בוקר טוב.
אני מזכיר לכם שבסוף השיעור אני חזרתי למערכת הזאת שאני גומר,
הולך הצידה, ועימה יצאתם מהשיעור,
שזה יהיה מחוץ לצילום והקלטה, שזה יכול להיות משהו אישי,
ולא נחלת הציבור.
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה מדברו.
אז קודם כל, דבר ראשון, ברוך השם שהגעתי לפה בזמן.
על אי נס גדול שהגעתי בזמן.
הייתה קפיצת הדרך.
אני יצאתי מהבית
ומודיעים בוואטסאפ האזורי שלנו שהכביש 60 חסום. אני גר בעופרה,
הרבה פעמים הכביש חסום בגלל תאונה קטנה והכביש נחסם.
אז נסעתי דרך ואדי קלט, יש עיכוב כזה,
ולפי חשבוני לא הייתי אמור להגיע בזמן.
כבר תכננתי להרים טלפון פה למזכירה, שתצלם לי דפים ותודיע שאני מאחר כמה דקות וזה.
אבל ברוך השם, הגעתי בזמן.
מודו לה' כי טוב,
עולם חסדו.
כן.
אז אנחנו מייחדים את השיעור הזה כהרגלנו,
ומתוך זה אני מקווה שגם אנחנו מייחדים את
שאר החיים שלנו בימים האלה לחיזוק עם ישראל,
בכל מצווה שאנחנו עושים,
בכל אכילה שאנחנו אוכלים,
כל שנה שאנחנו ישנים, שיהיה הכל לחיזוק.
מי אתה?
אתה חדש?
אתה לא מעפרה?
טוב, ברוך הבא.
אני, הרגשה שאני מכיר אותך מאיזשהו מקום,
אני אומר את זה שיש לי בעיה של זיכרון פרצופים.
אם אתם פוגשים אותי
בעיר או ברכבת
ואני לא מתייחס אליכם, זה לא בגלל שאני עם אף למעלה,
אלא בגלל שאני לא זוכר פרצופים.
יש לי בעיה מולדת שלא זוכר פרצופים.
היה לי כמה פעמים,
איך נקרא לזה בלשון עממית, היה לי כמה פעמים פאשלות גדולות עם זה,
ואני מעדיף,
איך אומרים, לשאול ולצאת כאילו מה אתה רוצה ממני וזה, אבל שלא יהיה מצב כזה שבן אדם יגיד לי, תשמע, פגשתי אותך, התעלמת ממני, מה אתה לא מגיע? אתה אומר לי שלום?
וזה צודק.
אז עדיף,
לטעות
ולא להגיע למצבים האלה.
אז אנחנו מייחדים את השיעור הזה, ומתוך זה, בעזרת השם, את כל מעשינו עד כמה שאפשר לחיזוק עם ישראל, שצריך הרבה חיזוק.
חיזוק לראש הממשלה לעמוד במשימה הגדולה הזאת, שבאמת היא דורשת באמת הכרעות מאוד קשות.
יש פה דילמות לא פשוטות, זה לא כל כך חלק.
נקרא לזה שהאויבים שלנו מצאו את נקודת התורפה שלנו ומנצלים אותה עד הסוף,
מעמידים אותם בדילמה מוסרית פנימית וחיצונית.
וזה לא פשוט,
הדבר הזה.
אני אומר לכם את זה כי שמעתי בדרך את הרב יגאל לוינשטיין.
דרך ארוכה שמעתי שיעור שעלה אתמול,
כן, על הדילמה המוסרית הזאת שיש לנו.
זה לא פשוט.
הנה איראן,
12 יום.
חטפו מכה והמלאכה לא נגמרה, אבל חטפו מכה,
עצרנו את מה שהיה צריך לעצור.
ופה כבר שנה וחצי, עוד מעט שנתיים,
אנחנו מתבחבשים
בגלל הדילמה המוסרית הזאת.
אנחנו לומדים לחיזוק ראש הממשלה, אנחנו יודעים שאת ראש הממשלה מנהל ריבונו של עולם, כמו שנאמר, לב מלכים ביד השם.
דיברנו על זה כמה פעמים.
אין אפשרות לבן אדם נורמלי לנהל מערכה כזאת.
גם מה שיהיה חכם ופיקח,
מי שמייחס את זה לאדון ביבי, עם כל הכישרונות שיש לו,
זה לא הוא מנהל את זה.
חד וחלק.
אז צריך, אנחנו מתפללים לחיזוקו של ראש הממשלה והשרים שתומכים בו
ומסייעים בידו,
וחיזוק החיילים שלנו,
שימשיכו להילחם באומץ רב, בגבורה גדולה, דבר גם כן שלא היה כדוגמתו,
זה פשוט גם כן פלא גדול
וגם נס גדול,
וחיזוק הצבא,
רפואת החיילים שנפצעו,
אמן, אמן, אפשר להגיד אמן.
וחזרת החטופים, בעזרת השם, בריאים ושלמים, וגם שהם יירפאו מפציעותיהם הפיזיות והנפשיות בעיקר. זה לא פשוט.
מה שהם עוברים שם,
הם גיבורים גדולים. מי שנשאר,
מי ששרד שם,
הוא גיבור גדול.
זה לא פשוט לשרוד שם.
אני לא מדבר על מי שחס וחלילה שחטו או הרגו אותו,
אבל להישאר, יש כאלה שמתו מהחולשה.
צריך גבורה גדולה,
גבורה גדולה, חיות ענקית
בשביל להישאר חי שמה, תקווה גדולה,
אמונה גדולה.
השם יעזור לנו שנלמד את הלקחים כולנו,
ונלך ונתקדם.
בהסתכלות גדולה
יצאנו חזקים ומחוזקים מכל
המלחמות שעם ישראל עבר
מאז תקומתו,
ויצאנו מחוזקים בכל התחומים.
