שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים, או תודה רבה.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא בספר נתיבות עולם מאת המהרל מפראג.
זכותו יגן עלינו, אמן.
ואנחנו בנתיב
הנדיבות,
או שלא, לא, לא, לא. נתיב הכעס.
נתיב הכעס.
ברוך אתה, אדוני.
אלוהינו מלך העולם שהכל ימור. אמן.
טוב,
רק שנייה.
כן, הגענו אל נתיב הנדיבות.
נתיב הנדיבות, במהדור... פרק א', במהדורה המצויה לפניכם, שהיא מהדורת ברקוביץ',
שזה בעמוד תקעה.
תקעה.
מה? איך אתה יודע?
פרק א',
נתיב הנדיבות.
אה, כבר התחלנו את זה בעצם ולמדנו על ההבדל בין גמילות חסדים לבין נדיבות.
גמילות חסדים היא ביחס לזולת.
נדיבות זו תכונה פנימית.
יוצא לפי זה שאדם יכול להיות נדיב גם אם הוא לא גומל חסד לאף אחד כי אין לו למי לגמול.
לעומת זה גמילות החסדים היא פנייה אל מי שאנחנו רואים שהוא זקוק לאותה גמילות חסדים,
לכן
יש פה שני נתיבים, נתיב
גמילות חסדים בתחילת הספר
ונתיב הנדיבות לקראת סופו.
תודה רבה.
ואנחנו כן בעמודה גמילות חסדים עם עצמו, כן, אבל עצמו בתור זולתו, זאת אומרת
הוא החבר של עצמו, זו הכוונה.
לעומת זה הנדיב, אבל זאת פעולה כלפי מישהו,
זה יכול להיות כלפי עצמו.
לעומת זה,
הנדיבות היא טכונה בנפש.
בעמודה הימנית, דיבור המתחיל, ובפרק קמא דבטרה.
מוכח שנקרא ותרן כאשר אינו מדקדק על פחות משווה פרוטה, רק מוותר משלו.
כלומר,
יש פה ושם כמה חשבונות, שניים, שלושה שקלים, בואו נוותר, לא חשוב.
אמר רבי אבא בר שמואל,
איוב ותרן בממונו היה.
מנהגו של עולם,
האדם נותן חצי פרוטה לחנווני,
ואיוב ויתרה משלו,
הרי שנקרא נדיב כאשר מוותר מה אף חצי פרוטה.
ומה שאמר, מה?
מי זאת הפרוטה?
עליה הוא ויתר?
כן, החצי פרוטה.
ומה שאמר איוב,
מה שאמר, איוב ותרן בעמונו היה, ומניין דבר זה?
ונראה מה שאמר הכתוב איש תם וישר,
ירא אלוהים ושר מרע.
ובוודאי כאשר היו בו אלו מידות,
בוודאי הוא שר מרע.
ולמה אמר שר מרע בפני עצמו? כלומר, היית אומר, איש תם וישר,
ירא אלוהים.
התוספת ושר מרע היא לכאורה מיותרת. ברור שאדם שהוא תם וישר וירא אלוהים
הוא גם שר מרע.
אז כנראה שהשר מרע הזה בא להוסיף מידה נוספת.
מהי השר מרע?
לכך פירושו שהיה מרחיק את עצמו מן הרע.
מכל מי שאינו מוותר ומפני שאינו טוב ולכך הוויתור הוא הרחקה מן הרע
כאשר אינו מדקדק והוא מוותר ממון.
וכן נראה מדברי רשב״ם שפירש איוב ויתרה משלו ונותן לו כל פרוטה,
כל הפרוטה שהיה רע ממון בעיניו לדקדק בדבר קל עד כאן. זאת אומרת אם מישהו היה חייב לו
חצי פרוטה היה מוותר.
ולכך אמר רבי אבא דבר זה אחר שאמר גדול מה שכתוב באיוב יותר ממה שכתוב באברהם.
דאילו באברהם כתיב כי ירא אלוהים עתה.
ואילו באיוב כתיב תם וישר ירא אלוהים ושר מרע. זאת אומרת יש פה משהו יותר מאשר אצל אברהם.
ועל זה אמר רבי אבא איוב בטרן במונו היה ומדקדק לשון ושר מרע כלומר שהיה מרחיק עצמו מן הרע
כאשר מוותר אינו מקפיד על דבר מועט,
כמו שיתבאר מסמלות. עכשיו,
אז מה עם אברהם?
האם אברהם כן מדקדק על חצי פרוטה?
רק כן, נכון?
אם אתה אומר שגדול מה שיש באיוב מאשר באברהם, ושמה שהיה באיוב זה שהוא ויתר על חצי פרוטה,
משמע שאברהם לא מוותר על חצי פרוטה.
כתוב שהוא שר מרע, שר גבולי בן אברהם הממון היה רע, ולכן הוא זוכק עם רע. כן, ואילו אצל אברהם. הממון לא היה רע. אה, יפה.
כלומר, אצל אברהם, יפה מאוד.
זאת אומרת, איוב שר מרע כי הוא רואה בממון מה שיביא אותו אל הרע.
לעומת, אצל אברהם, שאצלו הממון לא היה רע. מדוע?
לפי העיקרון שאמרו חכמים,
שצדיקים ממונם חביב עליהם
יותר מגופם,
משום שאינם פושטים ידם בגזל. זאת אומרת, אצל אברהם,
אדרבה, חצי פרוטה היא חשובה,
לא בגלל שהוא רודף בצע, שחשוב לו חצי פרוטה.
אלא משום שהוא יודע מה הוא יכול לעשות עם זה,
משום שזה מחובר אצלו אל הקדושה שלו, כן.
אה?
לא.
למה שזה יענה על השאלה? כי אתה אומר שאם מייחוד והצורך הנעל סימן שאברהם היה ותרן,
אז זה סותר...
לא, לא החשיב ממון.
