שלום לכולם, בוקר טוב.
בשבת האחרונה עשינו ברכת החודש,
והכינוי של החודש,
יש לו כמה מנהגים,
נקרא לפנינו דברי ערוך השולחן
באבן העזר בהלכות גיטין.
שם הוא נדרש לשאלה,
אם,
לא עלינו, יש גט
שנכתב בחודש אב,
אז איך לכנות את שם החודש בגט?
כי בגט
צריך מאוד לדקדק
על קוצו של יו.
אז הוא כותב כך,
סימן קקו,
סעיף טז,
לפנינו הסעיף הראשון.
סיוון, הוא כותב, מלא יוד,
שכן הוא במגילת אסתר.
תמוז מלא וו.
אב,
אין כותבין מנחם אב.
כותבים אב.
שמה שרגילים לכתוב כן במכתבים וכשמברכין את החודש
זהו רק לשם נחמה,
כשנזכה אם ירצה השם במהרה בימינו אמן.
עם ישראל מאחל לעצמו כל שנה כשמגיע אב,
שזה יהיה מנחם אף.
אבל שמו הוא רק אב,
וכן הוא בשס ריש מסכת ראש השנה
על החודשים ששולחים שלוחים,
אז שם יש רשימה,
אז שם כתוב אב, לא כתוב מנחם אב.
לכן צריך לכתוב אב.
אף על פי שלגבינו ודאי זה מנחם אב.
ואם כתב מנחם לחוד,
יש מי שאומר שכשר בדיעבד.
למה?
כיוון שהדבר מפורסם וידוע,
שחודש אב קראו לי מנחם.
כך כתוב בספר גט פשוט.
אבל, אומר ערוך השולחן, ולי צריך עיון בזה,
דהן אמת בספרי חכמי הספרדים ובהסכמותיהם,
ששם כותבים תאריכים,
רגילים כן,
לכתוב רק מנחם.
אבל אצלנו אין נוהגים כן,
אז לא נכון לכתוב בגט חודש מנחם,
ויש שכותבים שניהם ביחד
מנחם אב.
וזהו ודאי, נראה לעניות דעתי, דה אם כתב מנחם אב שהוא כשר בדיעבד,
כיוון שכן מברכין החודש בכל מדינותינו וכן כותבין בעיקרון.
סיכום, אומר ערוך השולחן,
בגט,
צריך לכתוב אב,
בדיעבד
מנחם אב בסדר.
האם מנחם
זה מספיק?
מסתבר שלא.
מנחם אב.
אומר רבי ישראל מרוז'ין,
אה,
אתה רוצה להציע שיטה חדשה בהלכה,
שעד טו באב,
או התשעה באב.
טוב, בהתחלה זה אב, ואחרי זה זה מנחם אב.
טוב,
כן.
אז זהו,
המון שמועות איך לכנות את החודש,
אבל ודאי,
לא להלכה אלא למנהג, ודאי כלל ישראל מכנה את החודש הזה מנחם אב.
ויש וורט נפלא של רבי ישראל מרוז'ין,
שהוא מסביר מה זה מנחם אב.
ובכל זאת, סעיף 2,
כשנשכיל ונתבונן בפנימיות הדברים, נדע שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד.
אנחנו צריכים גם בשעות קשות לא לשכוח את החשבון
שהקדוש ברוך הוא אצלו אין שינוי.
יש לו י״ג מידות רחמים שבהם הוא מתנהג איתנו,
והוא חפץ חסד.
אה, יש שעות קשות?
הוא חפץ חסד
בשעות הקשות.
איך זה הולך ביחד?
וניקח את הדוגמה מבחינת
ומבשרי אחזה אלוה.
זה הפסוק באיוב.
בואו נסתכל על עצמנו.
משל לאבא,
לא אבינו שבשמיים, אלא במשל מדובר על אבא בשר ודם,
שמוכרח להכות את בנו
כדי להדריכו בדרך טובים.
חוסך שבטו,
אומר חכם מכל אדם, שונא בנו.
מה זה שבטו?
יש שבט
מקל בידיים,
אבל יש אזהרה חמורה בדורות האחרונים,
בשום אופן,
לא להשתמש במקל הזה.
יש שבט אחר,
יש בעיקר ארץ בשבט פיו,
שגם בזה צריך הרבה לעבור סדנאות,
איך להתנהג בזה נכון.
אבל האבא מוכרח להכות את בנו כדי להדריכו בדרך טובים.
ניקח דוגמה שאין חולק עליה,
עם הילד הקטנצ'יק,
חסר הדעת, קופץ לכביש,
ואבא צריך לתפוס אותו ולמשוך אותו.
כל אחד מבין שזה לטובתו.
