שלום לכל הצדיקים,
ויהי נועם אדוני למעלינו ומעשי ידינו כונה עלינו ומעשה ידינו כונה נהו.
טוב, כדרכנו בקודש, קודם כל נזכור את הפרשה הכפולה, יש לנו השבת מטות מסעי וגם ראש חודש אב,
מנחם אב, בעזרת השם,
זה ינחמנו, כשם שלקינו בכפליים, ננוחם בכפליים,
אמן כן יהי רצון, תגידו אמן,
או,
לרפואת רנה חיה בת זינה,
זה סבתא של אחד התלמידים,
לרפואת חמותי היקרה, בעזרת השם,
ויקטוריה בת שמחה,
להצלחת החיילים, לרפואת הפצועים,
להצלת החטופים,
ולעצה ותבונה לראשינו, שרינו ויועצינו, בעזרת השם.
טוב, אז פרשת מטות מסעי,
טוב, זה ארוך,
אז נעשה קודם כל סקירה על שתי הפרשיות הללו, הפרשות הללו.
זה מתחיל בפרשת הנדרים.
הנושא שלנו יהיה, בעזרת השם, הנדרים ומשמעותם,
אבל קודם כל, לפני שאנחנו נתחיל,
סקירה על הפרשות.
אז יש לנו בהתחלה את פרשת הנדרים של הנערה,
של האלמנה, של הגרושה, של הנשואה.
אחרי זה נקמת ישראל במדיינים, כן, באים איתם חשבון,
אנחנו לא פראיירים.
הנושא השלישי זה דיני עגלת כלים, בסדר, ראוי לדון איך זה נכנס שם.
הקרבת תכשיטים לכפרה,
בקשת בני גד ובני ראובן, נכון, הם הרי היו בעבר הירדן המזרחי,
תוכחת משה,
הוא לא כל כך אהב את הבקשה הזאת,
כיוון שאחיכם יבואו למלחמה ואתם יישארו בחוץ.
ומכאן עוברים לפרשת מסעי,
מסעות ממצרים עד ערבות מואב,
ציווי ירושת הארץ ועיבוד עבודה זרה,
גבולות הארץ, דיני רוצח בשגגה.
חזרה על הסיפור של בנות צלופחד, שזה דבר מדהים בפני עצמו, אנחנו לא נעסוק בו, אבל
בנות צלופחד תופסות הרבה מחומש במדבר, כאילו חוזרים כמה וכמה פעמים
על הבקשה שלהם, על המענה שלהם, איך זה נראה.
ונישואי בנות צלופחד לבני הדודים שלהם וכולי, שוב,
בנות צלופחד תופסות הרבה עניינים.
אז כאמור, אנחנו בעזרת השם נתעסק בנדרים ובמשמעותם.
אנחנו יודעים שאנחנו נקראים מדבר ישראל,
הכוח של האדם זה הפה שלו,
וגם ישנם, כל האיברים שלנו, אם תשימו לב, הם איברים זוגיים,
יש לנו שתי אוזניים, שתי עיניים,
שתי נחיריים, וכן לזה הדרך, שני רגליים, שתי ידיים.
וואו, תודה רבה.
ששש, אני פה
חם וקר,
מרגיש כמו מיני בר.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
טוב,
אז האיברים היחידאים שיש לאדם,
שהם גם במרכז הגוף שלו,
ויש בהם גם אותו אפקט, באותו עניין, דיברנו על זה אני חושב פעם באיזשהו קטע מסוים,
זה בעצם האיבר הפה
ואיבר המילה.
בסדר? שניהם יחידאים, שניהם מוציאים מן הכוח אל הפועל,
שניהם מרבים חיים, או...
ממיתים חיים, מצמצמים חיים,
כן, יש לבן אדם כוח גברה,
לא סתם אנחנו אומרים יש לי מילה ואני נדרש לפרוע אותה, נכון?
ולא סתם בני דודינו הישמעאלים הם עושים מילה בלא פריעה, נכון? ולא סתם הם מדברים מילים, אבל לא מתחייבים לפרוע אותם, בסדר? ממש, יש הרבה הגבלה
בין הפה של האדם לבין איבר המילה, שניהם יחידאים,
ופה התורה,
הפרשה מתחילה, אני אקריא לכם את הפסוקים, לא רציתי למדות את הדף בכל הפסוקים,
כולם חשובים, כולם מתוקים.
יש לנו ממש שבעה עשר פסוקים שמתעסקים בנושא הזה של הנדרים.
אני אתחיל לקרוא קצת, וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל אמור,
זה הדבר שציווה השם. איש כי ידור נדר להשם, הוא יישבע שבועה לאסור ישראל על נפשו.
מי שיש לו חומש, זה ממש תחילת פרשת מטות.
לא יחל דברו, איסור תורה.
ככל היוצא מפיו יעשה. אתה אמרת משהו,
התחייבת אליו,
תקיים.
ואישה כי תדור נדר לה' ועשרה איסר בבית אביה בן אוריה.
אולי כבר עכשיו אפשר שמישהו יעלה וכרגיל ישתיק אותם שם למעלה,
כי זה ממש מפריע, לי זה מפריע, הם יושבים לי פה.
תודה.
ואישה כי תדור נדר לה' ועשרה איסר בבית אביה בן אוריה. תשימו לב
שרוב הפסוקים הם בכלל בלשון נקבה.
כל הנושא הזה, כל הצ'ונט הזה,
כל אזור החיוג, הוא מדבר בלשון נקבה.
זה אחד המאפיינים של נדרים.
זאת אומרת, ישנם לפחות שלושה מאפיינים מה זה נדר.
המאפיין הראשון זה שבעצם,
זה יוזמה פרטית של הבן אדם, יש לנו תרייג מצוות,
וכל אחד מאיתנו, הקדוש ברוך הוא אומר לנו,
אני נותן לכם מקום להתגדר בו, לך תגדיל את התורה,
תקיים את כל תרייג המצוות, ומעבר לזה אני מאפשר לך ממש להתחייב,
לחייב את עצמך,
ואחרי זה לעמוד בדיבורך וככה להרחיב את עבודת השם שלך. היא לא מצטמצמת רק בצו האלוקי,
אלא היא עוד יותר מזה, היא מתרחבת בצו הפנימי. כלומר, בן אדם בא באיזו סערת רגשות,
אומר, אני רוצה בלי להדיר, טה-טה-טה-טה, כל בוקר לקום ותיקי, ללכת לישון ב-2-3 אחרי שעשיתי תיקון חצות,
לשים את ה... לקשור את הפאות שלי בתקרה ולשים את הרגליים שלי במי קירח.
