מורות ורבותיי, שלום עליכם.
שלום ללומדים פה במכון, שלום ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף בספר הסוד הישראלי, הספר שמחולל מהפכה בחברה הישראלית, בעזרת השם, לאט לאט
משיב את הבנים אל זהותם.
אז ככה, אתמול הייתה האזכרה השנתית של הרצל,
חוזה המדינה,
121 שנים לפטירתו של הרצל,
ופרסמנו אתמול מאמר שקשור באופן עקיף לסוד הישראלי.
למה?
מכיוון שהשנה פנה אליי בעקבות השיעורים בסוד הישראלי
דוקטור יצחק וייס היקר,
שהוציא לפני כ-15 שנים ספר שנקרא הרצל קריאה חדשה.
ספר חובה.
אני ממליץ לכולם לקרוא אותו.
זה בעצם ספר שהופך לגמרי את הראש על מה שחשבנו על הרצל.
הוא מסביר את השורשים היהודים של הרצל, ואת העומק שלו, ואת ה...
קיצור, ממש, מדהים.
דוקטור וייס הוא רופא,
וכתחביב, כהובי, הוא עוסק בדמותו של הרצל,
ולהוציא את המחשבה הרווחת שהרצל היה אדם מתבולל, חילוני רחוק מיהדות,
הוא מראה שם איך כל הדברים האלה לא נכונים ולא מדויקים,
ועושה שם סדר.
ספר מאוד מאוד חשוב, באמת.
אלא ש, אלא ש,
גם בספר הזה דוקטור וייס אמר שהוא לא הכניס את כל המידע שהיה תחת ידיו. הוא אמר, אני לא יודע למה לא הכנסתי את החלק הזה, אבל אני הולך לחשוף בפניכם עכשיו
חלק שקטע קטן ממנו פרסמתי אתמול
בתוך המאמר,
שיפורסם השבת גם באלון של המכון, בגרסה קצת יותר קצרה.
ואני רוצה לחבר אתכם לדמות
של הרצל כמו שלא הכרתם עד עכשיו.
עכשיו, למה אני אומר את זה?
למה אני מחבר את זה ללימוד שלנו?
מכיוון שהנושא שאנחנו עוסקים בו לאורך כל השבועות האלה
הוא הנבואה.
זה הנושא שאברהם לבני מלמד
ומסביר על המרכזיות של הנבואה במסורת של עם ישראל.
אם אתם זוכרים, אנחנו הסברנו ככה את הנבואה כהשגחה.
זאת אומרת,
הקדוש ברוך הוא לא רק ברא עולם,
אלא הוא גם נתן לנו תורה שמכוונת אותנו איך לחיות בעולם הזה,
והנבואה היא בעצם המשך של ההשגחה האלוהית.
כמו שהקדוש ברוך הוא לא עזב את העולם אחרי שהוא ברא אותו,
אלא גם כיוון אותו לאן הוא צריך ללכת,
הוא המשיך ושלח לנו נביאים,
והנבואה היא בעצם המשך ההשגחה האלוהית.
זוכרים? רבי יוסף אלבו, ספר האיכרים,
אומר שיש שלושה איכרים.
מציאות הבורא,
תורה מן השמיים, השגחה,
שכר ועונש או השגחה.
מה בעצם שלושת העיקרים האלה?
בתמצית שלושת הרגלים.
פסח, מציאות הבורא,
שבועות,
תורה מן השמיים,
סוכות, השגחה.
הקדוש ברוך הוא ממשיך להשגיח עלינו גם כשאנחנו נמצאים בתוך הסוכה,
גם כשנראה לנו שאנחנו יושבים בתוך הבית סתם, הקדוש ברוך הוא כל הזמן משגיח עלינו.
השם צילך על יד ימיניך.
הסוכה היא צל, וסוכה תהיה לצל יומם.
זאת אומרת, ההשגחה האלוקית היא לא אירוע שהיה,
אירוע שהווה ויהיה.
לכן הנבואה היא נושא סופר מרכזי,
כי אם אין נבואה זה אומר שהקדוש ברוך הוא פעם התגלה,
היום כבר לא מתגלה.
זה הנושא שאברהם לבני ממשיך ומסביר אותו באריכות רבה,
ואחר כך הוא גם יסביר למה הנצרות בעצם סתמה את צינור הנבואה
ומעבר לזה שהיא דחקה את עם ישראל ואמרה שהוא הוחלף,
היא גם סתמה לאנושות בעצם את צינור הנבואה וחנקה אותו.
אז עכשיו, אחרי שהסברנו את כל הדבר הזה, בואו נחשוף
את מה שלא סיפרו לנו עד היום על הרצל והקשר העמוק של מה שהרצל אמר,
אמר,
מה הרצל אמר?
הרצל אמר משהו שהוא קיבל במשהו שהוא כמו נבואה.
עשיתי לכם ספוילר
למה שאני הולך לחשוף עוד כמה רגעים.
ועכשיו, יש פה מהפכה שכבר, מה שאני,
המהפכה היא מהפכה קצת גלויה.
עד היום, אני בטוח שאם הייתי שואל פה כל אחד מכם,
מה הדבר שהניע את הרצל לכל המהלך שלו לנסות
למצוא מדינה ליהודים,
הרוב פה היו אומרים שהסיפור זה פרשיית דרייפוס.
פרשי הדרייפוס, הקצין היהודי בצבא הצרפתי שרדפו אותו מבחינה אנטישמית ואז הרצל שהיה עיתונאי שבא לסקר את המשפט של דרייפוס
הוא בעצם הגיע למסקנה שאין ליהודים מה לעשות בגלות וחייבים למצוא מדינה ליהודים. עד היום זה מה שסיפרו לנו בדרך כלל בבגרות ובכל מיני מקומות.
כבר חוקרים אחרים, לא רק יצחק וייס
הסביר שהדבר הזה לא נכון.
אין לו עדות ביומניו של הרצל.
הרצל, ביומנים שלו,
מתאר המון המון המון דברים שקורים לו,
זה לא אחד מהדברים שגורמים לו למהלך שלו.
יותר קשה מזה,
הרצל בעצם היה עד לא הרבה זמן לפני שהוא התחיל את המהלך שלו אנטי-ציוני.
מה הכוונה האנטי-ציוני?
הוא לא האמין שיש ליהודים
מה לחפש בארץ ישראל יותר.
הוא כותב מחזה שנקרא הגטו החדש,
ובמחזה הזה בעצם הוא קצת בז לרעיון הזה.
