שלום וברכה, צהריים טובים.
חברים, אנחנו רוצים לחיות עם הזמן.
לחיות עם הזמן זה לחיות עם פרשת השבוע,
תהיה זמן,
גנטיקה של השבוע והפרשה,
ואנחנו בשבת בעזרת השם נזכה לסיים את חומש במדבר, המדקדקים אומרים במדבר,
בשתי פרשות, מטות מסעי. חוץ מהתימנים, התימנים קוראים,
הבלדים האמיתיים,
קוראים השבת רק מסעי.
אז מסעי לבד.
כן.
והפרשה מתחילה ב...
זה ממש הרמה להנחתה. אתם יודעים שאנחנו כאן מנסים לעשות את עבודת הנפש, ולפעמים יש פסוקים שיש להם
משמעות בפני עצמם, וכמובן על גביהם יש מטען נוסף, אבל יש פסוקים שאתה אומר לעצמך למה הם כתובים כאן?
מה העניין?
כל מיני רשימות ודברים מהסוג הזה. והפרשה אצלנו מתחילה ברשימת המסעות שבני ישראל עשו.
עשו מכאן וחנו מכאן.
כשאתה אומר לעצמך, טוב,
קודם כל זה די ידוע, אנחנו ראינו את המסעות עד לכאן, יש שם מקומות שנאמרו והתורה לא מציינת אותם, אבל
נראה איזה מין רשימה טכנית כזאת.
מב מסעות, 42 מסעות שבני ישראל עשו, טוב,
למה זה חשוב לדעת את הדבר הזה? מה כזה קריטי?
ולכן בתורת החסידות,
מתייחסים לזה בצורה מאוד מאוד משמעותית,
לאירוע הזה של מסעות בכלל
ושל הכתיבה שלהם רטרואקטיבית במיוחד.
כלומר, יש כאן איזשהו פרי שנוצר מהיכולת של האדם
להתבונן אחורה במסעות חייו,
וקודם כל לסכם אותם, לתאר אותם, לתעד אותם,
ואולי גם אחר כך גם לתקן אותם.
לתקן אותם.
לחזור לאותו מקום בפעם שנייה או פעם שלישית ולתקן אותו.
אז זה הסיפור של הפרשות שלנו, של מסי,
ואנחנו רוצים לצאת למסע, לתוך המסע הזה.
אז זה הפסוקים שמתחילים, אלה מעשה בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונציבותם בעד משה ואהרון.
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי אדוני,
ואלה מסעיהם למוצאיהם. ואתם מבינים שכל הפרשנים כאן אומרים, מה זה הכפילות הזאת?
מה אתם אומרים? מה פשר הכפילות?
ברמת הפשט.
מה, מה?
מאיפה אתה נוסע? לאן אתה נוסע?
איך?
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם.
היציאה לדרך. מה התכלית אבל?
הדרך. והפוך, ואלה מסעיהם?
ההגעה. ההגעה.
בדיוק. כלומר, כבר זה סוד גדול מאוד,
שאנחנו, בטח בעידן המודרני שלנו,
עדי, המקום של ההנהלה פה.
אז כבר אנחנו בדבר הזה,
בתור חברה מודרנית מערבית, אנחנו כבר שוגים בדרך כלל.
כי כשאדם צריך להגיע מירושלים, תל אביב, או הפוך,
אז מבחינתו הדרך היא סוג של תקלה,
סוג של הפרעה.
אם הייתי יכול לדלג על הדרך, היה עדיף.
אם הייתי יכול לעשות ככה ולהגיע במקום מירושלים לתל אביב,
הייתי מעדיף את הדבר הזה.
אבל יש לנו תפילת הדרך,
וכאן הדרך היא לא, יש כאן איזה עניין של הדרך, נכון?
מסעים למוצאיהם, נכון?
סליחה, מוצאיהם למסעים, שהעיקר זה המסע בעצם.
משהו קורה בדרך.
יש איזשהו תהליך,
כשאדם עובר,
כשהוא נוסע, כמוני, מפתח תקווה לירושלים,
אז יש את השפלה,
ומשער הגה אתה מתחיל טיפה לעלות, ואז אתה מגיע לענחמד,
ואתה מגיע לקסטל, נכנס לשערי ירושלים, אתה עובר איזשהו תהליך בדרך.
זה אחרת לחלוטין מאשר אם אתה, אופס,
אני אומר לכם את זה, באמת,
זמני המעבר הללו
מפה לשם הם זמנים שבהם דברים מתבשלים בתוכך, אתה עובר את התהליך הזה.
הדרך היא לא תקלה,
הדרך היא לא משהו שאם היה אפשר לדלג עליו היינו דולגים עליו. היא הרבה פעמים,
היא העניין בעצמו, ותסתכלו בזוהר החדוש,
רוב הדברים בזוהר קורים בדרך.
זה פלא לראות את זה, איך הם הולכים בדרך,
ופתאום הם רואים עץ,
חיים מתחת לעץ,
ואז הם רואים איזה דבר תורה על העץ,
ואז פתאום מגיע מישהו,
אז אומרים, אם הוא הגיע,
בטוח יש לו מה להגיד לנו, אז הם אומרים, תגיד לנו משהו, אז הוא אומר להם, רגע, אני רוצה להגיד לכם משהו, שמעתם מרבי שמעון על העץ, עץ, בדיוק דיברנו על עץ,
אז בואו נלך לרבי שמעון, אז הולכים לרבי שמעון,
הכל קורה, הדרך היא מאוד מאוד דינמית, הבית הוא, נגיד, הבית הוא מקום מאורגן, מסודר, ידוע, נגיד, הבית הוא המקום הידוע,
ובדרך יש הפתעות,
בדרך יכולים לקרות דברים,
יכולים להתרחש דברים, לפעמים גם קורות תקלות,
כשחזרנו מהשבת בקריית שמונה, אז שם את ה-Waze, כולך על ידם אותי אני מגיע, מסלולי, וזה.
פתאום הגענו שם לכביש 6, המשטרה חסמה את כביש 6, אפשר להיכנס בכלל.
ה-Waze לקח אותי לחיפה.
פתאום הוא אמר, תשמע, רציתי להגיע, הגעתי לחיפה.
הוא אמר, מה אני עושה פה, לחיפה?
נכנסה הביתה, הגעתי אחת ועשרים הביתה.
אז דברים קורים בדרך, דברים משתבשים לטובה, נקרא לזה ככה, בסדר? דברים משתבשים לטובה בדרך, זה המקום שלה נעלם.
אז לכן הדרך היא אירוע חשוב, המסע הוא אירוע חשוב, הוא לא תקלה,
צריך לדלג עליה, אלא...
אומר המדרש, לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, כתוב את המסעות
שנשאו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה ניסים עשיתי להם,
מניין, ממה שקראנו, בעניין אלם עשה. כלומר, בעצם הכל מתחיל מהמדרש הזה.
וזה קודם כל עצה טובה, מה שהמדרש נותן לנו. כלומר,
הרי עוברים עלינו כל מיני חוויות לאורך החיים.
עוברים עלינו, עוברות עלינו, סליחה, כל מיני חוויות לאורך החיים.
