טוב, חברים יקרים, שלום. היום אנחנו בעזרת השם הולכים ללמוד את הפטרת מטות,
פרשת מטות, ככה לקראת סוף ספר במדבר.
ההפטרה נמצאת בספר יהושע, פרק יג, פסוקים טו עד סוף הפרק, זה יוצא פסוקים טו עד ל' ג'.
אממה, שההפטרה הזו היא כמעט ולא נקראת בפועל.
למה?
ראשית, ברוב השנים מטות מחוברת יחד עם פרשת מסי,
ויש מטות מסעי,
אז קוראים את ההפטרה של מסעי.
ובנוסף,
כמעט תמיד הפרשות, מטות, מסעי, גם דברים, הם נופלים במה שנקרא תלתא דה פורענותא, כן? בשלושת השבתות שבין י״ז תמוז לתשעה באב, ואז יש לנו את שלושת ההפטרות המיוחדות לשבועות הללו.
אף על פי כן,
הוחלט שכן ללמוד את ההפטרה הזו במסגרת שלנו, ההפטרה של הנפש. במקביל, יש לנו גם שיעורים נפרדים על האתלתא דפורענותא,
על ההפטרות שבפועל בדרך כלל קורים בשבתות הללו, שזה כאמור סביב החורבן ותישבע וי-עין תמוז.
אבל עדיין,
מכיוון שיש איזה מקרים חריגים שכן אנחנו לומדים את ההפטרה הזו,
ולא סתם אנשי כנסת הגדולה קבעו אותה פה עם פרשת מטות, כי יש איזה קשר מהותי שחשוב להכיר בימים הללו, בתקופה הזו של פרשת מטות, שבאה דרך ההפטרה.
נוסיף גם שעל פי מנהגי איטליה,
כן, יש לנו מנהג בדרך כלל אשכנזים,
ספרדים, תימנים והאיטלקים, זה בדרך כלל ארבעת המנהגים שיש סביב ההפטרות.
אז על פי מנהגי איטליה הם לא הולכים על תלתא דפורנותא והם קוראים את ההפטרות של מטות, מסאי, דברים.
אז גם בשבילם, שהאיטלקים שבינינו,
אז אנחנו גם לומדים את ההפטרה הזו.
אבל כאמור, זה בעיקר מצד שיש ערך להבין את ההפטרה המקורית שנקבעה לפרשת מטות,
כי יש איזה משהו מהותי שאפשר ללמוד ממנו.
אז מה זו פרשת מטות? נתחיל עם זה, ואז נעבור לעומק של הדברים.
פרשת מטות עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים. עם ישראל הולך ומתקרב לארץ ישראל,
ואז התורה מפרטת,
משה רבנו מצווה כמה דברים שהם לכאורה,
חלקם קשורים מאוד לכניסה לארץ, וחלקם לא כל כך.
פרשת מטות מתחילה, דבר ראשון,
ב-13 פסוקים שעוסקים בנושא שהוא לא קשור,
לכאורה,
לכניסה לארץ, שזה דיני נדרים.
בסדר? כל הנושא הזה שאם אדם נודר נדר,
מה זה אומר, ואם הוא, תכף נדבר על זה, ואם הוא רוצה להפר את הנדר, איך עושים את זה,
ומה קורה, אם אישה או בת צריכים להפר את הנדר שלה,
אז זה כאמור נושא אחד שנמצא בפרשת מתו.
משם מדברים על נושא שהוא גם דווקא די מובן למה הוא נמצא פה, שזה מלחמת בני מדיין. בסדר? עם ישראל מתקרב פה לארץ ישראל ונתקל בבני מדיין, ויש שם איזו מלחמה,
תקום את נקמת בני ישראל במדיינים,
ומה שכן, בתוך המלחמה הזו הולכים ומתבררים דינים,
שגם במבט ראשון הם נראים לא כל כך קשורים, שזה כל הנושא של כלי טהרה, כן? משה רבנו מלמד שם את עם ישראל, מתוך איזו תקלה שהייתה שם,
איזה, איך אפשר לטהר כלים שנטמעו בתומת מת,
משהו שלא ברור איך הוא נמצא דווקא פה, אבל הוא גם.
ואז יש את הנושא השלישי, שהוא גם לכאורה הכי קשור להפטרה,
שעם ישראל מתקרב לארץ ישראל, כן? מגיעים בני גד ובני ראובן,
ומבקשים משה רבנו לא לנחול נחלה בארץ ישראל, אלא להישאר בעבר הירדן המזרחי.
ויש שם כזה דיון בהתחלה שנראה מאוד טעון,
שאומר משה, אחיכם תצאו למלחמה ואתם תשבו פה,
ובסופו של דבר נמצא איזשהו הסדר שבני גד ובני ראובן, הם באמת מקימים את ההתנחלות שלהם, את ההתיישבות שלהם בעבר הירדן המזרחי,
אבל הם יוצאים חלוצים למלחמה להילחם עם כל עם ישראל,
לפרוש את כל ארץ ישראל וכאן כאמור מסתיימת פרשת מטות טוב מה הקשר להפטרה אז פה ההפטרה בפשט דווקא מאוד ברור בספר ישוע כמה שנים לאחר הסיפור פה עם דור המדבר שעם ישראל כבר נכנס לארץ ישראל וישוע בן נון כובש את הארץ אז בספר ישוע פרק י״ג מסופר על הנחלות שקיבלו בני גד ובני ראובן וגם חצי שבט המנשה ניגע גם בזה
איזה עוד חצי שבט שהצטרף שם להתנחלות בעבר ירדן המזרחי,
וכאן הקשר לכאורה בין הפרשה ובין ההפטרה.