קיצור, עוד רעיונות,
כיד ה... כידכם הטובה.
בכל מקרה, אז המאפיין הראשון זה באמת יוזמה פרטית של הבן אדם, אנחנו מרחיבים את התורה.
אחרי זה יש עוד מאפיין שני, שהוא באמת לא קיים בשום מקום אחר בתורה,
שאני, כשם שאני יכול
להרחיב את התורה, אני יכול לצמצם מבחינתי, כלומר,
התחייבתי לנדר,
אני יכול, כן,
להפר אותו או להתיר אותו, כמובן, בצורה...
בצורה תורנית, כן? יש דרך איך עושים את זה, הבעל,
לאשתו, בבית הדין, לאדם.
וכמו שאמרתי עכשיו, הרגע, המאפיין השלישי הוא שזה עניין נשי.
הרבה נשים, כאילו, הרבה נשים נודרות, וגם כל... רוב הפסוקים פה, משהו כמו 14 מתוך 17 הפסוקים,
הם מדברים בלשון נקבה. למה? כי זה צד רגשי.
כן, זו התפרצות כזאת. בן אדם אומר, אני רוצה עכשיו, לא מעניין אותי כלום,
אני נזרק על השם, אני מרחיב את התורה,
אני מקבל על עצמי כל מיני קבלות טובות
זה אינסטינקט רגשי, אינסטינקט נשי, כל אחד מאיתנו יש לו כוחות גבריים וכוחות נשיים
בקטע טוב
ואנחנו בעצם מרחיבים על זה, אלו שלושת המאפיינים
לפני שניכנס לפסוקים אני מתחיל לקרוא ברשותכם
אז אמרנו, שלושת הפסוקים הראשונים, סיימנו
לאסור ישראל על נפשו, לא יאכל דברו, כי כל היוצא מפיו יעשה, ואישה כי תדור נדר להשם,
ועשרה ישר בבית אביה בנוריה,
ושמעה אביה את נדרה ועשרה אשר עשרה לנפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל עשר אשר עשרה לנפשה יקום.
ולכן על זה הדרך עד פסוק י״ז ואז בסוף כתוב
ואם אחרי שחריש לה ט״ו יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה או את כל עשריה אשר עליה הקים אותם כי החריש לה ביום שומעו
מי מפר יפר אותם אחרי שמו ונשא את עוונה כלומר היא לא אשמה הוא אשם
אלה החוקים אשר ציווה אדוני את משה בין איש לאשתו,
בין אב לביתו,
בנעוריה בית אביה.
אנחנו לקראת סיום ספר במדבר, בסוף השיעור בעזרת השם נבין למה ככה מסיימות הפרשיות שחותמות את ספר במדבר לקראת הסוף,
אבל בואו נתקדם.
אז כמו שאמרנו,
הנדרים הם בעצם באים לבטא איזה פריצה
אמונית, פריצה של תודעה רליכיוסית, תודעה דתית, של כל אחד מאיתנו, אנחנו רוצים יותר.
אנחנו לא רובוטים.
לקדוש ברוך הוא יש שנענים ושרפים וחיות הקודש,
מלאכים שעושים את הכול, ואנחנו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו מהלכים בין העומדים.
חלק מהמהלכים שלנו, חלק מהיכולת שלנו להתקדם,
זה שאנחנו הולכים לנדור נדרים.
לא שמעתי על מלאך שנודר נדרים, אבל בן אדם יכול לנדור נדרים, בואו תראו מה כתוב,
בשמונה קבצים.
הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה.
האמונה היא טבעית לנו,
היא בבשרנו, היא בתוכנו, ובעצם ברגע שבן אדם נודה, הוא אומר, הופה,
אתה לא עושה רק בגלל איזה צו חיצוני,
אתה עובד את השם בגלל צו תמימי.
אתה מעוניין להרחיב את התורה, אתה מעוניין לעשות יותר, אתה מעוניין לבטא את זה,
שאתה רוצה להתמסר לקדוש ברוך הוא עד כלות,
שמתגלם בביטוי ובמעשה.
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.
הוא ערובה על אמוניות הטבעיות שתישמר על עמדתה. זאת אומרת, אם אני רואה בן אדם כזה,
שהוא גם נודר, אני יכול להיות סמוך ובטוח שהוא בעניינים.
את הדברים הבסיסיים הוא עושה, מכיוון שבעצם אנחנו מדובר כבר על קומה שנייה.
זאת אומרת, חלק מהביטחון שלי בעם שלי, בילדים שלי, בעצמי,
זה זה שאני מזהה שאני רוצה לנדור עוד נדרים.
זה בגלל שאני ברוך השם שבע מהקומה הראשונה ורוצה לעשות עוד יותר ממנה,
בסדר?
ולא תהיה נשטפת
בשטף ההוראה הגדולה של החובה החוקית, כן, איזה רוטינה כזאת, איזה כוח אנרציה כזה,
הנתונה מגברה מפי עליון,
מפי הגבורה,
מורשה כללית לכל קהילת יעקב.
קול מהשמיים,
זה מפריע לנו.
טוב,
אז אנחנו עובדי השם, חיים, תוססים, לא עושים מלאכת השם ועבודת השם בגלל שאנחנו ככברו שד, אלא בגלל שאני באמת רוצה, בסדר? זה מה שכתוב כאן
בשמונה קבצים.
עכשיו, הנדרים הם באמת משהו עליון,
הם משהו בסיסי,
הם משהו שעומד בבסיס העולם,
כן? כמו שתשובה עומדת בבסיס העולם.
לכן הנדרים גם יופיעו לא רק אצל עם ישראל.
איפה אנחנו פוגשים עוד נדרים, אתם יודעים אולי?
איפה פוגשים עוד נדרים,
שאנשים אחרים עשו,
גויים עשו.
מקום מספר שתיים, יפה מאוד, כבודו הציץ, כל הכבוד.
אז הנה,
לפני כן,
ספר יונה,
ואדוני הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי שר הגדול בים, והאונייה חישבה להישבר.
כולם בלחץ, אומרים, בואנה, יונה, מישהו פה ברח, לא יודע מה קרה,
יש פה סערה בלב ים,
ואז כתוב,
ויראו האנשים, כתוב לכם את זה גם פה, נכון?
ויראו האנשים יראה גדולה את אדוני,
ויזבחו זבח לאדוני וידרו נדרים.
הופה, הנדרים כולם נודרים.
