טוב, שלום לכולם,
שעה טובה, אנחנו היום מסיימים פרק ב',
משנה אחרונה.
שבוע הבא, עוד שבועיים, נראה אם נתחיל פרק ג' או נשמור אותם לקראת אלול.
נתחיל.
מקום מספר אחד, אומרת המשנה,
הוא היה אומר, מי זה הוא?
רבי טרפון,
שמע משנה הקודמת, לא עליך המלאכה לגמור,
ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.
אם למדת תורה הרבה,
נותנים לך שכר הרבה.
ונאמן ובא אל מלאכתך,
שישלם לך שכר פעולתך,
ודא מתן שכרן של צדיקין לעתיד לבוא.
אחד המשפטים החשובים, בטח שמענו אותם בחיים,
זה המשפט הראשון.
לא עליך המלאכה לגמור.
מה הכוונה?
אומר רבנו יונה מקום מספר שלוש
הוא היה אומר לו עליך המלאכה לגמור שלא תעלה על דעתך
אינני רחב לב
ולא אוכל לגומרה
ומה יתרון בעמל ומה אועיל ביגיעתי.
שמע, תורה זה רחבה,
לא תמיד זה קל ללמוד,
לא ניחנתי בגאונות
כמו הגאו מווינה,
אפילו בגאונות, כמו החבר שלי מהכיתה שהיום מנכ״ל.
לא כל כך אני עף, על פי כן,
שלא עליך לגומרה,
אלא אחר שבתורה אתה עמל, קיימת מצוות בורחה. הדבר הזה כל כך חשוב,
דיברנו על זה קצת משניות קודמות.
נקודה של העמל.
מהי הנקודה של העמל?
אני רוצה לקרוא לכם פלא יועץ,
מקום מספר שבע.
ואפילו אשר לא חננו השם דעת.
לא זכור אולי, המהר״ל אומר,
מלכות זה בירושה.
מי שלא צאצא דוד, לא יכול להיות מלך.
כהונה זה גם בירושה.
מי שאבא שלו לא כהן,
גם אם אמא שלו כהנת, זה לא יעזור כנוכל.
הרבה דברים עוברים בירושה,
אבל תורה זה לא ירושה.
תורה מתאימה לכולם, וזו התורה אשר שם משה לפני
בני סל, כולם מתאימים, גם האבים שלך, האבים הפשוטים,
גם אם התגיירת, זה לא משנה.
תורה מתאימה לכולם,
גם אנשים עם רמה שכלית פחות גבוהה מאנשים אחרים. זה לא קשור לרמה שכלית, אומר הפלא יועץ, ואפילו
אשר לא חננו השם דעת,
אין לו מקום פטור ליום הדין באמור קראתי כל התהילים,
ושניתי חי פרקי משנה, וכמה דפים מזוהר הקדוש. ומה חובתי עוד? היכול, היכול להיות חוזר על התהילים כל הזמן,
ולהיות יושב ולומד כל היום? זה בלתי אפשרי, זה פחות מתאים לי.
אמרתי, אומר הפלא ליועץ, שגם זה הבל יפצה פיהם.
ואוי להם לבריות מיום הדין ומעומק הדין, שאפילו למד כל התורה כולה,
לא הותר להיות יושב או בוטל או עוסק בשיחה בתלה.
תורה, כל משפט שאתה לומד, כל מילה,
גם דברים בלי משמעות כל כך גדולה. הוא מביא דוגמה, ואפילו שאפילו לומד כל היום פסוק,
ואחות לוטן תמנע, זה פסוק שברור מה הפשט שלו.
בא בשכרו כעוסק בנגעים ואוהלות, ואחד המרבה ואחד הממעיט,
ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
שימו לב את המשפט האחרון.
וידוע שאין הקדוש ברוך הוא מונה דפים אלא שעות.
איזה משפט יפה. אני חוזר.
וידוע שאין הקדוש ברוך הוא מונה דפים אלא שעות,
וטוב מעט בכוונה.
ביהדות אין הספקים.
אין.
מה זה אין הספקים?
אנחנו רוצים לסיים חורמות הלבבות,
מסיעת השערים,
למסכת ברכות, ואת השער, ודאי, נדבר על זה בהמשך הסיום מסכת, עוד מעט.