המהלך הזה, עם כל השגיאות שאנחנו עושים,
מכיוון שהוא מהלך אלוקי,
זה כל הזמן מתקדם קדימה,
עם כל הביקורת,
עם כל הטעויות,
אבל העסק הזה מתקדם קדימה,
ברוך השם.
והוא מתקדם לא כל כך חלק,
כי אנחנו כנראה צריכים, לא כנראה בטוח, צריכים ללמוד משהו.
זה העיקר, דיברנו על זה הרבה פעמים.
אז מתוך זה בואו נלמד את הפסקה שלנו, אנחנו מתעסקים בתפילה,
שהיא צינור גדול
גם למלחמה הזאת.
העיקר זה באמת שאנחנו נתפלל,
נתפלל שהקדוש ברוך הוא ישיב שופטינו כבראשונה,
ולמינים אל תהי תקווה,
כן, כל המלשינים למיניהם שבוחשים מתחת לפני השטח
מול האמריקאים, מול האירופים, בתוכנו,
שלא יהיה להם תקווה, לא יהיה להם הצלחה,
כן,
והקדוש ברוך הוא ירים את קרן הצדיקים שהם יהיו בראש וינהיגו את המדינה.
כמו שנאמר, ציבור ראשי תיבות,
צדיקים, בינוניים ורשעים, שזה הסדר, זה סדר טוב, תמיד יהיו רשעים,
תמיד יהיו בינוניים.
אבל הצדיקים הם מובילים, אנשים, אנשי האמת
והצדק והיושר מובילים את הציבור.
זה המצב הנורמלי והטוב.
הפוך,
אם זה לא ככה, אם הרשעים בראש אז קוראים לזה לפתח חטאת רובץ.
רובץ זה כמו ציבור, זה אותה אותיות, רק הפוך,
שהרשעים בראש.
רו,
רשעים בראש,
לא עלינו.
כן.
והנושא היותר ספציפי שלנו בעניין התפילה
הוא היחס בפרק שלנו, פרק שלישי, היחס בין תורה ותפילה.
מערכת היחסים בין התורה לתפילה,
הפרופורציה בין תפילה לתורה, ההרמוניה בין תפילה לתורה,
זה הנושא שלנו בפרק הזה.
כאשר
שני הצינורות האלה, או שתי הצינורות,
שתי הצינורות, נכון?
שני?
כן. שני הצינורות
האלה הם הצינורות שמחברים אותנו לריבונו של עולם, מחברים אותנו להיות דבקים בשם, מחברים אותנו להיות דבקים בטוב,
שזה העיקר,
שאנחנו נהיה אנשים טובים,
ושהטוב ינהל אותנו באופן פרטי, באופן לאומי, חזרתי על זה מיליון פעם,
זה הפירוש יראת אלוקים,
זה הפירוש דבקות אלוקים,
זה שהטוב מנהל אותנו.
כאשר
התפילה
חושפת את הרצון הטוב שנמצא בתוכנו,
שהוא עטוף הרבה פעמים בכל מיני אינטרסים,
חוסמים את הרצון הטוב,
אז התפילה חושפת את הרצון הטוב,
והתורה היא מכוונת את הרצון הטוב למקום הנכון, כי עם רצון טוב אפשר גם לשלוח אספקה הומניטרית,
זו גם כן מילה מכובסת למחבלים.
חושבים שאנחנו עושים חסד איתם,
אנחנו עושים חסד,
שום דבר, אנחנו עושים חסד עם הרשעים, שסופו להתהפך ולהתאכזר עם הצדיקים.
ועוד הרבה דוגמאות שאנחנו יודעים שעל ידי מתן טובה,
שנראה לנו שזה טוב וזה ישר,
זה לא טוב ולא ישר, בהסתכלות ארוכת טווח,
זה בסוף גורם נזקים גדולים.
אז התורה היא מכוונת את הרצון טוב למקום הנכון,
המדויק שלו,
עד כדי כך שהמסיר אוזנו משמוע תורה,
גם תפילתו תועבה,
כי אם הוא לא רוצה לשמוע לאן הרצון הטוב צריך ללכת,
אז כל התפילה שלו שיהיה טוב,
היא לא תלך למקום טוב,
היא לא תלך למקום נכון, היא תגרום נזק במקום ברכה.
בסדר?
ומתוך זה אנחנו מגיעים לסעיף ד',
כן?
והכותרת,
זו כותרת שאני נתתי,
התפילה זקוקה להדרכת התורה כדי לפעול את פעולת
הפנמת הטוב בהוויית האדם.
המשפט הזה עכשיו ברור, נכון?
נקריא אותו עוד פעם.
התפילה זקוקה להדרכת התורה כדי לפעול את פעולת ההפנמת, הפנמת הטוב,
ואני, יותר נכון, חשיפת הטוב
בהוויית האדם, שההוויה שלו,
ההרגשה שלו עם עצמו, שהוא קם בבוקר,
ובעיקר אחרי התפילה השחרית,
הוא מחפש איך לעשות טוב ונכון בחיים.
עכשיו, ללכת לעבוד זה נקרא לעשות טוב.
גם זה מפרנס את המשפחה, שזה ודאי הדבר הכי גדול שיכול להיות,
של גבר,
שהוא כל היום עושה חסד, דיברנו על זה כמה פעמים.
השאלה היא איך הוא עושה את זה,
כן? וכמה הוא עושה את זה ביחס לדברים אחרים, אבל הרצון טוב מפעיל אותו.
והמקרה הקיצוני,
שתמיד אני רוצה שנוציא את זה מהמוד הילדותי,
שלהיות אדם טוב זה תמיד להגיד כן,
זה לא נכון.
להיות אדם טוב זה אדם שעושה את הדבר הנכון במקום הנכון, בזמן הנכון.
המקרה הקיצוני הוא שאנחנו עכשיו נלחמים,
זה לא רשעות.
אנחנו הורגים, זה לא רשעות.
זו מלחמה של הטוב ברשע.
