טוב, חברים יקרים,
אנחנו עכשיו לומדים את ההפטרה השנייה של תלתא דפורנותא. אני מזכיר לכולם,
בין יז תמוז לתשעה באב יש לנו שלושת השבועות, שזה נקרא ימי בין המצרים, כן, על שם הפסוק
במגילת איכה, כל רודפיה השיגוה בין המצרים. זה ימים
לא פשוטים לעם ישראל, שאנחנו נזכרים על חורבן בתי המקדש.
ואת החז״ל תיקנו שבשבתות הללו אנחנו קוראים בהפטרה הפטרות שמיועדות על נושא החורבן.
עכשיו, אנחנו בשיעורים פה גם למדנו את ההפטרות הרגילות שאמורות להיות בשבתות הללו,
כי לפעמים זה השבת ישנה מגוברת, אז זה יוצא כל פעם בפרשה אחרת,
אבל כאמור מבחינת הזמן צריך להכיר את שלוש
את ההפטרות האלה שנקראת תלתא דה פורענותא, כן? שלושת הפורענות.
אז ראינו את ההפטרה הראשונה שהיא הייתה בירמיהו פרק א',
ועכשיו נלמד את ההפטרה השנייה שהיא בירמיהו פרק ב', כן? זו נבואה הפעם עוקבת מיד אחרי הנבואה הקודמת,
ואחרי זה יש את ההפטרה השלישית של תלתא דה פורענותא, שהיא המפורסמת יותר,
שנקראת חזון ישעיהו, שזה פרק א' בישעיהו,
שזה גם על שמה נקראת שבת חזון, זו השבת שלפני תשעה באב,
לה נקדיש שיעור בפני עצמו.
אבל כעת אני רוצה לומר את ההפטרה השנייה של תלתא דפורענותא,
אז מבחינת המקור זה ירמיהו פרק ב',
מפסוק ד'
עד פסוק כח',
בסדר?
השלוש פסוקים הראשונים בירמיהו ב', זה נקרא, היה חלק מתלתא דפורענותא הראשון, כן?
הפרק א' של ירמיהו, אז זה היה גם שלושת הפסוקים של פרק ב',
אבל מכאן, פרק ב',
פסוק ד' עד כ' ח',
והספרדים מוסיפים גם עוד שני פסוקים מפרק ד' בירמיהו,
תכף נבין למה.
מכל מקום זה ההפטרה השנייה של תלתא דפורנותא, היא נקראת דברי ירמיהו, כן, על שם, סליחה, שמעו דבר,
שמעו דבר,
ככה זה נקרא, זו ההפטרה השנייה.
אני מזכיר תמצית של הרעיון שראינו גם בתלת הדפורענות הראשונה, ואז ניגש ספציפית להפטרה הזו.
הנביא ירמיהו, כן, הוא,
בואו נתחיל לפני ירמיהו, קודם כל על הרמה העקרונית של ימי החורבן.
הרעיון בשלושת ההפטרות הללו זה שלוש זוויות שונות איך החורבן מכה גלים בנו כיום בעם ישראל.
בסדר? זה הרעיון של שלושת ההפטרות הללו.
ומה שהסברתי פעם שעברה, ואני רוצה לחדד זה מכיוון אחר בפעם הזו.
על מה אנחנו אבלים בחורבן בית המקדש, בסדר?
ההבנה השטחית שאומרת שחורבן בית המקדש זה רק בגלל שהיה פעם איזה בית כנסת כזה גדול, שהיו מקריבים בו קורבנות וכולי, ועכשיו אין אותו,
זו הבנה כאמור מאוד שטחית. למה?
כי מי שזה משהו קולט של האבלות על חורבן בית המקדש, כאן מה שהוא ינסה באופן מלאכותי להרגיש צר על זה,
הוא לא ירגיש צר על זה. למה? כי אנחנו חיים היום בעולם שהוא שונה. זאת אומרת,
זה שלא מקריבים קורבנות זה לא עושה לנו את זה. הוא לא...
להפך, הקורבנות זה נראה משהו כזה מאוד פגני,
וגם כל הקטע של בית המקדש, בסדר, אז היה זה בכנסת גדול בירושלים,
יש היום בתי כנסת אחרים בירושלים, לא על מה הסיפור.
לכן ניסיתי להסביר, ועכשיו צריך לחדד את זה בצורה עוד יותר עמוקה.
מה ההבדל בין העידן שבו היה בית המקדש עומד על תילו לבין העידן שלנו?
זה לא רק שינוי טכני, שפעם היה שם את בית המקדש של ירושלים, ועכשיו אין אותו.
יש פה שינוי מהותי נפשי. זה עולם אחר,
מבחינה כל התרבות וכל חוויית החיים של האדם.
בזמן, אנחנו חיים היום בחוויה של חיי חול.
מה זה חיי חול? חיי חול זה חיים שבהם אנחנו עוסקים בצד הטכני של החיים,
אבל לא מרגישים את המשמעות של החיים.