אבל היהדות סופרת בעיקר תהליכים
ולא תוצאות.
מערכת הלימודים היא יותר הישגית.
לימודים.
ומערכת החינוך האמיתית
לא סופרת הישגים, אלא עמלה.
אם בן אדם יתאמץ
כל כך,
כל כך יתאמץ,
גם אם קיבל 70 זה כאילו 100. תקופה, הרבה בנים, בנות,
נוער,
מצטערים כי לא קיבלו אותם למוסדות,
אולפנות ולא ישיבות תיכוניות
בגלל ציונים.
למרות שילדים טובים, בנות טובות,
זה בעיה.
בעיה כי אנחנו הרבה פעמים מעריכים אדם לפי ההישגים שלו הציונים ולא לפי.
יהדות זה לא ככה.
יהדות תמיד החשיבה את העמל,
את הרצון, את הכמיהה,
ולא את ההישגיות.
אני חוזר.
הוא היה אומר לו, עליך המלאכה לגמור.
אל תדאג, אל תגיד, אין לי סיכוי תורה רחבה, תעשה מה שאתה יכול.
כל אחד ותפקידו בעולם, ולא אתה בן חורין,
להיבטל ממנה.
כן? כי אם הוא אומר, זה גדול עליי,
אז הוא לא ילמד, לא,
זה הולך ביחד.
אומר איילקוט שמעוני,
מקור מספר ארבע,
אשר אנוכי מצווה אתכם היום, שלא תאמר,
איני יכול לשמוע את כל התורה ולשמור את כל המצוות שכתוב בה,
ארוכה מארץ מדם. שמע, התורה זה באמת הרבה,
באמת הרבה, הרבה ללמוד, הרבה חומר ללמוד, זה הרבה.
משה למלך שהיה לו בור עמוק
לאין סוף.
אמר לבן ביתו, סכור פועלים ומלא את הבור.
סכר פועלים,
ומי שהיה טיפש היה הולך ומביט בבור, אמר,
אמתי אני ממלא אותו?
תראה איזה עומק.
ומי שהיה פיקח,
אומר, מה אכפת לי? שכיר יומני,
אני שמח שמצאתי לי מלאכה. מה אכפת לי?
יתמלא לא יתמלא, אני מרוויח כסף על כל כוס מים שאני שם.
כך הקדוש ברוך הוא
אומר לנו,
מה אכפת לך, שחי יום אתה?
כל לימוד שאתה לומד נרשם. אמרנו, הסטייק שאכלת,
אמרנו, לבטן זה לא משנה אם אכלת סטייק
או אכלת שום.
מה זה משנה?
בטן זה לא, האוכל זה מתכלה.
אבל כל לימוד שאדם לומד,
הולך איתו כל החיים.
דבר ברוח נשאר,
דבר בחומר כלל, אה?
גם אם הוא לא זוכר, זה מה שלמדנו פעם שעברה.
גם אם אדם למד תורה ולא זכר, יותר מזה,
גם אם הוא למד והוא טעה בלימוד,
זה גמרא איפה, זה מה שאני לא זוכר,
גם אם הוא טעה בלימוד,
עצם זה שהוא למד, הגיע להבנות מוטעות בגמרא, לא הבין,
שכר גדול יש לו לדבר הזה.
זה אופי בתורה,
כן?
זה מה שהוא אומר,
ונאמן, איפה זה?
למדנו פעם, כשדיברנו בברכה יפה,
שאומרים בסוף הלימוד.
מודיעים אנחנו לך, ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש,
שהם רצים, אנחנו רצים. הם עמלים ואנחנו עמלים. הם עמלים ואינם מקבלים שכר,
ואנחנו עמלים ומקבלים שכר. הבאנו דוגמה.
בעולם החומר אין ערך לעמל.
איך לתוצאה?
אתה עכשיו,
קנית בית,
הזמנת ארון,
הגובה שלך 2.80, הזמנת ארון 2.70. בא הנגר, עשה לך ארון 2.90.
חצי שנה עבד על הארון, ארון מפואר יפה,
הוא 2.90. פעם נסה להכניס, אתה מצליח להכניס.
אומר הנגר, תשמע, עבדתי עליו חודשים,
תשלם לפחות חצי מחיר.
מקבל משהו?
לא,
אבל הוא עמל, לא מעניין אותי שהוא עמל.