זאת אומרת, עם ישראל מצטיין בזה,
אבל זה משהו כל כך קמאי, כל כך ראשוני,
כל כך תשתיתי בבסיס העולם, שגם אנשים מעמים אחרים מרגישים צורך לנדום ברגע שהם נמצאים באיזושהי מציאות מסוימת,
וזה מה שעשו כל העובדי אלילים שם, שהיו שם עם יונה,
באונייה, כן? מיד אחרי זה מגיע הדג, הלווייתן, בולע אותו, חיים טובים, ברוך השם. טוב.
אם בן אדם בכל זאת נדר,
והוא חילל את נדרו, כן? חילל את פיו.
גם הביטוי, בל יחל דברו, זה כמו חולין, זה ממש קודשים וחולין, כן?
קודשים, אני צריך לאכול את הקודשים בתוך בית המקדש, או בסביבות בית המקדש,
וחולין, זה ממש לחלל חול.
סתמי, גם אתה האדם.
דע לך שקדוש ברוך הוא נתן לך פה אחד,
שים לב מה אתה עושה איתו.
מוות וחיים ביד הלשון.
זה ממש, יש לך אחריות כלפי מה שאתה אומר. אתה בוחר בעצמך, האם אתה בוחר להיטיב את המציאות,
לפרגן לאנשים, להוציא מילים טובות מתוכך,
או חס ושלום, להגיד דברים לא טובים, דברים שליליים,
ממש להקים ולהחריב אנשים. אני חייב לספר לכם סיפור.
לא תכננתי, אבל הנה, הקדוש ברוך הוא ככה
הציב את זה מול עיניי.
לפני בערך 27 שנים, משהו כזה, קצת פחות,
25,
הייתי ראש מכינה קדן צבאית,
ובאו חבר'ה לשבת קליטה כזאת, חבר'ה חמודים, עסיסים, דווקא חבר'ה מהשכונה פה.
קראתי להם החטיבה הירושלמית.
אחד מהם ממש,
שניים מתוכם הפכו ממש לרבנים וכולי, לא משנה,
השמועות שמורים במערכת, הם גרים פה בשכונה,
מי שיודע יודע.
בכל מקרה,
באו אליי החבר'ה היותר עסיסיים, מטבע הדברים יש לי כנראה איזה בעיה,
שנמשכים אליי אנשים כאלה.
בכל מקרה, חילקנו את התלמידים, את השבושים, כאילו, את האנשים שבאים להתקבל, חילקנו אותם בין הרבנים,
ואני, את החבר'ה שלי, בהתחלה לא מצאתי אותם בבית נדרש,
ואז אני חילקנו, אחרי התפילה, היה חלוקה של קרואסונים ושוקויים,
ולמדנו סיפורי מעשיות של רבי נחמן, אווירה טובה וזה, ואותם לא ראיתי.
אני עובר לקראת הבית שלי, מסתכל מאחורי צפרדל, אני רואה אותם מחרישים,
שוקויים וקרואסונים, שנקרו, לא השתתפו בשיעור, לא היו בעניינים,
לא יודעת, יאללה, הבדיל ויעבור, בואו איתי.
הולכים הביתה, אוי, איזה יופי, הולכים לבית הרב,
חבר'ה עסיסיים, תוססים,
מלאי כוחות, רעבים מאוד.
ואז היה אוכל גם של המכינה, וגם אשתי הוסיפה עוד כמה תופינים ומקדנות כדי שירגישו בבית.
ואחד החבר'ה אכל באמת באופן מופרז ביותר.
אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל. חבר'ה, תפסיק לצפון, אתה לא מתבייש, אתה בבית של הרעב, צוחקים עליו.
ואני,
כדי לבוא איתם בדברים, אמרתי, האמת היא שאתה...
בלי עיל הרע.
בולס.
עכשיו, באמת אמרתי את זה בתמימות.
אבל תראו מה זה,
איך צריך להיזהר בלשוננו. טוב,
צחוקים, בניינים, דברי תורה, אווירה טובה, הכול טוב.
הם התחילו במכינה,
אחרי שנה וחצי, כלומר, שיעור א'
ושיעור ב',
בסדר? במכינה.
אחרי שנה וחצי, לקראת הסוף, אני מקבל מכתב.
שלום כבוד הרב,
עכשיו אני מרגיש כבר מספיק קרוב אליך,
ורציתי להיות נקי מאלוקים ואנשים ולגלות לך מה שעל ליבי.
אתה בטח זוכר שהייתה שבת,
שאכלנו וטחנו ואישרנו את ביתך כמצולה שאין בה דגים,
וכמסיח לפי תומכה, אני בטוח שלא יודע לך כוונת רעב, אתה אמרת, זרקת איזה מילה.
דע לך שנעלבתי עד עומק נשמתי.
רק עכשיו אני סולח לך.
וואו.
זה היה נוקאוט.
כלומר, לא חשבתי ולא חלמתי.
הוא באמת היה חבר טוב שלי, כלומר, היו יחסי חברות בינינו וכו'.
ואז כמובן מיותר לציין שקראתי לו, התחבקנו, התנשקנו, אמרתי לו, אני ממש מבקש סליחה. אז הכול, הוא אומר, אני יודע, אני יודע,
אני הספקתי להכיר, אני יודע שהכול היה מתאים לו, אבל
מה לעשות, זה לא שאתה התכוונת לפגוע, אבל אני נפגעתי.
אתם מבינים מה זה?
ברוך השם, מאז כבר זכיתי לחתן אותו, יש לו כבר חמישה ילדים,
הכל בסדר.
טוב, אז זה הסיפור.
אז שימו לב מה קורה אם בן אדם נודר נדר,
ותראו איזה השלכות,
ממש כבדות משקל.
כן, אז כמו שאמרנו לו, יאכל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה.
הגמרא במסכת שבת.
הנדר ועונשו.
טניה רבי נתן אומר,
בעוון נדרים מתה אישה של אדם,
אוי ואבוי,
בן אדם נודר נדר,
ולא מקיים אותו,
השם ישמור, שנאמר,
אם אין לך לשלם, למה ייקח משכבך מתחתיך?
רבי אומר, בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, השם ישמור, עד כמה בן אדם חכה, עד שהתחתן, זכה, עזבו גגו, ברוך השם, נולדו לו ילדים?
נדר נדרים,
נפטרו לו שם קטנים.
וואו,
נראה עונש לא פרופורציונלי.
מה, מה אתה אומר?