מה רמת החלחול של החוויות
לתוך האישיות שלנו ורמת ההשפעה עליהן?
זה מאוד מאוד תלוי ביכולת שלנו באיזושהי צורה לארוז אותם.
לארוז אותם.
אם אתה לא לגמרי אורז, אז דודי חמק עבר.
ולכן, אם
אדם מסוגל אפילו בסוף כל יום לעצור רגע,
ולהסתכל רטרואקטיבית, להגיד, מה עשיתי היום?
אפילו לרשום איזה יומן כזה קצר, מה עשיתי? עשיתי בבוקר וזה, אה, זה היה, זה היה, זה היה.
אז הדברים שהוא עשה,
הם יותר נוכחים אצלו.
ולכן כשהתורה מסמנת לנו, או כותבת לנו את המסעות,
זה לא רק נועד לנו, עבורנו,
אנחנו שקוראים את הפרשה הזאת שלושת אלפים שנה אחרי שהיא התרחשה, אלא גם עבורם,
גם עבור בני ישראל, כשאתה אומר לעצמך, רגע,
עברתי פה, עברתי שם,
זה מחלחל אחרת.
אני אתן לכם דוגמה.
מי כאן אוהב לטייל?
מעולה.
אז עושים טיול.
בואו נגיד שזה מסלול שאנחנו מכירים,
או הנה אנחנו בקבוצה,
וזה מדריך לקח אותנו.
ההבדל בין ההיכרות שלך עם המסלול,
אם אתה אחרי הטיול תפתח מפה ותראה איפה טיילת, לפעמים עושים כמו שאנחנו עושים במכון מאיר בחנוכה,
יש מדריך,
אוטובוס מוריד אותך ואתה הולך,
ואתה הולך, הולך, הולך,
ובסוף מגיע האוטובוס מצד שני.
אתה יודע איפה היית?
מה עשית?
נקלטת לרגע לאוטובוס,
מטחת למפה, עמוד ענן,
תסתכל איפה היית. אה, התחלנו פה,
הלכנו את הנחל הזה, עלינו כאן את ההר הזה, חזרנו מכאן.
השחזור הקטנצ'יק הזה של החמש דקות, או אפילו פחות, סגי, הוא נותן לך, אתה עכשיו תזכור את המסקרון הזה.
גם אם תגיע אליו עוד עשר שנים אתה תזכור אותו.
כי שחזרת לאחור.
לתת מקום לדברים לחלחל.
ואני חייב להגיד לכם שזה ממש
ממש מודל לקדוש ברוך הוא.
לפני כמה שנים הייתי במשלחת לפולין.
משלחת שהוצאנו מהקהילה מאוד מאוד משמעותית, גם כי זה חברי מהקהילה,
וגם כי חלק מהמשלחת, גם זה היה עם הרב ארי הנדלר, שהוא,
אין דברים כאלה, מדריך
בהכל מה שהוא עושה, הוא מדהים, בטח בפולין.
וגם היו במשלחת,
גם הורים של,
שחלקם הם ממש ניצולי שואה בעצמם,
או חלקם דור ראשון, אבל מאוד כזה קרוב,
שנולדו מיד אחרי השואה, ברמה הזאת.
אז היה אירוע.
זה מסע מאוד מטלטל, עמוס בחוויות, וגם במשלחות שהוא מוציא, הרב הנדר, אז הוא...
מישהו שבבוקר עד עשר בלילה אתה בתנועה.
עמוס מאוד בחוויות.
ממש.
מה הסיכוי שדבר כזה יישאר אחר כך?
יהיה רושם כללי.
הקב'ה נתן לי תבונה בלב,
ובכל יום, לא משנה באיזה שעה הגענו למלון והיינו מתים עייפות, הייתי יושב רבע שעה וכותב, כתבתי יומן,
יומן מסע.
כל יום איזה עמוד, אבל בכל אופן,
נסכם את המקומות שהיינו, שלחתי את זה לקהילה בארץ,
וממש כל יום, אז היינו שמונה ימים, אז זה יצא בסוף איזה עשרה עמודים, משהו כזה.
עכשיו, זה ודאי לא מתאר את כל המסע,
אבל זה נותן את הפיאור הזה,
הוא גם חלחל את המסע הרבה יותר בצורה הרבה יותר משמעותית.
ואחרי זה ראיתי שזה טוב, עשיתי את זה בעוד כמה הזדמנויות, הייתי בניו יורק באיזה מסע ועוד, כל פעם הייתי כותב לעצמי וגם אולי מפרסם אותה יומן מסע,
מפרשת מסע, כי זה אחרת.
אתה עובר את החוויות,
אבל כמה מזה נשאר וכמה מזה חלף לך מעל הראש, זה מאוד מאוד תולים, אנחנו נותנים מקום למסע לחלחל בתוכנו, ולא רק עוברים מדבר,
מדבר לדבר.
וכאן יש תורה נפלאה של הבעל שם טוב, בואו נראה אותה, אני נראה אותה בצורה מדהימה.
אלה מסעי בני ישראל.
שמעתי,
מי שכותב את זה זה הנכד שלו, הדגל מחנה אפרים.
שמעתי בשם אדוני אבי זקני,
זכרו לברוחו לחיי העולם הבא, כי כל המסעות היו מ״ב.
יש 42 מסעות, אגב כנגדם זו תפילת אנא בכוח גדולת ימיניך שאומרים אותה בכל ערב שבת, שכאילו ערב שבת זה התחלה של מסע מחודש,
אז אומרים בתפילת אנא בכוח שיש בה ארבעים ושתיים תיבות.
והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו.
כל אחד מאיתנו בגדול עובר ארבעים ושתיים מסעות.
אפשר להגיד שארבעים ושתיים מסעות
בגדול הם ינקות,
ממש, כאילו, זה מסע.
אדם, הוא היה פעם תינוק,
מנקרא לזה גיל אפס עד גיל שנתיים. זה מסע. מה יש במסע הזה?
אנחנו פסיביים,
אבל זה מסע מאוד חשוב לבניית הביטחון,
ולחיבוק ולתוכנית החום.
ראיתי בשם הרב הולווה,
הגדרה נפלאה, הרב הולווה, איזה הגדרה הוא נתן לנו. אתם מכירים את הרב הולווה, כן?
לא מכירים את הרב הולווה.
הרב הולווה היה,
מה?
היה פה בירושלים,
מגדולי חכמי תנועת המוסר של דורנו, או הדור שלפנינו.
הוא כתב את הספר על אישור,
שני ספרים כאלה אהבים על המוסר,
והוא קים את בית המוסר וכולי.
אז הספרים הגדולים על אישור זה,
אבל הוא כתב, יש לו עוד ספר שהוא ממש ספר חובה. סגי, יש לו את הספר הזה?
בום, ידעתי שיש לך, לכן שאלתי.
זריעה הוא בעניין, איזה ספר זה? תגיד משהו עליו.
פצצה.
קטן הכמות
ורב האיכות מאוד.
כחול כזה, אצלי הוא כחול.
משהו.
משהו.
שמע ההגדרה של הרב וולבה.
הוא אומר, ההיריון של ילד,
של בן אדם מחולק לשניים.
