשי מדרכי ציבור, כמה היא ובתאי. כאילו, יש לי כל מיני אנשים שפורשים מדרכי ציבור, יש כאלה שפורשים מדרכי ציבור ברמה הדתית.
מצד שני, ברמה הלאומית,
הם לא פורשים כי הם בצבא, כמו שיש לנו היום.
יש אנשים שהם לא דתיים, היום פגשתי איזה בחורצ'יק,
מתוק מדבש,
מטכליסט.
קיצור, והוא, לצערו, לצערנו, הודח.
בקיצור, הכרתי אותו בסך הכול אתמול.
סתם ראיתי אותו אתמול או שלשום, ראיתי אותו אתמול.
ראיתי אותו בזה, אמרתי לו, מה, מי אתה? הוא אומר לי, אני רציתי ללמוד להתפלל.
ככה, כאילו, טוב, הגעת למקום הנכון. מי אתה? הוא אומר לי. אני אמרתי, אני רן פה, רן בן משה, אני פה מהחבר'ה של הבית נדרש פה וזה וזה.
אה, כן, מה אתה יכול להצליח? בקיצור, התחלנו לדבר,
ואז הוא סיפר לי שהוא כבר כמה חודשים בסיירת מטכ״ל,
והוא נפצע,
ועכשיו הוא הודח והוא עושה פיזיותרפיה כדי לחזור בחזרה.
קיצור, הוא נמצא בחלת והוא ממתין להתקבלות שלו. עכשיו אתה רואה?
בחור מתוק מדבש, אחלה בן אדם.
לא חבוש כיפת שמיים לראשו, כן?
לא זה, והוא ממתין. קיצור, הוא קיבל עכשיו שיבוץ.
לא משנה, לסייר, לא משנה. קיצור,
לאיזשהו מקום,
והוא מה זה מאוכזר?
מאוכזר, אמרתי לו, תשמע, אני בטטה כמוני מקומי, אמרתי לו, זה סיירת,
מאריכתיות,
הייתי מבסוט.
אבל הוא אומר לו, לא, אני רציתי, היו לי שאיפות גדולות, זה, זה.
ממש ישבתי איתו ולמדתי איתו.
לא יודע, ממש בקשר שנוצר, ככה, קשר אקראי.
ואז הוא ממש, הוא אמר, אני רוצה לכתוב את המקור שאתה אמרת לי, והבאתי לו איזושהי תורה מליקוטי מוהרן,
משהו מאוד מאוד מתוק, אולי נזכיר את זה כאן.
יש לנו תורה פט בליקוטי מורן, כתוב,
ותחסרהו מעט מאלוקים, עוד ועדת תיאטראו,
כן, עוד ועדת תיאטראו. מה זה אומר?
אני אגיד את זה בקצרה, בסדר?
לפעמים בן אדם מקבל כאפה,
או יש בו איזה חיסרון מסוים,
ואז הוא מתבאס,
נגיד הוא רצה להתקבל לסיירת מטכ״ל, ולא התקבל,
או שהיה לו איזה חלום נעורים לעשות משהו בחיים,
ופתאום הכל השתבש לו.
אומר, אני כותב, מוהרן, דע לך, זה לא רק פגיעה אישית שלך, כלומר, אתה, אתה, זה חיסרון שמופיע בך,
זה חיסרון בגילוי השכינה.
וואו,
הבן אדם אומר, מה?
אני הייתי בטוח, זה רק אני.
עכשיו אתה אומר שזה גם חיסרון בגילוי השכינה, זאת אומרת, זה חיסרון של הקדוש ברוך הוא בעולם,
שעובר דרכי, אז הוא מתבאס פי 10, נכון?
הגיוני?
שימו לב להתהפכות.
ואז הוא אומר, אבל למי בן אדם מספר את חסרונו?
לבן אדם שקרוב אליו, נכון?
סימן שאם הקדוש ברוך הוא בחר להביע את חסרונו דרכך,
סימן שאתה קרוב אליו.
מתוך כך בא לשמחה גדולה.
אני!
אני קרוב לקדוש ברוך הוא. וואו, איזה כיף!
הבנתם? דיבור חזק.
ממש קיצרתי את איזה ארבעה שלבים בתורה הזאת.
ואז אמרתי לו, לך תנע.
אני יודע מה אתה מגיע לסיירת הזאת,
אמרתי שזה לא בדיוק היה מסעת חייך, ואתה חלמת על משהו הרבה יותר גדול,
מי יודע, אתה תגיע לשם, אתה תעשה. והוא מדבר, הוא לא דתי, כן, אבל הוא מדבר,
הוא אומר, הוא מאמין לגמרי.
ממש, הוא אומר,
והדבר שהדהים אותי, הוא אומר, אני כבר הרבה שנים מנסה לחנך אותי לענווה.
ומאיפה אני יכול לקבל ענווה כזאת, שכאילו הביאו לי כאפה, וציפיתי, ועשיתי אימונים מנטליים, ואימונים פיזיים, וזה, אמרתי לו, תראה, איזה אדם צריך להבין שאנחנו עושים השתדלות.
הרפו ודעו, אז הוא הכיר את זה.
הוא אומר, כן, אני יודע מה זה הרפו ודעו.
שאם אתה מרפה, אז אתה יודע את הקדוש ברוך הוא.
זה מקסים שהוא ידע את זה, ואז אמרתי לו,
עוד דבר שקשור בזה, שזה,
אומנם זה לא השיעור שלנו, אבל זה חשוב.
כתוב שמתי שמשה רבנו שולח את המרגלים,
אז הוא אומר להם,
היש בעץ אם אין,
כן, המכנים אם במבצרים, תבדקו את ההרים.
ואז כתוב, החזק הוא הרפה,
אז חבר'ה שואלים את עצמם,
אולי או שהוא חזק או שהוא רפא.
מסבירים בחסידות,
החזק הוא הרפא.
מי שהוא באמת חזק זה אדם שיודע להרפות,
בסדר? טוב,
זה מאמר מוסגר, חוויה, בואו נחזור לענייננו.
יפה,
הגרעין נמצא,
שורה שנייה בפסקה מספר 14. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף, המצב נורא.
המעשים הזרים,
המחשבות הזרות,
כאילו איך שהאנשים האלה, החילונים האלה, מתנהגים.
דווקא האדיקות של רוח, דווקא זר,
עושה שמות ומרבה חורבן ומסתמה נוראה.
האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב.
ושנאתה, אוי, כמה מרה היא, כמה מכאבת.
הגיע הזמן לשום קץ לטרגדיה האיומה הזו על ידי שינוי ערכים של תשובה.
אומר הרב קוק, חלאס.
אי אפשר כל היום לטייח,
האנשים האלה לא מתנהגים כמו שצריך.
צריך להחזיר אותם בתשובה,
ואז נתחבר אליהם.
