השיעור לרפואת שלמה בן רות.
שלום וברכה, קהל קדוש, אנחנו ממשיכים בלימודנו המרתק והנפלא והקבוע בספר דרך השם בית רבנו
ארמחל, זכותו הגן עלינו אמן.
ואנחנו בחלק הרביעי,
בפרק השביעי
בפסקה ו',
נכון?
בדיוק.
אז אנחנו במצוות הזמניות,
מה שקשור למועדים.
כן, בין היתר, מה שמוזכר בפרשת פנחס, שאנחנו נקרא השבת.
ואולם,
מלבד הקידוש הזה, הנשאר במדרגותיו כפי מדרגת קדושת הימים,
יש עוד עניינים פרטיים מיוחדים
לכל זמן מזמנים אלה כפי עניינו.
כן, הרי
יש בסוכות מצוות נטילת לולב, בראש השנה, תקיעת שופר.
ושורש כולם הוא סדר.
שסידרה החוכמה העליונה,
וכל תיקון שנתקן ואור גדול שאיר בזמן מהזמנים,
בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון,
ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקיבלו.
לכן,
בליל הסדר,
האגדה אומרת חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
מבינים את זה לעומק? הכוונה שהחוויה של
יציאת מצרים נחווית מחדש בזמן ליל הסדר.
בסדר?
כי ההערה שהתגלתה אז לא פסקה, הותירה רושם,
ואפשר להתחבר אל הרושם הזה.
והנה על פי זה נצטווינו בחג בכל העניינים שנצטווינו לזכר יציאת מצרים.
כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאוד,
שנתקנו בו וכמו שנתברר למעלה,
הוקבע שבשוב תקופת
הזמן ההוא
יאיר עלינו אור, מעין האור שאיר אז.
ותחודש בנו תולדת אותו התיקון,
ועל כן נתחייב באותם העניינים כולם.
זה לגבי פסח וסוכות, ועל דרך זה חג השבועות
למתן התורה, וחג הסוכות לעניין ענני הכבוד,
אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט,
אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון עניין זה,
כמו שנאמר, כי בסוכות תושבתי וכולי.
טוב, כאן הוא מתייחס לסוגיה המסובכת
למה חג הסוכות חל מתי שהוא חל.
כן, לכאורה זה לא הזמן שבו זה קרה. היה כתוב, ויישאו בני ישראל מרמסס סוכותה.
מתי זה היה?
חמישה עשר בניסן.
לכן התלמוד אומר,
היה ראוי לעשות את חג הסוכות בפסח.
אז מה קרה?
קרה הרבה דברים.
מה?
אנחנו צריכים לאכול מצות בסוכה, זה נכון.
ולעשות את חג השבועות במימונה.
ואז זה הכול מתחבש, שמחת תורה, הכול.
ויש משהו מעין זה בספר יחזקאל.
בספר יחזקאל, כשהוא מדבר על המועדים לעתיד לבוא,
הוא מזכיר רק שני מועדים.
פסח וסוכות.
אין שם לא שמחת תורה,
ולא חג השבועות,
ולא ראש השנה, ולא יום הכיפורים.
כן? כלומר, נדבר כאילו בעולם שבו
הכל מתאחד.
למשל, הוא קורא לחג הפסח,
חג המצות, שבועות ימים.
זה בעצם שבעה, בלבד.
הוא קורא לזה שבועות ימים.
אז כנראה שהתפיסה של הזמן, של קדושת הזמנים, משתנה לעתיד,
כנראה בזמן שמתבטל ההבדל בין אביו לסתיו,
שהאביו והסתיו הם ענייניך.
אגב, מאוד מעניין, בספר יחזקאל כתוב שקורבן התמיד
יהיה בבוקר בבוקר,
בניגוד למה שכתוב בתורה.
בתורה כתוב, את הכבש אחד תעשה בבוקר,
ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.
כן? פתאום יש רק בבוקר.
כתוב, כתוב שעולת התמיד בבוקר בבוקר. זהו.
עכשיו, טוב, זה כל המפרשים, יש להם בעיה, הרי התורה נצחית, ואיך מסתתרים עם זה. אבל קודם כל, נראה פשוטו של מקרא.
אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שלעתיד לבוא אין ערב.
יש רק בוקר.
בסדר?
טוב, זה מה שכתוב בספר זכריה.
והיה לעת הערב
יהיה אור.
אה?
הוא אומר כאן עני הכבוד, אבל עני הכבוד, מתי הם נפלו, מתי חיפו אותנו?
מתי זה התחיל?
בניסן, אז לכן היה צריך לעשות את חג הסוכות בניסן.
נכון.
אז למה בכל זאת?
יש הרבה מה לומר על זה,
אבל הוא בכוונה לא אומר, כי זה לא הנושא שלו.
כן? הוא רק רוצה שתבין את העיקרון.
טוב, וכן, מה?
האביב והסתיו יהיו עניין אחד. הרי האקלים באביב והאקלים בסתיו זה אותו אקלים.
רק שהאחד עולה והשני יורד.
זאת אומרת שיש תפיסה של הזמן, של הזמן האופטימי העולה,
ויש הזמן הפסימי היורד,
והכל יתאחד.
ואז בעצם כבר אין הבדל אמיתי בין פסח לבין סוכות,
זה אותו הדבר.
אתה צריך להבין מה ההבדל
בין חג הפסח. כמה ימים יש לחג הפסח?
שמונה.
עם שבועות. עם שבועות, כן, שבועות. זה היום השמיני של פסח,
רק שהוא נדחה בחמישים יום.
כמה ימים יש בסוכות?
שבעה.
שבעה. ו... אה, ויש עוד אחד כנגד חג השבועות.
בסדר?
אם היית אומר שבעה הייתי אומר שמונה, הייתי אומר שמונה, בסדר, בסדר. עכשיו,
עכשיו, צריך להבין משהו.
למה בעצם חג השבועות
איננו צמוד לפסח? כלומר, למה באמת התורה לא ניתנה
במימונה?
עוברים את ים סוף בשביל של פסח,
מיד אחר כך צריך להיות מתן תורה.
מה קרה? בגלל התומה. בגלל תומת מצרים, נכון?
תומת מצרים זו דורשת היטהרות, כאישה שנטהרת לבעלה,
אז גם חג השבועות היה צריך להידחות כדי שישראל יטהרו מטומאת מצרים.
מה קורה לפני סוכות?
יש ראש השנה ויום הכיפורים.
אז מבערים את הרע מן העולם.
בעולם שבו אין רע,
אפשר לקבל את התורה מיד בסוף החג של יציאת מצרים.
אגב, אם תסתכלו בהושענות,
התוכן של ההושענות זה על יציאת מצרים.
נכון?
אז איפה היינו?