לא, זה לא מה ש... א', זה לא מה ששאלתי,
ב', גם בכלל לא שאלתי שאלה.
אני לא...
אני אומר, לאדרבה, משמע מזה שאברהם כן החשיב ממון.
כי אתה אומר, גדול הנאמר באיוב יותר מהנאמר באברהם.
אז צריך להבין, אם המידה הזאת שהוא ותרן בממונו
נאמרת כמידה שעושה אותו יותר מאברהם,
סימן שאברהם לא הייתה לו המידה הזאת, סימן שאברהם לא ויתר.
ואז השאלה היא, מדוע,
אתה אומר שהפסוק אומר שהוא כן ויתר.
התשובה היא שא', הגמרא אומרת שהוא ויתר,
סליחה, שהוא לא ויתר.
דבר נוסף,
יכול להיות שיש סיבה מיוחדת מדוע אם מחוט והצרוך נעל,
ואם ייקח מכל אשר לך,
יש לזה סיבה, ולא תאמר, אני השארתי את אברהם. כלומר, הוא לא רוצה לתת נקודות טובות למלך סדום.
אבל בדרך כלל, אברהם, כשהיו חייבים לו חצי פרוטה, כן היה דורש אותה.
ואני לא מבין. הגמרא אומרת,
גדול
הנאמר באיוב
מאשר מה שנאמר באברהם.
משמע, שהמעלה שיש לאיוב אין לאברהם.
זה מה שהגמרא אומרת.
למה נעלבת?
אה, זו בדיוק השאלה. עכשיו הבנת את השאלה.
השאלה, איך אפשר להגיד דבר כזה? אנחנו כל כך מעריכים את אברהם, ופתאום הופכים את אברהם לאחד שמקפיד על חצי פרוטה?
איך זה יכול להיות? תשובה,
זה נכון שאברהם הקפיד על חצי פרוטה.
הוא הקפיד על חצי פרוטה, בגלל שהוא ראה בחצי פרוטה לא דבר רע, אלא דבר טוב.
דבר שאיתו הוא יכול לעשות הרבה דברים טובים, לפי העיקרון הידוע, שצדיקים המונם חבים עליהם. כן, מה אתה אומר?
נכון, אברהם ודאי לא רצה לגזול,
ולכן הגמלים של אברהם היו זמומים, זה לא קשור לעניין.
לא, אנחנו מדברים על זה שאברהם בוודאי לא רצה לקבל ממון שלא מגיע לו, כן?
הגזל ודאי שלא, כן?
כן.
מה זה טיפ?
אתה אומר שהטיפ,
אני יודע, הבנתי, אבל אתה אומר שהטיפ מורה על מה?
שאנחנו כן ותרנים?
לא, לא,
אתה לא ותרן.
כשאתה נותן טיפ, אתה גומל חסדים.
וזה דבר שהוא ראוי תמיד.
שירות, ודאי.
קשר, מלשון שירות, אותם אותיות.
טוב,
מה?
כי יו ויתר על דבר כזה, נכון?
נכון.
נכון. דבר גדול, גם יו וגם אברהם לא ויתרו.
זה נכון.
דבר גדול, לא אברהם ולא יו ויתרו.
המידה הזאת,
עכשיו אנחנו ממשיכים בדברי המהר״ל.
המידה הזאת, כאשר יש בו הרחבת יעד,
הוא מידה של כבוד מאוד,
ולפיכך ייקראו הקצינים נדיבים.
אומרים להושיבו עם נדיבים.
מה זה נדיב? שם זה לאו דווקא תכונה של נדיבות,
אלא הכוונה של אצילות.
אצילות הנפש נקראת נדיב.
גם הקצינים, כלומר אנשים בעלי שלטון.
ומידה זאת אמרו עליה בפרק בני העיר.
שאלו תלמידיו את רבי נחונייה בן הקנה,
במה הארכת ימים?
יש מספר חכמים שמה שהיו זקנים מאוד,
ושואלים, שאלו כל אחד מהם למה הוא זכה להאריך ימים.
אמר להם,
מימיי לא נתכבדתי בקלון חברי,
ולא עלתה עמי קללת חברי על מיטתי ובתרן הייתי בממוני.
הדבר השלישי זה מה שמעניין אותנו כאן בשער הזה.
כלומר, שלושת הדברים האלה גרמו לו לאריכות ימי. עכשיו אתה מבין, מה הקשר?
כשהוא הלך לישון אף אחד לא היה נגדו.
התפייס עם כולם.
אז זהו, זה שאלה מעניינת. רבי יהושע בן כוחא שאלו אותו גם את השאלה הזאת
והוא ענה, קצת בחיי?
כן, אבל נשאלת השאלה,
הוא היחיד מבין החכמים שענה כך.
כל האחרים הסכימו לענות.
אז כנראה יש פה כמה דברים.
לדעת,
כלומר, הם הבינו שאצל החכמים האלה אריכות הימים יש לה אופי מוסרי, זה לא במקרה.
הרגישו שיש משהו מיוחד שגרם לדבר הזה.
אגב, אני רוצה לספר לך סיפור הרב מנחם בורשטיין,
שליטה.
סיפר שכשאבא שלו היה בבית החולים והוא היה צריך לעבור ניתוח,
אביו כבר היה מבוגר,
אמרו לו שלפני הניתוח הוא צריך להוריד את השיניים מהתותבות.
ככה מקובל.
אז הוא אמר, אין לי,
השיניים שלי זה שלי, זה לא תותבות.
לא, שיניים, כל השיניים היו בסדר.
פעלו מאוד מזה הרופאים.
הוא הלך וסיפר את הסיפור הזה לרב מרדכי אליהו זצה.
הרב אליהו אמר לו,
אביך לא מקנא בשום אדם.
וכתוב, ורקב עצמות קנאה, כך כתוב ביוב, נכון?
רקב עצמות
קנאה.
הקנאה גורמת להרכיב את העצמות. אז אם השיניים שלו שלמות, סימן שהוא לא מקנא באף אחד.