תשעה חודשים
זה הריון פיזיולוגי.
זה מאפשר לו רק לצאת ולשרוד בחוץ. הרי בעלי חיים שהם לא אומרים נולדים, אלא מומלטים, לא יודע איך קורא לזה.
אז אחרי דקה הוא הולך.
שור בן יומו, הוא קרוי שור, הוא כבר, איך שהוא נולד, הוא צריך לדעת להתגונן מהאריה שרוצה לטרופטו.
אז הוא כבר אחרי דקה הוא מצליח ללכת ולרוץ.
תינוק, אתה אומר אצלך לקדוש ברוך הוא, למה? מה זה הדבר הזה? מי יולד תינוק כשהוא חסר אונים?
עד שנתיים, שלוש שנים עד שמוצא חייבים מי נגד מי. אז אומר הרב הולבל, לא הבנת, הוא עוד לא נולד,
זה הריון.
רק ההריון מחולק לשניים. החלק הראשון זה הריון פיזיולוגי.
בשנייה שהוא יכול לשרוד בחוץ,
מוצאים אותו והוא מתחיל את ההריון הנפשי,
שמורכב מחיבוק,
מאהבה, מהנקה,
בהנקה, מהענקה.
זה גדר הריון.
זה מסע אחד, עד גיל שנתיים.
אחרי זה יש מסע של ילדות יותר צעירה, הגיל הרך,
של משחק.
אחרי זה יש מסע של ילדות יותר מתקדמת, של בכל אופן, זה קצת אחריות, זה חלק מהדרך. ואז יש מסע של נערות,
ואז יש מסע של בחרות,
ואז יש מסע של זוג צעיר,
ואז יש מסע של זוג צעיר עם ילד אחד ועם שני ילדים, הכל מסעות, ואז פתאום מי ש...
אני אגלה לכם פה סודות מהמסעות,
לדעת השם, תהיו מי שקנות לו להתחתן, להתחתן, יהיו לו ילדים.
אז טוב, ילד אחד נולד, אתה אומר, ילד אחד נולד,
ואז הכל מלא, הלב מלא, אין, לא, אי אפשר ללכת סיכה, נו, רק ילד. ואז אתה אומר, טוב, ילד אחד, מה, צריך שיהיה לו אח.
אז עוד ילד. ואז אתה אומר, טוב, שני ילדים, אני מצליח.
יש מקום בלב. ואז שלושה ילדים.
ארבעה ילדים זה הפיק, זה הכי קשה.
אתה אומר, איך אני ארבעה ילדים אמשיך ל...
אבל מחמישה ואילך
זה מתחיל להתארגן, כבר האחים הם גדולים,
והוא מתחיל לעזור,
אז זה פתאום מתחיל להסתדר.
אז זה גם מסע, לא הרי הורים לילד אחד, להורים לארבעה ילדים, נכון? זה פתאום איזה...
ויש את השלב שאתה פתאום מתחיל לברמץ,
לברמצו.
שיש לך ילדים שהם בעצמם, זה עוד מסע,
שהם פתאום לבר מצווה, הוא רוצה להגיד, הוא יש לו מאן דאמר כבר,
ויש את השלב שאתה מתחיל לחתן.
ויש שלב
מאוד מעניין,
אתם מבינים את המסעות חיינו? כל שלב, הוא אומר כאן, נכון?
כל אדם יום מוודא תשובו על עולמו.
יש שלב שבו אתה מגיע לגיל שבו אתה זוכר את ההורים שלך בגיל הזה.
אתם מבינים?
הבנת מה אני אומר, אדי?
הוא אומר, רגע, אני היום בן ארבע... אה, אני בן ארבעים? אני זוכר שאבא שלי היה בן ארבעים.
אני בגיל של ארוך, אוי, אוי, אוי, אוי, כן, נכון?
ויש את השלב שהילד שלך נהיה... מישהו אמר לי פעם שמשבר גילה 40, זה לא שאתה בן 40, זה שהילד שלך בן 40.
אה?
הבת שלנו תכף בת 30, עוד מעט.
גדולה. אז רגע, מה זה? בוא, היא...
אני זוכר את עצמי בן 30! מה זה? אני זוכר, אז עכשיו היא... מה הולך כאן? מה? נכון, יש לך פתאום כל מיני,
כל מיני שלבים, ויש את השלב שאתה סבא וסבתא,
סבתאות.
היום יש, אומרים, שלב ביניים כזה, שיש סבון וסבא. סבא סבון זה כמוני, סבא צעיר, וסבא אמיתי, זה סבא רבא כבר.
מסעות חייו שלנו, ויש, רגע, לא דיברנו על שנייה, יש לשלב הזקנה.
שמעתם על השלב הזה?
ולזקנה יש שני חלקים לפחות.
הזקנה הראשונה נקרא לה שאדם יוצא לפנסיה, בעזרת השם בבריאות,
ויש לו המון זמן,
ואיזה זמן הוא פנוי, ויכול לבוא למכון מהיר, וללמוד תורה,
וכל הדברים האלו.
ויש שלב שבו הגוף מתחיל לשלוח כל מיני תותים.
בסדר, עזרת השם שהקדוש ברוך הוא ייתן לכולנו בריאות וכל הדברים האלה. יש שלב כזה שבו זה כבר לא אותו דבר, נכון?
זה גם שלב, איך מקבלים אותו?
האם נלחמים בזקנה או משלימים איתה או שמחים בה? איך אתה יודע זה הדרך?
יש גם שלבים, עוד פעם, כולנו עד 120 ועד 150 ועד גיל 200 וכולנו עם בריאות, אבל יש שלבים של אלמנות.
זאת אומרת, השם, כן, בגיל 120. נכון, אבל יש שלבים שפתאום,
יש סיפור מאוד יפה של פרופסור פרנקל, האדם מחפש משמעות,
שפעם הביאו לו לטיפול יהודי אחד, יהודי הוא היה,
שהיה בדיכאון, נפל לדיכאון כי אשתו נפטרה.
והוא היה בדיכאון איך
הוא יכול בכלל ליהנות מאור השמש כשאשתו מתה.
הם היו מאוד מאוד קשורים זה לזה, הם מאוד אהבו אחד את השני, עברו ביחד גם את
שנות המלחמה, והזעם, והיו ממש דבוקים וזה, והוא היה אחוז נקיפות מצפון,
איך הוא חי ואשתו מתה?
והוא נפל לדבר הזה לדיכאון.
אז הביאו אותו לפרופסור פרנקל.
הוגו פרנקל? מה שם הפרטי שלו היה?
ויקטור, סליחה, הוגו פרנקל זה סופר.
ויקטור פרנקל, כן. שהרבי מאוד החזיק ממנו, הרבי שלח אליו חיזוקים.
כי הוא, אתה מכיר את זה, ארגמן?
את המכתב של הרבי אליו?
הרבי שלח אליו שליח במיוחד שייתן לו מכתב חיזוק,
כי כל הפסיכולוגיה התנגדה לו.
והוא שלח לו חיזוק.
אז הוא אומר לו,
קודם כל, הקשיב לו, הקשיב, הקשיב, ככה, ההקשבה, זה, זה קשר היה להם, קשר מיוחד, קשר נפלא, קשר מדהים, וכל זה.