כן, ואז יוצא שיש הבדל בין קבלת התורה בשבועות לבין שמחת תורה,
שבחג השבועות
התורה ניתנת בכפייה,
ואילו בחג שמחת תורה התורה מתקבלת בשמחה.
זה ההבדל בין עולם שבו יש מצוות כפויות על האדם, שקובלות את האדם,
בבחינת תרי״ג פיקודין,
למעבר לתורה שהיא כל-כולה הבנה,
עבודת בן, קורא לזה הזוהר,
ואז המצוות מתבטלות מלהיות מצוות ונהיות תרייג עייטין,
נכון? טוב.
אבל שמחת תורה זה לא מתן תורה.
זה בדיוק ההבדל.
יש הבדל בין מתן תורה לשמחת תורה.
המהר״ל שואל בתפארת ישראל שאלה נפלאה.
הוא שואל מדוע התורה לא אמרה
שחג השבועות הוא בגלל מתן תורה.
זה לא כתוב בתורה.
למה?
אומר המהרל, כי אין מה לחגוג כפייה.
נכון.
נכון. טוב.
אז איפה היינו?
אה, ועל דרך זה, כן, חג השבועות למתן תורה, חג הסוכות,
וכן חנוכה וכן פורים.
כן, מה שקרה אז בחנוכה, מה שקרה בפורים, חוזר.
ועל דרך זה היו כל ימי מגילת תענית.
אלא שנתבטלו,
מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם,
ונפטרו מיות עושים זכר להם והתעוררות לאור המאיר.
למה בעצם, מה זה זאת אומרת שישראל לא יכולים לעמוד במועדים של מגילת תענית?
למה אי אפשר לעמוד בזה?
אה?
כי יצאו לגלות, אז זה נראה אידיוטי לחגוג ניצחונות של החשמונאים
כשאתה חזרת לתוך הגלות, בסדר?
ואז השאלה ששואלת הגמרא, אז למה בכל זאת חנוכה לא בטל?
אז יש את התשובה המפורסמת שם, מסכת ראש השנה, דף יוד
דלת או יוד בית אזור, משהו באזור.
זה עמוד בית בטוח.
טוב,
מה?
עיין שם.
ועתה נבאר המצוות האלה בפני עצמן.
עכשיו הוא נכנס לפרטי הפרטים
של המצוות של החגים במצוות הזמנים.
פרק שמי. כן, מה, מה, מה?
שרון מאביב עשתה, למה צריך לאחד את העלייה והירידה?
אם אתה מאחד את העלייה ואת הירידה,
אז אתה בעולם סטטי.
כן, אפשר למה שצריך לעשות את זה. לא,
שיינקן, אם אתה מחבר עלייה וירידה,
אז אתה בעולם מתעלה.
נכון.
או ככה.
אתה יודע מה זה מערבולת?
טוב.
יפה, נכון.
טוב,
במצוות הזמנים,
יש לי שיעורים על מסכת ראש השנה שם, על הברייתא של מה קרה בראש השנה.
חלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, כן? עיין שם היטב, ודעת לנפשך ינעם.
אני חושב שזה נמצא גם בספר בעוד מועד,
נדמה לי.
טוב,
במצוות הזמנים, או במצוות הזמנים,
א',
עניין החמץ והמצה הוא,
כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות.
גוי בקרב גוי.
כן, הביטוי כאן זה לקוח מהפסוק בפרשת ויתחנן,
הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי.
כן, שיציאת מצרים מדומה להמלטה של הצאן.
כן, לוקחים כבשה,
קורעת ללדת, הרועה מכניס את ידו ומוציא את הוולד.
זה נקרא גוי מקרב גוי.
זה בעצם אומר שמי זה האימה של עם ישראל?
מצרים, כן? כלומר כשאומרים ארץ מולדת,
המולדת של העם היהודי זה מצרים.
אז זה סותר לכאורה פסוק מפורש במגילת העצמאות,
נכון? פסוק מפורש. נכון.
בארץ ישראל קם העם היהודי,
נכון.
איך זה יכול להיות? אנחנו עובדים במצרים.
אבל אני חושב שבן גוריון, זכותו להגן עלינו, באמת דייק.
הוא הבין בארץ ישראל קם העם היהודי,
נולד במצרים, אבל קם בארץ ישראל.
עם האדמה זה מצרים.
לא, יש לזה גם משמעות.
זה משמעות, כי אצל הגויים,
המולדת זה הארץ שבה הם יושבים.
ואז יוצא שזה גילוי עריות קולקטיבי בין האומה לבין אימה.
motherland, כן.
אצלנו ארץ ישראל היא האישה.
זה זוגיות. בזוגיות
זה דבר שצריך לזכות בו.
זוכים בארץ.
ולכן גם הארץ יכולה גם לעשות לנו גירושין או סקנדל מדי פעם, להוציא אותנו מהבית.
כן.
וארצך תיבעל,
כן, כתוב מפורש בספר ישעיהו.
ולכן אומרת התורה, לא לחזור למצרים כדי למנוע תסביך אדיפוס.
כן, אבל מדי פעם כשאדם חוזר
מן העבודה אל ביתו, הוא יכול לקפוץ לאימה שלו ולאכול צהריים.
ולכן כתוב שלפרקמטיה מותר לחזור למצרים.
כן, מה אתה אומר?
מה?
הכוזרי אומר מה תחזור בבקשה? אבל אם אפשר, שתצרח, כדי שאני אשמע בטוח.
יש לי שאלה, איפה נולדו השבטים?
בכלל?
אני זוכר שראובן נולד בארם נהריים,
וגם שמעון, לוי,
יהודה,
דן, נפתלי,
גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף,
דינה,
כל אלה נולדו בחוץ לארץ.
היחיד שהיה צבר זה בנימין, בסדר?
לא, אני לא חושב שרבי יבגני לוי חולק על פסוקים מפורשים בתנ״ך.
אני לא חושב שהוא אמר את זה, תראה לי איפה הוא אמר.
נכון,
נכון. אז אתה שואל שאלה יפה. אתה אומר, מה אני אומר שנולדנו במצרים?
הלו, נולדנו בארם.
נכון? חוץ מבנימין. חוץ מבנימין. מה התשובה?
לא, זה הכוונה שנולדנו פעמיים.
עם ישראל נולד ביציאה של יעקב מבית לבן.
כשהוא מגיע ליגר סהדותא,
הוא הופך להיות ישות מדינית שכורתת ברית צבאית.
אני אומר, אני לא אעבור את הגל הזה וכולי.
כלומר, זו הלידה הראשונה,
ועם ישראל אחר כך מת
במצרים
וקם לתחייה ביציאת מצרים.
ואז הוא קם לתחייה פעם שישית, מתי?
מת בדור המדבר. יישר באב.
יישר באב, כן. טוב, הלאה.