אז כאמור,
אני לא אוכל להקריא לכם את כל הדברים שדוקטור יצחק וייס שלח לי
בעקבות שיעורי הסוד הישראלי.
זה דברים שלא התפרסמו עדיין בשום מקום.
זה עשרה עמודים גדושים
במידע היסטורי ומידע מהיומנים של הרצל,
ועוד כל מיני פרטי מידע מאוד מאוד מעניינים.
אני אגע רק בנקודה העיקרית.
רגע אחד.
הוא אומר פה אמירה מאוד מעניינת.
קודם כל,
כחצי שנה בערך לפני שהרצל מתחיל את כל המהפך שלו,
הרצל כותב בעקבות מחזה שחבר שלו מפרסם,
אשת קלוד נקרא המאמר.
הרצל כותב ביקורת נוקבת על המחזה הזה ואומר
ליהודים אין יותר דבר וחצי דבר עם מולדתם ההיסטורית.
למה הוא מדבר על זה? בגלל שאחת הדמויות
המשניות היהודי דניאל במחזה שואף להחזיר את העם היהודי למולדתו העתיקה.
והרצל במקום להגיד הוא איזה רעיון מעניין כותב ביקורת כזאת
ליהודים אין יותר דבר וחצי דבר עם מולדתם ההיסטורית.
אבל אם הם יצטרכו אי פעם לחזור לשם באמת,
הם יגלו כבר למחרת שהם חדלו מזמן להיות עם".
ככה הרצל כותב,
חצי שנה לפני, חצי שנה, זה לא המון זמן לפני שהוא מתחיל את כל המהלך המדהים שלו.
או, זאת
הכותרת של המאמר, כיצד הרצל נעשה ציוני.
אוקיי, בסדר.
מה?
לא.
לא, זה מידע,
מידע חם שלא נחשף עדיין לאין אדם.
סתם, אני לא יודע אם לאין אדם,
אבל לא רבים, בוא נגיד ככה. הוא שלח לי, זה דברים לא ערוכים עדיין, זה לא ערוך עדיין.
כן, אוקיי, אז עכשיו, כל זה קורה בשנת 1894,
שהרצל הוא בן 35 בערך.
בסך הכל הרצל נפטר בגיל 44,
כל הסיפור שלו זה תשע שנים, כל המהפכה האדירה הזאת זה תשע שנים, כל הסיפור הזה,
כאחוז תזזית פתאום נכנס בו משהו, מה זה הדבר שנכנס בו?
עוד מעט תגלו.
דיבוק, סתם.
אז ככה.
עכשיו ככה.
הדיו, אז הוא כותב מחזה שנקרא הגטו החדש.
הדיו של כתב היד של הגטו החדש עוד לא יבש, ובאותו יום,
שמיני לנובמבר 1894,
והרצל שולח אותו לסופר האוסטרי ארתור שניצלר.
הוא היה חבר נעורים של הרצל.
מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה לשכנע את מנהלי התיאטרון בווינה להעלות את המחזה שלו החדש.
שבעה חודשים אחרי כתיבת המחזה, בתחילת יוני 1895,
השני ליוני, כשהוא בן 35,
הרצל התחיל באופן פתאומי,
ובלי לתת לכך הסברים,
לכתוב יומן.
כבר מהעמוד הראשון הרצל מתייחס לציטוט
חלום אדיר.
חלום אדיר.
הוא מדבר על תוכנית אשר מציפה אותו אף על פי שאין לה כלל כל סיכוי להתממש.
היומן יפתח במילים אלו,
זה כמה זמן
אני נלחם מלחמה פנימית סתם, זה הרב קוק בעורות התשובה.
זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה.
היום אינני יודע אם אגיע לסיומה,
היא נראית כחלום אדיר.
מה יצא מזה?
אין לשער לפי שעה.
הכותרת שנתן למיזם,
הארץ המובטחת.
זו הפעם הראשונה שרעיון הטריטוריה מופיע אצל הרצל.
רק מעט חודשים קודם, הרצל קבע בצורה נחרצת
עם ישראל וארצו חדלו להתקיים,
והנה עם ישראל וארצו קמו לתחייה.
מה קרה שם?
מה קרה בתקופה הקצרה הזאת?
בוודאי קרה משהו.
ומתי?
על שאלה הזאת הרצל עצמו לא נותן תשובה.
זאת היא חידה בעיניו.
כך הוא כותב בתחילת יומנו, והוא מוסיף, כנראה זה קשור לתת-מודע שלו.
הרצל יתייחס עוד פעמיים לתת-המודע שלו כדי להסביר את התפנית שלו.
מעט לפני הקונגרס הראשון בבאזל, בשנת 1897,
במכתב לראובן בריינין,
הביוגרף הראשון שלו, הרצל מתוודה, אתה שואלני איך הייתי לציוני?
אלוהים יודע.
כפי הנראה התבשל בי הרעיון הציוני בבלי יודעים.
ובאוזני הרב הראשי של וינה, הרב גידמן, הוא מודה,
איך מצאתי זאת?
איני יודע.
אוקיי, עכשיו אני מדלג קצת קדימה.
הרצל שולח,
יש כאן מידעים מאוד מאוד מעניינים, אני לא יכול לקרוא את כל הדברים האלה.
בהתכתבות המאוד מאוד ענפה שיש לו עם שניצלר, החבר שלו, שהוא מבקש ממנו לפרסם את המחזה שלו,
הרצל מודה,
בשבועות מאז לא כתבתי אליך,
הגיח מתוכי משהו אחר,
חדש,
גדול בהרבה,
הנראה לי עתה כהר בזלת.
מה זה הר בזלת?
הר געש.
אולי משום שעודי מזועזע כל כך ומה שנתהווה עדיין הוא לוהט,
לאט אימים כזה.
הרצל, ככה יצחק וייס כותב, לא יזכיר עוד את המאורע הזה בכל כתביו.
אבל חשוב מאוד לדעת מתי הוא חווה את ההתגלות.
כלומר, הרצל מתאר ביומנים שלו ובמכתבים שלו
משהו שהוא מנסה להסתיר אותו כי לא נעים לו להודות שאולי הוא
חווה איזו התגלות מסוימת, כן.
רגע.
הרצל לא יזכיר עוד את המאורע הזה בכל כתביו, אבל חשוב מאוד לדעת מתי הוא חווה את ההתגלות הזאת,
שתיאורו מזכיר להפליא אירוע הסנה הבוער,
שבו נצטווה משה להוציא את בני ישראל מן גלות מצרים,
ולהביא אותם לארץ ישראל.