אתם מבינים? הוא כל שיעור אנחנו מיטלטלים מגל אל גל ביחס לחילונים. אתה יודע, יצחק, מכיר את המאמר הזה?
על במותינו חללים?
אז תסתכל, אנחנו בדף 13, בפסקה האחרונה, בדף 3, סליחה.
תראה, השתדרגתי.
3, 14, למטה, ממש האקר.
הלאה.
יפה.
הגיע הזמן לשום קץ לטרגדיה יומה זו על ידי שינוי ערכים של תשובה.
הגיע הזמן לטור דרכים, כן, לחפש דרכים או החשבות חדשות עתיקות.
להעלות הלב לפחות, או אולי לכפור בכפירה.
אולי אין המחשבות הללו שאתם כל כך מחזיקים אותן לוודאיות ברורות?
אולי אין אורחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה,
העולמים את תחייתה והקמת דגלה?
בואו תפסיקו לאכול בחילוניות שלכם, בואו תתקרבו אלינו,
אומר הרב קוק,
שכה חפצים באותם הערכים השנואים החביבים,
אתם מבינים, כאילו, הוא קורא להם בלשון כפולה.
עמוד מספר 4. אומנם לאושר אסוננו,
כן, שוב פעם, ביטויים כאלה כפולים,
לאושר אסוננו.
אנו יכולים להספיד כחפץ לבבנו על החללים החביבים הללו.
למה? מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.
אלה החללים החביבים,
מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, כן, זה לא כל כך משנה לי איך קוראים להם, ומה תעוד הדיון שלהם, ומה המספר האישי שלהם.
עצם זה שהם,
שלום עליך,
עצם זה שהם הצטרפו ללחימה,
הם בעצם נלחמים במלחמת אור בחושך.
בואו ניקח איזה רגע להיום.
היום זה הרבה יותר ברור לנו שחבר'ה שהחליטו למסור את הנפש שלהם,
בעזה, בסוריה, בכל מקום, יש לך איזה מילה מולם?
הם נלחמים בשביל כולנו, כדי שנוכל לשבת פה בקידת אמונה ולהרביץ כוס מים,
קרים.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך עולם שהקונה על דורו.
ללא נשמת החללים.
אלה החללים החביבים,
מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים באיקרא דשחוה, כן, בשבח המוות.
מתאבלים עליהם ומספידים אותם,
לא לבד מתוך הרגש של ליבי, לא בגלל שיש לנו רק סנטימנטים,
אלא גם מהמקום השכלי,
אלא גם מתוך ההלכה.
גם אם היו חלילה כמרבית ההמון של הפועל הצעיר, כן, תראו, זה,
באורך החיים והדעה, עדיין רואים להספיד אותם.
אני אומר, היום זה הרבה יותר פשוט,
כיוון שממש אפשר להגיד שהאנשים שמתנהגים בחילוניות זה תינוקות שנשבו.
גם בתוכנו, גם בציבור דתי,
כן?
גם אנשים עם תינוקות שנשבו. בא בן אדם, למד באיזו ישיבה תיכונית. היה לו איזה רעם שכל היום אוכל לו את הראש.
כן, תעשי ככה, תעשי ככה, תעשי ככה.
כן, אבל למה?
או שהוא לומד איזשהו לימוד, איזה מקצוע בתורה, נגיד שעכשיו הוא לומד גמרא,
והוא בכלל, הוא מרגיש שאין לו קרבה להשם, הוא לא מרגיש מאמין,
הוא רואה שהסוגיות שהרב מדבר עליהן,
חוץ מזה שיעורי חברה,
שאז פותחים את הלב,
הן משמימות, הן לא מעניינות אותו בכלל.
אז למה שהוא ירצה להתחבר לכזאת תורה?
אז אם אנחנו מכירים את החוויה הזאת, על אחת כמה וכמה ציבור חילוני,
בסדר?
בני מזל אנו לדמעות מוצלחים אנו, שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נוחרים.
כן, כי כתוב שכל מי שנהרג על ידי נוכרי נקרא קדוש.
ושום בריאה לא יכולה לעמוד במחיצתם.
נכון? כמו עשרה הרוגי מלכות.
למה?
כי לא הרגו אותם מצד הפרטיות. שאלו אותו,
איך קוראים לך?
מוישה, תגיד, אתה שומע מצוות?
לא. טוב, אז אם ככה לא נהרוג אותך.
הרוגים אותו בגלל שהוא יהודי.
ולא משנה מה מצבו בצדיקומטר, בסדר?
לכן הוא נקרא קדוש, כי הוא בעצם מייצג כלל.
מלחמה של אומה באומה.
החמלה הלאומית, אתם רואים אותה בפסקה 1, 2, 3, 4,
ב-15, נכון?
החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה,
למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק.
אבל אוי אוי לנו אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש.
שבים אנו אל ההלכה,
שאנו רואים בה את המיית האהבה אחריה הזעם העצור. כשנהרג על ידי נוכרים,
מתאבלים על הכל.
גם על הנבדלים הגמורים,
כנפי חסד של אהבת אם פרוסות.
אחרי אשר נהרגו בידי זרים,
כל ענות חלושה היא זו,
אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב,
הננו מקשיבים ממנה. זאת אומרת,
אחרי אחרי הכל, ואחרי הפלפולים, ואחרי שיש... יש לך דפים?
יש לך דף?
יש אומרים שמומר שנהרג בידי נוכרים מתאבלים עליו. כך כתוב בשולחן ערוך. מה זה מומר?
אדם שמפסיק לקיים תורה ומצוות.
יש הלכה, או יש משנה כזאת, כן,
שנקראת שנה ופרש.
כלומר, אדם שיודע,
אבל פרש, מה שנקרא דתלש.
גם ההגדרה הזאת של דתלש היום היא מאוד מאוד חלשה. כלומר,
אם בן אדם שנה ופרש, אז אין מספקים לעשות תשובה.
בסדר? אחד מהדברים שאין להם דרך תשובה,
זה לא שאומר,
אה, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב. כלומר, לא נורא, בואו נתפרחח, אחרי זה נחזור בתשובה. יום כיפור, נלבש איזה, נקנה עלייה של כל נדרי, נביא את הספר תורה. לא יודע מה, נשים כיפה כזאת מסטן של ילד טוב, והכול יהיה... לא.
אין מספקים בידו לעשות תשובה. על שנה הוא פירש, או אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.
אבל אנחנו לא במציאות כזאת.
סיפור מדהים.
תקשיבו, אני חושב שסיפרתי אותו לחלק מהאנשים באיזה פורום אחר.
שמעתי את הסיפור הזה,
מהרב ראובן ששון.
אז סיפרו כדי להלן.
היה איזה מנהל בית ספר אחד,
שהוא היה חדש.
ספרתי לכם על זה?