בעולם החיצוני אין ערך לעמל,
רק התוצאה.
אבל בעולם התורה יש ערך לעמל.
אדם ישב כל היום, למד, לא הבין כלום, שום דבר.
אצל הלימוד, הולך איתו כל החיים.
כל החיים, עצם הלימוד.
מקור מספר חמש, ואמר,
ולא עליך המלאכה לגמור,
ולא שכרך הקדוש ברוך הוא לגמור את כולה.
ותפסיד שכרך ממה שתעשה, כי יודע הוא הקדוש ברוך הוא שאי אפשר לך לגומרה.
א' היא מפני קוצר הזמן.
תשמעו, היו גדולי עולם שהצליחו לסיים את השס וחזרו עליו, אבל לא כולנו שמה.
וגם כולנו צריכים לסיים את השס, מי אמר?
איפה כתוב?
אדם צריך ללמוד
מה שהוא מתחבר,
מה שהוא אוהב,
מה שהוא חפץ,
כל אחד בעניינו.
יש אנשים שעובדים רוב היום,
לא כתוב בשום מקום שחייב לחזור על ה... משתדלים לחזור על ההלכה, מה שאנחנו צריכים לקיים,
ועל ספרי אמונה שלך.
ודאי שיש, אבל לא כתוב בשום מקום שכל הש... עוד ועוד ועוד.
זה מה שהוא אומר.
אם מפני קוצר הזמן, כמה אנחנו חיים בעולם?
אם מפני עורך המלאכה,
ואפילו לא תתעצל כלל, ואם תאמר מה יועיל להתחיל,
מה שלא אוכל לגמור. הרי בכל מקרה נסיים את כל התורה.
מה זה?
אל תאמר כן, כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכוחך לעשות.
ונתן בן חורי לעמוד בטל, כי העול הוטל עליך לעבוד.
כך הרמח״ל מחנך אותנו
במסילת ישרים.
אדם
בא לעולם, בהתחלה הוא כותב יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שהתברר והתעמת לאדם, מה?
חובתו.
חובתו.
חובתו זה חובה.
זה עמל, נכון.
ואז בסוף הוא אומר, המטרה להתענג על השם. לכאורה סתירה. חובה ועונג זה לא הולך ביחד.
אנחנו יודעים, דבר שמחייבים אותי, אני לא אוהב.
אלא, תשובה,
בעולם הרגיל חובה ועונג לא הולכים ביחד.
לא הולכים.
יש אנשים,
מגייסים אותם למילואים
או לסדיר, לא משנה.
מרגישים חובה.
לכן השירות, אם אתה מרגיש שכפו עליך,
זה לא נעים שירות כזה.
אבל מי שמבין
שכל התגייסות שלו
להיות חייל בצבא הגנה לישראל,
נובעת מתוך השקפת עולם, כמה חשוב להתגייס, כמה זה מלחמת מצווה,
אז הוא יצליח להתמיד, ללכת למילואים בסבב חמישי.
לא יהיה קל, ישישה, אני...
ברור שאני מבין את זה. גם התגייסתי בעבר.
זה לא פשוט.
אבל כשאדם מבין, מבין את השליחות,
אז החובה היא כבר לא מעיקה.
לא יודע אם מגיעה מדרגה של עונג, אבל זו השאיפה בסופו של דבר,
שהחובה והעונג יתמזגו ביחד.
זה לא פשוט.
פעם הייתי שבע ברכות,
זה עשו אצל הסבתא.
הסבתא טרחה ועמלה, באמת השקיעה, ואו, איזה אוכל.
כמה חתן דיבר,
אמר לה סבתא
תודה רבה על כל הטרחה שטרחת.
אומרת הסבתא, טרחה!
עונג!
הבנתם?
היא אוהבת, היא שמחה.
הכלה שלה, נכדה, התחתנה, היא שמחה, היא עושה בשמחה.
כשאדם עובד עבודה, יכול להיות עבודה שהיא קשה מבחינה,
אבל הוא אוהב אותה, אז היא לא קשה בעיניו.
אבל כשאדם עובד עבודה,
גם אם היא קלה,
אם הוא לא סובל אותה,
אז הזמן הוא נצח עד שהוא עובר.
יעקב אבינו,
ויאב את רחל שבע שנים כתוב
כימים אחדים.