אמנם שבוודאי יש לו צער גדול מזה,
אבא לא נהנה מהסיטואציה,
אבל ההכרח לא יגונע,
כי הרי לטובתו מי יאסרו,
וכאשר יגדל הבן,
יבין זאת מעצמו.
ובאמת אנחנו רואים הרבה הורים שאומרים לבן, כשתגדל,
תבין.
וזה עוד יותר מייסר אותו, אבל אין ברירה.
שכל הייסורים שעשה לו אביו בקטנותו היו לטובתו,
למען ידריכהו בדרך ישרה.
ואם כן, על אחת כמה וכמה,
הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הרחמים והחסדים,
בוודאי,
עכשיו אנחנו עוברים לנמשל, לקדוש ברוך הוא,
בוודאי שאין הייסורים והמכות שהוא נותן,
הם בדרך נקמה ושנאה.
לדאבוננו, יש אבות בשר ודם,
שלפעמים
מתוך שהם בשר ודם, אז הם עושים שגיאות.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא, אבינו אב הרחמן, אמרכם,
אז ודאי אין כאלה טעויות.
כי הלוא כבר אמרו חכמינו זל בזמן שאדם מצטער, שכינה מהאומרת.
קלאני מראשי, קלאני מזרועי.
קלאני, הכוונה,
קל איני.
לא קל לי, אומר הקדוש ברוך הוא,
בשעה שאדם מישראל מצטער, כלומר, כבד לי,
קשה לי.
אלא שוודאי הכל הוא לטובתנו.
ואז הוא בא להסביר
מה זה מנחם אב.
ולכן שם החודש הזה,
שבו לקינו בכפליים,
ונתרבה בו כל כך תוקף הגבורות,
חרב בית המקדש בראשונה, השנייה ועוד,
שם החודש מנחם אב,
כי אנו מתחזקים בעצמנו,
או מחזקים את עצמנו.
על אף מה שנעשה לנו בחורבן הבית בכלל ובחורבן הבית בפרט,
לכל אחד ואחד אשר טעם כוס התרעלה בחורבן ביתו,
אנו מנחמים את עצמנו שהוא יתעלה אב הרחמה,
ובוודאי הכל לטובתנו.
כלומר, יש פה מבט
מאוד עמוק,
מבט אמוני של כלל ישראל
על הצרות שבחודש אב,
אנחנו אומרים,
מנחם אותנו
שמי שמפעיל את כל הצרות
זה האבא.
כמו שאבא שפוי,
נורמלי,
שאוהב את בנו והוא מייסר אותו לטובתו,
כך אנחנו מנחמים את עצמנו שעברנו את חורבן הבית הראשון.
את חורבן הבית השני.
ועוד כל מיני תתי-חורבנות,
ואסונות,
ושואה, ועוד.
ואנחנו אומרים,
מה שמנחם אותנו,
שמי שעושה את הכול זה
ריבונו של עולם.
הכול תחת קונטרול.
קונטרול של מי?
של ריבונו של עולם.
אז עם כל הקושי,
וכוס הטרלה והיגון, אנחנו מנחמים את עצמנו שהכל מאת הקדוש ברוך הוא.
הכרתי יהודי יקר,
שאיננו בין החיים,
והיינו מדי שבוע לומדים.
והוא סיפר לי פעם,
הייתה תקופה שהוא היה מהנדס העיר תל אביב,
יהודי מאוד חשוב.
הוא,
לדאבוננו, הוא שכל את בתו שהייתה נשואה עם ילדים,
וקיבלה מחלה ונפטרה לבית עולמה.
והוא היה,
הוא וזוגתו,
היו ממתפללי בית הכנסת של הרב גורן בתל אביב,
וכשהם הופיעו בבית הכנסת
אחר השבעה,
אז הרב גורן והרבנית שלו,
אחרי התפילה,
חיכו להם, והם יצאו,
והם אמרו בצורה מנומסת,
שבת שלום, ואותו אחד,
אשתו אמרה לרב גורן,
אני כועסת.
אחרי שהוא אמר לה שבת שלום,
היא אמרה, אני כועסת.
הרב גורן
מיד תפס את העניין.
על מי היא כועסת?
על הקדוש ברוך הוא.
אז הוא ענה לה מיד,
על אבא מותר לכעוס.
ככה סיפר לי אותו יהודי
עם עיניים דומעות.
על אבא מותר לכעוס.
אבא עושה מהלכים
והוא לוקח בחשבון
שהוא אוהב את הבן אהבה מוחלטת,
גם במחיר שהבן יכעס עליו.
האבא מרשה לעצמו לעשות מהלכים
שזה לטובת הבן.
האבא יכעס,
הבן יכעס על האבא,
הבת יכעס על האבא,
אבל האבא יודע מה שהוא עושה.