לכן זה בא ממקום של חסד
לאנושות כולה, לא רק לעם ישראל.
זה חסד גדול המלחמה הזאת.
לעומת המלחמה שלהם,
זו מלחמה שבאה ממקום של רשע נקי.
אומנם נקי לא מתאים להגיד, אבל באה מרשע מוחלט.
מוחלט.
וכל אחד מבין את זה, ומי שלא מבין את זה היום,
לצערנו הרב, אנחנו נצטרך לעבור עוד סדרות חינוך כדי שאנחנו נבין את זה באופן לאומי.
שיהיה ברחמים, בעזרת השם.
תגידו אמן.
שיהיה ברחמים.
זה גם ברחמים גדולים, גם ככה זה ברחמים גדולים.
הצצה קטנה למלחמת אוקראינה-רוסיה מגלה לנו כמה חסד יש פה,
כמה הרוגים יש שם,
מה קורה עם הפליטים שם.
זה לא כמו פה,
זו מלחמה עם כל האכזריות שלה, אבל זו מלחמה,
יש בה הרבה חסד במלחמה הזאת, עם כל הקושי.
אומרת הגמרא במקור מספר אחד, שזה הפתיחה לעין היה,
זה עין היה בעצם,
שמופיע בספר אורות הפילה.
רבי ירמיה הווה יטיב קמי דרבי זרע.
רבי ירמיה לומד לפני רבי זרע רבו,
כן?
והווה,
תלמיד חבר,
והווה אז כבשמטה, הם יושבים בתוך סוגיה עכשיו,
סוגיית החטופים לעומת הניצחון והמלחמה, זו סוגיה.
רק בסוגיה, כן? זו סוגיה.
הווה אז כבשמטה,
נגה לצלויי והבקה מסרב רבי ירמיה.
הגיע הזמן של התפילה, זמן התפילה,
ורבי זרע רואה שרבי ירמיה הוא מתכונן לתפילה,
הוא רוצה לסיים את הלימוד.
יש איזה קוצר רוח כזה, אדוני שרוצים ללכת,
נכון?
הוא ראה שהוא,
אומרים, לא בשקט כבר על הכיסא, כי עוד מעט תפילה.
כן, מכירים את זה?
אז אומר לו רבי זר, לרבי ירמה, קרעי עלי רבי זרע,
מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. אם אתה
לא מנסה כאילו, נקרא לזה, למצות את הלימוד תורה עד סופו, עד הדקה האחרונה,
כן, ואתה רץ לתפילה,
כביכול יש פה איזה הרגשה שהתפילה יותר חשובה מהתפילה.
זה לא מדויק, זה הגמרא לוקחת את זה למקום הזה, כן?
אז תדע לך שאם אתה לא מתייחס נכון לתורה,
מסיר אוזנו משמוע,
גם התפילה שלך לא שווה.
כי לפי רבי זרע,
הלימוד תורה הוא המרכז,
כן?
והתפילה ללא הקשבה לתורה אין לה ערך.
וזה נכון,
בסדר?
בואו נראה
לאן הרב קוק לוקח את זה.
אתם זוכרים שבסוגיה הקודמת
היו שם מאוראים אחרים והמסקנה הייתה זמן תורה לחוד
וזמן תפילה לחודי זמן לתורה וזמן לתפילה.
זה לא אחד על חשבון השני, כל אחד יש לו את הזמן הנכון,
מתי מתפללים, מתי לומדים.
כאשר שם אנחנו הבנו שהיחס ביניהם
הוא יחס נזיל,
זה תלוי בבן אדם,
זה לא משהו מוחלט.
יש אדם שהוא נבנה יותר מהלימוד תורה,
ואז הוא מקצר בתפילה, או לא,
מקצר כוונה לא חוסר סבלנות, אלא
פחות מקדיש לתפילה,
פחות זמן לתפילה, פחות אנרגיות לתפילה.
ויש אדם שהוא במוד כזה שהתפילה עכשיו היא זאת שמחזקת אותו, כן?
אז הוא נותן דגש יותר גדול לתפילה,
לא על חשבון לגמרי של התורה, אלא המערכת היחסים היא אחרת, וזה תלוי בפנימיות של בן אדם, שאדם באמת רוצה לעבוד את השם בצורה נכונה,
ולעשות את האיזון בין התורה לתפילה,
או כמו שאמרנו, בין השכל לרגש.
התפילה זה רגש, מרגשת את האדם לערכים שהתורה מלמדת אותו,
והתורה היא בשכל מבררת את האמת עד דיוקים, עד הפרטים הקטנים.
אז היחס ביניהם הוא נתון לשינוי בהתאם לבן אדם, לאישיות שלו,
או לתקופה שהוא נמצא בה, כן?
זה משהו נזיל,
אבל העיקר ש... איך אומרים?
העיקר שהמטרה היא לשם שמיים,
ואז בן אדם שהמטרה היא לשם שמיים, לשם האמת, מחפש את האמת,
אז הוא מוצא גם את האיזונים הנכונים,
והוא יודע גם לעשות מקצה תיקונים,
כשהוא בחר באיזונים לא כל כך נכונים,
אז הוא עושה מקצה תיקונים, הוא מבין שחלק מהכישלון זה חלק מהלימוד.
זה דבר שאני חוזר עליו הרבה פעמים, זה לימוד גדול לדעתי.
להבין שכישלונות זה לא אוי,
זה אוי.
טוב,
אז בואו נתחיל את פסקה ד', בסדר?
אני אתחיל ישר מהאותיות היותר חלשות,
לא המודגשות.
האדם,
הרב קוק באופן כללי, באין היה בעיקר,
אבל בעוד מקומות,
שהוא רוצה להסביר משהו, קודם כל נותן הנחות יסוד
שהן חשובות בפני עצמן, הנחות יסוד אמוניות, מוסריות,
שזה סוג של אקסיומות,
שחשוב מאוד לדעתי לשים לב אליהן.