למה הוא אומר בישר אומות ולא בצרפת?
מה אתה אומר?
למה הוא אומר בשאר האומות ולא במצרים?
למה הוא אומר בשאר האומות ולא במצרים? סיבה פשוטה.
מצרים זה שאר האומות,
וכל האומות.
הרי כתוב,
ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה.
מפרש רבנו סעדיה גאון, מה זה ארבע מאות שלושים שנה?
שישבו במצרים ובכנעם,
ובשאר ארצות.
טוב.
וביציאתם,
נגאלו ונבדלו.
והנה, עד אותו הזמן היה כל בחינות גופות בני האדם
חשוך בחושך וזוהמה שהיה מתגבר עליהם.
וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם לטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה.
ולעניין זה,
אגב, זה מה שכתוב,
אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, רשי,
כדאי הוצאתי אתכם שתהיו משועבדים לי.
כן? ואז קודם כל קבלו מלכותי ומתוך כך קבלו מצוותי.
אז זה מה שכתוב כאן,
שביציאת, עד אותו הזמן היו,
בעצם האנושות הייתה נתונה לזוהמה של הנפילה מהחטא של אדם הראשון.
מכאן ואילך התחיל התיקון. מי יוצא ראשון? ישראל.
בסדר?
מי יוצא ראשון מהזוהמה? ישראל.
כן. מי יוצא שני?
כל המצטרף.
כמו שנאמר, לא, כמו שנאמר,
ונלוו גויים רבים אל השם ביום ההוא,
והיו לילים לעם.
בסדר?
טוב, אז כל הרוצה להצטרף, יבוא ויצטרף.
זה מה שנקרא, אל יאמר בן הנכר הנלווה אל השם,
הבדל יבדילני השם מעל עמו.
ואל יאמר הסריס,
אין אני אתייבש.
כי כה אמר השם לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי
ונתתי להם
בביתי ובחומותיי
יד ושם,
ביתי בתפילה.
עולה. טוב.
ולעניין זה נצטוו
והשבתת החמץ ואכילת המצה.
והיינו,
הנה הלחם שהוכן למזון האדם ומשתווה באמת
אל המצב הנרצה באדם.
כלומר, אנחנו, מה שאנחנו אוכלים.
למשל, ביום טוב, אותרה מלאכת
אוכל נפש.
למה אתה לא אומר?
אוכל.
מה זה אוכל?
נפש.
כי מי שאוכל זה הנפש.
בסדר?
אז גם פה, אנחנו, מה שאנחנו אוכלים.
ועניין החימוץ,
שהוא דבר טבעי בעליכם, לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם.
הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראוי באדם,
שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטייה החומרית.
כלומר, חמץ זה היצר הרע.
יצר הרע זה טוב או רע?
זה טוב, איפה זה כתוב?
הוא אומר את זה.
שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטייה החומרית.
החימוץ הוא הכרחי. והראיה, שאנחנו לא אוכלים חמץ כל השנה.
נכון?
אם זה היה כזה רע, התורה הייתה צריכה לאסור אכילת חמץ כל השנה.
למה בפסח לא?
אמנם, הנה, כמו שהוא אומר, בשביל זה יש המשך לכתוב.
אמנם לזמן מיוחד ומשוער, הוצרכו ישראל להימנע מנחם את זה, לאיזון ממצה,
להיות ממעטים בעצמם כוח היצר הרע והנטייה החומרית,
והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות.
כלומר, זה כמו הנזיר, כן? נזיר לא שותה יין,
ולא מסתפר, ולא מתעמה למתים.
נורמלי? לא.
לזמן מסוים זה נורמלי.
יש איזה זמנים שבהם האדם צריך קצת להתנזר. אז כאומה אנחנו מתנזרים מענייני היצר הרע והנטייה החומרית למשך שבוע.
לכן, כן, המצה היא לא סימפטית לעיכול, זה נכון.
אז איפה היינו? כן. ואולם, שאיזונו כך תמיד,
אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה.
כלומר, אין האדרה של ההתנזרות, של האסקטיות.
אך הימים המשוערים לזה,
ראוי שישמרו זה העניין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם.
והנה זה עיקר עניינו של חג המצו.
כן.
מה?
עולם הבא זה עולם הבא.
עכשיו, מה קורה בעולם הבא?
על זה הוא דיבר בשער הראשון,
בחלק הראשון.
למה שהוא יחזור לדבר על זה גם בחלק הרביעי?
הוא יכול פשוט להפנות אותך אל החלק הראשון. הוא לא פה לעשות את זה, אז אני עושה את זה.
טוב,
ושאר מצוות הלילה הראשונה,
כולם עניינים פרטיים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא, כן? ארבע כוסות והמרור וכל הדברים המתלהבים לזה.
אז זה ההסבר שלו לחמץ והמצה.
יש לזכור שהלחם הקדום באנושות
היה לחם המצה, כן? היו משתמשים במצה.
יכול להביא לי את אישור אחד?
אחד, אחד, אחד, אחד, אחד.
לפי אחד.
כן, אז הלחם הקדום היה המצה.
הרעיון להחמיץ את העיסה
זה רעיון מצרי, כן? לפי המחקר,
ממציאי החימוץ,
הלחם החמץ, היו המצרים.
אגב, לא רק את זה, הם המציאו גם את הבירה.
כן, מה שנקרא במשנה, זיתום המצרי.
זיתום, סוג מסוים
של משקה שחר.
עכשיו,
לא תודה, יש לי...
אז הוא, גם יש מדרכי ההחמצה, היו משתמשים גם בדבש.
לכן אומרת התורה,
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו.
האמת היא שהדבש גם כן מחמיץ,
אבל זה לוקח לו הרבה יותר זמן מאשר השאור.
השאור זה הולך מהר, הדבש הולך לאט.
אה?
אינני יודע, אף פעם לא ניסיתי להחמיץ איסה, אז אני לא יודע.
עם דבש.
זה אומר שבני ישראל ישבו בארץ גושן.
גושן.
כן, כשאנחנו היינו מאוהבים בתוף קוראים. נכון. גושן, נכון, זה כמו שהשיליה היא מגינה על הוולד.
כך שהוולד הוא נמצא בתוך הגוף של אימו,
אבל הוא לא מפוזר בכל חלקי אימו, אלא יש לו מקום,
כמו ארץ גושן.
אתה עושה את עצמך כאילו שאתה שואל, כשאתה יודע.
נכון?
עברי, אתה שמעת את זה ממני, אז מה אתה עושה כאילו?
טוב, כן, מה שמוטי אומר לנו זה
שזה ההסבר גם לאיסור שעטנז,
כן? שעטנז זה,
על בגד הפשתן היה הבגד שלבשו המצרים,
בגד הצמר זה הבגד שלבשו רועי הצאן, בני ישראל,
ולכן התורה אומרת לא לערבב מצריות עם עבריות.