בסדר, אנחנו אוכלים, שותים, נוהגים במחשב, נוהגים ברכב,
אנחנו עושים את האיך,
אנחנו כל הזמן משקיעים זמן, איך נוהגים טוב, איך מתפרנסים טוב.
למה, בשביל מה אנחנו עושים את זה,
זה לא נוכח בחיים שלנו. עכשיו, אני יודע לא למה אנחנו... אני כן לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה, ולמדתי איזה שנה לפי פילוסופיה,
ולפעמים אני רואה איזה סרט מרגש שמדבר על משמעות החיים.
שטויות, זה רק מה שנקרא כוסות רוח למת, זה ביטוי כזה. איזה ניסיון כזה להחיות משהו שהוא לא ב...
מה שהיום קוראים משמעות,
מתכוונים ברמה הרגשית,
כן, למשל במשרד החינוך הדובר הזה נקרא למידה משמעותית.
מה זה למידה משמעותית?
שבן אדם לא רק מכיר את הטקסט בעל פה,
אלא גם מבין מה הייתה הכוונה של מי שכתב את זה. בסדר, אבל מה הכוונה?
הכוונה היא תמיד נשארת ברבדים של העולם הזה.
המשמעות של החיים שלי זה לעזור לבני אדם לעשות איתם חסד, נכון? זה נשמע היום שיא המשמעות.
טוב, אבל מה זה לעשות איתם חסד? לעשות איתם חסד, שוב, זה לדאוג שיהיה להם יותר אוכל, שיהיה להם לא כואב בגוף וזה.
בסדר, אנחנו עדיין נשארנו בתוך המטריקס הזה של העולם הזה.
זה החיים שלנו היום.
אנשים בכלל לא מבינים שיש משהו מעבר לזה.
חיים זה, אני חי פה 70-80-70 שנה, מנסה לשרוד ככל יכולתי,
ומדי פעם אני מחפש איזה, לא יודע, שומע איזה מופע מוזיקה, זה גם היום אנשים בטוחים,
שהם מצאו את משמעות חייהם, בסדר, שם הוקם הצלילים, וזה נתן להם איזה רגש, איזו חוויה שהיא גם, בסופו של דבר, חוויה חושית,
היא מפעילה את הרגש, היא לא ברגע שהחוויה הזו מסתיימת, הרי הצלילים האלה מסתיימים, אנחנו חוזרים שוב לקום והגוף דורש את שלו והצדים הפסיכולוגיים החומריים, גם הם, זה עדיין ברמת החומריות,
זה העולם שאנחנו מכירים.
בזמן שבית המידע שהיה קיים, העולם היה בנוי חדץ.
ניסה אמרו מראשון מקום מקדשנו. בית המקדש, זה היה ביטוי למקום
שכל החיים מוקדשים לריבונו של עולם. מוקדשים זה מיוחדים, כן? מקדישים.
אדם חי בשביל המשמעות.
כשאדם היה קם בבוקר בזמן שבית המשקיים,
הוא לא שאל את עצמו בשביל מה אני חי. הוא לא היה הולך לפסיכולוג כדי למה יש לו תחושות של עצר.
היה לו ברור שכל מה שהוא עושה זה חלק מאיזה
שהיא משמעות נצחית אינסופית.
כשאדם היה מברך,
הוא היה לוקח את ה... כן, זה לא היה מגיע באופן חיצוני,
שהוא היה לומד להגיד את זה, למלמל איזה טקסט על כוס מים,
אלא היה לו ברור,
והוא פשוט ביטא את זה במילים, באופן ספונטני,
שהמים האלה הם מבורכים, הם מוברחים, הם מחוברים עם המטרה של החיים.
הוא היה מרגיש תחושות אדירות של משמעות ועונג וסיפוק,
לא רק סיפוק של הנה הצלחתי לקבל מאה במבחן,
אלא אני מחובר כאן לאיזה משהו אינסופי.
אנחנו היום, יש לנו פה ושם מבזקים של הדבר הזה,
אתה יודע, איפה הם אדם באמת, איך אומרים,
עשה איזה משהו שהוא, לא יודע, למען עם ישראל, אז הוא עכשיו מרגיש כזה...
גם,
בפרובד ההכרתי הוא נשאר ברמה של עזרתי לחברה, שאני חי בתוכה, שעכשיו לא יהרגו פה אזרחים. טוב, זה יפה,
אבל יש משהו קצת עמוק יותר שאנשים גם מרגישים.
אני מחובר כאן לאיזה שרשרת הדורות,
אני פה חלק מאומה, חלק מהנצח.
זה ניצוץ של הדבר הזה, לא יודע. טייס שהולך להפציץ באיראן, אז
נדאר לי איזה מישהו בטייסים שם, הוא אומר,
אמרו איזה פרק תהילים בזמן, הוא אומר,
וככה הוא אמר לי, הרגשתי שאני חלק מהנצח של עם ישראל.
