היום אנחנו בסימן ט'
פתווי רבי חייא בר אבא
לרבי יוחנן.
זה המשך, זה המשך הדמעות שראינו בפעמים הקודמות,
כל המתעצל בהסוודו של תלמיד חכם,
כל המראים דמעות על דם כשר,
כל המתעצל בהסוודו של חכם, ראוי לקוברום,
יהושע וכולי.
אמר רבי יוחנן,
כל המתעצל בשבדו של חכם אינו מריח ימים.
אז על מה שראינו בשבוע שעבר,
שכל המתעצל בשבדו של חכם,
אמר רבי יוחנן,
שאינו מריח ימים,
מידה כנגד מידה, בשעשה, בשלחת רבינה,
אז איתווה קשה על זה רבי חיה בר אבא לרבי יוחנן.
הלא כתוב,
ויעבדו העם את השם כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע.
אז זו סתירה.
כי ש.. שאמרו ש... רגש עליהם הארכי להורגן,
ש.. ש..
שלא הספידו את יהושע.
לכל פנים, התעצלו בהספדו
של יהושע.
וכל יום התעצל בהספדו של חכם,
אין לו מאריך ימים,
והנה פה כתוב שהאריכו ימים אחרי ישו.
אמרו לי בבלי, תרצו,
לא הבבליים,
ימים האריכו, שנים לא האריכו.
אלא מעתה,
אז זאת אומרת, ימים האריכו, שנים לא האריכו.
וכל המתעצל בשדו של החם, אין לו מאריך שנים.
אז קצת הייתה, בכל זאת הייתה, הוא אמר, אין לו מאריך ימים, ופה
כתוב שכן האריכו, אבל שנים לא האריכו.
אלא מעתה, למען ירבו ימי בניכם ימים ולא שנים?
אז מה?
כדאי שאתם תשמרו ולמדתם אותם בניכם, ולדבר המשיב אותך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך וביתך למען ירבו ימי שלך למען ירבו ימיכם על האדמה.
אז הכוונה למען ירבו ימיכם, אבל לא ירבו שניכם, אז מה זאת אומרת?
ימים האריכו ושנים לא האריכו.
אז הוא אומר, לא, משם זה לא ראייה, כי ברכה שאני.
ברכה שאני,
מתי שברכים, שיהיה לך אריכות ימים,
אז ודאי שזה כולל גם שנים.
נראה רשי,
בבלי דמבבל סליק.
אלה שענה לו הבבלי, ענה לו בבלי, שעלה מבבל.
ימים האריכו, שבילוי מהם בטוב,
לחשיב אריכות ימים.
גמרינן בסדר יומה, כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לה.
ויש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים,
אמר רבי אלעזר,
אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה.
אז,
כי אורך ימים ושנות חיים,
אז שיהיה לך שנים של חיים, ולא שנים שצלקן שנותיו של אדם מתהפכות עליו לרעה לטובה.
אז מאחלים לו שיהיה לו שנות חיים.
אז גם פה המשמעות שימים האריכו, זאת אומרת, הם לא היו באמת זקנים, לא שנים הם לא האריכו, אבל הימים שלהם היו טובים, היו לימים טובים, ימים טובים.
אומר הרב,
היטבי רבכי הבראה ולרבי יוחנן,
ויעבדו העם את השם כל ימי יהושע, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע.
אמר לבבלי, תראה אצלו הבבלי,
ימים האריכו, שנים לא האריכו.
אלא מעתה, למען ירבו עמכם וימים בניכם, ימים ולא שנים? לא.
ברכה שאני.
הדור של יהושע שהתעצל בהספדו של יהושע,
לא ניכרו בו סימני המחלה של שטחיות ההכרה במעלה הצפונה שבחוכמה,
ולא הוקירו את יהושע כי אם על פי הצדדים המפורסמים החיצוניים שלו,
ולא על פי הערכתו הפנימית שהייתה מלאה הוד קודש נשגב,
שעומד בערכו הרבה גבוה מכל המעלות שהתגלו בו במפעליו האדירים,
בתור מנהיג מדיני וכובש כביר.
ואיך מייחסים לפני דור כזה אורך ימים,
שתוכנו הוא מיוסד דווקא על שם הנביעה של האורה הרוחנית המתגברת ועולה על ידי הברכה הפנימית של הנשמה,
שהיא באה בייחוד מהמקור של ההוקרה הפנימית והתוכנית של החוכמה,
ועל זה מתרץ
שהבדל יש בין תפיסת חיים העולה בצורה כללית,
שמפני שהוקרת התוכן האצילי של החוכמה
מביא מהרע אחדותית בנפש האדם,
ודחיפת החיים היוצאת ממנה היא משאת נפש
לתוכן ההכללה של החוכמה בצורתה הבהירה והמקפת,
שזה נקרא אורך שנים.
על הצד החיצוני המוכר בחוכמה,
זהו התוכן הפרטי שבקנייני הרוח,
שהיא הכרה מפורדת לחלקים שונים,
שתוכן זה שתוכל להיות נקראת רק אורך ימים,
ולא אורך שנים.
ואף על פי שהדור ההוא בכללו מתוך הכשכו בהכרתו
הקהה שביפעת החוכמה לא האריך ימים,
מפני שעל ידי הסריכת הדעה מהערך הרוחני,
גם הערך הפרטי של הוקרת החוכמה מתרחק מכל.
הזקנים שבדור,
אף על פי שהשפלת הדור גרמה גם להם ירידה,
עד שלא הספיק כוחם לגלות לעם את ערכו הפנימי של יהושע עבד השם,
כל זאת
הייתה הכרתם בתוכן הפרטי של אורו של יהושע גדולה,
אף על פי שלא באה לרום גבולו.
וזקנים שבדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה,
ואוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.
כי פני יהושע בפנימיותם היו מוארים
גם הם במידה ידועה משורש אור פני משה.
והיה בו מעין פני חמה, ולא פני לבנה,
שהוא לגמרי סוג אחר, ולא כלל בגדר של פני חמה.
ועל כן,
מתוך הכרתם המוגבלת של הזקנים, ימים האריכו,
שסוף כל סוף הייתה מצידם מדרגה של הכרה חלקית גם אף
בפנים,
או בפנים, לא יודע איך קוראים לזה,
בפנים סגולת קדושתו של יהושע.
אבל שנים לא האריכו.
אבל המתעצל הרגיל בהספדו של חכם,
עובדו גם כן את ההכרה של הרוכניות
בערכה הפרטית.
ועל כן אינו מריח ימים, ולא צריך לומר שנים.
אמנם באמת, הימים המבורכים גם בפרטיותם,
אמריהם, נובעים מהופעת ההוראה הכללית של השנים הכלליות.