אז הוא שאל אותו, תגיד,
מה קורה אם היה הפוך?
הוא אמר לו, מה הפוך?
אם אתה היית מת, והיא הייתה נשארת בחיים.
זה היא הייתה, אין, עוד יותר גרוע.
היא בכלל הייתה קשורה, הייתה...
אז הוא אומר לו, אז תדע לך,
שבזה שנשארת בחיים,
מנעת ממנה את הצער הזה.
פתאום נתן לו משמעות
בזה שהוא נשאר בחיים ואשתו,
תעשו אותם עד דיכאון.
אתה יודע, אז זה הבאתי לכם בתור סיפור. אז כל מיני מסעות.
אז אומר כאן הבעל שם טוב, נחזור לבעל שם טוב.
אצל כל אדם מיום היבלדו עד תשובו אל עולמו, להבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם, אימו, הוא בבחינת יציאת מצרים, כנודע,
הלידה שלנו מאוד מאוד דומה ליציאת מצרים וגם הפוך.
גם יציאת מצרים דומה ללידה. הרי בני ישראל נמצאים בתוך הרחם, שזה הבית,
והם יוצאים דרך הפתח, והפתח מרוח בדם.
זה ממש תעלת הלידה,
מרוח בדם אל עבר היציאה. וגם הלידה של האדם היא בעצם יציאה מהמצרים. זה נקרא תעלת הלידה, מצר הלידה.
אז זה יציאת מצרים.
ואחר כך נוסע ממסע למסע עד באו לארץ החיים האלה. ולדוגמה, אפשר להגיד שהבר-מצווה שלנו זה יום מתן תורה. כמו בעם ישראל מתן תורה, אז גם לנו,
הבר-מצווה, אדם מקבל תורה, הוא גם מקבל את הדעת לשמור את התורה.
עד שהוא מגיע בסוף ימיו,
הוא מזדכה על המסע האחרון, זהו,
מגיע לארץ העליונה מיציאת מצרים, וכולנו נגיע למקום הזה, בעזרת השם, כמו שאמרנו, בבריאות איתנה ועד מאה ועשרים,
אבל זה יגיע.
וכמו זכרנו בפסוק, על פי השם יחדנו ועל פי השם ישהו, כי הוא בחינת קטנות וגדלות, אין שם בפירוש הפסוק הנ״ל.
וגם שמעתי מאיש אחד מיוחד,
כנראה,
הבעל שם טוב אומר כאן תורה בשם רבו, מי זה רבו של הבעל שם טוב?
ממי הוא למד תורה?
אחייה השילוני.
מי אמר את זה?
מטנל, תודה.
אחייה השילוני.
וגם שמעתי מאיש אחד מיוחד שהמ״ב מסעות הוא בחינת הספירה משם מ״ב,
שמלילה הראשונה של פסח
עד חג השבועות, שהוא שלמות קבלת תורה,
ואף משם מ״ט יום, כל שבו בחינה אחרת כולל כידוע, ושלושם מ״ב, הם מרומזים כנגד מ״ב המסעות הנכתבים פה.
ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי,
לדע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, לישא ממסע למסע.
עיקר הסיבה שהמסעות נכתבו כאן,
היא שכל אחד מאיתנו ידע שאנחנו צריכים להיות כל החיים
בתנועת התקדמות.
ואדם לא יכול להגיד לעצמו, זהו, אני מספיק, אני גמרתי. כי ברגע שאתה אמרת שאתה גמרתי, אז גמרת.
לא,
צריך להתקדם.
עכשיו, זה ברור שלא הרי ההתקדמות בשלב אחד,
כי הרי ההתקדמות בשלב,
ויש שלב שבו האדם צריך להתקדם ולהתחתן.
ויש שלב שבו הוא צריך להתקדם ולעשות עוד איזה משהו. אבל הרצון הזה להתקדם, להוסיף,
בקודש, בחול, הוא רצון שאדם צריך להיות אותו. ולכן התורה כתבה, ואיסור ואיחנו, ואיסור ואיחנו, כל הזמן, ממסע למסע, מהתקדמות להתקדמות.
וידוע שכל המסעות מבחינת אנשים ותיאורים, כמו שמעתי מאדוני זקני זל,
בשם ספר ברית מנוחה, קברות התאווה היא לדוגמה, דוגמה למסע.
עברות התאווה ובחינת החוכמה.
כי שם קברו את העם המתאווים. פירוש,
מי שבא למידת חוכמה,
אזי
בטל ממנו כל התאוות
מרוב דבקותו ברוך הוא.
בואי, סליחה, מרוב שאני, מרוב דבקותו, בואי יתברך שמו.
הנה דוגמה למסע.
כתוב בשולחן ערוך,
תמוז, זה כבר אומרים, תמוז זמני תשובה ממשמשים ובאים.
כתוב בשולחן ערוך מי ראוי להיות בעל תפילה שליח ציבור בימים נוראים?
לא, דווקא לא כתוב שהוא צריך להיות צדיק.
מה?
מה? מה כתוב?
זקן ורגיל,
פרקו נאה, ביתו ריקן מהעבירות, נשוי, מג'ווז,
ומופיע, מה? אבחד גיל?
גיל 30 זה פחות. סקנו מגודל, כן, בדיוק.
וגיל 30. למה?
כתוב שאז רתיחת הדמים פוסקת או נחלשת.
אפשר גם להבין את זה אולי ביחס לחילוף החומרים בגוף. בגוף האדם מגיל 30 יש איזו האטה בחילוף החומרים.
יש איזה שלב שבו,
ברוך השם שזה כך, נכון?
שיש שלבים שהאדם יותר אצלו רתיחות התאוות וכו', ויש שלבים שבהם זה פחות מצד ההתנהלות של הגוף.
אז זה נקרא קברות התאווה. יש איזה שלב כזה,
שאדם לא כל חייו, מה?
כן, לא כל חייו הוא צריך להתמודד עם אותם עוצבות של תאוות. יש שלבים שברגע שאדם הוא נשוי, יש לו ילדים,
והשנים חולפות וכן הלאה, תמיד צריך זהירות, ותמיד צריך להקפיד על ההלכות וכו', אבל בכל אופן יש שלבים כאלו ש...
אז הנה דוגמה למסע, מה, איך אתה מנצל את המסע הזה, קברות התאווה.
ומזה נבין לכל המסעות שבוודאי הן בחינות קדושות והן מעלות רמות,
וכן גם כן תבערה, בוודאי בבחינת קדושה.
אך כהם, כאשר באו למקומות הללו, נשתנה הדבר על ידי מעשיהם.
שימו לב, זה תורה,
זה רק הבעל שאתה יכול להגיד דבר כזה.
קברות התאווה, אז כולנו נורא נורא מזדהים, נכון? כן, מצוין, זה ודאי מקום קדוש.
מקום שבו כבר אין כל כך תאוות. האמת שגם ישיבה במובן מסוים יכולה להיות קברות התאווה, בסדר? כלומר, נוצרת כאן איזו סביבת עבודה כזאת שבה יש ספרים ויש רבנים ויש תלמידי חכמים וניגונים וכל זה, שבאמת האדם יכול.