איך זה יכול להיות?
אדם משתוקק כל כך למשהו, הזמן עובר לאט.
אבל יעקב הוא לא דבק, הוא לא רוצה את רחל בגלל הגוף,
בגלל הנשמה. כשאדם,
הוא חי את העולם הרוחני,
זה עובר מהר.
שיעור שנהנים, מה? כבר נגמר? שיעור שלא אוהבים, ובתי יגמר השיעור.
נכון? החופש הגדול.
ספירת הגומר, נכון? הילדים עושים ספירה, מתי כבר ייגמר? הזמן הוא נצח, כמו בצבא. בהתחלה כולם מתגייסים,
אחרי חודשיים עד מאתיים, מרץ שבע, נכון? כן, הילדים, רוצים כבר, זה היה.
נחזור אלינו.
אז ככה אומר, אני חוזר עוד פעם, לא עליך המלאכה לגמור,
ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.
כל אחד עושה מה שהוא יכול לעשות,
מנצל את היום ללימוד, למעשה חסד, לעבודה שהוא עובד,
לא בגלל שהתורה היא ארוכה, יגיד זהו. עזוב, אני אתן לו בינוני. אתה לומד מה שאתה יכול פה.
משפט הבא, אם למדת תורה הרבה,
נותנים לך סחר הרבה.
לכאורה, המשפט הזה סותר איזה משפט.
נכון, מה עוד?
נראה מקום מספר 6. יש להקשות,
שכאן מבואר שריבוי השכר
תלוי
בריבוי הלימוד.
ואילו בגמרא מבואר שריבוי השכר אינו תלוי בריבוי הלימוד,
שבמסכת ברכות מסופר שרבי יוחנן, מגדולי האמוראים,
יש לפעמים מעמד של תנא,
הוא חיבר את התלמוד הירושלמי, ערה.
נכנס לבקר את רבי אלעזר שחלה,
ומצאור יושב ובוכה.
אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר,
מדוע כבודו בוכה? למה? מה קרה?
אם מפני שלא למד תורה הרבה, כפי שרצית,
אל תבכה על כך.
שהרי למדנו שאחד המרבה ואחד הממעיט,
זה אותו שכר,
ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. אז מה רבי טרפונה אומר,
אם למד תורה הרבה, שכר הרבה, ואם לא, אז לא?
גם קצת זה שכר הרבה.
תשובה.
אמר על מציע שני שובים לסתירה זו. א',
שריבוי השכר נקבע לפי ריבוי העמל והטורח שמשקיעים בלימוד,
ולא לפי ריבוי הלימוד בפועל. וכוונת המשנה היא שאם עמלת והצטערת הרבה בלימודך,
נותנים לך שכר הרבה.
וכן אם שני בני אדם עמלו בשווה בלימודם,
שתיהם למדו אותו מספר שעות, שתיהם עמלו, השקיעו.
ואחד מהם זכה להבין יותר מחברו,
הכלל הוא שאחד המרבה ואחד הממעיט, והם השתכרו בשווה. כלומר, מה שרבי טרפון אמר,
אם למד תורה הרבה זה על העמל, לא על הכמות של הלימוד.
כלומר,
בעמל שניהם שווים.
ב.
שמשתתנו מתייחסת לשכר עבור עצם קיום מצוות תלמוד תורה.
אנחנו יודעים, אלו דברים שאין להם שיעור, תלמוד תורה כנגד כולם. תלמוד תורה זה המצווה הכי חשובה. והשכר עבור עצם המצווה אכן תלוי בכמות התורה שאדם למד. ככל שלומדים יותר תורה, יותר שכר, אבל מצד תלמוד תורה, ודאי.
לעומת זאת, הכלל שאחד המרבה ואחד הממעיט מתייחס לשכר עבור הטרחה והצער בקיום המצווה. לפי זה כוונת רבי יוחנן הייתה,
שאף אם רבי אלעזר לא זכה ללמוד תורה הרבה כפי שרצה,
מכל מקום אין לו להצטער על כך לפי שהשתכר הרבה עבוד טרחו וצערו בלימוד התורה. סיכום,
ודאי שככל שהאדם יותר לומד תורה,
יותר יזכה במצוות תלמוד תורה למעלה, זה אין שאלה.
