בוקר טוב,
בשורות טובות
לגבי החילה של סעודה מופסקת, כתוב בשולחן ערוך,
נהגו ליישב על גבי קרקע בסעודה מפסקת.
אבל מה, אין צורך לחלוץ את מנהליו, כי הרי בתשעה באב לא נועלים נעליים, עדיין זה לא תשעה באב,
אז אחי לא צריך לחלוץ את הנעליים.
אבל לשבת על הקרקע, או אנחנו נוהגים כפי שיכול על הקרקע, תבוא עליו ברכה. מי לא? אז להפוך את הספסל ואת הכיסא לצורה שניכר.
שאלו אותי למה.
נשאל למה.
מעניין אותך?
אומר המשנה ברורה, מסביר מה הטעם לדבר.
הוא אומר,
כדי שתהיה הסעודה שפלה,
זה לא סעודה רגילה. אדם ששואל כיסא מרגיש מלך.
אבל כשהוא יושב על הרצפה, זה כבר לא מלך.
במקום שמנהגה זה יכול, זה כבר אינה הסיבה.
דבר שני,
אין צריך לחלוץ את הנעליים. מדוע?
כמו שאמרנו, האבלות מתחילה בערב,
בצאת הכוכבים.
אז לכן, אפשר לאכול את הסעודה הזאת
בלי לחלוץ נעליים,
וזה דבר אחד.
דבר שני, הוא אומר, יש להיזהר
שלא ישבו שלושה לאכול בסעודה מפסקת.
מדוע? כדי שלא יתחייבו בזימון,
אלא כל אחד יישב לבדו וכל אחד יברך לעצמו.
כן, זה לגבי הסעודה המפסקת.
לא עושים זימון,
זה לא סעודה חגיגית או משהו,
לא, היחד כאן לא בא לידי ביטוי.
אז זה מה שהוא אומר.
בדיעבד, הוא אומר,
אף אם ישבו שלושה,
לא ישבו ביחד, בכל זאת לא יזמנו.
למרות שהם ישבו שלושה, כמו אצלנו בחדר האוכל,
יושבים כולם כמעט ביחד.
אבל בסעודה הזאת לא מזמנים.
שאלו אותי למה.
ערב תשעה בארץ, אפשר לזמן.
איפה יש שמחה?
שאלו אותי איפה יש שמחה?
שיש את היחד.
איפה אין שמחה שאין יחד?
זה כל אחד לחוד.
זה ביטוי הצער של חומבן בית המקדש,
אבל לא ירחק היום והוא ייבנה.
ואז מה יקרה?
מי אמר?
נכון, נכון.
ו...
הימים התהפכו
לימים של ששון ושמחה,
שאלו אותי מאיפה אני יודע,
והנביא זכריה,
וכל מה שהוא אמר,
עד היום התקיים, גם זה התקיים.
שאלו אותי מתי,
ומהר.
חיכינו אלפיים שנה,
נחכה עוד יומיים,
עוד שבוע, שבועיים.
יש סבלנות.
מי אמר שאין סבלנות?
מי אמר?
אין לך סבלנות?
כאילו, אתה כבר התחתנת?
יש לך סבלנות.
אין מה אתה שיש.
אם בבית יש לך סבלנות,
אתה יכול להיות, הבית הלאומי גם יש לך סבלנות.
אבל זה בטוח, זה דבר בטוח.
נבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