מכתבו,
בקיצור,
אני לא אלאה אתכם עכשיו בכל החשבונות שהוא עושה פה, הוא אומר, לפי החשבון יוצא כמעט
או סמוך או ממש שהוא חווה את ההתגלות ב-ה' באייר.
מדהים, מדהים. כאילו, הוא אמר, כמעט, הוא עושה פה חשבון של כל התאריכים בין ה-26 לאפריל לשני או לשלישי במאי,
אם האירוע קרה ב-29 באפריל יוצא בתאריך העברי ה' באייר.
אז הרצל רושם טיוטה של המנשר שלו,
מדינת היהודים כן זאת אומרת לא אירוע פוליטי או אירוע ארצי קרה קרה שם איזה משהו פנימי שהוא לא מצליח להסביר לעצמו אפילו
שבה הוא מצהיר אז הרצל רושם את הטיוטה של המנשר שלו מדינת היהודים
שבה הוא מצהיר אנחנו עם
עם אחד
ושהעם הזה צריך לחזור בארץ לארץ הטובה של אבותינו שלא צריכים לתור בה כדי לאהוב אותה
מאוחר יותר הוא מזדעק, ארץ זאת שם נפלא יש לה,
ארץ אבותינו.
בן אדם שאמר, אין עם, אין ארץ,
פתאום מתחיל לדבר כמו הרצל,
לא מתחיל לדבר כמו הרצל.
בשני או בשלישי במאי 1895, הרצל כתב, לפתע,
בלי שום הסבר,
לברון מוריס הירש, הפילנטרופ היהודי המפורסם,
כדי להציג בפניו את התוכנית שלו,
הקמת מדינה יהודית.
המילה לפתע המופיעה ביומן מעידה על סוג של התנתקות ממחשבה הגיונית,
פריצה של הלא מודע אל תוך המציאותי,
והשורה הבאה אכן מאשרת זאת.
הרצל עצמו נשמע המום ממכתבו שלו,
והוא ממתין לא שבועיים, אלא 14 יום ו-14 לילות
לפני ששלח אותה.
כל כך לא יודע מה עובר עליו,
שהוא פשוט נמצא באיזה הלם פנימי.
בימים הבאים שבמהלכם הרצל נתפס למין שיגעון יצירתי וחושש שהוא מאבד את שפיותו,
הוא שם לב שהוא נתון בתוך תהליך שפשוט חזק ממנו.
והוא שואל את עצמו במין פליאה,
האם אני הוא שעמל על זה?
לא,
זה עובד עליי.
כאילו הוא אומר, זה לא אני שכותב את הדברים האלה, זה כאילו משהו עובר דרכי וכותב אותם.
הוא מוסיף ומדייק, משום מה,
נסיבות מסוג זה נהגו לכנות לפנים השראה.
במקור אינספיריישן.
זהו הרמז היחיד ביומניו
על החוויה המיסטית שעבר.
לאחר שבועיים, הרצל רומז על מקור ההשראה וכותב
אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך,
לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות.
לאט לאט הוא בעצם מתחיל להבין מה הולך פה.
כן.
הנה ואז יצחק וייס כותב ואולם לפי הסיפור המקובל בממסד האקדמי הטראומה שהרצל חווה בעקבות משפט דרייפוס היא שגרמה להתעוררות המודעות
שלו לזהותו היהודית ובמיוחד לציונות שבו.
ההסבר לכאורה הזה לא עומד במבחן העובדות והקריאה המדויקת של יומניו.
בספרי הרצל קריאה חדשה הוכחתי על ידי עובדות כרונולוגיות מוצקות
וקריאה מדויקת של יומניו וההתכתבויות שלו שהגטו החדש,
המחזה שלו ופרשת דרייפוס לא קשורים בשום אופן עם המהפך שהתחולל אצל הרצל.
והוא מצטט את פרופסור שלמה אבינרי,
שאומר אותו דבר, בהקדמתו ליומני הרצל הוא כותב
בניגוד לדעה המקובלת שהכתה שורשים בתודעה הכללית ובהיסטוריוגרפיה,
אין ביומנים שום עדות שפרשת דרייפוס היא שהביאה אותו לרעיון הציוני.
כן, כן.
כן, כן. ולפני מספר דרייפוס? מה?
לא. זאת אומרת, גם הסיפור של דרייפוס בעצם לא היה הקטליזטור, המניע ממש.
זאת אומרת, הוא סיקר את זה,
אבל זה עדיין לא עשה את ה...
כן, יכול להיות שזה יצטרף, יכול להיות.
אבל זה לא הסיפור, ביומנים זה לא הסיפור.
משהו יותר גדול.
נכון, נכון מאוד.
בקיצור,
אני מצטט עוד קטע מתוך דברים של הרצל.
כן, כן, כן, ממש ככה.
הוא אומר ככה.
אתה אומר, הוא כותב למישהו מכתב, כי עניין היהודים אינו ממלא אותך?
אותי הוא ממלא מכבר לגמרי, לגמרי, לגמרי.
והוא מכריז, נעשיתי אביר אלוהים.
וזה כמה זמן כי אין להם,
לחיי, מטרה גדולה יותר מלעמוד לימין עניינים של היהודים.
אך בדרך אחרת מכפי שנעשה עד עתה,
בדרך מיוחדת יותר.
טוב, בקיצור, הוא עובר תהליך מדהים,
הוא מתחיל לחתום את השם שלו העברי, בנימין זאב, לוטיאודור, הוא מתחבר בחזרה לזהות שלו,
הוא פשוט חוזר לזהות שלו.
יצחק וייס בעצם אומר שדברי הרצל סולפו בצורה זדונית,
במיוחד, הוא אומר, על ידי אחד העם,
אחרי ביקורו בארץ ב-1891,
1891. אחד העם קבע שפתרון, הפתרון היחיד לאנטישמיות באירופה היא דרך הגירה לאמריקה.
לכן התייחס כמו רבים לחזונו של הרצל כהזיה הקרובה לשיגעון.
תבינו כמה תומכים היו לו.
כיוון שרעיון של קיבוץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע.
אחרי הכו...
זה מזכיר כל כך כל מיני דברים שקורים עכשיו.
אחרי הקונגרס הראשון שבה הוא ישב,
אחד העם,
כמו אבל בסעודת חתנים,
הוא היה היחיד המבואס, כולם דיברו שם לארץ ישראל והוא הרגיש בחוץ.
הוא הצהיר, רק אחת
רואה אני בבירור.
הרסנו הרבה יותר משבנינו.