אמר לו, אכן זאת התכונה העיקרית שלי.
עכשיו, טוב, אבל אם יבטיחו לקנא, אז מה יהיה עם רופאי השיניים?
טוב,
אז מה?
אה, יפה.
עכשיו נשאלת השאלה,
אז למה רבי יהושע בן קרחה נעלב?
כן, אז מי ששאל אותו את זה, נדמה לי, היה רבי יהודה הנשיא.
עכשיו, רבי יהודה הנשיא היה במחלוקת,
כלומר, הוא היה שייך לאסכולה
שלא עודדה מרד ברומאים.
לעומת זה, רבי יהושע בן קרחה היה מקורב לרבי עקיבא, יש אומרים אפילו שהוא היה בנו,
והוא תמך במרד בר כוכבא.
ולכן, כשרבי יהודה הנשיא שואל אותו במה ארחת הימים,
הוא מעורר מחלוקת ישנה.
ישראל אומר, קצת בחיי, הוא לא מתעצבן על זה, ככה מסביר הרב צביעות דקות.
כלומר,
כי הרי בית הנשיא לא השתתף במרד.
המידה הזאת,
אז בואו נראה מה שהוא אומר כאן. שאלו תלמידיו את רבי נכוניה בנקנה,
במה הארכת הימים? אמר להם, מימיי לא נתכבדתי בכלוד חברי, ולא עלתה עמי כלילת חברי על מיטתי,
ובתרן הייתי בממוני.
אז הגמרא שם מפרטת
לא נתכבדתי בקלון חברי כי הא דרב הונא דרא מרא כתפי
עתה רב חנה ברחני לי וקשקיל מיני
אמר לי עיר גלעד דרית במטח דרא
והילה התייקורי ענה בזילות עד אידך לה ניחה לי
זה הדבר הראשון מה אפשר תרגום תרגום אה זה לא ברור טוב זה מסביר מה זה לא נתכבדתי בקלון חברי
כי ה, כמו הסיפור הזה,
די רב הונא, של רב הונא,
דרי מרא אקיטפי, היה נושא את העט חפירה
על כתפו, כן? רב הונא הייתה לו מלאכה,
אז מה הוא, הוא עסק בחקלאות, רב הונא. אגב, צריך לדעת מי זה רב הונא?
אתם יודעים מי זה רב הונא?
זה תלמידו המובהק,
של רב,
כן? רב גדולה, מוראים ובבל.
וכמה תלמידים היו לו?
עשר.
שמונה מאות.
לרב הונה היו שמונה מאות תלמידים,
והוא היה נותן להם שיעורים,
ובשיעור היו נשארים שעות רבות.
וכשהיו קמים, ככה אומרת הגמרא, לשון גוזמה,
היה עולה אבק שהיה הופך לענן,
והיו רואים אותו בארץ ישראל,
כן? כלומר, זה תלמיד חכם עצום, גדול הדור, ממש.
מה הוא עושה כדי להתפרנס?
יש לו את חפירה.
כן? אגב, התלמוד אומר באיזשהו מקום אחר,
שכאשר היו באים לדון אצל רב הונה,
היו באים לדיון בתור דיין.
אז הוא היה אומר, אני מוכן לדון אתכם,
בתנאי אחד,
שבזמן שאני דן אתכם,
תשימו מישהו אחר
בראש הדקל לקטוף את התמרים.
כן? זה המקצוע שלו.
הוא היה לוקח את התמרים מהדקל.
מה?
אז הם אומרים, אני צריך להפסיק מהמלאכה שלי.
אז מזה מגיע לי פיצוי, תשלחו מישהו אחר במקומי.
כמו היום שתלמידי חכמים מתפרנסים ממעשי ידיהם, כמובן,
כי בוודאי לא עברו על דברי הרמב״ם, שאומר מעלה גדולה למתפרנס ממעשי ידיו וכו'.
טוב, אז אם כך,
רב הונא היה הולך עם העט חפירה הזה. דרא מרא אקידפי.
היה נושא את העט על כתפו.
עתה רב חנא בר חנאילאי וקשקין מיניה. הגיע רב חנא בר חנאילאי,
תלמיד שלו,
רואה אותו, לוקח ממנו את חפירה.
אמר ליה זה אמר לא.
אמר זה כמו בעברית, כן?
ליה זה לא.
אי רגילה דידרית במטה אחדרי. אם אתה רגיל גם במקום מגוריך
לקחת, לשאת כזה דבר, אז אתה יכול לעשות.
והילה, אבל אם אתה לא רגיל לעשות את זה,
התייקורי אנא בזילותא דידך להניחה לי, שאני אתכבד בקלונך לא נוח לי.
כן? כלומר, אני לא רוצה
שעל חשבון הכבוד שלך יהיה לי יותר טוב.
בסדר?
זו אם כן ההדגמה של מה זה לא נתכבדתי בקלון חברי.
ולא עלתה על מיתתי כלילת חברי.
מה זה? כי יד אמר זוטרה,
כי אב הסדיק לפוריה,
אמר שר אלה לכל מאן לצערן.
זה הדבר השני,
ובט... מה? מה זה פורייה? פורייה. פורייה זה מיתה.
כן? כשהיה עולה אל מיתתו.
אז הוא היה אומר, שר אלה לכל מאן דצערן.
ובטרן בממוני הייתי, אגב, מה זה שר אלה?
ותר. ותר, כן, מותר להם, כן, לכן הוא שאל לה.
ובטרן, מה?
זה לא חובה, וזה מודפס בסידורים.
ובטרן בממוני הייתי, דאמר איו, דאמר,
מה?
שאמרו,
איוב ותרן ממונו היה שהיה מניח פרוטה לחנווני מממון.
טוב, פה לפי הגרסה הזאת, זו פרוטה שלמה, לא חצי פרוטה.
אמנם,
מה,
שאם הוא היה חייב לו בתור עודף פרוטה, הוא היה מניח תעזור.