על כן, בברכה שעובר הכתוב, למען ירבו ימיכם וימי בניכם,
גם השנים במשמע כברכה שני.
עתווה
עתווה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן,
ויעבדו העם את השם כל ימי יהושע בכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים
אחרי יהושע.
אמר ליה בבלי, ימים האריכו, שנים לא האריכו,
אלא מעתה, למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ימים ולא שנים,
ברכה שני.
הדור של יהושע שהתעצל בהפספדו של יהושע,
הלא ניכרו בו סימני המחלה של שטחיות ההכרה במעלה הצפונה שבחוכמה,
ולא הוקירו את יהושע כאם על פי הצדדים המפורסמים והחיצוניים שלו,
ולא על פי הערכתו הפנימית שהייתה מלאה עוד קודש נסגר,
שעומד בערכו הרבה גבוה מן המעלות שהתגלו בו במפעליו האדירים בתור מנהיג מדיני בכובש כביר.
אז יש במשפט הזה סיכום של
מה שראינו שם בפסקה הקודמת-קודמת,
שהסבירה מה זה התעצלות בהספדו של יהושע.
זה לא שלא הספידו אותו,
ודאי הספידו אותו, אבל אדרבה, זה מה שהיה כל כך,
מה שכל כך קשה בהספדו של חכם, ובטח אדם כיהושע.
יש לו מעלות
בולטות לעין ותועליות גדולות.
בטח, מנהיג כמו יהושע,
מפעלי החיים הגלויים לכול כל כך אדירים, כל כך מרשימים,
עד שרק המפרט שלהם והתשומת לב אליהם היא מסיחה את הדעת מדברים עוד יותר גדולים, שאת זה בכלל לא רואים,
ורק עין חכם אמורה להבחין בזה, וכשלא מבחינים בזה, אז מאבדים את
הנקודה העיקרית
שעליה אמורים להצטער עם אובדנו,
וזה נקרא התעצלות בהספדו.
אז זה היה המצב של דורו של יהושע,
שהתעצל בהספדו של יהושע,
כי התפיסה שלו הייתה שטחית, ואז שטחי,
היא שמה לב לדברים הפשוטים והגלויים והידועים לכל,
של יהושע,
שהוא המנחיל את הארץ, והמנהיר הגדול,
והמלמד תורה לעם ישראל.
אז על כל זה הם הכירו והוקירו ודיברו.
אבל לדבר על מעלות נשמתו,
על חוכמתו הצפונה,
את הערכתו הפנימית שהייתה מלאה עוד קודש נשגב,
שעומד בערכו עוד הרבה גבוה מכל המעלות שהתגלו בו במפעליו האדירים בתור מנהיג וכובש כביר, מנהיג מדיני וכובש כביר,
את זה
זה הוסחה הדעה, ולא על זה הספידו.
וזה היה המבט
השטחי של דורו.
אז אם כך,
אז איך יכול להיות שהיה לו אורך ימים?
דור כזה, שהוא תופס את הדברים באיכותם השטחי,
אז איך מייחסים לבני דור כזה אורך ימים, שכתוב
וכל הזקנים, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע?
שתוכנו, המושג אורך ימים,
תוכנו הוא מיושג דווקא על שם הנביאה של ההוראה הרוחנית,
המתגברת ועולה על ידי הברכה הפנימית של הנשמה,
שהיא באה בייחוד מהמקור של ההוקרה הפנימית והתוכאית של החוכמה.
אורך ימים זה כאשר יש,
בימים שזה מניות החיים,
יש את התפיסה הארוכה,
אני יודע, אולי כמו עולם שכולו ארוך,
תפיסה איכותית, פנימית,
עמוקה, אבל במקום שבשעת מבחן, אז זה ניכר שזה לא הצד החזק שלהם,
מבטים פנימיים ותשומת לב אל מעבר למה שרואים בעיניים,
כאשר מה שרואים בעיניים הוא מאוד ברור,
אז זה לא הצד החזק שלהם.
אז איך אפשר לייחס לבני דור כזה אורך ימים שתוכנו הוא מיוסד,
שהמושג אורך ימים תוכנו מיוסד על שם הנביאה של ההוראה הרוחנית
המתגברת ועולה על ידי הברכה הפנימית של הנשמה.
זה נקרא אורך ימים.
זאת אומרת, הנשמה שהיא מהירה,
אז היא נותנת איכות
למניות החיים,
לימים שהם מקצבי החיים, מנות החיים של האדם,
שלכל בן אדם יש את
מניות חייו,
מיום היוולדו,
יום המוות, מיום היוולדו,
יש את המקצב של הימים שמוקצבים לכל אדם על פני האדמה.
והיה והוא מעריך אותם, והיה והוא
חושף בהם את הקו הנשמתי, את ההוראה הנשמתית,
אז יש לו אורך ימין.
אבל זה לא היה להם, אז איך אומרים שהיה להם?
הלוא היא באה,
הברכה הפנימית של הנשמה באה בייחוד מהמקור של ההוקרה הפנימית,
בטוחית של הרוחמה.
היחס שלנו אל הנשמה,
היחס הראשוני שלנו אל הנשמה,
זאת אומרת,
אולי היחס הראשוני שלנו אל הנשמה זה עצם החיים שלנו.
מכל מקום שאנחנו רוצים להעצים את היחס אל הנשמה,
הכלי לעניין הזה זה השכל.
כי בשכל אנחנו יכולים להרחיב את
את הזרימה הנשמתית שתיתן את רישומה באופי חיינו הממשי.
ככל שאדם מרחיב את חוכמתו,
מרחיב את שכלו,
או אמיתית כמובן,
אז בזאת יש לו ממשק גבוה יותר עם האיכות הגבוהה של היער.
וזה הדרך
להנביע, להזרים את האורה הרוחנית,
הנשמתית,
כאשר ישנה תשומת לב לממד החוכמתי השכלי.
אבל במקום שמסתבר שהזקנים האלה לא מוקירים את החוכמה הפנימית,
כי הלוא שם בחכם הגדול יהושע,
זה לא הצד שהבחינו בו,
כל מה שהבחינו בו זה היה הסתרה על המימד
המהותי הפנימי העצמי הסיגולי מעבר לתועליות הממשיות שלו בתור מנהיג ומורה,
אלא בהכרת מה הוא מצד עצמו,
וזה לא הייתה בהם הבחנה.
ממילא הייתה בזה אינדיקציה לקרירות מסוימת ביחס לחוסר עירות
מסויימת ביחס למציאות הפנימית,
הוקרת החוכמה מצד עצמה.
וכשהם לקויים, בני הדור,
בהוקרת החוכמה מצד עצמה,
אז איך בהם תהיה
הרחבת המבטח הנשמתי בהזרמתו אל אופי חיים הממשי,
עד שיהיו ראויים לתואר אריכות
בימים שלהם.