אותו דבר, אבל לגבי
החמץ,
הכוונה, ביום שאתה מציין את העובדה שיצאת ממצרים,
אז באופן הפגנתי אתה נמנע מאכילת המאכל המצרי.
כן,
זה שלושת הדברים.
אה, דבש מותר דווקא.
עכשיו,
אם היה,
אם עכשיו, אם היינו יוצאים משעבוד בארצות הברית,
אז בחג שמציין את זה, היינו נמנעים משתיית קולה.
פפסי דווקא? לא.
או מהמקדונלדס, כן?
כן. כן, טוב.
מה? כשאוהדים כביכול מהגלות האחרונה, אז כן מעלים דברים.
מצרים זה נראה אחרת. ממצרים גם העלינו דברים.
גם ממצרים העלינו.
העלינו הרבה דברים ממצרים.
אפילו את החמץ. הרי מה עושים בחג השבועות?
לוקחים שתי חלות מצות, שתי חלות חמץ,
ומניחים אותן על גבי המזבח.
נכון? חמץ תיאפנה ביקורים לשם.
כן, בית,
עניין, מה?
אז, אז בית.
אז כביכול לא ברור למה הוא נאסר.
השעטנז לא נאסר בכל מקום.
מצוות הכהנים,
בגדי הכהונה, זה בגדי שעטנז,
נכון?
זאת אומרת, כשאתה אומר,
יש תרבות כשרה ותרבות פסולה,
תירגע, זה לא לגמרי נכון.
בתוך הקודש הכל מתאחד.
נכון.
בסדר, אז אתה צריך עכשיו להיכנס לעומק המחקר ולבדוק למה זה ככה וככה. אני צריך לעשות את כל העבודה?
לא.
אז יש, אתה יודע, זה כמו שהרמב״ם אומר לגבי הלכות הקורבנות.
התורה אסרה להתנהג בדרכי הגויים,
ולכן היא צוותה לשחוט את הפרות,
להקריב פרות על גבי המזבח,
לעומת אנשי הודו שעובדים לפרה.
כן, ככה אומר הרמב״ם.
במורה נבוכים.
מצד שני אומר, למה בכלל יש קורבנות?
כי הגויים היו עובדים את עליליהם בקורבנות.
אז התורה צוותה לקחת את ההתנהגות הזאת לשם עבודת השם.
סימן שיש צד לכאן
ולכאן.
כמו שהשאלה שהוא שאל לפני כן, שיואל שאל לפני כן.
האם אנחנו ממצרים לוקחים דברים,
או שאנחנו דוחים דברים?
אז יש גם וגם.
טוב.
האם הדבש שמדובר עליו זה דבש דמרים?
אז אני חושב שאתה צריך לפנות בזה אל הבחור ששאל את זה לפניך.
ומה אני עניתי לך?
אף פעם לא, כן, לא עשיתי התססה של זה, עוד אני לא יודע.
אפשר לנסות.
טוב, פעם הבאה אתה מביא, אתה מביא.
למה לא?
אבל זה לוקח זמן.
טוב,
יש לי עצה.
אני חושב שכדאי שנתקדם אל אות ב'. מה אתה אומר?
טוב.
עניין הסוכה והלולה הוא,
הנה,
ענני הכבוד שהקיף הקדוש ברוך הוא את ישראל,
מלבד תועלתם בגשמיות שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם, שימו לב לצד הפרקטי,
כן?
למה צריך ענני כבוד?
כדי להימלט מן הקרינה
של השמש בחצי האי סיני.
עוד הייתה תולדה גדולה נולדת בהם
בדרכי הרוחניות.
והוא,
כמו שעל ידי העננים מהם היו נמצאים ישראל מובדלים
לבדם ונשואים מן הארץ,
כך היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד,
נבדלים מכל העמים,
ומנוסעים ומנוטלים מן העולם הזה עצמו,
ועליונים ממש על כל גויי הארץ.
כן? כלומר,
אם היית שואל יהודי
בזמן ההליכה במדבר, נו, איך אתה מרגיש?
ואני מרגיש מבודד.
כן? יש ענני כבוד מכל מקום.
מה?
אה?
האם זה חיובי? האם זה חיובי להיות מבודד?
לפעמים כן, לפעמים לא, נכון?
יש זמנים שצריך להיות מבודדים.
למשל, אדם לומד בישיבה.
מה עם העולם?
לא מכיר אותו.
צריך להישאר בישיבה כל החיים?
לא, צריך לצאת.
זה כמו
עובר במעי אימו.
אם הוא יוצא לפני הזמן, זה מסוכן מאוד.
אם הוא נשאר אחרי הזמן, גם כן לא בריא.
כן?
אז גם פה, אפשר לומר, מה שהיה במדבר, זה היה מין חוויה כזאת
של הכנה אל היציאה.
איזה עדות של עם ישראל.
אבל בסוכות אנחנו דווקא מטרישים את ההכשלים בריאים,
איך קראו לעבוד.
נכון.
נכון.
בשביל זה,
ואני חוזר על שאלתך.
אתה אומר, אנחנו מדברים בדרך כלל בסוכות,
על חג אוניברסלי, ישיבים פרים, אומות העולם, פתיחות, כל העולם בא וכולי.
ואילו כאן, הוא אומר לכאורה את ההפך, נכון?
הפתרון נמצא בשורות שבהמשך.
ולכן אני פטור מלענות,
ואנחנו פשוט צריכים לקרוא.
בסדר? טוב.
ודבר זה נעשה בשעתו לישראל, להגיעם,
כלומר להביא אותם אל המעלה העליונה הראויה להם.
ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדורדורים.
שאומנם אור קידושה נמשך מלפניו יתברך ומקיף כל צדיק מישראל,
ומבדילו מכל שאר בני האדם ומנשאו למעלה מהם ומשימו עליון על כולם.
שזה דבר שקורה כל השנה,
שיש בתוך עם ישראל עצמו אנשים שהם נעלים מן הציבור,
ולכן גם להם יש בחינה מסוימת של ניתוק, של סוכה שחופפת עליהם.
וכמו שאמרו שלעתיד לבוא יש חופה לכל אחד ואחד מהצדיקים.
ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה,
ואור השם ברוך הוא מאיר על ראשם של ישראל ומעתירם,
באופן שתהיה אימתם נופלת על כל אויביהם,
וראו כל עמי הארץ כי שם השם יקרא עליך.
וכבר היו משיגים זה העניין בגילוי מיד, אילו לא היו אחת תאים.
מה?
לא, לא, לא, לא.
מה כתוב אצלך? ועל ידי נתגש...
כן.
ומיניו. נכון, נכון, נכון. זה גם כתוב אצלי.