מה?
החנווני, הוא נתן כסף לחנווני, החנווני נותן לו עודף.
כמה עודף? פרוטה. הוא אומר לו תעזור.
קח את זה, תעשו.
זה נקרא ויתור.
מה?
למה זה לא נקרא ויתו? הוא חייב לו פרוטה, והוא אומר לו, אל תחזיר.
לא, אז לא הבנת.
הקונה זה הוותרן.
הקונה.
הקונה הוא אמר, כלומר חייבים לו פרוטה,
והוא אומר, אני לא רוצה אותה.
זה נקרא ותרן.
זה ממון שמגיע לו...
זה מעלה.
הוא יכול היה להגיד, אני רוצה את הפרוטה.
לא מדובר על דבר גדול, מדובר על דבר קטן. 20 שקל זה הרבה פרוטות.
אנחנו מדברים על פרוטה.
אנחנו מדברים על פרוטה.
מה, מאיפה הכתוב לומד את זה?
שמה?
שהיה מניח פרוטה, נכון, הסוגיה הזאת? על מי, אתה אומר על איוב?
כן, ויש... זאת שאלה...
כן, דרך אגב.
אז זאת שאלה שהמהר״ל שאל בעמודה הימנית למטה.
ומה שאמר איוב התרן בבונו היה, ומנין דבר זה?
נכון? והוא ענה, נכון? מה הוא ענה?
שמה הפסוק, השתמשת שמה. שמה בפסוק? מאיזה מילה בפסוק הוא דייק את זה?
שר מרע. אז למה אתה שואל?
אם זה מה שלמנו היום?
אני מסתדר. טוב,
מה לא מסתדר?
למה לא מתיישב?
הוא אומר לך
שהייתה מעלה יתרה על אברהם.
כן, על מטרה, על ה... מה זה בשר מרע? כי הוא ראה בממון דבר רע.
הוא ראה בממון או מה שמביא לרע.
זה מה שהוא אמר מקודם.
כן, אבל בסדר. טוב.
אני, בסדר.
זה כמו השאלה,
יש אנשים שאנחנו צריכים לכבד, נכון? צריך לכבד את ההורים, צריך לכבד את האבא, צריך לכבד את הרב, צריך לכבד את המלך, נכון?
לכאורה זה לא בסדר,
כי אתה מכשיל אותו, כי הרי הרודף אחרי הכבוד,
זה מידה רעה.
אז איך אנחנו עושים דבר כזה, אה?
הבנת את השאלה? זו שאלה דומה לשאלה שלך.
מה זה עושים שאלה?
אבל אתה גורם לו נזק.
התשובה היא שהכבוד שאתה נותן למי שאתה חייב בכבודו,
זה בגלל שזה טוב לך.
דבר נוסף,
כשההורים דורשים שיכבדו אותם,
זה בגלל שהם אוהבים כבוד?
בגלל שהם אוהבים את הבן.
הבן צריך לכבד את ההורים, ולכן האבא צריך להקפיד על כבודו.
זה לא מצד רדיפת הכבוד של האב, אלא אם כן הוא
לא מחנך טוב.
טוב, עד כאן, אם כן, ההסבר של שלושת הדוגמאות לדברי
רב נחוניה, רבי נחוניה בן הקנה.
אמנם,
מה שעל ידי שלושה דברים אלו מאריך ימים,
כן, יכולת להגיד משהו אחר, אני יודע, אני הנחתי תפילין דרבנותם,
או כל מיני דברים אחרים.
יש לפרש,
כל מצווה שהאדם דבק בה ביותר, והוא זהיר וזריז מאוד מאוד,
עד שאפילו פעם אחת לא יחטא במצווה,
מביא לו החיים.
הוא היה זהיר באלו שלושה דברים ביותר.
והוא עדין אם היה זהיר וזריז ב... אז זריז וזהיר בדברים אחרים.
כלומר,
זה לא שדווקא שלושת המידות האלה גורמות לאריכות ימים,
אלא הזהירות היא הגורמת לאריכות ימים.
זה מה שאומר המהרד.
וכל מקום שאמרו במה ארכת הימים, ואמר בשביל דבר זה,
רצה לומר שהיה זהיר וזריז בדבר ההוא.
כמו שאמר מימיי וכולי, כלומר שכל ימיו עשה זה,
כך יש לפרש.
זה הפירוש הראשון.
מה?
לא הבנתי מילה.
זה משהו אחר. שואלים איך יכול להיות שהם יאריכו ימים? כלומר, זה לכאורה לא ייתכן שבבליים יאריכו ימים. שהרי כתוב
למען יאריכו נעמך על האדמה.
על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. לכן בבבל בעיקרון צריך לא להאריך ימים.
עכשיו כן, מדובר לא על משהו כללי, כמו שם שמש משקיעים ומעריבים בתי כנסת.
כי הרי מי שהולך לבית הכנסת,
למרות שזה בגולה,
הוא כאילו בארץ ישראל.
כן?
אז הוא קצת בארץ ישראל, לכן הוא מאריך ימים.
פה אנחנו מדברים על מידות של אנשים שהיו בארץ ישראל. רבין נחוניה בן הקנה לא היה בבבל,
הוא היה בארץ ישראל.
כן, לכאורה כן, אבל
בפירוש הראשון המהר״ל אומר, זה לאו דווקא בגלל שמצווה ספציפית זו,
אלא עצם ההקפדה שלו, הזהירות שלו במצווה,
זה מה שמאריך את ימיו. עכשיו אני רוצה להבין את הנקודה הזאת.
אם אדם זהיר במיוחד במצווה מסוימת, מה זה אומר עליו?
שמשם הוא יונק את חייו.
ברור. יש אנשים שמצווה ספציפית
היא זו שנותנת משמעות לכל חייו.
כן, כמו הוא היה אומר.
זה,
מה?
לא יודע, לא יודע, לא אכפת לי גם.