אז איך אמרו עליהם שהם האריכו ימים?
עד כאן הקושייה.
שוב,
אריכות הימים משמעותה מתיחת הקו הערכי,
השלמותי,
הנשמתי אל הימים.
אל הימים מניות החיים הממשיות,
שהם אמורים להיות מבטאי מפרטי הנשמה.
הנשמה מצד עצמה היא מהירה, היא עדינה, היא שלמה,
היא הולכת לעולם שכולו ארוך ודאי.
כמה שאדם במארג חייו האקטואלי,
בתודעתו, באישיותו, ברוחו, בממשיות
דמותו,
עד כמה היא מוארת מאור נשמתו,
זה מותנה בו.
אבל הדבר הראשון
שמהווה את השער לכל ההתאייכות האישיותית,
זה זיקתו לחוכמה.
עד כמה הוא מעוניין להחכים,
והוא יהיה מעוניין להחכים ככל שהוא מעריך את החוכמה.
כי אם הוא לא מעריך חוכמה,
אז למה שיהיה מעוניין להחכים?
והיה ומתגלה בדור ההוא,
ולא העריך לו את החוכמה, שם בשעת המבחן של
שוודו של יהושע,
אז את הצד הפנימי שבו,
שהוא חוכמתו העצמית, את זה הם לא העריכו.
אז אם כך,
אז זה מעיד שאין בהם את היחס הנפשי אל השער,
אל האורה הנשמתית שתאריך את ימיהם.
אז איך הם העריכו ימי?
עד כאן השאלה.
ועל זה הם תרעי
שהבדל יש בין תפיסת חיים העולה בצורה כללית,
מפני שהוא כרת,
התוכן האצילי של החוכמה מביאה נערה אחדותית בנפש האדם,
ודחיפת החיים היוצאת ממנה היא משאת נפש,
לתוכן ההכללה של החוכמה בצורתה הבהירה והמקפת,
שזה נקרא אורך שנים.
אבל לצד החיצוני המוכר בחוכמה,
וזהו התוכן הפרטי שבקניני הרוח,
שהיא הכרה מפורדת לחלקים שונים,
שתוכל להיות נקראת רק אורך ימים ולא אורך שנים.
יש שתי פאזות בהערכת החוכמה.
יש אדם והוא
דווקא כן מעריך חכמים.
הוא מעריך חכמים, הוא אומר, וואי, איזה אדם חכם, רואים עליו שהוא חכם,
חכמת הטעם,
חכמת הטעם, האדם תאיר פניו,
וכן, יש הוקרה, רוצים לקבל ברכה מהחכם,
אז יש הוקרה לחוכמה,
אבל זו הוקרה כללית.
אבל אם, נגיד, החכם מתחיל לדבר דברי תורה,
אז נרדמים.
הוא חכם, קדוש, זה כן, כן, כן. אבל
מה שהוא מדבר,
אין לי כוח למה שהוא מדבר.
זה הערכה מאוד מאוד חשובה,
אבל לא בפרטים.
כי זה,
אני חי איתו בלי כל הדברים.
זה נקרא אורך שנים,
חוכמה מצד הערכת כלליותה של החוכמה,
בין חוכמה בהערכת
ההיגדים הקונקרטיים שלה, ההיגדים הפרטיים שלה.
אז יש מצב של הערכה.
אז כן מעריכים את יהושע.
וואו, איזה חכם, וואו, הוא היה תלמיד של משה רבנו.
וואו, איזה קדוש. זה כן, כן.
מה הוא קונקרטית?
חוכמתו הקונקרטית.
הוא יודע.
ואותי זה פחות מעניין.
יש עבדה נפשית כזו,
שהיא לא מוכירה את החוכמה מצד
הקונקרטי שלה.
זה לא חשוב לה כל כך.
אז הנה, אלה הם שתי הפאזות.
אז ההכרה הזאת בכלליות חוכמתו וערכה של החוכמה הכללית,
הייתה,
ועל כן העריכו שנים,
אבל ימים לא העריכו.
תגיד, רגע, רגע,
הצד החיצוני המוכר בחוכמה,
זהו התוכן הפרטי שבקנייני הרוח, והיא הכרה מפורדת לחלקים שונים,
שתוכל להיות נקראת רק אורך ימים ולא אורך שנים.
אז רגע,
אז ימים האריכו ושנים לא האריכו, פה זה כתוב להפך.
ממשיך הרב במסביר, ואף על פי שהדור ההוא בכללו,
מתוך חשכו בהכרתו הקאה של לפעת החוכמה,
לא האריך ימים,
אז הדור לא רק שנים לא האריך,
אלא ימים לא האריך,
מפני שעל ידי הסחת הדעה מהערך הרוחני,
גם הערך הפרטי של הוקחת החוכמה מתרחק מכל
הערך הפרטי של הוקחת החוכמה מתרחק מכל למחוק את הפסיק,
מתרחק מכל הזקנים שבדור,
אף על פי שהשפלת הדור גרמה גם להם ירידה,
אה, לא, רגע, רגע.
עד שלא הספיק כוחם לגלות לעם את ערכו הפנימי של יהושע,
עבד השם.
לא,
הפסיק הזה הוא טוב,
ובאמת ככה צריך לקרוא את זה.
עוד פעם.
ואף על פי שהדור ההוא בכללו,
מתוך החשכו בהכרתו הקהה שביפעת החוכמה לא העריך ימים,
מפני שעל ידי הסחת הדעה מהערך הרוחני,
גם הערך הפרטי של קורת החוכמה מתרחק מכל.
אבל הזקנים שבדור,
אף על פי שהשפלת הדור גרמה גם להם ירידה,
עד שלא הספיק כוחם לגלות לעם את ערכו הפנימי של יהושע עבד השם,
אבל בכל זאת הייתה הכרתם בתוכן הפרטי של אורו של יהושע גדולה.
על פי שלא באה לרום גבולו,
למרות שהם לא,
כן,
לא שלא הייתה שם הוקרת החוכמה הפרטית אצלנו.
עוד פעם, הדור בכללותו
לא היה לו,
לא היה לו הכרה בפרטי החוכמה של יהושע בכלל,
והוא בכלל לא האריך ימים.
אבל זקנים שבדור,
ועל זה נאמר שם שהמתעצל בסביבתו של חכם, הראוי לקרובו בחייו,
ומלמד שירגש עליהם להורגן,
ומה שראינו, אמר רב חייא בר אבא, אמר בכלל המתעצל בסביבתו של חכם, אינו מאריך ימים,
מידה כנגד מידה,
והכוונה על כללות הדור, לא האריך ימים,
אבל כתוב שכן האריכו הזקנים ימים.