כן?
לא פה אבל.
יפה, תקשיב.
מנהל בית ספר אחד, שהוא היה מנהל חדש, והוא אמר, אני חייב להכיר את התלמידים וגם את ההורים שלהם.
כל אחד, מה הוא עושה,
איך הוא מתרגל על עצמו ומה הוא עושה בחייו.
טוב, נכנס רואה אחד, אני מהנדס, חשמל, פש חזק וברוך, אשריך.
נחשב לדעתך, אני ספר,
אני סנדלר, כל אחד עם הזה. טוב, נכנס אחד,
אומר, שלום הרב, אתה יושב? כן, אני יושב, ברוך השם.
מה אתה עושה בחייך?
אני?
אני גנב.
אתה גנב?
כן.
ואיך אתה גונב? כלומר, יש לך כאילו איזה סגנון, איזה ז'אנר?
כן, זה מאוד פשוט.
אני גנב בשכונה.
מה שאני עושה, ככה אבא מספר, כן, בהתלהבות.
אומר, אני ניגש ללוח בבית כנסת, אנחנו, יש הרבה, אנחנו סורטים כאלה וזה,
אבל אני נכנס ללוח בבית כנסת, רואה, כתוב בין די הבר מצווה
למשה סוויסה ביום שלישי בשעה שמונה באולמי חוף השנהב,
אני יודע שכל השכונה הולכת, אני עובר בין הבתים,
מרוקן אותם, וחזק וברוך, הוא פונח לעבודה.
אומר לו, אבל אני חייב לספר לך משהו.
לפני כמה חודשים נכנסתי לאיזו דירה,
אני פותח את המגירות, אין תכשיטים,
פותח את הארונות, אין בגדים, פותח את המקרר,
אין גבינה, אין לחם, אין שום, מוצרי בסיס אין.
וואלה, היה לי קשה מאוד עם זה.
לקחתי שטר של 200 שקל,
כתבתי לו איזה פתק לזה שאני גונב ממנו.
אמרתי לו, שיח השנה הטובה, שמתי את ה-200 שקל מתחת לגרטל,
והצאתי, כי לא היה לי מה לגנוב.
אומר לו המנהל, בוא'נה,
אתה צדיק?
אתה צדיק.
בוא'נה, תראה, אתה עובד סוציאלי ממוצע, אתה עוקב פתאום מימין.
אתה צדיק.
טוב, ככה הסתיימה הפגישה, המנהל אמר,
מעניין איזה אבא, לפחות הוא גלוי וכן, וזה וזה.
פוגש אותו אחרי כמה חודשים, הוא אומר לו,
המנהל,
אני כועס עליך.
אתה כועס עליי? למה אתה כועס עליי? הוא אומר לי, מאז שדיברנו,
הפסקתי עם המקצוע הזה.
הפסקתי לגנוב.
טוב, למה הפסקת לגנוב?
כי אמרת לי שאני צדיק.
באתי פעם הבאה לאיזה מקום,
אני רואה תכשיטים,
רואה רולקס, רואה מזדה, רואה טסלה, לא יודע מה, רואה כל מיני עניינים.
פתאום נזכרתי שאתה אמרת לי שאני צדיק, אמרתי, מה, אם אני צדיק, מה, אני אגנוב?
הפסקתי לגנוב.
סיפור אמיתי,
שסיפר לנו הרב ראובן ששון פעם.
מה זה אומר?
זה פעילי פלאות, זה גם קשור למה שדיברנו בשיעור בפרשת שבוע.
הכל תלוי בפה של בן אדם.
אם אתה בא ואומר לבן אדם,
אשריך,
אתה צדיק, או לחילופין, זה לא מתאים לך. לא, אתה לא בסדר.
אלא,
לא לפי כבודך, אתה בן אדם אחר לגמרי.
כך גם אומר הרב קוק,
צריך כל הזמן להתנהג בעבותות של אהבה כלפי אחינו החילואינים.
בעבותות של אהבה.
בסדר, אתה יודע מה גרם לו?
מי היה, אם אנחנו היינו באותו מצב ומקבלים חינוך דומה,
אני יודע על עצמי.
אם הייתי נולד למשפחה שאין בה זיקה דתית,
והיה כל הפופופים שבעולם, אני בטוח שלא הייתי דתי.
לא היה לי אומץ כמו חלק מאיתכם לבוא, לאסוף את עצמי,
לשאל נעליך מעל הרגליך, לשאל נעליך מעל רגליך,
לעזוב את כל ההרגלים שלי וכל העניינים שלי וכל הצחוקים והמסיבות וכל הזה,
לעזוב את הכול ולבוא למכון מאיר.
מה, אני מג'נון?
איבדתי משהו?
התשובה היא כן.
צריך, אם יש אבותות של אהבה,
תמיד הרב צבי יהודה היה אומר, והרב ביגון חוזר על זה המון,
אומר,
מה כתוב על האהבה ואמונה? אבל עוד כתוב,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
יש אפשרות אחת להגיד,
אני אוהב את הבריות ואני רק, אני חייב לקרב אותם לתורה, כי רק ככה אני באמת אוהב אותם. אומר, אוהב את הבריות, פציק.
אחרי זה, אם זכיתי, אני גם קרבן לתורה.
קודם כל, העמדה הבסיסית שלנו היא שאנחנו אוהבים את כל הבריות.
כל בן אדם יהודי שחי בעולם, על כדור הארץ,
בכל מצב סבירה, אני קודם כל אוהב אותו.
אם זכיתי והוא זכה, אני זוכה לקרב אותו לתורה.
אבל זה לא תנאי,
בסדר? הרבה פעמים יש שזה התניה.
אם אני אזכה לקרב אותו לתורה,
אז אני גם אוהב אותו. בסדר? ברור? צריך להיזהר מזה.
טוב.
פסקה מס' 16,
חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפרושים מדרכי ציבור שלנו,
האוחזים בידם את דגל האומה וקנייניה באיזו צורה שתהיה,
בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי.
אני חושב שדיברתי על זה בפעם שעברה.
צריך לעשות הבדלה בין ההשכלה לבין הציונות.
אנשים עושים סבתוכה, עושים סלט.
ההשכלה היא באמת העבירה הרבה על דתם, כן? באו אנשים, אליאנס, אמרו, בואו, תלמדו שפות, תלמדו עניינים וזה,
ואז בעצם מה שקרה, זה גרף את האנשים ועזבו את התלמודי תורה, את הקוטאבים, כן, קוטאבים בארצות המזרח,
את התלמודי תורה בארצות פולין ובמזרח אירופה וזה, ובאמת הלכו אחרי בתי ספר כלליים באליאנס,
שילמו להם כסף וזה וזה, ועזבו בעצם את הדת.
הציונות
זה סוג של דת,
בקטע טוב.