אבל היה יהודי אחד, הרב לופס, זיכרונו לברכה.
כן?
בעכו, כן.
מה הוא עשה?
הוא הקים את כל המניינים עם הנץ,
עם הנץ החמה.
כן? זאת אומרת, זה היה, מזה הוא היה חי.
יום אחד הוא הגיע פה לירושלים,
הוא הצליח לתת איזה דרשה, משהו,
אמרו לו, כבוד הרב, יש פה שטיבלח.
מה?
שטיבלח, הרי יש כל מיני שעות. התחיל נאום חוצב להבות על זה שרק תפילת ותיקין יש לה מקום וכולי.
אז מה זה אומר על הרב לופס?
שזה החיות שלו,
שזה השליחות המיוחדת שלו.
מישהו אחר, יש לו שליחות אחרת.
כן, מה אתה אומר?
כן, נכון, נכון, נכון.
טוב, מה?
ככה הוא אמר?
מי שאומר כל הזמן אותו דבר, סימן שיש לו מה לומר.
אז עכשיו אני רוצה להגיד לך מאיפה הוא לקח את זה.
גם מאיפה הוא לקח את זה?
ממני.
מאיפה אני לקחתי את זה?
לא.
לקחתי את זה ממרצה לפילוסופיה בבר אילן,
שאמרה לי את זה.
בסדר?
אז זה ההשתלשלות של הדברים. בסדר.
עכשיו, בואו... אבל זה נכון.
זה נכון. אם כל הזמן אתה חוזר על אותו הדבר, סימן שזה מה שיש לך לומר.
זה משמעותי.
כן?
אבל, אז לכן אומר כאן המהר״ל,
רבי נכוניה האריך ימים בגלל שהוא ידע לזהות מאיזו מצווה הוא יונק את חייו. יש גם בגמרא לאחד החכמים שאלו אותו,
אבוך במאי הווה זהיר תפי, במה אביך היה נזהר ביותר.
אומר האריזה, למה שאלו אותו את זה? כי רצו לעמוד על שורש נשמתו.
רצו לדעת מאיפה הוא יונק.
אגב, זה יכול להיות הרעיון של מסורת אבות כולה בעצם, לא? שמה מסורת אבות? כל אחד מה שהוא מקפיד בעצם?
אפשר גם להגיד את זה, נכון, נכון, אבל אפשר גם לראות לאורך ההיסטוריה.
אתה רואה שחכמים מסוימים הקפידו על דבר מיוחד ועל זה מסרו את הנפש.
כן, אפשר לומר שזה התיקון שלו, אם יש לו מה לתקן.
טוב,
אבל המהרל כאן מציע פירוש אחר.
עד עכשיו זה היה הפירוש האחד, עכשיו פירוש הפוך.
אבל נראה כי אלו דווקא הראויים לאריכות ימים.
עכשיו הוא מתחיל להסביר שזה לא בגלל ההקפדה,
אלא בגלל התוכן של המצוות האלה עצמן.
וזה כי כאשר לא היה מתכבד בקלון חברו,
אף כי היה מגיע לו מזה כבוד, כי הרי
רב הונא,
ראש הישיבה בבבל,
ברור שמגיע לו שיכבדו אותו ושיקחו לו את החפירה.
מגיע לו.
אף כי היה מגיע לו מזה כבוד,
ולא היה חפץ רק בכבוד חברו ולא בקלונו,
דבר זה מביא לו החיים. כלומר, הוא רוצה לתת כבוד גם לחבר שלו שרוצה לעזור לו.
ודבר זה יתבאר אצל למדנו אורחות חיים,
היזהרו בכבוד חבריכם, כאשר
יתבאר בנתיב אהבת רע.
איפה זה נתיב אהבת רע?
בספר הזה, נכון.
ועוד אמר,
אז זאת אומרת שמה בעצם נותן כאן את אריכות הימים? זה שהוא רוצה לתת כבוד לשני.
הוא רוצה לתת כבוד לשני.
אז ואז זה יוצא לפי זה שהוא יוצא מהמעגל הפרטי שלו,
וזה מתרחב על חברו.
זה מתחיל על חברו, הוא צריך יותר חיים,
לכן הוא מאריך ימים.
יפה, זה מנהג טוב.
כן, אתה יודע, כשאומרים בכבוד, הכוונה, יאללה, תתחיל כבר את החזרה.
כן, בכבוד.
כן.
ועוד,
זה כמו המילה סליחה.
סליחה, אתה מוכן לזוז מכאן?
כן, לפעמים המילה סליחה היא לאו דווקא ביטוי לבקשת סליחה.
טוב.
ועוד אמר, שלא עלה על מיטתו כלילת חברו.
רצה לומר,
מחלתי לו, כן, תראו את הפירוש, איך הוא מפרש, לא עלתה על מידתי קהילת חברו,
מחלתי לו אף אם קילל אותי.
לא, כי מגיע לו והוא לא רוצה לקבל, זה נקרא ותרן.
מגיע לו הכבוד, הוא לא רוצה את הכבוד.
יכול להיות, אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן. אנחנו מדברים על מידת הוותרנות.
בסדר, אז מה?
יכול להיות שהוותרנות נובעת מן הענווה, אבל זו ותרנות.
זה נתיב הנדיבות כאן,
לא נתיב הענווה.
למדנו נתיב הענווה.
נכון? הלאה.
ועוד אמר,
שלא עלה על מיטתו קהילת חברו ורצה לומר מחלתי לו אף אם קילל אותי.
וזה כאשר מוותר ומוחל לו ולא היה מדגדג עם חברו.
גם השם יתברך היה מוותר לו.
ולא היה מדגדג עמו בחיים שנתן לו. כן? הרי הקדוש ברוך הוא יכול להגיד לאדם,
תשמע, נתתי לך כך וכך שנים, אל תיקח אפילו שנייה אחת יותר.