מה עם תבערה?
מקום שנקרא תבערה, זה מקום טוב?
אומר הבעל של טוב, כל מקום שכתוב בפרשה הוא מקום טוב.
השאלה לאן אתה לוקח אותו.
יש שלבים בחיים של האדם שהוא בוער.
בוער במה?
במוטיבציה, ברצון להשיג,
ברצון לשנות, בלהצליח.
בסדר, נגיד יש לו מוטיבציה עסקית, יש לו מוטיבציה... הוא בוער! יש שלבים כאלה, אתה לא יכול לדלג עליהם. מה, תתן לו כדורים?
תשתיק אותו!
ויש גם תבערה גם של עוד אפילו תאוות כאלה ואחרות, כולל של יצר מין.
מה המבחן?
לא לכבות את זה בוודאי, אלא לאן לקחת את זה?
יש לך, זה מצוין, קדימה, תעשה דברים טובים,
תביא ברכה, תקים יישוב,
תקים איזה חברה ותעסיק אנשים, תעשה כל מיני חלומות לטובת עם ישראל, מצוין.
אלא הם, בני ישראל, במקום הזה של התבערה, לקחו את זה.
נכון, תחשבו, זו אותה תאווה, אתה יכול לתפוס בן אדם ולהגיד לו, מה החלום שלך לעשות כסף?
לעשות כסף.
תופס, תפוס אותו בן אדם בשלב הזה, מה החלום שלך? אני רוצה להקים איזה חברה, לתפוס מלא דונמים.
עכשיו, אתה רואה שזה אותה, אותו ברנבוייר, אבל זה לקח את זה לאיזשהו,
נכון, לאיזה,
מישהו פעם, זה לקח את זה לאיזה אידיאל,
וזה לקח את זה למשהו פרטי.
מישהו פעם אמר לי, ואני חושב שזה נכון,
ברמה מסוימת, כן, אפשר,
שלכל אדם יש לו באמת שליחות אחת בחיים.
וכל השאר זה פרשנויות.
אבל שליחות יש לך אחת.
כמו אישה שיש אחת.
כל השאר זה פרשנויות. אז כאילו, על מה אתה נדלק?
על מה אתה בוער?
מה הדליק לך?
רואים את זה? כשיש לך איזושהי שליחות ואתה דלוק עליה, אתה יכול לעשות את הדברים שהם נורא נורא קשים.
אתה בכלל לא מרגיש בקושי, כן?
אנחנו עברנו לפתח תקווה,
אז זה היה מעבר,
משפחתית הוא כבר היה מעבר מאוד קשה.
כי כבר הילדים היו, חלקם כבר היו גדולים,
וזה היה גם לעבור מיישוב לעיר,
שזה, הילדים לא ידעו מה,
לא הבינו לאן אנחנו מעבירים אותם.
לא היה להם נעליים, לא הילדים בכלל.
היינו קונים נעליים,
בשביל לא להגידו שאנחנו הורים זה, אבל הם לא הלכו עם נעליים בכלל,
רק יחפים כל היום.
חורף, קיץ, ונצרים, יש לך נעליים,
לשים בדרך מהבית לגן, כי גם בגן הם הורידו אותם.
אתה כל היום מחפש סנדלים.
הגיעו לעיר, הולכים יחפים בעיר, מה זה,
מה זה, השכנים העירו לנו.
וזה, מעלית, הם ראו בחיים מעלית, הם כל היום היו עולים במעלית, יורדים במעלית.
הרגשתם את זה, הכנסתם לתוך כלום.
בסדר, אבל מכיוון שזו הייתה שליחות,
אז אתה מקבל כוח שהוא לא שלך.
בסדר, אז יש איזו תבערה שהיא חיובית, ככה הוא אומר.
וכן, גם כן תבערה, בוודאי ובחינה קדושה,
אכן כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם, עם ישראל נהפך על ידי מלא טוב רחמנא ליצלן, כמו שהוא מפרש בקברות הטבע, כי שם קברו את העם מתאבים.
וכן שאר המסעות כפשוטן.
וכן לתבערה וכולי.
אם היו נוסעים ובאים למסעות הנעל ולא ישנו אותם במעשיהם,
בוודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו ודאי בזה למבין.
כל מסע, כלומר בעצם מה שהוא רוצה להגיד,
שבכל תחנת חיים שלנו יש פוטנציאל לגלות משם
קדושה אדירה.
תלוי בבחירה שלנו.
המסע זה המקום שאתה נמצא בו.
אדם נמצא בצבא,
בסדר? בחור ישיבה הגיע לצבא. אז יכול כל הצבא להיות בהתנגדות, כאילו, וכל דקה פנויה לתפוס איזה ספר וללמוד ולא, זה...
הוא יכול להבין. עכשיו,
המטרה של המסע הזה,
של התחנה הזאת,
זה להיות החייל הכי טוב שאני יכול.
אז בזמן פעמים שיש לי, אני אשפצר את הווסט,
את הווסט, ואני אעבור עוד פעם על הטנק, ואני אהיה החייל הכי טוב, והקצין הכי טוב, כי עכשיו זה המסע הזה.
אתם יודעים, כשפרצה המלחמה,
זה קדוש ברוך הוא נתן לי איזו מחשבה שמאוד מאוד עזרה לי,
וכל פעם שלא שמעתי בכל המחשבה, כי הצטערתי.
כי קפצנו כולנו במילואים, ואתה לא יודע מתי זה ייגמר,
ואז אמרתי לעצמי, תקשיב, עכשיו זה מלחמה וזה מילואים,
אתה עכשיו פה,
זה המסע, עכשיו המסע הוא הצבא. אל תנסה להחזיק גם את הצבא וגם את האזרחות, כי אתה יודע, היומן היה מלא.
בשמחת תורה, פרצה מלחמה, אבל היומן כבר היה מלא, שיעורים, חתונות, חופות, חשוון, כסלו, הכל כבר זה.
ואז אתה אומר לך, רגע, איך אני אעשה? אני אסע, אני אקח רגע את המחקר, אני שנייה אצא, אני אחזור, 24 שעות, אני אבקש שיחליפו אותי, אתה מתחיל לעשות את זה?
ושם יש מלחמה, העולם מסתדר.
אתה כאילו, זה עכשיו התחנה שלי, זה פה, זה המסע.
והיו פעמיים של...
לא עשיתי את זה והצטערתי.
נקרא, אבל זה לא פה ולא שם.
והוא שאמר הכתוב, תראו איזה תורה שלו,
תורה על הפנים של הבאה שלו, לא ככה, אדי.
משהו, זה דברים, זה ליצ'י.
והוא שאמר,
והוא שאמר הכתוב,
אלה מסי בני ישראל,
ויכתוב משה את מוצאיהם למסיהם על פי השם פירוש. משה כתב בתורה את המסעות,
איך הם עומדים ברומו של עולם מתחילת יציאת האדם מרחי מימו עד באו לארץ החיים העליונה זה משה כתב כדי שידע אדם הדרך אשר ילך בעל פי השם כלומר משה רבנו כתב לנו איך ראוי להתנהג בכל תחנה במסע אם אני חוזר רגע לדוגמה שאיתה פתחנו נגיד איך ראוי להתנהג בילדות מה תפקיד
שלב הילדות שלך בתור אבא וגם של הילד לבלט את הילד באהבה בחביבות במתיקות בחיבוק מה תפקיד בתור מצווה מה התחנה כשאתה מתחתן
מה התחנה? שנה ראשונה בחתונה,
כשיש לך ילדים בעצמך, כל התחנות שעברנו, מה תפקיד הזקנה?