אז הוא אמר לה,
הוא לא היסה אותה ואמר, אסור לשאול, צריך לקבל את הדין.
אמר, את כועסת על אבא.
על אבא מותר לכעוס, והאבא יודע.
והוא עשה מהלך,
והוא לוקח בחשבון את הכול,
והוא יודע שהכול לטובה.
מתי אנחנו נדע?
זו עבודה לא פשוטה. אבל אנחנו מתנחמים בכך שאנחנו יודעים
שאת הכול עושה ריבונו של עולם.
הפסוק אומר בפרשת עקב,
פרשת עקב, וידעת עם לבביך.
כי כאשר ייסר איש את בנו,
השם אלוקיך מייסריך.
אומר הרן, רבנו ניסים,
דמיון זה הוא
כי השם יתברך
שומר
במוסרו אותנו, או במוסרו אותנו. כלומר, כשהוא מייסר אותנו,
הקדוש ברוך הוא מקפיד על שני עקרונות, על שני דברים.
כאשר ישמרם האב בייסרו בנו.
אחד מהם הוא
שלעולם לא יענישנו
בייסורים שלו,
עונש שישווה לדבר אשר חטא בו,
כי אם
רמה אחת פחות.
כי אם חטא חטא מוות, לא ימיתנו.
ואם חטא חטא ראוי להלקוטו,
לא יכנו בשבט
כדי רשעתו.
האלה לעולם יהיה העונש פחות מהדבר אשר זדה עליו.
כך ריבונו של עולם.
הוא מתנהג איתנו לא מידה כנגד מידה.
הוא מוריד
level אחד.
הוא מוריד רמה אחת.
אם היה מקפיד עלינו,
אוי ואבוי לנו.
אנחנו עושים חטא ברמה מסוימת,
תעשה מינוס אחד, תקבל עונש יותר מופחת. יפה.
זה כלל ראשון. כלל שני,
והשני הוא שאין העונש שמעניש האב את בנו מכוון לעצמו,
אלא הוא להעשיר את בנו.
האם האבא פורק את העצבים שלו?
עלילה?
או ריבונו של עולם זה להישיר את בנו.
לעולם, לעולם,
אבא שפוי, ודאי ריבונו של עולם,
הוא לא חושב על עצמו,
הוא חושב רק על טובת הבן.
עד שאם יראה לה מה נפקא מינה, עד שאם יראה לה אב,
שהבן יתחרט על אשר עשה ושלא ישוב בדרך ההיא עוד, לא יענישנו עליו,
אלא ישמח כשאינו צריך להלקוטו.
אם כל המטרה היא לייצר את הבן,
ליישר את הבן לטובתו,
אז ריבונו של עולם מחכה
לא להעניש.
הוא לא צריך לפרוק את הכעס,
הוא צריך להיטיב.
אם הבן כבר,
רק מהאיום, כבר חזר בו
והוא מתחיל דרך חדשה,
ריבונו של עולם שמח שהוא לא צריך להכות אותו.
כן,
מוסר השם יתברך עמנו נוהג באלה שני הדברים בשווה.
הראשון,
שאינו מעניש את האדם לעולם עונש שווה לחטאיו.
כמו שכתוב, לא כחטאנו עשה לנו,
ולא כעוונותינו גמל עלינו.
אמר עזרא, כי אתה אלוהינו חסכת למטה מעווננו ונתת לנו פליטה כזאת.
ריבונו של עולם הוא אבא,
הוא לא רוצה למצות את עומק הדין.
רחמים.
גם בדין יש רחמים.
דבר שני,
והשני הוא שאין העונש הבא מהשם יתברך על בני אדם,
מכוון לעצמו, אלא להישיר אותם,
או להגן אחרים שלא ילמדו ממעשיהם.
לפעמים יש עונש כדי להרתיע וכדי להראות אחרים שלא כדאי.
כי העונש מצד עצמו אינו דבר משובח.
כאילו היה כן, לא הזהירה התורה עליו, כמו שכתוב, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך.
לא הגיוני שהקדוש ברוך הוא עובר על לא תיקום ולא תיטור?
כי התורה לא תמנע הפעולות הטובות מצד עצמן.
ומה שיתואר השם ברח עליה באומרו אל קנאו ונוקם,
בהכרח אינו מתואר בה מצד הנקמה בעצמה, אלא מצד הטוב הנמשך ממנה.
לפעמים יש צורך לקחת תרופה, איזה טיפול מכאיב.
ריבונו של עולם כל כך טוב שלפעמים אל קנאו ונוקם.
ולפיכך אמרו
רבותינו זיכרונה לברכה שאין דבר רע יורד מלמעלה,
שאי אפשר שמישהו הטוב הגמור, מקור הטובות כולם, יימשך ממנו רע בעצם.