והוא מה שנאמר, דילגתי, כדי שתשים לב.
וראו כל עמי הארץ, מה אתה חושב שזה סתם?
וראו כל עמי הארץ, כי שם השם נקרא עליך,
וכבר היו משיגים זה העניין בגילוי מיד, אילו לא היו החטאים מונעים אותו.
אמנם על כל פנים יזמן דבר לצאת לפועל בזמנו. אז מה הוא אומר?
הוא כן מדבר על ההשפעה האוניברסלית.
אמנם בסגנון התקפי.
וראו כל עמי הארץ,
כפי שמה שנקרא לך, אבל זה פונה אל העמים, בסדר?
ואז זה מסביר מדוע בסוכות נמשכים העמים אל עם ישראל.
ועל ידי פרטיות,
אז כלומר, זה ככל שאתה יותר נאמן לעצמך,
כך יש לך יותר השפעה על אחרים.
אם אדם לא רוצה להיות נאמן לעצמו,
גם אין לו יכולת להשפיע על האחרים.
בסדר?
ועל ידי פה...
לא, זהו, זה לא.
כי ברגע ששם השם נקרא עלינו,
מצד אחד מתייראים, מצד שני באים אלינו.
כמו שאומר הנביא ישעיהו,
והלכו עמים לאורך,
ומלכים לנגה זרחך.
זה דווקא בזמן שקומי אורי קיבה אורך,
וכבוד השם עלייך זרח,
הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים.
ועלייך יזרח השם, וכבודו עלייך יראה, והלכו עמים לאורך.
ומלכים לנגע זרחך, שאי סביב עינייך ופרי,
כולם נקבצו
באו לך.
לא, זה נאמר על כולם, כי הרי כתוב בהמשך,
כולם נקבצו באו לך, בנייך מרחוק יבואו,
ובנותיך על צד המנה,
ואז, וינקת חלב גויים, ושפעת גמלים תחסך, בכרי מדיין ואיפה,
כולם משווא יבואו,
ותהילות השם יבשרו.
הוא מתחדש, זה בישעיהו פרק ס.ס.ס.ס.נכון.
וואה, יפה.
טוב.
ועל ידי פרטיות מצוות הלולב בנענועיו והקפותיו.
משתלם עניין זה,
להתחזק שליטת השם ברוך הוא על ראשם של ישראל,
ולהפיל אויביהם לפניהם ולהכניעם תחתם,
עד שהם בעצמם יבחרו להיות להם לעבדים.
והוא העניין שנאמר, אפיים ארץ ישתחוו לך,
והלכו אלייך שחורך ביניהם מעניך.
זה בשביעי לאוקטובר, זה לא התיישם.
זה נכון,
אבל זה מתיישם באופנים אחרים.
כי כולם ישתעבדו להם וישתחוו להם לקבל על ידם אור,
מאור ה' ברוך הוא, השורה עליהם.
והנה תשפל כל גאוותם ויקנעו תחת ישראל.
ישו על ידם ולעבודתו יתברך, ולזה הולך כל עניין הלולב בפרטיו,
וכמו שנתבאר.
טוב, אז זה גם אמירה מאוד מאוד כללית, צריך להיכנס לפרטים. למה ארבעה מינים?
למה נענועים?
מדוע ההקפות?
מה?
מה?
זכות לקחתם לכם, אני קורא עליכם,
כן, יש מדרשים, ברור. אז אני אומר, אבל כל פרט ופרט, הדבר הזה,
בעצם זה הזמנה
ללימודים מעמיקים בכל הפרטים.
למה הדס וערבה, ולמה אתרוג ולולב,
ולמה הסדר הזה, וכולי.
זה הרבה הרבה, הרבה יש מה ללמוד כאן.
ולמשל, אחת השאלות הגדולות,
האם סוכה צריכה להיות שלי?
לא, היא לא צריכה להיות שלי. אני יכול לשבת בכל סוכה שהיא,
אני יוצא ידי חובתי.
לעומת זה עלו להב, צריך להיות שלי, ולקחתם לכם. הנה, יש פה אבחנה.
בין מה שהאדם עושה מכוח המאמצים שלו,
ומה שהוא עושה
בלי מאמצים. זה יגדל בין אור פנימי לאור מקיף בקבלה.
כן?
טוב, צריך לעשות. מה זה?
הסוכה, כן, אבל לא אתה צריך לעשות. מישהו אחר יכול לעשות.
זה מזכיר לי מה שאתה אומר, תעשה ולא מן העשוי.
הרב ישראל אריאל ממכון המקדש אמר שאם המקדש ירד מהשמיים,
אם הוא יחזיר אותו, משום תעשה ולא מן העשוי.
שסוכות ממש,
נכון.
אבל זה שהוא הולך דווקא לפי השיטה של ענני כבוד,
זה בגלל שכך נפסק להלכה בשולחן ערוך.
בשולחן ערוך כתוב, זה דבר,
הלכה מוזרה,
שהסוכות זה זכר לענני כבוד.
שולחן ערוך זה ספר הלכה.
מה אתה מספר לי זכר למה זה?
אלא מכאן הבאך מדייק
שזה מצווה לכוון לטעמה של הסוכה.
ולכן צריך, מה?
זה שזה כתוב בתורה, האם אני, כשאני מקיים מצוות סוכה, אני צריך להתכוון לענני כבות?
למען יהודות דרכים, כן. אבל האם זה ייכתב כסעיף בשולחן האור?
אז הבא חומר שכן, בסדר.
צריך לכוון. ולכן זה נפקא מינה, בין רבי עקיבא לרבי אליעזר, אם זה סוכות ממש, או זה סוכות של ענני כבות.
להלכה, זה ענני כבוד. כן, מה?
הרמח״ל,
אני אמרתי שהוא כתב את זה בגלל שנפסק בשולחן ערוך,
שזה על ענני כבוד, חג הסוכות.
האם יש מקום, אם כן, לשאלה האם הרמח״ל היה אחרי השולחן ערוך או לא?
לכאורה אין מקום לשאלה, נכון?
כן, אז באמת הוא היה, אבל אני אגיד לך, בנושא ג'סטה,
הוא היה אחרי השולחן ערוך.
אגב,
אפשר לראות את זה בספרו, דרך חוכמה,
כשהוא נותן תוכנית לימודים.
אז הוא אומר מה ללמוד,
חלק מהדברים שהוא אומר ללמוד זה השולחן הערוץ.
מה עוד אומר ללמוד שם?
עיין שם,
בדרך חוכמה, יש לו תוכנית לימודים מאוד מעניינת,
מה הוא מציע.
כן, טוב.
ג-מ-ל.
עניין חנוכה הוא פורים.
כן.
אין שום קשר בפסוק, מה קורה בפסוק הזה? נכון, נכון.