אז הזקנים כן העריכו ימין,
על אף שגם הזקנים היו לקויים כמו כללות הדור,
ועל כן בשנים הם לא העריכו,
כי האחריות שלהם הייתה להצליח להציף את התודעה של חוכמתו,
לא רק הכללית של יהושע, לא רק מעלתו כחם גדול,
אלא כחוכמתו מתפרטת ביגידים הקונקרטיים שלו.
ואת זה הם לא הצליחו להעביר לדור, לדורם,
עד שבדורו,
דורם באופן כללי לא האריכו ימים.
הם כן האריכו ימים, אבל שנים לא האריכו.
אף על פי שלא באו ל... זאת אומרת.
וזאת למה? כי הם כן,
כן ידעו להאריך לא רק את גדלותו הכללית, אלא
הזקנים היה אין להם אכפת מחוכמתו המתפרטת.
והייתה להם הערכה גם לזה.
לא מספיק,
אבל הייתה.
על כן,
אריכות ימים הייתה להם,
על אף שגם הם נפגעו בכישלון הכללי של דורם,
שלא האריך ימים והם לא האריכו שנים.
וזקנים שבדור,
עובדה,
שהם אמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה,
אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.
כי פני יהושע בפנימיותם היו מוארים גם הם במידה ידועה
משורש אור פני משה,
והיה בו מעין פני חמה ולא פני לבנה,
שהוא לגמרי סוג אחר ואינו כלל בגדר פני חמה.
זה מעניין מה שהרב עושה פה.
הוא אומר שזקנים שבאותו הדור אמרו,
ככה החז״ל אומרים שם בבבא בתרא,
זקנים שבאותו הדור אמרו,
פני יהושע כפני,
פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה,
אוי לאותה בושה, אוי לאותה קרימה.
ועכשיו אני תוהה איך הרב מבין את הביטוי הזה.
אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.
אוי לבושה ולכלימה של יהושע, של נפילת הדורות, שלעומת שהוא פני לבנה,
ואיזה בושה לעומת פני חמה של משה.
אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה,
שזה מה שמבחינים הזקנים,
כי זה הבחנה לא נכונה.
כי פני יהושע זה לא פני לבנה.
פני יהושע זה גם קצת פני חמה.
ואת זה הם לא הבחינו.
הם הבחינו בו רק כפני לבנה.
ועל זה, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, וזה ביקורת על הזקנים.
זה כל מה שהם הבחינו ביהושע.
ומכל מקום,
הם הבחינו ביהושע שהוא מאור,
רק חשבו בטעות
שהוא מאור שונה לחלוטין.
ואת הקשר הגדול בינו ובין משה,
בזה הם לא הבחינו.
מה זה לא הבחינו?
אני לא תבחינו,
לא היה מספיק בתודעה לעומת הדברים האחרים שהציפו את תודעתם,
ובטח הם לא הצליחו להעביר את זה לכללות הדור.
זה מה שהוא אומר פה עוד פעם.
אף על פי שהדור ההוא בכללו,
מתוך החשכו בהכרתו,
הקהה שיפעת החוכמה לא האריך ימין.
זה הדור בכללו,
באמת לא האריך ימין.
רק הזקנים כן האריכו ימין.
למה הוא לא האריך ימין?
מפני שעל ידי הצלחת הדעה מערך רוחני,
מערך רוחני,
אז הערך הפרטי של לוקחת החומה מתרחק מכל מקום.
הזקנים שבדור,
אולי פה היה טוב לא למחוק את הפסיק,
אלא לעשות את זה אפילו נקודה פסיק.
אבל הזקנים שבדור,
אף על פי שהשפלת הדור גרמה גם להם ירידה,
כמו שאנחנו אומרים בסוף,
שלא האריכו שנים,
עד שלא הספיק כוחם
וזה שלא ירושלים זו אינדיקציה לזה שמבחינת תפיסת החוכמה שלהם,
היה שם,
או הערכת החוכמה שלהם, היה שם איזה משהו לקוי,
כי עובדה שהם לא תופסים שם,
על כל פנים לא מספיק תופסים עד כדי להנחיל את התפיסה הזאת לכל בני דורם,
כי כל בני דורם הם לא מבחינים בחוכמתו הפרטית,
והם לא מספיק מכירים את ערכו החוכמתי כשלעצמו,
שהוא מקור לחוכמתו הפרטית.
ומאחר שלא הצליחו להנחיל את הכבוד
לחוכמה העצמית של יהושע,
אז על כן לא האריכו שנים,
למרות שכן הייתה עליהם הכרה בחוכמתו,
וגם בהתפרטותה,
בחוכמתו המהותית, בחוכמתו הפרטית, ומכל מקום,
היה שם איזה בושה וכלימה
באוריינטציה שלהם.
מפני שאמרו שפני משה כפני חמה, פני יהושע, כפני לבנה, אוהל אותה בושה ואותה כלימה,
כי זה לא נכון.
כי פני יהושע בפנימיותם היו מאוררים גם הם במידה ידועה משעון או פני משה.
ולזה, את זה הם לא קלטו.
לא קלטו מספיק על כל פנים.
והיה בו מעין פני חמה ולא פני לבנה, ועל זה הבושה.
וזו הכלימה.
שכשאתה אומר שפני לבנה,
זה משהו אחר לחלוטין.
פני חמה זה משהו כהן בקרינה אוטונומית. פני לבנה, אין לו אור עצמי.
סוג אחר.
לא כוכב זוהר, לא כוכב מחזיר אור.
אז כן, שאוליגאון סוג אחר, ואינו כלל בגדר פני חמה.
וזה לא נכון.
ועל כן, מתוך הכרתם המוגבלת של הזקנים,
ימים העריכו שסוף כל סוף הייתה מצידם מדרגה של הכרה חלקית
גם מפנים סגולת קדושתו של יהושע.
הם לא היו כל כך שטחיים כמו המבט ההמוני,
שבכלל לא שם לב לפרטים אלא רק
לכללות חוכמתו,
והם כן שמו לסגולת קדושתו של יהושע,
אבל שנים לא העריכו.
אבל המתעצל הרגיל,
אז זה היה הסיפור שם,
ומזה תגזור שהקושייה הזאת היא לא מבטלת את הקביעה שקבע רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, שכל המתעצל בשדותו שלך אינו מאריך ימים,
מידה כנגד מידה.
למרות הקושייה, הנה, שהאריכו ימים, זה היה שם מקרה פרטי,
בגלל שבאמת, כן הייתה שם הוקרת החוכמה הפנימית,
לא מספקת, על כן שנים לא האריכו, ימים האריכו,
אבל סתם המתעצל הרגיל בהספדו של חכם,
אז עובד הוא גם כן את ההכרה של ארוך ניוד בערכה הפרטי.