טוב, אנחנו מנסים כמו תמיד להבין גם את המשמעויות הנפשיות והנקרא לזה הרלוונטיות ממש של העולם שלנו כעת חיה,
מתוך, גם מתוך הפרשה וגם מתוך ההפטרה,
ונתחיל בדברים.
אני קראתי לכותרת לשיעור,
אני קראתי פה ככה את המוטו,
חלוציות ורגישות.
הפרשה וההפטרה מדברות על אנשים בעם ישראל שהם יוצאים חלוצים, הם רוצים ליזום איזה משהו אמיתי של קדושה, גם שבמבט ראשון הוא נראה לא על פי הכללים,
וצריך לעשות את זה בצורה מאוד רגישה ומאוד זהירה.
זה המסגרת הכללית של הפרשה וההפטרה, וכאמור,
נשליך את זה גם אל העולם הנפשי שלנו, גם ברמה התרבותית,
גם ברמה האישית.
נתחיל, אמר ראשון, מהנושא הראשון של הפרשה, אני מנסה בזרזות לדבר על הדברים בפרשה, ואז נגיע בעיקר, אני מקווה, להפטרה.
הנושא הראשון, כאמור, הוא נדרים.
תשימו לב, הנושא של נדרים, נדרים זה שהאדם נודר נדר, אומר, אני,
כן, היום זה הפך להיות כזה ויתור, נודר נדר באימא שלי, כן?
הלך סורוקה מכל מקום, אבל נודר נדר זה מציאות מאוד משונה,
שהאדם יכול במילים שלו לחייב את עצמו באיסורים או בכל מיני מחויבויות שלא כתובות בתורה, משונה.
אדם יכול להגיד, אני נודע לעשות כך וכך, ולמרות שזה לא כתוב בהלכה, לא כתוב בשולחן ערוך, ברגע שהוא אמר את המילים,
הוא עכשיו מחויב לעשות את זה, ואם הוא לא עשה את זה,
אז הוא חייב מלקות, כאילו ממש מבית דין מלקים אותו, כביכול עבר על איסור דה רבנן.
אז זה דבר מאוד משונה.
ועוד יותר משונה זה, שלמרות שהתורה נותנת לנו את האפשרות לידור נדר,
יש המון המון סייגים סביב הדבר הזה. הדבר שכולנו מכירים, שיהודי, כל פעם שהוא אומר איזה משהו,
הוא מיד מוסיף, מה הוא מוסיף?
בלי נדר, נכון? בלי נדר, שזה בא ואומר, אני לא באמת הולך לעשות את זה, כן?
אני נודר, אם אתה נותן לי את זה, אני נותן לך 100 שקל, בלי נדר.
בסדר, מייד מסייגים את הדבר הזה.
אבל זה לא רק המילים הללו בלי נדר.
בעם ישראל יש ממש יחס מאוד מאוד,
מה שנקרא,
דרמטי למילים שבן אדם מוציא מהפה בנדר. זה בא לידי ביטוי למשל בערב ראש השנה.
בערב ראש השנה אנחנו מתירים את הנדרים, יש סדר התרת נדרים, איזה תהליך שלם כזה,
וכמובן,
התפילה הכי מרגשת במהלך השנה,
תפילת יום הכיפורים, ערב יום הכיפורים,
כל הקהל מגיע לבית כנסת, גם אנשים,
אתה יודע, שזו הפעם היחידה בשנה שמגיעים לבית כנסת, נו, היית אומר, מה, בוא נקרא יחד, שמע ישראל, קריאת שמע, אני יודע מה, תתקע בשופר, כמו שעושים בצאת יום הכיפורים.
מה התפילה שעושים בערב יום הכיפורים?
תפילת כל נדרי. איזה נוסח גם של הפרת נדרים, רואים שזה משהו מאוד מאוד משמעותי.
אז למה? ובואו נבין, ומזה ניגע כאמור לכל הרעיון העמוק הנפשי,
הרוחני, שקיים בפרשה וההפטרה.
נדר, מתי האדם נודר נדר?
אדם נודר נדר שהוא חש איזושהי התרגשות,
איזושהי התרוממות מהמצב הרגיל שלו.
מתי האדם נודר נדר? בדרך כלל, או שהוא נמצא באיזושהי סכנה,
זאת אומרת,
אדם, חס ושלום, נמצא באיזה מחלה קשה, איזה מצוקה, נמצא, לא יודע, בקרב,
ואז הוא נודר נדר, אם אני אנצל, אני אעשה כך וכך.
בסדר? זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה, שאדם נודר נדר,
זה בזמן שמחה גדולה.