מי יודע אם לא הייתה זו ההנחה האחרונה של האומה הגוססת.
תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי נביאים,
לא על ידי דיפלומטים.
הוא התייחס להרצל כמתחזה.
בקיצור, מה שנקרא,
כנראה שהיו נותנים לאחד העם להתראיין באולפנים.
היום.
הוא היה מקבל כזה מקום של כבוד,
זה הזוי, זה לא הגיוני, זה בלתי, זה, כן, אמריקה.
בהתייחסות אליו הוא קבע בלגלוג דוקטור הרצל,
בדרשתו הנזכרת, הגיד אמנם גם הוא,
כי הציוניות דורשת לשוב אל היהדות קודם שנשוב למדינת היהודים,
אבל הדברים הנעימים האלה רחוקים כל כך מן המעשים,
עד שבהכרח אנו באים לידי מחשבה זרה שאין כאן אלא מליצה נאה.
בסדר?
יש הרבה בוז להרצל מכל מיני כיוונים,
אבל בכל אופן הנקודה העיקרית, יש כאן עוד הרבה חומר,
אבל הנקודה העיקרית שביקשתי להציג
בשם דוקטור יצחק וייס, היא שהרצל
קיבל סוג של חיזיון.
כן, זה לא, לא יודע, זה לא, זה לא בדיוק, כן, זה שקוראים לו חוזה המדינה
זה לא פרפרזה,
הוא פשוט חזה משהו, חזה משהו וכנראה הייתה לו סוג של התגלות.
התגלות
שיש בה מימד מסוים של חיבור מחדש לזהות שלו.
לא סתם שהוא...
זה לא, הוא לא רצה להקים פה מקלט בטוח,
אלא הוא הבין שליהודים יש ייעוד,
ובארץ ישראל הייעוד הזה התמלא.
אני רק אקרא את סיום המאמר.
באופן פרדוקסלי,
רבים בישראל רואים בהרצל את נושא דגלה של מדינה שהתנשלה מיהדותה.
אם תשאלו חרדים מי זה הרצל,
הם יגידו לכם שזה יהודי מתבולל.
מדינה די יהודית,
מדינת כל אזרחיה.
העובדה שהיה אפשר להסתיר
ואף להשחית במידה כזאת וכנראה בהצלחה את הממד היהודי של הרצל
ושגילויו יכול היה לעורר פליאה כזאת,
משקפת את משבר הזהות שעוברת החברה הישראלית כיום.
אז אתה חושב שהוא רצון מדינה שבה רבנים יהיו רק במכנסת?
לא.
צריך לקרוא את הדברים שלו בצורה עמוקה
ולהבין מה היה המקום של הדת שם אבל הוא לא היה צריך להבין גם הוא הכיר רבנים בסגנון מאוד מסוים
זאת אומרת
אני לא נכנס עכשיו לכל הפרטי התפלפלויות מה הרצל רצה בדיוק אבל מה שבטוח זה שהוא לא רצה
מקלט בטוח במובן הצר של הביטוי אלא הוא רצה פה מדינה שבאמת תהיה סוג של מגדלור
ממש דיבר במונחים נבואים
או, נו, שאלת אוגנדה זה אחת השאלות המפורסמות.
הרצל כל כך, כל כך דאג,
הוא לא ראה את אוגנדה כפתרון.
בגלל שהוא ראה שיש המון המון המון סיבוכים, אז הוא אמר, זה יהיה מקלט לילה, הכוונה, זה יהיה מקום ביניים כדי שנוכל להגיע אחר כך לארץ ישראל. אף אחד לא העלה על דעתו שהפתרון הוא אוגנדה, זה רק פתרון זמני,
אבל גם על זה אכלו אותו.
לדעתי זה היה חשוב,
כוונה המאבק הזה שניהלו נגד זה כי זה רק הראה כמה החיבור לארץ ישראל הוא עמוק שהרצל אפילו באופן ביני... בזמן ביניים הוא לא היה מוכן לדבר הזה כוונה לא הרצל כוונה על המתנגדים לו
וכך הוא אומר העובדה שהיה אפשר להסתיר ואף להשחית במידה כזאת וכנראה בהצלחה את המימד היהודי של הרצל ושגילויו
יכול היה לעורר פליאה כזאת משקפת את משבר הזהות שעוברת החברה הישראלית כיום אחרי מלחמת העצמאות המשורר נתן אלתרמן חזה מראש סכנת העיוות
עיוות החשיבה הזה ובשיר נפלא כתב כך אמר השטן
מתאונן השטן כיצד להתגבר על יצור בלתי מנוצח ישראל ופתאום הוא מזדעק עקה את מוחו
ושכח שאיתו הצדק.
זה שיר מאוד מפורסם
של אלתרמן.
מה הדרך לנצח את עם ישראל?
בכוח אי אפשר, הוא חכם, הוא מתוחכם, מה אפשר לעשות?
לפגוע בתחושת הצדק שלו.
אגב אני אזכיר כאן בהקשר הזה מניטו בספר שלו
כי מציון מסביר שזה עומק הכוונה של מה שהמרגלים אומרים כי חזק הוא ממנו וחזל מסבירים חזק ממנו ומהקדוש ברוך הוא מה הכוונה חזק ממנו מאיתנו ומהקדוש ברוך הוא הם אומרים דבר פשוט
אנחנו ניכנס לפה לארץ אנחנו נהיה כובשים
אם נהיה כובשים הצדק לא איתנו
אז חזק הוא ממנו וחזק הוא גם ממנו כי גם לשיטתך שאתה רוצה לתת את הארץ למי שהוא
מוסרי וצודק,
אז אתה לא תיתן את הארץ כי אנחנו נהיה פה כובשים.
אז זה מה שהמרגלים אמרו,
ככה מניטוי הסביר את זה.
מה זה ממנו וממנו.
אז זה מה שנקרא עכה את מוחו ושכח שאיתו הצדק.
עוד לפני הקונגרס הראשון מצא הרצל לנכון לומר,
התרגלתי כבר לסילוף דמותי עד כדי כך שאני המום ממש,
כשלשם שינוי אין מעוותים את דבריי.
בחוש נבואי מרהיב תיאר הרצל את עצמו במכתב לברנר לזאר.
ציטוט כאחד מאותם כלים שאנשים ישברו אחרי שישתמשו בהם.
ישתמש וזרוק, ככה
ישתמשו בו ויזרקו אותו.
ושבירה כזאת אכן נראה,
שללו מהרצל את יהדותו ואת הציונות שלו.