ועל כן אינו מאריך ימים,
ואין צריך לומר שאינו מאריך שנים.
לא מאריך לא ימים ולא שנים.
והם, שנים לא האריכו, ובימים כן האריכו.
אמנם,
באמת,
הימים המבורכים, גם בפרטיותם,
הרי הם לומדים בהופעת ההוראה הכללית של השנים הכלליות.
אז אריכות שנים זה תפיסת החוכמה בכללותה.
אריכות הימים זה תפיסת המניות הפרטיות של החוכמה.
כנגד זה אריכות הימים,
מניות החיים הפרטיות.
מתי שאתה בא לברך,
מברכים שיהיה לו אריכות ימים,
אז ברור שאריכות ימים יהיו גם שנים, כי באמת,
הימים המבורכים גם הם בפרטיותם, כשזה מגיע לברכה,
במתיחת הקו האיכותי של המאור הנשמתי עד המציאות הקונקרטית של
הימים במניותיהם הפרטיות,
הרי הם נובעים מהופעת ההוראה הכללית של השנים הכלליות.
על כן בברכה, כשאומר, כתוב, למען ירבו ימיכם בני בניכם,
אז ברור שאם מברכים את הימים, אז ברור שגם השנים מבורכו.
גם השנים משמע כי ברכה שם.
טוב,
היה פה באמת סיבוך בהרצאת הדברים הזאת.
ואמר
רב חייא בר אבא, אמר רב יוחנן,
כדרכה של הגמרא, מאחר שמתחילה
לומר מועה בשם אזרחם,
ואדרבה חכם שאומר בשם חכם, רב חייא בר אבא,
בשם רב יוחנן, אז עוד שמועה אומרים בשמו.
וגם זה קשור לפטירה.
אמר רב חייא בר אבא,
אמר רב יוחנן, אחד מן האחים שמת,
ידאגו כל האחים כולם.
אחד מבני חבורה שמת, ידאג כל החבורה כולה.
אמרי לה,
דה מת גדול,
ואמרי לה,
דה מת קטן.
רשי,
אמר רב חייא בר אבא, אמר רב יוחנן, אחד מבני אחים שמת,
ידאגו כל האחים כולם, ידאגו,
יראו מן המיטה.
הוא נראה ברב שהוא לא מפרש כמו רשי.
אמרילה, יש כאלה שאמרו, מתי צריך לדאוג?
לדאוג כל בני, כל המשפחה, או כל החבורה.
מתי יש לדאוג?
אמרילה דה מת גדול.
מתי שמת גדול,
גדול הבית או גדול החבורה.
ואמרילה דה מת קטן,
דה מת גדול, רשי.
יש לדאוג,
אז יש לדאוג, אבל אם מת קטן,
לפי הדעה הזאת, אז אין לדאוג.
אבל אם מת גדול, יש לדאוג,
הואיל ושלטה מידת הדין בראש הבית.
אם בארזים נפלה שלהבת?
אז מה יגידו אזובי הקיר?
אז יש לדאוג.
ואמרי לה ההפך, יש כאלה שאומרים בדיוק להפך.
מתי יש לדאוג? דמת קטן.
שבקללה מתחילים מן הקטן.
זאת אומרת, אם מת קטן הוא,
סביבת שהעסק רק מתחיל.
אם מת גדול, אז בסדר, הוא יוצא מן הכלל.
מקיף ומעל כולם.
אבל מתחיל בקטן,
מתחילים בקטן,
בקללה מתחילים מן הקטן.
טוב,
ואמר רבי חיה בראה באמר רבי יוחנן,
ואחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולם,
עד מן החבורה שמת ידאג כל החבורה כולם.
אמרינד אמת גדול ואמרינד אמת קטן.
ההשפעה המחיה את היקום כולו,
הרי הולכת ומפלסת לה את מסלולה בשני דרכים המתגללים לפנינו מסדרי החיים.
הדרך האחד הוא הקשר הטבעי
שבין הקיבוץ האנושי, שיסודו הוא המשפחה,
וכשם שיש סדר של חיים ותקומת קיום על ידי שפע החיים
בייצור הפרטי
ובאדם ביחס לאישיותו היחידה,
כמו כן יש בצורה כוללת שפע של חיים בקשר המשפחתי,
שיש לה תעודה המיוחדת המאגדת
אותה באופן של חטיבה המסמלת את ערכה
ואת מטרתה בסדר החיים.
והדרך השנייה, הדרך השני הוא
הקשר המלאכותי.
שבני אדם מתקשרים זה לזה
על ידי קשרים מעשיים המקשרים אותם להיות מתכנסים לחוג אחד,
לפעול על ידי קיבוצם למטרה ידועה להם,
שיטבעו עליהם ברצונם, בהסכמתם,
בנטיעת נפשם.
שגם לקשר זה ישנה השפעה מיוחדת ומגמה תכליתית
שהיא מקבלת את השפעת החיים ממקור החיים בצורה כללית.
הדבר המעמיד את הצורה הקיומית של ההתאגדות הוא מונח משני ערכים.
באופן אחד,
הוא קשור ביסוד המחשבה הראשית והחפץ הכללי,
שהוא מיוחד לקשר הטבעי ולקשר המלאכותי.
התוכן הזה הוא העליון במדרגתו,
שהוא מסמן את האופי המגמתי של הקיבוץ המשפחתי הטבעי או החבורתי המלאכותי.
אומנם זה החפץ הכללי הרי הוא צריך להתגשם בחיים
על ידי כל הכוחות המשתתפים בכינוס ההוא.
והשלמות הקיבוצית היא נגברת בצורתה גמורה בזמן שלא יחסר אפילו כוח אחד שלא יפעל את פעולתו על פי תפקידו הקיבוצי.
ועל כן אחד מן האחים שמת או שכל המשפחה, כל האחים ידאגו,
ירגישו את החיסרון של היעדר כוח אחד מהארגון הכללי הטבעי שלהם
וישימו ללבם שזהו אות מן השמיים הקורא להם לתקן את אורחות חייהם ומרחי ליבם עד כדי לשוב אל השם ולתקן את הפרצה של החלל אשר הונח בתוך האחדות האורגנית שלהם
על ידי מיתתו של האחד מן האחים.
וכמו כן בא להודיע שחבורה,
אף על פי שביד מלאכותית נוסדה,
אבל מאחר שנוסדה כבר,
יש בה שפע של חיים מאוחדים.
וכשמת
אחד מהחבורה, תדאג כל החבורה כולה לחפש דרך של תיקון,
איך לבצר את היסוד האחדותי שנבנה בקיבוץ הכוחות שהתאחדו,
שנהרס על ידי מיתתו של אחד מהחבורה.