הרי אחרי הכל, מה גורם לבן אדם לעלות לארץ ישראל? זה בגלל שזה כתוב בקושאן שלנו.
מה זה?
התנ״ך,
נכון?
התנ״ך שלנו.
כלומר, גם אם יגידו,
לא ידעו לבטא בדיוק את הפסוקים וכולי,
זה הכל נשען על זה. זאת אומרת, הציונות איגדה הרבה אנשים והחזירה אותם לעניינים,
וכתוב אצל הרב שמחה מדווינסק, הרב מאיר שמחה מדווינסק,
שיש לו ספר שנקרא משך חוכמה, פירוש על התורה,
שעם ששב לארצו,
סופו,
שישוב לאלוקיו.
זה תהליך של תשובה. בהתחלה מתקבצים, לא יודעים למה, מה, זה, פה, שם, מכל מיני סיבות.
יכולות להיות סיבות שונות.
אחד, בגלל מקלט מדיני, כמו הרצל כזה.
הורגים אותנו, בואו נברח מזה. אחד, בגלל אחד העם,
שאומר שאנחנו רוצים לראות אור לגויים,
אז בואו נתכנס מפה.
אחד, בגלל החסידים שאומרים שאנחנו רוצים דבקות בארץ ישראל. אחד, בגלל הציונות החילונית שאומרת שפה אנחנו יכולים באמת יותר לשמור על עצמנו.
אחד, יבוא בגלל החרדיות שאומרת שאפשר לקיים פה את המצוות.
ואז הזכרנו, אני חושב, גם פה,
שבעצם הרב קוק אומר שיש קדושה עצמית.
אתה לא בא לפה
בגלל אמצעי למשהו.
אתה בא לפה בגלל שיש פה קדושה עצמית.
אתה בא לפה בגלל שאתה מבין שאין עם בלא ארץ,
ובוודאי אין עם ישראל בלי ארץ ישראל.
זה כמו זרע ואדמה.
מה יותר חשוב?
זרע או אדמה, אומר המהר״ל, שניהם חשובים באותה מידה.
כי הזרע נכנס לאדמה, מוציא את המינרלים של האדמה אל הפועל,
והאדמה מאפשרת לזרע להוציא את המינרלים שבתוך הזרע אל הפועל.
עם ששב לארץ ישראל,
כן, גם אם הוא לא יודע להגיד בפה מלא שהוא עשה את זה בשם השם,
סופו שישוב לאלוקיו, כי בעצם הוא מוציא את האמת מארץ תצמח.
הוא מוציא את האמיתות,
את האידיאלים, פה מארץ ישראל, וארץ ישראל גורמת לו להוציא את האידיאלים מעצמו.
ברור, חברים?
יפה. הלאה.
כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור,
בפסקה השנייה בעמוד 16, בפסקה השש עשרה,
אנו שואבים דלי מלא מים קרים על נפשנו היפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את ההגדה בתלמוד.
יוסף, בריידי רבי יהושע, חלש, כן?
יוסף, הבן של רבי יהושע, חלש, נהיה חולה.
כמעט שמת ויצאה נשמתו.
כשחזר, אתם רואים אותי חברים?
כשחזר,
ו...
מה כתוב פה?
באותו עיר, נראה לי פה, אמר לו אבוה,
מה יכנסי איתו, מה ראית שם?
כי כנראה התעורר, אני לא יודע, יש פה איזה חיבוש כמה מילים,
לא אחראי פה על ההדפסה.
אמר לו, מה יכנסי איתו, מה ראית שם?
אומר לו, עולם הפוך ראיתי,
עליונים למטה ותחתונים למעלה.
מי שהם פה נראים מי יודע מה, צדיקים, שם הם כאלה קטנים, למה? פה זה עלמא דשיקרא,
נכון?
שמה זה עלמא דקושטא, עולם האמת.
מי שפה נראה, הו הו הו הו הו, שם הוא כזה קטן, בסדר? אז הוא אמר לו, ראיתי הכל הפוך.
אמר לי, עולם ברור היית, תגיד תודה,
שראית את האמת.
פה חיים בפוזה,
פה חיים בתדמית,
פה האמת היא שקר והשקר היא אמת. פה יש אנשים שמחופשים לצדיקים ומתברר שהם רשעים, ואנשים שהחזות שלהם נראית
שהם לא בעניינים ופתאום מתברר שהם הצדיקים הכי גדולים.
לא סתם הרב צביודה אומר, צריך להפסיק להגיד דתיים,
חרדים,
סרוגים, צריך לקרוא לזה ציבור.
צדיקים, בינוניים ורשעים.
טוב, מי זה הצדיקים הדתיים? לא.
צדיקים יכולים להיות גם פה, גם פה וגם פה.
בינוניים יכולים להיות גם פה וגם פה, וגם הרשעים יכולים להיות גם פה וגם פה וגם פה.
ואם מסתכלים ככה,
אתה מקבל השקפה אחרת לגמרי.
אתה רואה בן אדם,
אתה לא שופט אותו.
ברוך השם, אנחנו זוכרים פה במכון מאיר, שאנשים מרגישים מאוד מאוד בנוח. הנה הבחור שסיפרתי עליו מקודם.
נכנס, הייתי יושב,
אין פה תנאי קבלה. מה, בלי כיפה, בלי זה, יושב ומדבר, לא...
האמת היא שבאמצע שיעור פתאום הוא שולף איזה כיפה, לא יודע מאיפה הוא השיג אותה.
אבל זה לא תנאי.
זה לא תנאי קבלה, אתם מבינים?
זאת אומרת, אנחנו צריכים ממש ממש להשתדל להסתכל פנימה, אומר לנו הרב.
להסתכל פנימה.
שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
זה עובדה אחת, שאומר.
מה שאמרת, זה אחד של בן אדם שמשנתו סדורה.
ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות,
אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם.
מי אלה ההרוגי מלכות האלה?
האחים שלנו, החילוניים הללו.
החבר'ה האלה שנהרגו בארגון השומר, כן, שעליו הוא כותב את הדבר הזה.
החבר'ה של עכשיו בוודאי.
שלא לדבר על זה שאיזה גילויי אמונה.
וואו.
איך היא אומרת, הרבנית שמה, ברגר, איך קוראים לה?
בדרך אמונה בחרתי.
איך, איך, איך?
בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי, איך קוראים לרבנית הזאתי?
אגן ברגר. זאתי הולכת להיות גדולת המחזירים בתשובה בכל הארץ.
בסדר?
שהיא אומרת את זה, או חכם שראה בי, יש גם כן,
הבנתי שהוא כתב ממש ספר,
שתוך יום אחד מכרו 50 אלף עותקים או משהו כזה, כאילו,
וואו, יש שם איזושהי בשורה.
יש שם איזושהי בשורה.
מה נענינו? מי אלה האנשים האלה?