אבל מבחינת התורה, אם שני בני האדם למדו
אותו מספר שעות, אחד קלט ואחד לא קלט, שניהם יקבלו אותו שכה מבחינת
עמל התורה.
נחזור אלינו.
המשך המשנה, ונאמן ובעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
משפט לכאורה פשוט.
שימו לב מה מגן אבות אומר עליו. מקום מספר חמש באמצע.
מקום מספר חמש באמצע.
ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
אמר זה שלא יתייאש מתשלום שכרו אם בעולם הזה אינו משתלם.
כי דרכו של בעל הבית הוא לפרוע אחר תשלום המלאכה.
אתה לא תקבל שכר עד שלא מגיע בחודש שאתה מקבל.
לא תקבל לפני הזמן.
כי דרכו של בעל הבית
הוא לפרוע אחר תשלום המלאכה.
ומלאכת השם היא כל ימי האדם.
משכורת רגילה, פעם בחודש אתה מקבל, אבל מלאכת השם זה לא פעם בחודש, זה כל החיים.
אדם צריך לקיים מצוות וללמוד תורה.
ואם כן, מתן שכרו אינו בחייו, אלא אחר מותו.
ועל כן אמר המשורר,
בראת שני עולמות ונתת ביניהם גבול. הראשון למעשה זה עולם הזה,
והשני לגמול זולם הבא.
ומה שאמר מתן שכרם של צדיקים הוא לומר
שמתן שכרם של צדיקים הוא לעתיד לבוא,
אבל מתן שכרם של רשעים בעולם הזה,
ובזה מסתלקת קושיית צדיק ורע לו.
גם רבנו בכייה, חורבות הלבבות,
מביא
שש סיבות
למה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
אבל הסיבה המרכזית שעליה רוב הראשונים אומרים,
עיקר
העולם זה עולם הבא.
עכשיו, מה זה עולם הבא?
מה זה עולם הבא? יש מחלוקת,
רמב״ם ורמב״ן, מה זה עולם הבא.
רמב״ם זה עולם הנשמות.
רגע נפטר, יש עולם הנשמות,
זה גם עולם הסופי, שזה אתה רמב״ם.
שיטה שלא התקבלה לפי רוב חכמי ישראל,
מקובל לנו יותר כמו הרמב״ן, העולם הבא זה עולם אחרי התחייה.
גוף, תחיית המתים,
ואז זה עולם סופי.
רמב״ם, עולם הבא זה עולם הנשמות,
קובלים ברוב חכמי עולם הבא זה עולם של אחרי התחייה, עולם של גוף. זה העולם הסופי.
עיקר השכר של המצוות והתורה זה לא בעולם הזה.
וזה מסביר שאתה רואה צדיקים שלא כל כך עשירים,
ולא כל כך,
מבחינה חומרית, לא הכי מצליח להם.
למה?
אומר המגן אבות,
ובזה מסתלקת
קושיית צדיק ורע לו, כי עיקר השכר זה עולם הבא.
צדיק זה מה שאיכפת לו, עולם רוח, לא למעשה.
וזה שורש גדול, סמכו עליו ומוטב, שיתמרקו בייסורים בעולם הזה,
כדי שישאר שכרם שלם בעולם הבא.
לכן, כשאתה רואה צדיק ורע לפעמים,
תדע שיש חשבון ונאמן הוא בעל מלאכתך ושלם את שכר פעולתך.
מתי?
בעיקר בעתיד הבא.
כמה מצוות שהשכר שלהם גם בעולם הזה.
אבל רוב מוחלט של המצוות זה לא בעולם הזה,
אלא רק בעולם הבא. נסיים בשמונה.
כבוד קדושת מרן אדמו מבלדס, שליטא,
אמר בסיום השס,
ערכו אותו בסיום השש,
של הרבה אנשים סיימו, וככה הוא אמר.
איתא במסכת שבת, ואמר אביי, הטיטי לי, טלזכות,
וכי חזינא צובא מרבנן דשאלי מסכתא, כאשר הייתי תלמיד מסיים מסכת,
אביד נא יום התווה לרבנן. עשיתי, שקעתי, אוכל טוב וסעודה לחכמים.
אביי בתור של שבעה אמר, הייתי תלמיד שלי, עוד לא משנה מי,
מסיים מסכת,
עשה מסיבה, השקיע באוכל לכל החכמים.
