אנחנו רואים הרבה אנשים עייפים מהחיים.
כן.
אנחנו רואים הרבה אנשים עייפים,
אלה שחזרו ממילואים, אלה שנאטם להם הלב, אלה שנשארו לבד,
האישה עם הילדים,
עוד פיגוע, עוד עניין, עוד...
ואני רוצה לחשוב איתכם על כוח להחזיר תקווה,
ואני חושב שזה הכוח החשוב ביותר.
אנשים, אם לא נהיים חלשים, נהיים עמוסים,
עסוקים, חושבים מדי, נידודי שינה,
עצובים, וזה לא נכון.
חסר עוז, חסר כוח, זה בא מטעות בתפיסה.
ומה מחזיר לנו את הכוח הפנימי, בסדר?
רוצים להיות חזקים?
כן.
אז הכוח תמיד בא,
תמיד בא מחיבור כפול לחיים,
מצד אחד לשאוף שאיפות עמוקות,
מצד אחד להתחבר ככה במקומות הכי הכי הכי עמוקים בתודעה,
לא להפסיק לחלום, לא להפסיק לשאוף, לא להפסיק לדמיין, לצייר את האור העתידי.
זה מצד אחד, ומצד שני,
כל הזמן חיבור למציאות כמו תשאי,
לכאוב את הכאב של מה שאין.
זה נקרא יראת שמיים.
כי מה זה יראת שמיים?
זה כוח המדמה, כוח ציורי.
איך אני מצייר את הדברים?
איך תינוק מצייר את הבקבוק החסר?
כי מצד אחד האימה היא טובה,
מצד שני לפעמים אין בקבוק.
אז מה קורה? אתה מצייר את הבקבוק החסר, אז אותו דבר לנו.
ככל שאנחנו יותר בחינוך ילדים למשל,
ההורים הם שואפים יותר לאידאלים גבוהים,
וברור להם שהם אנשים גדולים,
והבעל אוהב את אשתו כי הוא יודע שהיא מלכה, והיא אוהבת אותו כי היא יודעת שהוא המשיח.
זו האהבה ביניהם.
אבל מצד אחד, מצד שני, סבלנות,
הקשבה למציאות,
כלומר, הכל הכל זה עניין של חיבור כפול.
חיבור כפול.
אם חסר אחד מהם, נגיד אדם הוא שאפתן,
הוא חולם, הוא זה, הוא מדומיין.
אם אדם הוא כולו תקוע בבוץ של המציאות,
תקוע.
אנחנו צריכים את שני, ושני אלה,
זה מייצר יראת שמיים. כי מה זה יראת שמיים? אם אני מקבל סלע מן השמיים,
ואני לא מפחד כשהוא בשמיים,
כשהוא עליי, אני כבר לא מפחד.
כשאני מפחד, שהוא מתקרב, נכון?
זאת אומרת, כשאתה
שמת את הדבר במחק הנכון שלך,
אתה רואה אותו.
אתה רואה אותו, אתה ירא בו.
אין יראה אלא ראייה.
ראייה זה אומר שאתה מחזיק את הכל.
למשל, אני עם הילד שלי לא כמו עם אשתי,
אני עם אשתי, לא כמו עם הבוס שלי בעבודה, לא עם העובד שלי בעבודה, לא עם החבר שלי בחברות, נכון? לכל אחד יש מרחק שונה.
מה זה מרחק כזה?
מצד אחד, אתה חי בעולם של סיורים, נעלים.
מצד שני, אתה חי את המציאות כמו שהיא.
ככה אתה נוהג על הכביש, ככה אתה מתחת, ככה הכל.
אתה מוצא איזה שידוך.
אתה אומר, נראית אשתי ממש לכל החיים, אני חולם עליה, זה לא טוב לחלום.
צריך לחלום עליה.
צריך לראות את המהות שלה.
אבל מצד שני גם לראות מה לא טוב,
הכל טוב, ולהחזיק את זה חזק, הכל בסדר.
ולא להתגרש, ולא להיות מדומיין.
החיבור הכפול הזה נקרא תפילה או שירה.
זה התפילה וזה השירה.
איך, איך, מה זה שירה?
אני, יש את השחור של השירה, זה האותיות,
השרורות, מה אתה אומר?
זה מילים מאוד מאוד גבוהות ונעלים. ויש את הלבן שבין האותיות,
יש את הצלילים,
יש את הניגונים,
יש את הדברים היותר,
חווייתיים.