אלה הם הרבי עקיבא וחבריו.
אם נאמר שזה רבי עקיבא, נכון? הרי זה הרגועי מלכות.
מה קרה לרבי עקיבא? אתם יודעים איך הוא נפטר?
מה עשו לו?
סרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
ומה הוא אמר בשעה שהוא נפטר?
כל ימיי הייתי מתפלל מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו.
ומהו הפסוק? שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד. הוא אומר, אני כל החיים שלי התפללתי שאני אגיע לרגע הזה,
שאני אמסור את הנפש שלי ונשמתי תצא באחד.
אני אשם, השם, השם, אני אומר, השם אלוקינו, השם אחד,
ואשראי שזכיתי לרגע הזה.
אומרת הגמרא,
משום הרוגי מלכות ותו לא, מה, זה הם לא,
פשיטא בלאו הכי נמי,
אייקה תורה ומעשים טובים.
אלא מה הכוונה?
גם אם הוא לא היה מקיים את הפסוק הזה, הרי יש לו המון מועשים טובים, רבי עקיבא וחבריו היו צדיקים.
אומרת הגמרא,
פשיטא בלאו הכי נמי, אייקה תורה ומעשים טובים. ברור שהם נחשבים שאין שום בריאה יכולה לעמוד במחיצתם. אז למי אתה מתכוון שאתה אומר שלא יכולים לעמוד במחיצתם?
אלה הרוגי לוד.
מי זה הרוגי לוד? אנשים פשוטים.
אנשים פשוטים, לא זה צדיקים גדולים, לא זה תנאים גדולים,
לא גדולי התנאים, ברור?
זאת אומרת, יש פה הוכחה הניצחת בגמרא במסכת פצחים, וגם בגמרא בבבא בתרא, שאומרת,
אנשים שנהרגים
במלחמה על ידי גויים,
ממש לא משנה מה קורה ברמה של הצדיקומטר הפרטי שלהם,
אלא עצם זה שהם נלחמים בשם השם,
או בשם עם ישראל נקרא לזה, הם לא נלחמו בשם השם,
הם בעצם כמו דוד המלך.
שאומר,
זה עניין פרטי שלי, אתה מחרף מערכות ישראל, ברור שאני אנצח אותך.
כי אתה מבזה את עם ישראל,
ואנחנו לא מוכנים לזה, בשם השם אני בא.
אז גם אם אחי לא עניין זה, לא יודע, למרות שהיום הבנתי שכולם,
ערב הכניסה לעזה ובתוך עזה, כל היום אומרים את הפסוקים של כהן משיח מלחמה, וציציות, ותפילין, רצות שמה,
ואני מאמין, ושירים, וריקודים, בלב עזה, בח'אן יונס, יש שם בתי כנסיות.
הכנסת ספר תורה, כל מיני עניינים,
וזה, גם אם הם לא יודעים להגיד את זה.
הם בוודאי, לפחות כמו הרוגי לוד,
הלאה,
ועל פי עומק חשבונו של עולם,
ברור,
נוכל להקשיב ולשמוע בקול ברמה של רחל המבקרה על בניה,
הממאנת להנחם על בניה.
תחתונים הללו, כן, הבנים הפשוטים האלו, כאילו החסרי מצוות,
שמצד אורחות חייהם של בני גילם,
והלך רעיונותיהם אינם מושפלים כל כך בעיני המון רבה של האומה,
אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם.
כמה הם למעלה,
במעלת קדושים וטהורים כזוהר ערכי המזהירים,
שרחם ממנו מבכה על בניה היא לא מבכה על הילדים הדוסים,
היא מבכה על כל עם ישראל, בכל מצב צפירה.
אומר לה הקדוש ברוך הוא,
מנעי קולך מברי,
ועינייך מדמעה,
כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקפה לאחריתך ושבו בנים לגבולה.
עצם זה שאנשים נלחמים,
זה ממש לא משנה באיזה מצב צפירה הם,
הם נחשבים הרוגי מלכות, הם הנחמה של רחל.
וזה מה שהקדוש ברוך הוא מנחם אותה.
ויחד עם הד הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל,
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כאילו היה אפשר להגיד, טוב,
אה, אתה יודע מי?
מי שבא לפה עם תלמודו בידו, אז אם הוא הרוג או לזה, אז הוא כאילו,
נכון, כי הרי בהתחלה הוא אמר, מה ראית למטה?
למעלה, סליחה.
אז הוא אמר, יכול להיות שזה כאילו שני תנאים.
אם הוא בא לפה ותלמודו בידו,
וגם הוא נהרג על ידי גוי, אז הוא בסדר, כי יש לו קריטריונים,
כאילו גנדוס בעניינים,
למד תורה,
שינן אותה, ועכשיו הוא נהרג על ידי גוי, אז הוא, מה שנקרא, נמצא שם בפנתיאון.
אבל אם הוא לא יקיים את הלימוד תורה,
לא בא לפה עם תלמודו בידו, אז אולי הוא לא שייך לפנתיאון?
כמה שמונה?
שלא, ברור שהוא עולה.
שומעים לנו גם כן ברגשי תנחומים, הרוגי לורד, אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם.
עוד לפני שאנחנו קוראים את שתי המשפחותים האחרונים,
אני חייב לספר לכם איזשהו כמה סיפורים על אנשים שמסרו את הנפש שלהם.
יש בצפון
איזה מוצב,
שכחתי כרגע את השם שלו, אולי יצחק יעזור לי בעניין הזה,
שהיה שם,
הגיעו הירדנים והם הרגו בכולם, ואז יצא אחד עם סרבל של שריון,
זה מוצב של גולני,
מוצב של גולני,
לא משנה, קיצור,
מוצב של גולני ברמת הגולני, אני כרגע לא זוכר את השם שלו.
מה שקרה,
היה שם איזה בחוץ'י, כשהוא היה לוחם בשריון.
ואז הסורים הגיעו, והוא יצא החוצה,
ואמר להם, ואז הם לא יודעים, הם רואים סרבל.
אמרו, וואלה, תפסנו טייס.
אמר להם, תקשיבו, אין לכם מה להמשיך.
כל מי שנמצא פה,
הוא הרוג.
היו לו חברים, הוא יצא בעצם החוצה,
ובזה שהוא יצא החוצה,
איך?
תל פאחר, תל פאחר.
כן, נכון, תל פאחר, חזק וברוך.
תל פאחר בעליות לרמת הגולן.
הוא יצא עם הסרבל הזה, היו פתוחים, תפסו את טייס הסיסי, אמרו לה, בואו ניקח אותו, מה, יש לנו פה את כל המידע,
יביא לנו מודיעין, וזה, כל ההבלים האלה אסורים.
וזה, הוא אמר להם, חבר'ה,
תל פאר... לא, לא, לא, לא.
לא תל פארס.