אבל אם רואים שאותו אדם ותרן,
אז הוא גם, אז קדוש ברוך הוא אומר, טוב, נוותר לו, ניתן לו עוד צף.
יש סיפור של עגנון על אחד הצדיקים שהגיע מלאך המוות.
אמר לו, באתי לקחת נשמת רמת שואה, עוד לא התפללתי מנחה.
לא, בסדר, זה גומר מנחה, מלאך מלאך, לא התפללתי ערבית.
וקריאת שמע על המיטה, ולמחרת צדקה, ופה ושם ושם.
בסוף מלאך המוות רואה שכל הזמן הוא במצוות, עוזב אותו.
לכן הוא מעריך יביא.
אתה חושב שירה מונטיפיורית.
אה, כן, שירה מונטיפיורית.
יש לי עוד מה לעשות שם, כן.
אה, מקללים תמיד את הצדיקים, אתה לא יודע?
את יודעת שהתורה אומרת לא לקלל את הדיין.
אם יש ציווי מיוחד לא לקלל את הדיינים, סימן שהדיינים,
הם מושכים את הקללות.
כן.
אז אתה יודע, יש ב...
דווקא אצל היוונים מספרים שהיה צריך,
לפעמים היו מחליטים על מישהו שצריך לגלות אותו מהעיר,
והיו עושים על זה בחירות,
כלומר, היה צריך לשים פתק בקלפי,
האם אתה רוצה לגרש אותו או לא רוצה לגרש אותו.
היה אחד בשם, אני חושב, תמיסטוקלס,
ששאלו,
מישהו שאל אותו,
הוא עמד לדיון האם לגרש אותו מהעיר או לא,
ואז מישהו שאל אותו, תגיד, איפה הפתק שצריך לגרש אותו? הוא נעירה לו.
הוא אומר לו, אבל למה אתה נגדו? הוא אומר, כי נמאס לי לשמוע תמיסטוקלס הצדיק.
כן, אז יש דברים כאלה.
טוב,
ועוד אמר, אז לכן לא היה, וכך אמר מסכת יומא, אמר רבי אלעזר,
כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשע, שנאמר נושא עוון,
עובר על פשע.
למי נושא עוון? למי שעובר על פשע.
וכמו שמבואר,
שהוא מבואר בנתיב התשובה עיין שם. איפה זה בנתיב התשובה?
בספר הזה, כן, בסדר.
הרי מבואר
כי המעביר הוא מוכל לפי מידתו אשר נוהג,
נוהגים עימו גם כן,
כמו שהוא מוכל ומוותר למי שעשה לו דבר,
ולכך אף אם נגזרה עליו מיתה בשביל מה?
בשביל דבר כלשהו,
גם כן מבטאים לגזירה שנגזר עליו ולא מוקמין הגזירה
שנגזר עליו, ובכך מאריך ימים.
מעמידים.
בארמית אוקמה זה העמיד.
ועוד אמר,
ותרן הייתי בממוני שלא הייתי מקפיד והיה עושה דרך ויתור לכך היו נוהגים עימו גם כן לתת לו שפע חיים בויתור
כפי מידתו שאינו מקפיד והכל דרך ויתור.
ואמר
ואיוב ותרן בממונו היה ומפני שהיה ותרן בממונו לכך היה מאריך לא ימים
שהרי חי 140 שנה אחר מעשה שטן
וזה היה בשביל שהיה ותרן בממון שלו אלו שלושה דברים גורמים לאדם חיים.
אגב, בן כמה היה איוב כשקרה לו כל האסונות?
אומרים חזל שהיה בן 70. אז יוצא שאם הוא חי עוד 140 שנה, כמה זמן הוא חי בסך הכל?
210. ולכן אמרו שאיוב נולד כשישראל ירדו למצרים ומת כאשר הגיעו המרגלים.
כן, אז סך הכל 210 שנים.
טוב,
אמנם,
אומרים מסכן איוב,
לא רק באו עליו כל האיסורים, אלא אומרים שהוא לא היה.
כן.
אמנם,
עם כל זה,
אינו ראוי שיהיה ותרן יותר מדי,
אפילו אם רוצה לוותר לעניים.
כלומר,
הרי מה שאמרו שהוא מוותר על דבר מועט,
על דבר גדול, לא יוותר.
האם הוא חייב לא לוותר? תלוי, עד כמה גדול.
כן, זה כמו שאומרים, יש לי עקרונות,
אבל תלוי כמה כסף תיתן.
שהרי אמרו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש,
שמא יצטרך לבריות.
כן, יש אנשים שהיו עשירים ובזבזו את הכסף שלהם לטובת אחרים, בסוף לא נשאר להם כלום.
מעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו חברו, ומנו רבי ישבב.
מה זה מנו?
מי הוא? זה בארמית, כן? בסדר.
ואית דאמה רבי ישבב, ולא הניחו חברו,
ומנו רבי עקיבא.
הוא מההרוגי המלכות, כן, מעשר ההרוגי המלכות.
רבי ישבב הסופר,
דאמר קרא אשר תיתן לי עשר העשירנו לך.
והאה לה דמה עיסור הקמה לאיסור הבטרה.
העשירנו לך לבטרה, כי קמה עד כאן. ואם זה בצדקה, ומכל שכן בשאר דברים.
מה המשפט הזה? מה?
איזה משפט?
והרי לא דומה האיסור הראשון לעיסור השני. למה?
נגיד אדם יש לו מאה אלף שקלים, נותן עשירית,
כמה הוא נותן?
עשרת אלפים, כמה נשאר לו?
תשעים. מה זה עשירית?
תשע אלף. תשע, זה פחות.
כן, אז לא, אז בעצם אומרת הגמרא, לא,
אותו, האיסור הראשון והאיסור השני שווים.
צריך עשרים אלף.
זה נקרא חומש.
מה?
מה, יכולתי להגיד,
כל פעם אני נותן עשירית. עשירית ממה שנשאר, אז זה פחות.
נכון?