אדם ניצל מאיזה משהו, או זכה באיזה משהו, ואז הוא ככה נודר,
תודה ה' אני נודר, שאני כאות תודה אביא כך וכך. נכון? למשל, בספר יונה,
מתואר על המלאכים,
שהם, היה שם שערה בים וזה, ויונה, הם מתלבטים, להשליך אותו, לא להשליך אותו, בסוף יונה מכריח אותם להשליך
אותו לים, והם רואים באמת שהים נרגע מזעפו, כן? ואז כתוב, ועדרו נדרים, הקריבו קורבנות, ועדרו נדרים לאלוקי ישראל, כן? וכולי.
נדר זה,
הרעיון של נדר,
זה, יש כזה ביטוי יפה של הרב קוק, אני לא יודע אם צריך לזכור אותו במדויק,
אבל הרעיון הוא שנדר זה התנוצצות של הנשמה,
התנוצצות של האמונה.
אנחנו חיים בחיי השגרה.
חיי השגרה זה חיים של חיי חול כאלה, שהכול נראה סתמי,
ריקני כזה,
אנרציה, פועלים פה, פועלים שם.
אבל יש איזה רגעים מסוימים בחיים,
שאדם פתאום נפתחים שערי השמיים,
הרמב״ם אומר, זה כמו רגע של נבואה כזה,
יש איזו הברקת ברק, אתה הולך בשדה חשוך,
פתאום מבריק ברק,
והופ, אתה רואה פתאום את השדה מואר. עכשיו, הברק אחרי זה יסתיים,
התחושה הזאת תיגמר,
אבל הרגע הזה זה רגע של התעלות.
רגע שאדם, הנה, אנחנו עכשיו נמצאים בדרך כלל באזור ספר במדבר, בואכה חודש אב,
בואכה חודש אלול, נכון? חודש אלול זה זמן כזה.
אדם,
נכון, כל השנה,
11 חודשים, אדם הולך לו ומתנהל בתוך חיי השגרה, והנה מתקרב אלוב, מתקרב ימים נוראים, אתה מרגיש איזה רצון
פתאום להתרומם, הוא רוצה לדור נדר, הוא רוצה לחייב על עצמו, אני מקבל על עצמי שהשנה אני אתנהג יותר טוב, אני אתפלל יותר טוב וכולי, וכאן בדיוק אני.
בזמן שאדם נודר נדר,
יש איזה גמת קטן,
שאומר לו, לוחש לו באוזן,
מה אתה מתרגש?
מה אתה מבין?
מה?
הרי
אתה יודע שהחוויה הזאת תיגמר, נכון? ההתרגשות הזאת תיגמר.
אתה לא תחזיק מעמד, זה לא באמת ילך,
אתה מבין? העמדה הזו לקרב את האדם, הרצון שלך להתעלות, להתרומם, לצאת מהמסגרת החיים השגרתית,
זה משהו שאין לו סיכוי, כן? הביטויים של האנשים המבוגרים והממורמרים, כן? כשאני הייתי צעיר גם חשבתי שאפשר לתקן את העולם, שרתי יחד,
נכון? אני ואתה נשנה את העולם, בסדר.
אבל היום אני כבר יודע ששום דבר לא משתנה,
והכל בסוף רק אינטרסים, וכל התקוות הגדולות הן בסוף נקברות, והכל רע, והכל זה. כן, כולם מכירים את העמדה שהיא מאוד שולטת כיום בתרבות החול, כי העולם ברמה הטכנית הוא העולם המרכזי. זה שפתאום אדם מרגיש התעוררות רוחנית, רצון, להיות אדם יותר טוב.
עזוב, זה ילדים קטנים שקצת מתלהבים, זה לא,
זה מה שאומרת אותו.
נדר זה משהו שהאדם צריך לדעת. זה שאתה עכשיו מתרגש, ואתה,
לקדושה, למשהו אמיתי, איך נדבר על נדרים, לא אמיתי,
ואתה עכשיו מתחייב, אני מקבל על עצמי עכשיו ללמוד כל יום כך וכך,
מצוין.
תעגן את הנדר, את התחושה הזו, באיזשהו מעשה, שגם כשהחוויה הזאת תיגמר,
זה יישאר לך.
שימו לב, נדרים זה טעות נפוצה,
שבגלל שאנחנו כל כך נזהרים מנדרים,
אומרים חז״ל, טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם.
בגלל שיש חשש שהיום בן אדם מתחייב בדברים שהוא לא יעמוד בהם, אז אנחנו אומרים בלי נדר ועושים את כל המערכות האלה של התרת נדרים.
אבל לכתחילה התורה לא מביאה את הנדרים כמשהו שלילי.
לא, להפך, זה משהו חייבי מאוד. קדימה, בן אדם, תידור, תתקדם בחיים, תיזום.
יש ביטוי בגמרא, שאומרת,
בעוון נדרים מתה אשתו של אדם ובניו מתים שהם קטנים. הפשט הוא בעוון שאדם לא מקיים את הנדרים שלו, אז הורס לו את המשפחה.
אבל יש גם הסבר מופלא של הרב קוק בעינייו, והוא מסביר,
בעוון נדרים מתה אשתו של אדם.
הצד הנשי, הצד הנשי זה לא רק, עוד פעם, במגדריות,
זה גם אצל כל אדם, יש את האישה שבלב.