גמרו אותו, גמרו את הבן אדם, הרגו את אשתו,
הרגו לו את הילדים.
מה?
לא עומדים במה שהם, כן, מה שהם נדרו.
שנאמר, אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך ועל בשרך,
ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלוקים על קוליך וחיבל את מעשה ידיך.
איזה אין מעשה ידיו של אדם, הביא ואומר בניו ובנותיו של אדם.
וואו, וואו, וואו.
לא פשוט, התחלנו בחיוך, פה כולם נהיו חמורי סבר.
אז בשביל זה התגייס הרב קוק,
זכר צדיק וקדוש לברכה, בגיל 17 הוא כתב את אין היה.
לא יודע מה אתם כתבתם בגיל 17,
אבל אני לא כתבתי את אין היה.
בכל מקרה,
זה היה הסטטוסים של פעם.
אז הוא מבאר לנו את שני העונשים הללו. בואו נתחיל בעונש הראשון. למה בגלל שבן אדם נדר ולא עמד בדיבורו,
השם ישמו, הוא מתה אשתו?
הנדרים אינם פונים לצד קדושת הרגש. אתם רואים אותי נכון במקום מספר 4?
כן, זה הגמרא ב... אה, לא ציטטנו את הגמרא.
אה, ציטטנו, מחילה, מסכת ג'בת.
אמנם הוא מוזהר שלא יחל דברו. זה נכון שאסור לך...
בן אדם עלול להירתע, להגיד, או, אם אני אחלל את דבריי, אז אולי אבדיף לא לנדור אף פעם. לא, הוא אומר, תנדור, אבל שים לב, שים לב.
על האדם לידע את הערך הטוב שיש לרגשי קודש כשהם מתנהלים יפה.
יש לך רגש קדוש?
מצוין.
וחלילה לזלזל בהם. בן אדם יש לו איזו משיכה לדברים חיוביים,
לעבודת השם, לתפילה, לחסד, לנדרים. מצוין, הכל טוב.
תביא לא לזלזל בהם. המזלזל בהם הוא מבעט בטובה הגדולה של המעלה הטבעית האנושית,
אשר חנן השם את האדם להצעידהו באורח חיים למעלה,
למשכיל ולתומכו כבוד.
הנה אבד לו גם כן אותו הערך הנשגב שיש לאישה טובה,
שהיא עטרת בעלה כל זמן שידע את ערכה.
זאת אומרת, אתה יודע למה אותו בן אדם נפטרה אשתו?
כי בעצם הוא זלזל בצד הנשי של עבודת השם.
כי כמו שאמרנו קודם, זוכרים? אמרנו שהנדרים זה בעיקר אזור החיוג של הנושא הרגשי. לא סתם 14 פסוקים מתוך 17 הם מדברים בלשון נקבה.
כי על צורך העניין בחלוקה של בין גבר לאישה, הגבר עבור להיות יותר אסכלתני והאישה אמורה להיות יותר רגישה.
זה לא אומר שהיא לא חכמה,
זה לא אומר שהוא חסר רגשות.
אבל הצד הזה בזוגיות,
ואם אתה חי עדיין לבד ועוד לא בזוגיות,
בעצם הצד הרגשי הוא זה שגרם לך לנדור,
ואם אתה זלזלת בזה
והפרת את נדריך,
בעצם זלזלת
במחוז הנשי,
כן, במחוז הרגשי שנמצא אצלך בעבודת השם, ולכן אשתו של אדם מתה.
הייתי ברור?
הרב קוק היה ברור?
יפה מאוד. כן או לא?
כן. או.
ועכשיו ננסה להבין,
בסדר, הבנו, כואב מאוד, אבל למה הבנים הקטנים מתים? למה זה כל כך משמעותי?
משמעותי, ולמה זה חשוב להדגיש שבנים שהם קטנים,
האם גם לגדולים או בעיקר לקטנים?
נכון? יפה מאוד. תסביר לי, תסביר לנו.
הבנים הקטנים הם רק שנים, נכון? החוויות שיש, כן?
היה לי בן אחד,
ברוך השם יש לי אותו, כן? חי
חי בשלם, אנחנו משתדלים לעמוד בנדרנו,
חיים ארוכים לכולנו.
שהוא היה יודע את כל חמשת החומשים בעל פה.
לא יאומן, אתה אומר בראשית,
בעד הראשית ברא אלוקי, טה-טה-טה, נוח, טה-טה, כל ה... חמישה חומשים, הכל בעל פה, ילד קטן.
טוב, איך זה קרה?
ברגע שהם למדים את הילדים בתלמוד תורה, זה היה תלמוד תורה של כמו זילברמן או ברקאי,
שיטות כאלה שזוכרים,
זה נאמר במנגינה,
שדברים נאמרים בניגון,
הם נכנסים פנימה,
הם מרגשים את הילד, הם חותמים בשר בבשרו, זה אי אפשר, זה לא נעלם,
זה לא נעלם,
זה פה לפלאות מפולעות, בסדר? זה יפה מאוד.
מגיע לך
חמש נקודות, תרשום.
רשיו דלת, זה באותו עין היה,
פסקה אחר כך, הפסקאות הן הרבה יותר ארוכות,
קיבצנו אותן פה. על כן,
למה מתים כשהם קטנים? על כן, ראשית, חטאת הנעורים היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב. אתם רואים אותי, נכון?
עד שיחפש בכל דבר למצוא רק את הצד המושכל לבדו על פי השכל הקר, כן?
אוי ואבוי, אם בן אדם מסתפק רק בזה.
באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב,
להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור השם במידות טובות,
לכל קדושתה של תורה, של עבודת השם, התורה והבראה,
על כן לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי.
גידלת פה חברה של דיקטים.
יש לך ילדים שעושים מה שצריך,
אז תיקוי שזה יחזיק מעמד, הוא אפסי.
אי אפשר להסתפק בזה.
אי אפשר להסתפק רק בעבודת השם שהיא בשכל.
בין לקטנים, בוודאי לקטנים, אבל גם לגדולים.
נגלה לכם סוד, שגם גדולים יותר
צריכים שתהיה עבודת השם שברגש,
אבל כרגע אנחנו מדברים על קטנים.
על כן לא תואיל כל השכלה הציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עימה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו.
נא להפוך את העמוד.
אתם יודעים שאני מרבה לספר סיפורים על הרב מרדכי אליהו, נכון?
כן או לא?
יפה, אספר לכם עוד סיפור.
זה היה בליל הסדר.
פעם סיפרתי את זה, ואנחנו נוסיף עוד איזה עניין.