לא, הוא אומר, על ידי נטילת הלולב, יתקיים הפסוק הזה.
אפשר לשאול למה, כן?
למשל, המדרשים אומרים שהלולב דומה לחנית.
לחנית, שאדם שיוצא, שמנצח מבית הדין,
לוקח את חניתו לגאווה, כן? ניצחתי,
דידן נצחת.
אז גם בו, כן? משהו כזה.
זה אחרי יום כיפור,
שיסלקו מעלינו כל העוונות, כן?
מה, מה הבעיה?
מה?
אה, למה הוא קשר?
לא, זה לא סתם צמחים, זה דומה לחנית.
כן, אבל הכל, אומרים על נטילת לולב,
לא אומרים על נטילת המינים.
למה? כי זה הדבר הבולט יותר.
מה?
כן.
סוג,
סוג של.
נראה לי שאתה לא באת לידי סיפור.
נכון, אבל אז אני... מה?
צריך ללמוד יותר. צריך ללמוד יותר, כן, ברור. זה כל הדרשות מסביב לחג הסוכות. צריך שיהיה משהו להגיד בסוכה, לא?
אז...
מה?
כן, טוב.
מי ה? הילדים.
הילדים.
הם נלחמים הלולבים.
אהה, יפה.
אגב, למה שימשו לולבים בימי קדם?
בתרבות העתיקה, מה עשו עם לולבים?
יוצאו. לא, היו עושים את זה מטאטה.
היו עושים את זה מטאטה. מה?
בהודו עדיין עושים. הנה, יפה. אז עושים מטאטה.
מטאטה זה בתנ״ך, איפה זה מוזכר?
ותתתיה במטאטה השמד.
כלומר, זה מה שבא להשמיד.
הנה, אתה רואה עוד מובן של הכנעה של ה... מה? כאילו התהפך לכוח.
כן. כן, זה סוג של נשק, ברור.
ברור.
כן, ברור, אם יש לנו חטאים, ולכן
כל מה שאנחנו עושים בסוכה ובלולב זה נראה כמו פעולות פגניות
של פולקלור של אמונות טפלות.
לא, לא, לא, לא, לא. הוא אומר, הייתה הגנה,
ואם היינו נשארים במדרגה הראויה,
הדבר הזה היה לנו כוח להכניע את אויבינו.
אתה יודע?
בליה כביכול, מה?
לא, לא, הוא מדבר על הסוכה.
רק ככה הוא הוסיף בדרך, ככה, על הדרך הוא הוסיף לך את הלולב.
בסדר?
אבל כל זה בזכות יום הכיפורים שקדם לזה.
אם יום הכיפורים לפני סוכות יתנהל בצורה בעייתית,
יש מה לדבר.
טוב,
כן.
לא, לא, היא מטילה את היראה.
נכון.
נכון. דרשה גם כן.
כן.
כי מטרתו להסביר את הסוכה, לא להסביר את התפילין.
נכון, אותו רעיון.
מהבחינה הזאת זה אותו רעיון.
לא, לא, אני קורא מה שהוא אומר. הוא אומר שעל ידי הסוכה מאיר אור ה' על ישראל,
ואז נופלת אימתם על אויביהם. זה מה שכתוב.
אני פשוט קורא בפנים. לי יש ספר.
כן.
טוב, ג', רוצים או לא?
יאללה.
עניין חנוכה ופורים.
הוא.
להאיר האור המהיר בימים ההם, כפי התיקונים שנתקנו בם.
חנוכה בתגבורת הכהנים על הרשעים בני יוון,
שהיו מתכוונים להסיר ישראל מעבודת השם, ונתחזקו הכהנים ועל ידם שבו
לתורה ולעבודה.
אז לכן למה כל הזמן נדבר על הכהנים?
בגלל שלפי הקבלה החנוכה זה ספירת ההוד.
ההוד שייך לאהרון הכהן.
ובפרט עניין המנורה לפי תיקוניה שהיו הקטרוגים נגד עניינה,
כן, מה זה עניינה של המנורה?
החוכמה שבישראל, הרי רוצה להחכים
ידרים בגלל שמנורה בדרום,
וכל ההתמודדות היוונית נגדנו לא הייתה כל כך בתחום הפוליטי
כמו בתחום הרוחני-תרבותי.
שהיו הקטרוגים נגד עניינה והחזירו מהכוהנים על בורים ופורים
לעניין הצלתם של ישראל בגלות בבל,
וחזרת קבלת התורה שחזרו וקיבלו עליהם לעולם.
מי נתן את התורה לישראל?
משה.
כנגד מידת הנצח.
כן, ספירת הנצח היא הספירה המאירה בחג הפורים,
כמו שהמוזל, הדו
קיבלוה בימי אחשורוש.
מה פירוש הדו?
חזרו.
ויקבלו אותה בימי אחשורוש.
ופרט העניינים כפי פרטי התיקון.
אתה אומר, אם כן, זה כנגד שמחת תורה. נכון.
יש משהו בשמחת תורה דאורייתא שחוזר על עצמו בפורים לרבנן.
נכון, ברור. אך
עניין השופר,
מה שאומרים, לא כל יום פורים. זה לא נכון.
יש בכל יום בחינות של כל המועדים.
אז יש בכל יום מידה מסוימת של פורים גם כן,
במיוחדת קבלת תורה שבעל פה.
מה אתה אומר? שכולם ליצנים.
אתה אומר שבימינו בארץ כולם ליצנים.
אני לא יודע על מה אתה מדבר.
זה כתוב על אברהם ויצחק, שהיו ליצני הדור.
כתוב,
כן? למה אברהם הוליד את יצחק?
למה חזר לומר את זה? שהיו ליצני הדור.
אומרים ש... כן.
נכון.
אבל חנוכה ופורים הן הערות שיוצאות
מהעיירה של חג הסוכות, לפי הקבלה.
כן? אז לכן הוא מביא אותם בהקשר הזה.
אגב, יצוין גם בפרשת אמור,
מיד אחרי פרשת המועדים, אחרי חג הסוכות,
יש שמן כתיזך למאור,
ומיד אחרי זה שנים עשר לחם,
כנגד שני החגים של חנוכה ופורים.
ואחרי זה,
ויצא בן האישה הישראלית כנגד יום העצמאות.
מה?
ואיזה חודש זה?
חודש שהוא מספר 12, ומתוכנו של חג הפורים, סעודה.
נכון?
אה, ויצא בן אישה ישראלית.
לא, בן אישה ישראלית, שמה שהוא קילל.
נכון?
מה זאת אומרת שהוא מקלל?
הוא לא יודע לדבר, נכון?
יש לו קושי בדיבור.
מי עוד אתה מכיר שיש לו קושי בדיבור בעם ישראל?
משה.
משה בעצמו.