תל פאחר, תל פאחר, כן.
טוב.
לא. כן, כן, כן, כן, סליחה.
מה אתה אומר?
בכל מקרה,
אז הוא יצא עם הסרבל ובעצם הוא אומר להם, תקשיבו לי טוב,
אין לכם מה לעשות, אין שם אנשים.
והם האמינו לו,
ואפילו לא בדקו אחריו, הבן אדם הזה בעצמו,
אני חושב שהוא, אה, כן, לקחו אותו בשבי,
הוא ישב בשבי כמה חודשים,
ואתם יודעים מה זה עינויים, איך?
סורים הכי רעים ומצורעים ועינו אותו עינויים נוראיים והוא לא גילה שום דבר למרות שהם כאילו חשבו וואלה יש לנו פה איזה טייס עשיסי
וככה הוא הציל אם אני לא טועה 27 חברים שלו
27 לוחמים שהם חייבים לו את חייו לזה שהוא יצא החוצה
הקריב את חייו לא ידע מה יהיה
כן יכלו באותה מידה גם להרוג אותו
בסופו של דבר לקחו אותו בשבי
עינו אותו עינויים נוראים,
הוא חזר באיזושהי עסקת שבויים, לא זוכר בדיוק איזושהי עסקה,
וככה הוא הציל 27 אנשים.
או סיפור אחר,
סיפור ממלחמה האחרונה.
יש בחור בשם ענר.
ענר הוא דתלש,
שהיה בסיירת נחל,
וכשברחו מהנובה נכנסו לאחד מאיזה מיגוניות כאלה, כן?
נכנסו אנשים,
הוא עמד בפתח עם השרוואל שלו וזה,
וזרקו שמונה רימונים או שבעה רימונים זרקו.
הוא תפס את הרימונים וזרק אותם בחזרה למחבלים.
כך הוא הציל את האנשים. ברימון השביעי או השמיני זה התפוצץ לו ביד וכך הוא נהרג.
איך אני מכיר את הסיפור הזה?
כי אבא שלו השתתף עם אשתי באיזושהי הרצאה של אומנים.
אשתי היא אומנית, וגם אבא שלו הגיע, אבא שלו,
הוא עושה קריקטורות. שנים, שנים הוא עושה קריקטורות.
ואז הוא נתן איזושהי הרצאה וזה, ואז הוא גם הראה איזו קריקטורה שהוא צייר על הבן שלו בעקבות ההרג שלו וכולי.
תוך כדי שאנחנו מדברים.
כאן, מתוך הקהל,
חסיד חב״ד,
מאוד מאוד מוכשר, שגר בכפר חב״ד,
אומר, תדע לך,
אני אומר לכם, עכשיו יש לי צמאות, כי זה היה כל כך מרגש.
הוא אומר, אני שמעתי את הסיפור עוד לפני כן, על הבן שלך,
וציירתי פה ציור.
ואז הוא מביא לו את הציור. מה רואים בציור?
רואים שישה או שבעה רימונים,
ואז כתוב שם, מלא מצוות כרימון,
כן?
וברימון האחרון, הוא עושה אותו שחור מבפנים, כדי לייצג את זה,
הוא אומר,
זה הבן שלך מבחינתי.
הוא מלא מצוות כרימון.
כאילו מי שיכול להיזהר, מה זה הדתלש הזה? מה הוא עושה? מסיבת נובה!
שמחת תורה, מה? בכל להיות בבית כנסת זה מה שהוא עושה.
הוא אומר, הסיפור הזה כל כך נגע לליבי,
והוא הביא לו ככה את הציור הזה.
לאבא כל כך, כל כך התרגש.
ויש עוד עשרות ומאות סיפורים כאלה.
מכל האמור לעיל, מכל מה שלמדנו בשלוש פעמים האחרונות על במותנו חלל.
כשאני פוגש מציאות מסוימת,
אני כל הזמן יכול לדון אותה בשני אופנים,
שאומרים, הווה דן את כל האדם לכף זכות. לא אומרים, הווה מטייח.
לתייר נגיד, אה, הכל טוב, שטויות, הכל... הרב קוק, לאורך כל המאמר הזה, הוא ממש
כל הזמן אמר לנו, חבר'ה, מצד אחד קדושים, מצד שני שוברים,
מצד אחד צנועים, מצד שני אוהבים.
זה לא פשוט.
אם אני מתייר, אני אומר, טוב, שטויות, כולם טובים, כולם מתוקים.
אנחנו צריכים שבתוכנו תהיה איזו עמדה כזאת, שאנחנו לא משלימים עם המציאות המעוותת.
יש תקלות בצבא.
יש דברים לא טובים שצריך לתקן אותם.
אז זה שאני עכשיו מחליט בעזרת השם לשרת בצבא,
אני נמצא בצבא, אני נמצא במסגרות האוניברסליות,
בכל המסגרות שלא תהיינה, הכלכליות,
הרוחניות,
האוניברסיטאיות וכו' וכו', אני יכול להגיד, טוב, הכול טוב, מה הבעיה?
אין תינוקות שנשבו.
הרב קוק מעיר לנו גם זרקורים על זה שאם אתה רואה מורסות,
אתה רואה חלקים לא טובים, צריך לתקן אותם.
אני רואה עוולות,
כנגד הציבור הדתי, או בכלל, עוולות של הכנסה של כל מיני פרוגרסיביות ודברים לא יפים ולא טובים
לקמפוסים וכולי.
יש לנו אחריות.
מבינים צדיקים.
אני לא באתי לפה כדי לסדר את הערוגה הפרטית שלי, אומר הרב קור.
אנחנו באנו ויש לנו אחריות כלפי הכלל.
עוד דוגמה למשל,
הרבנות הראשית,
היא נותנת כשרות לכל העם. אתם יודעים?
נכון? כל ארץ ישראל.
ויש בדצים למיניהם, שגם הם חשובים מאוד, שהם שומרים על כשרות, לפעמים הכשרות היא יותר גבוהה, לא תמיד,
לפעמים היא יותר גבוהה.
אפשר להגיד, טוב, אז אם ככה,
מה הבדצים האלה מועילים? בואו נלך על ה... סליחה, מה הרבנות מועילה? בואו נלך על הבדצים.
אבל לרבנות הראשית יש הסתכלות כללית,
הם רוצים שכל העם יאכל כשר.
למשל, אתם יודעים שהיה דיון בשמיטה,
יש אפשרות לאכול פירות של נוכרים.
והיו אבסורדים שהחבר'ה מציבור החרדי היו נכנסים לעזה
עם ליווי של חברות אבטחה כדי להוציא משם עגבניות,
בסדר?
או מה שלא יהיה.
העגבניות האלה אתה משלם למחבלים, זורקים עליך בחזרה טילים.