אמנם ההסתכלות הזאת היא מוצאת את ההכרה באחד משני הצדדים.
אמרי ליה דה מת גדול,
ואז הפרץ הוא נוגע ליסוד העיקרי של ההתאחדות,
שבנפש הגדול הרי מונח הוא החפץ הכללי של הכוח הפועל בצורת הייחוד הזה,
שנבנה על ידי המציאות הטבעית של המשפחה,
הכינוס האחוותי של האחים,
או על ידי המציאות המלאכותית של החבורה,
על ידי מציאות ההתקשרות החבורתית.
ואמרילד, מת קטן,
שהיה צריכים לחפש איזה בדק נמצא בייחוד הזה מצד חסרון השלמת המפעלים של המגמה המציאותית שבכינוס בכללו,
שהוא צריך לצאת על ידי כל הכוחות כולם לכל המדרגות שבהן,
עד המדרגה היותר תחתיתית שבהן,
שהשלמה הרי היא מתבלטת דווקא על ידי המפעל היותר מאוחר,
היותר נמוך במדרגתו, שמכל מקום, מאחר שיש לו תפקיד בקיבוץ הכללי,
הרי הוא ראוי להיות הגומר את המגמה הכוללת,
וכשנחסר הכוח הגומר על ידי מיטת הקטן שבמשפחה או הקטן שבחבורה,
צריכה הדאגה להיות מטפלת במיטת הגדול,
בתיקון האידיאלי של המחטבה הקיבוצית,
ובמיטת הקטן, בתיקון המעשי של הנפעלים הקיבוציים,
שהם ראויים להיות משתלמים על ידי כללות הכוחות
מראשית המעלה
עד אחרית השפל בהתאחדותם.
ועל כן,
אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולם,
ואחד מן החבורה שמת ידאג כל החבורה כולה,
אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן.
ואמר רבי חייה בר אבא אמר רבי יוחנן,
אחד מן האחים שמת, ידאגו כל האחים כולם.
אחד מבני חבורה שמת, ידאג כל החבורה כולה.
אמרינד מת גדול ואמרינד מת קטן.
ההשפעה המחיה את היקום כולו,
הרי היא הולכת ומפלצת לה את מסלולה בשני דרכים המתגלים לפנינו בסדרי החיים.
הדרך האחד הוא
הקשר הטבעי
שבין הקיבוץ האנושי,
שיסודו הוא המשפחה.
וכשם שיש סדר של חיים ותקומת קיום על ידי שפע החיים בייצור הפרטי
ובאדם ביחס לשיעותו היחידה,
כמו כן יש בצורה כוללת שפע של חיים בקשר משפחתי,
שיש לה תעודה מיוחדת המאגדת אותה באופן של חטיבה,
המסמלת את ערכיו ואת מטרתה בסדר החיים.
והדרך השנייה היא הדרך, היא דרך הקשר המלאכותי,
שבני אדם מתקשרים עם זה על ידי קשרים מעשיים,
המגשרים אותם להיות מתכנסים לחום אחד,
לפעול על ידי קיבוצם למטרה ידועה להם,
שיטבעו עליהם ברצונם, בהסכמתם,
בנטיית נפשם,
שגם לקשר זה ישנה השפעה מיוחדת ומגמה תכליתית
שהיא מקבלת את השפעת החיים וממקור החיים בצורה כללית.
כן, אז יש שני דרכים שמתגלים בסדרי החיים,
או תאגיד טבעי,
או תאגיד מלאכותי,
או התאגדות טבעית,
משפחה.
אז כל הערכים הם קשורים זה בזה טבעית.
מה שיוצר אותם לעניין אחד,
המציאות,
לא בחירתם החופשית, לא יוזמה שלהם, אלא
מציאות טבעית.
וזה יוצר איזה קשר.
וכשיש איזה אורגן כזה, התארגנות כזאת,
מציאות כזאת של משפחה,
אז כמו באורגן פרטי,
ואיש חי.
אז יש פה איזה רעיון על שמניע אותו בחיים.
אז ככה גם
הקבוצה הזאת שהתאגדה לכלל דבוקה אחת, עניין אחד, משפחה אחת,
אז יש לה איזה אופי, יש איזה רעיון על, איזה
תוכן שהוא נותן לה את הצורה שלה, את האופי שלה, את
התכונה המיוחדת לסוג הזה של המשפחה.
משפחה או חבורה,
התארגנות חברתית.
התארגנות חברתית, למרות שהיא מלאכותית,
יזומה,
מתקשרת על ידי, שוב,
על ידי אינטרס
או רעיון
שמלכד את האנשים ביחד.
אבל עכשיו שהתלכדו ביחד,
יש אופי לחבורה הזאת.
יש איזו מגמה, איזה רעיון, איזה
תוכן לדגול בו.
וגם חבורה, למרות שזו תופעה מלאכותית,
לא הטבע יוצר את החבורה,
אלא נסיבות, החיים ויוזמות אישיות,
מכל מקום, אחרי שהיא מלוכדת,
אז יש לה את האופי שלה.
יש לה את הצורה שלה,
את הרעיון שלה, את התוכן שלה, את המגמה שלה,
את המטרה שלה.
גם לקשר זה יש השפעה מיוחדת ומגמה תכליתית, שהיא מקבלת את השפעת החיים עם כוח חיים בצורה כללית.
זאת אומרת, זה כמו שני יצורים חיים,
משפחה זה יצור חי
וחבורה זה יצור חי.
לזה יש אופי ולזה יש אופי.
והאופי זה ביטוי של כוח חיים ששורה עליהם
ונותן להם את צורתם.
עכשיו,
מה קורה?
כי כוח החיים הזה,
המציאות החיה הזאת של המשפחה
או החבורה,
נלקו חייה, זאת אומרת, איבר
באורגן הזה מת.
אז יש לזה השלכות,
השלכות על כל האורגן.
הדבר מעמיד את הצורה הקיומית של התאגדות ומונח בשני ערכים.
באופן אחד הוא קשור ביסוד המחשבה הראשית
והחפץ הכללי שהוא מיוחד לקשר הטבעי או לקשר המלאכותי
והתוכן הזה הוא העליון במדרגתו שהוא
מצמן את האופן המגמתי של הקיבוץ המשפחתי הטבעי
או של החבורתי המלאכותי.
אמנם זה החפץ הכללי הרי הוא צריך להתגשם בחיים
על ידי כל הכוחות המשתתפים בכינוס ההוא והשלמות
הקיבוצית היא נגמרת בצורתה הגמורה בזמן שלא יחסר
אפילו כוח אחד שלא יפעל פעולתו על פי תפקידו הקיבוצי.