כמה החשבון הזה שכותב לנו פה אהרן הוא נצרך לנו
מדי פעם
בקשיים שלנו, בקשיים הלאומיים, בקשיים האישיים,
לדעת שריבונו של עולם הוא טוב והוא רק מיטיב,
אבל לפעמים
גם המכה היא טובה.
אלא כל מה שנמשך ממנו יבוא לתכליתו.
לכן כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא,
לטובה הוא עושה.
לא הכל טוב.
אבל הכל לטובה.
לכן כל מה שיעניש השם יתברך את האדם בעולם הזה,
הוא על זה הדרך.
זה על פי המשוואה הזאת שקראנו.
אם להישיר את החוטא בעצמו שישוב
מדרכו הרעה,
ואם אינו מקבל הישרה ליישר אחרים שלא יהיו רעים כמוהו.
יש גם אחריות
כלפי האחרים.
אבל הכל הכל, בוודאי המגמה היא לטובה.
זה המשל שכתוב לנו בפסוק,
כאשר ייסר איש את בנו,
השם אלוקיך מייסריך.
הכל, כל הדברים הרעים עכשיו
מקבלים פרופורציה אחרת.
עדיין, קשה לנו לתפוס.
חורבנות, שואה,
וזה הכל
על ידי האבא, כל הצרות בגלויות.
אומר הרד״ק הערה שהיא חשובה,
סעיף 4,
כאשר ייסר איש את בנו ה' לוקיך מייסריך,
וכן למען ענותך ולמען נסותיך,
פעם אחת כתוב לנסותיך,
ליטיבך באחריתך.
כלפי אלה הכוונה לנוצרים.
האומרים לנו,
ואם צדיקים אתם מאיתנו ואוחזים בדרך הטוב
והאמונה הטובה לכם,
איך ישבתם כמה שנים בגלות בחרפה וברעה?
הרי התיאולוגיה הנוצרית היא קמה
על סמך
שמפני חטאינו גלינו מארצנו.
ואז
תפיסתם היא, חלילה, שהקדוש ברוך הוא עזב את עם ישראל,
והוא בחר אותם צדיקים, טובים, מעולים, זה...
משהו מיוחד הוא קיבל.
אבל אנחנו אומרים,
אנו אומרים להם,
כי לטובתנו נעשה זאת,
כי אשרי הגבר אשר תייסרנו יאה.
מה הטובה שהרווחנו בגלות כל כך קשה,
נוכל לראות בסעיף הבא,
סעיף 6. רק אולי מישהו יביא לי דף, כי אין לי דף,
ובעל פה יהיה לי קשה להגיד את הדברים.
יש פה תקלה.
לא, את השני, את השני אני צריך
אבל אתה מסכם, אז תבקש ממישהו שלא מסכם,
או שאפשר לצלם עוד
מחילה.
אומר בעל ספר נתיבות שלום
במאמר לבין המצרים שנקרא גילוי אהבתו יתעלה בעת החורבן.
כלומר הוא מיישם את המבט הזה שלמדנו בפסוקים ומהראשונים,
אבל הוא מיישם, מראה את זה מעשית.
הוא מתחיל בדברי הגברה ביומה
בשעה שנכנסו האויבים להיכל ראו את הכרובים
מעורים זה בזה.
הקרובים הם משל
לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל.
ואנחנו כל כך עם קרובו,
אנחנו כל כך
אתם הדבקים בהשם אלוקיכם,
עד שהיו הקרובים
בבית המקדש
מעורים זה בזה.
כלומר, הקדוש ברוך הוא וישראל מחוברים.
אהבת עולם מאבטיך.
אבל
הבעיה היא מה שאומרת הגמרא שבשעה שנכנסו האויבים להיכל
והם היו על הגל של מפני חטאנו גלינו מארצנו,
פתאום הם רואים את הקרובים מעורים.
הקדוש ברוך הוא,
בשעת החורבן,
אז הוא מחובר לישראל,
ולכאורה הוא זרק אותנו, נתן לנו סטירת לחי, אז אנחנו הכי לא מחוברים איתו.
יכול להיות שאחרי תהליך מסוים נחזור,
אבל איך אפשר להבין את דברי הגמרא, שבשעת החורבן
האויבים ראו שהקרובים מעורים זה בזה?
ולכאורה תמוה מאוד.
הרי הדבר הזה,
המחזה הזה,
הוא מורה על גודל אהבת השם לישראל, כמו שכתוב בחז״ל,
בבא בתרא צדיטת,
שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום,
הקרובים פניהם משל אחיו ומעורים זה בזה.
אבל בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום,
אז פניהם אל הבית.