טוב, יש רגעים כאלה שאנחנו מרגישים את זה גם בעולם שלנו.
בזמן בית המקדש לא היה צריך לטוס לאיראן כדי להרגיש את זה.
בן אדם היה פשוט
מרגיש את זה בכל שנייה, בכל מגע עם המציאות,
וזה בא להכין לידי ביטוי בבית המקדש.
בבית המקדש
זה המקום שבו הכל,
כל סוגי הצמחים, כל סוגי בעלי החיים,
כל מרכיבי המציאות, כל המתכות השונות, כל היצירה האנושית,
הכל היה מרוכז במקום אחד, שבן אדם היה מריח את הקורבנות,
טועם אותן, שומע את שירת הלוויים,
רואה את הקטורת, רואה את המקדש,
והכל היה נותן לו תחושה אדירה של משמעות, שאיתה הוא היה הולך אחרי זה ומתנהל בכל מהלך חייו.
זה הרעיון של ימי בית המקדש.
והחורבן,
אומרים חזל,
אני חוזר על הנקודה הזו שראינו בהפטרה הראשונה של תלתא דפורנותא,
החורבן הפסיק את העולם הזה. ביום שנרחב בית המקדש, מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. יש איזה מחיצה,
יש איזה נתק בין העולם הטכני לעולם הרוחני המשמעותי.
זה החיים שאנחנו מכירים.
הקודש והחול הם נפרדים, ואנחנו בכל כוחנו מנסים ככה טיפה לחבר את זה, וזה שוב נפרד.
אז בהפטרה הראשונה ראינו את ההשלכה,
כאילו את העיקרון שדיברנו עכשיו.
זו ההפטרה הראשונה שראינו שהנביא ירמיהו אומר לו הקדוש ברוך הוא, שאתה, הלו מבטן הצורכה,
התורה אמורה לחיות אצלך באופן טבעי, אתה אמור להרגיש את כל התחושות
שאנחנו מדברים עליהן, שהכל פה מלא בקדושה וטהרה והחיים כולם עם משמעות,
זה אמור להיות המצב האידיאלי, כן? מקל שקט, יש פה איזה משהו שצריך לצמוח, סיר נפוח, מלא בגז,
אז מלא באנרגיה שהוא צריך לבוא לטובה,
אבל כאשר זה לא קורה, אז מצפון תיפתח הרער. כאשר זה לא קורה,
אז הנתק הזה יוצר את התסכול ואת הקריסה לתוך עצמנו.
זו הייתה ההפטרה הראשונה.
ועכשיו, בהפטרה השנייה,
אנחנו רואים את ההשלכות שיש לחיים שאין בהן בית מקדש.
אני אסביר.
שמעו דבר אדוני בית יעקב וכל משפחות בית ישראל,
אומר הנביא ירמיה.
כה אמר אדוני,
מה מצאו אבותיכם בי עוול,
כי רחקו מעליי וילכו אחרי ההבל ויאבל.
ההשלכה שהנביא מדבר שהיא תוצר של חורבן בית המקדש,
זה ללכת אחרי עבודה זרה. כמובן זה ביצה ותרנגולת, ההליכה לעבודה זרה גרמה לחורבן בית המקדש,
ורובן בית הקידש העצים את ההליכה אחרי העבודה זרה.
העבודה זרה מוגדרת פה הבל,
ויהבלו. הבל זה עד אוויר חסר ממשות,
וזה כל הציר של הנבואה הזאת.
עם ישראל מחליף את
החיים האלוקיים העוצמתיים האלה
בדברי הבל,
בדברים חסרי משמעות שהם נותנים אשליה של פייק,
אבל הם לא באמת.
ירדתי לכותרת של ההפטרה הזו,
בידור עד מוות.
בידור
זה היום התחליף שבני אדם מחפשים למה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים והיום אין להם.
בואו נה, אני עובד,
אבל בשביל מה אני חי? אני חי בשביל בערב ללכת למופע הבידור.
בידור יכול להיות בכל מיני צורות, נדבר על זה. יכול להיות מוזיקה, יכול להיות סרט, זה יכול להיות סמים, זה יכול להיות אלכוהול,
זה יכול להיות לשבת עם חברים, זה יכול,
לראות סרטים.
המילה בידור זה מהמילה להתבדר. להתבדר,
בעברית זה להתפזר,
להתבדר ברוח.
הרוח היא מאיפה עלים,
אז העלים, השיער, מתבדר ברוח.
כאשר אדם הוא לא מוצא את אלוקים, כאשר אדם לא חי שיש לו את בית המקדש בחיים שלו,
הוא הולך אחרי ההבל ויהבלו,
ומתפרק לו.
היום,
שוב, העמדה הנפשית של אדם שאין בית מקדש בחייו,
זה כפי שתיארתי קודם.
אני קם בבוקר
עם מבט כבוי בעיניים.
עוד יום של עבודה.
שוב, זה אשליה.
לפעמים אני,
יש לי איזה משהו היום, יש איזה משהו בעבודה שאני מאוד מחכה לו, אבל זה יוצא מן הכלל.