מה תפקיד הזקנה? יש על זה יום מדעי הזקנה, מה תפקיד הזקנה?
נכון, איך זה?
בסדר, אז זה משה רבנו כתב,
אבל בסוף התפקיד שלנו זה כשאנחנו מגיעים לתחנה מסוימת,
לא להתייחס אליה כתחנת מעבר,
כמשהו שזה עכשיו אתה בתחנה הזאת,
תכבד אותה, תוציא ממנה את הניצוצות שאמורים לצאת.
אבל ואלה למעשיהם למוצאיהם,
היינו היאך שינו אותם במעשיהם ללא טובים.
לקח לא נאמר כאן על פי השם, והבן זה.
והשם יוראנו בדרך הישר והאמת. כלומר, אפשר לפספס.
אתה יכול להגיע לאיזו תחנה,
ובמקום, זה תגיד, נגיד, נורא נורא קצת מצער אותי,
שאדם נמצא בתחנה מסוימת, והוא מנסה להתנהג כאילו הוא לא בתחנה הזאת, בסדר?
נגיד, רואים את זה במיוחד בחברה המערבית,
שכל הזמן יש מרוץ להישאר צעיר.
בלשון הקודש, זקן זה מעלה.
זקן, זה קנה חוכמה, והזקנה היא ברכה.
אבל התרבות המערבית, צריך להיות כל הזמן צעיר, צעיר, צעיר, צעיר, צעיר, צעיר, צעיר, כל זה.
אחי, אתה...
אני ממש זוכר חמי, עליו השלום,
בשלב מסוים, הוא כבר היה באמת גיל 80 וגם לא היה אדם בריא,
אבל סלם סלם הוא אמר, אני זקן.
אני זקן, זהו, מה אתם רוצים ממני?
ואז,
אני זקן, אני עושה, מותר לי לעשות מה שאני רוצה. כאילו, מבחינת, אני לא חייב לבוא לשם, כי אני, אין לי כוח, אני מה,
הוא היה אוהב דף יומי, יושב ככה,
עם האוזניות באוזניים,
מחכה לאיזשהו דף יומי, זה מה שמעניין אותי עכשיו.
סבא תבוא, לא בא, אני זקן, אני רוצה להיות לדף יומי.
זה היה נורא יפה, היה ממש יפה, זה מה שמעניין אותי, דף יומי.
היינו הולכים ותעקשו אותו לים, זה אמצע הים, כאילו זה...
אוזניות.
דף יומי, יש לו, כל הלשון, הוא היה שומע, מתחבר, שומע.
בשביל זה זה משהו משחרר, אני חושב, לא?
אני מכיר מישהו,
זה רגיש קצת,
אני מכיר מישהו שהגיע לגיל 80,
הוא קרא לבני ביתו,
הוציא לא את החוגר אלא את הרישיון נהיגה וגזר אותו.
אמר, זהו,
אני נוהג כבר 60 שנה, קיבלתי רישיון מגיל 20,
ברוך השם, לא עשיתי שום תאונה,
לא פגעתי באף אחד, אף אחד לא פגע בי, ברוך השם,
אני לא רוצה לקחת סיכונים, הגעתי עד גיל 80, עכשיו אני צריך בגיל 80 לעשות פדיחות,
הנה הרישיון, מעכשיו מישהו רוצה שאני אבוא אליו?
הנה, תחנת מוניות.
תזמינו לי מונית, אני אגיע.
נכון? זה יכול לעשות אדם בן שמוניות. זהו, מספיק, אני, כמה אני אנהג? כל החיים אני אנהג? מספיק, כל הכבישים פה בישראל, גם ככה זה סדנת עצבים.
אז זה איזושהי השלמה עם התחנה שאתה נמצא בה.
יש לי עכשיו מסע אחר.
נפלא, לא?
כן, איתנאל,
לא שמעתי את השאלה.
כן, זה לא סותר אחד את השני. אתה בונה לוז, אבל בסוף הלוז
הוא מורכב.
בוא נגיד ככה, זה שאני מתכנן דברים הלאה,
למנוע ממני מלהיות עכשיו בהווה. כרגע, מה אני עושה? כרגע אנחנו לומדים ביחד נפש הפרשה.
זה לא, יש לי עוד מלא דברים, והיומן שלי מלא, אבל כרגע אנחנו נמצאים פה, אני ואתם, זהו.
זה החוכמה.
תראו, יש כאן עוד תורה נפלאה, זה עכשיו בעקבות התורה של הבעל שם התובזות, יש המון המון השתלשלויות של תורות חדשות, נוספות,
של בדורות הבאים, הבאתי כאן קבוצת הלוי ושני שפת אמת, הם נפלאים, אבל זה הכל עולה תור רעיון.
מסעות חיינו והיכולת להיות במסע,
להיות בשלב הזה ולמצות ממנו. לדוגמה, אתם כולכם עכשיו במסע,
בתחנה, במכון מאיר.
מה זה מכון מאיר? זה כאילו כמו אחרי משהו,
אחרי צבא, אחרי הטיול,
לפני משהו,
נכון? לפני, או באמצע משהו.
בסדר, אז אתה יכול לתת לפני ואחרי לגנוב לך את המסע, ואתה יכול להגיד עכשיו,
זו התחנה שלי.
תראו מה אומר החמישה סליבי, הנה באמת מסעות של מסעות בני ישראל כתיבה יחנו בחרדה,
והחנו במתקע והחנו בהר שפר.
כלומר, היו ישראל חונים באיזה מקום שהיה שם יראה רעות, רחמנא ליצלן, חרדה,
אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות,
לירה מפני פחדו והדר גאונו. כלומר, הם ניצלו את האנרגיה של המקום.
יש מקום של חרדה,
אז במקום לפחד, לא יודע, חרדה, ימים נוראים,
המלחמה שהייתה,
בסדר? אז זה כיסוי של חרדה.
אז אתה יכול להיכנס לפחד וחרדות,
ואתה יכול להגיד, אוקיי, באמת,
חרדה מהשם יתברך.
ננצל את זה.
אתם יודעים שהמלחמה התחילה בשמחת תורה, כן?
אחנית שלי נרגעה ביום חמישי, בת של אחותי.
התחילה המלחמה ואתה שומע שכולם נהרגים כל הזמן, ההוא נהרג וההוא נהרג וההוא נהרג.
בתפילה הייתי מתפלל 18 וזה,
חזרתי להגיד, זוכנו לחיים.
אמרתי, זוכנו לחיים חודשיים.
אני ממשיך להגיד.
כאילו מה שאמרנו בימים נוראים, הרי לא מזמן סיימנו להגיד את זה, זוכרנו לחיים, מי כמוך, את כל התוספות הייתי אומר.