אז הוא שואל, ואיך בשעת החורבן, שישראל לא היו בדרגת אוסין, רצונו של מקום,
היו הכרובים מעורים זה בזה?
הרי חז״ל אומרים שיש שתי אפשרויות לכרובים.
אם הם מחוברים, זה סימן לאהבת השם לישראל.
אבל אם יש איזה ברוגז,
זה היה נס, והכרובים
היו מסתובבים,
והם לא היו פני מי של אחיו, להפך, ברוגז.
אז מה היינו מצפים לראות בשעת החורבן?
שיש איזה
שעת רוגז,
ואז הכרובים הם לא פניהם משל אחיו.
אבל האויבים ראו בשעת החורבה שהם פניהם משל אחיו.
זה אבסורד.
אם אתה כל כך אוהב אותנו, אז איך אתה נותן לאויבים לקרקר בהיכלונות?
עוד מצינו מדרש פליאה.
בספר אוהב ישראל ובספר פרשת דרכים.
לרבי יהודה רוזניס,
שהעורכה עם הקדוש כתב עליו,
אשריך,
אברהם אבינו,
שרבי יהודה רוזניס מיוצאי חלציך.
ספר הדרשות הראשון של עם ישראל, ספר פרשת דרכים.
על הפסוק קרא עליי מועד,
שלא היה מועד לישראל כיום שנחרב בית המקדש.
המועד,
המועד שלנו זה תשעה באב, אנחנו גם לא אומרים את החנון בתשעה באב,
כי זה מועד.
איזה מועד?
קרא עליי מועד.
יש מועדים קצת יותר טובים.
לא, זה המועד. איך אפשר להבין?
שיא הזעם והכעס, שיא החורבן, זה המועד.
ובספר עבודת ישראל בשם הרב הקדוש, המגיד ממזריץ',
ממזריץ',
ובעוד ספרים הקדושים איתא,
בפירוש, כל רודפיה השיגוה בין המצרים.
שכל הרודף
ומבקש להשיג את השם יתברך ולהתקרב אליו יתברך,
מסוגל להשיג זאת בימי בין המצרים.
אנחנו מחפשים כל החיים את קרבת השם.
יש שיר של רבי יהודה הלוי,
דרשתי קרבתך,
זה בשם כל האומה.
עם ישראל מחפשים את קרבת השם.
מתי אפשר להשיג קרבת השם?
כל רודפיה,
רודפיה, אומרים בחסידות, כל רודפי השם
השיגו
את מה שרוצים להשיג
בין המצרים.
מתי אפשר להשיג
קרבת השם?
בין המצרים.
אבל בין המצרים, ריבונו של עולם,
עזב אותנו להנחות.
אז אפשר להשיג
קרבת השם?
עת מאה.
הדרך, למשל,
למלך שכאשר הוא נמצא בביתו, בתוך היכלו,
קשה מאוד להגיע אליו,
שלא כל איש ראוי ומורשה לבוא לפני המלך.
תנסו לקבוע פגישה עם ראש הממשלה.
זה לא פשוט.
כשהוא בביתו, כשהוא במשרד ראש הממשלה.
וואו, יש לו זמן לקבל אותך,
יש לו מספיק דברים לעשות.
אז איך אפשר להגיע אל המלך?
בתשובה באמת אי אפשר להגיע אל המלך, זה מאוד קשה, צריך הרבה פרוטקציות,
וגם אז,
ביום האחרון, מתקשרים אליך לבטל,
ראש הממשלה עסוק, הוא נסע,
טראמפ רוצה להצטלם איתו ועוד וכולי.
אך כאשר המלך נוסע בדרך,
קרוב הוא לכל הרוצה להגיע אליו.
אם הוא עושה סיור במחנה יהודה,
אז אתה יכול לפגוש אותו.
אבל היום, כשהמלך עושה סיור לפני הבחירות במחנה יהודה,
אז הסוחרים מאוד מאוד ממורמרים.
כי לפחות חצי יום השוק ריק לגמרי.
ואז משום הביטחון.
אבל הוא מדבר בזמן רגיל,
כשהמלך נוסע בדרכים, אתה יכול לתפוס אותו.
ועל דרך זה ימי בין המצרים, הם בבחינה זו שהמלך בדרך.
וזה הזמן המסוגל להתקרב להשם מטבח שכל רודפיה יציגוה בין המצרים.
והנה, מכל אלו המאמרים רואים אנו את גודל העניין,
שבתוך החושך ובשיא החשכות
טמון אור גדול ביותר.
אז ראינו הרבה מאמרים בחז״ל ובחסידות על גודל הימים האלה, אבל צריך להבין למה הם גדולים.
לכאורה זה הימים שהקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא
הכי מינימלי, הכי קטן
המלך בשדה.
כן, אנחנו יודעים שיש הרבה זמני קרבה.