האדם פונה מטבע נפשו אל רגשי הקודש.
כלומר, האדם הפשוט,
רגיל,
יש לו רצון טוב. זה נקרא פונה אל רגשי הקודש.
יש לו רצון להיות אדם טוב, להיות אדם ערכי.
ואם אתם לא רואים את זה, זה מכוסה מאיזו סיבה
שצריך לדבר עליה, אבל
זה הצלם אלוקים שבאדם,
שיש לו נטייה טבעית, יש לו built in,
שהוא רוצה להיות אדם טוב.
להיות אדם ערכי, אדם משמעותי,
שיש משמעות לחיים שלו, שיש משמעות למאזין שלו.
שלהשלימם ולהוציאם מן הכוח אל הפועל,
ממעמקי נפשו,
דרושה לו תפילה.
התפילה היא מורידה את המעטה שלא מאפשר לרצון הטוב הזה שהוא built in לפרוץ החוצה.
יש מעטה שקשור לעולם החומרי, לאינטרסים,
לתאוות,
לייאושים, ייאוש, צריך להבין, כן, ייאושים וכל מיני אלה, אבל באמת בפנים האדם הוא אדם טוב.
רק שזה מכוסה בקליפות.
אמנם,
בזה יוכל לטעות בדבר אחד כללי,
שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת,
כן, יש לו המון רגשות לכמה חפצים ורצונות חומריים,
נכון שיש לך רצון טוב,
אבל יש גם רצונות אחרים.
לא רק רצון טוב, רצון טוב זה בשורש,
אבל יש לו רצונות חיצוניים גם לדברים חומריים.
הוא אוהב לאכול,
הוא אוהב כסף,
הוא אוהב שליטה,
הוא אוהב נשים,
הוא אוהב גלידה,
כל מיני, נדלן, הוא אוהב כל מיני דברים גם אחרים. זה לא רק שהוא רוצה את הרצון הטוב.
וצריך לדעת אולי לסנן את הרצון שלו לשים בצד את הרצונות הלא נכונים ולהשאיר את עצמו לרצון הטוב, וממילא הרצונות הלא נכונים מקבלים את הפרופורציה איפה הרצונות הלא נכונים יש להם כן מקום.
כי בן אדם, כמו שאמרנו, שהוא רוצה כסף,
לפרנס את המשפחה שלו
זה רצון טוב, זה לא רצון לכסף, זה רצון לפרנס את המשפחה.
צריך לשים כל דבר במקום שלו.
והנה זה ישכיל כל אדם,
שבהרחבת הרגשות הסוערות בלבב האדם אל העניינים החומריים
וכל השייך להם,
אין טוב לאדם כי אם שיהיו מודרכים על פי משפט התורה. זה מה שהסברנו בהתחלה.
יש לך רצונות, יש לך מנוע של רצון,
רצון כביר, כמו שאומרים, נכון?
יש לך רצון כביר?
הרצון הזה צריך להיות מנווט, מתועל למקומות נכונים.
מי קובע את המקומות הנכונים?
התורה, הקדוש ברוך הוא, כן?
מה הרצונות הנכונים?
יש דף שם, אם אתה רוצה,
בקצה של השולחן.
כן,
כן זה.
משפט דעת התורה הנותנת צדק בכל אורחותיה ומדרך את האדם בדרך טובה וישרה.
לקח טוב נתתי לכם.
על מי נאמר?
על התורה. התורה זה ספר, איך להיות אדם טוב.
כן.
ובהעזב נפש האדם לשאיפותיה החומריות, כשאדם עוזב,
מניח
את עצמו להיסחף אחרי השאיפות החומריות וכל התלוי בהן,
בלא מסורת התורה, בלי שהתורה מכוונת אותו מה נכון, מה לא נכון, מה ישר, מה לא ישר,
מה הגון, מה לא הגון,
הלא ייפול בנופלים וידרוך דרך אבדון ומוות.
בסופו של דבר אדם שנסחף אחרי תאוות החיים,
אחרי הנאות החיים,
בסוף, זה לא עובד.
זה מתרסק.
האות ה',
מכירים את האות ה'?
דיברנו על זה כבר פעם.
היא משולה לעולם הזה.
היא פתוחה למטה.
בשביל להישאר למעלה, שהגרביטציה לא תפיל אותך מתוך ה' שזה העולם הזה,
אתה צריך כל הזמן לדבש באופניים.
אתה צריך כל הזמן להחזיק מעמד.
ואם אתה לא מדבש כל הזמן,
דהיינו, קשור לתורה.
אתה מניח את עצמך לכוחות הטבע, לגרביטציה, אז אתה יוצא מן העולם.
זה פתוח למטה עד אינסוף.
מה קורה למטה?
לא יודע, סלעים יש... מתרסקים, בקיצור.
אבל בנוגע לשאיפות הרוחניות שבנפש,
שכללן הוא אהבת השם,
מה זה השאיפות הרוחניות? הרצון הטוב, למה הוא שואף?
אהבת השם.
אהבת השם הסברנו, אהבת הטוב.
זה אהבת השם.
ולהתענג על טובו ועוד כבודו, להתענג בעשיית הטוב.
כשאדם יש לו עונג פנימי, זה אדם מתוקן, יש לו עונג פנימי מזה שהוא עושה טוב.
ופויה לו כשהוא עושה רע.
אתם מכירים את המילה פויה?
אני חושב שזה רק מהדור שלי.
לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע יידיש.
כן, והתענג טובו ועוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים מעמקי הרגשות, כלומר מהרצון הטוב הזה,
מלא נחלים גדולים ודקים שמסתעפים לכל ענייני החיים, לכל דבר שאתה עושה, כשאתה אוכל, כשאתה ישן, כשאתה נוהג,
כשאתה נמצא עם אשתך,
כשאתה נמצא עם אנשים אחרים, כשאתה עובד,
כשאתה במלחמה, כשאתה בצבא.