זוכרנו לחיים, כתוב לחיים כל מיני בריתך, כי אתה מרגיש שהחיים עצמם
נמצאים בסכניו, וכל רגע מישהו קרוב אליך, נהרג, נפצע, נחטפת, כאילו זה.
אז ניצלתי את היראה הזאת בתפילה.
אז הוא אומר, בחרדה.
היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות, ליראה מפני פחדו ועד הרגעונו.
זהו, ויחנו בחרדה, חנו שם.
יש זמנים של חרדה, תחנה בחרדה, בסדר גמור.
זה נכון, אגב, גם בעוד כל מיני דברים.
אז סתיו, אפילו לפני איזה שנה עשיתי איזו בדיקה רפואית,
משהו סטנדרטי שעושים בגילאים שלנו.
אבל בכל אופן, אתה נכנס לבדיקה הזאת,
יש כל מיני הכנות,
יש כל מיני זה,
ואתה מתחיל לקרוא, אתה יודע, אתה צריך לקרוא לבדיקה הזאת, אם זה ככה, ואם זה ככה.
עם כל מיני כאלה של...
אז אתה מתחיל להגיד, רגע, ואם יהיה, ואם יהיה, מה, נכון?
אז אתה אומר, בסדר, בסדר, בסדר, איזה זמן זה? זה זמן להתפלל הרבה יותר טוב על רפואה שלך, של אחרים, של עם ישראל.
לנצל את הזמן הזה שיש בו מרכיב מסוים של חרדה,
וגם אולי של סוג של איזה אובדן שליטה, לנצל את זה לתפילה,
מידת היראה.
צריכים להוות הבורא יתברח במקום או במידת היראה.
וכשהיו חונים באיזה מקום שהיה שם אהבה, אהבות רעות,
שנפלו שם מהשבירה, אהבות רעות, הכוונה, כל מיני תאוות וכל מיני, אתה נמשך אליהן.
היו צריכים לעבוד, השם יתברך, במידת אהבה אמיתית.
אז יש פה אנרגיה של אהבה, אל תתנגד אליה, אלא תיקח את האנרגיה של אהבה ותעבוד איתו, ומה?
השם יתברך באהבה אמיתית, וזהו, ויחנו במתקע, מידת האהבה,
וכן ויחנו בהר שפר, מידת ההתפארות,
בסדר?
נגיד, מידת ההתפארות מאוד מאוד מאפיינת ילדים בגיל נעורים.
כל אחד, לא רק האמת, אבל
אומרים שהם מבוגרים וילדים משחקים באותם צעצועים, אבל הצעצועים של המבוגרים פשוט עולים הרבה יותר.
אבל בגיל הזה יש התפארות, יש לי נעליים כאלה, יש לי פייסטיישן כזה, יש לי פלאפון כזה, יש לי תפילין כאלו.
אל תוותר, אבל התפארות, תקשיב.
אין לי מלוכה.
עימו עוד הר שיש, בוא תראה.
שיתפאר בתפילין שלו.
יש לי ציצית תכלת, יקרה, וזה, זהו.
לקחת את מילת ההתפארות זה שלב, זו תחנה בחיים שאי אפשר לדלג עליה.
אבל במקום שהתפארו בכל מיני הבלים ושטויות שהתפארו במה?
בדבר הזה.
מילת ההתפארות. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם והעלו אותם לשורשם למקום הקדושה,
וזו הייתה עיקר נסיעתם במדבר.
וזהו, ויכתוב משה את מוצאיהם,
הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות למסעיהם על פי השם, כלומר זאת הייתה מאת השם על ידי מסעיהם
ואלה מסעיהם, ועיקר נסיעתם הייתה למוצאיהם, להעלות ניצוצות וכולי וכולי.
יפה.
אז זה,
אם כך, זה דבר אחד.
עכשיו יש פה עוד משהו,
עוד משהו
שהשפת האמת
מדבר עליו.
הרבה פעמים אנחנו מקבלים בחיים הזדמנות שנייה.
אומרים שאין
הזדמנות שנייה לרושם ראשוני,
אבל בכל אופן, אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה. מקומות שכבר היינו בהם,
מקומות או מקומות גיאוגרפיים, או סיטואציות שכבר היינו בהם, והנה הקדוש ברוך הוא מחזיר אותנו לאותה סיטואציה, ואנחנו מקבלים הזדמנות
לעבור עליה עוד פעם ולעשות אותה, או לתקן אותה ממש,
או לעשות את זה בגרסה אבל יותר משופרת, יותר מדויקת.
יכול להיות דבר כזה?
אני מרגיש את זה כל הזמן, כי אני גדלתי בפתח תקווה.
כשהגעתי לגיל 18, אז אמרתי לעצמי, זהו, אני בפתח תקווה, גולן, גרנו בגולן, גרנו בירושלים, גרנו בזה, עכשיו אני חוזר, חזרנו מפתח תקווה, אני פוגש כל הזמן אנשים מהילדות,
אני אומר, הנה עוד תיקון, עוד תיקון, עוד איזה.
אז הוא אומר ככה שפת אמת, הנה כל אדם בכלל ובפרט צריך מקודם לעבור על המקומות הצריכים תיקון,
כמו שכתוב בבני ישראל שהיו מקודם במצרים,
ואלה המסעות שבאו ליישוב, ואחר כך צריכים לחזור ולתקן גם כל אלה המקומות. צריך קצת לעשות איזה חזורס,
לעשות חזרה, נכון? לפעמים אנחנו מתקנים, נגיד, עם הנכדים.
עם הילדים,
היה יותר מדי לחץ, ועם הילדים, תשחרר את הלחץ.
בסדר? כאילו, ואתה חוזר לאותו מקום
כדי לתקן.
מה שהרמב״ם אומר, בעל תשובה,
שהוא מגיע לאותו מקום, אותה סיטואציה, ואותו זה, והוא מתנהג אחרת. קרה לכם פעם דבר כזה?
לי זה קרה.
וכן,
בפרט, האדם שזוכה לתת תחרות מגשמין את הנבלי העולם,
צריך אחר כך לתת לב על כל הדברים שעבר עליהם ולשוב בתשובה.
קוראים את זה בעולם התשובה תשובה על התשובה.
קודם כל, אדם חוזר בתשובה,
ואז בדרך כלל הוא עושה מלא טעויות ומלא שגיאות, נכון?
הוא מפסיק לאכול אצל בבית של ההורים,
הוא נוזף בכולם שמדברים דיבורי חול בזה, שולחן שם,
הוא נהיה כזה טיקוס כעסן וכל זה.
ואחרי שהוא קצת מתבגר, הוא אומר, תשובה על התשובה, אני צריך לחזור לאותו מקום,
ועכשיו לפייס, ולעשות את זה בצורה אחרת, יותר מתוקנת. תשובה על התשובה.
אז יש איזה עניין של לחזור על הדברים,
לתקן אותם מחדש.
וזה עניין מסעיהם למוצאיהם,
שבכוח המסעות שנתעלו במדרגה העליונה, חזרו לתקן המקומות שיצאו מהם.
מבחינה ראשונה, בי יכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, הוא החירות במקומות המקולקלים.