בדרך כלל, חיי השגרה.
קם בבוקר, שוב, לעולם שאני לא מרגיש בו כלום.
וזה לא רק איזה שנייה, זה כל החיים ככה.
בתור ילד אני לא הרגשתי כלום, למרות שהיה לי בתור ילד חלומות, דמיונות, שיגיע יום ואני אכבוש את העולם ואני אמצא עושר בחיים שלי.
בכל שאני מתבגר,
החיים הופכים להיות יותר מעיקים, יותר מורכבים, יותר דורשים דחיית סיפוקים, יותר דורשים עכשיו את ה...
אני נשוי, אז שוב בהתחלה אהבתי את אשתי, אבל עכשיו כבר, אתה יודע,
והתרגלנו אחד לשני, והדברים השליליים יותר בולטים לי מול העיניים, מול היתרונות,
והילדים גם כבר, אין לי כוח אליהם, ויש איזו מועקה כזו, שהיא הולכת ומצטברת לאדם שאין לו את תחושת המשמעות בחייו,
ואז הוא מחפש פורקן בבידור.
מה הבידור עושה? זו הייתה עבודה זרה.
עבודה זרה,
זה היה איזה פייק בית מקדש, כן?
בבית המקדש יש קורבנות, יש זהב, כסף מורחש. עבודה זרה היא גם לכאורה מתעסקת עם ה... היא נותנת חוויה של חושים,
אבל בלי המשמעות, בלי הנשמה של בית המקדש.
עבודה זרה,
זה היה איזה
כוח מסוים, כל עבודה זרה טיפלה בכוח אחר, שבן אדם היה מרגיש שם איזה חוויה חושנית,
שהייתה כל כך קיצונית,
שהיא נתנה לו אשליה שהוא נוגע במשהו משמעותי.
קוראים לזה מילה,
גם דיברנו עליה כבר בשיעורים,
מילה יוונית,
אלילית,
אקסטזה.
אקסטזה זה צירוף של שתי מילים, אקס זה משהו שהיה,
מחוץ,
טזה, סטטה, מצב, סטטוס,
אקסטזה,
מצב שהיה, או יותר מדויק, מחוץ למצב.
המצב היומיומי שלי הוא שעמום,
חוסר תכלית,
יש עכשיו רגעים מסוימים
שאני יוצא מהמצב שלי,
אני נכנס אל העמדה הזו.
בסדר.
לא סתם הריקוד
הוא כזה.
זה עמדה של התפרקות.
אחרי ההבל ויאבלו.
בעבודה זרה האקסטזה הייתה למשל עבודת המולך.
בסדר? היו מתאספים כל השבט בגיא בן ינום, איפה היום בריכת הסולטן בירושלים, בלילה עם לפידים,
היה מדורה גדולה, היה תופים כזה,
ואז ההורים היו כזה נכנסים לאיזה טראנס, אקסטאזה, לוקחים את הילד שלהם,
שורפים אותו בתוך המדורה. כאילו, משהו חולני, הזוי.
זה נתן איזה סיפוק של יצר ההרס,
נגיעה במוות, היו לוקחים את הדם, היו מריחים את הריח השרוף.
הדם היה,
עוד פעם, זה בלי סרט, זה לא רציונלי.
זה לקחת איזו חוויה חושנית,
אבל להגיע איתה לאיזה מקסום שבן אדם
מרגיש לכמה שניות שהוא נגע פה במשהו מוחלט.
עכשיו, ברגע זה נגמר,
אז פשוט נשארתם בלי ילד,
אבל הסיפוק החולני הזה היה כל כך חזק.
אנחנו היום, שוב, לא יכולים להבין את זה, כי אין לנו בית מקדש,
אז גם במקביל אין לנו את אותן עוצמות של עבודה זרה.
כן, חזל, ביום שנכנס לבית המקדש, אומרים, הם גם שחטו את יצר עבודה זרה, הם גם,
כל עוצמות החיים ירדו.
אבל כאן, מה בכל זאת נותר לנו?
עכשיו, שאין בית מקדש,
ויש את התחושות חוסר התכלית הזו, אנשים מחפשים אקסטזות, תחליפי אקסטזות.
אז אמרנו, אצל העבודה הזרה היה אקסטזה של המולך,
היה אקסטזה של עבודת בעור,
גם איזה עוד משהו חולני,
שאנשים היו מול הפסל, עושים את הצרכים שלהם.
כן, אתה אומר, מה ההנאה בזה?
גם יש איזה סוג של הנאה בחוויה חושנית,
שנותנת איזה תחושת פורקן,
כן,
בנגיעה, בפסולת של החיים.
יש משהו,
נקורא לזה היום סטייה,
שבן אדם כאילו הוא נהנה מאיזה דבר שהוא מאוד מאוד נמוך,
שגם צרכים זה חלק מהחיים של האדם,
אבל זה משהו שבבית הכבוד, בית הכיסא, כן, אתה עושה את זה בצנעה,
דבר שהצנעה יפה לו.