וצריך ביאור,
למה אביד נא יום התווה רק לרבנן ולא לכל אחד?
למה דווקא הזמין אביי את החכמים? תזמין גם בעלי בתים, למה דווקא אותם? ועוד,
מה העניין היום התווה והשמחה בסיום מסכת?
כי גם אם למד והשלים מסכת אחת,
הרי יש עוד לפניו הרבה מסכתות שעליו נלמוד.
ואפילו היום, שברוך השם, כך אומר מעמד השס,
סיימו רבבות בני ישראל את כל השס,
לא ניתן לומר בתורה לשון של גמר וסיום,
שהרי נאמר על התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים וכן אמר דוד המלך עליו השלום לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד לכל דבר שבעולם יש גבול בסוף ואילו התורה הקדושה אין לה קץ ותכלית ולפיכך נאמר המשנה לא עליך המלאכה לגמר ואם כן מה השמחה בסיום מסכת מה השמחה תשובה
אמנם מהות שמחה זו,
שבסיום מסכת היא בעצם שמחת העתיד.
אתם יודעים, אפשרתי להגיד,
הכסילים מסתכלים על תוצאות, חכמים על התהליך.
כמו שאתה אומר המלך, לב חכם
לימינו ולב כסיל לשמאלו.
שמעתי הסבר יפה,
אתה עכשיו רוצה
לסיים ספר.
לסיים ספר.
מה הכסיל מסתכל?
וואו, עוד כמה דפים יש לי ללמוד, לשמאלו,
לשמאלו של הספר,
לב כסין,
כמה דפים, וואו, מתייאש.
לעומת זה החכם,
כמה הספקתי לימינו.
מסתכל ברוך השם, כמה הספקתי, נותן לו דחיפה.
נחזור אלינו.
תפציצי, נמצאת, אתה יודע מה הערוך. כן.
נכון, זה חכם שמעון, נכון.
ואז,
אמנם, מהות שמחה זו בקטע המודגש בשמונה,
שבסיום מסכת היא בעצם שמחת העתיד.
והרי זה כדוגמת מה שמצינו, מי שיש לו מנה רוצה 200. וכך הוא גם לגבי לימוד התורה הקדושה.
כי לאחר שזכה, למד וזכה לטעום מתיקות התורה,
הוא מקבל השתוקקות וגעגועים ללמוד יותר ויותר.
איך אומרים? הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.
וכך הלאה, ומי שזכה לסיים את קול השס מתמלא תשוקה עזה ונפלא ללמוד, הוא תסיים שנית את קול השס,
והפעם ביתר עיון ועמקות, וזה עיקרה של השמחה בסיום מסכת,
על כך שזוכים כעת לאותה השתוקקות וגעגועים להרבות יותר בלימוד התורה.
והוא שנאמר, טעמה כי טוב שכרה לא יכבה,
ויהיה נרע. כלומר, מי שטעם טעמה של תורתנו הקדושה,
הרי אפילו בלילה,
בשעה שכולם ישנים,
הוא ממשיך ללמוד ולעסוק בתורה, ובניגוד לאחרים, נרו דולק ואינו מכבה אותם. נכון, מה אתם עושים בלילה?
ממשיך ללמוד תורה, ברוך השם.
האור דולק, מכבהים אותו בשתיים.
נכון, זה מה שקורה. וזוהי כוונת מאמרו של אבייב.
אביד נא יומתבה לרבנן. כשתלמיד היה מסיים מסכת, היה עושה יום טוב לחכמים.
לרבנן דווקא משום שהאחרים עלולים לטעות ולחשוב שהשמחה היא על כך שכבר סיימו.
אין אצלנו סיום.
אין.
בעוד שתלמיד חכם שזכה לטעום טעמה של תורה,
הם בלבד מבינים שעיקרה של השמחה אינו על הסיום,
אלא על כך שתתווסף להם עתה רצון וחשק ללמוד יותר,
ועל הקבלה לאבא להוסיף ללמוד,
הם שמחים כעת. זכינו לסיים פרק ב',
ברוך השם, נזכה לסיים פרק ג', פרק ד', פרק ה', ו', לחזור ולחזור ולחזור,
לשמור ולמד, לשמור ולהסביר.
