שלום וברכה, קהל קדוש.
ובכן, אנחנו ממשיכים בלימודנו היקר,
במסכת אבות,
בפרק רביעי.
בן זומא אומר,
איזה הוא חכם, אגב, לפני כן למדנו משניות של רבי עקיבא,
בן זומא הוא מחבריו, תלמידיו
של רבי עקיבא ומארבעה שנכנסו לפרדס,
הוא ורבי עקיבא.
בן זומא אומר, איזה הוא חכם?
שאלה מוזרה.
מה זאת אומרת איזה הוא חכם? מי דיבר על חכם? שאתה צריך לשאול אותי איזה הוא חכם.
על איזה חכם אתה מדבר שאתה רוצה שאני אגיד לך איזה הוא חכם.
התשובה,
שזה מתייחס לדברי ירמיהו.
כה אמר השם,
על התהלל חכם בחוכמתו,
ועל התהלל גיבור בגבורתו,
ואל יתהלל עשיר בעושרו,
כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה'
עושה חסד, צדקה ומשפט, כי בארץ קיבלך חפצתי נאום ה'.
עכשיו, אם כן אומר הנביא,
אל יתהלל חכם, מיהו החכם?
זה אומר בן זומא, איזה הוא חכם.
ואז הוא נותן תשובה,
הלומד מכל אדם,
שנאמר מכל מלמדיי, השכלתי.
זו לא ההגדרה הרגילה
של החכם.
חכם זה מי שיש לו שכל,
יש לו הרבה ידיעות,
יש לו יכולת העמקה,
משהו אינטלקטואלי.
אז מה פירוש הדבר איזה הוא חכם הלומד מכל אדם?
צריך להבין את זה בהקשר של מסכת אבות.
מסכת אבות היא תורת המוסר,
תורת המידות.
ולכן השאלה תהיה איזה הוא חכם בתחום המידות.
איזה הוא גיבור,
גיבור אנחנו יודעים, מי שחזק,
הוא לא מפחד, הוא יוצא למלחמה, יש לו שרירים.
וכאן הוא אומר, איזהו גיבור?
הכובש את יצרו.
שנאמר, טוב ערך אפיים לגיבור, הוא מושל ברוחו מלוכד עיר.
אז כאן נשאלת השאלה,
מה זה עושה פה?
עוד שוב, אותו דבר, מיהו הגיבור
בתחום של המידות?
התשובה היא, הכובש את יצרו.
כי מי שכובש את יצרו מסוגל גם להיות גיבור במלחמה.
זאת אומרת, לכן הוא מושל ברוחו מלוכד עיר. הוא יותר גדול, יותר טוב מלוכד עיר.
איזה הוא עשיר?
אנחנו יודעים איזה עשיר.
עשיר זה מי שיש לו ממון רב.
אז למה אתה אומר לי, השמח בחלקו שנאמר, יגיע כפיך כי תאכל,
אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא? שוב,
אנחנו אומרים, מהי העשירות בתחום המידות?
כשמצד האמת, גם אם אדם יש לו הרבה ממון,
אבל הוא לא שמח במה שיש לו,
אז הוא לא עשיר באמת.
כן? כלומר, ברור שאם אדם יש לו חלקו,
אז הוא ודאי רוצה יותר, אבל זה שהוא רוצה יותר,
לא מפריע לו לשמוח במה שיש לו.
יכול להיות מצב שאדם יאמר,
אינני מאושר כל זמן שיש לי רק
מיליארד דולר ואני רוצה שניים.
כן?
יש לו מנה, רוצה 200. זה שהוא רוצה 200 זה בסדר,
אבל השאלה היא אם הוא שמח במנה.
אז התשובה היא, צריך להיות שמח בחלקו. עכשיו, שמה יאמר אדם, אם ככה, לא צריך להיות עשיר בכלל, לא צריך שיהיו נכסים.
זה אומר בעל המשנה,
השמח בחלקו, משמע שיש לו חלק
והוא שמח בו,
אבל אם אין לו חלקו בכלל, אז במה הוא שמח?
עכשיו, דבר מעניין,
שלושת המידות האלה, חכם, גיבור ועשיר, אמרו חכמים בגמרא,
שזה המידות הנדרשות כמינימום בשביל לזכות לנבואה.
אדם לא יכול להיות נביא אם הוא לא חכם,
לא גיבור ולא עשיר.
ולכן, אם יבוא אדם
לפני בית הדין הרבני ויאמר, שלום, אני נביא, אה, כן?
האם אתה יודע לפתור משוואות ריבועיות או לא?
כן, אתה חכם או לא חכם?
האם אתה בעל ידע כללי רחב?
האם אתה יודע את התלמוד?
אז אם אתה לא יודע,
אז בכלל אנחנו לא ממשיכים את הדיון.
אותו דבר, גיבור.
האם אתה יודע להרים משקולות של 20 קילו
ב-30 פעמים בתוך דקה אחת, או לא?
אם לא, אתה לא גיבור, לא מעניין אותנו.
מה עם עשיר? מה חשבון בנק שלך? אה, מה, אתה במינוס?
זה לא מעניין אותנו.
כלומר, צריך להיות קודם כל חכם גיבור ועשיר.
עכשיו, אני שאלת השאלה, למה?
זה בא לומר.
כי היה אפשר לומר שהנבואה בתור חוויה רוחנית עליונה,
היא מתעלה מעל הצרכים האנושיים הטבעיים.
זה נכון.
נבואה זה למעלה מחוכמה, למעלה מגבורה, למעלה מאושר.
אבל אם האדם היה רק,
כלומר אם האדם היה נביא
בלי להיות חכם, גיבור ועשיר,
הדבר הזה היה יוצר רושם מוטעה.
והוא שהנבואה היא ניתנה לחלשים
או לעניים, כן? יבוא אדם, יאמר, שלום, אני נביא. טוב, קודם כל, תבריא, אחרי זה נדבר.
או שמא נאמר, לא, אתה נביא כי אתה חלש.
יש במסכת שבת
דיון לגבי
איך, מה סדר הזמנים לקראת מתן תורה במדבר.
אז כתוב שמה לגבי,
ביום, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני,
אומרת הגמרא, מה אמר משה לבני ישראל ביום שהם הגיעו להר סיני?
אומרת הגמרא, הוא לא אמר להם כלום.
רק ביום השני אמר להם, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,
אחרי זה עשה להם הגבלה שלושה ימים, ואחרי זה היה מתן תורה.
נשמע את השאלה, למה הוא לא אמר להם כלום?
אומרת הגמרא, כי הם היו עייפים מהדרך.
כן, אז קודם כל תנוחו,
מחר נדבר.
אומר הרב קוק, בעין היה, הערה מאוד מעניינת על זה, הוא אומר,
כי אם הוא היה מדבר איתו כשהם עייפים,
אז היה מקום למחשבה שהעייפות היא מדרכי עבודת השם, זה חלק מהתורה.
צריך להיות עייף.
זה חילול השם, לכן צריך קודם כל להיות
בכל מלוא הכוחות, אז יש מקום לתורה.
יש מקום להתגלות ולנבואה.
עכשיו,
יוצא שהנבואה ניתנת דווקא לאדם השלם,
כמדרגה נוספת על שלמותו.