לכל אדם יש את הצד הזה של ההתלהבות של הקדושה, של הרגש וכולי.
אל תמית את זה, אתה מבין? בעבור נדרים, בזה שאתה לא מקיים את הנדרים, בזה שאתה לא נודר מלכתחילה,
אתה ממית את ההתלהבות הזו של הקדושה.
שימו לב גם שבפרשת מטות רוב הפסוקים של נדרים עוסקים בנדרים של אישה.
יש פסוק אחד בנדר של גבר ושלושה עשרה עשרה פסוקים שעוסקים בנדר של אישה, כי זה המציאות הקשית.
בעבור נדרים אמרנו, מתה אשתו שאדם לא נותן לה נדר להופיע בצורה נכונה בחיים שלו,
מתה אשתו של אדם, ובניו מתים שהם קטנים. אתה לא יכול לגדל בית בלי רצון לנדרים. שוב, אתה לא נודר כי אנחנו היום לא במצב שנדר ממש הוא מסוכן לנו, כי אנחנו לא עומדים בו, אבל זה שבן אדם רוצה להתעלות, זה שמשפחה רוצה עכשיו להפוך ליותר טובה, זה שהבית מלא בתחושות של אידיאלים ושל אירועים,
בוודאי, אוהב אבואים זה לא ככה, הבנים מתים כשהם קטנים, אתה ממית את הבית שלך.
אם אין בבית הזה,
זה הציניות הזאת, כל פעם שיש עכשיו איזה אדם במשפחה,
איזה,
בוא, אנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, זה דן, דן, שום דבר לא יצא מזה, הכל נופל, הכל.
זה,
אדם צריך עידו, אממה.
וכאן אנחנו מגיעים אל הנקודה השנייה, אז זה אמרנו הרגישות, החלוציות הזאת,
של לבוא ולרצות להתקדם, אנחנו נכנסים לארץ ישראל, לכן זה נמצא פה בכניסה לארץ.
קדימה, אנחנו נכנסים לעידן חדש, בואו,
נבין מול מה אנחנו הולכים, נקבל עצמנו דברים, נשפר את עצמנו, רק מה? יש סכנה שאדם באמת
ייקח נדר יותר ממה שהוא יכול. ולכן יש מערכת שלמה שהתורה אומרת, זה לא הזמן לפרט פה, אבל בגדול, יש דבר שנקרא חרטה מעיקר,
זאת אומרת,
בזה הרעיון של התרת נדרים בבית דין כברול,
כן? שאדם בא ואומר, ושואלים אותו דיינים, אם היית יודע מראש, שיהיה כך וכך, אז האם היית נודר או לא.
בסדר? זאת אומרת, יש איזה מנגנון שכלי,
מנגנון כזה,
שבא לא לבטל את הרצון לנדרים,
אלא בא לתעל את זה לכלים שהבן אדם יכול להכיל.
זה הנושא השני של מה שמופיע פה בפסוקים, שהאבא יכול להפר את הנדר של הבת, הבעל יכול להפר את הנדר של האישה ביום שמו,
שוב,
והבעל הוא כאילו יכול, והאבא, האם, כאילו הצד השכלי שבא לרסם ולתעל את הצד הרגשי של הבת ושל האישה.
בסדר, זה משהו,
שוב, צריך להבין את כל הרעיון הזה של נדרים.
נדרים זה לא משהו שלילי, זה לא משהו שלילי. אומרים רק,
הנדרים צריכים להופיע באופן נכון, אם נוריד את זה היום, שהיום באמת אומרים,
המילה המדר עצמה היא כבר מסוכנת למערכת השברירית הנפשית שלנו היום,
לכן אנחנו לא אומרים בלי נדר,
אבל בוודאי שבן אדם צריך ליזום ולפעול.
אז זה שני הצדדים שאנחנו לומדים פה פרשת מטות. חלוציות, רצון כזה להיות חלוץ, לעשות דברים מעבר לדבר, להתקדם,
ויחד עם זה רגישות לעשות את זה באופן הנכון.
ומשם אנחנו ממשיכים לנושא הבא בפרשת מטות,
שזה הנושא של מלחמת מדיין. מלחמת מדיין, מה זה המלחמה?
נקום את תקמת נסע למדיינים. זו מלחמה שמגיעה גם מאיזה רגש של נקמה,
רגש הנקמה,
גם כולנו מזדעזעים, אוי אוי אוי אוי אוי אוי, מה פתאום נקמה, אסור לנקום, וזה ודאי שצריך,
אשר רגש נקמה הוא רגש אמיתי ונכון, כן, מול אויבי ישראל,
בת אדום,
אשרי שמי שאחז וניפץ עול עלייך אל הסלע, זאת אומרת, לנקום, להשיב לרשע כגמולו,
זה משהו מאוד אמיתי, זה נובע מהעמדה הזו של ה...
אתם יודעים מה, יש אמת בעולם, יש איזה ברק שמבריק בעולם שצריך לעשות את המעשה הנכון.