אנחנו מנסים להבין
איך
הזמן של שיא הקרבה זה בין המצרים
והמועד הגדול של תשעה באב.
ויש לומר העניין,
על פי מאמר,
תהפכו את הדף,
מרן האדמו״ר בעל בית אברהם,
זיה,
נתיבות שלום זה האדמו״ר מסלונים.
אז האדמו״ר הקודם מסלונים זה הבית אברהם.
שיש שתי בחינות של עת רצון.
יש עת רצון כאשר יש למלך בן מוצלח וחכם,
שיש לו תמיד כבוד ממנו וממעשיו ומחוכמתו,
שבזה מעורר עת רצון אצל המלך.
יש סוג מסוים
של קרבת אב או מלך אל הבן זה כאשר הבן מוצלח.
אז הוא מביא את התעודות לאבא,
האבא משתעשע בחוכמה שלו ויש לו נחת.
זה סוג מסוים של עת רצון, של נחת של האבא מבנו.
אבל יש עוד בחינה של עת רצון,
ואז הוא מתבטא פה בצורה בוטה,
כאשר יש למלך בן מפגר, לא עלינו,
שאינו מסוגל לעשות כלום
והכל צריך
לעשות בשבילו.
אז אנחנו רואים לפעמים אבא שעושה הכל בשביל הבן,
כי הבן לא מסוגל לעשות כלום.
הרי גם הוא מעורר אצלו את רצון.
מאחר שבלעדיו הרי הוא אבוד,
הרי האבא יודע את גודל האחריות
שיש לו בן שהוא חייב לעשות בשבילו הכל.
בלעדיו, בלי האבא, הבן אבוד,
שלבד אינו מוצא עצה או כוחות לנפשו,
ומתוך כך מתעוררים עליו רחמי המלך,
אז הוא יודע עכשיו שהוא עוד יותר מסור אליו.
האבא יודע שאין מה לצפות מהבן.
והעת רצון הזאת עוד עולה על העת רצון שמעורר הבן המוצלח,
שהרי בעצמו הבן הזה, הלא מוצלח, לא יסלח לכלום.
ובחינה זו הייתה בעת חורבן בית המקדש,
שהיה אז המצב הגרוע והירוד ביותר של כלל ישראל,
ועל ידי זה נתעורר עת רצון מגודל הרחמנות של הקדוש ברוך הוא על כלל ישראל.
על כן מגודל רחמי שמיים היו הכרובין מעורין זה בזה,
ואת רצון גדול כזה יש בו מה שאין בשאר המועדים
שבהם היו ישראל במדרגתם הראויה,
ולכן לא היה יום מועד לישראל כיום שחרב בו בית המקדש".
כלומר, לפי
בעל בית אברהם,
יש לפעמים שאנחנו מעוררים נחת,
עושים נחת רוח,
אבל כל זה לא שווה
למצב שבו רק הקדוש ברוך הוא
מעורר רחמיו.
מה שאנחנו מוצלחים לפעמים, וזה המועדים האחרים,
אז אנחנו מתוועדים עם ריבונו של עולם.
יש אנחנו ויש הוא,
אבל יש מצב שהכול הוא מצידו.
מצידו יש עוצמות של אהבה,
של שפע,
בלי תקשורת איתנו.
כי אנחנו לא מתקשרים.
במצב כזה,
אהבת השם עובדת בטורבו.
זה מצב יותר עליון.
והוא מוסיף הסברה כדי להבין את הנקודה העמוקה הזאת.
הוא גרם לעצמו חורבן.
כלומר, זה אולי עוד יותר מתסכל,
כי הוא דיבר על בן מפגר,
אין לך שום תביעות ממנו.
פה מדובר בבן חכם
שהפך להיות אוויל,
אז זה עוד יותר מתסכל ועוד יותר דורש התגייסות
של אהבה מצד הקדוש ברוך הוא. ויש לומר עוד בטעם הדברים, שורה 44. שהנה אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל היא בבחינת בנים.
כמו שכתוב, בנים אתם להשם אלוקיכם.
ובאהבת
האב לבנו יש שלושה אופנים.
יש אהבה כפשוטה.
בשעה שהבן קרוב אליו ונמצא במחיצתו.
והאב משתעשע עמו באהבתו.
זה סוג אחד של אהבה.
מצב אחד של אהבה.
ויותר מזה היא אהבה כאשר הבן מצוי
הרחק מאביו ולא יכול להתרעות עמו,
שאז האב מתגעגע אליו מאוד,
וככל שהוא רחוק יותר,
הגעגועים יותר חזקים.
האבא פה, הבן באמריקה,
הגעגועים גדולים.
ויש עוד בחינת אהבה העולה על כולנו.