הדבר הזה, הרצון הטוב הזה,
ההרגשה הטובה הזאת מתפשטת
לכל הסעיפים של החיים,
כן?
יוכל אדם לחשוב שאינו צריך לפלס להם כלל נתיב לימודי,
האם זה יכול להיות שאתה תיתן לזה דרור בלי לימוד מה נכון, מה לא נכון?
איפה זה מתפשט בצורה נכונה, איפה זה מתפשט בצורה לא נכונה ומחריבה?
כי אם יעזוב את נפשו על פי דרכו, הוא ייתן לזה דרור?
קרואו דוגמה בכביש.
האם ייתכן שאנחנו ניסע בכביש ללא חוקים?
מה קורה כשנוסעים בכביש ללא חוקים?
יש פקקים,
יש תאונות.
זה לא עובד ככה, חייב להיות כללים.
נסיעה זה משל דרך החיים, כן?
דרך החיים הנכונה.
חייב להיות כללים מדויקים.
אתם יודעים שבשנים האחרונות אין כל כך...
הכביש הרי הוא איזה תמונה של המצב החברתי.
בכביש יש מצב כזה שכל אחד חושב רק על עצמו ואין כל כך עקיפה.
אז
קשה יותר לנהוג, בגיל שלי, שנהג גם בתקופות אחרות, קשה לנהוג, שכל אחד עוצר איפה שבא לו, כל אחד דוחף איפה שבא לו.
אי אפשר ככה לחיות, כן? גם בחיים עצמם
זה ככה.
צריכים, אמרנו כאן, והתורה באה להוציא אותנו מהאגואיזם שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים.
כמובן שצריך לקבל בשביל לתת, אבל הקבלה הזאת זה לא קבלה של קבלה, זה קבלה בשביל נתינה,
זה משהו אחר לגמרי.
זה לא אגואיזם.
אז עוד פעם,
שאינו צריך לפלס להם כלל נתיב לימודי,
כי אם יעזוב את נפשו על פי דרכה,
תשגה באהבה, תשגה, תיסחף, כן?
באהבה צור עולמים,
תתגעגע, תכסוף, תרנן מקירות לב ותשפור שיא. האם יש מצב כזה שבן אדם באופן חופשי מתאווה
להידבק בריבונו של אדם ללא הדרכה?
יכול להיות דבר כזה?
לתת לזה דרור כאילו שזה בא באופן טבעי?
זה לא בא באופן טבעי.
מה שלא בא באופן טבעי זה הטיעול שלו, הרצון הטוב הוא טבעי, אבל הטיעול שלו ללא הדרכה,
זה לא יכול לבוא באופן טבעי.
אין דבר כזה.
ככל אשר תישאה רוחה עולה אל על, אנשים חושבים, מדבקים בשם,
הולכים
שמה
על איזה הר,
איזה צעיף מתנוסס ברוח,
ליקוטי מוהרן בידם,
מדדיקים איזה נר שם, איזה מערה וזה.
נדבקים שמה בתורה וזה,
שאתה מטלפנת אליו.
שמע,
אנשים צריכים לישון,
לא תעזור לי.
זה לא דבקות בשם דבר כזה, זה לא...
אחד שלי בדיוק אתמול הזכיר לי משהו יפה.
היא אמרה לי, יש סיפור בגמרא על ההוא שלמד שמה והיה חוזר כל שנה הביתה ביום הכיפורים והוא איחר.
והיא בכתה מצער ו...
הגג שם נפל איפה שהוא למד והוא נהרג.
היא הסכימה, הייתה אישה טובה, היא הסכימה שהוא ילמד תורה.
זה חשוב ללמוד תורה בשביל עם ישראל, בשביל העולם כולו.
אבל קבענו שבפעם בשנה אתה מגיע,
אתה מאחר,
זה לא זה.
אז אי אפשר לשקוט
לא בתורה ולא בתפילה,
ללא הכוונה, גם בתורה ללא הכוונה.
אם כן, לאותן הרגשות הרוחניות שהן סעיפי התפילה,
יחשוב שאין צורך בהדרכה התורתית.
כלומר,
פה הוא מתכוון פה גם על מה מתפללים,
על מה בדיוק להתפלל. שוב, להתפלל שילדי עזה לא ימותו?
זו תפילה נכונה. עכשיו יש קמפיין כזה של ילד הוא ילד.
זה רעל, זה לא משהו כזה רחמני וזה. זה בא עוד פעם למוסס את הגבורה של החיילים שלנו,
שהם נלחמים שם, ויש שם ילדים,
אנחנו חייבים להרוג גם את הילדים,
לא בכוונה.
הילדים לפעמים גם מניחים וגם מרגלים וגם מניחים מטענים וכל זה.
זה מלחמה.
זה לא בית מרקחת
שאתם רוצים פינצטה, מה שאתה רוצה.
זה לא עובד ככה.
רוצים להעמיס את הגבורה של החיילים שלנו.
אז אי אפשר לעשות את הדברים ללא הדרכה תורנית.
אם יש לך כמיהה שהילדים של הרשע, של הנאצי,
יחיו,
כן?
במובן הזה שהם מפריעים למלחמה, שלא נדבר שהם אחר כך יהיו החמאסניקים הבאים,
כן?
כמו עמלק, עמלק מכריטים את, למה מכריטים את עמלק?
הרבה שנים, כמו שדיברנו, הרבה שנים לא ידענו איך להסביר את העניין הזה.
ועכשיו מבינים, לאן הילדים האלה יגדלו?
הם יהיו החמאסניקים של הדור הבא.
יש שם רשע מובנה.
יש לנו, אני לא זוכר אם סיפרתי לכם את זה בשבוע שעבר,
אבל אחד היהודים אצלנו ביישוב סיפר
שהוא הכיר איזה פועל ערבי מירדן.