אממה,
כאשר לא מכניסים את זה למסגרת הנכונה,
אז הופך להיות משהו שקורה פרשת מטות. שעם ישראל שם,
שם ממלחמת מדיין, אז בסוף הוא הורג את מי שלא צריך להרוג, ומחיה את מי שכן צריך להרוג, וגם מתאמים שם כלים, זאת אומרת, כל מי שמתחילים מתוך העמדה הזו להיכנס אל הפרטים של החיים,
אלא רמת ההלכה, את הטקטיקות הצבאיות,
כל המערכת היחסים שם, החברתית, הלאומית, אז באמת,
איך אומרים,
חייבים להכניס פה גם את המימד של השכל, של הבקרה, של להכניס את הדברים למסלול הנכון.
בסדר? אז זה גם מה שאנחנו לומדים פה, פרשת מטות, כן? מטות, גם המילה מטות, אלה מטות ישראל. עם ישראל מסודר במטות, במטות, במשפחות.
יש כאן איזו התלהבות גדולה, קודש גדול שהולך ומופיע בעולם, אבל יחד עם זה,
לסדר את הדברים כמו מטה, כן? מטה זה מקל כזה שאיתו הולכים,
מטים את הדרך לפה או לפה, מכווינים את הכיוון.
בסדר? אז זה הרעיון,
רצוגריים, זה גם מטה משה ומטה אהרון,
שעל ידי כך מיוצאים ממצרים, על ידי זה שגם יש את הרוב שהמטה מכה את היהור,
מכה את ה... יש משמעויות למקל של, כן? זה לא המכשף כזה שיש לו מקל עם מגי.
למטה, יש כאן איזה עמדה שאנחנו לוקחים את הרעיונות הגדולים, את הקודש שצריך להופיע בעולם,
אבל עם משהו שהוא עם יסוד במציאות, עם משהו שיורד על המציאות, שיודע להטות את הדברים באופן המדויק והנכון,
אז זה כאמור הנושא השני.
ועכשיו אנחנו מגיעים לנושא השלישי, שהוא גם בעיקר מה שמחובר להפטרה, זה בני גד ובני ראובן. מה קורה בני גד ובני ראובן? בני גד ובני ראובן,
הם באים ואומרים,
אנחנו רוצים להישאר בעבר הדין המזרחי.
יש כאן איזה סוג של יזמות כזו, כן? אומרים, תשמע, אנחנו מזהים שזו הנחלה שמתאימה לנו. תקף נראה שזה לא במקרה,
יש איזה משהו שהם ראו שמתאים להם בנחלה הזו.
ואז, כשמגיעים מתוך ההתלהבות הזו, בהתחלה, שוב, משה, מה שנקרא, בלי נדר, הוא בלי נדר לא הגמשות של אולי לא תקיימו את זה, אלא
בואו נבדוק האם הנדר הזה הוא באמת המחויבות הזו שלכם,
שזה המקום שלכם, הוא באמת מופיע בצורה נכונה.
התורה אומרת שבהתחלה אמרו בני גד ובני ראובן, נבננה גדרות צאן
לצוננו וערים לטפינו.
אומרים חז״ל, הקדימו הרכוש לנפש.
בהתחלה העמדה הזו הייתה עמדה של התלהבות, אבל היה בה גם איזה יסוד קצת לא טהור.
קודם כל, הם דואגים לגדרות הצאן, לרכוש, לכסף, יש פה ארץ מקנה,
ואחרי זה לילדים.
ואז משה מתקן אותם, לא, אתם תבנו ערים לטפכם וגדרות צוני צונכם. קודם כל, תדאגו למה שחשוב בכם, שזה המשפחה,
הרי זה תדאגו לרכוש. טוב, אז יש פה, אתה מבין, משה רבנו מסדר,
הוא לא שולל להם, בסופו של דבר גם אומר להם, אתם תצאו חלוצים, אומרים, בוודאי שנצא חלוצים, אנחנו לא באנו פה
לדאוג רק לאינטרסים שלנו, אנחנו באנו פה מתוך איזו התלהבות של קדושה, שבן אדם מזהה,
שבתוך המערך הגדול הזה שעם ישראל נכנס לארץ ישראל,
יש לו את הנחלה שלו ואת החלק שלו,
ועכשיו רק מבררים שהדברים יופיעו באופן המדויק והנכון.
אגב, לומדים מזה,
הם אומרים את זה בניסוח בתורה,
סליחה, משה רבנו אומר להם, אם תעברו את הירדן ותילחמו עם עם ישראל, אז תקבלו את הנחלה, ואם לא תעברו,
אז לא תקבלו את הנחלה. קום לזה, לומדים מזה לכל השאס,
כלל הלכתי, תנאי בני גד ובני ראובן.
כשאתה רוצה להתנות משהו,
שאתה רוצה, שוב, ליצור איזה סוג של נדר התחייבות, אתה צריך להגיד את זה,
אם יהיה כך וכך, ואם לא יהיה כך וכך.
מה הרעיון הוא?
שוב,
אתה מכניס את הרצון הזה לעשות את המעשה הנכון,
מכניס אותו לתוך איזה ניסוח משפטי שמכסה את כל הצדדים.