החוויה האקסטזית זה, שוב, אני מרגיש כזה חוסר כלום בחיים שלי,
שאני מחפש פה עכשיו איזה משהו הכי ביזארי, כן, עוד מילה שמשתמשים בה, הכי מגעיל שיש, הכי קיצוני, הכי נמוך שיש,
ובזה שאני שוקע בתאווה הזו, שוב, זה נותן לי עכשיו איזה אשליית פורקן.
אז בזמן שבית המידע שהיה קיים זה הופיע בצורה הזו, זה מה שאומר פה הנביא ירמיהו,
אתם הולכים אחרי ההבל והיאבל.
כיום זה מופיע בצורה אחרת,
למשל.
אקסטזה קלאסית, זה מה שקוראים היום סצנת המועדונים.
מה זה מועדון?
כן, בתרבות המערבית.
שוב, אני בחור, אני בחורה שאומרים,
לא מרגישים יותר מדי בחיים שלנו שום דבר.
שוב, החיים קשים, עבודה, לחצים,
תסכול, מהחיים, משפחה שלי, מהרווקות שלי, מהזוגיות שלי, מהאי-זוגיות שלי.
אני הולך בלילה
לאיזה מועדון,
זה כמובן, זה משתנה, אבל זה העיקרון.
זה מקום חשוך,
זה הרעיון, שזה יהיה חשוך.
משהו כזה שייתן לצדדים האפלים בנפש, לדמיונות, להשתולל.
כן, המציאות הריאלית היא מציאות ברורה, וואו, יש עבודה, יש דין, יש דיין, יש חוק.
אני נכנס פה עכשיו לאיזה עולם של כמה שעות שבו לא מכירים,
הכל זה טשטוש פרצוף, כן?
לא כל כך ברור מי מולי,
יש אורות כאלה שמרצדים,
איפור כבד, זה הכל דברים קיצוניים,
הכל דברים שנותנים לצדדים הרגשיים,
החווייתיים, האקסטזיים בנפש לצוף.
זה רווי באלכוהול, הרבה אנשים צפוף יחד,
אווירה כזו של מתירנות, של התפרקות,
הכל אפשרי פה.
במהלך היום אתה אדם עם מחויבות במשרד,
מכובד, יושב עם חליפה עניבה, צריך לדחות סיפוקים.
פה עכשיו בלילה,
חופשי.
אז זה כמובן מצטרף אלכוהול או סמים, זה גם אגב בזמן עבודה זרה היה להם את הדברים האלה, גם דברים שיוצרים תגובות כימיקליות,
שמוזיקה, שזה הרעיון שלה, מוזיקה שהיא דופקת,
כן? זה לא, יש מוזיקות שהן יוצרות לבן אדם איזה תחושת התעלות,
אבל המוזיקות שבדרך כלל התרבות הולכת לשם, ככל שחשים יותר את הריקנות,
צריך עכשיו דברים קיצוניים כדי לחוש את האקסטאזה.
בסדר? מוזיקה אלקטרונית, קוראים לזה מוזיקה פסיכודלית.
פסיכודלית זה במקור
מוזיקה שנועדה לצריכת סמים,
אבל פסיכו, זה כאילו מחדיר לך את המוזיקה לא דרך השכל,
אלא ישר לתוך הווריד.
זה לא מוזיקה, זה משחק בעצבים, זה גם בלי,
הרבה פעמים זה כבר בלי מילים, אתם מבינים, מילים זה קצת שכל, זה שירה, שום דבר, זה ביטים.
קצב הלב דופק עכשיו,
והאדם מרגיש את האדרנלין,
האסטרואידים, גם לפעמים עם האסטרואיזם, האקסטאזי, כן, זה הכל פה, זה עסקת חבילה עם כל המכשירים,
ואז בן אדם מרגיש לכמה שעות,
לכמה דקות, שהנה,
הוא לא חושב על מה היה, מה יהיה,
הוא רק עכשיו חווה איזו חוויה של מוחלטות, חוויה,
ואז זה נגמר.
זה מה שמתאר הנביא ירמיהו,
החיים שלנו כיום
בלי בית מקדש.
מה מצאו אבותיכם בי עוול? כי רחקו מעלי,
וילכו אחרי האבל ויאבלו.
מה אתם מבלים את חייכם אחרי הבל, אחרי חוויות
שהן מכלום, אין להן שום ממשות.
מה אתה חושב עכשיו?
חוויה מינית, שאתם עכשיו...
מה? מה?
הרי זה לא נישואין,
זה לא...
קדושה, קידושין כדת משה וישראל. לא יהיה מזה ילדים, לא יהיה מזה עתיד,
לא יהיה מזה חיים משותפים, אהבה משותפת.
זו חוויה, שוב, שהיא נותנת
אשליה שאתה נוגע במשהו אמיתי.
זה הימים שאין בית מקדש, על זה אנחנו בוכים.