הוא קודם כל צריך להיות בריא,
צריך להיות בלי צרכים ממוניים מציקים,
הוא צריך להיות עם השכלה, עם חוכמה,
ואז על גבי זה באה הנבואה.
יש ביטוי בשבת
על הפסוק, ויבוא יעקב שלם.
מה זה? שהוא בא שלם, אומרת הגמרא, שלם בגופו,
שלם בתורתו,
שלם בממונו, שלם בתורתו.
אומר הרב קוק, שוב, שם בעין הים,
אדם שהוא בריא,
הוא שלם בגופו,
ברגע שהוא ירצה לעשות הרבה ממון,
הוא יוותר על בריאותו.
כי האנשים שעוסקים הרבה בלאסוף ממון,
הם משקיעים הרבה מאוד כוחות בזה,
ולכן הם נחלשים.
אדם שיש לו ממון והוא רוצה לעשות בתורה,
הוא יצטרך לוותר על הממון.
כי הוא רוצה ללמוד תורה, אין לו זמן לעסוק בממון.
לכן, או שאדם שלם בגופו, או בממונו או בתורתו.
החידוש אצל יעקב, שהוא היה צריך להיות שלם בו זמנית בשלושתם.
בסדר?
עכשיו,
הרמב״ם,
כשהוא מדבר על ההכנות לנבואה, אומר שהאדם שהשם מנבא אותו, הוא כמובן חכם, משכיל וכולי,
והוא צריך להיות בריא בגופו
ובעל מידות טובות.
המידות הטובות זה שמח בחלקו וכולי, וגיבור וכולי.
מה?
מי? אלישע?
שמה קרה לו?
אה, שהוא מגיע לאלמנה, אה.
כן, כן, ברור.
אז כנראה שאלישע היה עשיר מאוד,
וכאשר הוא היה מסתובב, הוא היה צריך להגיע לאיזשהו מקום.
האכסניה הוקרנית לא היו כאלה, זה ימי התנ״ך, אל תשכח.
כן, בבקשה.
הוא אוהב שירגע אותה.
אתה שואל ועונה כאחד.
לא הבנתי.
צריך שיהיה נשוי. ילדים זה לא תלוי בו.
כן, ברור. אבל יש יוצאים מן הכלל. למשל,
הנביא צריך להיות דומה לתוכן של נבואתו.
ירמיהו, על מה הוא מנבא? על החורבן.
לכן הקבוצה ציווה עליו לא לשאת אישה.
כתוב בספר ירמיהו במפורש.
כן? כי מה? צריך שהוא יחווה את החורבן האישי כשהוא בא לדבר על החורבן הכללי.
או,
אותו דבר כאשר
הקדוש ברוך הוא מחליט
לפלג את הממלכה
בין ירבעם לרחבעם.
כן? את מי הוא שולח כדי לעשות את זה? איזה נביא?
לאחייה השילוני.
כן, הוא שולח את אחייה השילוני לעשות את העבודה.
למה דווקא אחייה השילוני ולא נביא אחר? היו עוד נביאים.
אלא ששילה,
העיר של אחייה,
הייתה צרובה ברושם של התסכול מזה שירושלים נבחרה.
המשכן היה בהתחלה בשילה,
חרבה שילה, נבנתה ירושלים.
אפשר לומר שהשילונים תמיד הרגישו איזשהו תסכול.
ולכן כאשר צריך להבדיל את צוותי הצפון מירושלים, שולחים דווקא שילוני.
כלומר יש תמיד איזושהי התאמה בין האישיות של הנביא לבין התוכן שהוא מוסר.
חוץ ממקרה אחד.
נו,
משה,
כן? הרי זאת הייתה הטענה של מרים נגד משה, למה הוא פרש מן האישה?
האם בגלל שהוא חושש שנביא צריך לפרוש מאישה?
הרי גם בנו דיבר, אנחנו נשואים, והקדוש ברוך הוא מדבר איתנו.
כן? ואז הם,
עכשיו נשאלת השאלה, אז התוספות שואלים במסכת יבמות,
איזה מין טענה זאת של מרים?
הרי הקדוש ברוך הוא אמר לו לא לחזור לביתו,
נכון?
הרי הוא אומר במעמד הר סיני,
לך אמור להם, שובו לכם לאהול לכם,
ואתה פה עמוד עמדי.
זאת אומרת, אתה לא שם לאוהל.
אז הקדוש ברוך הוא אמר לו,
האם מרים לא ידעה את הפסוק הזה?
אומרים התוספות, ודאי שהיא ידעה.
אבל היא אמרה, בדרך שאדם רוצה ללך, שם מוליכים אותו.
אלמלא שהייתה לך נטייה מלכתחילה של פרישה מחיי אישות,
הקדוש ברוך הוא לא היה נותן לך נבואה כזאת.
לכן הטענה שלה זה, מדוע יש לך כאלה נבואות?
מה התגובה של הקדוש ברוך הוא?
כי אם יהיה נביאהכם השם במראה אליו יתוודע בחלום אדבר בו,
לא כן עבדי משה.
פה אל פה אדבר בו. זאת אומרת, אצל משה זה אובייקטיבי.
ולכן הטענה שלה כלפי משה לא הייתה צודקת.
זה היוצא מן הכלל.
עכשיו, ברור שהאדם,
הנביא הנשוי הוא נביא שהנבואות שלו יותר שלמות, למשל, ישעיהו.
ישעיהו הנביא,
הוא נביא במדרגה הרבה יותר גבוהה מירמיהו.
כן, מירמיהו כל הזמן כתוב דברי, דברי ירמיהו.
מה שנקרא נצא אל ישעיהו, חזון ישעיהו.
מדרגה יותר גדולה, בסדר?
אז איפה היינו? כן, אז אנחנו מדברים פה על, אם כן, איזה הוא חכם, איזה הוא גיבור, איזה הוא עשיר.
זה מכוון לפסוקים של ירמיהו הנביא
על התעלל חכם וחוכמתו וכו'.
מסביר הרמב״ם
שהפשט של המילה חכם,
הכוונה מי שמומחה בתורת המידות.
תורת המידות.
מאיפה הוא לקח את זה, הרמב״ם?
כן, אבל המילה חכם יש לה הרבה משמעויות.
אז אחת המשמעויות זה מה שאריסטו אומר, שזה היחס
האתיקה יחס בין בן אדם לחברו.
אבל מנין שזאת הכוונה בדברי ירמיהו באותו פסוק כי הרי המילה חכם בתנ״ך יש לה הרבה משמעויות.
אלא שקרא את המשנה באבות איזה הוא חכם הלומד מכל אדם זאת אומרת שהחוכמה היא חוכמה של בן אדם לחברו
לא חוכמה עצמית.
ולכן הרמב״ם אומר אל יתעלל חכם בחוכמתו הכוונה חכם
בתורת המידות.
בסדר?
עכשיו אומר הרמב״ם,
הוא שואל בסוף מורה נבוכים שאלה מאוד יפה.
שאלה פשוטה, מהי תכלית החיים?
זה לא קשור לשאלה למה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
אבל זה קשור לשאלה מהי התכלית של החיים, למה אני צריך להקדיש את חיי.
אומר הרמב״ם, מצאנו בנושא הזה ארבע דעות.