והוא בן איש מצרי, שהוא הבן של האיש המצרי שמשה הרג.
נכון? ואז מביאים אותו אל משה,
תגיד, האם הוא משיח בן יוסף או לא?
בסדר?
טוב.
אך עניין, מה?
אה?
משהו כזה, כן, נכון.
כן, כלומר, טוב, זה צריך להבין לעומק את כל העניין
של איך חגים מתחדשים. כתוב בפרשת אמור,
וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל,
שזה הפסוק הכי לא מובן בתורה. למה צריך בכלל להגיד שמשה אמר מה שהשם אמר לו לומר?
כן?
אלא הכוונה שמשה לימד את בני ישראל איך להוסיף מועדים
במהלך ההיסטוריה,
והוא נותן להם הנחיה. זה מתחיל מן המקדש.
זה מתחיל מהמנורה במקדש, שורש לחנוכה.
מהשולחן במקדש,
השורש של פורים.
ומה עם המקלל?
המקלל שכולם, ויסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו.
כאילו קורבן.
זאת אומרת, גם זה סוג של עבודה מסובכת יותר,
שהיא אופיינית לעבודה המשיחית.
בעבודה המשיחית
הגואל תמיד בא מן החוץ, ויש לו קושי של ביטוי.
בגלל שהוא צריך
לשכנע את העם שהוא מי שהם מצפים לו,
והוא בא מרקע חיצוני.
כי הוא בא לשתף את התרבות הכללית בגאולת ישראל.
אז לכן כשמשה ראה
שאיש מצרי מכה דרייפוס,
אז הוא הקים את ההסתדרות הציונית.
אתמול היה, כן, יום היורצייט שלו.
כן, זאת אומרת,
שזה בדיוק מה שקורה בגאולה,
שהגאולה באה בשיתוף פעולה של דמות
שבאה מאומות העולם, לכן הוא בן איש מצרי,
אבל הוא בן הישראלית.
מה, האיש המצרי כתוב מפורש בספר שמות, פרק ב',
ויצא אל אחיו,
ויער איש מצרי מכה,
נכון?
ואז הוא החליט להזדהות איתו, להזדהות עם ישראל,
נכון?
אז זה לא היה דרייפוס, לא משנה, איש עברי.
כן, הרמח״ל מתמקד בעניין הרוחני,
למרות שלכאורה כל החגים באים על רקע של מאורעות היסטוריים, נכון?
זה, זה אתה מתכוון?
כן, אז אתה אומר ש...
בכלל, גם כשהוא אומר על מצרים וכולי,
ההקשר ההיסטורי פחות מובלט, נכון?
אתה יודע למה?
כי אצל רמח״ל זה מובן מאליו.
מה שמובן מאליו, אז אתה לא צריך להסביר, אבל מה שכן הוא צריך להסביר,
זה מהי ההערה של אותם הימים.
ואז הוא מזמין אותך ללמוד את הספרות שעוסקת בזה.
למה הוא לא מביא את הספרות בעצמה? כי אסור לו.
כי כשהוא כותב את הספר הזה, זה אחרי שחייבו, אסרו עליו
לכתוב בסגנון של הקבלה. לכן אתה לא תמצא פה מילה אחת
שלקוחה מהלקסיקון הקבלי,
למרות שכל הרעיונות פה הם מהקבלה.
בסדר?
רק שיוצא אותם בבקשה לספר את הספר הדין של רמח״ד ומה הם באים פה?
מי שלא יודע על הקבלה, אז לא נורא, לא יודע.
טוב.
אם הוא כתב את זה בשביל שילדו את הספרות הרלוונטית,
רק מי שמכיר את הספרות הרלוונטית,
יודע שהוא...
כל אחד יודע בישראל שיש ספרות רלוונטית.
כן, אבל הוא לא יודע שרמח״ד פה רומד.
אה, יודעים מספיק טוב.
אל תשכח, גם רמחה לא שקט על שמריו כשהוא כתב את הדברים האלה.
כן. יצא טוב שאסרו עליו.
יצא טוב שאסרו עליו, כי ככה יש לנו שני סוגי ספרים של רמחה.
הספרים הקבליים והספרים עם בשפה הפשוטה.
כן, נכון.
יש גם שני עבדים.
כן, נכון. טוב.
אך עניין השופר
בראש השנה הוא,
כי הנה ביום זה
הקדוש ברוך הוא דן את כל העולם.
כולו ומחדש כל המציאות
מבחינת הסיבוב החדש,
דהיינו השנה החדשה,
והנה נסדרים הסנהדראות ונערך הדין על כל היצור,
כפי סדרי הדין העליון וכמו שנדבר בחלק ב'
והקטגור מזדמן לקטרק כפי עוונותיהם של בני אדם.
שאלה מעניינת
אם הייתם שואלים סתם יהודי
בשביל מה יש חג ראש השנה?
זכר למה?
אני אומר, בריאת העולם. בריאת העולם. שימו לב שרמחה לא אומר את זה.
הוא גם לא אומר את זה.
דבר חדש, דהיינו השנה החדשה.
הוא לא אומר בריאת העולם.
למה הוא לא אומר בריאת העולם?
כי הוא יודע שזו מחלוקת תנאים.
פשוט מאוד.
רבי יהושע אומר שבניסן נברא העולם.
רבי אליעזר אומר, בתשרי נברא העולם.
לכן כאן רמחה לא רוצה להיכנס לדקויות האלה,
שהן חשובות,
אבל זה לא הנושא שלו. ראש השנה, יש פה הערה של התחדשות, איפוס המכונה של העולם,
חוזרים לנקודת ההתחלה.
למה? הוא לא אומר.
בסדר?
מה אתה אומר?
אשכנזים אומרים היום הרס עולם. לא, לא נכון.
כי הרס, מה שנקראים זה בסמך.
ואילו בתשילה אנחנו אומרים היום הרת עולם, בתו.
אז כשאומרים הרס, זה לא הכוונה הרס,
אלא מישון הריון, כן?
מישון אירוסין. מה?
מישון אירוסין. כלומר, אתה אומר שהה זה לא, זה כמו א',
נכון? לא, זה מה שאתה אומר.
כן,
ברור.
זה כמו, תן לו צ'אנס, היה ידוע, טוב, בסדר, נו, כן.
והנה ציוונו הקדוש ברוך הוא,
אז זאת אומרת שבאותו זמן,
כיוון שהכול חוזר אל הנקודה הראשיתית, יש קטרוג.
למה יש קטרוג?
את השאלה.
זה שאני פוגש את ריבונו של עולם,
זה משמח
או מחריד?
גם וגם.
מדוע אני שמח?
כי אני פוגש את מקור החיים שלי.
אין דבר יותר משמח לאדם לפגוש את עצמו,
את עצמו האמיתי,
וזה עצמו מחריד, כי אז אני עומד למשפט.