שהמציאות היא, אומרים חז'ל, מיום שנכנסת בית המקדש,
נטל טעם ביאה
וניתן לי עוברי עבירה. כן, ביאה, זה המערכת היחסים הזוגית.
היא כבר לא בקודש.
בזמן שבית הנדלדה שהיה קיים,
היה ברור שהנישואים,
הם נועדו,
כן, זה הרעיון היה שבשילה,
היו הנערות מחוללות בכרמים,
והיו לוקחים אותה ובונים בתים בישראל. שוב, אנשים מסתכלים על זה במפת של היום, אה, זה היה פה אונס,
חטפו אותם, לא הבנתם שזה היה עולם אחר.
זה היה משהו אחר, זה היה הרצון,
הן מצד הבחורים והן מצד הבחורות, זה היה להקים את נצח ישראל,
לבנות את חורבות ירושלים.
היה ברור שהחתונה זה חלק מהחיים של הנצח, של האומה, הנצח של המשמעות,
להביא טוב לעולם, להביא
חיים של ילדים לעולם.
לכן בבית המקדש, אגב, הראשון לא היה הפרדה בין גברים ונשים,
כי אף אחד לא היה חוטא.
בבית המקדש השני, שזה כבר העסק התחיל להידרדר,
אז תיקנו חכמים תיקון גדול, שיהיו הנשים למעלה והגברים למטה.
החיים היו
העוצמת החיים זרמה באופן טבעי אל הטוב ואל היושע.
אשתך כגפן פוריה בארכתי בדיך,
בניך כשתילי זיתים
סביב לשולחניך.
הנה כי כן יבורך גבר ירא השם.
בזמן שבית המקדש הראשון נחנך,
עם ישראל אוכלים,
שותים ושמחים,
יוצאת בת קול ואומרת,
לך אכול בשמחה לחמך,
כי רצה אלוהים את מעשיך. דורשים חזל,
מצא כל אחד את אשתו מעוברת בבן זכר.
בסדר? לא להיכנס פה עכשיו לפמיניזם,
אה, לבית זכר, לא נקבה, לא...
לא, אנחנו לא שם.
נדרשים מתארים עולם שבו כל המשפחתיות,
הפרייה ורבייה, זה היה חלק
מהאיזון הכללי של החיים,
שבעין בית מקדש,
אז שוב,
החוויה המינית הופכת להיות מנותקת מזה, ועכשיו זה כל ההתפרקות והתסכול,
והבוקר שאחרי,
וכל הדברים שכבר נמאס כבר לשמוע אותם מרוב שלא עשו כבר את הכלום שיש מאחורי הדבר הזה.
ולא אמרו, כן, אומר הנביא לעם ישראל, לא אמרו,
אהיה אדוני המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ יהיה וצלמוות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם ש...
מה מטרת בית המקדש? להוציא את עם ישראל,
להוציא אותך ממצרים, מהמיצרים,
לתת לך בתוך מיצרי החיים את הדרך, את הכיוון, לחיות את החיים עם משמעות, עם שמחה.
אבל אתם עכשיו בלי זה הולכים בארץ ערבה ושוחה, בארץ יה וצלמוות.
לא עבר באיש ולא ישב אדם שם. הבדידות, זה עוד
נגזרת של השלכות החורבן.
אדם מרגיש לבד.
כמה שהוא מקיף את עצמו בקולות ובברקים, אין, הוא לבד.
אני כל פעם חושב שאני מצליח למצוא איזה חיבור פה עם מישהו, ואז מתברר שזה אינטרסים, וזה בעצם הוא לא אוהב אותי,
ואני לא אוהב אותו טוב.
עולם של אפלה.
ואביא אתכם, אומר הנביא, מה הייתה המטרה? המטרה הייתה מתוך בית מקדש, אביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פרייה וטובה, ותבואו ותטמו את ארצי,
ונחלתי שמתם לתועבה. המצב האידיאלי בבית מקדש
זה העיר הבתי עם,
כן, שיש הרבה אנשים יחד, החברה תוססת ושמחה, אבל עכשיו שאין לכם בית מקדש,
אתם לבד.
המטרה בית המקדש היא להביא אתכם לארץ כרמל, לאכול פירה עם שפה מטובה. ארץ כרמל זה תבואה, רעננה, חדשה, ביקורים, זה הכל הרעיון של בית המקדש, מביאים את המעשרות.
חברה כזו שכולה נוגעת בחיים בצורה טבעית,
פשוטה וזורמת.
אבל אתם,
תטמו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. המילה תועבה חזרה דרושים מצירוף של שתי מילים.
תועה-בה.
בן אדם תועה, הוא כמו שא תועה.
אתה מחפש בחיים, כן?
נשכב זכור זה נקרא תועבה.
אריות זה נקרא תועבה.
שוב, מה שאנחנו קוראים סטייה. אדם במקום לחיות את החיים בחיבור אל הנצח, אל המשמעות, אל בית המקדש,
הוא מסתובב לו פה ומנסה לפרוק כל מיני יצרים חושנים שלא מביאים אותו לשום מקום, הוא מסתובב סביב עצמו.