הדעה הרווחת אצל רוב בני האדם,
שתכלית החיים זה לאסוף רכוש.
ועל זה מבלים רוב בני האדם את ימיהם.
ולהיות עשירים.
וזה הדבר היותר נחשב.
אומר הרמב״ם, יש בזה בעיה.
כי הרכוש עניינו דמיון.
מי אמר שדבר מסוים הוא שלי?
מוסכמה חברתית שקבעה שאם העברתי כרטיס אשראי או עשיתי מעשה קניין כלשהו,
הדבר שעד עכשיו לא היה שלי, עכשיו הוא שלי.
אבל זה מוסכמה.
בעצם לא השתנה שום דבר באדם, לא השתנה שום דבר ברכוש.
אז לכן האמירה זה שלי, היא אמירה דמיונית.
אז יוצא לפי זה, ועכשיו הוא אומר,
ותכלית זה הכוח שיאמר אדם,
זה ביתי וזה שדי ואלה צבאותיי.
כן? כלומר,
ראשי מדינות מתפארים בזה שיש להם צבא גדול וכולי,
אבל אומר הרמב״ם, כל זה דמיון.
בעצם,
זו שאלה גדולה בפילוסופיה לא פתרו את הבעיה הזאת עד היום.
מה המקור של הסמכות של שרשרת פיקוד?
למשל אתה אומר המפקד אומר כך הפקוד צריך לעשות את מה שהוא אמר.
מה קשר בין המפקד לפקוד?
לא ברור.
אבל חברה אנושית לא יכולה להתקיים בלי זה.
אבל בסופו של דבר יוצא שהאגד שמאגד את בני האדם הוא כמעט כולו בנוי על דמיון.
ולכן אומר הרמב״ם,
אי אפשר לטעון שתכלית חיי האדם יהיה הרכוש.
למרות שצריך רכוש.
אז אומר הרמב״ם, יש טענה יותר טובה,
וזה שתכלית האדם זה בריאות הגוף.
ספורט,
אתה תהיה חזק.
אומר הרמב״ם,
בסדר, זאת באמת שלמות של האדם.
אבל זה שלמות של האדם באשר הוא בעל חיים.
בין זה שונה מבעל חיים אחר.
והוא בוודאי לא ישתווה כוחו
לכוחו של פרד אחד חזק
או כוחו של הפיל.
ותכלית זה הכוח שידע לשבור עצם קשה.
יש לך לבנה, טאח, שברת אותה.
אומר הרמב״ם,
האם ייתכן שתכלית האדם היא אך ורק
שלמות של גופו?
למרות שזה יותר טוב מאשר שלמות הרכוש.
אומר הרמב״ם, ודאי שלא.
אלא מה? יאמר אדם, בסדר.
יש משהו שהוא מיוחד לאדם,
וזה יחס האנוש.
כן?
לא מצאנו שיש תורות מוסר
מסודרות אצל בעלי חיים.
אומנם יש אינסטינקטים, אבל אין מערכת יחסים מוסרית.
המוסר שייך לאדם באשר הוא אדם.
יש רגשות, אומנם, אצל בעלי חיים, אבל זה עוד לא המוסר.
לכן אומר הרמב״ם, זה כבר יותר טוב.
זה השלישית, כן.
אבל שוב אומר הרמב״ם, יש פה בעיה,
שמה יעשה אדם באי בודד
עם המידות הטובות שלו?
הרי הוא מאוד נדיב,
אבל אין לו למי לתת.
כן? לכן אומר הרמב״ם, לא ייתכן שזאת השלימות העצמית של האדם,
משום שאין פה משהו לאדם באשר הוא.
לכן אומר הרמב״ם,
המטרה האמיתית היא לדעת את השם.
שזה, על זה נאמר, יהיו לך לבדיך ואין לזרים איתך.
זה מיוחד לאדם באשר הוא אדם, וזה עצמותי לו,
ומה שהוא השיג רק הוא משיג.
ועל זה הוא אומר שכך אמר הנביא,
כה אמר השם, אל יתעלל חכם בחוכמתו,
שזה המידות,
ואל יתעלל גיבור בגבורתו, שזה הגוף,
ואל יתהלל עשיר בעושרו.
כאן אומר הרמב״ם, שים לב שהוא הביא את הרשימה לפי מה שבני אדם מחשיבים.
אפילו כסף.
כן? כלומר, עליות, מידות טובות, גוף, בסדר. אבל אפילו הכסף, אל יתהלל עשיר בעושרו,
כי אם בזאת יתהלל המתהלל.
השכל וידוע אותי.
יש את השאלה,
אומר הרמב״ם, בסדר, אז שהפסוק ייגמר שם.
אבל כל מי שקרא את הפסוק יודע שיש המשך לפסוק.
השכל וידוע אותי,
אחר כך, כי אני ה'
עושה חסד, צדקה ומשפט.
לכאורה זה לא מובן.
כבר הגעת אל השלמות היותר עליונה,
ואתה חוזר לדבר איתי על חסד, צדקה ומשפט, זה שייך למדרגה השלישית, שזה המוסר.
זה חסד מוסר של ה'.
מה זה? זה המוסר של ה'. אתה כבר לא מדבר על בן אדם, זה מדבר על ה'. אבל מה ההבדל בין חסד של ה' וחסד שלו של ה'?
שמה ש?
שמה?
יש בעצם את ה... בוא נאמר שאתה מוסר האנושי ואז תרגיש את ה... אם אין תורה אין דרך ארץ ואת התורה,
ויש לך את המוסר האנושי, אז יש לך את המוסר ה...
מה תורה? יש לך מוסר של תורה.
מה זה המוסר של התורה?
הוא לא שונה מהמוסר האנושי.
בסדר.
לא, אני עושה את זה כי אני מכיר שזה רצון השם.
משהו אחר.
כלומר, זו אותה התנהגות, חסד צדקה ומשפט היא שווה תמיד,
אבל יש הבדל אם אני מעשה חסד, זכא ומשפט כדי לחיות יותר טוב, ואז זה סוג של אגואיזם,
או שאני עושה את זה בתור גילוי רצון השם,
שזה אלטרואיסטי, כן? זה לא שזה שונה בתוכן, כן? יש איזה, כפי שאמרתי כמה פעמים, יש איזה שהוא בלוף שמתהלך ברחוב הדתי,
והוא לחשוב שיש מה שנקרא מוסר אלוהיקי,
שהוא יותר גדול מהמוסר האנושי.
זה לא נכון.
זה אותו מוסר.
אלא ההבדל הוא מהי נקודת הייחוס, האם אתה מייחס
את המוסר
למקור אלוהי
או לא.
אבל לא שיש הבדל.
מה שאסור על פי המוסר הטבעי, אסור גם לפי המוסר האלוהי.
בסדר?
עכשיו,
מירב,
נו,
כאילו כל אחד אז כאילו בחורות שונות בעולם
לא, המוסר הוא אותו מוסר בכל מקום
ויש חברות שהגיעו למדרגה המוסר המינימלי ויש חברות שעוד לא הגיעו לזה.
אבל בכל העולם המתורבת ההנחות היסוד המוסריות הן אותן הנחות יסוד חוץ מפרטים.
כלומר, כולם מסכימים שלרצוח זה לא טוב,
כולם מסכימים.