יש חירות במקומות מקולקלים,
ויש לחזור לאותם מקומות ולתקן אותם,
לתקן אותם בפעם הנוספת, כן.
יצא לי כמה פעמים שהזמינו אותי להעביר שיעורים בישיבה התיכונית איפה של למדתי,
איפה שלא למדתי, יותר נכון.
אני מסתובב במסדרונות שהעיפו אותי אלף פעמים, ובעיקר זה, ואני מסתובב במסדרונות האלה, ואני בא כאילו ללמד שם, אז אתה יודע, טוב, זה עכשיו עושה פה את כל הכוונות,
את כל התיקונים שצריך לעשות.
טוב,
ותראו כאן עוד שפת אמת נפלאה.
במדרש גדולי עולם ברחו,
כמו יעקב שברח מלבן, נכון?
גדולי עולם ברחו. משה ברח מפרעה,
היו כאלה, יוסף ברח מאשת פוטיפר.
גדולי עולם ברחו,
ואני לא נתתי אתכם לברוח.
לכם לא נתתי לכם ברירה, אתם חייבים לעבור בתחנות שאמרתי לכם.
זה המדרש שאיתו פתחנו.
ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה, כתוב את המסעות.
כי הדרך לברוח מן הסכנה.
אדם, כשיש לו איזו התמודדות, הוא אולי מעדיף לעקוף אותה, לברוח מהסכנה.
והקדוש ברוך הוא הביא את בני ישראל באותם הדרכים המסוכנות,
כמו שכתוב, ימצאיהו בארץ מדבר,
ויציאת מצרים וכל המסעות היה הכל דרך ולימוד לבני ישראל לדורות להיות נושאים בתוך המצר עצמו,
שלא לברוח,
רק למצוא דרך תוך המצר.
אל תנסה לדלג מעל הקושי, אלא תנסה למצוא את הקדוש ברוך הוא בתוך הקושי. מה הקושי הזה בא ללמד אותי? מה הוא בא לחלץ ממני?
איזה איכות אני אוכל לקבל,
שאני לא אוכל לקבל אם זה לא דרך הקושי הזה.
וואו, זה קשה, אבי, על אין מה לדבר.
זו המשימה.
ולכן הקדוש ברוך הוא אומר, אני לא נותן לכם לברוח.
יש פה קושי,
you must face it. תפסיק לברוח, תפסיק להתחמק.
תעבור דרך הקיר.
ולכן כתיב,
ואיתה המדריכינו על במות העברנו, ולכן כתיב, ולא אמרו, הישע המעלה אותנו מארץ מצרים ומלכתנו למדבר,
שכשבאה עת צרה צריכים לזכור ביציאת מצרים, ואלה המסעות להיות נושה תוך המיצר. ולכך נקבעה פרשה זו בין המצרים.
בין המצרים אתה אומר, יאללה, איך בא לי כבר לדלג על התקופה שיעבור, שיעבור וכל זה. אבל יש דברים שאנחנו לומדים רק בין המצרים.
רק מתוך הקושי, רק מתוך המשבר.
על עומק הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, ועל הצורך לתקן, ועל זה שהקדוש ברוך הוא, למרות שהוא כעס עלינו, הוא לא עזב אותנו.
יש איכויות שיוצאות אל הפועל רק מהמשברים והקשיים, ולכן זו פרשה בתוך בן מצרים, דהיתא הקדוש ברוך הוא עונה בעת רצון ועונה בעת צרה.
כן, יש עת רצון ועת צרה, ולפעמים עת צרה היא העת רצון.
וכתיבין המצר קראתייה, הקריאה הוא דבקות,
שגם מתוך המצר נמצא דרך דבקות אל הבורא.
בפני ישראל צריכים לבוא לדבקות הבורא בכל העיתים, כמו שכתוב, עת לבכות ועת לשחוק, גם בזמן השחוק יש דבקות וגם בזמן בכי,
ולפעמים באים אל השורש על ידי שמחה, ולפעמים על ידי בחייה כתוב
חסד ומשפט עשירה.
עם חסד עשירה ועם משפט עשירה.
נכון?
נגילה ונשמחה בך, כן.
יפה.
יש עוד פסוק שהולך על שמחה ועל בחייה. מה הולך על הפסוק הזה? תכף אני אזכר.
עכשיו,
אוקיי, דיברנו על מסעות,
ועל תזוזה, ועל תנועה ממקום למקום,
ולקבל את המסע ולא להתנגד אליו ולחלץ ממנו את הכל, אבל יש עוד דבר שהוא מאוד מאוד חשוב,
וגם בו אנחנו מצטיינים בה להפך.
על הפסוק האחרון בחומש שמות,
הפסוק הזה הולך בסוף זה, כתוב ככה
כי ענן אדוני על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם.
זה הפסוק, אני חוזר עליו.
כי ענן אדוני על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו
לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם.
מה קשה בפסוק הזה?
שהענן היה שורר רק כשהם היו נכים.
יפה.
וכאן כתוב מסע.
הרי כשיש מסע, הענן לא שוהה על המשכן, אלא הענן שלושה ימים קדימה.
מה אומר על זה רשי שלפניכם?
מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע.
וכן, וילך למסעה, וכן אלה מסעי,
לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולם מסעות.
גם מקום החנייה,
או הייתי אומר,
ההתבוננות,
המנוחה,
מתן רווח בין עדר לעדר, גם הוא קרוי מסע.
אדם לומד סוגיה, נגיד ללמוד סוגיה זה מסע.
אתה לומד את הגמרא, ואת הראשונים, ואת האחרונים, ואת המדובר, ודבר, ודבר. שנייה,
רגע לפני שאתה עובר לסוגיה הבאה, תעצור,
תנוח רגע ותתבונן
בסוגיה הזאת, תכנה רגע,
תעשה רגע חנייה, כמו שאמרנו לגבי טיול.
אדם מטייל, חבר'ה, איך אומרים?
עשיתי את נחל צאלים, עשיתי את שביל ישראל.
אתה בורא עולם, אתה עשית את השביל הזה?
טיילתי בשביל ישראל.
לא, עשיתי, עשיתי, רציתי וכל זה.
מי שיודע לטייל, הוא מטייל,
בשלב מסוים הוא עוצר,
עולה רגע לאיזה כיפה, מסתכל לאן הוא הלך,
מסתכל לאן הוא הולך להגיע,
עוצר ונושם, נח, מכניס את הדברים לתוכו.
גם מקום מנוחתם, גם מקום ההתבוננות והעצירה,
גם הוא קרוי מסע,
וזה מה שמאפשר לכל המסעות לחלחל ולהפך להיות חלק מאיתנו, שאני אזכה ללכת מחיל אל חיל ומסע למסע, אמן ואמן.
חזק וברוך. רבותיי, בשעת חתונה, תלמיד מכון מהיר,
הגאון הגדול, המתוק, החתן יובל תורג'באן,
שמתחתן היום בצפון, אז אני לא אהיה שיעור בחמש ורבע.
לא מצאתי מחליף אפילו. מי יכול להחליף אותה? אני שואל אותך, אז זה מין דבר.
לכן, תהיו חזקים, ואנחנו ניפגש, בעזרת השם, בתחשבון.