הכהנים לא אמרו איה ה' ותופסי התורה לא ידעוני והרועים פשו בי והנביאים ניבעו בבעל ואחרי לא יועילו הלך,
בסדר?
יש פה מצב, אין תורה.
מלכיה ושריה והגויים אין תורה, שאין בית מקדש.
אז גם הכהנים, המנהיגים, הנביאים שאמורים לתת את ההדרכה,
הם אפילו לא יודעים מה להדריך.
כאילו, אנשים אומרים, מה זה תורה היום?
תקשיבו, בתוך כל החיים המשעממים שלכם, בואו תכניסו גם דת,
תכניסו שיהיה לכם גם לשמור פה ושם על הלכות.
נו, ברור שזה לא תופס את הבן אדם.
ברור שבן אדם אומר, זה לא מה שאני מחפש, אני מחפש את המשמעות,
אבל זה תופסי התורה בגלות,
לא באשמתם, לא יכולים לתת את זה.
לכן עוד אריב אתכם נאום אדוני,
ואת בני בניכם הריב, ויש כאן משהו שאתם מבינים, צריך לפתור אותו, זה לא איזה משהו מקומי, זה משהו שנמשך מדור לדור.
כי עברו איים חיטים וראו,
ובקדר שילחו והתבוננו מאוד וראו, הן הייתה כזאת. לכו תסתובבו בכל העולם ותראו.
אין עוד דבר כזה.
האמיר גוי אלוהים, ואמה לא אלוהים,
והעמי אמיר כבודו בלא יועיל.
יש עוד דבר כזה שאנשים מכרו את הבית מקדש בשביל ההבל הזה שאתם,
באף
אין עוד ירידה כזו בכל העולם. כמו שאמרנו, חורבן בית המקדש זה לא עוד אסון, זה לא איזה עוד, איזה שואה שהם הרגו שם כמה מאות אלפי יהודים.
או אני יודע מה, שיש שינויים, שעמים נכבשו, זה רק קצה הקרחון.
חורבן בית המקדש זה האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות.
העולם הרוחני נותק מהעולם החומרי.
היום בו כפתה השמש.
אתם מבינים?
בכל התהפוכות של הגויים, זה לא מה שקרה פה.
שמו שמיים על זאת וסערו וחרבו מאוד נאום אדוני,
כי שתיים רעות עשה עמי,
אותי עזבו מקור מים חיים, שזה ראינו כבר בהפטרה הראשונה,
זה נכתב בית המקדש,
לחצוב להן בורות בורות נשברים אשר לאכלו המים.
אין אלוהים, אין בית מקדש, ועכשיו מחפשים את זה בכל מיני תחליפים זולים, בורות נשברים, בורות שלא הביאו לכם מים.
מה אתם חושבים, שאתם תראו נטפליקס, מזה אתם תקבלו את התחושת משמעות של בית מקדש?
איפה אתם מחפשים?
העבד ישראל אם יליד בית הוא. מדוע היה לבז? אתם אמורים להיות מלכים, אמורים שהמשמעות היא מולכת בחיים שלכם.
ועכשיו אתם כמו עבדים.
עליו יישגו כפירים נתנו קול וישיתו ארצו לשמה ערב ניצתו בלי יושב.
כן, כולם משעבדים אתכם, כל תאוות החיים,
לא רק במובן החיצוני, שכל העמים והתרבויות בעולם שעבדות אתכם. אתם עבדים ליצרים, עבדים.
הערים שלכם,
הנקודות הפנימיות שלכם, הן שרופות.
על הזאת תעשה לך עוזבך את אדני אלוהיך בעת מוליכך בדרך,
ואתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור? מה אתה הולך למצרים לנילוס לשתות מים שחורים?
כן, מים שם היו מים מעופשים.
מה לך לדרך אשור לשתות מנהר?
אתה הולך לנהר, לאשור, למצוא שם את הנהר שם.
טוב, הוא מתייחס כמובן למציאות הגיאוגרפית של אותם זמנים, האימפריות שהיו אז, מצרים ואשור.
אבל במשמעות שלנו,
אתה חושב שאתה תצא מהמיצרים שלך, מצרים,
מזה שאתה תשתה שם את התאוות שלהם?
אתה חושב שאתה תהיה מאושר דרך אשור
בזה שאתה תשתה מן ההר?
לא.
לא תמצא את זה שם.
תייסרך רעתך ומשובותך תוכיחך,
עודי וראי כי רע ומר,
עוזבך את אדוני אלוהיך, ולא פחדתי עלייך, נאום אדוני אלוקים צבאות.
כי מעולם שברתי הולך, ניתקתי מוסרותייך, ותאמרי לא אעבור כי על גבער גבוהה ותחת כל עץ רענן, הצורעה זונה.
כן, זנות. מה זה זנות?