זה היה לפני מלחמת ש... כלומר, הוא הכיר אותו אחרי מלחמת ששת הימים,
משהו כזה.
לפני הרבה שנים.
הערבי הזה, הוא היה ירדני, הוא עבד
באיזה כנסייה בירדן.
היה גנן, היה טרקטוריסט בכנסייה, זו הייתה העבודה שלו.
והבחור הזה שלנו, מהיישוב שלנו,
הוא פגש אותו אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פגש אותו באיזה מקום,
והוא סיפר לו שהכומר שם אמר לו,
אתם יודעים, זה לפני מלחמת שתי הימים, והוא סיפר לו, אחרי מלחמת שתי הימים,
מה שהיה לפני מלחמת ששת הימים, אמר לו, אתה יודעים שהיהודים ייקחו לכם את יהודה ושומרון, זה שלהם.
אמר לו, מה אתה מדבר שטויות, מה פתאום?
מלחמת שתי הימים, הוא ראה שזה נכון.
אז הוא נקלע פה,
הוא נקלע פה במלחמת שש שנים, הוא נקלע פה כנראה
ביהודה ושומרון, ואנחנו כבשנו, זה לא יכל לחזור לירדן.
לקח זמן עד שיוכלו לחזור ופתחו את השערים.
הוא הלך לשם על הכנסייה לכומר ואמר לו,
סדקת, אתה צודק.
אמר לו, הכומר, תדע לך שבספרים כתוב
שגם את ירדן היהודים ייקחו,
עבר הירדן המזרחית.
הוא אומר לו, אם אתה אומר, אני מאמין לך.
אומר לו הכומר, תגיד לי,
למה אתה מאמין לי?
הרי אז לא האמנת לי.
אמרתי, ראיתי שאתה צודק.
אז עכשיו אני מאמין לך.
אז שואל אותו היהודי את הערבי,
זה סיפור שערבי מספר ליהודי, אתם ב...
זה סיפור בתוך סיפור, בתוך סיווג.
אז הוא שואל אותו, תגיד לי, אז למה אתם נלחמים? אם אתם יודעים שהיהודים,
שזה של היהודים, והיהודים בסוף זה יהיה שלהם,
אז למה אתם נלחמים?
אמרנו לו, רבי,
זו העבודה שלכם,
וזו העבודה שלנו.
אתם הבנתם את העומק של האמירה הזאת?
אז תגידו, הוא מטומטם, הוא טיפש.
הוא טיפש.
ברובד הפשוט הוא טיפש.
אבל בפנים, בעומק,
זה התפקיד שלהם.
כדי לעצור אותנו ולהפריע לנו, כדי שאנחנו נתגבר.
הגבורה שלנו על הדברים האלה מראה עד כמה אנחנו אחוזים באמת באמת.
כי זה לא חוכמה להיות אחוז באמת, וכשמישהו מפריע לך, אתה זז הצידה.
כן? וגם לנער אותנו, כמו שידוע,
בכתובים שלנו.
זה סיפור עמוק מאוד, הסיפור הזה. זה סיפור פשוט עמוק מאוד.
אז זה מה שאמרתי קודם, שזה בא הסיפור הזה, על זה שהילדים האלה בסוף יהיו חמאסליקים.
והם לא ילמדו.
גם אם תכניע אותם
ותשאיר אותם,
הם לא ילמדו. הם כנועים, כי אתה מנצח, הם מבינים כוח.
יהיה להם כוח?
ישכחו את כל ההסכמים.
הכול. יש להם כוח?
אז הם קיימים. זה כמו, אני יודע מה, אתה שם איזה, לא יודע, נחש בצנצנת.
אז מה,
בזה שאתה שם אותו בצנצנת, אם תוציא אותו, הוא לא יקיש יותר?
לא, זה בטבע שלו, זה בלתי עניין.
צריך להבין את הדבר הזה.
וזה, למדנו את השיעור הזה. רוב עם ישראל למד את השיעור הזה במלחמה הזאת.
רוב האנשים שהיו להם דמיונות, הם מבינים.
חוץ מקבוצה שתפקידה היה להפיל פה את הממשלה,
ולא שום עניין מוסרי ואידיאולוגי מוביל אותה.
עכשיו, מה שדיברנו הרבה שנים, זה מתגלה עכשיו.
שימו לב, זה מתגלה עכשיו.
מגלים את המקורות של הקרנות האמריקאיות,
הקרנות מהממשל האמריקאי,
כן?
שהזרים פה כספים בשביל להפיל את הממשל הדמוקרטי שלנו.
ואם כן, לאותה הרגשות הרוחניות,
שהן סעיפי התפילה,
יחשוב שאין צורך בהדרכה תורנית. עוד פעם, זה הצד השלילי,
שאדם חושב שהוא עם הרגש הטוב שלו, הוא יודע לאן ללכת, הוא יודע מה לעשות, הוא יודע איך
ומה
ובבוא עת התפילה ימהר לעזוב הלימוד התורני למען הקמאולה של תפילה. כלומר,
רבי ירמיה, הוא לומד את זה מרבי ירמיה,
שזה שהוא רוצה לעזוב את התורה לרוץ לתפילה,
מתוך הבנה שהתורה לא מדריכה את התפילה.
זה מה שהרב לומד פה. כמובן, זו
הבנה מאוד פנימית.
זה שהוא מרגיש לא בנוח שמה,
והוא רוצה ללכת לתפילה,
כן?
זה מראה שהוא לא מבין שהתורה צריכה להנחות את התפילה.
והתפילה יש לה מעמד עצמאי לא נכון.
איך הוא אומר?
מסיר אוזנו משמעו התורה,
גם תפילתו תועבה.
לא כן ילמדנו החכם מכל אדם, עכשיו שלמה המלך,
שאמר את הפסוק הזה, מסיר.