אם אדם יש לו מאה אלף שקל והוא רוצה לתת עשירית, כמה הוא נתן?
נשאר לו כמה?
כמה זה עשירית של 90,000?
אז זה 19,000. אז כשאומרים שהוא נתן שתי מעשרות,
הכוונה רק ל-19,000 או ל-20,000.
אז הגמרא אומרת, לא, אל תחשוב שהאיסור השני, כלומר העשירית השנייה,
פחות מכן, אלא אותו הדבר. זה סך הכל 20,000.
בסדר?
בסדר. ודאי, אין שום ספק.
ואם לא בצדקה,
ואם זה אסרה, ואם זה בצדקה,
כל שקרים ושאר דברים.
ומה שאמר
המבזבז עד יבזבז יותר מחומש.
דבר זה,
שכמו שעשירי הוא קודש לשם,
ולפיכך ציווה להפריש העשירי שהוא נבדל מן התשעה,
ולתת אותו אל השם יתברך.
ודבר זה מבואר בכמה מקומות.
הרי למה,
למה כשנותנים צריך לתת עשירית?
למה לא חלק
אחד משבע או אחד מאחד עשרה, למה דווקא העשירי?
כי העשירי קודש, זה מה שהוא אומר,
כן? זה מה שקראנו לפני שלוש שניות בערך.
עכשיו, מה זה העניין של העשירי קודש?
כי כל מספר הוא מספר פרטי.
כלומר, אתה אומר, שתיים זה יותר מאחד.
כלומר, אתה מספסל עוד אחד, שלוש זה יותר משתיים.
יותר משלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע.
תשע זה המקסימום של הפרטים, כן?
כלומר, אתה אומר, סך כל הפרטים זה 9. אבל העשירי,
כיוון שהוא סוף המספרים,
הוא כבר הכולל.
לכן יש לו מעלה בפני עצמה.
כי הרי 10 זה 9 ועוד 1. אז ה-9 זה הפרטים,
העשירי זה הכלל, לכן יש לו קדושה מיוחדת.
ברור כי הרי 10 זה המספר הגדול ביותר שיש,
אין יותר גדול מ-10, נכון?
אתה אומר,
11?
מה זה 11?
מה זה 11?
זה עשר ועוד אחד.
זאת אומרת, אתה חזרת אל הפרטים.
ברור?
טוב.
מה?
את המילים הבנתי, אבל לא הבנתי.
טיפה עומד, קצת לא עומד, את המשפט של הרב.
אני אשאל אותך שאלה.
אני מבין שתשאול מספר. בוא, אני אסביר לך.
אתה מבקש הסבר, ואתה לא נותן לי להסביר.
יש לך אחד,
אז השני הוא הפוך ממנו.
שניים, נכון? אם לך שני דברים, האחד הוא לא השני, השני הוא לא האחד, נכון?
זה שניים.
אתה רוצה שיהיה איזה גורם מחבר, מה אתה עושה?
עוד אחד זה שלישי.
אז השלשה זה המספר המושלם.
בסדר? עכשיו,
מכאן ואילך אתה עושה שלשות, שלוש שלשות.
אז למה אתה צריך את העשירי?
העשירי הוא מחוץ למניין.
מובן.
ראה, ראה, ראה, יש פה יהודי ששואל.
בגלל שהוא מחבר בין ההפכים.
אחד הוא הפוך מהשני,
השלישי מחבר.
זה השלשה האולטימטיבית, זה שלוש פעמים שלוש,
זה יוצא תשע.
אז יוצא שהעשירי הוא מחוץ למניין.
אז הוא עומד בפני עצמו. כן, מה השאלה?
אין דבר כזה בסיס אחר מבסיס עשרוני. מה, איפה אתה לקחת את זה? מהמתמטיקה החדשה?
אבל הקדמונים מהר מאוד הגיעו לזה שהבסיס המועדף
מבחינה מתמטית זה הבסיס העשרוני.
אמנם
אצל הרומאים הקדמונים הבסיס היה בסיס חמישוני, כן?
בסיס חמש,
ואצל הבבלים על יסוד שתיים עשרה,
ומזה נשאר לנו שתיים עשרה שעות ביממה.
אבל בסופו של דבר מה שגבר במציאות זה הבסיס העשרוני בגלל,
בגלל האצבעות, יפה, כל דבר בונות הן.
כן, מה אתה אומר?
זה סיפור,
עשרים בחוץ, מהמאה הישן, או עתר או תשע עשרה.
הכי טוב, אגרא אומר חמישית.
כן, אגרא אומר לתת חמישית.
במכך.
אבל,
לא נהגו כמוהו, זה בסדר.
כן, כלומר, לא צריך להשתגע.
אבל תלוי. אם אדם, כתבו הפוסקים שאם אדם הוא עשיר מאוד,
מותר לו לתת לו יותר, לתת לו יותר מחמישית.
אבל רק בעשירים גדולים.
כן, מה אתה אומר?
זה כבר הלכות של דיני מעשרות,
יש בזה הרבה מה לדבר.
למשל, דבר שאני סובר אותו, לא כולם מסכימים, אבל אני סובר אותו,
שמה שאתה נותן לביטוח לאומי וביטוח רפואי,
זה כלול בתוך המעשר.
חינוך הילדים תלוי באיזה גיל,
כן,
או חוגים וכו', מה?
אה?
להלכה עשירית.
אבל גם העשירית זה לא חיוב מוחלט.
מה?
יש אומרים, נכון, יש מחלוקת בדבר הזה.
אבל ראוי לאדם להפריש מעשרות, אבל צריך לדעת שהמעשרות
זה הרבה דברים קלויים במעשרות, כן?
התרת נדרים זה תלוי, יש דברים שאפשר ושאי אפשר, זה...
לקזץ את הפיתוח הלאומי ואת הרב שופט פוליטי.