אנחנו מתפללים גם ככה, כשאדם מתפלל,
הוא צריך להיפגש קודם כל עם החיים.
אם אדם, הוא חי באיזה מגדלשן והוא כל הזמן מתפלל לבד,
זה מדומיין.
אם אדם, הוא כל הזמן בשוק,
הוא לא יכול להתפלל,
כי יש המון רעש שם, המון ריחות, המון דברים, זה לא מתאים להתפלל, זה צריך מקום...
אז זה הקטע של החיים שלנו ממש, זה הקטע עמוק.
אז אני אביא לכם כמה פסקאות מהרב קוק,
לא נספיק את כולם.
הראשון זה מאורות הקודש ג', רכז, רכז,
תפילה ופרק שירה.
כשהתפילה נעזבת מפני שמצפים לתפילה שלמה,
ותפילה שיש בה הערה בהירה, מה הבעיה? למה היא נעזבת?
כי אני חולם על איזה תפילה של נבואה.
שמע חביבי, אני מכיר את עצמי.
בתפילה אני מסתכל בחדשות, בפלאפון, אני כאילו, אני לא שם, כאילו,
תעזוב, אל תתפלל, אל תתפלל.
זה חבל,
אבל יש תיאור קבלים מופלא,
הוא מובא בשערי אורה, רבי יוסף גיקתיליה,
בספירת היסוד, שכל התפילות שאנחנו מתפללים והן נעזבות,
והן לא טובות, הן נמצאות באיזושהי רקייה.
וכל פעם שאנחנו מתפללים לתפילה שהיא טובה,
הכל נכנס.
זאת אומרת, שום דבר לא הולך לאיבוד.
אז אל תעזוב את התפילה בגלל שאתה לא בטוח שהתפילה שלך היא זה.
ואז, מה זה החיבור הכפול, עוד פעם?
זה לדעת שמצד אחד התפילה יכנה לנבואה, מצד שני,
לייסטר התפילה, כאילו, לא מתפלל, כאילו, לא התכוונתי כלום, סברתי את הדקות, בסוף עלינו לשבח כבר,
יצאתי מהבית כנסת, לא הייתי שם.
הכל בסדר, הכל בסדר, כי ככה זה בחיים.
ככה זה בחיים.
וככל שאתה מעלה יותר את האידיאלים הגבוהים שלך,
ככה אתה יותר ענב וקשוב למציאות ותכבד את הקצב של המציאות. אמת מן ארץ תצמח.
אף על פי שבוודאי
העזיבה בעצמה היא דבר של הפסד רע.
אדם הפסיק להתפלל.
בכל זאת, כשהתפילה הבהירה באה,
היא מחזרת את כל העיצבון הקדום. זאת אומרת, אני נזכר פתאום בכל מה שהפסקתי.
וזה הרגע שאדם, הוא מתחיל את המהלך של שערי אורע.
זאת אומרת,
אל תוותר, אל תוותר.
תן לתפילה שלך מקום. בדבר זה נוהג
בין בערך היחיד, בין בערך הציבור,
כנסת ישראל הכללית.
תפילה תבוא לישראל ותבוא בצורה מאוד בהירה. כל העזיבה הזאת, אומר הרב חרלפ,
למה אנחנו כה מחושלים באמנות התפילה, מלאכת התפילה?
למה כל כך קשה לנו להתפלל?
בגלל זה.
כי אנחנו בסוף, הנשמה שלנו היא כה זמן בתפילה.
זאת אומרת, יש בתוך כל יהודי ויהודי, יש את התפילה הזאת שכל הזמן נמצאת,
ושאיפה לדברים מאוד נשגבים, אבל כבר שכחנו אותם,
את כל המטרות האלה, את כל האידאלים,
את כל המילים הגבוהות האלה.
ואז אנחנו שמה מפסידים את המסע הרוחני שלנו.
אז הוא אומר, אז הדבר הזה זה לא רק לאדם פרטי, אלא זה גם לכלל ישראל.
תבוא בצורה מאוד בהירה,
מצורה הנובעת, מתוך כל נשמתה, מתוך כל הכרתה הפנימית,
מתוך כל השקפת העולם שלה ומתוך כל השפעתה על העולם,
בעבר,
בהווה ובעתיד.
זו התפילה הכשרה,
ההגונה,
שנכנסת בתוך ההשקפה הגדולה הזאת, והיא
משנה את הכל.
הכל תלוי בתפילה בסופו של דבר.
כי כל החסרונות שיש במציאות זה כדי לעורר אותנו לתפילה.