לא כמו שרב ירמיה חושב,
מלמד אותנו שלמה המלך בפסוק,
מסיר אוזנו משמו התורה,
גם תפילתו תועבה,
שנאמר מפי,
מפי, מפי רב זרע,
שבא להדריך את רב ירמיה,
שזה לא הדרך הנכונה,
זה לא האיזון הנכון,
זה לא מערכת היחסים הנכונה בין תורה לתפילה.
לא כי אני אלמדנו ערך מכל אדם,
שבאמת לא רק לשאיפותיו החומריות של האדם,
שמצידם
לבהמה נדמה,
צריך הוא סייג תורני ולהגבילן ולסדרן. אני מביא פה משל
או השוואה,
כן?
כמו שבשאיפות החומריות של בן אדם
יש גם שאיפות בהמיות לבן אדם,
וצריך לנתב ולנטרל את השאיפות הבהמיות ולהשאיר את השאיפות על מקומם הנכון,
על פי הדרכה של תורה מה נכון, מה לא נכון, מה ישר, מה לא ישר, מה הגון, מה לא הגון.
גם לשאיפותיו הרמות הרוחניות, גם לשאיפותיו הערכיות,
צריך הדרכה.
לא רק איך אתה עושה מסחר, אתה צריך הדרכה.
לא רק איך אתה חורש, צריך הדרכה.
ואיך אתה משווק את הפירות שאתה מוציא מהפרדס,
או מהשדה.
לא רק לנהיגה צריך הדרכה איך לנהוג בצורה הנכונה שלא יגרום נזק,
גם לשאיפות הרמות של בן אדם, השאיפות הרוחניות שלו,
זה לא משהו כזה דיפוזי כזה כמו איזה ענן,
גם זה צריך הדרכה.
ואם אתם לא מאמינים,
תראו
שהיום יש גם נתיבי תעופה.
לא רק כבישים על הארץ,
כמה מטוסים שטסים באוויר,
יש להם נתיבים, שאסור להם לסטות מהנתיבים.
נכון?
כלומר, גם בשמיים צריך נתיבים, זה משל, כן?
בסדר?
גם לשאיפותיו הרמות הרוחניות שהן מיסודי התפילה וענפיה,
צריכו להגבלה והערכה תורנית.
על כן, המסיר אוזנו משמוע תורה, לא זו בלבד שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה.
לא רק שהוא צריך את התורה להדריך את החיים החומריים שלו,
כן?
שאם אדם לא מודרך את החיים החומרים שלו בצורה נכונה,
זה מתרסק, כמו שראינו קודם, באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב החיים ואורה,
כמו הכביש שדיברנו בלי חוקים,
כי גם התפילה צריכה הדרכה,
שזה משהו רוחני, שנראה, איזה הדרכה צריכה בתפילה? גם זה צריך
הדרכה תורנית
על מה מתפללים,
על מה לא מתפללים,
איך מתפללים, איך מנווטים את הרצון הטוב
איך מנווטים אותו בצורה נכונה?
איך מחזקים אותו? לא רק איך מנווטים,
איך מחזקים אותו, איך לא מחלישים אותו,
איך מנתבים אותו למקומות נכונים.
אף על פי שהיא פונה למעלה, תפילה,
מה אתה רוצה, הבן אדם הזה? איזה בן אדם? הוא מתפלל, איזה יופי.
לא, צריך הדרכה. אולי הוא מתפלל לעבודה זרה, כלומר, לכוחות לא נכונים.
הוא מתפלל בצורה לא נכונה.
אולי הוא אומר, הלוואי,
אם הוא שמע
אסון שקרה, הלוואי וזה לא XYZ,
שזה תפילה גם כן,
שאין לה שומר, כי זה כבר קרה, אתה לא יכול להתפלל על משהו שכבר קרה.
זה עוד דוגמא אחת, כן.
גם התפילה צריכה הדרכה,
הדרכה רוחנית,
הרצוי, כן, הפרי, או שעוד נקודה אחת, שאדם ש, כמו שדיברנו כאן, אם אדם מתפלל, ריבונו של עולם,
כן, אני רוצה להתחתן,
אני רוצה להיות בריא, אני רוצה שהילדים שלי יהיו בריאים, אני רוצה שהעם ישראל ינצח.
מתפללים כבר כמעט שנתיים, שעם ישראל ינצח,
שיצא מהשטויות האלה שצריך לתת להם סיוע הומניטרי וכל זה.
אבל אם אתה אומר, ריבונו שלם, נו,
מה קורה? כל עם ישראל כבר מתפלל שנה וחצי,
יותר משנה וחצי.
אתה אומר, נו,
אתה לא מבין מה זה תפילה,
אתה לא במוד הנכון של תפילה.
תפילה זה לא נו, התפללתי עוד פעם ועוד פעם, נו, ריבונו שלם, מגיע לי.
לא מגיע לך שום דבר.
התפילה זה בשבילך, שאתה תשתנה.
אתה תשתנה, ישתנה המצב.
אנחנו נשתנה.
ישתנה המצב, כמו שאמרנו, שזה סדרת חינוך.
ואנחנו נשתנה לטובה.
הסדרת חינוך צריכה להיות יותר רכה,
יותר ברחמים,
ועוד יותר ברחמים, תלוי.
אבל המילה נו,
שלפעמים נמצאת בפנים,
אתם מבינים מה שאני אומר, נכון?
נו, ריבונו של עולם, תראה, אני כבר בן וכולי.
וכולי.
סימן שמערכת היחסים שלך עם התפילה היא לא נכונה.
זה לא תפילה.
זה לא תפילה.
זה,
אני חושב שהתפילה זה פטנט.
כמו שהתענית, שאנחנו מתקרבים עכשיו לתענית,
אנחנו בתוך
תקופה של תענית וזה,
זה לא איזה הוקוס פוקוס תענית.
תענית זה לא הוקוס פוקוס.
תענית באה להפנות את ליבך מהעסקים והעניינים,
שב, תחשוב,
איך אתה עושה מקצה תיקונים?