בליל הסדר, הרב מרדכי אליהו הזמין אותנו אליו.
זה דוד של אשתי, הכול טוב, אנחנו באים.
היינו עם ילדים קטנים, חמישה ילדים קטנים.
היה זעתותים כאלה, אני תופס אחד מפה, אחד מפה, אחד עם הרגל.
אשתי תופסת אותם, שלא יהפכו את השולחנות ולא זה.
ואז, ברוך השם,
איך שמתחיל הסדר, ויאבחהו.
הילדים שלי, הנכדים של הרב מרדכי, הנינים שלו, וזה, אז הרב מרדכי, או,
נשפך יאנוס, סימן טוב לו, איזה יופי,
וישפכהו.
בקיצור, אחרי זה כבר כולם, אומרים, זה סימן טוב, שפכו את הכול.
בכל מקרה,
אנחנו יודעים שבליל הסדר כתוב, והגדת לבנך.
ממש, אתה רואה את הרב אליהו, שבאמת כאילו חס ושלום, זה בזבוז זמן מבחינתו.
לשבת עם הנכדים
ועם הנינים. היינו איזה חמישים איש בערך. הבית הוא לא גדול, סלון קטן.
פשוט, כן, בכנפי נשרים מול אנג'ל. מי שרוצה, יכול רק לראות את הסלון עד היום.
יכול להיות שהוא עוד מלוכלך מאיתנו.
בכל מקרה,
הרב פונה לכולם,
והוא מוציא את כל החבר'ה בשיירה. הוא אומר, בואו, בואו, כל הילדים החמודים, לבוא, לבוא, לבוא, לבוא, לבוא, בואו, בואו, בואו, צאו החוצה. נותן להם שקים כאלה עם מקלות,
והם נכנסים, ואז הוא שואל אותם, מאיפה באתם?
ממצרים.
לאן אתם הולכים? לירושלים.
ומה אתם רוצים לשאול אותנו? מה נשתנה? קיצור, שואלים מה נשתנה,
והוא שואל אותם עוד, ומכין לעצמו אגוזים וכליות, כן?
שקדים ותופינים.
נותן להם,
וואו,
הייתי המום.
ידעתי שהוא, שאין לו משוא פנים, אבל ראיתי את זה מול העיניים. מה זה ההתייחסות לילדים הקטנים? הדבר הזה נצרב, הבנות שלי.
השלישייה, כן?
יש לי, ברוך השם, שמונה ילדים, מתוכם יש שלישייה, כן?
כשהרב אליהו נפטר,
אז הם כתבו מכתב, אם היו בנות 11 או 12,
אז.
ואז הם כתבו, לא יכול להיות שהרב נפטר.
לא יכול להיות כזה דבר.
הוא היה כזה צדיק, הוא כל כך אהב אותנו,
תמיד היה מחלק לנו מאגוזים וזה, איך זה יכול להיות הקדוש ברוך הוא שלקחת אותו?
ואנחנו זוכרות, כי הן כותבות במכתבים, כן?
היו בנות בת מצווה, פחות או יותר, אולי קצת פחות.
איך הוא זה, איך הוא התייחס אלינו, איך הוא חווינו את החוויות,
איך אפשר בלעדיו,
סוכות, כל החגים.
הרב אליהו לוקח את ארבעת המינים, מנשק אותם,
בונה את הסוכה,
הוא זה שמסדר את הדפנות, ובסופו של דבר, שהוא נפרד מהסוכה,
אני ראיתי את זה במו עיניי,
הרב אליהו ניגש לדפנות ומנשק אותם אחת-אחת.
ואחריו כל הילדים שלו וכל הנכדים.
זה מה שנצרב.
כמובן שכל,
כמובן, לא באנו לבטל את זה,
אבל צריך להוסיף לו את הצד הרגשי.
אמנם בעוון נדרים,
בהתמוטט היסוד של טוב החיים, של הרגש הטהור והוקרת קדושתן,
מה יישאר עוד לקטנים האומללים לנעלם בדרך ההוראה להיות פועלי טוב בעולם?
כן,
ידוע ומפורסם שהדבר הכי גרוע בחינוך זה ציפיות.
יש ציפיות בקריות.
גם בן אדם שאתה מצפה כל היום, למה הבן לא מתנהג כמו שצריך,
ומה, ותסמונת ילדי הרבנים, ואנשי החינוך בדרך כלל עושים את הבעיות הכי גדולות בחיים,
והילדים שלהם יוצאים הכי מופרעים.
למה?
לפעמים כן.
למה זה קורה?
בגלל שבן אדם כל הזמן מספר לילדים שלו מה צריך לעשות.
תעשה, תעשה, תעשה, תעשה.
אם הוא עושה, אז הוא רצוי, חס ושלום.
זאת אומרת, רצוי,
ברוך השם, אבל חס ושלום זה מותנה, לפעמים יש איזו התניה כזאת, ילד אומר, אה,
אני הבן של הרב, או אני הבן של המחנך,
או אני הבן של אבא ואמא, אני רצוי לפניו רק כשאני עושה, אבל כשאני לא עושה.
כשאני בחרתי לעשות אחרת, אז מה, אני כבר לא רצוי? גמרתי להיות בן?
לא סתם בחרו במערכת היחסים הזאת של בנים,
כי כל הקשרים האחרים אפשר לנתק אותם.
אפשר חס ושלום להתגרש,
אפשר להתפטר או להתפוטר,
אבל אבא ואמא תמיד נשארים אבות של בנים.
טוב,
אני קורא עוד פעם מהתחלת הפסקה השנייה.
אמנם בעבור נדרים בהתמוטט היסוד של טוב החיים, של הרגש הטהור והוקרת קדושתם,
מה יישאר עוד לקטנים האומללים לנעלם
בדרך ההוראה להיות פועלי טוב בעולם?
בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו.
האדם צריך טיפול מעשי,
לכונן את מורשי לבבם,
את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים.
ביטול זה היסוד, כן, אם בן אדם יגיד, אה, שטויות,
חכה שידעו מה לעשות.
מה אתה אומר, אבא?
אם כל מה שמעסיק אותך זה לא לחנך, אלא להעביר חומר, להאביס חומר,
תן להם קיצור שולחן ערוך
ולך הביתה.
מה זה טוב מראה עיניים ונשמע אוזניים?
מה משפיע על הילדים? מה שאתה חי אותו עובר הלאה.
מה שאתה לא חי אותו לא עובר מסך,
אי אפשר לשקר לאף אחד.