שאלה מה זה. אבל,
בדיוק. ואז תמיד תשאל,
השאלה, מה נקרא לרצוח? עד איפה זה מגיע?
אבל נקודת ההכרה הבסיסית היא שווה בכל מקום.
אותו דבר גם לגבי שיתוף אנשים.
גם אלה שאצלם חוקי האריות שונים מאשר אצלנו,
מכירים שיש חוקי אריות,
שאדם לא יכול לקחת את אשת חברו למשל וכדומה,
חוץ מאשר חברות מסוימות.
זאת אומרת שבסופו של דבר,
המוסר אותו מוסר, השאלה היא מה מקורו.
איך אומר הרב קוק באורות הקודש?
המוסר לא יעמוד ללא מקורו.
כלומר, אין לו יכולת להחזיק זמן רב,
אבל יש דבר כזה מוסר.
עכשיו, למה אני אומר את כל זה?
הרמב״ם כן שואל,
למה הנביא ממשיך כי אני ה' עושה חסד, זכה ומשפט?
כי אז המוסר הופך להיות, מה שהרמב״ם אומר, 13 מידות של רחמים,
שזה ההנהגה של איש המדינה,
שהוא צריך ללמוד איך להנהיג את עמו ברחום,
חנון, ערך אפיים וכולי וכולי,
פוקד עוון אבות וכולי.
הלאה.
עכשיו,
יוצא שתכלית האדם,
לפי הרמב״ם, איננה מתמקדת
אך ורק בצפייה,
במחשבות העליונות, באידאות האפלטוניות וכדומה,
אלא בסופו של דבר, זה שאדם יודע את השם,
זה מביא גם לתיקון העולם.
אז זה בעצם שלושת הדברים שבן זומא דיבר עליהם.
אבל כאן הוא שואל שאלה רביעית,
איזה הוא מכובד המכבד את הבריות,
שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקהלו.
וכאן לא הבנתי כלום.
איך יכול להיות, אתה שואל, איזה הוא מכובד? הנביא לא דיבר על מכובד.
אמרנו איזהו גיבור שהנביא דיבר עליו,
איזהו עשיר שהנביא דיבר עליו, איזהו חכם שהנביא דיבר עליו,
איזהו מכובד, היה צריך להיות שהנביא דיבר על מכובד.
מובנת השאלה?
הסברנו שהמשנה,
כשבן זומה שואל איזהו חכם, איזהו גיבור, איזהו עשיר, מתייחס לדברי הנביא ירמיהו,
שאמר, כה אמר השם, על יתעלל חכם בחכמתו, על יתעלל גיבור בגבורתו, על יתעלל עשיר באושרו, כי אם בזאת יתעלל, על יתעלל, השכל וידוע אותי.
אז אני מבין שאם בן זומא מדבר על פרשנות הפסוק ואומר איזה הוא חכם, הכוונה איזה הוא חכם המוזכר על ידי הנביא,
איזה הוא גיבור המוזכר על ידי הנביא,
איזה הוא עשיר המוזכר על ידי הנביא,
איזה הוא מכובד,
הנביא לא אמר את המילה הזאת.
הוא מבין את השאלה?
כן או לא?
כן, אז זה בדיוק מה שאמרנו מקודם, מה השתנה?
בסדר, פחדת, אז התמקדתי.
כן.
אז התשובה היא, איזה הוא מכובד, זה כי אני אשם.
השכל וידוע אותי, כי אני אשם.
כן, הרי כי אם בזאת התהלל המתהלל.
השכל וידוע אותי. זה המשך דברי הנביא, נכון?
אז יוצא לפי זה שהמתעסק בלדעת את השם,
עוסק בכבוד.
לכן, איזה הוא מכובד.
המכבד את הבריות שנאמר
כי מכבדיי אכבד ובוזיי
יקהלו.
אז זה הרי שמה זה, הקדוש ברוך הוא אומר את זה, נכון? מכבדיי אכבד.
כן, אז למה אתה אומר המכבד את הבריות?
כי מה הערך של הבריות? שהקדוש ברוך הוא ברא אותן.
נכון? כפי שראינו בדברי הלל,
שהלל אומר,
הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות.
למה הלל רוצה שאני אוהב את הבריות?
מה התשובה? כי השם ברא אותם. כי הם בריות, בדיוק, כי השם ברא אותם.
הוא מקרבן לתורה,
ממילא אם אני אוהב את הבריות, אני גם אקרב אותם לתורה,
כי זה דבר טוב להם שיתקרבו לתורה.
ככה הרב צודה היה רגיל להסביר, נכון. לעומת המחשבה האינטרסנטית,
אתה אומר, אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה.
כלומר, אני באמת שונא אותך,
אבל למה אני אוהב אותך?
כי אתה דתי פוטנציאלי, יכול להיות שעוד תחזור בתשובה,
לכן על חשבון העתיד אני אוהב אותך.
כן? אז זה בעצם אהבה לא אמיתית.
לעומת מה שהרב ציודה מסביר בדברי הלל, אני אוהב אותך כי אתה בריאה של הקדוש ברוך הוא,
ממילא אני גם אקרב אותך לתורה כי אני רוצה להיטיב עמך.
מה?
אתה מבין שכל מה שבן זמר אומר זה מתייחס לאיזה פוסט מסוים בירמיה.
מנין לי שדברי בן זומא מתייחסים לפסוק בירמיהו, פשוט מאוד.
השאלה איזה הוא חכם.
אתה לא יכול היה לומר בן זומא,
חכם הוא הלומד מכל אדם.
אם הוא שואל איזה הוא חכם, סימן שדיברו על זה.
איפה דיברו על זה?
בירמיהו.
בירמיהו. יפה.
עכשיו, אני רוצה קצת יותר,
זאת הייתה השאלה ששאלנו לפני ארבע דקות,
ואפילו צעקתי על מישהו שלא הבין את השאלה,
ודיברנו על זה.
בסדר.
לא, לא, זה לא יעזור.
טוב, אוכל.
עכשיו, מה?
אז כן, וידעו רגעים,
ואיזה,
וואי אדם משנה את כל הכוחות שלו, ואז הוא מצליח לעשות איתם דברים מספרים, אז הוא יכול לדעת.
זאת אומרת שאם הוא לא עשה חכם,
גיבור ועשיר, הוא עוד לא יכול לדעת את השאלה.
בעצם. כן, נכון, אתה צודק.
עכשיו אני רוצה להוסיף על זה קושי.
הקושי הוא שיש אנשים שהם כבר חכם, גיבור ועשיר,
והם לא מצליחים לדעת את השם.
זו שאלה,
על זה מדבר רבי צדוק מלובלין,
בדרוש שלו ברסיסי לילה,
על חג הפורים.
שם הוא מסביר
מה זה עמלק שבלב.
יש עמלק האויב, הגלוי, שאנחנו מצווים להשמידו,
ויש עמלק שבלב.
אומר רבי צדוק מלובלין, הרי מה אומרת התורה?
מתי צריך להכרית את עמלק?
רק אחרי שאתה פותר את כל הבעיות, נכון?
והיה בהניח השם אלוהיך לך,
מסביב,
מכל אויביך מסביב, בארץ אשר השם אלוהיך נותן לך נחלה,
תמחה את זכר עמלק.