וכשתבוא התפילה הישראלית,
כן?
זה מטורף.
נגיד שלהיות עברי,
זה להיות מעבר כל הזמן.
כל הזמן מעבר למציאות.
לא להסתפק מכמו שזה קורה עכשיו,
אלא להאמין שאפשר אחרת.
אתה מסוגל למעבר הזה,
אתה עברי.
כן? זה חשוב.
כשתבוא התפילה הישראלית,
משתומם העולם כולו
על עודה ועל הדרה, על עזוזה וחנה.
כן?
אומר רבי נחמן, המשיח הוא בעל תפילה.
כן? מה זה מבחינת משיח?
זה להחזיר את התפילה.
היא תבוא, הוא גם בעל צבא,
זאת אומרת, הוא גם מפקד בצבא, זאת אומרת, הוא לא פרעייר, הוא בתוך המציאות הכואבת,
כן, כמובן. כמו דוד? כן, כמו דוד.
גם תהילים וגם ידיו מגוללות בדם.
היא תבוא מתוך הרצון השלם,
העושה את העולם כולו לחטיבה אחת של קודש,
ואת החיים כולם לפרק אחד של שירה עליונה,
של שיר חדש,
שיר השם על אדמת ישראל,
שיר ציון ניגאל מלא פדות עולמים.
אוקיי,
עכשיו אנחנו מחפשים באמת את התפילה הגדולה הזאת, הקשורה למציאות והקשורה למקומות הכי עליונים, זה נקרא פרק שירה.
כל האומר פרק שירה בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מה זה פרק תפילה? עוד מעט הוא יגיד לנו. העוסק בפרק שירה.
מה זה פרק שירה? זה תפילה
שהיא מורכבת מכל היסודות שיש בבריאה, נגיד הרוח, נגיד החול,
נגיד האריה, נגיד הכל.
יש לכל אחד, יש תהילים, יש פסוק,
גם לא רק בתהילים,
ואתה, ואתה, כל יום אתה בעצם מחבר מה?
את הבריאה, את המציאות, כמו שהיא,
ליסוד העליון, שזה התפילה שבתוך המציאות.
אז מה זה הפרק שירה? זאת אומרת, העוסק בפרק שירה, זהו יסוד עבודה שכלית,
עבודה מלאה חיי עולם,
הנובעים ישר מהתחברות ישרה של האדם עם כל המציאות כולה.
והיא הקדמה לעבודה רגילה,
שבה לאדם על ידי התורה,
זכת תורה ותפילה. מה עושה התורה?
ממלאה אותנו בתכנים נעלים.
מה זה התפילה?
היא עוסקת בחיבור של התכנים האלה לנפש שלנו.
מכניסה לנו את כל הדברים הנעלים האלה,
התשובים האלה, שזה להיות תורה, להיות בן תורה.
כן, איזה טיפשים הם הפרסים האלה שקמים מפני ספר תורה, ולומדים תלמיד חכם, אז זה תלמיד חכם, ספר תורה,
מתהלך,
רשום, האותיות של התורה רשומות בבשר שלו.
צריך לנשק לו את היד,
זה כאילו לראות תורה מתהלכת.
כן, אבל
בסופו של דבר,
יש בר אוריאן ובר חטאת, כתוב בגמר מסכת שבת.
בר אוריאן זה בר יראת שמיים,
זה הרב כדורי.
בר אוריאן,
בחתת, בחתת, סליחה, בחתת זה בעל עירת שמיים,
זה הרב כדורי, למשל, כדוגמה, מקובל.
בר אוריין זה בין תורה,
כן? זה שתי בחינות שצריכות להשלים,
זה בחינות שמשלימות זו את זו.
אדם לומד תורה,
ואומר רבי נחמן להפוך את התורות לתפילות.
אז זה אחד,
בסדר? זה אחד.
השני, אנחנו נקרא מפאת קוצר הזמן,
את הפסקה האחרונה.
קודם כל התבלבלתי ותילחם פעמיים את אותה הפסקה.
שיר מרובז, שיר, זה פסוק, זה משהו מופלא, משהו ממש מופלא.
מה זה שיר? שיר זה שכל, יכול, יכולת ורצון, כן, ראשי תיבות.
מה זה שיר? עוד פעם, זה לקחת את המילים האלה של ההוויה ולהרים.
אתה הולך להופעות,
שזמרים שעושים הופעות הם שבעה ימים מלאים,
עשרות אלפי אנשים באים, מכירים את כל השירים בעל פה.