זנות זה ללכת עם כל אחד.
שוב, אחרי תחל, לא תטור אחרי לאורכם ולכי עיניים, אשר אתם זונים אחריהם. בית מקדש זה להקדיש, לייחד את כל הכוחות אל המשמעות. זה יוצר אנשים ממוקדים, מרוכזים, שכל החיים שלהם זה לשם שמיים, למען מטרה אחת.
כאשר אדם, אין לו בית מקדש,
אין מחיצה של ברזל, מפסקת בין עשרה לנרשי השמיים,
אדם שוטט לו, אז הוא
צורעה זונה,
כאילו מסתובב לו ומחפש תאווה פה, תאווה שם,
שום דבר לא מחזיק, שום דבר, אין נאמנות, אין ברית, כן, אשת בריתך.
זה השורש של כל הבגידות היום בעולם, לא רק במשמעות הזוגית.
שאדם לא נאמן לשום דבר, לא נאמן לאשתו, לא נאמן לעמו.
זה גם קשור לזה, אנשים שאין להם מוכנות למסור את הנפש למען העם שלהם.
אדם לא נאמן למשפחתו, אדם לא נאמן למקום עבודתו.
כן, בן מתבייש באביו, כלה מורדת בחמותה, פני הדור כפני הכלב.
זה החברות של תקופת החורבן, שהכל פה בלאגן.
אין תחושת מחויבות למשהו אחד, לשמע ישראל אדוני אדוני האחד.
לכל אחד פה בונה לעצמו במות
תחת כל עץ רענן.
ואז הוא בא ואומר,
אנוכי נתתיך סורק כולו זרע אמת,
ואיך נהפכת לי סורי הגפן אוחייה. אני יצרתי ממך, גפן, תראה מה נהיה ממך.
גם אם תחפשי בנתר ותרבי לך ברורית,
נחתם עבודנך לפניי נאום אדוני האלוהים.
כן, יש פה איזה חטא שיהיה מאוד קשה,
גם עם כביסה, ויהיה קשה להוריד אותו.
איך תאמרי לא נטמתי אחרי הבעלים לא הלכתי, ראי דרכך בגיא, דהי מה עשיתי בכרה קלה מסרך את דרכיה.
פרא לימוד מדבר באהבת נפשו שאפה רוח,
תאנתה מי ישיבנה.
כן, מה, אתם כמו פרא, כן, כמו איזה חיית פרא, שהיא חמור בר כזה,
שאין לו, חומריות פראית כזו,
שטענתה, זה לשון הייחום, היא מתגברת בייחום ואין עם מי לדבר.
מי ישיבנה כל מבקשיה לא יעפו בחודשיים צאונה. קיצור, בסוף הם משיגים אותה רק בזמן הלידה.
מנעי רגלך מייחף וגרונך מצימה ותאמרי נואש,
לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך.
בסדר, עם ישראל הולך לאחרי זרים.
כבושת גנב כי ימצא, כן, הובישו בית ישראל, למה מלכיהם, שריהם, וכהניהם ונביאיהם,
אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן עתה ילדתני.
שאתה חייבים לעץ ואבן, לוקחים דברים דוממים וחושבים שזה ייתן להם את החיות.
כי יפנו אליי עורף,
תגיד להם שעוד שתי דקות אנחנו מסיימים, כי תגיד להם שם, שכל שנייהם יפתחו.
כי יפנו אליי עורף ולא פנים, ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו.
ואהיה אלוהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעך בעת רעתך כי מספר עריך יהיו אלוהיך יהודה.
ככה מסתיימת ההפטרה למנהג אשכנז.
אשכנזים אוהבים לסיים בדיכאון, אבל הספרדים,
שיש להם גם קטע להיות שמחים בחיים,
אז הם מסיימים את ההפטרה הזו בעוד שני פסוקים מפרק ד'.
אם תשוב ישראל, נאום ה' אלי תשוב,
ואם תסיר שיקוציך מפניי ולא תנוד.
ונשבעת אחי אדוני באמת במשפט ובצדקה ויתברכו בו גויים ובוית הללו. זאת אומרת, זה כן מסתיים בסופו של דבר בתקווה,
למרות המשבר הזה, למרות שאין בתי מקדש,
תהיה התשובה, עם ישראל ישוב,
יחזור לארצו, יקים את בית המקדש, כוחות החיים יתחברו שוב עם המשמעות שלהם ואז כל הדברים הללו יתוקנו.
אבל כעת בפרשה ההפטרה השנייה של תלתא דפורענותא של שלושת השבועות,
אנחנו רואים פה איך המציאות של חוסר בית מקדש,
היא מביאה את ההתפרקות, את הבידור עד מוות,
את העולם הזה שלצערנו אנחנו חיים בתוכו.
על זה אנחנו בוכים,
ומתוך שנבכה ונבין מה חסר, אז בעזרת השם גם נשוב בתשובה ונבנה את בית המקדש ונתקן את מה שצריך.
עד סוף.