כלומר,
לא מוחים את עמלק בהתחלה, צריך קודם כל לפתור את כל הבעיות ואז למחות את עמלק.
אומר רבי צדוק מלובלין,
יש לכאורה אותו דבר כאשר האדם יש לו בעיות. נגיד אדם, הוא לא בריא,
אז הוא לא יודע את השם.
למה הוא לא יודע? כי הוא לא בריא.
הוא לא עשיר, אז למה הוא לא יודע את השם? כי הוא לא עשיר.
הוא לא למד, אז הוא לא יודע את השם כי הוא לא חכם.
אבל יש אדם שכבר פתר את כל הבעיות שלו.
הוא כבר חכם, הוא כבר גיבור, הוא כבר עשיר.
ואף על פי כן,
יש לו מה שנקרא חסרון הכרת הנוכח.
חסרון הכרת הנוכח.
חסרון הכוונה חסר.
הכרה,
הכרה זאת אומרת הוא שמע על הקדוש ברוך הוא אבל הוא לא יכול לדבר איתו בגוף שני.
נוכח זה אתה.
אני אתה והוא נכון?
גוף ראשון שני שלישי ורוני הקנגורו.
אז אם כן הוא יודע לדבר על האלוהות אבל אין לו
מפגש פנים אל פנים.
כלומר, הוא בעצם פילוסוף ולא נביא.
כן, כי הפילוסופים מדברים על אלוהים,
הנביאים מדברים עם אלוהים.
אז זה, זאת אומרת שיש מצב שלמרות שהכול לכאורה מסודר, יש ריקות,
ריקות בנפש.
משל, למה הדבר דומה? לאדם שיצא מכוח הגרביטציה של כדור הארץ,
אבל אל כוח הגרביטציה של הירח עוד לא הגיע.
ואז הוא נמצא תלוש.
ארץ לא עבר אדם בה ולא היה אדם שם.
אז מה הוא עושה? זה הזמן ש... זה העמלק שבלב.
זה הזמן שבו האדם לא יכול לסמוך אלא על עצמו בלבד.
ואז הוא מוחה את זכר העמלק שבקרבו.
למה דיברנו על זה?
בגלל שיש אנשים שלמרות שהם פתרו את כל הבעיות, עוד לא הגיעו לזה. נכון.
יש איזה שלב, אפשר לומר כמעט מובנה של ייאוש לפני שפוגשים.
היה פילוסוף צרפתי בשם מלברוש,
ניקולא מלברוש, תלמיד של דקארט.
הוא אמר, אי אפשר למצוא את אלוהים,
אלא אם כן איבדת אותו תחילה.
מעניין.
כלומר, אין רצף
של מפגש עם האלוהות,
אלא אדרבה, יש דילוג, יש איזה שלש שצריך לקפוץ, וזה מסוכן.
אבל אין מי שיעזור לך.
קצת אבל אחתנות שברגע שאתה... אפשר, בגלל זה אני מדבר על זה.
ברור, ולכן רבי צדוק מלווי מדבר על זה. אבל זה טרגיה שם בלי הוואקווי.
לא, כנראה, אבל אפשר לקצר תהליכים.
זאת אומרת, אתה תמיד יש מצב, זה כמו שילד עוד לומד ללכת.
מחזיקים לו את היד. בזה שהוא הושלב, מפסיקים להחזיק לו את היד.
ואז מה קורה?
הוא נופל.
זאת אומרת, זה הכרחי, זה חלק מהלמידה שלו.
אז לא להיבהל מהנפילות,
אלא צריך להכין את עצמו לאפשרות לקום.
כן, בבקשה.
שהם הדתלשים.
דתלשים, יש בזה משהו, גם כן דומה, כן?
רק שדתלשים הם אנשים מסכנים, הם לא מצליחים אף פעם להיות חילונים באמת.
הסיפור הידוע על הדתלש שהולך עם חברו ברחוב,
מוציא תפוח ומתחיל לברך, ברוך אתה.
הוא אומר, אה, אבל אתה דתלש,
למדני חוקיך.
כן.
זה נורא מתסכל, הדתלשים, כן. מה אתה אומר?
אה, כן, נכון, נכון.
נכון.
אבל אז ניסים זה כנראה ביטוי של הרצון העליון.
טוב,
עכשיו רגע בואו שוב נראה את תחילת המשנה.
בן זומא אומר איזה הוא חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדיי השכלתי.
לכאורה מה פתאום ללמוד מכל אדם?
ללמוד מהחכמים אני מבין, ללמוד מהטיפשים?
זה קצת מוזר נכון?
עכשיו על שלמה המלך נאמר,
הרי זה ביטוי, הביטוי בתנ״ך,
ויחכם מכל האדם.
נכון?
ואז זה ויחכם מכל האדם.
אז רגילים להבין, הוא חכם יותר מכולם.
הוא הצליח להגיע לחוכמה יותר מכולם.
אבל חז'ל אמרו,
ויחכם מכל האדם אפילו מחרש, שוטה וקטן.
זה חוכמה?
להיות חכם יותר מהטיפש?
אלא הכוונה, הוא למד, הוא החכים מכל אדם,
גם מחרש ושותה וקטן.
זאת אומרת, יש לך הרבה מה ללמוד מהטיפשים,
יש לך הרבה מה ללמוד מהרשעים וכולי וכולי.
כן, מספרים על אחד מגדולי החסידות ששאל את תלמידיו
מה אפשר ללמוד מגנב ומה אפשר ללמוד מילד קטן.
אז הם חזרו ואמרו לו, הגנב
מוכן לעבוד בלילה
והוא מוכן להסתכן.
ועוד כמה דברים טובים שיש ללמוד מהגנב.
ומילד קטן, ילדים קטנים, הם תמיד שמחים,
והם לא יוותרו על שום דבר עד שהם ישיגו אותו.
כלומר, כשהם רוצים משהו, יעשו, יהפכו את השולחן,
יהפכו את הבסטה, עד שמקבלים.
אז זה דברים שיש ללמוד מגנב ומקטן.
אז לכן, הלומד מכל האדם.
מכל אדם.
יש ביטוי של רבי עקיבא,
הרבה תורה למדתי מרבותיי,
ועוד יותר מחבריי,
ומתלמידיי יותר מכולם.
כן? כי התלמיד בעצם עוזר לרב לדעת מה הוא אומר.
כן? מספרים על מרצה שהסביר משהו עמוק לתלמידיו, והם לא הבינו.
אז הסביר שוב, עוד פעם ועוד פעם.
בסוף הוא אמר, ועכשיו הבנתי.
בסדר?
מה יש ללמוד מטיפשים?
מה?
מה יש ללמוד מטיפשים?
יש הרבה דברים ללמוד מטיפשים. אני ראיתי את זה בחיים כמה פעמים.
מה?
מה ללמוד מטיפש? נו, תגיד אתה.
מה ללמוד מטיפש?
מה?
מה לא לעשות? הנה, הנה, דוגמה, הנה, דוגמה, יפה מאוד.
אתה לא יודע לא לעשות.
או לפעמים אתה צריך שיעזבו אותך, אתה עושה את עצמך טיפש.
כן, זה דוד אצל אחיש מלך גת.
טוב, איזהו גיבור הכובש את יצרו שנאמר טוב דרך אפיים מגיבור
ומושל ברוחו מלוכד עיר.