כן, השירה הישראלית היא מופלאה.
היא מופלאה, היא משהו, משהו, זאת תופעה.
אנשים יכולים להיות מתחת לבלטות.
אדם יכול להיות פוסט-טראומטי,
אדם יכול להיות בדיכאון.
הולך לאיזו הופעה, הוא מתחיל, כן, הוא שומע, אפילו
שם לעצמו שירים.
אנחנו נראה שיש שירים שהם, קודם כל, שירים פשוטים,
שירים נפשיים.
ואז זה עולה דרגה-דרגה.
צריך להבין מה התפקיד הזה של השירה הזאת, זה תפקיד מופלא,
כן?
בסוף השירה והתפילה זה אותו עיקרון,
זה כאילו לרומם את כל כוחות החיים, זה להגיד,
אוקיי, בסדר, נכון, נכון, המנהל בנק יתקשר, אני במינוס, נכון,
אשתי רוצה להתגרש, נכון,
אני פוסט-טרומטי, אני לא ישן בלילות, נכון, יש לי מחשבות אחרות,
אבל
אני מבסוט,
אני לוקח את הדברים בפרופורציה,
אני יודע שיהיה טוב,
אני חי את הקו הזה, התקווה, את הקו הזה הרוחני
של העתיד לבוא, בהווה, בתוך ההווה שלי, מושך את הקו אליי.
אז הוא אומר ככה,
יש שאושר שירת נפשו,
ובנפשו הוא מוצא את הכל,
את מלוא הסיפוק הרוחני במילואו, כן? מה תיקה אספיק?
מה זה השירה הישראלית הנפשית, הראשונית, כן?
זה חשוב,
זה כאילו השיר.
לשיר שירים, התחלנו לשיר כשאחזרנו לארץ.
תחשבו שאלפיים שנות גלות,
השירה היהודית לא פחה כי לא היינו בארץ ישראל.
שרנו את ירושלים, פייטנו את ירושלים, את ארץ ישראל. זאת אומרת, מה שקירב אותנו לשירה זה ארץ ישראל.
אבל אין שירה גרמנית כמו שיש לנו שאיפה לאין סוף כל הזמן.
זה נשמת ישראל, נשמה שלא נחה, היא כל הזמן שואפת
להופיע את האין סוף בתוך הסוף.
אנחנו, אנחנו בזה שונים מאומות העולם. יש לנו את השאיפה הזאת, אז הוא אומר ככה.
וישו שר שירת האומה.
יוצא אומי, אבא שלי היה חולה, ממש, והוא נפטר.
ביום האחרון שלו, זה לפני כמה חודשים,
לקחתי אותו, לא יודע למה, מה קרה לי,
לקחתי אותו מול, מול, מול הים.
והוא התחיל,
והוא התחיל לשיר,
התקווה.
הוא היה באמת במצב, זאת אומרת, ראינו שזה היום האחרון.
הוא התחיל לשיר ככה, בבהירות מופלאה,
ואחרי זה הללויה, הללויה.
זה היה חרוט בנשמה שלו, כן? זה היה חרוט.
למרות שכבר הרבה זמן הוא לא דיבר, ולא היה מחשב וכלום,
הוא לא היה בתפקוד.
אבל זה היה חרוט, עמוק, עמוק, עמוק. זה שירת האומה.
ויש שער שירת האומה.
יוצאו מתוך המעגל של נפשו הפרטית,
שאינו מוצא אותה
מורחבת, כן, כנראה מורחבת כראוי,
ולא מיושבת,
שוב אידיאלי,
שואף למרומי עוז,
והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל,
ועימה הוא שר את שיריה,
מצרותיה,
משתעשע בתקוותיה,
הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה, על כל מה שהאומה הזאת עברה,
ועל העתידה,
וחוקר בעבר בחוכמת לב את תוכן רוחה הפדימית.
זה כבר שירה שהיא יותר,
שיש לה תוכן רוחני, כי היא כללית יותר, היא כלל ישראלית יותר.
כן, אפשר לראות את זה בספירות,
מי שמכיר את ספירות הנפש,
יש את המלכות בהתחלה, זה הנפש, כזה, זה שירה נפשית.
ואז יש את הקצוות, שיש את הקצוות, זה כאילו מתחיל להיות אומה, מתחילה להיות כללות והתקשרות בין נפשות שונות.
ושם אנחנו רואים את עצמנו, פתאום,
ימי עצמאות וגם ימי זיכרון וכמה השירה הישראלית היא גם כללית מחברת אותנו למקום כללי.