אז זה תלוי, זה קשור להלכות התרת נדרים. יש נדרים שאפשר להתיר, דברים שאי אפשר להתיר, וגם הייתה הכוונה של האדם כשהוא נהג וכו', בסדר?
אז זה בנתיב הנדרים,
אבל אין נתיב כזה.
כן, מה אתה אומר?
אה, בידי על הבזבוז,
בגלל שכתוב כאן בזבוז.
הבזבוז זה מעבר לחיוב.
בסדר?
הוא,
זה הייתי, טוב.
זה אומר שכל ה... מה?
החשבונים המתמטיים, מה שאנחנו מכירים, הוא מבוסס על פילוסופיה בעצם.
אפשר להגיד לי מה אתה רוצה.
השאלה על מה מבוססת על פילוסופיה.
טוב, ומה שאמר,
אתה יודע שאצל הפיתגוראים,
לכל מספר הייתה משמעות.
הם לא ציירו את המספרים כמו שאנחנו מציירים. אתה יודע איך ציירו את המספר 1?
עיגול שלם.
זה 1. איך ציירו את המספר 3?
משולש.
כן? זאת אומרת, זה לא כמו שאנחנו... זו תפיסה אחרת לגמרי של מהות המספר.
טוב.
אה?
מספרים שלנו זה מספרים שלנו.
מספרים שלנו היום זה מספרים שהתחילו בהודו.
למה?
האפס אומצה בהודו, כן? ואיך תראו את האפס?
נקודה.
נקודה? זה עבר אחר כך לארצות המוסלמיות
ואחר כך לארצות הלטיניות.
ומה שאמר,
המבזבז היה לבזבז יותר מחומש,
דבר זה שכמו שהעשירי הוא קודש לשם,
ולפיכך ציווה להפריש העשירי שהוא נבדל מן התשעה,
ולתת אותו אל השם יתברך, ודבר זה מבואר בכמה מקומות.
וכן החמישי.
הוא נבדל מן הארבעה,
הרי חמש זה לא ארבע,
נכון?
אבל כי השטח
יש לו ארבעה רחקים, שהרוחק הוא גשמי.
זאת אומרת, בשטח יש לך קדימה, אחורה, ימין ושמאל.
כלומר, זה מדובר על עולם דו-מימדי.
אבל החמישי הוא כנגד האמצעי.
האמצעי בין הקואורדינטות זה נקודה,
שאין לו רוחק גשמי,
וכך הוא מיוחד שהוא קודש לשמיים.
הוא לפיכך מוותר על יותר מחומש.
כי עד דלת שייך אליו דווקא,
כי הוא אדם גשמי,
ואם יוותר יותר מחומש הוא מחסר עצמו,
כי עד ארבע הוא שלו.
וזה נרמז בה,
כי כל האותיות הן גוף אחד,
חוץ מן הה,
שיש בה שני חלקים.
האחד הוא דלת,
והשני הוא הנקודה שהוא בתוך הדלת,
שנעשה מזה,
קוף.
אתה נכנס פה לשאלה גדולה, איך כותבים קוף?
אנחנו יודעים היום מכתבי יד של כת ים המלח וכדומה,
וכל השרידים העתיקים שהגיעו לידינו, שהקוף היה מחובר אל הגג.
כן.
טוב,
היום אנחנו פוסלים ספר תורה שיש בו קוף כזאת, אבל זה לא פשוט. דעת הרמב״ם שזה בסדר.
ודבר זה מורה לך
כי החמישי נבדל מן הארבעה, שם השטח, שהיא גשמית,
וידוע כי הנקודה האמצעית שהוא בתוך השטח נבדלת מן השטח אשר יש לו ארבע רחקים ויש להבדיל ולהפריש החמישי לזוי להשם יתברך ולצדקה
ואבין זה.
וזה שהה הוא אחר הדלת
וזהו שאמרו זל, מהי טעמה פשיט קראה דג לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים.
ואחר כך הה שיש לו לוותר על החומש הנרמז בה וייתן אל הדלים אבל העשירי
שהוא המעשר
הוא מחויב שייתן.
זה לא בזבוז.
וזה ההפרש שיש בין ההא ובין הדלת.
כי החמישי אין נבדל לגמרי מן הדלת,
רק הוא מחובר אל הדלת,
כמו שהוא לפניך,
בהא שהנקודה הקטנה היא עומדת בתוך דלת.
וזה מורה שאין החמישי חיוב גמור להפרישו,
כי אין הנקודה מופרשת לגמרי, ולכך אמרו המוותר,
אל נוותר יותר מחומש.
אבל העשירי הוא נבדל לגמרי, ולפיכך היוד,
שהיא כמו נקודה עומד לבד מורה כי העשירי הוא נבדל לגמרי
והעשירי הוא קדוש לגמרי אל השם יתברך כי הנקודה שהיא קטנה מורה על קדושה כמו שמגובר זה למקום אחר.
כי כל דבר שאין לו שאין בו רחקים כלל מורה על קדושה בלתי גשמית שאין לדבר
על בלתי גשמי רוחק כלל יתברר לך מעלת
מידת הנדיבות.
המידה הזאת היא קדושה לאדם
שהרי אמרו בנוח מקפיד אפילו על פחות משווה פרוטה
ולכך אצלו נחשב פחות מפרוטה, גזל ונהרג עליו.
כן, הרי גוי שגוזל פחות משווה פרוטה נהרג.
למה?
בגלל שהוא מקפיד על החץ ופרוטה. זאת אומרת, בשבילו זה דבר שהוא לא יוותר עליו.
אבל ישראל, אף שאסור לגזול עליו פחות משווה פרוטה, אין לו דין לכל הדברים לעניין
שבועה ולעניין להוליכה אחריו אף למדי, ודבר זה
כי מי שיש לו נפש קצרה הוא מקפיד על פחות משווה פרוטה. אבל ישראל, יש להם נפש קדושה, נבדלת,
ולו נפש קצרה ולכך אין להם מידה זאת.
עד כאן להיום.
שלום.