לעומת זאת בא הרב קוק,
בין השאר,
וחידש,
הוא לא המציא את זה, כן? זה כבר היה עוד לפני כן,
מאות שנים לפני כן,
הוא חידש את היתר המכירה.
היתר המכירה זה כאילו פתרון פחות אידיאלי, כאילו מבחינה דתית,
אבל הוא מאפשר שמירה של החקלאים באופן אוניברסלי, כלומר כל המדינה תשבות.
אז זה שיקול, מה לעשות?
האם אני באופן אישי,
אני כאילו מחמיר ועובד במידת החסידות,
או שאני עושה את עיקרי הדין ואני נותן פתרון רחב ואוניברסלי לכלל העם.
אנשים שהם כלליים,
יכול להיות שבאופן פרטי אתה עכשיו לא תאכל מזה או כן תאכל מזה,
אבל צריך לתת את דעתך על פתרון אוניברסלי, אתם מבינים?
וככה הייתה ההשקפה של הרב קוק,
וככה בכלל בחיים שאנחנו צריכים לשים לב.
כלומר, אם אתה רוצה להחמיר על עצמך באופן אישי,
תחמיר.
אבל אם זה שאתה עכשיו תחמיר על עצמך זה יגרום לאנשים להגיד, טוב, אם ככה, לא רוצה כשרות בכלל.
אז תאפשר את המציאות הזאת של כשרות אולי פחותה,
אבל דע לך,
אני חייב לספר לכם סיפור רק שתבינו שזה לא כשרות פחותה.
לפני כמה שנים הייתי משגיח של מפעל שמן שנקרא ג'שאן בגליל,
מכירים?
שמן ג'שאן זה שמן טוב.
כן, אחלה שמן, נכון?
למה מאיפה זה מגיע?
ממע'רה.
כן?
בקיצור,
מי שנותן את ההשגחה הזאתי זה הרב שמואל אליהו,
מכיוון שהם ידעו שצפת זה נקרא השגחה מאוד טובה,
וזה נמצא בגליל, בלב הגליל, יותר קרוב לבית רימון.
זה בין צומת גולני לבין צומת פוריה, אם אתם מכירים.
טוב,
אז הרב שמואל אמר לך, אני מתקשר, תגיד, אתה מוכן להיות, אתה, יש לך מישהו שיכול להיות משגח, אשר אתה אמרתי לו, אני,
אני רוצה להשלים הכנסה, תן לי... זה, הלכתי להיות משגיח כשרות.
עכשיו, כדי להיות משגיח כשרות, אתה חייב להיות מז'נון.
כאילו, שחק אותה על זה.
באתי ביום הראשון עם מצלמה.
לא עובדת בכלל.
מצלמת וידאו.
נכנסתי, צילם, אמרתי לו, בוא נערים את המז'נון. אמרתי, כן, דיר בלאק מני. כאילו, אני... כי הם ערבים שמקבלים זיכיונות.
זה הולך לפי...
אתה, יש לך את הפרדסים שלך,
אם זה פרדס של יהודים, אז צריך לתת מעשרות,
אם זה פרדס של ערבים, אז לא צריך לתת מעשרות, אבל מערבבים שם שמנים, ואנחנו צריכים להיות אחראים על זה, שזה לא זה.
בקיצור, צילמתי למעלה, למטה, פה, שם, וזה.
אתה בא מדי פעם מסוים, כאילו, משחק אותה, הופך איזה כד שמן, הופך פח שמן, וזה.
זהו.
יום אחד,
אחרי שלושה-ארבעה חודשים,
מגיע בן אדם,
רק כובע,
זקן,
משהו בייסט,
נראה דוס פצצות.
ואז אני שומע אותם מרכלים, כאילו הייתה מזכירה יהודייה,
והמנהלים הם ערבים,
היא גם הייתה דאגה להגיד לי כל פעם, כאילו אם יש איזה משהו שאני ישר אתפוס אותו על חם,
אז הם אומרים לי, הנה הגיע השקרן.
ככה הם אומרים.
הם מדברים ביניהם, תחשבו איזה חילול השם זה.
טוב, אני יורד למטה במדרגות, אמר לו, שלום, מי אתה?
מי?
אני המשגיח של חתם סופר.
אמרתי לו, מה אתה אומר? אני עוד פעם לא ראיתי אותך.
אה,
אנחנו יודעים שכבודו ראש ישיבה,
ואנחנו מבזרים את הסמכות הכשרותית גם עליך, אנחנו בונים... אמרתי לו, מה אתה אומר? אז אם אתה מבזר את הסמכות הכשרותית,
וייתן את הפפלינוס שלו.
בוא תן לי גם את המסקורת שלך.
עד כאן, עד כאן.
יש השגחה של הרבנות,
השגחה של חתם סופר.
אמרתי לו, אז אם יש לך דעה נוספה, אז איפה אתה?
אני אומר לך, אני לא פה.
איפה היית שלושה חודשים?
אתה בא רק לקבל את הצ'ק?
הוא אומר לי, אני סומך עליך.
אתם מבינים מה זה?
אתם מבינים מה קורה פה?
זאת אומרת, זה לא, כמו שאומרים, לא הכובע קובע ולא המעיל מועיל.
אני לא בא להלעיז על כל הכשרויות,
אבל צריך לדעת שהרבה פעמים דווקא הרבנות הראשית,
שיש לה אחריות ציבורית,
כשיש לה מלכות,
אז היא מאוד מאוד מקפידה.
נכון, נכון, נכון. רק באתי כאילו,
הסיפור הזה רק כאילו להמחיש לכם שזה לא, זה עוד סיפור רוצים לשמוע ככה, שתבין, תטפו גם מהתמימות שלכם.
תקשיבו לסיפור.
זכיתי לחתן הרבה אנשים בחיי, יום אחד מגיעים אליי זוג.
טוב, אני לא רוצה ללכלך על אף אחד, רק אני רוצה שאנחנו נהיה,
נשים לב, נשים לב בחיים שלנו, שתהיה לנו אחריות כללית,
ולא רק אחריות פרטית,
ולכלות קוצים מן הכרם,
ואם אנחנו רואים עוולות,
לתקן אותם, בסדר? סיכמנו?
שזה, אני אספר את הסיפור.
שיהיה לתועלת.
טוב,
מגיע לי זוג, חילונים כאלה, מתוקים כאלה וזה,
לא כל כך יודע מי זה הבן ומי זה הבת, שניהם קרחים כאלה, עגולים,
שאני פונה, אני אומר, אז מה אתה אומר? אז שהוא מתעורר, אז אני מבין שזה הבן וזה הבת.
טוב,
שלום, כבוד הרב, הייתי אז ראש מכינה בחיפה,
הם הגיעו לחיפה,
תלמידים ראו, חילון, איזה קידוש השם, וואלה, הרב שלנו, וזה,
מחבר את האנשים.