יש בספר הכוזרים מאמר שלישי.
שאלה ששואל מלך כוזר את החבר.
אומר לו, ספר נא לי
את מעשה החסיד אצלכם.
מה זה אדם חסיד? כלומר, בעל מידות טובות לפי היהדות.
ואז עונה לו החבר,
החסיד הוא האיש המושל במדינתו.
לא יעשוק איש מהם ולא ייתן לכל אחד יותר ממה שמגיע לו.
אלא נוהג בצדק, ולכן הוא מוצא את כולם נאמנים לו ובאים אליו כשהוא צריך אותם.
שואל מלך כוזר, לחסיד שהלתיחה,
לא למושל.
וזה מה שהסברת לי עכשיו, זה איש מדינה.
מדינאי, פוליטיקאי, איך הוא מנהל את המדינה? אבל זו לא הייתה השאלה, השאלה הייתה,
איפה האדם המוסרי?
עונה לו החבר, החסיד הוא-הוא המושל.
באיזה מדינה הוא שולט?
המדינה של כוחות הנפש שלו.
יש לו הרבה כוחות נפש,
הוא יודע להדריך אותם.
והוא האיש הראוי לשלוט,
כי אילו עמד בראש המדינה,
היה נוהג בה מנהג צדק
כדרך שנהג בגופו ובנפשו.
אתה יודע.
ואז יש תיאורים שם מדויקים, איך האדם מפעיל את כוחות הנפש.
הדברים האלה מקורם בדברי חז״ל במדרש, משה ילקוט שמעוני,
ששם נאמר,
רשעים נתונים ברשות ליבם,
שנאמר ויאמר המן לליבו,
אמר נבל בליבו,
צדיקים ליבם ברשותם,
שנאמר וחנה היא מדברת על ליבה,
ויאמר דוד אל ליבו,
ודומים לבוראם,
שנאמר
ויאמר השם אל ליבו,
וויתעצב אל ליבו.
נראה לי קצת מה זה הדברים האלה, מה זה ליבו,
ומה זה רשותם וכולי.
ליבו זה מכלול כוחות הנפש.
והשאלה היא, מה גורם לרצון שלי?
אז התפיסה העממית, השטחית, אומרת,
מה שאני רוצה
הוא תולדה של מכלול כוחות הנפש שלי.
מה?
ערכים, לא משנה, יש לי כל מיני כוחות נפש,
עכשיו נדע ערכים וכדומה,
והם קובעים את הרצון. הרצון שלי הוא תולדה.
יוצא לפי זה שאני לא חופשי באמת.
זה למשל טענתו של פרויל בפסיכואנליזה,
שאומר שכל מה שאני חושב שיש לי רצון בעצם זה המאזן הכולל
של כל הטראומות שעברתי בילדות וההשפעה החברתית ועוד כל מיני דברים כאלה. בסוף אני רוצה, אני חושב שאני רוצה,
בעצם זה תולדה של הכוחות האלה.
זה מה שנאמר.
בעצם במובן הזה אין בכירה חופשית באמת.
אני יותר מכונה מאשר בעל רצון.
וזה מה שנקרא רשעים נתונים ברשות ליבם.
כלומר, אתה נכנס לתוך חדר שהוא בכלול הכוחות שלך, אתה נכנס, אז זה פועל עליך.
כשאומרים, צדיקים ליבם ברשותם, זה בדיוק הפוך.
כן? זה כמו אדם שיש לו עגלה עם סוסים.
יש שתי אפשרויות.
או שהסוסים אומרים לך לאן העגלה נוסעת,
ואז יוצא שמנהיג העגלה,
בעל הגולה, כמו שאומרים, החינוך האשכנזי,
הוא בעצם רק נסחב,
או שנאמר לא,
הוא בעצם אומר לסוסים לאן ללכת.
הסוסים, כוחות הנפש.
עכשיו אני שואל את השאלה,
מה קבע אם אני צדיק או רשע?
הרי
רשעים נתונים ברשות ליבם,
צדיקים ליבם ברשותם,
אז יוצא שהרשעים לא אשמים,
שילמדו תניא,
או נאמר את זה פשוט,
ההחלטה להיות רשע או צדיק
נתונה ברשותו של האדם מלכתחילה.
זאת אומרת,
יש חדר, אתה יכול להיכנס אליו, לא להיכנס. ברגע שנכנסת,
הוא פועל עליך,
אבל יכולת גם לא להיכנס.
ומה המקור? אני יוצא לפי זה שכל אדם הוא בן חורין, כולל הרשע.
אני עושה את השאלה, אבל מאיפה באה
החירות לאדם?
מאיפה זה בא?
הרי,
לא יודע, אנחנו בעלי גוף, בעלי נפש,
ואנחנו ניזונים מכל מיני כוחות דטרמיניסטיים שפועלים בעולם.
אז מה?
מולד איפה?
וזה חלק שלי,
בנשמה.
בנשמה
היא חלק אלוהים, כלומר היא התגלות של החירות האלוהית העליונה. לכן המדרש מסיים, ודומים לבורעם.
כן? כי הרי אם אתה רק לוקח מהטבע, אין חירות.
אם אתה מודע לזה שאתה תולדה של פעולה רצונית חופשית של הבורא, ממילא יש לך חירות.
ואז אתה יכול לשלום.
זה לגבי איזהו גיבור הכובש את יצרו.
אגב, מה פירוש המילה כובש?
אפשר להגיד מכניעה.
אפשר גם כמו שכובשים לחפפונים,
חמוצים,
נכון?
כובשים אותם, זאת אומרת שמים אותם בתוך חומץ או בתוך לא יודע מה,
בסוף זה משנה את אופיו.
כובש את יצרו, הופך את יצרו לטובה.
בסדר?
כלומר אין פה, כי הרי אם כבר חוזרים למשל של הסוסים,
מלבד שתי האפשרויות שזה או להנהיג את הסוסים או להיות מונהג על ידי הסוסים,
זו אפשרות שלישית, להרוג את הסוסים.
אבל אם אתה הורג את הסוסים,
אתה בעצם נכשלת, לא השתמשת בכוחות החיים שניתנו בידך.
איזה הוא השיר השמח בחלקו שנאמר?
יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
איפה זה כתוב, פה איפה כתוב שמח בחלקו?
יגיע כפיך כי תאכל. אתה לא פושט את הכף כדי לקבל מאחרים,
אלא מה שיש לך,
בזה אתה שמח.
יגיע כפיך כי תאכל.
אגב, מה זה כפיים? זה ידיים, נכון?
יוצא לפי זה שיש הערכה מיוחדת
בספר תהילים לעבודת כפיים.
וכן אומר הרמב״ם,
מעלה גדולה היא למתפרנס ממעשה ידיו,
ומידת חסידים ראשונים היא,
שנאמר, יגיע כפיך כי תאכל
אשריך וטוב לך.
על זה אומרים חז״ל,
גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים.
שבירא שמיים כתוב,
מה הפסוק אומר?
לא, לא, יש פסוק.
אשרי כל ירא השם,
נכון?
ואילו לגבי נהנה מיגיע כפיו, כתוב פעמיים אשריך.
אשריך וטוב לך, אשריך הבא עולם הזה, טוב לך לעולם הבא.