הגיע הזמן לחזור להרצל האמיתי,
ככה מסתיים המאמר.
אז זאת הייתה התרומה הקטנה שלי לניסיון להבין שהרצל
הוא לא כמו שתיארו לנו, שאנחנו צריכים להעמיק מאוד בהבנה שהקדוש ברוך הוא לא סתם גלגל על ידו
את ההקמה של המדינה.
ממש כמו שדגל מדינת ישראל זה הטלית, הציצית,
והמנורה היא גם סמל שלקוח מתוך
המשכן והמקדש.
אותו דבר גם הרצל היה מחובר לזהותו.
הוא לא היהודי שמנותק מהזהות שלו ורק רצה לעשות פה ארץ שתוכל לגונן על היהודים. לא ולא.
הרצל היה אדם שמנסיבות מסוימות
שגרמו לו להיות יהודי מתבולל,
חזר לזהות שלו ורצה להחזיר את כל היהודים לזהות שלהם.
וזה מתחבר לנושא שאנחנו לומדים עכשיו,
ההשגחה.
הקדוש ברוך הוא
השגיח ומשגיח,
ועל ידי כל מיני כאלה כמו הרצל, שיש להם חזיונות,
ויש כאלה שמגדירים אותם כמו אחד העם משיחי והזוי,
ואתה רוצה לעשות פרויקט שלא יצלח,
הרצל לא הקשיב לקולות האלה והוא המשיך בשלו,
בפרויקט שלו.
והקדוש ברוך הוא סייע בידו, גם אם הוא לא זכה לראות את ההקמה,
דורות אחריו זכו לראות את ההקמה.
הטענה המאוד מאוד מעניינת של דוקטור וייס היא שאפילו הרב קוק,
שכולם מכירים את המאמר שלו, המספד בירושלים,
לא הכיר בעצם את הרצל.
גם המאמר של הרב קוק,
שמסביר שהרצל בונה בעצם את הקומה החומרית,
זה מאמר שנאמר ונכתב לא מתוך היכרות מעמיקה עם הרצל.
כי הרב קוק הרי אמר את הדברים חודשיים בסך הכל אחרי שהוא הגיע לארץ. הרב קוק הגיע לארץ בכ״ח באייר ת׳ס״ד וכ׳ בתמוז, הרצל נפטר
של אותה שנה.
בסדר, בערך פני אותו גיל.
פשוט הרצל נפטר בגיל 44. בערך פני אותו גיל.
זהו.
אז אני מקווה שחידשתי לכם.
אני מקווה שגיריתי את הסקרנות שלכם לעיין בספר הרצל קריאה חדשה,
ובכלל לחקור את הדמות שלו,
כי היא באמת דמות מאוד מאוד מיוחדת, יוצאת דופן,
וצריך להחזיר לו לדמות הזאת את הכבוד שלה.
כי נישלו אותה גם מהיהדות שלה וגם מהציונות שלה.
ששאמרו, בכלל הוא לא היה ציוני, הוא היה כמו שאמרו אוגנדה,
ובכלל אמרו, הוא לא היה יהודי,
בכלל היה מתבולל, הוא רצה לנצר את כולם, אז מה אתה מדבר?
טוב, אז מי שירצה גם אני...
טוב, אני לא יודע אם אני יכול לשלוח לכם את המאמר הזה בגלל ש... אבל תעיינו במה שכתבנו,
וחלק מהדברים מופיעים שם.
את מה שפרסמנו, זה עלה אתמול לערוץ 7,
ובאלון, באלון של מכון מאיר של השבת,
זה יפורסם בקצת יותר קצר,
אבל גם שם יש חלק מהציטוטים שפה,
ותקרא את הרצל קריאה חדשה.
תסיים אותו, ואז נראה, נבקש מדוקטור וייס, אולי הוא ייתן אישור לשלוח לעוד אנשים.
בסדר? כי זה בלתי קריא קצת, כי זה עדיין לא ערוך בכלל, זה הכל כזה
קצת מבולבל.
בגלל שזה לא ערוך, לא בגלל שזה לא...
יש כאן גם עוד כמה ציטוטים מאוד מעניינים מעוד מקומות.
זהו.
אז אתם מוזמנים בבקשה,
בזמן שנותר לנו נתקדם קצת גם בספר.
כן, כן.
אז ככה.
אנחנו היינו בעמוד 89,
למדנו בפעם הקודמת
על הדברים שהזכרתי אותם ככה בתחילת השיעור, הנבואה הכרח מהותי,
הסברנו שהנבואה הכרח מהותי מכיוון שהיא מבטאת את המשך ההשגחה של הבורא בבריאה,
נכון?
זהו.
כן, אז הגענו אנחנו ל-89.
ותשע.
בואו נתחיל מהפסקה שמתחילה במילים לאמיתו של דבר,
התפתחותו של המדע המודרני,
מחזקת עוד יותר את הדעה שעולמנו נברא על ידי חכמה אלוהית.
מי יוכל מבלעדי חכמה,
חכמת אלוהים,
להיות המקור לתבונה המתגלה, לתבונה המתגלה במחשבת האדם,
ולתבונה המתגלה בעולם הפיזי,
ובמפגש בין שתי תבונות אלה.
זאת אומרת,
ככל שהעולם שלנו הולך ומגלה יכולות יותר מרשימות מבחינת
השכל של האדם
ומבחינת המידע שמתגלה לנו על העולם,
אז אדרבה,
האמונה בהשם עוד יותר מתגברת או אמורה להתגבר. למה? כי אתה אומר, כזאת חוכמה מתגלה לאדם?
כזאת חוכמה מתגלה בעולם?
אז חייבים להגיד שזה ככה.
לפי המהרל,
הוא בעיקר מתבסס על מהרל בתפארת ישראל, פרק ט״ז, זה פרק מאוד מאוד מעניין שהמהרל שם מבאר למה
התורה ניתנה לא בתחילת העולם.
למה קודם כל נברא עולם ואחר כך
ניתנה תורה, בשלב יותר מאוחר.
זה יסוד אצל המהרל.
למה עם ישראל נברא אחרון בין כל העמים?
בואו נמשיך פה.
לפי המהרל, חוסר העקביות
של הפילוסופים מופיע ברגע
שבו הם מסרבים להמשיך את חשיבתם
מעבר לעולם הפיזי
ועומדים על סף העולם המוסרי.
לא ייתכן שאין לעולם הערכים
חוקים מוסריים כאיסור הרציחה, הניאוף, הגזל, העוול.