זאת אומרת,
קבוצות כאלה,
כוחות חיים כאלה, משפחתית או חבורתית,
אז יש בהם שני צדדים, יש בהם, בואו נקדם תהליכים, יש בהם צד גדול וצד קטן.
צד גדול, זאת אומרת, יש בהם את הצד הרעיוני,
האופי, התכליתי,
משאת הנפש, הכללית, המטרה,
האופי הכללי,
זה צד אחד שיש בחבורה הזאת, יש לה איזה תוכן על
שמקדם תהליכים.
הגדול
הכי מגלם אותו.
הגדול שבחבורה הכי מגלם אותו.
אבל מכל מקום, מה שעושה את החבורה לחבורה זה מין תודעת אחריות
שיש לכל פרטי החבורה, עד הקטן שבהם, שכולם תפקדים בהתאם למטרה.
והתפקודים זה דורש את התפקוד.
ואם,
ולו אפילו תפקוד קטן הוא לא מתפקד, אז רגע, אז המערכת לא עובדת.
וכמובן, אתם מבינים, הגילום המעשי,
אז הוא הצד הקטן.
אבל אלה שני צדדים שיש בכל חבורה, הן משפחתית, הן קהילתית.
הדבר המעמיד את הצורה הקיומית של התאגדות,
הוא מונח בשני ערכים,
גדול וקטן.
באופן חד הוא ביסוד המחשבה הראשית והחפץ הכללי,
מה שמלכד את החבורה לדבוקה אחת זה שיש להם רעיון-על שמלכד אותה,
המחשבה הראשית או החפץ הכללי הוא מיוחד לקשר הטבעי או לקשר המלאכותי,
הקשר המשפחתי או לקשר החברתי.
והתוכן הזה זה הצעד העליון במדרגתו,
שהגדול שבחבורה מגלם אותו.
הוא מסמן את האופי המגמתי של הקיבוץ המשפחתי הטבעי,
או של הקיבוץ החברותי-המלאכותי.
אמנם
יש חשיבות גם כן לקטן שבחבורה.
למה?
כי זה החפץ הכללי,
הרי הוא צריך להתגשם בחיים על ידי כל הכוחות המשתתפים בכינוס ההוא.
השלמות הקיבוצית היא נגמרת בצורתה הגמורה בזמן שלא יחסר אפילו כוח אחד שלא יפעל את פעולתו על פי תפקידו הקיבוצי.
שהכל שם תוקתק, אז זה חבורה וזה שלמות.
ומתי שאיזה פרט לא מתפקד, גלוקה קטן ביותר,
המעשי לא מתפקד, אז האידיאל, החלום המשפחתי לא מתפקד.
ועל כן,
אחד מן האחים שמת,
ראו שכל המשפחה,
כל האחים ידאגו.
מה זאת אומרת ידאגו?
לא כמו שרשי פירש, ידאגו,
שהם הבאים בתור, יראו מן המיטה.
עכשיו פתאום אני חושב, אולי גם רשי לא מתכוון לזה.
אני, כשאני קורא את רשי, זה הרעיון שבא לי.
יראו מן המיטה, יפחדו שאני הבא בתור.
אבל אני עכשיו חושב שאפשר לפרש את רשי על פי הרב.
טוב, אבל בשלב ראשון בוא נגיד, מחלוקת בין רשי לבין הרב. אחר כך נגיד, לא, גם רשי, לא כדאי לחלוק על הרב, אף פעם כידוע, כאילו.
אז למה להוציא את רשי חולק על הרב?
אז אחרי שנבין את הרב,
בהנגדה על איך שאני מפרש את רש״י,
אז אחר כך נגיד שאולי זה גם רש״י יתכבד לזה.
המושג דאגה זה לא דאגה שיקרה לי משהו רע, אלא זה כמו אין מגלים סטרי תורה,
אלא לחכם הוא מבין מדעתו וליבו דואג בקרבו.
נכון? אתם מכירים את הגמרא הזו?
אז מה זה ליבו דואג בקרבו?
דואג בקרבו, הנה,
זה על פי ההגדרה פה של המושג דאגה.
יש פה הגדרה מילונית של המושג דאגה.
דאגה, זאת אומרת, ירגישו את החיסרון
של היעדר כוח אחד מהארגון הכללי הטבעי שלהם,
וישימו ליבם שזו אות מן השמיים, קורא להם לתקן את אורחות חיים ומערכי ליבם,
עד כדי לשוב אל השם ולתקן את הפרצה של החלל אשר הונח בתוך האחדות האורגנית שלהם,
על ידי מיטתו של אחד מן האחים,
מן האחים. זה נקרא דאגה.
תראו,
בשפת היום-יום שלנו אנחנו משתמשים בשימוש הזה של המילה דאגה.
עכשיו תראה,
שמע,
אומר המפקד למ״פ,
אני הולך, תדאג שהכל תוקתק פה כמו שצריך, אה?
נכון?
מה זה תדאג?
קח אחריות,
זה נקרא לדאוג.
קח אחריות, שים לב שהכל...
אז זה, זה פירוש המילה, ידאגו.
ייקחו אחריות לתקן את כל הסטרי, כי עכשיו
איזה פונקציה לא מתמלאת, או גדולה או קטנה,
לא מתמלאת עם מות אחד מן החבורה או מהמשפחה.
אז שיקחו אחריות למלא את זה.
ידאגו, כלומר ירגישו את החיסרון של היעדר כוח אחד מהארגון הכללי הטבעי שלהם,
וישימו ליבם שזהו אות מן השמיים שקורא להם להתרומם
להתרומם, להתאמץ,
להשלים את מה שעד עתה אחד מבני החבורה עשה.
לתקן את אורחות חייהם וערכי ליבם עד כדי לשוב אל השם ולתקן את הפרצה של החלל,
אשר הונח בתוך האחדות האורגנית שלהם לגבי מידותו של אחד מן האחים.
הוא כמו כן בא להודיע,
וזה במשפחה,
אותו רעיון גם בחבורה.
הוא כמו כן בא להודיע שהחבורה,
אף על פי שביד מלאכותית נוסדה,
למרות שזו מערכת מלאכותית,
אבל מאחר שנוסדה כבר יש בה שפע של חיים מאוחדים,
אז אפשר להתייחס אליה לא רק כארגון אלא כאורגן.
וכשמת אחד מהחבורה תדאג כל החבורה כולה.
לומר מה זה תדאג, תחפש דרך של תיקון,
איך לבצר, לחזק,
לבסס את היסוד האחדותי שנבנה בקיבוץ הכוחות שהתאחדו,
שנהרס על ידי מיטתו של אחד מהחבורה.