דוגמה כואבת מאוד,
אין לי טלוויזיה בבית, אבל לאימא שלי שתחיה, ההורים שלי, אז כבר לא הייתה מודעות כזאת וזה.
יש טלוויזיה כזאת, אימא שלי צדיקה גדולה, הקדוש ברוך הוא יאריך ימה וטוב, שנותיה בנעימים.
ואני זוכר שהיה כזה שלב שבו רואים ילד וילדה כזה ויש איזה איקס,
ואז כתוב שמונה עשרה.
מה זה אומר?
שצריך להגיד למוישה, תשמע, אתה בחור צעיר, או זיווה,
תצילח את זה.
כן, לא שההורים שלי עשו את זה, אני רק נותן דוגמה.
ואז ההורים נשארים מול המסך,
רואים את מה שרואים,
דברים אסורים, דברים בזויים, דברים מעכירים את נפשו של אדם וזה וזה,
אבל מה, הם עשו את המוטל עליהם, נכון? הם שלחו את הילד, כי כתוב שמה שזה לא ראוי לילד בגיל 18. לא הבנתי.
היא דבר שלא ראוי לילד בן 18, ראוי לאבא ואימא?
איזה מסר עובר?
מה זה השטויות האלה?
אם יש דבר שהוא אסור, אז הוא אסור גם לבן 100. ואם יש דבר שהוא טמא, אז הוא טמא גם לבן 120. ואף אחד,
אין אפוטרופוס לאריות ואין אפוטרופוס לדברים השליליים.
וכל ניסיון להגדיר את הדברים
לא יצלח.
ביטול זה היסוד יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבוא בתקופת הקטנות.
הייתי מוסיף פה גם את הגדלות, ברשות הרב,
למען נכין בסיס לטובה בעת הגדלות.
ובזה הלוא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים, בחברה ובאומה.
איך אומרים החבר'ה?
אין אפס.
אם בן אדם באמת
משתדל
שהוא לשכון עם ילדיו במה שמעסיק אותם, ולדבר איתם, ולפתח את העולם הרגשי, ולנקז את התחושות,
אין כזה דבר שילד חוזר הביתה ואין מי שיקבל אותו.
אני חייב לספר עוד סיפור.
בלי שמות, השמות שמורים במערכת.
אשתי שתחיה,
אני אומר את זה בעזרת השם לרפואת חמותי שבאמת נמצאת במצב קריטי.
אשתי הייתה גרה ליד שכונת הבוכרים ברחוב בר אילן,
בסדר?
קראו לזה ירמיהו 2, בר אילן, מי שמכיר,
מעל עולמי הפריון.
שכונה פשוטה וכולי. הייתה לה חברה שהייתה גרה ברחביה או משהו כזה, זו שכונה יותר עסיסית ויוקרתית.
ואשתי למדה בבית ספר חורב,
הייתה נוסעת, לוקחת שני אוטובוסים,
כיתה א', ב', ג', אני חושב, משהו כזה.
נוסעת שני אוטובוסים, ילדה קטנה, כדי באמת לעזרת השני לקבל חינוך טוב.
הרבה פעמים החברה הייתה מזמינה אותה אליה אחרי הצהריים, בואי, אושרה,
בואי אליי הביתה, טוב.
כל פעם אשתי מגיעה אליה, זאת הייתה ילדת מפתח,
זאת אומרת, יש לה מפתח,
ואיתו היא נכנסת הביתה, יש לה מקרר אמאנה, אנחנו מדברים לפני 40 שנה, כן, מקרר אמאנה כזה של האמריקאים, הביאו אותו בייבוא אישי,
בתוכו מסודרים שם שניצלי תירס קפואים,
בטבעות בצל מקפיאות ומשמימות ועוד כל מיני כאלה, ומילקי,
מילקי,
הכי חשוב, מילקי במקרר, זה היה בפריזר, במקרר יש מילקי.
פותחים את הבאי בנסוע ארון,
ואשתי רואה את המילקי, אומרת לה, את רוצה מילקי?
כן, נותנת לה מילקי.
פעמיים בשבוע או משהו כזה, אוכלת מילקי, הכל טוב ויפה,
אבל אף פעם ההורים לא נמצאים.
תמיד יש איזה פתק הנחיה,
שתי דקות במיקרו, שלוש דקות בפריזר,
דקה בתנור,
חזק וברוך.
יום אחד החברה אמרה,
תראי, אני תמיד באה אליי, אולי אני היום אבוא אלייך.
אשתי ככה מספרת לי, לא ידעה את נפשה, אמרה, אוי ואבוי, אני אבוא, אין לי מילקי בבית.
אנחנו אנשים פשוטים,
אין לנו מילקי.
טוב,
בכל זאת,
היא אמרה לה, תשמעי, אני לא יכולה, זה, אני באה אלייך.
אשתי ממש חששה מהמפגש הזה, אמרה, אוי ואבוי, וזה.
ההון שלי אנשים פשוטים, מה יהיה, וזה, אבא שלה, איזה קודקוד.
נכנסים הביתה, ואת אשר יגורתי בא לי, זאת אומרת, פותחת את הדלת,
ואז החברה
עומדת המומה.
אשתי ממש חששה, אמרה, וואי, מה קרה? וזה, אולי זיהתה שאין לנו מילקי, ופה היא אומרת לה,
מה קרה?
היא אומרת לה, אני בהלם, מה קרה?
היא אומרת, איזה כיף לך.
את,
אימא שלך ואבא שלך מחכים לך בבית.
היא צועדת עוד כמה צעדים, היא רואה מרק מהביל עם אורז,
כן, ערקים בלי אורז זה גוף לנשמה.
בקיצור, רואה אורז, עפונה,
קציצות, גונדי, כל מיני כאלה, היא אומרת להם, וואו!
היא אומרת לה, אבל לך יש שניצלים ואת כל הטבעות בצל, ומילקי.
היא אומרת לה, גברת,
את לא מבינה כלום.
ככה החברה אומרת לה.
אומרת לה, את יודעת מה זה?
שאני לא זוכיתי אף פעם שאני אחזור הביתה, ואבא ואימא שלי מחכים לי.
ויש אוכל חם בבית.
הגמרא במסכת שבת אומרת, תבלין יש ושבת שמו.
אומר הבן איש חי, תבלין אותיות
תני לב.
הלב של אימא ואבא נמצא בתוך האוכל.
הלב של אימא ואבא נמצא בתוך היחס.
הלב של אימא ואבא נמצא בתוך החינוך.