האם אני עומד בציפיות של מה שהייתי אמור להיות?
אז יש גם שמחה וגם חרדה כאחד.
כמו שאמר המשורר, עין במר בוכה
ולב שמח.
כן? זה הולך ביחד.
כן. זה גם מסביר מדוע בספר עזרא נחמיה,
מתואר שמה שבראשון לחודש השביעי, היינו ראש השנה,
כל העם בכה.
והם בכו כמה זמן? שש שעות.
שש שעות הם בכו.
אחרי שש שעות אומר להם נחמיה, אה, הלו, הלו,
אסור לבכות היום, זה היום קדוש לאלוהינו,
אכלו משמנים, שום ממתקים, שילחו מנות.
אז למה לא אמרת את זה בבוקר?
כלומר, צריך בראש השנה כנראה שני הדברים,
גם לשמוח וגם לבכות.
יש כאלה שאמרו שאסור לבכות בראש השנה,
והארי אמר שמי שלא בוכה בראש השנה, סימן שנשמתו פגומה, בקיצור,
דנו בזה.
הרי אמר שמי שלא בוכה בראש השנה בתפילתו,
זה סימן שנשמתו פגומה.
מצד שני, הפוסקים כתבו שאסור לבכות בראש השנה.
אז מה הפתרון?
לא, שהוא בוכה באופן ספונטני, כן? לא שהוא מתאמץ לבכות.
כן, יש במחזורים של יום הכיפור, כתוב, כאן בוכים בפראג.
כן.
כאן בוכים בפראג.
בפראג, במקום הזה,
ולעזור.
כן, כן.
אז כבר יוצאים לצאת פונקציוני.
אני לא יודע.
אבל האמת היא, אתם צוחקים. אבל גם במחזור הספרדי,
בסדר העבודה, כשהחזן אומר, מדמעות הבאנו נזקנו,
כתוב בסוגריים, ידמע האומר.
כן? אז בכל זאת, אל תצחקו עליי.
כנראה שכן.
בצל?
עצום.
טוב, בקיצור, למה דיברנו על זה?
אה, כן, בגלל הדואליות של ראש השנה, שזה גם יום הדין וגם יום הזיכרון.
שאיך אומרים, אני שמח שסופרים אותי. איך אומרים, כשמישהו מרגיש שלא אכפת לאף אחד, הוא אומר, לא סופרים אותי.
פה סופרים אותך, כן? כל בני, כל באי עולם עוברים לפניו.
כבני מרון, אז סופרים אותי.
אז זה משמח.
כן? מצד שני, מה נעשה?
שזה העמדה לדין.
אבל עדיף להיות עומד בדין לפני הבורא, מאשר
לעמוד בדין בפני עצמו, בפני שופט וכו'.
שזה גם חסד בעצם. נכון, זה החסד העליון.
אז זה מה שאומר כאן, והנה ציוונו הקדוש ברוך הוא לתקוע בשופר,
והכוונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים,
ולא בתוקף הדין ולערבב הקטגור שלא יקטר. מה זה לערבב?
לערבב, קצת רחמים בתוך הדין.
לכן, נפנה תקיעת שופר, קוראים את המזמור למנצח,
נבנה כורח מזמור,
כל העמים תקעו חף,
אריעו לאלוהים.
כמה פעמים מוזכר שם אלוהים במזמור הזה?
שבע פעמים.
שבע פעמים שם אלוהים.
חוץ מ-עלה אלוהים בתרועה,
השם יו-דקה וו-דקה, בכל שופר.
כלומר, שהשופר
בא להביא את מידת הרחמים.
והנה כבר ביארנו בחלק ב' שכמו שאין מידת הדין נותנת שיגיע
טוב לבני האדם אם לא יזכו לו,
כן מחוק המשפט עצמו הוא במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם ויגמלם
הגמול הראוי להם לפי עניינם שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה.
ולא ידוקדק אליהם בדקדוק גמור, חניין מה שאמרו זיכרונם לברכה,
כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו.
כי הרי זה מידה כנגד מידה.
כמו שהוא מוותר,
כך יוותרו לו.
ונמצא שמתנהגים עמו ברחמים, בזה עצמו מידת משפט.
ואומנם לא המעשה הזה לבד, ייגמל על דרך זה,
אבל כל מעשה שתגזור החוכמה עליונה עליו,
היותו ראוי להיגמל כך,
ייגמל כך.
הוא מתנהל...
לא, אני אומר, לא רק השופר.
גם השופר זה סגולתו, ומכלל זה מצווה זו של תקיעת השופר, שניצבו בה ישראל, להיות ממשיכים עליהם הנהגה ברחמים,
או שישמרו אותה כראוי, זה יהיה הפרי שילקטו ממנה.
ואומנם פרט העניין הזה,
פרט העניין, היחס אשר לתקיעת שופר עם המשכת הרחמים,
תלוי בשורשי ההנהגה ויסודותיה,
כפי הדברים האמיתיים שלה. זה צריך ללמוד כוונות.
לכן הנושא של הכוונות בתקיעת שופר
זה משהו גדול.
אומרים שאחרי, למחרת ראש השנה, מקובל פוגש פשטן.
והפשטן שואל, והמקובל שואל, נו, מה כיוונת בתקיעות?
אומר הפשטן, אני כיוונתי להוציא את הציבור ידי חובה.
אומר המקובל, אוי, רק על זה לא חשבתי.
כן.
הכול, אבל מה אם מוציא את זה?
כן.
והכוונה,
מה?
כי השופר ממשיך את הרחמים.
אז זה, כן, השופר מעורר הרהורי תשובה.
בהרהורים האדם
הוא נעשה פטרן, כלומר מוותר על עצמו גם.
ואומנם פרט העניין, היחס של קטע שופר עם ממשלת הרחמים תלוי בשורשי ההנהגה ויסודותיה כפי הדברים האמיתיים שלה, והכוונה בזה באמת לעורר אבות העולם,
שזה אברהם, יצחק ויעקב,
להתחזק בזכותם לעורר את הרחמים ולפעש מידת הדין ולהגביר הטוב על הרע ולכפוד כוחות הרע ולטור על כוח מהמקטרגים
ולהתכוון שישתמש אדון ברוך הוא מרוממותו להנהיג בשיטת ייחודו ולעבור על פשע.
זה תקיעה כנגד אברהם, שברים תרועה כנגד יצחק
והתקיעה השנייה כנגד יעקב וכולי.
עורר את הרחמים ולפעש מידת הדין וכל זה על ידי מצווה זאת
כשהתחבר עימם,
עימה תשובתם של ישראל כראוי, זה לא משהו טכני, אלא צריך גם תשובה ופרטי כל עניין זה,
כפי פרטי התיקון בדרכיו.