וזה נותן לנו כוח.
זה נותן לנו כוח.
ויש אשר תתרחב נפשו.
אנחנו עכשיו בבינה עולים למעלה, בעולם הבריאה זה נקרא.
ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שעושהו מתפשט מעל גבול ישראל.
לשיר את שירת האדם.
רוחו עולה ומתרחב בגאון כללות.
האדם והוד צלמו שואף אל תעודתו,
כן, יעודו הכללית, ומצפה להשתלמותו העליונה.
במקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו
ומחקריו ושאיפותיו וחזיונותיו.
כן, שירה שהיא יותר מהותית, למשל, כשאתה שומע,
לפעמים שומעים שירה שהיא דלה, שהיא סתם, אני אוהב אותך, לא, אני אוהב את אותך, לא.
יש שירה שאתה, אתה יוצא מהשיר, אתה אדם חדש.
הזמר הביא את ה... הביא תורה,
כן, ויכול להיות בלי כיפה גם, על הראש. פעם מהשיעור של הרב
איתן סוקר,
שהביא שיעור שלם על השירה החילונית היום של אורות הקודש,
כן?
אורות הקודש.
אורך גדול תאיר הכל, וכאילו דברים שהם
באמת ברמה של תוכן, כאילו לפעמים, כן, לא תמיד, אבל לפעמים
צריך להקשיב למה שקורה פה.
הנפש הישראלית עולה,
היא בינה,
דרגה יותר גבוהה,
יש משהו מהותי,
ומספרים איזה סיפור, כן, סיפור.
ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו.
כן, היא שירה פורצת, הכל מתוך חוכמה, כן?
שירה שמוראת את כוחות הציורים שבאדם,
את כוחות הנבואה.
יש היום שירה, ניגונים, שהם מאוד, למשל, כל הכלים, כלי נגינה עליה,
האתנים האלה,
כן?
כמון ש...
אהוד,
איך זה נקרא? קנון, סליחה. קנון.
זה צילים שבורים,
זה חדש.
פעם כינור היה...
עכשיו הכמון שעושה... זה שבור.
וזה מדהים.
הכלים האלה שיש דרבוקה ויש את הדרומפ,
מה זה נקרא?
טראמפ פאנטם,
פונטום, טינטום, פונטום, פונטום, זה משהו אחר,
זה לא הצלילים הרגילים של הבינה, זה פותח לפתוח,
לפתוח את הראש, את הצלילים.
אז הצלילים הפנימיים הכוונה שבאדם.
עם כל הבריות ועם כל העולמים ואם כולם אומר שירה,
וזה עוסק בפרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבאה, מה אתה עוסק כשאתה אומר שירה,
פרק שירה,
אתה מכובד לכוח הפנימי הזה,
שהוא מביא אותך בדיוק לחיבור הכפול הזה של מצד אחד
שאיפות מאוד מאוד גבוהות לעולם, מצד שני,
הקשבה לאריה, הקשבה לטבע,
לרוח,
למים, לים,
כן, שם יש את הכל, כן, יש את הבהמה,
כן, גאו-גאה,
ככה אומר הגיא-גאו-גאה,
ויש אשר עולה,
עכשיו,
תשמעו טוב,
בזה נסיים את השנה, כי אני מבין ששבוע הבא לא יהיה בטח.
ויש אשר עולה,
בית באב.
שבוע?
שבית באב של השבוע הבא.
ויש אשר עולה,
עם כל השירים הללו ביחד, באגודה אחת.
אנחנו בכתר, אנחנו למעלה באמונה,
בארצונה, במקומות הכי הכי נהלים, הכי גבוהים,
וזה נקרא שיר השירים. זה השיר של העין.
מה קורה בשיר השירים? הכל בטל.
אתה בעולם שר קול אחד,
אי אפשר לחשוב שם.
זה אהבה.
אהבה ללא תנאי.
אהבה שאני ואתה אחד.
וזה מה שנתן לנו שלמה המלך,
שכל השירים הם קודש, ושיר השירים קודש קודשים.
כולם נותנים את קולותיהם,
כולם יחד מנעימים את זמריהם.
וזה,
לתוך זה, נותן לשד וחיים.
אתה רוצה כוחות חיים?
תחבר לשירים האלה.
שיר השירים כולל את כל הדרגות הללו,
את כל סגנוני השירה.
כל ששון וכל שמחה, כל חתן וכל כלה. מה זה חופה?