אתה תקבל מכאן ועד עוד לדמשק,
והיום זה ריאלי,
תקבל מפה עד דמשק, אוכל, תופינים ומקדנות, אבל אין שם לב, אין שם יחס.
זה לא יעזור כלום.
ואם יש משהו אולי יותר פשוט, היא אומרת,
באותו רגע התהפכו לי כל החיים, ככה אשתי מספרת לי.
התהפכו לי כל החיים. מאותו רגע הבנתי מי זה אימא שלי ואבא שלי.
עכשיו, ברגעים האלה,
אשתי מטפלת באימא שלה.
מטפלת כי היא סיעודית.
ואימא אכילה אותה
ומשקה אותה באוכל חם, להחזיר לאהבה בחזרה.
טוב,
אז אלה הנדרים.
בואו נראה, בואו נמשיך ברשותכם. התרת נדרים כהקדמה לימים הנוראים. אנחנו יודעים שיש לנו התרת נדרים, נכון? כל נדרים.
בסדר?
כל נדרים. למה? למה זה כל כך חשוב לעשות את זה ערב ראש השנה וערב יום כיפור? מה יש בהם בנדרים האלה?
אז כמו שראינו, הם מאוד מאוד מהותיים.
בעצם נדר זה סוג של כבלים.
זאת אומרת, בא האדם לפני,
כן, עכשיו אנחנו אומרים, זה צד אחר בנדרים.
ערב ראש השנה, ערב יום כיפור, הוא בא להתחיל שנה חדשה, כן, ראש השנה הוא ממליך את הקדוש ברוך הוא,
כן, אנחנו לא מזכירים חטאים בראש השנה,
אנחנו נידונים לא לפי חטאינו ומעשינו, אנחנו נידונים על ההמלכה שלנו לקדוש ברוך הוא.
בעצם בוחנים,
האם בן אדם ראוי להמשיך פה על הכדור,
אם הוא באמת ממליך את הקדוש ברוך הוא? אחרי השייכות לנבחרת יש לו שבעת ימי המעשה,
ורק ביום כיפור בוחנים אותי על פי מעשיו. נכון, בראש השנה אסור להזכיר,
לא עושים וידוי,
יש לפי הבן איש חי בין התקיעות,
אבל על פניו
אין בראש השנה וידויים.
שימו לב מה כתוב באורות האמונה, זה ספר שהוא פחות מוכר,
יש אותו פה בספרייה.
בבוא ימי התשובה
ובייחוד יום הכיפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו,
מנעה היא ההרגשה הישראלית.
אשימים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתיות הטבעית שמתגלה בקדושת הנדר.
בסדר? יפה מאוד. נדרנו נדרים.
אנחנו שמחים בזה שנדרנו את הנדרים, אנחנו לא מצטערים על זה,
אבל עכשיו, כדי לאפשר לעצמנו לפתוח דף חלק ולא להיות נידונים, חס וחלילה, כמו שראינו מקודם,
שלא ניפול בזה שנדרנו אבל לא קיימנו,
אנחנו מבקשים עכשיו להתיר את הנדרים.
להתחיל שנה חדשה שבה לא יהיו הפרות הנדרים, כן, אנחנו לא נקיים אותם, אלא העונשים.
ראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים במנהג ישראל לסדר התרת נדרים פומבית
בלילי יום הכיפורים ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה.
זה כתוב בארות האמונה, זה סוג של, כמו פנקס כזה. ואם כבר דיברנו על פנקסים,
נעבור
לצד החיובי שיש בזה כמובן. זמני התרוממות של הנפש אינם תמידיים,
והם דומים ללהט החרב, זו טעות כתיב,
ללהט החרב המתהפכת, כדברי הרמב״ם במורה נבוכים.
על כן ראוי
שבעת היותם
ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך.
וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם,
להמשיך כוח הקיום המעשי באורח הקבוע של חיים. זאת אומרת,
לא בגלל שעושים מטרת נדרים, אז אם ככה, אז אולי לא כדאי להיכנס לזה.
לא,
זה בסדר גמור, מצוין.
אם בן אדם יש בו איזו השראה מסוימת והגיע למציאות כזאת, כמובן,
למד לעצמך לומר בלי נדר.
אבל אם בכל זאת בן אדם נדר,
זה דברים גדולים ועצומים.
טוב, אז אם ככה,
אם הכל טוב, אז מה הבעיה?
או לחילופין,
למה צריך שהבעל יפר את נדרי אשתו,
או בית הדין יפר את המציאות של הנדרים של אנשים אחרים,
אז זה כתוב בהמשך אותה פסקה, בסדר?
הצורך בריסון הרגשות.
אומנם,
אם יתרום עם מותמות,
יוכל לפעמים להיות נלווה איזה יסוד זר,
דמיוני,
והחיים עצמם מבררים אחר כך את ערך הסייג שבו.
על כן,
צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם, בסדר? שיהיה איזון.
אם משהו יותר מדי מתנהל על פי הרגש, גם אותו צריך לאזן.
יבוא הבעל, יאזן את אשתו.
יבוא בית הדין, יאזן את האחרים.
אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע היא טובה ולא דמיונית,
אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת.
כן, כמו הנזיר, נכון? שבעצם, אני לוקח לעצמי נזירות,
אבל אחרי זה אני מביא קורבן.
למה? מה, נזירות זה לא טוב?
זה מעולה, אבל זה לשעתו.
לא מתנהלים ככה.
לא מתנהלים עם נדרים.
יש בתוך החיים, בתוך עבודת השם, מדי פעם שבן אדם נודר נדר.
אבל לא להתנהל בצורה של נדרים.
אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת מפני שפלותם.
על שני אלה הסוגים התחלקו העטרות בפתח על האחרון ובחרתה על הראשון. בסדר גמור.
לסיום,
ספר ויקרא
הוא ספר של חוקים.
כן, כולו, כולו מלא חוקים. ספר דברים
הוא ספר משנה תורה שעתיד לסכם את כל מה שהיה לנו בירשית,
בשמות, ויקרא במדבר.
לקראת ספר במדבר, ספר במדבר אמרנו שקוראים לו ספר, אתם זוכרים אולי, בשם המהרל?
יפה מאוד, עוד חמש נקודות, אתה כבר צברת עשר.
ספר ההנהגה, נכון? ההנהגה של משה רבנו וההנהגה של עם ישראל.
הספר הזה הייתי מוסיף לו עוד שם,
אפשר לקרוא לו גם ספר היוזמות.