טוב, מה מביא אתכם לפה? אמרו לי, אמרו לנו שאתה רב נחמד, ואנחנו רוצים שאתה תדריך אותנו לקראת החתונה, וגם תחתן אותנו.
הייתם אצל רב קודם?
הייתם אצל מישהו, כי הבנתי שזה כאילו, זה כבר מהדורה שנייה.
אמרו לי גם בטלפון משהו וזה, אבל רציתי לסגר עד הסוף.
אמרו, כן, האמת היא שהיינו אצל מישהו,
והוא ממש ממש לא מצא חן בעינינו, הוא התייחס אלינו בזלזול ובהתנשאות,
ולא התאים לנו.
ועכשיו אנחנו רוצים שאתה תחתן אותנו.
אמרתי להם, בסדר, אז סגרתם איתו, כאילו, שלא חס וחלילה, שלא זה, כן, סגרנו הכול, סגרו הכול נצור, טוב, אמרתי, טוב, ברוכים הבאים,
הזדמנות.
יחדתי אתיו שעה וחצי,
או אולי שעתיים, דיברנו על זוגיות,
תקשורת בין-זוגית, חתונה, איך החתונה נראית, סיימתי איתם,
להתראות, ניפגש בחתונה בעוד חודש וחצי.
אני מסיים איתה, מקבל טלפון. שלום,
אתה רבן בן משה?
כן, מדבר, לא משנה השם שאמרו במערכת,
הרב קוף, כן, זה שם המשפחה שלו.
מדבר פה הרב קוף.
קוף, קיצור.
מדבר פה הרב קוף.
אתה, הגיעו אליך זוג של חבר'ה חילוניים?
אמרתי, כן, כן, הגיעו אליי.
הוא אומר, אתה יודע שהם היו אצלי לפני כן?
אמרתי, לא ידעתי שהם היו אצלך, ידעתי שהם היו אצל איזה רעב,
והיה שם איזה, שוב פעם, לא רציתי להעליב אותו,
היה שם איזה חוסר הבנה, והם בסופו של דבר כנראה לא רוצים שאתה תחתן אותם,
אני באמת לא יודע מה הסיבה, אני מתאר לעצמי שאתה אחלה בן אדם, וזה וזה, ו...
הוא אומר, תקשיב לי טוב,
אתה לא מחתן אותם בשום פנים ואופן.
אמרתי לו, למה?
הוא אומר, מה פתאום שהם יקבלו אותך?
אני רוצה לחתן אותם.
אמרתי לו, הרב, מה, אבל הם לא רוצים.
אני לא לוקח כסף
על החתונה.
אז אם אתה מדבר, נגיד שמישהו יביא לי איזו מעטפה, אני מבטיח להביא לך את המעטפה הזאת, כדי שלא...
לא!
אתה לא מוכן לתת אותנו.
אמרתי לו, תשמע, חביבי, אני לא, זה, אני לא מבין את השיקול שלך, מה?
הוא אומר, לא, אתה לא מוכן לתת אותנו.
טוב, לא ידעתי מה לעשות.
כאילו, הייתי צעיר מאוד, 29, משהו כזה,
וזה מה שהוא אומר לי.
התקשרתי לרב שמואל אליהו.
אמרתי לו, הרב, ככה, הוא אמר לי, תשמע, תביא לי אותו, אני נכנס בו במאה כמה. אמרתי לו, הרב שמואל, רק רגע, לפני שאתה עושה את זה על גביית, אה, בוא תן לי כמה שנים בוותק ברבנות,
אחרי זה תיכנס בבן אדם. לא, לא, לא, לא, לא, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה. טוב, אמרתי לו, הרב שמואל, תן לי לעשות למצוא פתרון.
התקשרתי לגיסי,
גיסי הוא רב של מטה אשר,
רב של הגליל המערבי, רב שלמה בן-אליהו,
לא, תעשה טובה.
יש פה בן אדם שלא רוצה שאני אחתן אותם. אולי אתה מוכן לחתן אותם, זו חתונה ביום שישי? הוא אמר, טוב, בסדר.
מתקשר עוד פעם הרב,
רב קוף,
אומר, תגיד, מה המסקנות שלך?
אה, ועכשיו הייתי צריך לספר את זה להם?
מה אני אגיד להם?
התקשרתי, השם הסלחתי, אמרתי, תקשיבו, תשמעו, אני, אני בדקתי ביומן, אני לא בדיוק יכול לחתן אתכם, העיקר לא להוציא את הכביזה המלוכלכת, כל כך הרגשתי לא נעים, וזה וזה, זה אני אומר לכם.
אבל אל תדאגו, יש לי רב מעולה גיס שלי ממטה אשר, הרב שלמה בן אליהו, יחתן אתכם? אמרתי, טוב, בסדר, חבל, אנחנו, דווקא היה נראה לנו טוב, אבל טוב, מה אני אעשה, אני לא יכול.
ביום שישי,
ביום החתונה, באמת, גיסי הלך,
והרב קוף עוד פעם מתקשר אליי.
הרב רן, איפה אתה?
הוא פחד שאני עובד עליו,
שאני הולך לחתן אותם. אתם יודעים,
איזה גסות רוח,
איזה חילול השם.
תחשבו מה זה.
כל זה לא סיפרתי להם.
לרב שמואל, לא, הרב שמואל, אמרתי לעשות את זה.
אחר כך יש לי עוד כמה סיפורים של הרב שמואל, מה שנקרא,
חילה קוצים מן הכרם.
אתם מבינים?
שיש הסתכלות,
שאין הסתכלות רחבה,
אוניברסלית של אהבה ואמפתיה ורצון ליצור קידוש השם ולטהר את שם הרבנות ואת שם השם בעולם,
אז יכולים להגיע למציאות כאלה שהאגו מדבר.
ואז יכולים להגיע לאבסורדים כמו בן אדם. אני פשוט הייתי המום, לא הבנתי אותו. אמרתי, מה השיקול? על מה אתה מדבר? מה מפריע לך?
מה מפריע לו?
שזה אני ולא הוא.
השם ישמור.
טוב, נסיים בטוב.
בתקווה לניחומים שגיבורי התחייה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים ולא יהיה שוד ושבח בגבולנו תגידו אמין ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד בית יעקב לכו ונלכה באור השם. יהי רצון שבעזרת השם המאמר הזה שלמדנו בשלוש פעמים האחרונות
יהיה נר לרגלינו ונבין שזה לא קל לדון לקו זכות אבל תמיד צריך
להשתדל לדון לקו זכות ולהרבות קידוש השם לעולם ונזכה תמיד להיות מאירים ונזכה לביאת הגואל ולבניין אריאל במהרה בימינו.
אמן.
פעם הבאה אנחנו לומדים מאמר אחר את המחשבות, זוכרים שזה?
זה רק שכל תותיו בריאים.