כל חדווה וכל קדושה, אומר יחמיהו, כן? זה פסוק בירמיהו.
מה שבחופה כולם שמחים, גם עולם הזה וגם עולם הבא.
גם היצרים, יש פחות יצר, אדם מתחתן, יש לו פחות יצרים רעים.
וגם העולם הבא,
אדם יש לו סוף סוף חיבור בין נשמות.
מה?
יש פחות יצרים? כי יש אישה,
יש בעל, אני לא לבד, לא טוב להיות אדם לבדו.
אז אני עכשיו, סוף סוף אני,
כל העולמות מתחברים, אז כולם שמחים.
כל הבריאה שמחה, כן, בחופה.
דבר גדול מאוד,
שסוף סוף אפשר לראות שהכל מאוחד בשורש.
מה שייתן לאדם כוח, בסופו של דבר,
לדעת שבשורש כולה אחי הפרת יום ומנבח.
המשיח יבוא בקרוב, ייבנה בית המקדש,
הכול טוב בשורש, מה הכול טוב?
אתה אחראי את החדרי מיון, חדרי החייאה? כן,
כן,
זה שלב, אנחנו לקראת משהו מאוד מאוד גדול.
נו, נו, מה?
תפסיק עם החלומות שלך. לא,
להפסיק.
נהיה קשובים למציאות הכי כואבת, לא לפחד מהכאב,
אבל נהיה מחוברים כל הזמן לאידאלים הכי הכי נשגבים והכי גבוהים.
שירת הנפש, שירת האומה,
שירת האדם, שירת העולם, כן?
פרק שירה.
כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת,
בכל שעה. כל הזמן אנחנו חיים, בסוף
אין שירה שאפשר לזלזל בה.
הנפש צריכה את המזון שלה,
העולם הרוחני שלנו.
אתה לומד פסקות מהרב קוק, לפעמים אתה מתעורר לשירה ממש.
איפה שירית שלך מתעוררת,
כן?
וזה גם קורה כשאדם עושה עבודה גוף נפש. אני ראיתי אנשים עושים עבודה גוף נפש, פתאום מתחילים להתנגן מבפנים.
מתחיל השירה להופיע,
כן?
כן, אשר שהייתה נשכחת.
זה לא, זה שפה שנמצאת שם.
אריק פרום קרא לזה השפה שנשכחה.
כן, בבשר שלנו יש שפה שנשכחה,
ואנחנו רוצים לגלות אותה.
אתה משחרר את האישות שלו, הוא מתחיל להתנגן מחדש,
נשמה מתחילה להתעורר מחדש, כן.
אז כל השירות האלה, כל הזמן,
התמימות הזאת במילואה עולה, היא להיות שירת קודש,
שירת אל,
שירת ישראל בעוצם עוזה ותפארתה,
בעוצם אמיתה וגודלה.
ישראל אותיות שיר אל,
שיר פשוט,
שיר כפול,
שיר משולש,
שיר מרובע,
שיר השירים דרגה חמישית,
שיר השירים אשר לשלמה למלך של השלום שלו,
המילה, האומה היחידה של המילה שלום
הוא גם שלום, peace,
אבל גם
לאפשר חיסרון.
השלמה, השתלמות.
זה עם ישראל.
אנחנו היחידים שאצלנו השלום זה לא peace and love,
אלא זה להפך.
זה להיות מחוברים לאיזה אידיאל מאוד גדול.
אנחנו מקריבים 70 פרים בסוכות,
כדי,
אומר ראשי פועל, פרשה, פרשה שהייתה פרשת פנחס,
להגן על אומות העולם,
על האיסורים, כן? שלא יהיו להם איסורים.
אנחנו כל התפילה, כל העניין שלנו הוא תפילה,
שיהיה טוב לכולם.
נקובר לזבר הזה, יש לך כוחות אנרגיות.
מתי אתה מאבד את הכוחות והאנרגיות שלך?
כשאתה בגטו,
או כשאתה מדומיין.
זאת אומרת, אתה חי במין ציור כזה מאוד גבוה, מדבר נבואה,
אבל אתה לא שם בכלל בחיים ולא התחלת,
או להפך,
כשאתה כל הזמן תקוע בתוך הבוץ של המילואים,
וכבר שכחת את הלאן,
כן?
אז החיבור הכפול הזה הוא יראת שמיים.
ואיך אנחנו מחזקים את העירת שמיים,
את הראייה הכפולה הזאת,
דרך התפילה, דרך השירה.