לכן יותר טוב לעבוד עבודת כפיים.
למה כפיים? כי זה כולל את האדם בשלמותו. לעומת זה,
אם אדם יש לו נגיד מלאכה שאינה מלאכת כפיים,
טוב מאוד, בסדר, הוא מתפרנס, יפה מאוד,
אבל הוא לא משתף את כל כוחות הגוף.
כלומר, הכפיים שלו לא משמשים לפרנסתו.
וטוב, איזה הוא מכובד המכבד את הבריות,
שנאמר כי מכבדי אכבד ובזה יקאלו.
טוב,
אם כן, למדנו את המשנה הראשונה.
מה עושים?
אומרים את המשנה השנייה.
אה, אפשר לשאול את דרמת המשט,
אתה מכבד את הבריות,
אבל הפסוק מדבר על מכבדי, זה... נכון.
זאת אומרת, אתה אומר שהתשובה שנתתי על השאלה הזאת לפני בערך רבע שעה לא טובה.
הרב אמר שזה הקשר לפסוק בירמיהו, שזה אני אשם.
כן, זה נכון,
אבל אני גם שאלתי איך יכול להיות שהמכבד את הבריות, כשכתוב כאן מכבדה יכבד.
כן, מה הייתה התשובה לשאלה? השאלה הרי נשאלה,
נכון?
וגם התשובה ניתנה.
כי על זה נאמר שאוהב את הבריות.
למה הבריות צריך לאהוב אותן? כי הן נבראו.
אז זאת אומרת שאני מכבד את הבריות, אני מכבד את מי שברעם.
נכון?
אתה לא יודע מה זה קשור.
למה?
הרי אם...
נכון, אז אם אתה מכבד את השם,
ממילא אתה תכבד את מה שהוא ברא,
כי הוא ברא אותם,
ברור?
זה, הרב מדבר על זה במידות הראייה.
במידות הראייה, שם יש כל מיני דברים כאלה על...
אם אדם שונא את אחת מן הבריות,
אז הוא לא אוהב את השם באמת,
כי השם ברא את הכל.
משנה ב',
בן עזאי אומר.
מי זה בן עזאי?
זה חברו של בן זומה.
גם הוא מהארבעה שנכנסו לפרדס.
כן. אגב, למה לא אומרים את שמם? הרי השם שלהם זה שמעון. שמעון בן זומה ושמעון בן עזאי.
בן עזאי,
כן, נגיד ככה, הוא התחתן ומיד התגרש.
כן. עכשיו, למה לא כתוב השם שלהם?
בגלל שהם לא הגיעו לקבל את השמיכה.
את השמיכה כרבי.
בן עזאי עומר.
אגב, נשאלת השאלה, הרי הלכה היא בשולחן ערוך שצריך להתחתן.
אבל השולחן ערוך מוסיף, ומישהו כבן עזאי פטור.
מה זה כבן עזאי?
שחשקן נפשי בתורה. לכן הוא לא מסוגל לצאת ידי חובתו
בתור ראש משפחה, לכן הוא פטור, כבן עזאי.
עכשיו, זה רלוונטי או לא? כתוב בשולחן ערוך, אם זה הובא בשולחן ערוך.
כנראה שזה רלוונטי, גם ליאמן.
בן עזאי אומר,
מה?
הרב סונדה התחתן.
נכון.
בן עזאי, אגב, יש לנו תופעה מאוד מוזרה,
שגדולי ישראל בדור הקודם,
חלק גדול מהם לא היו להם ילדים.
הכוונה לרב ציודה קוק, הרבי מלובביץ',
הרב
חזון איש,
ו...
מה?
החפץ חיים, החפץ חיים יש לו ילדים.
היה עוד מישהו,
הרב סולובייצ'יק, לא, הרב סולובייצ'יק היו לו גם,
לא זוכר, היה אחד רביעי. בקיצור,
אנחנו רואים תופעה כזאת שהדור שצמוד,
אפשר לומר, להקמת המדינה,
אצל הגדולים שלו יש קושי כזה,
ייתכן משום שזה המעבר מן הפרטיות אל הכלליות.
ולכן אין בפרט בניין, אבל יש בכלל.
בן עזאי אומר,
אבה רץ.
מה זה רץ?
זה נשון רצון.
כן, אדם רץ בגלל שהוא רוצה.
כן, זה הפניית הרצון.
בן עזאי אומר אבה רץ.
למצווה קלה ובחמורה,
ובורח מן העבירה.
שמצווה גוררת מצווה,
ועבירה גוררת עבירה.
ששכר מצווה, מצווה.
שכר עבירה, עבירה.
יש פה הרבה אמירות,
אפשר לברר קודם כל מה זה מצווה קלה.
מה זה מצווה קלה?
מצווה שקל לעשות אותה, זה הכוונה.
מה זה מצווה חמורה לפי זה?
זה שקשה לעשות אותה.
מה הדוגמאות?
כתוב בתורה כי יקרע כאן ציפור לפניך בדרך
או על הארץ אפרוחים וביצים
והאם רובצת על האפרוחים ועל הביצים
לא תיקח
האם על הבנים,
שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.
איך מגרשים את האם?
עושים בווווווווווווווו נכון?
נו זה מצווה קלה.
זה מצווה, מאוד קל לעשות אותה.
מה?
שמה תנאי, אז מה?
מה זה משנה?
זה כמו להגיד מצוות ציצית.
התנאי כדי לקיים מצוות ציצית זה שיהיה לי בגד. אין לי בגד, אין לי מצוות ציצית.
בסדר?
אבל התנאים הם לא חלק מהמצווה.
המצווה זה לשלח את האם.
כן?
עוף מפה.
ואז יש קיימתי מצווה. זו מצווה קלה.
לעומת זה מצוות כיבוד אב ואם שהיא קשה שבקשות.
עד כדי כך שאבייה היה שמח על זה שהוא היה יתום.
כי הוא אומר, זו מצווה כל כך קשה שעדיף שלא יהיו הורים.
ועל זה אמרו ראשי תיבות, אבייה, אשר בך ירוחם יתום.
כן?
ככה אבייה אמר.
יש דעה לעשות את תשובו, לא בזה משנה אם הוא מתחיל, שהדבר הזה הורחמו יותר או הורחמו אם זה דרמאלן והוראה איתה, אם זה מנהק או מנהק,
כי כולנו מפיילים, אתה יכול באותה מידה,
וכאילו לפי, כאילו ביחס לכאורה אתה לומד אצלך כאילו הוא בור,
כאילו אבל,
אבל,
כאילו,
אבל,
כאילו, נראה לי כאילו הבנה כזאת מוטעת, אבל אתה חושב,
כאילו איך אפשר לא להבין את זה פה.
תשובה
הגישה הזאת שאומרת שזה לא משנה מה דרגת החומרה
איננה נכונה.
כי הרי לא בכדי אמרו לך,
ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לכולא.
אז כך שבאמת יש דירוג ויש חיוב כרת ויש חיוב מיטה ויש חיוב מלכות ויש פטור לגמרי וכולי.
אז ברור שיש הבדל.
אבל פה מדובר לא על דרגת החומרה ההלכתית,
אלא דרגת החומרה בקושי לבצע.
על זה נאמר.