מכניס את המימד הרגשי לתוך איזה מנגנון שכלי מבוקר,
הגיוני,
שבאמת ייתן לך להופיע את היזמות הזו של הקדושה,
את הנדר הזה, את הרצון,
באופן נכון, ולא עכשיו שזה ילך ויתפזר. אז זה, כאמור, פרשת מטות. ועכשיו אנחנו עוברים להפטרה.
מה קורה בהפטרה? כאמור, משה מת כבר,
ישוע בן נון מכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ואנחנו רואים בפרקים הראשונים של ספר ישוע את כל המלחמות וכל המאבקים, והנה פה,
בפרק י״ג עכשיו מתחילים לחלק פה את הנחלות וכולי,
ואז ישוע מזכיר לבני ראובן, פרק י״ג, פסוק ט״ו, זו כאמור ההפטרה שתוקנה
במקור לפרשת מטות.
ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם,
ויהי להם הגבול מערוער אשר אספת נחל ארנון, ועיר אשר בתוך הנחל, בכל המישור הלמדווה,
חשבון וכל הרי אשר במישור, דיבון ובמות ועל ובעל מעון,
ויהצר וקדמות ומפעט וקרייתיים וסביבה וצרת השחר בהר העמק,
ובית פאור ואשדות הפסקה ובית הישימון כל ערי המישור כל ממלכות שיחון מלך ההימורים אשר הלך ברשבון אשר יקם משה ואת נשיאי מדיין את טבעי את רקם כן זה מה שבפרשה שלנו את צור ואת חור ואת רבע נסיכי שיחון נושבי הארץ וגם את בלעם בן ביור הכוסה והרגום בני ישראל בחלל חלליהם ויהי גבול בני ראובן הירדן וגבול זאת אכלה בני ראובן למשפחותם הערים וחצריהם טוב
אז יש כמובן גם כל מילה שנאמרת פה בנביא כל שם יש לו
משמעות, הערים האלה והגבולות הללו, כל דבר זה איזה נקודה רוחנית שבני ראובן הם מבררים שמגיע להם פה באזור הזה.
כן, זה האזור שם, מירדן המזרחי, זה ככה
אזור,
אתה יודע מה,
ירדן בואכה סוריה, כן, זה רמת הגולן, שם זה הכיוון.
אז,
אבל הבעיון המרכזי זה,
מה הם בני ראובן ובני גד,
שהם באמת,
הם רואים את הנדר שלהם, רואים את ההתלהבות שלהם להופיע שנחלתם, לזהות את הנחלה המדויקת שלהם בארץ ישראל.
ראובן,
בסדר? זה השבט הראשון, נכון?
הוא מראש, זה התפקיד שלו בחיים.
הוא חלוץ, הוא ראשון, בסדר?
ראובן, בכורי אתה, כוחי, דרשי, עיתוני,
יתר שאת ויתר עוז.
הראשוניות, כן, עכשיו אני יודע שהרבה פעמים ראובן,
הראש שלנו מצטער גם כי יש עבד שהיה איתו בעיות, נכון? ראובן, הוא לא עמד טוב במכירת יוסף,
ויעקב אומר לו שהוא הודח מלהנהיג את עם ישראל, במקום זה ידוע,
במקום זה יהודה.
בסדר, נכון.
לא אמרנו עכשיו שראובן, כל דבר שהוא עשה, הוא הצליח.
אבל הכוח של ראובן, הוא קיים.
כן, הוא נמצא בתוך החושן של שבטי ישראל.
אחרי זה, בסדר, הוא נפל והתברר שצריך את יהודה, מי שיודע להודות על האמת, הוא זה שיתפוס את ההנהגה.
אבל ראובן הוא חלוציות,
הוא כוח פריצת הדרך בעם ישראל.
וככה הוא נקרא.
למה קוראים לו ראובן? אמרה לאה, ראו בן,
רואים.
הכוח של ראובן זה לראות דברים.
כוח הראייה, קנו לב,
זה הכוח הראשון שאנחנו פוגשים במציאות, נכון?
למשש משהו זה רק מה שקרוב אלינו,
לשמוע גם יש איזה טווח.
ראייה, אתה יכול לראות עכשיו פה את הכוכבים, אתה יכול לראות את ה...
הראייה זה הכלי שאיתו אתה מזהה דברים. שוב, אנחנו מדברים פה עכשיו בנדרים,
ברגע שאדם רוצה להתעלות ולהיות חלוץ,
מזהה שיש כאן איזה ראובן,
זה הכוח שמזהה אצל כל אחד מאיתנו,
שיש פה משהו חשוב, משהו טוב,
וזה יוצר רגישויות.
למשל,
מה סופר על ראובן? שהוא עוד לפני שהוא נפל בסיפור שם עם יוסף.
וילך ראובן בימי קציר חיטים,
וימצא דודאים בשדה ויאבא אותם אליה עימו.
נכון? זה גם הסמל של ראובן, הדודאים,
שזה היה על הדגל שלו.
מישהו שמסוגל לזהות את המצוקה של אמא שלו.