לא ייתכן שהבורא סידר את עולמו בתבונה,
ויחד עם זה הפקירו בידי הפריצות המוסרית של האדם.
כלומר,
המדענים מכירים בזה שהעולם שלנו מסודר,
שיש בו היגיון,
שיש בו שיטתיות.
זה מה שהמדע בעצם חושף כל הזמן,
שיש שיטתיות וסדר,
ויש מערכות של התא, ויש מערכות פיזיקליות, מערכות כימיות, הכל חוכמה מדהימה.
מה?
הכל מדויק.
הכל חכם, הכל מתוחכם, הכל באמת מדהים.
ואתה אומר, אז למה שלא תעשה את הצעד המתבקש הבא?
אם יש חוכמה אלוהית שבראה עולם
וסידרה אותו ותכננה אותו בצורה כל כך מרשימה,
יכול להיות שהעולם הזה ייזנח לכך שכל אחד יעשה מה שבא לו?
כאילו,
בנית בית כל כך יפה? יאללה, עכשיו קח פטיש, תהרוס, תעשה מה שאתה רוצה.
כאילו, בניתי איתך בית מאוד מאוד יפה.
עכשיו, מה שקורה בתוך הבית, לא חשוב מה יקרה בתוך הבית.
זה לא הגיוני.
כאילו, מי שיש לו היגיון כל כך עמוק,
שבנה עולם כל כך מרשים,
לא יעשה סדר גם בפנימיות של העולם?
איך יכול להיות דבר כזה?
הוא אומר, זו מחשבה לא עקבית,
לא קונסיסטנטית.
אם אתה חושב בהיגיון עקבי, חייבים להגיד שאם אתה מאמין שיש לעולם מסדר,
חייבים להגיד שהוא גם סידר את העולם הפנימי,
לא רק את העולם החיצוני.
זה מה שהוא אומר פה.
אלא
שיש לברר,
רגע, לא ייתכן שהבורא סידר את עולמו בתבונה,
ויחד עם זה הפקירו בידי הפריצות המוסרית של האדם.
על כורחנו יש לקבל שהבורא תיקן וסידר את העולם המוסרי,
אלא
שיש לברר כיצד ישיג האדם את ידיעת חוקי המוסר שהציב הבורא.
זאת השאלה.
זאת אומרת, לא יכול להיות שאין לעולם הזה חוקים מוסריים.
אלא מהי?
שצריך לדעת איך נדע מהם החוקים המוסריים.
הפילוסופים יסבירו שעל האדם מוטל לגלות בכוח שכלו בלבד את חוקי המוסר החרוטים בפנימיות לבבו,
בהכרתו או בתבונתו, כפי שטוענים רוסו וקאנט.
בסדר?
שני הפילוסופים האלה, שהם בעצם ממבשרי ההשכלה,
רוסו דיבר על הפרא האציל, הכוונה שבמידה מסוימת האדם, אם אתה תשחרר אותו ולא תגביל אותו בתוך מערכות
נוקשות של תרבות, אז יצא ממנו הטוב שבו.
בסדר? גן הילדים בעצם זה מושג שנתבע מרוסו,
להצמיח את האדם, גן, כמו גן ילדים, גן,
גן ירק.
קאנט דיבר על כך, דיברנו עליו שבוע שעבר, קאנט דיבר על כך שהיכולת שלנו לתפוס את המציאות,
אין לנו אפשרות לתפוס את הדבר לעצמו.
הוא אמר, כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס זה על ידי קטגוריות פנימיות שיש לנו.
זאת אומרת, לתוך האדם,
הדעת שלו זה מערכות ידע ששמו בתוכנו, יש לנו תוכנת ידע.
בלי תוכנת הידע הזו אנחנו לא מסוגלים לדעת משהו כשלעצמו.
ממש כמו שיש ספקטרום של צבעים שאתה רואה במציאות ויש דברים שאתה לא רואה.
אולטרה אדום, אולטרה סגול, אינפרה אדום. יש חלקים שאתה לא רואה. למה אתה לא רואה?
כי אין לך את הכלים ההכרתיים בשביל לתפוס אותם.
לא הכרתיים, סליחה, כלים פיזיים לתפוס אותם.
אז אותו דבר, אין לך כלים הכרתיים בשביל לתפוס מציאות מסוימת.
בסדר? אז בעצם קאנט ורוסו הם חלק ממבשרי תקופה.
שלמה שדיברה על כך שהאדם על ידי חיבור שלו לעצמו יגלה את המוסר.
המוסר יצמח מתוך האדם.
ביקור את התבונה הטהורה של קאנט.
בסדר? האמנה החברתית של רוסו
ועוד ספרים אחרים.
אבל הרעיון המכונן של ההוגים של הנאורות,
אחד העקרונות של הנאורות היה שהאדם בעצם בטבעו הוא יצור רציונלי.
הוא ייצור טוב, שאם האדם,
אם ייתנו לאדם את הכלים הנכונים,
הוא יוכל לגלות מתוכו את הטוב שקיים בתוכו.
אבל מה הבעיה בעצם של כל התפיסה הזאת, ועל זה מצביע לבני בעצם?
מה הבעיה?
הבעיה היא שאם אתה נותן לאדם לקבוע מה מוסרי,
זה אומר שיש גם המון המון המון ספקות, כי לפעמים הוא יגיד ככה, לפעמים הוא יגיד ככה.
כמו שהוא יגיד עוד מעט,
מה אפלטון החכם הגדול,
באמת, חכם גדול מאוד אמר,
הוא אמר שלדעתו
הדבר הנכון ביותר
הוא שלא תהיה לאדם אישה כשלעצמו,
אלא החברה תחיה בסוג של קומונה משותפת,
שאנשים יהיו משותפות לכולם.
זה אפלטון אמר,
אופציה.
כל אחד יגיד מה שהוא רוצה.
אחד יגיד שאנשים שהם גוססים צריך להרוג אותם.
יש כאלה שיגידו ילדים נכים צריך להרוג אותם.
יש כאלה יגידו, בקיצור אין גבול.
המוסר באמת יכול ללכת לכל הכיוונים.
אך האם ייתכן
שהעולם המוסרי יהיה כל כך משועבד לספקות
ולאי הוודאות של התפתחות התבונה האנושית?
התבונה האנושית קיימת בכוח, בכוח הכוונה בפוטנציאל,
ותלויה בהכרח בהבשלה מסופקת.
אין הילד מגיע לתבונה אלא אחרי התפתחות ארוכה וקשה,
ולא כל בני האדם מגיעים לאותה דרגת חוכמה.