איך אנחנו עושים מקצה תיקונים?
ושמה שהיה לא יהיה עוד פעם.
כי כל מי שלא נבנה בית מקדש,
שזה השפיץ של חברה מתוקנת,
כן? שזה גם מביע חברה מתוקנת וישרה,
וגם מקרין ומחזק,
מתחזק חברה מתוקנת וישרה, שזה בית המקדש והעבודה שנמצא שם,
כל
דור שלא נבנה בית מקדש בימיו,
אז
זה סימן שהוא אוחז בחטאים שגרמו את החורבן.
אז בא הצום, לא באיזה טריק,
בא לעורר אותך,
בא לעורר אותנו.
איפה אנחנו צריכים לתקן, מה היו גורמי החורבן שאנחנו צריכים לתקן אותם היום,
כדי שהחיים יהיו יותר מתוקנים, יותר ישרים, יותר בריאים.
אז זו עוד דוגמה לתפילה שהיא לא מכוונת נכון. הרגש של התפילה הוא לא יושב על המסלול הנכון, יושב על מסלול טעותי שהתפילה לא עושה בכלל את תפקידה,
באיזון הנפש של הבן אדם.
מכל מקום,
באין הדרכה שכלית, זה תורה,
אלוקית,
המגבילתה את התפילה, מגבילה את התפילה למקום הנכון שלה,
לרגשות הנכונות,
תוכל להפך לרועץ וקלקול, כי אדם שאומר נו,
אז התפילה הורסת אותו.
חברה שלא מבינה שזה לא טריק,
אז החברה נהרסת.
הצינור, אחד הצינורות הכי חשובים לבנייה של חברה בריאה,
של אנשים בריאים בנפשם, כן?
אתה פשוט
מפספס את זה, אתה מקלקל את זה.
זה במקום שזה יהיה תרופה, זה הופך לרעל. זה כמו שאדם לוקח תרופה מצילת חיים במינון לא נכון,
אז זה הורס את הגוף שלו,
כן? אז זה הופך לרועץ.
לא תיתן את הפרי הטוב, הרצוי.
וגם תפילתו תועבה, זה נקרא תפילתו תועבה, כי זה לא תפילה.
תפילה מקלקלת,
היא מרכיבה את הפרי במקום לפתח את הפרי.
פרי פה זה משל לנפש בריאה, לנפש חפצה, חפצה בטוב.
הנו הזה מראה שאין לך רצון טוב.
הנו הזה זה כעס, נכון?
התפילה צריכה לגרום לבן אדם שיהיה לו חמלה, רחמים,
רצון טוב.
נו,
זה כעס, נכון?
זה גהנום.
על כן, אין ראוי לאדם למהר לעזוב עסק התורה מפני התפילה.
עוד פעם, אל תיקחו את הדוגמה של הגמרא בצורה ילדותית.
כן?
אדם, הגיע זמן תפילה, הוא צריך ללכת לתפילה.
אבל פה יש פה רמז.
אל תחשוב, אל תעזוב את התורה בשביל התפילה,
כי תפילה בלי תורה לא מודרכת על ידי תורה,
היא מקלקלת במקום לבנות.
כדי שיחוק בלבבו, יחוק בלבבו
שהתמונה הזאת
של רבי ירמיה,
שהוא כבר חסר סבלנות
לגבי הלימוד תורה ורוצה לרוץ לתפילה,
התמונה הזאת חוקקת בתוכנו, התמונה חקוקה בתוכנו,
מלמד אותנו שהתפילה צריכה להיות מודרכת על ידי התורה,
והיא לא מנותקת מזה. והיחס שלנו לתורה צריך להיות יחס רציני בשביל התפילה, להדריך את התפילה.
שגם לצד המעלה שבו,
לצד מעלה, שבן אדם הולך להתפלל, רוצה לפתח את הרגש הטוב שלו,
לצד הרגש הקדוש והנשגב שהוא הולך לפתח שם,
כן, בתפילה, מדברים על 18, שהוא רוצה, רוצה שיהיה טוב.
כשהתפילה היא תוצאתו
של הפיתוח של הרגש הקדוש,
צריכו לשאוב את ההדרכה ממעייני התורה,
את שיעוריו והגבלותיו.
מתי זה זמן תפילה? מתי זה לא זמן תפילה?
אדם לא יכול להתפלל בשירותים.
זה לא רק הלכה.
בן אדם שמתפלל בשירותים, הלב שלו הוא לא לב אחר.
יש שם סירחון, אתה עושה משהו של הניקיון של הגוף שלך. אתה מוציא את הפסולת
של הגוף שלך.
זה לא זמן מתאים, זו לא הוויה מתאימה להתפלל.
אתה צריך הדרכה,
לדעת כל משפטו ליישרו בדרך חיים טובים.
התורה מדריכה אותנו
ליישר את הבן אדם בדרך חיים טובים בכל התחומים, כולל התפילה.
העולה למעלה למשכיל.
אני גם כן, אני אומר, אני מספר לך, לפעמים אני בא נניח מהלימוד או משהו, אני נכנס לשירותים,
אני גם אדם מבוגר,
צריך ללכת כל מיני שירותים,
ואז אני מרגיש שהדברים,
חושב, מה שנמצא בראש, אני כאילו מוצא את עצמי מתפלל, אומר ריבונו של עולם,
רגע, זה שירותים, אני עוצר את עצמי.
כי זה לא תפילה, זה תועבה, זה לא תפילה.
שנזכה,
אמרנו שאני תכף הולך הצידה, אלא מי שרוצה ללכת, שנזכה בעזרת השם להדריך את התפילה שלנו ואת כל החיים שלנו בדרך נכונה וישרה,
ושיהיה פירות,
תודה,
שיהיה פירות
מתוקים מהלימוד שלנו ומהתפילה שלנו לטובת עם ישראל ואנושות כולה.
צורות טובות ישועות ונחמות.