אמא שלו לאה נמצאת באיזה לאות, בעייפות,
היא השנואה בבית, זה לא כמו רחל,
וכוח של ראובן הוא מזהה שיש משהו בלאה שצריך להופיע בעולם, וזה גם,
כזכור, גם היה הנפילה שלו,
שאחרי זה שרחל מתה, כתוב, וייקח ראובן וישכב עם בלה פילגש אביו,
הוא אומר עם חזל, חס ושלום,
שמי שהאבן טובה שלו תהיה בתוך החושן,
שהוא יחטא בחטא כזה,
זה לא שהוא באמת עשה את הדבר הזה, אלא כשמתה רחל, כן, אומר שם רשי,
אז בהתחלה יעקב נטל את המיטה שלו שהייתה באוהל רחל,
ושם אותה באוהל בילה, השפחה של רחל.
בא ראובן וטבע אל בון אמו,
אמר, אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אמי,
שפרת אחות אמי תיאר צרה לאמי. זאת אומרת, כל עוד רחל הייתה בחיים, בסדר, קיבלנו את זה שאתה מעדיף את לאה מרחל, כי יש איזה כוח ברחל,
נכנס פה לכל הזה,
רחל ולאה זה לא סתם נשים, זה כוחות שונים בעם ישראל, הבנו שאתה מעדיף את הכוח של רחל. אבל עכשיו שרחל מתה, אז אתה פה עכשיו תביא את אימא שלי, את לאה. במקום זה אתה בוחר עכשיו להכניס את בלהה? כאילו, אתה ממשיך עם ההשפלה הזו שלאימא שלי אין לה שום מקום בבית ישראל? לא, הוא טבע את עלבונימו.
טוב, הוא עשה את זה בצורה לא נכונה,
פחז כמיים על תוטר, אז בסוף יעקב מקלל אותו. שוב, רצית לדאור פה נדר,
רצית לעשות משהו טוב, אבל לא עשית את זה בצורה בקרה, עשית את זה בחיפזון,
ולכן הוא נופל.
אבל, שוב, יש לזה משהו אמיתי, זה ראובן,
וגם מה שהם מוכרים את יוסף, כזכור.
ראובן הוא
שהוא אומר להם, ויען ראובן אותם לאמור הלא אמרתי לכם,
אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו איננו נדרש, נכון? הוא גם לקח את זה שם הכי קשה,
הוא מדיח את עצמו מלהיות המנהיג של האחים,
כי הוא לא עמד בדבר הזה של לשמור על יוסף.
גם יש פה מישהו שמזהה דברים נכון. ראובן זה הכוח שנמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו,
שמזהה דברים נכון, שרוצה לדור.
רק שכאמור,
זה לא עדיין תמיד מופיע באופן השלם.
אז מכל מקום, זה הצד של ראובן. ולכן, פה בספר ישוע,
ראובן, הוא זיהה שיש לו שם באזור הזה איזה חיבור נכון, גם מצד המקנה,
גם, תכף נראה, מצד החיבור למשה רבנו שבט ראובן,
ולכן, כן, שמשה נשאר שם ולא נכנס לארץ ישראל, אז כאילו רצו להישאר עם רוחו של משה שם מגבול ארץ ישראל,
אז זה ראובן.
ואז, יש לנו את ההמשך, אני חוזר שם להפטרה.
וייתן משה, פסוק כד',
למטה גד, לבני גד למשפחותם, והנה הם הגבול יעזר בכל ערי הגלעד, וחצי ארץ בני עמון, עד הרוער, אשר על פני רבה,
ומחשבון עד רמת המצפה, ובוטנים, ומחניים עד גבול לדבר,
ומעמק בית הרעם ובית נמרה וסוכות וצפון, יתר ממלכות סיכון, מלך חשבון הירדן וגבול, עד קצה ים הכנרת, עבר דין מזרחה.
זאת נחלת בני גד למשפחותם, הערים וחצריהם.
טוב, אז מה קורה עם גד?
גד,
שימו לב,
גד הוא לכאורה שבט כזה קצת שולי בעם ישראל, נכון?
הוא כזה נולד שם לשפחת לאה, בילה, זאת אומרת, בא גד, בא מזל, כאילו, יש פה איזה
איזה פוטנציאל שנולד, כן, זה לא נאמר לילד, יש לו פוטנציאל.
בגד, כן, גד זה מה זה,
בגד, אני לא יודעת מה יצא ממנו בדיוק, אבל יש פה איזה משהו.
אז מכל מקום, לגד, אבל, אתם זוכרים איך יעקב אבינו מברך את שבט גד,
ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שחם וטרף זרוע אף קודקוד.
גד הוא יושב בגבול, שמענו בבירדן המזרחי, זה כל השבטים שם. הם לא במרכז, הם בפריפריה גד.
כלווי, כלווי הוא כמו אריה, הוא צריך גבורה.
בשביל להיות בגבול שמו את השבטים הקשוחים.
טרף זרוע עב קודקוד, שהוא מסוגל לחתוך בן אדם מהזרוע,
כאילו מהזרוע עד הקודקוד, כאילו לחתוך בן אדם לחצי ככה באבחת חרב.
ואז אומר לו יעקב, ויה ראשית לו, כי שם מחוקק ספוט, ויתר אשר עם צדקת אשר עשה ומשפטיו עם ישראל.
אז אומר שם על זה השל״ע הקדוש, אומר פה בפרשת מטות,
הבטיחו מה שלא היו מחויבים לעשות.