אם כן, לו הייתה ידיעת החוקים השולטים בעולם המוסר מותנית בהבשלתו והתפתחותו הנכונה של השכל,
שוב הייתה עומדת כל הבריאה תחת שליטת המקרה.
מכיוון שייתכן שהאדם יגיע לרמת חוכמה מספקת,
אך באותה מידה ייתכן שלא יגיע אליה.
די לראות את התנהגותם של בני אדם ולהכיר את חשיבתם המוסרית,
כדי להכיר בכך שהכישלון כמעט מוחלט.
בסדר, רבי סעדיה גאון בספר האמונות ודעות
יש לו דרך מאוד מיוחדת. הוא אומר שהתורה בעיקרון תואמת את החוכמה של האדם. כלומר,
אם היו נותנים לאדם מספיק זמן, הוא היה מגיע לאותן מסקנות של התורה.
אם כך השאלה היא, אז למה נתנו לנו תורה?
הוא אומר כי יש דברים שייקח המון המון המון זמן לאנשים,
ויש אנשים שבכלל לא יגיעו לאותה מסקנה,
בגלל כל מיני טעויות.
לכן הקדוש ברוך הוא עשה חסד עם בני האדם,
והוא נתן להם את התורה שתואמת את המוסר הפנימי שלהם,
אבל עם המסקנות,
בלי להגיע לכל ההתברברות בשטח. במילים אחרות, נתנו לך מפה.
כן, נתנו לך מפה.
עכשיו, אתה לא סתם זרוק בשטח.
עכשיו תתברבר, יגידו לך, בסדר, אתה תגיע בסוף ליעד,
אבל אחרי מה?
אחרי כמה איסורים?
כמה דם צריך להישפך?
כמה שטוי צריך לעשות בשביל להגיע למסקנה, בסדר?
איך בעל הסולם קורא לזה?
יש דרך תורה ויש דרך איסורים.
זה שתי הדרכים שיש בעולם.
לא רוצה דרך תורה,
לך דרך ייסורים, אין בעיה.
תחשב מסלול מחדש.
עוד שעתיים יתווספו, עוד שלוש שעות, עוד ארבע שעות, תגיע ליעד, אבל כמה זמן תצטרך בשביל להגיע לאותו יעד?
זה אתם יכולים להגיד, בסדר, נו, אבל מה לעשות?
לפעמים בדרך הקשה לומדים.
אז גם ככה,
בינינו,
גם אחרי שנתנו לנו תורה, הדרך נהייתה יותר קלה?
לא, זה גם קשה,
זה גם קשה. אבל מה, לפחות אתה יודע שיש מסלול, יש כיוון.
לא כל אחד לוקח את ה-GPS ואומר, לא,
צריך ללכת לפה, צריך ללכת לפה, צריך זה, ואז מתחילים להתווכח לריב אחד עם השני.
תחשבו, זה דבר מאוד עמוק.
למה
מעמד הר סיני זה המעמד שבו בפעם הראשונה עם ישראל היה כאיש אחד בלב אחד?
למה מעמד הר סיני הוא המאחד?
כי ברגע שיש לך הכוונה וכולם מקבלים את המוכנות לקבל את ההכוונה, מה אתה מקבל?
אחדות.
זה לא אחידות,
אבל יש שם אחדות, כי כולם אומרים, אבל כולנו הולכים לאותו יעד.
אז אתה שבט ראובן, אני שבט שמעון,
אתה יהודה ואני אפרים, לא משנה, אבל כולנו לאותו יעד.
אבל ברגע שאתה כבר רוצה שני דברים, לא.
אתה הורס את הדמוקרטיה. לא, אני בעד הדמוקרטיה.
זה, אי אפשר לעשות כלום. אתה לא יכול לעשות כלום
אם אין הסכמה על משהו.
המהרל מביא לדוגמה את טעותו המפלצתית
של אחד מגדולי הפילוסופים שבכל הזמנים, אפלטון,
שדגל בשותפות הנשים והתנגד למוסד הנישואין.
אפלטון, בסדר? גדול הפילוסופים.
אמר שמוסד הנישואין יכול להיות שהיה לו איזה בעיה אישית, אין לדעת.
אם הדמיון מסוגל לסמא את עיני שכלו
של פילוסוף כל כך בקלות,
כיצד ייתכן שהעולם המוסרי ועתידו של היקום ישועבדו לתנודות השכל האנושי וספקותיו?
יהיה זה מצב נלעג
לאדם גוף מאורגן ומסודר על ידי הבורא,
בדייקנות מפליאה עד כדי כך שרואים בה את גילוי החוכמה האלוהית ואילו עולמו המוסרי ועתידו הרוחני הופקרו על ידי הבורא בידי שרירות הלב וגחמות של החולשה האנושית.
במילים יותר פשוטות,
נתנו לך אוטו שיכול לנסוע 300 קמ״ש ולא אמרו לך לאן לנסוע.
סע,
תיסע לצוק.
סע לצוק ותעוף מהצוק.
מה,
זה לא הגיוני שמי שנתן לך מנוע כל כך רב עוצמה,
כל כך משוכלל,
כל כך חכם,
הוא גם יכוון אותך לאן צריך להגיע?
מצג כזה לא ייתכן,
שכן אם קיומו של האדם תלוי ברצון הבורא,
הכרחי הוא שסדרי הקיום שלו, כלומר הנהגתו המוסרית,
אף הם יהיו תלויים בו.
על כן קיים הכרח שההשגחה האלוהית תסדר את סדרי העולם המוסרי,
כשם שהיא מסדרת את העולם הפיזי.
נסיים.
ולכן,
אותם הפילוסופים שהסכימו שהמציאות הפיזית מעידה על קיומה של חוכמה יוצרת,
היו צריכים להודות בכך
שקיום האדם מניח חוק מוסרי שנגלה לו מרגע יצירתו.
שיתוף, קומונה.
הקומוניסטים גם רצו דבר דומה.
הרעיון הקומוניסטי היה שכולם משותפים בכולם.
אין רכוש פרטי,
והאישה, אם היא נתפסת כרכוש, אז גם היא שייכת לכולם.
אין נשים פרטיות,
כמו שאין רכוש פרטי.
כן, כן, אין דבר כזה אישה ששייכת... אגב, אם אתה הולך עם פילוסופיה,
אתה יכול להגיד, יש בזה היגיון. למה?
בגלל שכל הקנאות בעולם,
או חלק מהקנאות, קשורה לרומנטיקה.
אז למה אנשים הורגים אחד את השני? כי הם מקנאים אחד בשני בגלל קשר רומנטי.