אומנם ההסתכלות הזאת,
זאת שהיא מבינה שאחד מהחבורה שמת, בין המשפחתית, בין הקהילתית,
אז תדאג, יתאגו כל בני החבורה,
אז צריך לשים לב למה לדאוג.
אז פה צריך לשים לב מי מת,
אם הגדול מת או הקטן מת,
ועל פי זה ריכוז מאמץ לתיקון.
אומנם ההסתכלות הזאת היא מוצאת את ההדקרה באחד משני הצדדים.
אמרי לעד אמת גדול,
ואז הפרץ הוא נוגע ליסוד העיקרי של ההתאחדות,
שבנפש הגדול הרי מונח הוא החפץ הכללי של הכוח הפועל בצורת האיחוד הזה,
שנבנה על ידי המציאות הטבעית של המשפחה,
הכינוס האחוותי של האחים,
או נבנה על ידי המציאות המלאכותית של חבורה,
על ידי מציאות ההתקשרות החבורתית.
אז הגדול הוא תמיד איש גדול, זה מי שתופס, יש לו...
חושב בגדול, זאת אומרת, הוא תופס את הרעיון הכללי,
תופס את המגמה,
תופס את האידיאל, תופס את החלום, תופס את
המטרה.
אז במקום שגדול מת,
אז שישימו לב להתגבר בצד הרעיוני,
בצד האידיאלי,
בצד הגבוה של ההתכנסות שלהם.
ואמרי לה דמת קטן.
זאת אומרת, יש לדאוג הן שמת גדול והן שמת קטן.
כי אתם מבינים, גם בזה יש,
עכשיו אני חושב,
מחלוקת בין רשי לבין הרב.
ושוב,
אולי זו מחלוקת בין הפרשנות של אית רשי לבין הרב.
אבל על כל פנים,
לפי הפירוש של רשי,
זה מחלוקת.
יש כאלה שאמרו, מתי צריך לדאוג? לא תמיד צריך לדאוג.
אחד מבני החבורה שמת, לא תמיד צריך לדאוג.
אמרי לה, אם מת גדול, אז תדאג, אבל אם מת קטן לא צריך לדאוג.
ואמרי לה, בדיוק להפך.
אם מת קטן, אז צריך לדאוג, אם מת גדול, לא צריך לדאוג.
לפי הרב, תמיד צריך לדאוג.
רק אלה אומרים, שימו לב לדאוג לגדולות,
ואלה אומרים, שימו לב לדאוג לקטנות.
אבל תמיד צריך לדאוג, הן לגדולות הן לקטנות.
ואמרי לה,
עד אמת קטן, שהצריכים לחפש איזה בדק נמצא בייחוד הזה מצד חסרון השלמת המפעלים,
לא הרעיונות, המגמות, התכליות, האידיאלים,
אלא המפעלים של המגמה המציאותית,
הממשית, שבכינוס בכללו,
שהוא צריך לצאת על ידי כל הכוחות כולם,
לכל המדרגות שלהם,
עד המדרגה היותר תחתיתית שבהם, ולקחת אחריות טוטלית. לא רק שיהיה רעיונות טובים, אלא שיהיה גם ביצועים.
שהשלמה הרי מתבלטת דווקא על ידי המפעל היותר מאוחר ויותר נמוך במדרגתו. אדרבה, מתי אתה אומר שפרויקט הוא בוצע?
זה לא מתי שאתה מגיש תוכניות
ומסביר את התועליות של הפרויקט.
תגידו, בוא, סתכל, נגמר,
עשינו.
עד עשינו את הגינון בפתח המפעל.
אם הכל שם, הכל שם מתוקתק,
זה שלמות.
כמכל מקום,
מאחר שיש בו תפקיד בקיבוץ הכללי,
ולא התפקיד הכי קטן,
מאחר שהוא ממלא אחד מהפונקציות,
הרי הוא ראוי להיות הגומר את המגמה הכוללת.
אז אדרבה, זה מה שמגמר ונותן לערך את השלמות.
וכשנחסר הכוח הגומר על ידי מיטת הקטן של המשפחה או הקטן של החבורה,
זוכר הדאגה להיות מטפלת
במיטת הגדול,
בתיקון האידיאלי של המחשבה הקיבוצית,
ובמיטת הקטן בתיקון המעשי של המפנים הקיבוציים,
שהם ראויים להיות משתלמים על ידי כללות הכוחות מראשית המעלה עד אחרית השפל בהתאחדותם.
ועל כן, אחד מן האחים שמת,
ידאגו כל האחים כולם,
ואחד מן החבורה שמת,
תדאג כל החבורה כולה.
אמרילד מת גדול ואמרילד מת קטן.
כן, אז ביחס לרש״י,
יראו מן המיטה, הכוונה יראו,
יהיו דרוכים אל המציאות של אמיתה וחסרונה.
לא הכוונה שיראו שהם ימותו, כי
לא כל כך אמור לדבק, זה שמישהו מת, זה לא...
מוות זה לא...
לא בהכרח מדבק.
אבל יראו מהחסרון שיש.
מוות זה לא מה יקרה בהמשך. עכשיו,
אחד מבני החבורה שמת, כל החבורה מתה.
משהו מת בה בחבורה.
אז שיראו,
יהיו
בראת שמיים,
לא בפחדנות,
אלא בראת שמיים, הכוונה בקישור נפשי וכולל למעלה,
מן המיטה, להתרומם, אם ככה,
ככה להבין את יראו מן המיטה, זה בדיוק הפירוש שלנו.
טוב,
כן.
זהו, זה שהוא מת.
זה שמת המת זה אות מן השמיים.
זה שהוא מת.
זה אות מן השמיים, שאומרים לו הם מהשמיים,
תקחו אחריות.
עד עתה, לא תצאו אותי, הוא לקח אחריות.
עכשיו,
אומרים להם מן השמיים, הקדוש ברוך הוא מדבר אליהם תמיד בשפת המאורעות.
אז זה אות מן השמיים,
זה שמת
אחד מהחבורה, זה אות מן השמיים, שאומרים להם תזוזו.
טוב,
כן.
צריכה דאגה להיות טופלת במיטת הערב? לא.
רגע, אני חושב שאתה קורא, אתה קורא אפילו בלי פיסוק נכון.
כן.
כשנחסר הכל מיגוי למיטת המיטה הערבית, או הקטן בחבורה, צריכה דאגה להיות טופלת
במיטת
כאשר זה מיטת הגדול.
זאת אומרת, עוד פעם,
אני מבין שמאחר שצריך לשים לב,
השלמה של העניין זה לא רק
ברעיונות, אלא גם ביישומים.
על כן,
גם כשמת הקטן, אז יש לדאוג
מן המיטה ולטפל במיטת הגדול, באידיאלי, ובקטן, בתיכון המעשי.
כן.
טוב.
שלום.