בשעה שהבן חולה אנוש,
וצריכים לעשות לו ניתוח קשה להציל את חייו.
והאב הוא הרופא המנתח שצריך לחתוך מבשרו,
שאומנם מצד אחד הוא יודע שעליו להציל את חיי בנו בניתוח זה,
אך מאידך ליבו נקרע בקרבו כשהוא צריך לחתוך
בבשר בנו שסובל בינתיים מיסויים קשים ומרים,
שבפנימיות הלב מתעוררת אז האהבה החזקה ביותר.
כלומר,
מבחינת
כוחות הנפש
שהאבא צריך
לגייס.
במקרה הראשון, הבן פה,
האהבה זורמת בקלות.
כשהבן לא פה,
אז כוחות הנפש של הגעגועים מתגברים,
אבל כשהבן במצב אנוש וצריך לחתוך וצריך לייסר וצריך לתקן,
ואם מדובר לא במחלה פיזית אלא במחלה רוחנית,
גם פה צריך לייסר.
פה האב מגייס כוחות אהבה
כל כך עצומים עד שהוא מסוגל אפילו לחתוך
ולייסר ולהעניש.
וכעניין זה יש באהבת הקדוש ברוך הוא לישראל,
שהיא בוודאי אהבה עזה וגדולה, שורה 60,
בלי גבול ובלי סוף, כמו שכתוב, אהבתי אתכם אמר השם.
אני מדלג לשורה 64. ועל פי המשל הנזכר,
שכאשר האב צריך לנתח את בנו,
כי זה יציל אותו,
מתעוררת הרחמנות והאהבה הגדולה ביותר.
הרי דווקא בזמן החורבן והפורענות התעוררה גודל אהבת השם לישראל באופן מיוחד.
שאומנם מצד אחד זה נראה כמידת דין הקשה ביותר,
אך בעצם חורבן בית המקדש היה בבחינת ניתוח קשה על כל חטאיהם של ישראל.
ודווקא בשעת החורבן התעוררה בפנימיות הרחמנות והאהבה הגדולה ביותר לאין שיעור,
ולכן הייתה אז בחינת
קרובים מעורים זה בזה
לגלות
שבפנימיות העניינים גודל אהבת השם היא בלי גבול וסוף.
ודווקא בשעה שהייתה נראית כלפי חוץ כקשה ביותר,
גילה הקדוש ברוך הוא גודל אהבתו לישראל.
בחוץ
זה מתעתע,
זה נראה מכות, זה נראה חורבן, זה נראה גלות,
אבל בפנים זה שיא של אהבת השם.
וזה ברור המאמר שלא היה יום מועד לישראל כיום
שחרב בו בית המקדש.
כמו שנאמר, קרא עלי מועד. כי אז נתגלתה גודל הרחמנות וגודל אהבת ה' בלי גבול
ובלי סוף,
שהקרובים מעורים זה בזה.
וכמאמר הכתוב, מן המצר קראתי יא ענני במרחב יא,
היינו שדווקא כאשר מן המצר קראתי יא, אז מתגלה גודל
אהבת ה'.
ואז הוא מוסיף.
ובזה יש לומר מה שכתוב בספרים הקדושים,
שכב ימי בין המצרים מכוונים כנגד כב ימי המועדים של ראשית השנה מראש השנה עד שמחת התורה.
נגילה ונשמחה בך
זה מא' תשרי עד כב בתשרי שזה שמחת תורה.
נגילה ונשמחה בך כב ימים.
השיא
הוא שמחת תורה.
השיא של שמחת תורה,
הוצאת ספר תורה,
אתה הורית לדעת כי השם הוא האלוקי.
ימי בין המצרים הם גם כב יום, והיינו שכב ימי בין המצרים הם בפנימיותם באותה כוונה של הימים הטובים שיש בהם הערת גודל אהבת השם.
וישראל מתקרבים בהם להשם יתברך.
כמו כן, בימי בין המצרים טמונה הערה של גודל אהבת השם.
בימי
המועדים של ראשית השנה אנחנו רואים אהבת השם גלויה.
כאן אהבת השם מסותרת,
היא צפונה,
כי בחוץ זה כואב,
אבל זה בדיוק אותו מספר ימים,
כי זו אותה אהבה.
ועל פי חשבון זה,
תשעה באב יום הכב מכוון כנגד יום שמחת תורה,
שהוא היום האחרון של תקופת המועדים, ולכאורה שמחת תורה הוא יום טוב הגדול והשמח ביותר אצל ישראל,
יום האיחוד בין הקדוש ברוך הוא וישראל,
ואני מוסיף, והתורה.
מבחינת הכרובים הם מעורים זה בזה, ואיך ייתכן שיום תשעה באב מכוון כנגדו?