ועל זה אמרתי, יש מצווה קלה, שילוח הקן, מצווה חמורה,
כיבוד אביהם,
ובשתי המצוות האלה נאמר, למען יאריכון ימיך,
או למען יתבלך וארכת ימים.
זאת אומרת שהתוצאה של המצווה הקלה ושל המצווה החמורה היא אותה תוצאה.
עכשיו, יש ביטוי, פה זה לא מובן,
במקום אחר, כתוב,
כשאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
יש יהודי בשכונתנו, הרב מנחם בן יעקב,
שלימד גמרא שנים רבות במכון מאיר,
והוא סיפר איך במשפחה שלו האמירה הזאת הייתה משמעותית.
מדובר על אימא שלו, זיכרונה לברכה,
שהייתה נערה בווינה שבאוסטריה,
וזה היה בשנים לפני השואה.
והגיע לשם עדה מימון.
עדה מימון הייתה אחותו של הרב מימון.
של הרב יהודה לייב מימון, פישמן,
מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.
האחות שלו הגיעה לווינה,
זה לפני השואה כמובן,
אבל היה כדי להעלות נוער יהודי לארץ ישראל.
הבעיה היא שבאותם הימים הבריטים לא נתנו לכולם לעלות,
הייתה מכסה של סרטיפיקטים,
את מי אפשר להעלות.
ולא היה לה מספיק סרטיפיקטים.
ולכן היא אמרה לבחורה הצעירה הזאת, את לא עולה.
אמרה, אבל אני יודעת עברית.
אה, את יודעת עברית?
סידרה לה סרטיפיקט, עלתה לארץ.
הרמב״ם אומר,
מה זה מצווה קלה?
לדעת עברית.
אתה אומר, אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, כי בזכות זה היא ניצלה מהשואה.
כן?
אז יש דבר כזה. ורץ היא מצווה קלה כבחמורה. עכשיו,
לפירושו בהקדמתו למשנה.
כן? עכשיו,
אבל בואו נגמר. רץ היא מצווה קלה,
כלומר,
מאחר ואתה מחויב בכל המצוות,
אל תגיד,
אני ארוץ דווקא אל החמורה יותר מאשר אל הקלה.
כן, כי סך הכל גם הכלה יכול להיות שהיא כוללת בתוכה את כל התוצאות החיוביות.
הרמב״ם, שוב הוא, בפירושו למשנה הזאת, אומר שכשאנחנו אומרים שיש מצווה קלה ומצווה חמורה, זה נאמר במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה.
מדוע? כי במצוות לא תעשה אנחנו כן יודעים את שכרן של המצוות לפי חומרת העונש.
אם זה חיוב מיתה, או כרת, או מלקות,
או כל דבר כזה,
או תשלומים.
אז בזה אתה יכול לדעת מה חמור ומה קל.
רק במצוות עשה אין לך אינדיקציה,
ולכן על זה נאמר, ורסה מצווה קלה כבחמורה.
יש דיני קדימה במצוות,
אבל פה מדובר שיש קדימה, יש לי שתי מצוות.
אני יכול לעשות, לא.
תלמיד לך ככה, למשל, מי שעוסק במצווה פטור ממצווה. כלומר, אם כבר התחלתי לעסוק במצווה האחת, אני פטור מהמצווה השנייה.
אבל כאן מדובר שאני עוד לא התחלתי.
לא התחלתי, אז אני צריך לדעת מה עדיף,
תקלה או את החמורה להעדיף?
תשובה, זה לא משנה.
בסדר?
כן.
מה פירוש, מדוע אתה שואל את השאלה הזאת?
כלומר, אתה שואל עכשיו על הלכות שילוח הקן.
האם בזאת אנחנו עסוקים כאן?
התשובה היא לא.
ולכן, למרות שיש לי חשק גדול להרחיב את הדיבור בנושא,
אני לא אעשה את זה, כדי לא לצאת מהנושא הנלמד.
בסדר?
טוב,
ונאזי אומר, רצתם כן למצווה קלה כבחמורה,
ובורח מן העבירה. מה זה לברוח מהעבירה?
תגיד, אל תעשה עבירות.
אלא, מדובר פה בהתנהגות
של דברים שהם מותרים,
אבל עשויים להביא אותך לידי איסור.
למשל, האם מותר לאכול חצי טון שוקולד?
התשובה היא כן, מותר.
אין שום איסור לאכול שוקולד.
אבל אם אדם מתמכר לאכילת השוקולד,
הוא יכול להגיע למצב שהוא יגנוב כדי שיהיה לו שוקולד.
כלומר, אצל אדם כזה,
הוא צריך לברוח מן העבירה שההיתר יכול להביא אותו אליה.
בסדר?
ולכן, לאדם כזה נאמר, אל תאכל שוקולד,
כדי שלא תגיע למצב שתעבור עבירה.
אתה מדבר ונשמרתם, אה, בגלל החצי טון, זה מה שמפריע לך.
כן, ברור, ברור, אבל זה העיקרון,
שכשאני אומר משל,
אין הכוונה להיכנס לכל הפרטים של המשל.
אגב, אני לא מכיר אדם שמסוגל לאכול חצי טון שוקולד.
לא אמרנו תוך כמה זמן גם.
בסדר?
יכול להיות שרובנו כאן אכלנו חצי טון שוקולד במהלך החיים כל השנים. עוד פעם, קצת, עוד קצת, עוד קצת.
מה?
טוב.
טוב, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.
יש את השאלה,
אם עבירה גוררת עבירה, מה גרם לעבירה הראשונה?
אבל
כדי שאני אגיע לעבירה צריך שתהיה עבירה קודמת.
אורבא.
מה? אורבא.
אם לא היה כלום.
אבל זה לא מה שכתוב, כתוב עבירה גוררת עבירה.
אז איזה עבירה
גררה את העבירה הראשונה?
עבירה מינוס אחד.
מסביר הרב חרל״פ
שזה עבירה בשוגג.
אדם יכול לעשות עבירה בשוגג, העבירה שבשוגג גוררת עבירה במזית.
אותו דבר גם מצווה גוררת מצווה.
אפשר לומר מצווה ראשונה גם כן בשוגג.
הוא לא שם לב שהוא עושה מצווה.
המצווה גוררת מצווה.
בעבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה,
מצווה הוא שכר עבירה עבירה. מה זה, אתה עושה את זה? זה בא להסביר למה מצווה גוררת מצווה. כי זה השכר שלה.
יש את השאלה,
מה, זה כל מה שיש לך לתת לי?
אני קיימתי מצווה, כי רציתי שכר. מה אתה אומר לי? יש לך עוד מצווה, עוד מטלה.
ראי, אבל זה לא מה שרציתי.
אני רציתי שכר.
לא.
ברגע שאדם יקיים מצווה,
בתוך המצווה עצמה,
יש שכר אדיר.
שכר מצווה, המצווה עצמה.
כלומר, כאשר אדם מקיים את המצווה, הוא חש,
או זוכה לפחות לאותה דבקות שהמצווה נותנת לו. לכן שכר מצווה, המצווה עצמה.
בסדר?
אבל היה שכר גלום במצווה בעצם? בדיוק, בדיוק.
אבל לא, כנראה שלא.
אדם לא מחליט להיות רע.
בסדר?
שכר עביר עבירה, עד כאן להיום שנו.