שם אנחנו מסוגלים לראות,
נכון, המציאות היא לא עדיין הגיעה לשלמותה,
אבל יש מציאות טובה, עתידית שאותי להופיע.
מה עושים עם המסכים שהופכים את האדם לאנשים לאומללים?
היא סוגרת את הפער הזה.
אין פער ציורי.
כל הזמן מה קרה, מה קרה, מה קרה.
כל הזמן אתה עסוק
וכאן זה חוסם את הכוח הציורי,
וכבר לא מדמיין את הדבר העתידי.
כן? זה הדבר הכי חמור, גם אם זה מוגן בכל ההגנות.
בסופו של דבר, כמה זה מסוכן לחיות בעולם שהציורים היחידים שיש, זה הציורים שאני רואה אותם.
כן? ואז אתה לא מצייר, אז אתה לא מתפלל לנפילה.
ופה הפוך, אני חשבתי, יש פסקה שלא קראנו,
שיש לה שתי כותרות, לא יודע למה שתי כותרות, כנראה שפעם נדבר על גילוי הנפש,
דיברנו על זה שהתאוות בסוף,
הפתרון שלהם זה גילוי נפש.
אי אפשר לחסום אותם, לחתוך את התאוות.
צריך לכוון אותם. זוכרים? שבוע שעבר דיברנו על זה.
הצדיקים לוקחים,
זה באורות הקודש ג', רכח.
הצדיקים לוקחים לא רק את תשוקותיהם של עצמם,
הם את כל התשוקות וכל התאוות של כל העולם כולו, של כל המציאות, של כל הברואים,
והם מעלים את הכל לקדושה העליונה.
להיות עטרה לראש מלך חי העולמים, שהוא כל עיקר יסודו של פרק שירה, שהוא כל כך מופלג במעלתו.
כן, זה כבר לא להתפלל תפילה רק,
השם תעשה לי שיהיה לי טוב,
תעשה לי שאני אהיה צדיק.
אלא אתה מתפלל כל ה... אתה קשוב, אתה קשוב למציאות הזאת.
לוקח את הכאב אפילו של היתום והאלמנה, עם זה אתה מתפלל.
כן, לוקח את הכאב ועם זה מתפלל.
וכל מי שלא בא לידי מידה זאת,
להיות עובד את השם יתברך בתאבותיהם ובתשוקותיהם
של כל הברואים כולם עד הן לא נכנס לפני ולפנים בהכל הקודש.
איזה פסקה, איזה דברים.
הסבה של אשתי הרב משאש, רבי יוסף משאש,
שהוא הדמות של החמד שנה, שנה הבאה.
הוא היה בין לימוד ללימוד, הולך לשוק פרחים.
להיפגש עם הפרחים.
זה מה שאפשר לו אחרי זה לחזור ללימוד, כן?
הרב יוסף משאש.
לא הבן של, הבן של רבי חיים השש.
הוא הבן דוד של רבי שלום השש.
וכל אדם
לפי דרגה אדילה, כל אדם לפי הדרגה שלו,
צריך הוא לחכות ולצפות מתי יגיע למידה קדושה זו,
כן?
להירגע, הכל בסדר.
לעבוד עבודת הקודש העליונה הזאת בכל פאר עוד שמחת
הליצת נשמתו המלאה זיו נועם רננת עולמים.
אתה מתפלל מתוך שירה, כן? מתוך שירה עולמית.
חפצים אנחנו בתשוקה וחפיצה גמורה לעבוד עבודת השם,
עבודת קודש עליונה למעלה למעלה מכל חוק של טבע.
כן, אנחנו רוצים בסוף בתפילה גם להיפגש עם המקומות איפה שהכל אחדותי שם,
למעלה מהכל,
כן?
סוף סוף להיפגש עם המקומות האלה שם הוויה, כן?
י' כו' כפרויקט של התאחדות של כל כוחות ההוויה.
אנחנו מתפללים כדי קצת להיות קשורים למקום איפה שאין פירודים,
והכול באחדות גמורה, והכול בהרמוניה.
בנו רוצים להכניס בתוך הטבע כולו את אור החפצי של תשוקת קודש הקודשים, של אידיאליות האלוהים, זה פרדוקס.
מצד אחד אנחנו רוצים להתרומם למקום שהכול אחדות, מצד שני אנחנו רוצים שהאור הזה יחדור לתוך המציאות.
תמיד אני אומר שהתפילות שהתפלטתי מאחורי תורנויות,
הן התפילות הכי טובות שלי.