אלא שהוא על פי כוונת המשל הנזכר,
שחורבן את המקדש הוא מבחינת האב שמנתח את בנו,
שאז מתעוררת בליבו אהבה גדולה ורחמנות מופלגה על בנו,
שבפנימיות הרי זה כמו בשמחת תורה.
ועל כן כל רודפיה השיגוה בין המצרים, שכל אלו הרודפים ומחפשים להתקרב להשם יתברך,
השיגו את השם דווקא בין המצרים,
שאז יכולים להגיע אל השם יתברך ולהתקרב לגודל אהבתו יתעלה.
הצילום כאן הוא מהספר שלי בבית,
ובצד
אני כתבתי
רמז לדבר,
קריאת הפסוק, אתה הורית לדעת בתשעה באב.
בקריאה
שאנחנו קוראים בתשעה באב,
כי תוליד בנים ובני בנים,
מופיע הפסוק הזה,
אתה הורית לדעת, כי השם הוא האלוקים.
מה שהוא אמר,
שהיום הזה של תשעה באב מכוון כנגד שמחת תורה,
רמז יש בו בקריאת הפסוק הזה.
ננסה להספיק
כל שבת פשוט לומר את זה,
אבל לקרוא את זה בתשעה באב זה מאוד מפתיע.
ועל פי זה יש לומר או יש להבין דברי המדרש.
לא היה יום מועד לישראל כיום שחרב בו בית המקדש.
שהנה עניין המועדים אצל ישראל היה כמאמר הכתוב שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך.
מה זה המועדים?
גילוי פנים ואור אלוקות למעלה מכל השגה שנתגלה בהם לישראל.
וכנגד זה בזמן החורבן,
כאשר נכנסו האויבים לקודש הקודשים, המקום המקודש ביותר.
לשם היה נכנס רק הכהן הגדול ורק פעם אחת בשנה וקדושה יתרה.
ועכשיו, כאשר ראת הגויים באו מקדשה,
הרי זה שיא החורבן,
וניתן לתאר את גודל שברון הלב של כלל ישראל באותה שעה.
ולבבם הכואב והנדקה על מצב שפל כזה שהגיעם.
והרגישו שהקדוש ברוך הוא השליך אותם מעל פניו חס ושלום.
וכיוון שראה הקדוש ברוך הוא את שברון ליבם של כלל ישראל,
אז נתגלה הגילוי שהיו הקרובים מעורים זה בזה,
כי לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה.
ואפשר לשאר את גודל השמחה שפשטה בכלל ישראל
בראותם שהקדוש ברוך הוא עמהם
כמו בזמן שעושים רצונו.
וזה פירוש לא היה יום מועד לישראל כיום שנאחד בית המקדש.
כי מהו מועד?
התוועדות, ייחוד וזיווג, קודשא בריחו וישראל.
ולא היה יום מועד לישראל כיום החורבן,
שבו ראו את הכרובים מעורים זה בזה.
וזאת משום שהיו אז בתכלית השפלות
ובלב שבור ונדקה כל כך,
על כן נתגלה אז ייחוד כזה יותר מכל המועדים.
כלומר,
מנחם אף.
היום הזה,
אם אנחנו עושים את כל החשבון,
הוא יום שבו ריבונו של עולם אומר,
אני הולך על צעד כואב,
וזה ישפיל אתכם ויכניע אתכם,
אבל זה מה שאתם צריכים כתרופה לגאווה ולרוממות הגאווה שהייתה לכם.
צריכים להכניע אתכם, וזה ייקח אלפיים שנה,
אבל תדעו לכם שאני אוהב אתכם.
ולכן ביום החורבן
ראו את הכרובים,
מעורים זה בזה כי בסופו של דבר
כפי שראינו ברד״ק
הנוצרים לא צודקים
ותקומת מדינת ישראל
תוכיח
שריבונו של עולם
כבר גומר את החשבון
ומחזיר את ישראל
ובוודאי גם החודש הזה חודש אב יהפך לששונו לשמחה נסיים בדברי מרן הבן ישחי סעיף 6
ולכן חודש זה נקרא אב
שהוא עתיד להיות אב לכל החודשים. למה?
שמאחר שנעשו בו רעות רבות,
מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל החודשים.
על דרך מה שאמר הכתוב, שמחנו כי מותי ניתנו.
זאת משוואה שכתובה בתהילים,
כמו לשון עינוי.
שמחנו כי מותי ניתנו.
אין לך חודש שבו עוננו,
שבו כאבנו כמו חודש אב,
זה סימן שאב,
מנחם אב בוודאי יהפוך את החודש הזה לששון ולשמחה והוא יהיה אב לכל החודשים
לאיזו שמחה אנחנו עתידים ליום הזה בעזרת השם במהרה בימינו.