יש פה המון יוזמות
של עם ישראל.
בואו ננסה קצת להיזכר ביוזמות שנפגשנו איתם.
בפרשת נשוא יש את היוזמה של הנשיאים,
נכון? הם באו מצידם, כאילו, כמו סוג של, נכון?
מה הם הביאו?
מה הביאו הנשיאים?
עגלות צב, נכון?
זוכרים?
כמה עגלות הם הביאו?
יפה מאוד, חזק וברוך.
שש עגלות צב.
אחרי זה יש לנו את הנזיר,
נכון? זה גם איזה סוג של מחווה, של יוזמה.
אחר כך יש לנו יוזמה נוספת בפרשת בעלותך, שזה פסח שני, נכון?
חבר'ה שהיו טמאים למת ומבקשים חג חדש,
משה רבנו לא יודע איך להתמודד עם זה,
כי זה ממש איזו התפרצות של אמונה.
עוד יוזמה.
יש לנו בפרשת פנחס, שעברנו אותה,
כמה יוזמות, נכון? יש לנו את פנחס, וישפדהו, בסדר? זה סוג של יוזמה.
הלכה ואין מורים, כן?
וגם בנות צלופחת המפורסמות, שאמרנו שהן עושות הרבה עניינים, ברוך השם,
שהן רוצות נחלה?
מלא מלא יוזמות.
תמיד כשיש יוזמות,
יש גם לפעמים יוזמות שליליות.
איזה יוזמות שליליות
אתם זוכרים מספר במדבר?
איך קורח ועדתו, מה עוד?
איך המתאוננים, יפה מאוד, מה עוד?
מעפילים, מעולה, מה עוד?
מרגלים, חזק וברוך.
עוד מישהו אחד שנתן לי יוזמה?
איך?
גלעד, יפה, וגם משה רבנו, חברים.
משה רבנו,
מכה בסלע,
יוזמה, אמרו לו, דבר.
הוא החליט ליזום ולהכות,
בסדר?
ובאמת, גולת הכותרת, בסופו של דבר, הפסגה של כל העניין הזה, זה הנדרים,
כמו שאמרנו.
בעצם אומר הקדוש ברוך הוא, שנענים ומלאכים
וכל מיני אנשים שהם רוטינים ועושים מה שזה, יש לי בלי עין הרע אלפי אלפים מלאכים. אני רוצה בן אדם.
אני רוצה בן אדם שיחיה בעולם הזה והוא ימליך אותי.
אין עם בלא מלך
ואין מלך בלא עם.
מה החידוש העצום? איך ממליכים את הקדוש ברוך הוא?
שאחרוני האנשים, או ראשוני האנשים, אבל בני אדם,
שבעצם מתגברים,
יוזמים,
נודרים נדרים, מקבלים על עצמם קבלות טובות.
זה הביטוי הכי גדול שיכול להיות
להרחבה של התורה הזאת.
בדבר הזה אנחנו גם מדמים את עצמנו לאבות הקדושים, נכון? מעשי אבות,
סימן לבנים. אנחנו יודעים שוישכם אברהם בבוקר ואחבוש את חמורו, כן, יש כל מיני פירושים בחסידות.
הוא חובש,
כן, הוא תופס את החמור, את החומריות,
והוא רותם אותה לקדושה.
הוא לא משלים עם זה, הוא לא אומר, טוב, אני אקום,
לא יודע, נקום בעשר, איכשהו נלך להר המוריה, אין פקקים, זה אחרי שעות הפקקים וזה.
לא.
וישכם אברהם בבוקר.
קם, יוזם, הוא לא מבקש שמישהו אחר שיחבוש את חמורו, הוא בעצמו חובש את חמורו,
הוא לא בוחל בזה,
כי הוא רוצה שזה ייעשה כמה שיותר מהר, הוא רוצה להבהיר קבל עם ועדה שהוא עושה את הכל,
כמו רבי חייא.
איך לא תשתכח תורה מישראל, אומרים על רבי חייא, שלקח את הכבשים,
ואחרי זה פשט את האור שלהם,
ואחרי זה עיבד את זה, ואחרי זה כתב ספרי תורה, והתחיל לחלק אותם.
רבי חייא, לא חרם על הזמן, לך לזה סופר סתם,
פגש לעוטר ישראל,
תוריד את זה כמה פפלינוס,
ויביאו לך ספרים מוכנים.
לא, לא, לא, לא, לא, לא.
אני רוצה בעצמי לגדל את הכבשים,
אני אפשוט את אורם, על זה אני אכתוב את ספרי התורה,
ואז אני אחלק אותם לאנשים, שאנשים יבינו שבאמת התורה ועבודת השם עוברת דרך ה...
גם בוודאי, בוודאי, בוודאי, ובוודאי, שלא יהיו אי-הבנות דרך השכל,
אבל לא פחות, דרך החווייתיות הזאת,
שאני שותף לזה.
שאני שותף בהעברת התורה, שאני שותף בחינוך, ולא רק לוקח משהו ומעביר אותו כמו איזה מלגזה ממקום למקום, בלי יחס שלי, בלי שזה יעבור דרכי,
בלי שאני אזדהה עם זה,
זה לא עובר מסך.
וכך אומרת הגמרא, זכה רבי חיה שלא נשתכחה תורה בגלל שהוא כביכול בזבז את הזמן,
כי הוא ידע שככה זה יצרוב אצל האנשים את התודעה הזאת.
יהי רצון שבעזרת השם נזכה להיות כולנו אנשים שעבודת השם שלהם
היא עוברת בעזרת השם כמובן דרך השכל אבל גם דרך הרגש העמוק, תגידו אמן,
שנזכה להזדהות עם מה שאנחנו עושים,
שלא נגיד זה שייך לצעירים וזה שייך למבוגרים,
אדם שהוא לא מקיים את התורה ואת עבודת השם מתוך רגש כמובן, רגש עמוק כזה,
כמו שאומר האדמוי, מפייסצנה בספרו צו וזירוז, פסקה ט',
אחת מהשתיים.
או שהוא יחפש את הרגש העמוק בדרכים זולות ואסורות,
או שהוא יצא חולה נפש.
בסדר?
ככה הוא אומר.
לא נראה לי שמישהו מאיתנו רוצה לחפש את הדברים האלה במקומות אסורים, ובטח לא להיות חולי נפש. נאחל לכולכם בריאות שלמה,
בשורות טובות,
ישועות, נחמות ונקמות ונזכה בעזרת השם לביאת הגואל ולבניין אריאל במהרה בימינו, אמן.