אז אם אתה תעשה שכולם שותפים בכולם, אז זהו, אז אין כבר, אין קנאות,
פתרת את הבעיה.
כביכול, בסדר?
ואז מה תעשה עם הילדים?
אתה תדע למי הילדים שייכים? לך תדע.
אבל הוא יתנגד למוסד הנישואין.
אגב, זה עיקרון מאוד מאוד חשוב.
הרבה פעמים מדברים על מערכת המשפט,
והמודל של מערכת המשפט הדמוקרטית, so called,
הוא מודל אפלטוני.
זאת אומרת, בואו ניתן לקבוצה מורמת מעם לנהל את המדינה,
כי הם יודעים יותר מכולם מה נכון לעשות.
זו דוגמה מאוד טובה לזה שלפעמים אתה נותן לבן אדם מאוד מאוד חכם,
והחוכמה שלו מובילה לפתרון מאוד טיפשי.
זה, לכן אתה חייב איזונים בתוך המערכת.
כי אם אתה תיתן למערכת מאוד חכמה, נגיד, נניח שהם היו חכמים מאוד,
ובכל זאת אנשים יכולים להגיע לשטויות מאוד גדולות, למרות שהם חכמים.
סיפרתי לכם כבר את הבדיחה הידועה,
אבל נספר אותה בגלל חביבותה
על פרופסור ישעיהו ליבוביץ' שלא היה לו רישיון נהיגה כי הוא לא הצליח לעבור טסט בחייו.
ופעם אחת, ככה מסופר, ככה אגדה מספרת,
אמר לו מורה הנהיגה,
הפרופסור ליבוביץ', פה זה לא אוניברסיטה,
פה צריך להפעיל את השכל.
ולכן, אותם הפילוסופים שהסכימו שהמציאות הפיזית מעידה על קיומה של חוכמה יוצרת,
היו צריכים להודות בכך שקיום האדם מניח חוק מוסרי שנגלה לו מרגע יצירתו.
דבר זה מפורש לדעת התלמוד באחד מפסוקי התורה הראשונים,
מיד לאחר בריאת האדם נאמר ויצב השם אלוהים על האדם לאמור.
אלו שבע מצוות בני נח שנצטווה בהן אדם הראשון, כך הגמרא בסנהדרין נו עמוד ב אומרת,
שכן אי אפשר היה שסדר העולם ותולדותיו
ישועבדו למקרים ולטעויות האפשריות של שכל האדם.
יפה מאוד, בסדר?
העיקרון הזה הוא עיקרון מפתח מאוד מאוד בסיסי להבין למה נבואה היא דבר כל כך קרדינלי,
כל כך מרכזי.
למה?
כי הנבואה היא ביטוי של ההשגחה האלוקית.
ולא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא יברא עולם כל כך מסודר ולא יסדר גם את עולם המוסר שלו.
אז התורה היא גילוי המוסר והנבואה היא המשך ההתגלות
המוסרית לאורך הדורות.
ואם הקדוש ברוך הוא כאילו ישאיר אותנו עם תורה בלי המשך הנבואה,
אז זה אומר שאנחנו לא נוכל להמשיך לראות מה צריך לקרות עכשיו,
במלחמה הזאת, במקום הזה.
כן, בוודאי, בוודאי. זאת אומרת, זה נכון,
זה נכון שכל ההנחה הזו עומדת על כך שכנראה
יש מישהו שברא את העולם.
אבל בעיקרון,
אם אתה אומר יש חוכמה מאחורי העולם,
זה אומר שמישהו יצר אותו, ברא אותו בחוכמה.
אם אתה מקבל את זה,
אז קשה להבין שלא היה פה מישהו שכיוון את הדבר הזה. עכשיו,
אני לא רוצה להיכנס לכל הפתולוגיות ולמה זה קרה, וברור שזה קשור פה לדברים שאנחנו נלמד בהמשך של הנצרות.
הוא אומר את זה כאן בהמשך.
הרב לבני אומר את זה בהמשך הספר.
הוא אומר שהנצרות יצרה בחברה המערבית התנגדות
למה שאלוהים אומר לכוון דרכו את החיים,
בגלל סיבה רגשית ולא סיבה שכלית.
זאת אומרת, האנטי
לנצרות היה כל כך עמוק,
שאנשים כבר לא רוצים לשמוע מה אלוהים אומר למעשה.
זה לחץ כל כך את האנושות ויצר כל כך דחק,
שכבר לא רוצים לשמוע.
זאת אומרת, האנטי-דתי לא נובע ממקום שכלי, הוא נובע ממקום רגשי. בדיוק היום סיפרה לי מישהי שהבת שלה בשלב די מוקדם בחייה הפסיקה לשמור תורה ומצוות.
והיא אמרה, שאלתי אותה, מה, מה היה?
אז היא אמרה,
אני יודעת בדיוק למה זה היה, כי מה שהיה באותו זמן זה היה אחיה שהייתה קשורה אליו בלב ונפש, הוא נפל,
הוא לחם בלבנון, נפל,
ומאז היא אמרה, אין אלוהים.
אין אלוהים, כלומר, אין השגחה, באמת.
זאת אומרת, הרבה פעמים הדבר שמוביל את האדם לא להאמין,
זה לא משהו שכלי,
אלא כאב מאוד מאוד גדול, כאב רגשי,
שגורם לו לא להיות מוכן לקבל את זה שכנראה יש פה השגחה.
עכשיו, אני לא אומר שכיסיתי בזה את כל העניינים,
אבל הרבה מאוד פעמים הסיבה שגורמת לאדם
לחסום את המוח שלו מההיגיון,
זה סיבה רגשית ולא סיבה שכלית.
ההיגיון היה אומר שצריך להיות פה איזה סדר.
אבל הרגש, הלב לא מוכן לקבל את הדבר הזה. כי הוא אומר, מה, אם יש פה סדר, אז איך יכול להיות שיש כל כך הרבה עוול, כל כך הרבה מוות,
כל כך הרבה דברים שאני לא מבין בעולם?
אז אני לא מוכן לקבל את זה, לא מוכן לקבל את זה.
זה קשה, אני לא בא להגיד שזה לא קשה.
אבל צריך לדעת שאם אתה רואה עולם כל כך מדהים,
שכנראה יש בו סדר,
כנראה יש בו גם סדר פנימי וזה העיקרון הראשון לפחות שאברהם לבני מדבר עליו אז בעזרת השם ניפגש בפעם הבאה בסוד הישראלי שלום עליכם להתראות