אתה כל הלילה ער, ואתה רואה אנשים שבאים במיון,
ולייסטר, כואב, קשה,
קשה,
מתפעל יותר טוב.
אל תפחד מהקושי.
אנו רוצים להכניס בתוך הטבע כולו את אור החפצי,
תשוקת קודש הקודשים של הידאליות האלוהית.
אנו מתייחדים עם כל פרק שירה,
עם כל המשוררים, מה זה המשוררים האלה? בעלי חיים, העשבים, הרוחות, הים.
הכל כולם משוררים.
אבל בכל היש,
העולים בשיר, מתעלים בשיר,
נותנים הוד והדר לפר חי העולמים ברוך
הוא ברוך שמו.
אז זה מה שאנחנו עושים, התשוקות שלנו.
אדם אומר, מטבע הברכה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולמה אומר,
ברוך אתה מושך אור מאין סוף.
אתה ה'
מה אתה עושה אם אתה ה' אלוהינו מלך העולם מושך איזשהו אור קטן,
זורק את זה הכי גבוה, מקבל שפע.
זאת אומרת, אם אין לך את קודם כל פתיחת המוח הזה להגיד, אני
חי בעולם של שפע,
קבל את השפע הרוחני, שמש תמיד לחמים, ללמוד תורות,
תורה עמוקה, אז אין לך התחלה של מה שנקרא אחרי זה,
שלח מה ויחל אל השם והוא יקלקל לך.
כן, אם מה שיש לך,
עם זה אתה מברך,
לוקח את הכוס מים, זה מה שיש לך.
אתה אומר, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
מה עשית? רעידת שמיים, רעידת כל העולמות.
כי אתה פתחת את האפשרות שהשפע יופיע בעולם.
אז ככה הוא המשורר.
המשורר הוא מצד אחד, הוא בא, יש מציאות,
לא משהו קשה, כואבת, לא פשוטה.
אל תתכחש, ההכחשה היא נוראית.
אל תתכחש, קשה, קשה, תבכה, תבכה.
אבל אתה חי, אתה יודע איפה אתה חי?
בסוף אלף השישי צריך לשמוח בעיקר.
בעיקר לשמוח, בעיקר לשיר, בעיקר לרקוד,
לרקוד על הגגות, מה זה?
מה זה?
מאיפה היינו? מה זה AI?
ראו לנו דברים כאלה, כל האמצעות האלה של הדור הזה.
לראות שבתור השפע האינסופי הזה של 18 סוגי קטשופ שיש במקורת ועוד מאות טעמי קורנפלקס,
אנחנו נמצא את עצמנו גם כן, לא אני
נהיה מתחת לשפע, שפע זה גם מסוכן.
נמצא שם את עצמנו בהודיה, למשל, על הכל,
ולראות איך מתוך זה אנחנו שרים, מתוך זה אנחנו פוגשים את השם יתברך שהוא מקור הכל,
והכל אחדותי שם, והכל בעצם, יש,
כשאנחנו פונים אליו, י' כו' כשיבית יוון נגדי תמיד, אנחנו מבינים שכל העניינים הרגשיים שלנו
נפתרים בזכות זה,
בזכות זה שאני בעולם מושגח,
שאני בעולם שהכל זה הוא,
ואם הכל זה הוא, אז מה לך זה?
לא יכול בלי האהוב, אני לא יכול לחיות יותר, אני הלך, אני לא... אמרנו, תראה גם מה,
מה?
אתה נותן פרופורציה לדברים,
קשור לכאב,
אבל אתה חי בתודעה אחדותית,
וזה התרופה לכל המחלות,
לכל המחלות, פוסט-טראומה, התמכרות, דיכאון, חרדות,
כפייתיות, פסיכו-זה, לא משנה מה הסוגיה,
בסוף לדעת שמצד אחד אתה בעולם נכון שיש חיסרון וצריך לחוות את החיסרון,
מצד שני אתה חי בעולם שבמקור, כולו אחדותי,
כולה אחי יפה ראיתי ומומן בך,
אשר אשר אשר לשלומו,
משכן עם נשיקות פיוקי טובים דודיך מיין.
כל זה שיר השירים, בסוף, במקור. הכל אהבה גמורה של הקדוש ברוך הוא לעמו.
והדוד הולך להתגלות לדודה.
יהיה חתונה.
אז כל ששון וכל שמחה.
כל חתן וכל כלה.
אז יאללה, שנזכה לחתונות וניפגש באלול, בסדר?