דהיינו שבני גד לא היו מחויבים כי הם לצאת עם ישראל למלחמה,
והם קיבלו נחלץ חושים לפני בני ישראל.
שהם רוצים ללך בראש.
עוד פעם, גד, כמו ראובן, הם חלוצים,
הם מזהים. גם גד, שהוא גיבורים,
שהם מסוגלים שוב לזהות את מה התפקיד שלהם עכשיו בעולם. שוב, התפקיד שלנו זה לאכול בעבר הדין המזרחי,
אבל אנחנו יוצאים חלוצים.
אנחנו
נודרים נדרים, אנחנו פה עושים איזה משהו שהוא מעבר למה שאנחנו מחויבים,
ואנחנו עומדים לזה.
זה גם בגד, ההסבר האחד שבגד, כן, שאומרת לאה זה בא מזל. יש בגד, יש הסבר מלשון לגוד,
לגוד זה לחתוך.
חזל שהוא נולד מהול.
יש משהו בגד ששוב, ככה עם איזו אישיות שכבר בשלה לטהרה,
בשלה של הקרבה אל השם.
טוב, על זה יש גם עוד מדרש שמסבירים
שאנשי, כן, שהם באים ואומרים,
אנשי בני כד ובני ראובן אומרים לנו פרשת מטות,
למה הם רוצים להישאר בבדני המזרחי?
אומרים, אנשי מקנה יהיו עבדיך מנעורינו, ועד עתה גם אנחנו גם, סליחה, זה מה שיעקב, הרי אומר בני יעקב אומרים לפרעה, אנשי מקנה יהיו עבדיך מנעורינו,
אז גם בני כד ובני ראובן הם אנשי מקנה.
מקנה זה משהו שמאפיין את הצדדים העליונים בעם ישראל,
לא רק עבודת אדמה, שזה משהו יותר מקורל לקרקע,
אלא משהו שהוא כזה עם עמדה נפשית דינמית,
כמו רעי הצאן של אבותינו. בני גד ובני ראובן, שוב, זה אנשים רוחניים,
אנשים עם יוזמה, אנשים עם רצון לתת מעצמם ולא להיות מקובעים רק בחלקת אלוקים הקטנה שלהם, הם יוצאים חלוצים.
וזה הסבר מדהים של השפת אמת, הוא כותב שם פרשת מטות.
כן, שנת תרם, זה הולך לשפת אמת לפי שנים.
בעניין בני גד ובני ראובן,
כתבתי במקום אחר בשם הרב מפיסחה פירוש מקנה רב שהיה להם קניין דבקות במשה רבנו עליו אשלו.
הם רצו להיות קרובים, להישאר קרובים למשה רבנו.
הוא לומד את זה מהפסוק שם בספר דברים שמברכים את השבטים,
אז כתוב, ויה ראשית לו על שבט גד,
הוא רצה להישאר,
הוא רצה לקחת את החלק שלו בראשית הכיבוש, בתחילת הדרך שם בעבר הדין המזרחי.
למה?
כי שם חלקת מחוקק ספון.
שם נקבר משה רבנו, בסדר, לא יודעים מקום קבורתו, אבל זה,
וככה כתוב מסכת סוטה בפרק ד',
מלמד שהיה מוטל,
קבורתו של משה, היה מוטל בגפו של שכינה כארבע מילים מחלקו של ראובן לחלקו של גד,
שמת בתוך שדה נחלתו של ראובן ונקבר בתוך שדה נחלתו של גד.
טוב, יש כאן איזה מדרש שמשה רבנו נקבר שם בעבר הירדן המזרחי,
בנחלה של בני גד ובני ראובן, והם לא רצו להיכנס לארץ ישראל,
לנחלות הרגילות, כדי להישאר קרובים למחוקק,
למשה רבנו שחוקק את החוקים.
טוב, מדרשים מדהימים,
אבל הרעיון, ובואו אנחנו מסכמים פה את הרעיון,
שפרשת מטות היא באה ללמד שוב שאדם,
להתקרב לארץ ישראל, הוא צריך ליזום, צריך לידור נדרים, צריך
לרצות להתעלות, רק לגדר את זה ולסייג את זה באופן הנכון, וזו ההפטרה. ההפטרה ממשיכה ללמד אותנו על החלוציות של בני גד ובני ראובן, ברצו גם שגם את חצי איש בבית ארנשה,
שגם הוא היה חלוץ כזה, שתפקידו ללכת לכבוש יאיר בן מנשה, שכובש את חוות יאיר,
הוא גם כזה מצטרף אל המגמה הזו של בני גד ובני ראובן, של לצאת חלוצים וליזום,
אז הוא גם נשאר שם בעבר הדין המזרחי.
נגד ובני ראובן, יש שם איזה משהו בכל העמדה הנפשית שלהם, שהם מבטאים את הנדרים, את החלוציות,
את הרצון לעשות דברים באופן הנכון,
ולכן הם גם מקבלים את הנחלה שלהם פה בעבר הדין המזרחי, וזה חלק מארץ ישראל,
בעזרת השם, שנזכה כולנו להיות חלוצים ורגישים.
נעצור כאן.
